דוד אלעזר, אורי בן ארי ורפאל איתן היו רק אחדים מבין ראשי צה"ל שהשתתפו בקרב סן סימון, הקרב האכזרי שהייתה לו השפעה מכרעת על גורלה של ירושלים במלחמת השחרור. המיתוס שצמח מאותו ליל דמים על הגבעה עיצב לתמיד את תפיסת עולמם של המשתתפים בו והשפיע עמוקות על עיצוב האתוס של הצבא העברי כולו

היה זה כשנה לפני טביעתו בים של רב אלוף במילואים רפאל איתן. קבוצה של מדריכי טיולים פגשה אותו על רחבת הדשא שליד מנזר סן סימון בשכונת קטמון בירושלים. רפול שוחח עם החבורה המתעניינת כשברקע נשמעים קולות הילדים המשחקים בפארק הסמוך. לדבריו, חשוב היה לו שהאירועים שהתרחשו במנזר במלחמת העצמאות יונחלו לדורות הבאים. במהלך הפגישה אמר רפול בין השאר: "כאן חטפתי כדור בראש, אך לאחר כחצי שעה זה חלף והמשכתי להילחם".

התייחסות מפורסמת נוספת של רפול לקרב על המנזר הייתה בדבריו בבית הנשיא, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל ב־1978:

"לא הרחק מכאן, לפני שלושים שנה, נקבע בקרב כבד עתידה של ירושלים לחזור ולהיות בירת עם ישראל לנצח. הייתה לי זכות לקחת חלק באותו קרב, וכבוד גדול היום, במקום הזה, לקבל את כהונת הרמטכ"ל" (צביקה דרור, ‘הראל — הקרב על ירושלים‘, עמ‘ 139(.

לוחם הפלמ"ח שהפך לרמטכ"ל. רב אלוף רפאל איתן ב-1978צילום: יעקב סער, לע

לוחם הפלמ"ח שהפך לרמטכ"ל. רב אלוף רפאל איתן ב-1978

רפול, כידוע, לא היה מן המרבים לדבר, ובכל זאת, לאחר כשלושים שנות שירות צבאי ניתן היה לצפות שעם כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל ה־11 של מדינת ישראל דבריו יתייחסו לאירועים מגוונים ומשמעותיים בעברו הצבאי, ולא לקרב נקודתי שהתחולל עוד בטרם עבר קורס קצינים. למרות זאת, מבין הקרבות הרבים שבהם השתתף בחר רפול להתייחס דווקא לקרב זה.

כמו רפול, גם רבים מחבריו שלחמו בסן סימון והפכו בחלקם לבעלי תפקידים משמעותיים בצה"ל ובציבוריות הישראלית ראו בקרב זה אירוע מכונן שהשפיע רבות על המשך חייהם.

מה ייחודו של הקרב על המנזר? במה הוא שונה מקרבות אחרים בירושלים ובדרך אליה במלחמת העצמאות, ומדוע הותיר חותם כה עמוק על הלוחמים בו?

 

הקרב על ירושלים

בניסן תש"ח (אפריל 1948) נפוצה שמועה שהבריטים מתכוונים לעזוב את ירושלים מוקדם מהצפוי. בקרב מפקדי ההגנה בעיר גבר החשש שעם עזיבתם ייתפסו מתחמים בריטיים צבאיים ואזרחיים בעלי חשיבות על ידי הערבים. כדי למנוע זאת החליט מפקד המחוז דוד שאלתיאל להעלות לירושלים כוח נוסף. היחידה שנבחרה כתגבורת הייתה חטיבת פלמ"ח הראל בפיקודו של יצחק רבין, חטיבה שלחמה באותם ימים באזור פרוזדור ירושלים, "בדרך אל העיר".

