ראשוני הכליזמרים הארץ ישראלים הגיעו מאירופה באמצע המאה ה–19 והתמקמו בעיקר בגליל, סמוך לאתרי ההילולות במירון ובטבריה. לרפרטואר האירופי נוספו השפעות תורכיות, ערביות ודרוזיות, וכך נוצרה מסורת מוזיקלית ייחודית

בין חתונה צפתית לחתונה ירושלמית

צפת, בירת הגליל, זכתה אמנם לפריחה רוחנית וכלכלית כבר במאה ה–16, אך ירדה מגדולתה במאתיים השנים הבאות. הבצורות, עושק המושלים וההרעה במצב הביטחוני הביאו לדלדול היישוב היהודי ולהתמוטטות כלכלית, עד שהיא דמתה בעיני מבקריה לעיירה קטנה או לכפר. מסוף המאה ה–18 חלה עלייה הדרגתית במצבה הדמוגרפי, שתרמה לה בין השאר גם עליית הפרושים בראשית המאה ה–19. למרות האסונות שפקדו את צפת בשנות בראשית המאה ה–19 — מגפה, התמוטטות בתים עקב גשמים בשנת תקפ"ה, בריחת התושבים מהעיר לעין זיתים עקב התקפה של ערביי העיר על הרובע היהודי בתקצ"ד, רעידת האדמה בתקצ"ז והגירתם של רוב הפרושים לירושלים — הייתה העיר לבסוף מרכז לעולי אירופה האשכנזים, ובמיוחד לחסידים. בין העולים הללו היו כנראה גם כליזמרים.

הידיעות הראשונות על כליזמרים בצפת הן מאמצע המאה ה–19. ראשיתן בעדות מרתקת על ניסיון כושל לאייש את מצבת הכליזמרים בצפת. בין העולים לצפת הגיעו גם שלושה נגנים עם כלי נגינתם — כינור, קלרינט ובאס — שהמשיכו במסורת האירופית רבת השנים לשמח חתן וכלה בנגינתם (משה רישר [נוסבוים], 'שערי ירושלים', תרכ"ו, עמ' מט). מותם הפתאומי של שניים מהם יוחס לכך שעברו על תקנתם של רבנים מאירופה שהשתקעו בירושלים ואסרו על נגינה בחתונות כאות אבל על חורבנה של העיר. איסור זה לא חל על זמרה בחתונה בליווי תוף, או על נגינה בחגי ישראל — בשמחת בית השואבה בסוכות, בהקפות במוצאי שמחת תורה ובתהלוכות בערב החג (מנחם גץ, 'ירושלים של מעלה', עמ' 159 ואילך). הקהילות האשכנזיות בירושלים נשמעו לצו הזה, ויש מהחרדים האשכנזים בעיר המקפידים להישמע לו עד עצם היום הזה, אולם יהודי הגליל — לאחר שהתאוששו מההלם שגרם מותם של הנגנים — לא נשמעו ברובם לצו וגברו על החרדים שביקשו לאסור את הנגינה גם בגליל. הם הסתמכו על המסורת הרבנית האירופית רבת השנים, ובעיקר על המהרי"ל, מחשובי הפוסקים באשכנז בימי הביניים, שחייב את השתתפותם של כליזמרים בחתונות, כדי לקיים כהלכה את המצווה לשמח חתן וכלה (יהודה ליביש אורנשטיין, 'שו"ת מהרי"ל לא אבוש, טל ירושלים', ירושלים תרל"ג, עמ' 13-12).

