ראש משטרת סנט פטרבורג ודיפלומט בשירות רוסיה וליצן חצר מלכותי נפגשים בסעודת ליל הסדר. ייתכן כי תיאור זה, שנשמע כמו התחלה של בדיחה גרועה, אכן התרחש, וכי השותף הרביעי לסעודה היה הצאר הרוסי פיוטר הגדול. אולם גם אם התיאור אינו משקף מציאות היסטורית מדויקת, אין ספק כי יהודים מילאו תפקידים חשובים בחצרו של אבי רוסיה המודרנית, וסיפורם מהווה מרכיב מרתק בתולדות השתלבותם של היהודים באימפריה הרוסית המתעוררת | אירנה ולדימירסקי

צאר הקדמה

פיוטר הראשון, המכונה פיוטר הגדול (1672־1725), הוא עד היום דמות שנויה במחלוקת בהיסטוריה הרוסית. מספרם של תומכיו הנלהבים זהה למספרם של השופטים אותו לרעה, שכן תולדות חייו ופועלו מלאים בסתירות ובפעולות חיוביות ושליליות. מצד אחד, אין ספק שהוא חולל ברוסיה מהפכה בקצב מטאורי והפך אותה ממדינה נחשלת למדינה אירופית; ומצד שני, השליט הצעיר קידם את הרפורמות שערך במדינתו באמצעות אלימות קיצונית ותוך חוסר רחמים כלפי מתנגדיו.

מרד הסטרליצים. אחת מתוך עשרות מיניאטורות שהופיעו בביוגרפיה של פיוטר הגדול. כתב יד, המאה ה־18---

מרד הסטרליצים. אחת מתוך עשרות מיניאטורות שהופיעו בביוגרפיה של פיוטר הגדול. כתב יד, המאה ה־18

כל חייו היו מאבק: ב־1689, בראשית שלטונו, בהיותו עדיין נער, התמרד נגדו חיל הקלעים (סטרליצים) – יחידת העילית של הצבא הרוסי – בעידודה של אחותו למחצה הנסיכה סופיה שסירבה להכיר בשלטונו; במהלך המרד הוא ראה כיצד מורהו האהוב ארטמון מטבייב נרצח לצד קרובים וחברים נוספים; בהמשך נאבק פיוטר על שלטונו מול בנו הנסיך אלכסיי שנתמך על ידי מתנגדי הרפורמות; בסתיו 1721 עמל פיוטר להגן על עיר חלומותיו סנט פטרבורג לאחר שיטפון נורא שפקד אותה; ולבסוף מת בעקבות הצטננות קשה.

פיוטר הגדול נחשב לאבי רוסיה המודרנית ולכן נוצרו לאורך השנים עשרות ציורי שמן שלו, חלקם בידי אמנים ידועי שם וחלקם בידי אמנים אנונימים. ברבים מהציורים הוא אוחז בידו כלי עבודה או עוסק בתכנון, כיאה למי שייסד מדינה מודרנית ובנה את סנט פטרבורג. בתמונה זו מראשית המאה ה־18 אוחז פיוטר כנראה בקת של כלי עבודה כלשהו==

פיוטר הגדול נחשב לאבי רוסיה המודרנית ולכן נוצרו לאורך השנים עשרות ציורי שמן שלו, חלקם בידי אמנים ידועי שם וחלקם בידי אמנים אנונימים. ברבים מהציורים הוא אוחז בידו כלי עבודה או עוסק בתכנון, כיאה למי שייסד מדינה מודרנית ובנה את סנט פטרבורג. בתמונה זו מראשית המאה ה־18 אוחז פיוטר כנראה בקת של כלי עבודה כלשהו