החטיבה הועלתה לירושלים חרף התנגדותו התקיפה של רבין שטען כי עדיף להשאירה בפרוזדור כדי לשמר את ההישגים שאליהם הגיעה עד אז ולהמשיך את הפעולות במרחב. החטיבה עלתה לעיר בשיירה שכונתה על שמה 'שיירת הראל'. בעת המעבר בשער הגיא הותקפה השיירה ו־15 לוחמים נהרגו. עם הגעתה לעיר התברר כי השמועות על עזיבתם המוקדמת של הבריטים אינן מדויקות, וכי תכניתם לעזוב את העיר ביום סיום המנדט, ו' באייר תש"ח (15 במאי), נותרה בעינה.

היו אלה ימי ערב פסח, ירושלים הייתה נתונה במצור והשמועה שהפלמ"ח הגיע לעיר עשתה לה כנפיים והגבירה את תחושת הביטחון בקרב התושבים.

בפני שאלתיאל ניצבה ההתלבטות האם להחזיר את החטיבה להמשך פעילות בפרוזדור ירושלים או להשאירה בעיר ולהשתמש בה לפעולה שעד אז לא נמצא כוח אדם מספיק כדי להוציאה את הפועל. זו הייתה ההתלבטות שבעקבותיה יצאה אל הפועל תכנית מגרה שכונתה 'מבצע יבוסי'. במסגרת מבצע יבוסי, שהחל בי"ג בניסן (22 באפריל), תוכנן כיבוש שכונת שייח' ג'ראח המחברת בין העיר העתיקה להר הצופים, כיבוש בית איכסא ונבי סמואל שמצפון לעיר וכיבוש מנזר סן סימון ושכונת קטמון שבדרום ירושלים.

מנזר סן סימון בתש"ח וכיוםצילום: Hadaxy

מנזר סן סימון בתש"ח וכיום

הקרב על מנזר סן סימון התבצע בחלקו השלישי של המבצע, לאחר כישלון מהדהד בניסיון הכיבוש של נבי סמואל. במהלך הקרב שהתחולל בי"ג ובי"ד בניסן נהרגו למעלה משלושים לוחמים ובהם מפקד הפלוגה חיים פוזננסקי (פוזה) ומפקדים רבים נוספים.

המנזר היווני האורתודוקסי סן סימון שכן בנקודה גבוהה בשכונת קטמון, שהתגוררו בה ערבים נוצרים אמידים. מי ששולט במנזר ובגבעה שעליה הוא יושב יכול לצפות לעבר שכונות דרום ירושלים — תלפיות, מקור חיים, ארנונה וקיבוץ רמת רחל — ובאפשרותו לפגוע גם בשכונות הסמוכות קרית שמואל ורחביה. בפיקוד המחוז חששו שהערבים יצליחו לנתק את השכונות הדרומיות משכונות מרכז העיר ומערבה וכך יפגעו ביכולתן לקבל סיוע ולעמוד מול התקפות הערבים. לפיכך הוחלט לכבוש את שכונת קטמון שניצבה בתווך, ולשם כך היה הכרח לכבוש בשלב הראשון את המנזר ואת הגבעה שעליה הוא שוכן.

לוחמי הפלמ"ח ממתינים בין הטרסות באזור המנזר לקראת הפריצה אליו

לוחמי הפלמ"ח ממתינים בין הטרסות באזור המנזר לקראת הפריצה אליו

בכל מחיר

ניסיון ההתקפה הראשון על המנזר נערך בליל י"ח בניסן, אך לאחר מכת אש חזקה לעבר הכוח התוקף החליט יוסף טבנקין, מפקד הגדוד הרביעי של חטיבת הראל שכישלון נבי סמואל היה צרוב בו, כי עדיף לסגת ולדחות את הפעולה.