ציור של שאול רסקין, יהודי אמריקני, על גבי גלויה, 1952‏www.jewishpostcardcollection.com

ציור של שאול רסקין, יהודי אמריקני, על גבי גלויה, 1952

המידע שבידנו מצביע לפחות על שתי חתונות שהתקיימו בגליל בשנות השמונים של המאה ה–19. באחת מהן הרב המקומי הוא שהורה לכליזמרים לנגן, למרות האיסור הירושלמי (אברהם זידא הלר, 'הרב המנהיג והרופא', הוצאת מחשבת, תשמ"ט, עמ' 258). עדות זו מסבירה מדוע ברשימת המפרנסים של לונץ משנת תרנ"ט — שמובאת במאמרו של שמואל אביצור "מקורות הקיום של יהודי צפת מרעש תקצ"ז ועד לתקומת ישראל" ('ספר צפת' כרך ב', עמ' שלה-שמ) — רשומים חמישה כליזמרים, ומדוע התפתחה תרבות הכליזמרים דווקא בגליל ולא בירושלים.

הכליזמר הראשון שנמצאו פרטים ביוגרפיים עליו מכונה שמעון קלינעטער. הוא עלה ארצה עם העולים שעלו במחצית השנייה של המאה ה–19 והתיישבו בראש פינה, במטולה ובצפת. שמעון היה חסיד והתפרנס מנגינה בחתונות ובמירון, וכן מכריית קברים. הוא חי כשבעים שנה וזכה בדרך מופלאה להיקבר ליד הרידב"ז, רבי יעקב דוד בן זאב וילובסקי. כיצד ומדוע זכה כליזמר פשוט להיקבר סמוך לאחד מגדולי החכמים של הדור? שמעון קלינעטער והרידב"ז גרו בסמטאות סמוכות. בחודשי הקיץ נהג הכליזמר לנגן בשעות הערב כשהוא יושב בפתח ביתו. כל אימת שהיה הרידב"ז עובר ברחוב היה עוצר לידו ומאזין לנגינתו. יום אחד שאל הרב את שמעון במה יוכל לגמול לו על העונג שהוא גורם לו בנגינתו. שמעון השיב: בכך שיתיר לו להיקבר לצדו. הרב חייך ולא הגיב. אולי חשב בלבו שהכליזמר הגזים בבקשתו. כשהרב נפטר, בראש השנה תרע"ד, חיפשו קבר מוכן, שכן באותם ימים לא הלינו את המת בחג, ומצאו קבר כזה בחלקת הקבר שקנו שמעון ואשתו. וכך, כאשר נפטר הכליזמר הוא נקבר ליד הרידב"ז (יוסף הגלילי, 'ספר מירון', עמ' 127-125). זהותו של הכליזמר המדובר שנויה במחלוקת, אולם נראה שהוא שמעון בן אליעזר רוזנברג, שקברו מצוי בחלקה שבה נקבר הרידב"ז.

תהלוכת ל"ג בעומר מצפת למירון, גלויה משנות העשרים של המאה העשריםאוסף מרים ולייב קלוץ

תהלוכת ל"ג בעומר מצפת למירון, גלויה משנות העשרים של המאה העשרים

לא רק הילולא דרשב"י

יתרון נוסף היה לצפת בהשוואה למקומות אחרים בגליל ובארץ ישראל בכלל: קרבתה הגאוגרפית למירון שבה התקיימה מדי שנה בל"ג בעומר ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי. בחגיגות היו שלושה אירועים מרכזיים, ובכולם מילאו הכליזמרים תפקיד מרכזי: ההדלקה הכפולה בליל ל"ג בעומר על גג הבניין שבו נמצאים קבריהם של רשב"י ושל רבי אלעזר בנו שנעשתה בשעת ערב מוקדמת, ההדלקה השנייה ליד קבר רבי יוחנן הסנדלר בחצות הלילה או כשעה לאחר חצות, וחגיגות החלאקה — התספורת הראשונה של הילדים — שנערכו ביום ל"ג בעומר אחרי תפילת שחרית ונמשכו עד חצות היום. רבי מנחם מנדיל ראבין, בן המאה ה–19, כותב בספרו 'מסע מירון' שהיו חוגגים ששבו ועלו לקבר רבי יוחנן הסנדלר בשירה ובריקודים בצהריים, אחרי טקסי החלאקה, ומעטים אף נשארו שם במוצאי ל"ג בעומר לחגוג עם הכליזמרים (ירושלים תשמ"ט, עמ' קח, קיד).