שורשים יהודיים

אביו של פיוטר הגדול, הצאר הרוסי אלכסיי מיכאילוביץ׳, היה נשוי פעמיים. משתי נשותיו נולדו לו ילדים – מצב שגרם בהמשך למאבקי ירושה מרים ועקובים מדם. אשתו השנייה הייתה נטליה נרישקינה, אישה חכמה ובעלת השכלה מערבית, דבר שהיה נדיר מאוד ברוסיה באותם ימים. היא מעולם לא הסתירה את שורשי משפחתה וכולם ידעו כי שושלת נרישקין מקורה ביהודי קראי מחצי האי קרים בשם נרישקו. מעניין לציין כי כל השליטים משושלת רומנוב זכרו שהאב הקדמון של משפחתם היה קראי מקרים, ועל כן נהגו בסובלנות כלפי המיעוט הקראי בחצי האי ובליטא. פיוטר הגדול עצמו אף פעם לא ייחס חשיבות לשורשיו המשפחתיים, ועובדה זו לא באה לידי ביטוי ביחסו ליהודים. אולם מתנגדי הרפורמות והמבקרים הרבים של פיוטר מהכנסייה הרוסית האורתודוקסית לא החמיצו את ההזדמנות לציין כי פיוטר הוא התגלמות האנטיכריסט, משיח שקר שמתנהג כיהודי – מבחינתם לא היה הבדל בין קראים ליהודים – ויוצא נגד אנשי הדת והמוסר השומרים על הטהרה הרוחנית של הדת האורתודוקסית ברוסיה.

הצארינה נטליה נרישקינה, אמו של פיוטר, הייתה נצר ליהודי קראי מחצי האי קרים. קראים הגיעו לקרים לכל המאוחר במאה ה־12 וקיימו שם חיי קהילה עשירים עד העת החדשה. מצבם של הקראים היה לעתים קרובות בעייתי, שכן היהודים לא קיבלו אותם לתוכם, ואילו בעיני הגויים הם נחשבו יהודים. כתוצאה מכך מרבית הקראים שחיו במזרח אירופה הושמדו בשואה. הצארינה נטליה נרישקינה, שמן על בד, שלהי המאה ה־17---

הצארינה נטליה נרישקינה, אמו של פיוטר, הייתה נצר ליהודי קראי מחצי האי קרים. קראים הגיעו לקרים לכל המאוחר במאה ה־12 וקיימו שם חיי קהילה עשירים עד העת החדשה. מצבם של הקראים היה לעתים קרובות בעייתי, שכן היהודים לא קיבלו אותם לתוכם, ואילו בעיני הגויים הם נחשבו יהודים. כתוצאה מכך מרבית הקראים שחיו במזרח אירופה הושמדו בשואה. הצארינה נטליה נרישקינה, שמן על בד, שלהי המאה ה־17

הקשר בין פיוטר לבין אמו היה אמיץ. בצעירותו השתלטה בתה החורגת הנסיכה סופיה על מוקדי הכוח במדינה, ונטליה אולצה לוותר על סמכויותיה. סופיה חיסלה רבים מקרובי משפחתה של נטליה וביקשה לרצוח גם את פיוטר במהלך המרד שארגנה, אולם פיוטר שנותר בחיים אחז במושכות השלטון בחזקה, ואמו שימשה היועצת הקרובה ביותר שלו בשנותיו הראשונות. ליב נרישקין, אחיה של נטליה, מונה לשר החוץ ושימש ראש הממשלה בפועל, ונטליה הייתה העוצרת. רק לאחר מותה של האם ב־1694 שלט פיוטר על רוסיה. רשמית נחלק השלטון בינו לבין אחיו למחצה איוון שהיה בעל פיגור קל, אלא שתפקודו של האח היה מוגבל ביותר והוא מת ב־1696. לאחר מותו הפך פיוטר לשליט היחיד והבלתי מעורער של רוסיה.

היחסים בין פיוטר לבין סופיה ואיוון, אֵחיו למחצה, היו מתוחים בשל המחלוקת מי ישלוט באימפריה. סופיה מגנה על איוון במהלך המרד ב־1682.קרל דה סטובן, שמן על בד, 1830

היחסים בין פיוטר לבין סופיה ואיוון, אֵחיו למחצה, היו מתוחים בשל המחלוקת מי ישלוט באימפריה. סופיה מגנה על איוון במהלך המרד ב־1682.