יוסף טבנקיןצילום: אלון טבנקין

יוסף טבנקין

בצהרי כ' בניסן התכנס מטה הגדוד הרביעי במבנה נטוש בשכונת טלביה ששימש בעבר בית משפט צבאי בריטי. בחדר נכחו המג"ד טבנקין, סגנו עוזי נרקיס, קצין המבצעים אליהו סלע ('רעננה'), שני מפקדי פלוגות — אורי בן ארי ומרדכי (מוטקה) בן פורת וקציני מטה. לא ניתן היה להתעלם גם מנוכחותו של קצין התרבות ('פוליטרוק') בני מרשק, שהפיח רוח עידוד ומוטיבציה בקרב לוחמי החטיבה. על מרשק אמר הסופר יורם קניוק, לוחם בפלוגה ד' של הגדוד:

להילחם על קטמון או בנבי סמואל בלי בני אי אפשר היה, כי היינו כל כך עייפים שהיינו נרדמים תוך כדי ירייה. הוא לא היה עייף. הוא לא ישן אף רגע אחד. הוא יצא לשחרר עולם מכבלים ואנו הלכנו אחריו (אריה חשביה, 'הקרב על סן סימון', עמ' 16).

מרשק היה הקשיש שבחבורה, כבן 35, אך הצעיר מכולם ברוחו. הוא לא הסתפק בתפקידו כאיש תרבות ופיקד בקרבות רבים על היחידה המסייעת.

איברהים אבו דאיה — מפקד מיליציית צבא הקודש — נולד ב־1917 בכפר צוריף שבאזור גוש עציון. במלחמת העולם השנייה הצטרף לדיביזיה שהקים המופתי תחת פיקוד הנאצים. בראשית מלחמת השחרור פיקד דאיה בהצלחה על קרבות אחדים ובין השאר היה מפקד הכוח שהכריע את שיירת הל"ה. הוא נפצע בקרב רמת רחל ושותק בפלג גופו התחתון. אבו דאיה (בחולצה שחורה) כורע לרגליו של עבד אל קאדר אל חוסייני בתמונה קבוצתית של מפקדי מיליציית צבא מלחמת הקודש, פברואר 1948

איברהים אבו דאיה — מפקד מיליציית צבא הקודש — נולד ב־1917 בכפר צוריף שבאזור גוש עציון. במלחמת העולם השנייה הצטרף לדיביזיה שהקים המופתי תחת פיקוד הנאצים. בראשית מלחמת השחרור פיקד דאיה בהצלחה על קרבות אחדים ובין השאר היה מפקד הכוח שהכריע את שיירת הל"ה. הוא נפצע בקרב רמת רחל ושותק בפלג גופו התחתון. אבו דאיה (בחולצה שחורה) כורע לרגליו של עבד אל קאדר אל חוסייני בתמונה קבוצתית של מפקדי מיליציית צבא מלחמת הקודש, פברואר 1948

בחדר הנטוש ניתנה ללוחמים תמונת המצב על כוח האויב בשכונה: ערבים מקומיים בפיקודו של איברהים אבו דאיה, מסגניו של עבד אל קאדר אל חוסייני, וכן מתנדבים עיראקים במספר לא ידוע. הערבים היו מצוידים בנשק קל ובשריוניות — שאחדות מהן נלקחו משיירת נבי דניאל. טבנקין הבהיר ללוחמים הנוכחים בחדר כי את משימת כיבוש המנזר יש לבצע כמעט בכל מחיר. לימים כתב אורי בן ארי:

תדריכו של המג"ד לבצע את המשימה כמעט בכל מחיר לא פסק מלהטריד אותי. פירוש הדבר להמשיך בקרב ובהסתערות גם כאשר הכוח משלם מחיר נורא בחללים ובפצועים … אתה יודע כי יבוא הרגע והמלים "כמעט בכל מחיר" יהיו ניצבות מולך כמו הר שחור ומאיים (אורי בן ארי, 'אחרי!', עמ' 120(

