מגילת האש

בין יהודים לפרסים

ב-16 בנובמבר 2008 הכתה בעיר מומבאי סדרת פיגועים רצחניים שביצעו טרוריסטים מפקיסטן. הפיגועים, שכוונו נגד מרכזי כלכלה, תיירות, תחבורה ורפואה – בעיקר בחלקה הדרומי והיוקרתי של העיר – זעזעו רבים בכל קצווי תבל. בשתי קבוצות דתיות קטנות שחבריהן פזורים ברחבי העולם נגעה הטרגדיה במומבאי בנימים אישיים. עדת הפרסים – קבוצה של זורואסטרים שהיגרו מאיראן להודו בימי הביניים בגלל רדיפות דתיות – נחשפה לפיגועים מקרוב. במשך מאות שנים התרכזה הקהילה הפרסית בדרום מומבאי, ואחדים מהמבנים שנפגעו שיקפו בגאווה את הצלחתם בתת היבשת ההודית.

תשומת לבם של היהודים התמקדה בפיגוע בבית חב"ד – אבן שואבת רוחנית וגשמית לתיירים ישראלים ויהודים – ששכן ב'בית נרימאן', נקודת ציון זורואסטרית ותיקה. גם כעבור שנתיים נותר כאב הפיגועים חקוק בזיכרונם של יהודים רבים. כלי התקשורת הישראליים העוסקים באסון במומבאי מציגים לעתים קרובות את תמונתם שוברת הלב של בני הזוג הצעירים הקורנים בחיוך, שניהלו את בית חב"ד ונרצחו בו עם ארבעה אנשים נוספים.

חודשים מספר לפני סדרת הפיגועים התגוררתי ב'הודו הקטנה' שבמנהטן. ביום שישי גשום אחד ישבתי בשעות אחר הצהריים עם אנתרופולוגית בשם ליילה וֶוַינַה מאוניברסיטת ניו סקול, שכתבה תזה על תפיסות של מרחב קהילתי בשכונה הפרסית במומבאי שבה נולדה. במהלך מחקרה גילתה ליילה את מושג ה'עירוב' היהודי והתרשמה מכך שהעירובים עודדו יהודים אורתודוקסים להתיישב בסמיכות אלה לאלה, בשכונות המוקפות עמודים וחוטים. ליילה ראיינה אותי בהרחבה. כבן בית, פרסתי בפניה את המערכת ההלכתית המורכבת של הקמת עירוב ואת המחלוקות שסביבה. בתמורה למדתי אני על המרקם הייחודי והעשיר של חיי הפרסים. כשהאזנתי לתיאוריה של ליילה את קהילתה, המתאפיינת במרכזיות המשפחה, בדגש על חינוך, על מוטיבציה ועל הצלחה, ובשילוב בין טקסיות לאוכל, החלו הדברים להישמע מוכרים. ידעתי שהיא מבלה זמן רב בדרום מומבאי בעבודת שדה, ולכן לאחר הפיגועים שלחתי לה הודעת דוא"ל כדי לשאול לשלומה. רווח לי כששמעתי שהיא ומשפחתה, הגם שהיו מזועזעים, לא נפגעו.

צילום: Pentocelo

כתובת ביסותון, המתארת את ניצחונותיו של דריווש הראשון, פותחת בהכרזה על כך שמלכותו של דריווש ניתנה לו בחסדו של אהורה מאזדה. דריווש במרכז ומולו אויבים שבויים

בין עובדי הא-ל לעובדי מאזדה

איני היחיד שמוצא דמיון בין היהודים לפרסים. ההודים נוהגים לכנות את הפרסים 'היהודים של הודו' – כינוי שיסודו במידת מה בטעות, משום שיהודים הגיעו להודו לפני הפרסים. בדברים שנכתבים לאחרונה על הפזורה הזורואסטרית רווחות השוואות ליהודים ולקהילותיהם בגלות, ומבחינות מסוימות הרומן הפרסי דומה לרומן היהודי האמריקני. אולם מנקודת מבט תאולוגית יהודים וזורואסטרים שונים לחלוטין אלה מאלה. היהדות היא מונותאיזם בהתגלמותו. היהודים מאמינים בכוח א-לוהי יחיד ובלעדי, ובמושגים של קדושה וטהרה המוגבלים למקומות ולזמנים מסוימים. ביהדות עובדים את הא-ל באמצעות קיום מצוות והימנעות מעברות, ואילו הזורואסטריות היא דואליסטית במהותה. שני כוחות – אהוּרה מאזדה (אדון החכמה) ואנגרה מאינוּ (רוח רעה) – ניצבים זה מול זה בקרב איתנים קוסמי הנמשך אלפי שנים. תפקידו של מַזדַיַאסני – עובד מאזדה, כלומר זורואסטרי – הוא להילחם לצדו של הטוב ולהתנגד לרע במופעיו השונים, וביניהם גם כזב, טומאה וחרקים. אולם במבט קרוב יותר ההבדל בין הדתות אינו ברור ובולט כפי שנראה בתחילה, ובראייה היסטורית הסיפור היהודי שזור במקבילו הזורואסטרי כבר אלפי שנים.