המשלחת הגדולה

משבגר פיוטר – שלפי התיאורים מתקופתו היה גבר מרשים למדי והתנשא לגובה של מעל שני מטרים – והיה לשליט עצמאי, הוא ביקש להתרשם מהנעשה במדינות אירופה כדי להתכונן כראוי לתפקידו. במרץ 1697 יצאה מרוסיה למערב אירופה ׳המשלחת הגדולה׳ שכללה יותר מ־250 איש. המטרה המוגדרת של המשלחת הייתה גיוס בעלי ברית למלחמות שניהלה רוסיה מול האימפריה העות׳מאנית, אך מטרתה הנוספת והלא רשמית הייתה להתרשם מארצות אירופה המפותחות וללמוד מהן. אחד מאנשי המשלחת היה הקצין פיוטר מיכאלוב. חברי המשלחת ידעו שהקצין האלמוני הוא שליט רוסיה פיוטר שהחליט לצאת למסע הראשון שלו מחוץ לגבולות המדינה בזהות בדויה. אין תשובה חד משמעית לשאלה מדוע הסתיר פיוטר את זהותו האמיתית. הסבר המקובל על היסטוריונים רבים הוא שפיוטר חשב כי כך יוכל לראות את הפנים האמיתיות של אירופה, להכיר את האנשים הפשוטים ולהבין את סוד חייהם – דברים שלא יכול היה לגלות לו נדד ביבשת כאורח כבוד של מלכי אירופה. למרות הניסיון לשמור על סודיות נפוצה השמועה על שליט רוסיה שהצטרף למשלחת בזהות בדויה, אולם כולם קיבלו את כללי המשחק של פיוטר והתנהגו כלפיו כאילו היה קצין זוטר. המשלחת ביקרה בהולנד ובבריטניה וחזרה הביתה לכאורה בידיים ריקות – המטרה הדיפלומטית העיקרית לא הושגה. אולם השליט הצעיר הכיר אנשים רבים, ובהם בעלי מקצועות שונים, קצינים זוטרים נמרצים ומלאי שאיפות שלא מיצו את עצמם בצבאות אירופה, ואנשי אקדמיה שחיפשו מימון למיזמים מדעיים נועזים.

פיוטר הגדול הוא מדמויות המופת של רוסיה ופטריוטים רוסים רבים יצרו יצירות אמנות הקשורות בו. פסל של פיוטר רוכב על סוס המוצב בסנט פטרבורגצילום: Shutterstock

פיוטר הגדול הוא מדמויות המופת של רוסיה ופטריוטים רוסים רבים יצרו יצירות אמנות הקשורות בו. פסל של פיוטר רוכב על סוס המוצב בסנט פטרבורג

מיד עם חזרתו לרוסיה קיבל פיוטר החלטה לקדם את רוסיה ולקרב אותה לרמה האירופית בתחומי החברה, התרבות, המדעים והטכנולוגיה. כדי להתחיל ברפורמות הוא היה זקוק לאנשים בעלי קו מחשבה דומה לשלו, וברוסיה לא היו רבים כאלה בנמצא. לכן החליט פיוטר לגייס לשם כך אנשים מארצות אחרות, בין השאר מקרב אלה שפגש במהלך ביקורו באירופה.

פיוטר המחופש נפגש עם אמו לפני צאתו למסע הגדול באירופה. ציור זה לא תואם את לוח הזמנים ההיסטורי, שכן אמו של פיוטר, הצארינה נטליה, נפטרה ב־1694, שלוש שנים לפני שיצא למסע הגדול. ניקולאי נברב, שמן על בד, 1903

פיוטר המחופש נפגש עם אמו לפני צאתו למסע הגדול באירופה. ציור זה לא תואם את לוח הזמנים ההיסטורי, שכן אמו של פיוטר, הצארינה נטליה, נפטרה ב־1694, שלוש שנים לפני שיצא למסע הגדול.

העוזר האישי

בתחילת אוקטובר 1697 קיבל אנטוניו דה ויירה, קצין זוטר בצי ההולנדי שפיוטר הספיק להכירו היטב בזמן שהותו בהולנד, מכתב רשום מרוסיה. במכתב היו הזמנה לתפקיד העוזר האישי של פיוטר ומסמכים חדשים על שם הנתין הרוסי אנטון דיוויר. הקצין הצעיר קיבל כמובן את ההצעה, וכך התחילה הקריירה הרוסית של אחד מהיהודים המפורסמים שפעלו בשורותיו של פיוטר.