אורי בן ארי החל את מלחמת השחרור כמפקד פלוגה בגדוד הפורצים, ובזכות לחימתו העזה בקרבות ירושלים זכה לכינוי 'מלך הפורצים'. הוא סיים את המלחמה כמג"ד הגדוד השביעי של הפלמ"ח. לאחר המלחמה היה ממייסדי חיל השריון ובמבצע קדש פיקד בהצלחה מרובה על חטיבה 7. במלחמת ששת הימים היה מפקד חטיבת המילואים הראל וסייע בהכרעת הקרב על ירושלים ובכיבוש רמת הגולן, ובמלחמת יום הכיפורים היה סגן מפקד פיקוד דרום ובין היחידים שתפקדו כהלכה בחזית הדרום. בן ארי (משמאל) והנשק הפלוגתי במהלך מלחמת השחרור באדיבות אוצר תמונות הפלמ"ח ופיקיוויקיבאדיבות אוצר תמונות הפלמ"ח ופיקיוויקי

אורי בן ארי (משמאל) והנשק הפלוגתי במהלך מלחמת השחרור

לקראת חצות הלילה עמדו שתי הפלוגות למסדר יציאה לעבר היעד. שתי פלוגות ששורותיהן הידלדלו במהלך הקרבות וכל אחת מהן איבדה כשליש מאנשיה בשבועות הקודמים; שתי פלוגות ששאבו את כוחן מהמפקדים העומדים בראשן ומתושבי ירושלים שליוו אותם במבטם ובתקוותם שיביאו ניצחון ומזור לעיר הפצועה והמיוסרת.

המפקדים פקדו "אחרי!" והפלוגות נעו.

הכוח בפיקודו של מרדכי בן פורת, מפקד פלוגה ג', נע ראשון מכיוון עמק המצלבה דרך הטרסות והשטחים החקלאיים לעבר קטמון. אחריו צעדה פלוגה א' בפיקודו של אורי בן ארי, ובראש הכוח כולו צעד אליהו סלע (רעננה), מפקד הפעולה.

חיילי גדוד הפורצים בהתארגנות לקרב על הגבעה שממול למנזר

חיילי גדוד הפורצים בהתארגנות לקרב על הגבעה שממול למנזר

לחיילים היה ברור מהו סדר הפעולות המתוכנן במהלך הקרב. בשלב ראשון תשתלט פלוגתו של בן פורת על שני המבנים הנמצאים ממערב למנזר, מבנים ששימשו בית קיץ לפטריארך ואכסניה לצליינים. לאחר תפיסת המבנים ותוך כדי חיפוי מתוכם תתקוף פלוגתו של בן ארי את מתחם המנזר.

פלוגתו של בן פורת התקדמה לעבר המבנים ועוד קודם שהמ"פ הספיק לתת את פקודת ההסתערות ניתכה לעברה אש חזקה מהמנזר ומהמבנים הסמוכים אליו. קריאות הפצועים נשמעו למרות האש החזקה, אך בין הפצועים היה גם החובש הפלוגתי שקצרה ידו מהושיע.

הלוחמים החלו להשליך רימונים לעבר המבנים. אחד הרימונים פגע בחבית שהכילה חומר דליק, והאש שהתלקחה האירה את האזור ופגעה ביתרון החשכה. פלוגתו של בן ארי לא נחשפה בשלב זה, והוא החליט לנצל את ההמולה ואת העובדה שהאויב עסוק בקרב עם הפלוגה השנייה ועל כן ערני פחות לנעשה סביב. הוא פקד על סגנו דוד אלעזר (דדו) לארגן כיתת מתנדבים שתצטרף אל בן ארי ותשמש כוח פורץ.

על פי תכנונו של בן ארי דדו ואנשיו היו אמורים להעניק חיפוי לחוליית הפריצה בדרכה למנזר ולא לפתוח באש כל עוד האויב לא יעשה זאת. בן ארי קיווה כי הוא והמתנדבים שעמו יגיעו אל המנזר ויצליחו להיכנס למבנה בשקט. אם הדבר לא יתאפשר התכנית הייתה לירות במנעול ולפרוץ פנימה בחיפוי אש מהכוח של דדו. לחוליית הפריצה הצטרף גם מפקד הפעולה רעננה, ואילו בני מרשק נותר עם דדו.