יהודים וזורואסטרים נפגשו לראשונה בעקבות כיבושיו של כורש ביהודה ובמסופוטמיה באמצע המאה השישית לפסה"נ. כורש, השליט האימפריאלי הפרסי הראשון, נקט גישה פרגמטית ואפילו פלורליסטית כלפי הקהילות הדתיות השונות והמקדשים הרבים שהיו פזורים ברחבי ממלכתו האדירה. לכורש היו בוודאי אמונות דתיות משלו, אך הוא לא הותיר כתבים המתארים אותן. סביר שאמונתו כללה את עבודת אהורה מאזדה וגם את פולחן האש – מרכיבים מרכזיים בזורואסטריות. שני דורות לאחר מכן הותיר דריווש הראשון כתובת בפרסית עתיקה חרותה על סלע לא הרחק מקֶרמַנשאה שבמערב איראן. בכתובת מצהיר המלך על נאמנותו לאהורה מאזדה ומודה לו על שנתן לו את ממלכתו ואת השלטון על כל נתיניו. בזורואסטריות אופיינית מוצג אויבו המושבע של דריווש כשקר – המקבילה המושגית של אנגרה מאינו.

המקור הקדום ביותר שאפשר אולי לייחסו למפגש בין יהודים לזורואסטרים מתאר אותו כהתנגשות בין מונותאיזם לדואליזם. כשישעיהו מבשר על כיבושיו של כורש במזרח הקרוב נאמר:

כֹּה אָמַר ה' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם … אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד זוּלָתִי אֵין אֱ-לוהִים, אֲאַזֶּרְךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי … יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע, אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה (ישעיה מ"ה, א'-ז').

בדומה לתפיסה הבבלית המוכרת מכתובת הגליל המפורסמת של כורש, שהופנתה למאמיני האל הבבלי מרדוך, גם היהודים ראו בהחרבת בבל בידי כורש והפרסים הזדמנות לבנות מחדש את המקדש שנחרב. כפי שכורש השיב את מרדוך על כנו, כך היה לו הכוח להחזיר את היהודים לארץ ישראל ולסייע להם לבנות מחדש את בית המקדש. אך מנקודת מבטו של הנביא הייתה בכך בעיה. כיוון שכורש לא הכיר בא-ל של היהודים, וגם לא הבין את המשמעות הקוסמית של כיבושיו, היה צורך ללמדו פרק ביסודות המונותאיזם. פרקים מ'-מ"ח בישעיהו נראים כמעין מקראה תאולוגית המופנית אל כורש בלשון שאינה משתמעת לשני פנים: הא-ל היהודי הוא בלעדי וכל יכול. הוא בורא הכל; למן הארץ, נהרותיה והריה, ועד לשמים, השמש והכוכבים. והחשוב ביותר, הא-ל הזה אחראי לא רק לכל האור והטוב אלא גם לאפל ולרע.

כשמציבים את פסוקיו של ישעיהו לצד מקביליהם מן האווסטה – ה'תנ"ך' הזורואסטרי שנמסר בעל פה עוד מן האלף השני לפסה"נ – מתגלה תמונת ראי מרתקת. את התכונות האלוהיות שהאווסטה קושרת לאהורה מאזדה מייחס ישעיהו לא-ל שהוא מתאר. אולם בעוד שהאווסטה אינה מתארת את אהורה מאזדה כאחראי לרוע, הרי שהא-ל בישעיהו מ"ה קושר את שמו בגאווה עם הרע. התעמתות מוקדמת זו נועדה לקבוע את הטון ביחסים העתידיים בין יהודים לזורואסטרים. מעניין שבניגוד להתפלמסות של הנביאים עם טקסים פולחניים – הכוללת פרודיות על הכנת צלמים ועל עבודת אלילים – המפגש היהודי זורואסטרי התרחש בעיקר בזירה המנטלית ובזירה התאולוגית.