העיר סנט פטרבורג היא אחד המונומנטים המופלאים שהותיר אחריו פיוטר הגדול בעקבות ניסיונו להפוך את רוסיה למדינה אירופית מודרנית. פיוטר אוחז בתכנית הבנייה של סנט פטרבורג, שמן על בד, המאה ה־18---

העיר סנט פטרבורג היא אחד המונומנטים המופלאים שהותיר אחריו פיוטר הגדול בעקבות ניסיונו להפוך את רוסיה למדינה אירופית מודרנית. פיוטר אוחז בתכנית הבנייה של סנט פטרבורג, שמן על בד, המאה ה־18

לא הרבה ידוע על שנותיו הראשונות של אנטוניו דה ויירה, שנולד בשנות השמונים של המאה ה־17. משפחתו ברחה מפני האינקוויזיציה מפורטוגל להולנד, ואביו, מנואל דה ויירה, התפרנס מסחר בנשק. אנטוניו, שהתייתם מאביו בגיל 12, התקבל לצי ההולנדי, וקשה לדעת עד כמה היה מתקדם בסולם הדרגות לולא פגש את פיוטר. תחילה אכן שימש אנטון עוזרו האישי של פיוטר, אך עד מהרה הפך למזכירו לענייני הצי ובגיל 26 כבר זכה לדרגת גנרל משנה (גנרל אדיוטנט). התקדמותו המטאורית עוררה קנאה גדולה, ויריבו המר ביותר היה הרוזן אלכסנדר מנשיקוב, חבר ילדות של פיוטר שמעולם לא הסתיר את שנאתו ליהודים. לרוע מזלו התאהב אנטון דיוויר באחותו הגדולה של הרוזן והיא אף נכנסה להיריון ממנו. כשהגיע לבית הרוזן כדי לבקש את ידה קיבל מכות רצח מאנשי הרוזן והושלך מהמדרגות כשאחריו רודפות צעקותיו של מנשיקוב כי לעולם לא יסכים לתת את ידה של אחותו האהובה ליהודי מסריח. דיוויר לא ויתר על האהבה והתלונן בפני פטרונו. פיוטר, שהיה ידוע כאדם חם מזג וחסר סבלנות, לא עבר בשתיקה על הפגיעה בעוזרו והורה למנשיקוב לתת את ידה של אחותו לדיוויר.

אנטון דיוויר־־־

אנטון דיוויר

ב־1718, לראשונה בתולדות רוסיה, החליט פיוטר לייסד משטרה בסנט פטרבורג. אנטון דיוויר, שקיבל כבר תואר אצולה בנוסף לדרגתו הצבאית, מונה להקים את המשטרה ולעמוד בראשה. הוא מילא את תפקידו במסירות ובנאמנות והתוצאות לא איחרו לבוא: העיר סנט פטרבורג הפכה נקייה יותר ומושחתת פחות; העלאת מחירים מעבר לעשרה אחוזים ללא סיבה מוצדקת גררה עונש כבד שכלל קנס כספי והגליה לסיביר; העונש על שפיכת מי ביוב ופסולת לנהר נֶבָה העובר בעיר היה קנס כספי והלקאה בשוט. בנוסף הקים דיוויר פרקים ציבוריים בעיר והוסיף תאורה וספסלים לרווחת התושבים.

פיוטר בעת בנייתה של סנט פטרבורג. וסילי פבלוביץ' חודויארוב, שמן על בד, המאה ה־19

פיוטר בעת בנייתה של סנט פטרבורג.

אחרי מות פיוטר ב־1725 נפל אנטון דיוויר קרבן לעלילת שקר שהגה הרוזן מנשיקוב כדי להתנקם בו. דיוויר הועמד למשפט פלילי, נשללו ממנו דרגותיו הצבאיות ותאריו האזרחיים והוא נידון למוות בתלייה. ברגע האחרון הומתק גזר הדין האכזרי והוא הוגלה לכפר בסיביר לחוף ים אוחוטסק. גם שם לא ישב דיוויר בחיבוק ידיים. עד מהרה הוא הפך למנהל עיר הנמל אוחוטסק וארגן את מסעות הצי הרוסי מסביב ליבשת. ב־1741, לאחר שבתו הצעירה של פיוטר יליזבטה הוכתרה כצארינה, הוחזר דיוויר מהגלות, הוענקו לו בשנית  כל התארים שנלקחו ממנו 15 שנה קודם, והוא שב לכהונתו כראש המשטרה בסנט פטרבורג. אנטון דיוויר הלך לעולמו ב־1745 וזכה לקבורה מלכותית.