בשתיים בלילה נשמעה פקודת ההסתערות של בן ארי וחוליית הפריצה החלה לרוץ לעבר חומת האבן הנמוכה שהקיפה את המנזר. תוך כדי ריצה נפתחה לעברם אש ונשמעה הקריאה "נפצעתי". ההסתערות נמשכה, החיילים נצמדו לקיר המנזר ופרצו את הפשפש הקטן שהיה מצוי בצדו הצפוני.

עם כניסתם הבחינו הלוחמים בגופותיהן של שתי נזירות. המנזר כולו, על שתי קומותיו, היה ריק מאדם. התברר כי הערבים שראו את עוצמת האש ברחו מפתח אחר.

איברהים אבו דאיה נפצע בקרב סן סימון ופונה לבית צפאפא לקבלת טיפול רפואי. צעד זה התפרש על ידי היהודים והבריטים כעריקה, אולם הערבים הדגישו דווקא את חזרתו לתפקיד כבר למחרת, למרות שחזרה זו הייתה מאוחרת מדי שכן הקרב כבר הוכרע. דאיה בירושלים בתש"ח באדיבות אוצר תמונות הפלמ"חבאדיבות אוצר תמונות הפלמ"ח

איברהים אבו דאיה נפצע בקרב סן סימון ופונה לבית צפאפא לקבלת טיפול רפואי. צעד זה התפרש על ידי היהודים והבריטים כעריקה, אולם הערבים הדגישו דווקא את חזרתו לתפקיד כבר למחרת, למרות שחזרה זו הייתה מאוחרת מדי שכן הקרב כבר הוכרע. דאיה בירושלים בתש"ח באדיבות אוצר תמונות הפלמ"ח

המלאך רפול

תוך זמן קצר התבהרה תמונת הקרב ושתי הפלוגות תפסו את מבני המתחם ונערכו להגנה מפני התקפות הנגד של הערבים. בין חדרי המנזר נבחרו ואולתרו חדר מפקדה וחדר לטיפול בנפגעים שעליו היו אחראים החובש הפלוגתי אברהם קלאר — ניצול שואה — והחובשים המחלקתיים. כאשר הביט אורי בן ארי מחלון המבנה לעבר התוואי שבו הסתערו מול קנים לוהטים רק דקות ספורות קודם לכן הוא הבחין בפצוע ששכב שם. היה זה אברהם ויסר, השליש הפלוגתי, חייל שבן ארי אהב במיוחד, אולם במצב ששרר בשטח לא ניתן היה להגיע אליו ולחלצו.

הערבים, שהבינו כי המתחם נתפס על ידי הפלמ"ח וידעו את חשיבותו האסטרטגית, החלו בהתקפות חוזרות ונשנות לעברו. הם ניסו להתקרב למנזר ולירות מבעד לחלונות לעבר החדרים הפנימיים. קירות המנזר היו עבים במיוחד והחלונות גבוהים. הלוחמים השתמשו ברהיטי המנזר כדי לבנות עמדות ירי סמוך לחלונות.

אחד הפצועים בקרב היה רפאל איתן שכדור פגע בראשו. רפול, שחשב כי חייו קרובים לקצם, ביקש להמשיך להילחם כל עוד רוח בו. חבריו הושיבו אותו על כיסא שהועמד על שולחן צמוד לחלון, נתנו בידיו רובה אנגלי קצר והוא ניסה לפגוע באויב שהסתתר מאחורי הטרסות שמסביב למנזר. לימים סיפר רפול שמשני צדי החלון, בעובי הקיר, היו ציורי פח של דמויות נוצריות שנפגעו מירי הערבים. כאשר ביקר במקום לאחר המלחמה שאל את הנזיר שאירח אותו למקומם של הציורים. הנזיר הראה לרפול את הציורים המתוקנים והפנה את תשומת לבו לכיתוב מתחת לאחד מהם — המלאך רפאל.