צילום: A. Davey

סמל הפרוואשי מסמל במאות השנים האחרונות את הדת הזורואסטרית. המחקר חלוק בשאלה האם במקורו סימל הפרוואשי את האל אהורה מאזדה עצמו או את 'נשמות הקדמונים' המהוות מושא פולחן כשלעצמן. ציור קיר במקדש אש בעיר טאפט, איראן

ממגילת אסתר למגילות קומראן

כורש אמנם לא השלים את בניין בית המקדש השני, אולם התהליך אכן הסתיים בחסות הפרסים, כמתואר בספרי עזרא ונחמיה. ניתן היה לצפות שהאיגרות שנשלחו בין פרס ליהוד – הכינוי הפרסי של ארץ ישראל באותה תקופה – יספקו חלון הצצה מרתק ליחסי היהדות והזורואסטריות, ולא היא. כפי שעולה מכתובת הגליל של כורש, הפרגמטיזם הפרסי והביורוקרטיה החילונית הם שמשלו בכיפה. לעומת זאת, מגילת אסתר, למרות הבעיות ההיסטוריות הרבות שבה ולמרות היעדר כל התייחסות לכוחות א-לוהיים, משמרת מקטעים מרתקים של המפגש היהודי זורואסטרי.

הזורואסטריות מתבטאת בראש ובראשונה בשמותיהם התאופוניים של חלק מהדמויות העיקריות במגילה. בזורואסטריות אופיינית, רבים מהשמות מבטאים מושגים מנטליים שמואלהים באווסטה. השם מהומן למשל נגזר מ'ווֹהוּ מַנַה', שמשמעו 'בעל שכל טוב'. בפנתאון הזורואסטרי ווהו מנה הוא אחד משבעת האַמֶשַה ספֶּנטַה – הישויות האלוהיות. יש בכך הקבלה לתפקידו של מהומן – אחד משבעת סריסיו של אחשורוש. גם שמו של המן קשור לשכל. המן נגזר כנראה מ'הַמַּנַה' – 'בעל חשיבה דומה'. כפי שניסח זאת ג'יימס ראסל, חוקר המזרח הקדום מהרווארד, זו התכונה שמנהיגים מוקירים ביותר אצל יועציהם, תמיד ובכל מקום. גם שם אביו של המן, המדתא, משמעו 'בן אותה דת'. דומה שהשימוש במלה דת במובן של חוק לכל אורך מגילת אסתר הוא חלק מהביקורת על החוק השרירותי לכאורה בתרבות הפרסית והזורואסטרית.

צילום: Ivan Mlinaric

מקדש אש זורואסטרי

כשמגיעים לימי בית שני הספרות וההגות היהודית משתנות באורח דרמטי. אנחנו מגלים שיש דגש מיוחד על חיי העולם הבא, על אחרית הימים ועל הנשמה – שהיא שדה קרב בין כוחות של טוב ושל רע. רעיונות אלה חשובים במיוחד בזורואסטריות וקשורים לתפיסת המציאות של הזורואסטרים הקדומים. בשום מקום ביהדות הקדומה לא נזכרת דואליות זו כפי שהיא מופיעה במגילות קומראן. הכת שישבה בקומראן עסקה בחישוב קץ ההיסטוריה ובמלחמה הסופית בין הטוב לרע. בטקסטים רבים מתקופת בית שני – כולל מגילות קומראן – הרע נתפס כמשהו נפרד מהא-ל ומנוגד לו. השטן וצבאותיו מתפתחים לכדי כוח הרשע במלוא מובן המלה. השד בעל השם האיראני אשמדאי מופיע לראשונה במסורת היהודית בספר טוביה, שחובר באמצע תקופת בית שני. שם, בניגוד למקבילו התלמודי המשעשע במקצת, אשמדאי הוא דמות תאוותנית ומסוכנת. בספרות ימי בית שני המונותיאיזם היהודי מתקרב לדואליזם יותר מכפי שהיה אי פעם לפני כן.