מתורגמן ודיפלומט

יהודי נוסף שעלה לגדולה בחצרו של פיוטר הגדול היה הברון פיוטר פבלוביץ׳ שפירוב. שפירוב, דיפלומט מוכשר ואחד העשירים והמשפיעים ברוסיה, מילא תפקידים מרכזיים בחצרו של הצאר הרוסי: ראש רשות הדואר, הממונה על חציבות ומטלורגיה, הממונה על הסחר הבינלאומי וראש המשלחת בשיחות עם האימפריה העות׳מאנית.

פיוטר שפירוב־־־

פיוטר שפירוב

פיוטר שפירוב נולד ב־1669. אביו פבל שפירוב, יהודי ממוצא פולני, שימש עוזרו האישי של אחד מבני האצולה הרוסית. פבל, שהיה מלומד וידע שפות אחדות, המיר את דתו לנצרות ועבד בין השאר כמתורגמן במשרד לענייני חוץ. האגדה מספרת כי בזכות שפירוב האב נפגשו פיוטר הצאר ופיוטר בנו הבכור שעבד אז כזבן בחנות הבדים של בן משפחתו הסוחר יברינוב. בשיחה שנערכה בין השליט לבין הזבן האלמוני התברר כי בנוסף להיותו איש מכירות מוכשר הוא שולט גם בגרמנית, בפולנית ובצרפתית. בין אם האגדה נכונה ובין אם לאו, ב־1697 צורף פיוטר שפירוב למשלחת הגדולה לאירופה כמתורגמן. שפירוב לא הפך לאיש סודו של פיוטר והקפיד לשמור מרחק מהשליט. כבר בהולנד היה שפירוב אחראי על אספקת סחורה לצורך הקמת הצי הרוסי, תפקיד שחרג בהרבה מסמכויותיו כמתורגמן.

בהמשך נמנה שפירוב על הסגל הדיפלומטי הבכיר של רוסיה וב־1701 ניהל את השיחות עם האיחוד הפולני ליטאי במטרה למצוא בעלי ברית למלחמה שניהלה רוסיה נגד שבדיה במטרה להתבסס בחופי הים הבלטי. ב־1703 מונה לעוזרו ולמזכירו של שר החוץ, והפך למעשה לראש הסגל הדיפלומטי ולאדם הקובע את מדיניות החוץ של רוסיה. במקביל שימש גם ראש רשות הדואר הרוסית.

אופיו של שפירוב דמה לזה של פיוטר הגדול: הוא היה חסר סבלנות, חם מזג ולעתים גס רוח. שפירוב נודע בחיבתו לטיפה המרה, על אף שטען כי השתמש באלכוהול לצרכים מקצועיים בלבד: השגרירים שישבו סביב שולחן האורחים בביתו שתו הרבה ודיברו הרבה, וכך סיפקו למארח הנדיב מידע סודי. ב־1709 מונה שפירוב לראש השרים – מהתפקידים היוקרתיים ברוסיה – ובתמורה לעבודתו הנאמנה קיבל מהמדינה אדמות שכללו איכרים צמיתים, ובנוסף זכה לתואר ברון ולתגמול כספי נאה.

ב־1711 נחל הצבא הרוסי כישלון חרוץ בקרב נגד הצבא העות׳מאני באזור הים הכספי. האימפריה העות׳מאנית הייתה בעלת בריתה של שבדיה, האויב המר והוותיק של רוסיה. משמעות ההפסד הייתה החזרתה של רוסיה לגבולות שבהם הייתה מאתיים שנה קודם כן. מצבה של רוסיה היה חמור עד כדי כך שפיוטר הגדול היה מוכן להחזיר לתורכים את כל השטחים שנלקחו מהם, למסור לשבדים אדמות מסביב לסנט פטרבורג ולהסכים למינוי של המועמד השבדי סטניסלב לשצ׳ינסקי לשליט האיחוד הפולני ליטאי. שפירוב ניהל את המשא ומתן מול התורכים ועשה זאת על הצד הטוב ביותר. בזכות פעילותו המוצלחת הסתפקה רוסיה בהפסד טריטוריאלי מינימלי לעות׳מאנים ושמרה על כל השטחים שכבשה משבדיה. הדיפלומטים השבדים, הבריטים והצרפתים שהיו עדים למשא ומתן טענו כי ללא הכסף הרב שבאמצעותו שיחד שפירוב בעלי תפקידים שונים בחצר העות׳מאנית ההסכם לא היה מתממש. אפילו אמו של הסולטן התורכי הפכה בין רגע ובנסיבות מסתוריות למדי לתומכת נלהבת של הסכם השלום בין רוסיה לתורכיה.