עם שחר התגברה אש האויב והוא אף הצליח להתקרב לקירות המנזר, משם הונס בעזרת רימונים שהוטלו מהגג. פצצות מרגמה נחתו על גג המנזר ובחצרו, ואש צלף שנורתה מבית סמוך בעל תריסים ירוקים הטרידה את לוחמי הפלמ"ח. אחת העמדות המשמעותיות של המגנים הייתה עמדת מקלע על גג המנזר, סמוך למגדל הפעמון שצלצל כל אימת שפגע בו כדור. עמדה זו הייתה חשופה לאש מרגמות ולאש הצלף מבית התריסים הירוקים. הלוחמים בעמדה ידעו שסיכוייהם להיפגע גבוהים, ולמרות זאת כל אימת שמישהו נפצע נמצא מי שהתנדב לאייש את העמדה המסוכנת במקומו.

ידיהם של החובשים בחדר הפצועים היו עמוסות עבודה. מספר הפצועים גדל ככל שהקרב התקדם והסתבך, והציוד הרפואי שעמד לרשותם לא הספיק. החובשים החלו לחבוש את הפצועים בציוד רפואי שהיה שייך לכוח העיראקי שהגן על המנזר ובחלקי בד וכלי מיטה מחפצי הנזירות. ידיו של החובש הפלוגתי אברהם קלאר היו מגואלות בדם חבריו, ומבין כתמי הדם בצבץ המספר שהוטבע על ידו באושוויץ.

הלוחמים העייפים והמותשים לאחר ליל קרב שבמהלכו לא בא אוכל אל פיהם הושפעו ממראה חבריהם הפצועים ההולכים ומתרבים. כעבור זמן מה נפצע גם בני מרשק. האיש, שמלים היו נשקו העיקרי, נפצע בלסתו ופיו נחבש.

בני מרשק

בני מרשק

ישיבה גורלית

בשעות הבוקר המאוחרות כינס רעננה ישיבת מפקדים. לאחר שקרא את תמונת הקרב הבין כי המצב מחמיר מרגע לרגע והנפגעים מתרבים. למרות שרבים מהפצועים נחבשו וחזרו להילחם, מספר האנשים שהיו כשירים ללחימה הצטמצם בצורה ניכרת. קלאר דיווח על 14 הרוגים ועל למעלה משמונים פצועים בדרגות פציעה שונות. המפקדים שישבו בחדר ידעו כי הניסיונות להחיש להם תגבורת לא צלחו והעריכו כי יש חשש כבד שלא תגיע תגבורת במהלך היום. הם החלו להעלות תרחישים שונים, ובהם גם האפשרות שלא תהיה ברירה אלא לסגת. השאלה הייתה מה יהיה על הפצועים. רבים מהם לא היו מסוגלים ללכת בכוחות עצמם ולא היה די כוח אדם שיוכל לסחוב בעת נסיגה את כל הפצועים. היו מי שחשבו כי לחימה עד טיפת הדם האחרונה היא הדבר הנכון, אחרים התלבטו האם כבר הגיעו להגדרתו של טבנקין "כמעט בכל מחיר".

דברים אלה היו מעבר ליכולת השתיקה של בני מרשק, ולמרות פציעתו הוא קרע את התחבושת מפיו וכשדם ניגר מפצעו הפתוח נזף בלוחמים על הלך הרוח המנוגד לדרך הפלמ"ח. מרשק דחה בלהט את רעיון הנסיגה. "הגשם שיורד עלינו יורד גם על האויב", ציטט את אחת מסיסמאות הצבא האדום. כשקשה לנו קשה גם לו. צריך לכופף את ידיו עוד קצת — ולנצח.