במפתיע, מגמה זו מתרחשת דווקא בנקודה שבה אין כמעט מגע ישיר בין היהודים לבין הזורואסטרים. אלכסנדר מוקדון הביס את צבאות פרס במאה הרביעית לפסה"נ, ובארץ ישראל – כמו ברוב האדמות האיראניות – שלטו היוונים. אחת החידות הגדולות של ההיסטוריה האינטלקטואלית היהודית היא כיצד יהודי בית שני, ובמיוחד חברי הכיתות שחיו בבידוד יחסי, היו בדיאלוג ארוך ומתמשך עם רעיונות זרים, איראניים. מסתבר שלעולם לא נוכל להסביר זאת אל נכון, אך ההשפעות מרחיקות הלכת שהיו לכך על התפתחותה של היהדות בהמשך דרכה אינן מוטלות בספק.

צילום: Pentocelo

'הקובייה של זרתוסטרה', מבנה אבן מהתקופה האחמנית בנאקש א–רוסטם שבאיראן. המבנה זוהה במאה ה–14 כמקדש אש זורואסטרי, זיהוי שנתון היום בספק

תלמודה של בבל

מאות אחדות לאחר השלמתו במהלך המאה החמישית או השישית, הפך התלמוד הבבלי לטקסט המשפיע ביותר שידעה היהדות אי פעם, לצד התנ"ך. סמכותו נתקבעה בשלב ראשון בבבל מולדתו, אולם במשך הזמן התפשטה גם לצפון אפריקה ולאחר מכן לאירופה. בגלל השפעתו העמוקה, הבנת התלמוד חיונית לא רק להיסטוריונים החוקרים את יהדות בבל אלא גם לחוקרי התקופות המאוחרות יותר בהיסטוריה היהודית. השאלה כיצד להגדיר את שורת הכרכים כבדי המשקל, התופסת נתח נכבד ממדף הספרים הימי ביניימי והמודרני כאחד, משפיעה על הבנת הפרקטיקה, התאולוגיה והתרבות היהודיות – הנגזרות בעיקר מן התלמוד.

חוקרי תלמוד והיסטוריונים עסקו במשך מאות שנים בהגדרה בסיסית זו. מצד אחד, למרות שמו, התלמוד הבבלי עוסק בארץ ישראל ומכיל מאגר של טקסטים רבניים ארץ ישראליים ושל פרשנותם. הוא מסביר את המשנה, משווה אותה לתוספתא ולברייתות קדומות אחרות, ומוסר דעות של אמוראים רבים שהתגוררו בארץ ישראל. מצד שני, עיון בדפיו מלמד שהוא נטוע היטב באדמת הביצות של בבל. אמוראי בבל נאמנים לה בכל נימי נפשם, והם אף מתגאים בתכונות שמשתבחים בהן עריהם וכפריהם. הבעיות והאתגרים של החיים באימפריה הרומית, שהחריבה את בית המקדש ורדפה את היהודים בתקופות שונות, נזכרים אמנם, אולם במבט מרוחק.

יהודי בבל והתלמוד הבבלי היו בראש ובראשונה אזרחים ותוצרים של האימפריה הסאסאנית – השושלת הפרסית שמשלה על שטח עצום, ממסופוטמיה במערב ועד לאזור נהר האינדוס במזרח. פן חשוב של הזהות הפרסית הסאסאנית היה דתי, ובמיוחד זורואסטרי. על מטבעות השליטים הסאסאנים מוטבעים בצד אחד דיוקנו של המלך השולט ובצד השני מזבח אש וכהנים זורואסטרים, ורבים מהפקידים הממונים על ענייני המשפט והכספים היו כהנים זורואסטרים. לצד נוצרים, מנדאים ומניכאים היוו הזורואסטרים קהילה דתית מהחשובות ומהגדולות שבמסופוטמיה. דומה שהבנת התלמוד הבבלי בשלמותו מחייבת התבוננות עמוקה יותר במפגש היהודי זורואסטרי בבבל.