פיוטר שפירוב היה אדם עשיר מאוד, אך למרות זאת השתמש בתפקידו ובמעמדו – בדומה למקורבים אחרים של פיוטר הגדול – כדי להגדיל עוד את עושרו. האם ידע פיוטר הגדול כי רבים ממקורביו גנבים ומושחתים? סביר להניח שכן, אך תמיכתם הנאמנה שהיוותה את היסוד לאיתנות שלטונו הייתה חשובה לו יותר מניקיון כפיים.

גם במקרה של שפירוב מי שגרם לנפילתו היה הרוזן מנשיקוב. הרוזן האשים את שפירוב בגנבה, בשחיתות, בהפרת אמונים ובנפוטיזם. במשפט הסוער שנערך לשפירוב ב־1723 הוזכרו שמותיהם של יהודים קרובי משפחה רחוקים של שפירוב ונטען כי הם נהנו מהטבות כלכליות.

שפירוב נמצא אשם ונידון למוות בתלייה, אך גם גזר דינו הומתק ברגע האחרון, ותחת הוצאתו להורג נלקחו ממנו כל רכושו ותאריו והוא הוגלה לסיביר. אולם שפירוב לא הגיע לסיביר. בשל החמרה במצב בריאותו הותר לו להישאר בעיר נובגורוד הסמוכה למוסקבה. ב־1725, לאחר מותו של פיוטר הגדול, הוחזר שפירוב לסנט פטרבורג, רכושו, תאריו ותפקידיו הושבו לו, ובמקום חרבו האישית שאבדה במחסנים לאחסון רכוש גנוב הוא קיבל את החרב של פיוטר הגדול בכבודו ובעצמו. פיוטר שפירוב נפטר ב־1739 ונקבר בכבוד מלכים.

ליצן החצר

בתקופת שלטונו של פיוטר הגדול היה עדיין ׳ליצן החצר׳ דמות שכיחה ומשמעותית בכל חצר מלכותית. תפקידו של ליצן החצר היה לשעשע את השליט ואת מקורביו ואף לומר לו בפנים את כל האמת שאיש לא העז לומר. אחד מליצני החצר הידועים, שמילא את התפקיד בשירותו של פיוטר ובשירות יורשיו, היה היהודי יאן לקוסטה. לקוסטה נולד בעיר סלא שבמרוקו – באותם ימים בשליטתם של שודדי ים ברברים – והיה כנראה צאצא של יהודים אנוסים שנמלטו מפורטוגל. לא ברור כיצד הגיע לחצר הצאר הרוסי, אבל ידוע שהגיע לשם כאיש מבוגר ובעל משפחה. לפני שהכיר את פיוטר הגדול הסתובב לקוסטה בערים הגדולות של אירופה אך לא נשאר בשום מקום זמן רב. בהמבורג פתח עם בני משפחתו סוכנות תיווך וביטוח שלא הצליחה במיוחד, וחיפש הזדמנות להכיר את השליט הרוסי ששמו הלך לפניו. הזדמנות פז נפלה לידיו בעת ששליט פרוסיה פרידריך וילהלם הראשון חיפש מתווך וסוכן ביטוח כדי להעביר לעמיתו הרוסי מתנה יקרת ערך – את ׳חדר הענבר׳ המפורסם. לקוסטה הציע לו את שירותיו, ובתחילת 1714 עלה עם משפחתו לספינה בדרכם לרוסיה.