הוחלט שבשלב הראשון תצא מתחומי המנזר שיירה קטנה של הפצועים קל. המשימה לבחור את היוצאים הוטלה על אברהם קלאר, ודדו תדרך אותם לקראת היציאה. כאשר יצאה הקבוצה ונעלמה משדה הראייה של מגני המנזר נשמעה אש כבדה שנפתחה לכיוונם ולא חדלה במשך דקות ארוכות. רק מעטים מבין הפצועים האלה הגיעו בשלום אל הכוחות שהמתינו להם בעמק המצלבה.

לקראת הצהריים, כששיעור הנפגעים כבר עמד על כ־75% מהכוח הלוחם, נדרשו המפקדים להכריע האם נסוגים או נשארים. היה ברור כי אם מחליטים להישאר מדובר על לחימה עד הסוף ללא תנאי, וכי אם מחליטים לסגת צריך להתחיל בהכנות מוקדם ככל האפשר כדי למנוע פגיעה בלוחמים נוספים. לאחר דיון קשה ונוקב שערכו המפקדים במנזר ובו לא הצליחו להגיע להכרעה בין הדאגה לחיי חבריהם לבין הרצון לעמוד במשימתם ולהגן על תושבי ירושלים, הם הציגו את הדילמה בפני המג"ד טבנקין בעזרת מכשיר הקשר, וטבנקין הכריע לאחר שקלול כל הנתונים בעד נסיגה.

בשלב זה הגיעה לשיאה הדילמה הקשה: כיצד ניתן יהיה להוציא את הפצועים הרבים בעזרת כוח האדם הבריא המועט שנותר? לנגד עיני הלוחמים עמד הזיכרון הקשה של חללי שיירת הל"ה ומראה חבריהם הפצועים מהקרב שנערך בנבי סמואל כשבוע קודם. היה ברור שלא יאפשרו מצב שבו הפצועים ייפלו בשבי האויב. הניסיון לימד על התעללות קשה בפצועים ובגופות ההרוגים.

המצפון נדרש להכריע בין סיכון כלל הלוחמים הנסוגים לבין השארת הפצועים במנזר. בלית ברירה הוחלט כי כל המסוגלים ללכת בכוחות עצמם יצאו מהמנזר, הפצועים קל יפונו על אלונקות שיינשאו כל אחת על ידי שני לוחמים, ולוחמים נוספים יהוו כוח חיפוי. על הפצועים קשה וההרוגים נגזר להישאר במנזר. כדי שאלה לא ייפלו בשבי האויב הוחלט שהמפקדים שיישארו אחרונים במנזר יפוצצו אותו על יושביו וכך יהרגו את חבריהם במו ידיהם.

ההכרעה בין מוות לחיים — מי ייסוג ומי יישאר במנזר וסופו נגזר — ניתנה בידי החובש הבכיר אברהם קלאר. מי ששנים ספורות קודם לכן חווה על בשרו את אימת הסלקציה בשערי אושוויץ נאלץ לבחור מבין חבריו הלוחמים מי לחיים ומי למוות.

מהלך הקרב

מהלך הקרב

ניצחון מפתיע

ההכנות הקדחתניות לנסיגה ולפיצוץ חדר הפצועים החלו. מתחת למזרני הפצועים הוטמן חומר נפץ, וזה חובר לפתיל שנועד להפעילו מחוץ לחדר. לקראת השעה שתיים בצהריים היה הכוח מוכן ליציאה ולביצוע הפיצוץ, אך כשהחיילים כבר עמדו לצאת לדרך נשמע בקשר קולו של המג"ד טבנקין שהודיע על ביטול הנסיגה.

דבריו של בני מרשק על הגשם המרטיב את שני הצדדים הוכיחו את עצמם: בשעה שלוחמי הפלמ"ח חשו שמצבם אבוד, גם מצבו של הכוח הערבי התוקף היה בכי רע. הערבים ספגו נפגעים רבים מאש לוחמי הפלמ"ח שהיו מבוצרים היטב במבנה החסון של המנזר. הכוח התוקף ציפה לתגבורת, ושיירת תגבורת ערבית אכן נשלחה מחברון לקטמון. שיירה נוספת יצאה מירושלים כדי להביא לוחמים מחברון, אולם שתי השיירות נפגעו בדרכן על ידי מארב של אנשי גוש עציון ולא הגיעו ליעדן.