ההיסטוריה היהודית זרועה פוגרומים, רדיפות ואפליה, ואך טבעי שאחת השאלות הראשונות שנשאלות על תקופה מסוימת בהיסטוריה היהודית היא האם היהודים סבלו תחת עול שליטיהם, ואם כן, כיצד ומדוע. יש ראיות לכך שהיהודים שחיו תחת הסאסאנים הוטרדו מדי פעם, אך למען האמת הם לא סבלו במיוחד. היהודים גם לא היו הקהילה היחידה שנרדפה בידי כהנים זורואסטרים קנאים. בכתובת מן המאה השלישית, המיוחסת לכהן הזורואסטרי הגדול קִרדר, הוא מתגאה בכל הקהילות הדתיות שנרדפו בימי כהונתו. לצד היהודים נמנים בכתובת גם הנוצרים, הבודהיסטים, ההינדים והמניכאים – דת דואליסטית שנוצרה באותה תקופה בידי בבלי בשם מַני. במשך רוב התקופה הסאסאנית נחשבו המניכאים לאיום התאולוגי המרכזי על הזורואסטריות. לאחר שהאימפריה הרומית קיבלה את הנצרות כדת המדינה במאה הרביעית, נתפסו הנוצרים הסאסאנים, בצדק או שלא בצדק, כמייצגי האויב הרומי. התוצאה הייתה בין השאר רדיפות המוניות, המתועדות בספרות המרטירולוגית הענפה שמתארת את הנוצרים הנהרגים על דתם.

---

סצנה מן המיתולוגיה הפרסית מתוך כתב יד קדום

זורואסטרים בתלמוד

על פי העולה מהתלמוד, רדיפת היהודים לא הייתה שיטתית, ואף לא הייתה מכוונת כלפי היהודים דווקא; הרשויות יצאו מדי פעם לפעולה נגד פולחנים שפגעו ברגשות הדתיים הזורואסטריים. יש לדוגמה תיאורים של החרמת חנוכיות, שכן הזורואסטרים ראו בהדלקתן זלזול בפולחן האש שלהם. המנהג הנפוץ להדליק חנוכיות על השולחן ולא בפתח הבית או ליד החלון הוא תוצר של התנגשות זו עם הזורואסטרים.

בתלמוד נמנים שלושה צווים שכהני הדת הזורואסטרים הוציאו נגד היהודים:

גזרו על ג' מפני ג': גזרו על הבשר מפני המתנות [מתנות כהונה]; גזרו על המרחצאות מפני הטבילה; קא מחטטי שכבי [היו מוציאים את המתים מקבריהם] מפני ששמחים ביום אידם (יבמות סג:).

התלמוד מנסה למצוא סימטריה תאולוגית, הסבר של מידה כנגד מידה לצווים אלה. מדוע אִפשר הקדוש ברוך הוא לזורואסטרים לאסור על שחיטת בשר? משום שהיהודים לא הקפידו לתת לכהנים את חלקם בקרבנות. מדוע נסגרו המרחצאות, ובכלל זה המקוואות? משום שהיהודים לא נזהרו בטבילותיהם. מדוע הוציאו את המתים מקבריהם? משום שהיהודים השתתפו בשמחת חגם של הגויים. אולם לפי הידוע לנו על הזורואסטריות, כל אחת מהפעולות שנאסרו היה בה משום פגיעה בדת הזורואסטרית: השחיטה מנוגדת מהותית לחניקה הנהוגה אצל הזורואסטרים, שכן בשחיטה שופכים את הדם על האדמה המקודשת בעיניהם; טבילת הנשים לאחר ימי וסתן טימאה בעיניהם את המים שהם יסוד מקודש בדת הזורואסטרית, ומעניין שהתרגום המדרשי למגילת אסתר, הידוע בשם 'תרגום שני', טוען שזו בדיוק הייתה תלונתו של המן לאחשורוש; הוצאת המתים מקברותיהם גם היא קשורה למעמדה המקודש של האדמה, שאינה סובלת את הטמנת המת הטמא בה. יש בתלמוד ובמקבילות נוצריות קטעים נוספים המשקפים את מאמצי הזורואסטרים לסלק את טומאת הגופות מן האדמה. על פי ההלכה הזורואסטרית מניחים את הגופה על משטח מוגבה עד שהבשר נאכל על ידי עופות השמים. עד היום יש בפאתי מומבאי מקום בשם מגדל השתיקה המיועד למנהג זה.

צווים אלה של הצרת רגליהם של יהודים, משמעותיים ככל שהיו, הם רק היבט אחד של המפגש היהודי זורואסטרי בתקופת התלמוד. בתקופות מסוימות גילו השליטים הסאסאנים סקרנות באשר למסורות העמים השונים שחיו בתוך גבולותיהם ומעבר להם, ונראה שזו הסיבה לדיונים שהתקיימו במקום שנודע בשם 'בי אבידן'. התלמוד מספר שחכמים רבים בדו אמתלאות כדי להימנע מלהגיע לבי אבידן, אם כי מסופר שהאמורא הגדול שמואל אכן הלך לשם.