לאירוע המרכזי במירון היו שני אירועים מקדימים שאף בהם נטלו הכליזמרים חלק: ההילולא בקבר רבי מאיר בעל הנס בטבריה בי"ד באייר — שאף היא תועדה בספר 'מסע מירון' — כללה טקס הדלקה והייתה מעין אירוע מכין להילולא דרשב"י; והתהלוכה עם ספר תורה מבית הרב עבו בצפת למירון בערב ל"ג בעומר, כחלק מחגיגות ההילולא דרשב"י, שבה שיתוף הכליזמרים נעשה מאוחר יחסית, כנראה בשנות העשרים של המאה העשרים או מעט לפני כן. התהלוכה נפתחה בטקס בחצר ביתו של הרב עבו בהשתתפות להקה שאברהם סגל היה אחד ממנגניה. לאחר הטקס נישא ספר התורה בתהלוכה רבת משתתפים ברחובות צפת העתיקה תוך שירה, נגינה וריקוד עד למבואות העיר. משם העבירו את הספר ברכב למירון והמשיכו בתהלוכה מתחתית ההר עד לחצר קברו של רשב"י.

אברהם סגל מנגן בחצר הרב עבו

אברהם סגל מנגן בחצר הרב עבו

בין מזרח למערב

תרבות הכליזמרים בארץ ישראל בכלל ובצפת בפרט היא ענף של מוזיקת הכליזמרים היהודית באירופה. הקשר עם רפרטואר הכליזמרים האירופי נשמר בארץ בסוף המאה ה–19 ובראשית המאה העשרים באמצעות העולים מאירופה, באמצעות שד"רים ושלוחים מטעם, ובאמצעות כליזמרים ויהודים נוספים שנסעו לאירופה לבקר את קרוביהם או את הרבי הנערץ עליהם. הוא המשיך גם באמצעות יהודים מאירופה שבאו לביקור או שעלו לרגל להילולא במירון, ובהזדמנויות אלה הביאו עמם ניגונים חדשים מאירופה.

החיים בארץ התנהלו תוך מגע מתמיד עם יהודים בני עדות המזרח ועם התושבים הלא יהודים של הארץ — ערבים, דרוזים וצ'רקסים — שהצטרפו לחוגגים במירון, בין אם מתוך סקרנות ובין אם מתוך אמונה בכוחו המאגי של קבר התנא, והיו גם קשרים עם הממסד התורכי ועם שלוחותיו התרבותיות. קשרים אלה חשפו לאוזניהם של הכליזמרים הארץ ישראלים את הצלילים המזרחיים במידה מרובה מזו של הכליזמרים היהודים בארצות מזרח אירופה — אפילו אלה שחיו בארצות שהיו תחת השפעתה של הקיסרות העות'מאנית.

פתיחות זו לצלילים שונים לא השפיעה על הרכב כלי הנגינה — שנשאר זהה לזה של הכליזמרים באירופה — אולם בגליל הכלי הדומיננטי בהרכבים היה הקלרינט, ואילו באירופה הכינור. נראה כי הסיבה לכך היא שעוצמת הצלילים של הקלרינט חזקה מזו של הכינור. בחגיגות ההמוניות במירון כלי הנגינה היו צריכים להתגבר על שירת הקהל בחלקים שבהם ליוותה הנגינה את השירה, ואף בחלקי ההילולא שבהם הכליזמרים ניגנו לבדם היה עליהם לגבור על הרעש שנגרם בשל ההמון הרב — אנשים שחיפשו זה את זה, קולות המתפללים במניינים השונים, קריאות הרוכלים המכריזים על מרכולתם, ועוד כיוצא באלה. הצפיפות ומגבלות המקום הקשו על שימוש בכלי נגינה גדולים כמו טרומבון וקונטרבס, שנהגו להשתמש בהם בחתונות.