פיוטר, שאהב לדעת את האמת אך זכה לשמוע מבעלי התפקידים שסבבו אותו בעיקר דברי שקר וחנופה, התאהב מיד במתווך החכם וחד הלשון. הוא בילה עם לקוסטה שעות רבות אך לא הציע לו שום משרה מכובדת. כיוון שתפקיד ליצן החצר היה פנוי הוא הוצע ללקוסטה, וזה קיבל אותו בשמחה: מה יכול להיות טוב יותר מתפקיד שמצופה מבעליו לומר את כל העולה על לבו בלי לחשוש? הליצן החדש שלט היטב בספרדית, באיטלקית, בצרפתית, בגרמנית, בהולנדית ובפורטוגזית, היה בקיא בספרי הקודש של היהודים והנוצרים גם יחד וידע לצטט מתוכם פרקים שלמים בעל פה. לקוסטה צחק על כל הרעות שהיו בחצר המלוכה הרוסית – בדומה לכל חצרות המלוכה באירופה – שחיתות, חנפנות, קנאה, טיפשות וחוסר מקצועיות. הוא נהג לבקש מפיוטר בבדיחות הטבות, תארים ואדמות, והשליט המשיך את המשחק והעניק לו כביכול את מבוקשו. לאחר חתימת הסכמי השלום עם שבדיה ב־1721 העניק פיוטר ללקוסטה אי קטן שנכבש מהשבדים במפרץ הפיני – והפעם באמת. הוא גם הכתיר אותו בתואר ׳מלך הסמויידים׳ – קבוצה אתנית קטנה במזרח הרחוק שחיה בשטח שהיה בשליטה רוסית – בטקס שבו נכחו נציגי הקבוצה. מסופר כי מאותו יום והלאה נהג לקוסטה לחבוש כתר מפח שהיה מוטה על אחת מאוזניו באופן קומי.

'חדר הענבר' — שהוענק לפיוטר הגדול במתנה על ידי בן בריתו פרידריך וילהלם הראשון מלך פרוסיה — הורכב מלוחות ענבר גדולים ומפוארים ונחשב לאחד מאוצרות האמנות המופלאים של רוסיה. החדר נבזז על ידי חיילים נאצים במהלך מלחמת העולם השנייה ורוב הלוחות לא נמצאו עד היום. בשנות השבעים החלו הרוסים לשחזר את החדר, והשחזור הושלם ב־2003 לרגל חגיגות 300 שנה לסנט פטרבורג. החדר המשוחזר כיוםצילום: jeanyfan

'חדר הענבר' — שהוענק לפיוטר הגדול במתנה על ידי בן בריתו פרידריך וילהלם הראשון מלך פרוסיה — הורכב מלוחות ענבר גדולים ומפוארים ונחשב לאחד מאוצרות האמנות המופלאים של רוסיה. החדר נבזז על ידי חיילים נאצים במהלך מלחמת העולם השנייה ורוב הלוחות לא נמצאו עד היום. בשנות השבעים החלו הרוסים לשחזר את החדר, והשחזור הושלם ב־2003 לרגל חגיגות 300 שנה לסנט פטרבורג. החדר המשוחזר כיום

ב־1717 המיר לקוסטה את דתו לנצרות, וגם צעד זה נעשה רק ב׳כאילו׳, שכן הוא לא נהג כנוצרי מעולם. הסופר והעיתונאי דוד מרקיש מתאר בספרו ׳הליצנים׳ אירוע – כנראה דמיוני – שבו לקוסטה מסביר לפיוטר הגדול את יסודות היהדות ואת משמעות החגים היהודיים. מרקיש מספר כי שלושת יהודי החצר – לקוסטה, שפירוב ודיוויר – חגגו יחד את חג הפסח, ופיוטר הגדול שעבר בקרבת מקום ושמע את השירה נכנס ואמר: אתם חוגגים את חג הפסח היהודי, שרים, נהנים ולא מזמינים אותי? אני רוצה לראות איך אתם חוגגים וגם ללמוד דברים חדשים על היהדות. ואז חבש כיפה והצטרף לחוגגים ללא היסוס.

רבים נפגעו מהבדיחות החריפות של לקוסטה, והרוזן מנשיקוב נשבע כי ימצא דרך להרוג את הליצן היהודי. הזדמנות לפגוע בלקוסטה נקרתה לידו במהלך משפטו של פיוטר שפירוב. שפירוב ולקוסטה היו ידידים, ובזמן המשפט ביקר לקוסטה את שפירוב פעמים אחדות בבית הסוהר. מנשיקוב טען כי ביקורים אלה מעידים על בגידה והפרת אמונים מצד לקוסטה. גם לקוסטה נשפט והוגלה לסיביר. לאחר מות מנשיקוב ב־1729 הוא הוחזר מהגלות ושב לתפקיד ליצן החצר.