בצהריים החלה רשת ההאזנה של הש"י — שירות המודיעין של ההגנה — לקלוט תקשורת אלחוט בין אנשי קטמון למפקדתם בעיר העתיקה. מקטמון הודיעו כי מפקדם אבו דאיה הסתלק בתואנה שהוא יוצא להביא תגבורת, וכי הם מבקשים תגבורת וגם את התערבות הצבא הבריטי שכן ללא עזרה לא יוכלו להחזיק מעמד. המידע הועבר לידיעת המגנים בשעה שתיים. במקביל נצפתה נסיגה של לוחמים ערבים מהשכונה, וגם על כך הועברה הודעה לכוח שבמנזר. טבנקין הורה לתפוס מחדש את העמדות ולהגביר את האש, ואילו האש הערבית נחלשה בהדרגה עד שפסקה.

בשעה חמש, עדיין תחת אש, הגיעה למנזר פלוגה מגדוד מוריה של חטיבת עציוני של החי"ש והחליפה את אנשי הפלמ"ח, למעט כיתה בפיקודו של דדו שנותרה במקום לצורך חפיפה. המראה של עשרות לוחמי התגבורת היהודים שהוחשו לקטמון גרם לכוח הערבי בשכונה לסגת מחשש שינותק, וגם שארית האוכלוסייה האזרחית נמלטה. שכונת קטמון נפלה בידי יהודי ירושלים.

מאיר שלו כתב בספרו 'יונה ונער', העוסק בין השאר בקרב סן סימון:

"בסוף ניצחנו, אבל זה היה מהניצחונות האלה שהמנצח מופתע יותר מהמפסיד" (עמ' 19).

רב אלוף דוד אלעזר (דדו)צילום: פריץ כהן, לע"מ

רב אלוף דוד אלעזר (דדו)

קרב סן סימון נחרת עמוק בלב המשתתפים בו. חיילים שהיו בקרבת רפול בעת שהיה מפקד אוגדה בקרבות הבלימה הקשים בתחילת מלחמת יום הכיפורים העידו ששמעו אותו אומר כי שכשקר ורטוב ויורד עליך גשם גם לאויב קר ורטוב ויורד עליו גשם. לימים סיפר כי גם ברגעים הקשים ביותר במלחמת יום הכיפורים לא פנה לרמטכ"ל דדו בבקשה לקבל פקודת נסיגה, כי ידע שהוא יצטט את אותו המשפט בדיוק, המשפט שצרב בנפשם בני מרשק באותו לילה גורלי במנזר סן סימון. ואכן, בעדותו בוועדת אגרנט שהוקמה כדי לבדוק את ההתנהלות במלחמת יום הכיפורים אמר דדו:

"אני למדתי את החיים שלי במלחמות קודמות. תמיד כשקשה לך, קשה גם לאויב, ורק מי שמחזיק מעמד במצב קשה קצת יותר, שובר את השני" (רונן ברגמן וגיל מלצר, 'מלחמת יום כיפור — זמן אמת', עמ' 134(

קרב סן סימון היה אירוע מכונן עבור הלוחמים שהשתתפו בו, ורבים מהם הפכו למפקדים בכירים בצה"ל. הקרב היה לאחד המיתוסים שהשפיעו על רוח הלחימה של צה"ל ודורות של חיילים ומפקדים התחנכו לאורו. בקרב על המנזר נהרגו 18 לוחמים. באנדרטה המוצבת לזכרם בגן הסמוך נכתב: "כאן עזבום החיים ולא עזבם אומץ הלב".

האנדרטה לחללי קרב סן סימון המוצבת ליד המנזר צילום: ד"ר אבישי טייכר צילום: ד"ר אבישי טייכר

האנדרטה לחללי קרב סן סימון המוצבת ליד המנזר