צילום: רוברט דה-רוזה

ארדשיר השלישי, מאחרוני השושלת הסאסאנית. מטבע דרכמה מכסף, סביבות שנת 630

הייחוד והריבוי

לא ידוע לנו מה נדון בבי אבידן, אך בתלמוד נשתמרו דיונים תאולוגיים קצרים שעשויים לרמוז על כך. שלא במפתיע, אחד הקטעים האלה חוזר אל הוויכוח המונותאיסטי דואליסטי הוותיק, ומשתתף בו האמורא אמֵימר שחי במאה החמישית:

אמר ליה ההוא אמגושא לאמימר: מפלגך לעילאי – דהורמיז, מפלגך לתתאי – דאהורמיז. אמר ליה: אם כן היכי שביק ליה אהורמיז להורמיז לעבורי מיא בארעיה? [אמר כהן דת פרסי אחד לאמימר: ממותניך ומעלה – של האל הטוב, ממותניך ומטה – של האל הרע. ענה לו: אם כן, כיצד זה מרשה האל הרע לאל הטוב להטיל את מימיו דרך ארצו?] (סנהדרין לט.).

מה שמונח כאן על כפות המאזניים אינו רק מושג הדואליזם אלא גם האופן שבו ניתן להשליך אותו על העולם. האם הגוף, כולל המחצית המייצרת את הפסולת, מהווה אורגניזם אחד, מאוחד, כפי שראה זאת אמימר, או שמא החלקים העליונים והתחתונים מחולקים ונמצאים בשליטת כוחות מנוגדים – חיובי ושלילי, כפי שטען הכהן הפרסי? אמנם דו שיח זה מציג את שני צדי הפולמוס כבלתי ניתנים לגישור, אך נראה שהגישה הזורואסטרית השפיעה בכל זאת על היהדות. למשל, במסכת זבחים (יט.) מביא התלמוד סיפור שבו המלך הסאסאני יזדגרד ("איזגדר מלכא") מתקן את מקום אבנטו של הונא בר נתן, וגם בסיפור זה מופיע אמימר. האבנט הוא פריט לבוש סמלי מאוד בזורואסטריות, ומשמש להפרדה בין החלקים העליונים של הגוף לבין חלקיו התחתונים, כעין מחסום בפני הרע. עד ימינו יש יהודים החוגרים חגורה נוספת – גרטל – בעת התפילה, מנהג שמשקף המשׂגה דומה של הגוף.

המפגש עם הזורואסטריות השפיע כנראה גם על היבטים אחרים של המחשבה היהודית, כולל שאלות מהותיות כמו השפעת הגורל על מצבו של האדם. יש גם עדויות לכך שנעשה שימוש בתפיסות משפטיות סאסאניות – כולל טענתו של התלמוד שמתָּנה זמנית נחשבת מתנה. המיתולוגיה הזורואסטרית והמוטיבים הסיפוריים שלה השפיעו רבות על הסיפור התלמודי. נושאים אלה נכללים כולם בתחום האיראנו-יודאיקה שהחל להיחקר באקדמיה רק בשנים האחרונות.

במאה השביעית נפלה האימפריה הסאסאנית בידי צבא הכיבוש הערבי. תוך מאות שנים התאסלמו זורואסטרים רבים, ובמאה התשיעית היגרו זורואסטרים רבים להודו. מאז, המפגש המעניין והפורה ביותר של הקהילה היהודית בבבל לא היה עם הזורואסטריות אלא עם האסלאם. הפילוסופיה האסלאמית – ושורשיה הנעוצים בהגות היוונית – השפיעה עמוקות הן על היהודים והן על הזורואסטרים. יצירות יהודיות מתקופת הגאונים ויצירות זורואסטריות מן התקופה הפוסט סאסאנית נושאות חותם ברור של השפעת האסלאם. אחד המקורות הפרסיים מתאר פולמוס שנערך בפני הח'ליף אל-מַאְמוּן (833-813) בין כהן דת זורואסטרי לבין זורואסטרי שהתאסלם. מעניין לציין שאחד הוויכוחים נוגע לדואליות האנטומית שנדונה בין אמימר לבין הכהן הזורואסטרי כמה מאות שנים לפני כן. נסיבות הוויכוח החדש זהות כמעט לחלוטין לוויכוח הקדום, אך נוכחותם של מושגים ושל טיעונים פילוסופיים מוסיפה לו נופך חדש.