העוצרת אנה לאופולדובנה לא חפצה בתקופת שלטונה הקצרה בשירותם של ליצני החצר, ועל כן העניקה להם פיצויים ושחררה אותם מתפקידם ב־1740. קורותיו של יאן לקוסטה לאחר עזיבת התפקיד אינם ידועים. יש הטוענים כי חזר להמבורג ויש מי שסבור כי רכש בית קטן לא רחוק מסנט פטרבורג ושם חי עד שנפטר.

ליצן החצר, שנועד לספק בידור לבני משפחת המלוכה ולאורחיהם, היה תפקיד שכיח בחצרות מלכים ברחבי העולם, ובחצרות רבות היה יותר מליצן אחד. באופן מסורתי הותר לליצני החצר לדבר ללא חשש ולהגיד דברים שאף אדם אחר לא העז לומר לשליט. ליצנים בחצרה של הצארינה אנה איואנובנה, אחייניתו של פיוטר שהחזירה את יאן לקוסטה לחצר המלוכה הרוסית. ולרי איבנוביץ' יעקובי, שמן על בד, 1872

ליצן החצר, שנועד לספק בידור לבני משפחת המלוכה ולאורחיהם, היה תפקיד שכיח בחצרות מלכים ברחבי העולם, ובחצרות רבות היה יותר מליצן אחד. באופן מסורתי הותר לליצני החצר לדבר ללא חשש ולהגיד דברים שאף אדם אחר לא העז לומר לשליט. ליצנים בחצרה של הצארינה אנה איואנובנה, אחייניתו של פיוטר שהחזירה את יאן לקוסטה לחצר המלוכה הרוסית.

מציאות מורכבת

ניתן לסמן את המאה ה־18 בהיסטוריה הרוסית כתקופת המעבר מהסדר המסורתי הישן לסדר החדש, הדינמי והמודרני. היחס כלפי היהודים בכלל, ומעמדם של יהודים שהמירו את דתם בחצר הרוסית בפרט, מעידים היטב על תקופת מעבר זו. מצד אחד התייחסו בחיוב ליהודים שהמירו את דתם – אפילו למראית עין בלבד – והשתדלו לתמוך ביהודים שחיו ברוסיה ולקדם אותם בהתאם לתרומתם האישית; ומצד שני נאסר על יהודים מחוץ לגבולות האימפריה להתיישב בתוכה והוטלו עונשים כבדים על מי שהפרו חוק זה. בנוסף, באותה תקופה הפיצה הכנסייה האורתודוקסית תעמולה אנטי יהודית אגרסיבית.

שתי תפיסות מנוגדות אלה תאמו את ההתנגשות בין הצורך המעשי להשתמש בשירותיהם של יהודים מוכשרים – בשל התפתחות הכלכלה, הממשל והחברה של רוסיה ובשל התקרבותה לארצות מערב אירופה – לבין שנאת היהודים הקדומה בקרב רוב העם הרוסי וחששה של הכנסייה האורתודוקסית מאיבוד שליטה על ההמון האנאלפביתי. במהלך כל המאה ה־18 עברה המדיניות הפנים רוסית כלפי היהודים שינויים קיצוניים, אך בסופו של דבר בחר השלטון לנשל את יהודי רוסיה מזכויותיהם הבסיסיות לחיות על פי אמונתם, להתפרנס ולהתפתח, והם נאלצו ללכת בדרך הכואבת של ייסורים ומאבקים.

מותו של פיוטר הגדול.איוון ניקיטין, שמן על בד, 1725

מותו של פיוטר הגדול.

לקריאה נוספת:
דוד מרקיש, ׳הליצנים – פרקים מחיי הרפתקנים (1689־1738)׳, עם עובד, תשמ״ה; Robert K. Massie, Peter the Great: His Life and World, Head of Zeus, 2013; Bruce Lincoln (Auther), Sunlight at Midnight: St. Petersburg and the Rise of Modern Russia, Basic Books, 2009.