הגם שהממד הפומבי של המפגש עם הזורואסטריות נעלם כמעט כליל אחרי הכיבוש האסלאמי, הרי שבקהילות שבהן חיו יהודים וזורואסטרים בשכנות נמשך המפגש, במיוחד בזירה הביתית. יהודי איראן המשיכו למשל לחגוג, כמו שכניהם המוסלמים, את הנוֹרוּז – ראש השנה הפרסי הקדם אסלאמי – בשפע ססגוני של מאכלים סמליים. עד ימינו נפרסים שבעת המאכלים המסורתיים על שטיח, והמשפחה מתאספת כדי להשתתף בסעודת האביב הגדולה. במשפחות אחדות אף שורפים באש את האספנד – צמח הפיגם – במחתת גחלים מוזהבת, בשעה שכולם סועדים את לבם. בדרכו שלו מכיל האספנד את תמצית המפגש היהודי עם הזורואסטריות, שממשיך לבעור באור בהיר.

תחריט מתוך 'סיפורים אמיתיים ממלכות המלכה ויקטוריה' מאת קורנליוס בראון, 1886

שמירה על טוהר האדמה. מגדל השתיקה, מומבאי

חיים מבותרים

האמונה הדואליסטית של הזורואסטרים מתבטאת במספר תחומים

• שני כוחות, אהוּרה מאזדה (האדון החכם) ואנגרה מניוּ (הרוח הרעה) ניצבים זה מול זה בקרב איתנים
• החלק העליון של הגוף נמצא בשליטת כוחות חיוביים והחלק התחתון בשליטת כוחות שליליים, ולכן יש להפריד ביניהם בעזרת אבנט
• תפקידו של זורואסטרי טוב הוא להילחם לצדו של הטוב ולהתנגד לרע במופעיו השונים, וביניהם גם כזב, טומאה וחרקים שמהם עליו להתרחק

צילום: Maziart

מקדש זורואסטרי בעיר יזד באיראן

חשש להתלקחות

על פי ההלכה הזורואסטרית ישנם מספר יסודות מקודשים – האש, המים, הצומח, האדמה, הבהמה והכהונה. בעקבות אמונה זו נוצרו מוקדי מתח בין ההלכה היהודית לבין ההלכה הזורואסטרית.

קבורה:

במקום לקבור את המת באדמה המקודשת, הזורואסטרים מניחים את גופת המת במקום גבוה ושם היא נאכלת על ידי עופות השמים. היו תקופות שבהן כמרים זורואסטרים הוציאו יהודים ונוצרים מקבריהם כדי למנוע את חילול האדמה.

שחיטה:

הזורואסטרים הורגים את הבהמות בחניקה. השחיטה מנוגדת מהותית לדתם, וגם שפיכת הדם על האדמה פסולה בעיניהם. במאה השלישית אסרו השלטונות בפרס את השחיטה היהודית.

טבילה:

בימי וסתה האישה נשלטת על פי הזורואסטרים על ידי כוחות הרע ולכן עליה להתרחק מביתה. בתום תקופת נידתה עליה להתמרח בשתן של פר. טבילה של אישה במים, המקודשים בעיני הזורואסטרים, מטמאת אותם, ולכן התנגדו לטבילה היהודית.

--

הדלקת אש:

האש הייתה חלק מהפולחן הזורואסטרי, ולכן הזורואסטרים התנגדו להדלקת אש טקסית בבתים של אנשים לא מאמינים, כמו הדלקת נרות שבת ונרות חנוכה בבתים יהודיים.

זורואסטרים ידועים

התמונה באדיבות זובין מהטה

זובין מהטה מנצח בעל תהילה עולמית ממומבאי ומנהל מוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית הישראלית

--

רוהינטון מיסטרי סופר הודי המתגורר בקנדה וכותב באנגלית. ספריו 'איזון עדין' ו'ענייני משפחה' תורגמו לעברית

צילום: ג'ין-בפטיסט לברון

הומי באבא הודי אמריקני שנולד במומבאי. סוציולוג, סופר וחוקר. מההוגים הבולטים של הפוסט קולוניאליזם

צילום: קרל לנדר

פרדי מרקיורי (במקור פארוק בולסרה 1991-1946) זמר דומיננטי ומלחין בלהקה הבריטית 'קווין'