אוצר הניגונים של הכליזמרים הארץ ישראלים, בדומה לרפרטואר באירופה ובארצות הברית, כלל שני ענפים עיקריים: מנגינות שמקורן במוזיקה כלית שנוגנה בארצות שבקרבן ישבו היהודים באירופה, ומנגינות שמקורן במוזיקה זמרתית שהיהודים נהגו לשיר. הענף הראשון כלל לחני ריקוד עממיים מארצות אשכנז וממזרח אירופה שאותם הכירו יהודים כתוצאה ממגעם עם הגויים, כמו הקרקוביאק הרוסי, הקזצ'וק האוקראיני המכונה ביידיש קזצ'קע, הסקוצ'נה הפולנית–אוקראינית, הפולקה והמזורקה הפולניות, ההורה והסירבה הרומניות, וריקודים פופולריים בינלאומיים כמו הקונטרדאנס והוואלס; ומנגינות שהותאמו לריקודים ששמם מעיד עליהם שהורתם בחברה היהודית כמו שר, שרלה וחסיד'ל. נראה שהמנגינות של הריקודים היהודיים חוברו לפחות בחלקן על ידי הכליזמרים. הענף השני, הזמרתי במקורו, כלל לחנים של שירים ביידיש, ניגוני ריקוד חסידיים ומעט מנגינות שאומצו מן התאטרון היידי.

סצנת רחוב בפסטיבל הכליזמרים השנתי בצפת, תופעה תרבותית שכבר מזמן חרגה מגבולות מוזיקת הכליזמר המסורתיתצילום: מרים צחי

סצנת רחוב בפסטיבל הכליזמרים השנתי בצפת, תופעה תרבותית שכבר מזמן חרגה מגבולות מוזיקת הכליזמר המסורתית

נראה שברפרטואר הארץ ישראלי היה משקלם של הניגונים האירופיים הכליים, הקדומים יותר, קטן ממשקלם ברפרטואר הכליזמרים האירופי. אמנם ניגוני חתונה מובהקים — כמו אלה שנוגנו בעת הולכת החתן והמחותנים בערבי הפארשפיל שקדמו לחתונה, ואלה שנוגנו בעת ההולכה אל החופה וממנה ובחופה עצמה — נוגנו הרבה גם בארץ ישראל, וחלקם אף שולב בתהלוכה של הולכת ספר התורה בצפת ובעלייה לקבר רבי יוחנן הסנדלר; אולם ניגונים שבמזרח אירופה יועדו לאירועי החתונה האחרים — טקס האירוסין, הפרדה מהכלה, קבלות הפנים, הושבת הכלה (הבאזעצנס) וכדומה — נעדרו מהרפרטואר הארץ ישראלי.

כאמור, באירועי החתונה וההילולא שרו וניגנו גם ניגונים שהושאלו ממקורות מזרחיים שונים או עובדו על פיהם ולא היו ידועים לנגנים באירופה. כזה היה ברובו הרפרטואר של שירי ל"ג בעומר: "בר יוחאי נמשחת אשריך", "ואמרתם כה לחי", "לכבוד התנא הא-לוהי", "נהלל נודה ונהלל" ועוד. ניגונים כליים וקוליים ממקורות תורכיים, יווניים, ערביים ודרוזיים, שהשם של חלקם מעיד על מקורם — "א טערקישער", "אנאראביש", "ניגון יווני", "ניגון דרוזי" — נוגנו גם הם בתהלוכות ובאירועי ההילולא השונים. ניגונים אלה זכו לכינוי 'ניגוני מירון' ונוגנו גם בחתונות של חסידים ברחבי הארץ. דרישתו של הקהל החסידי — שמשקלו הסגולי ומעמדו הלכו וגברו עם השנים — השפיעה על כך שבחתונות ינוגנו בעיקר ניגונים חסידיים.

הירידה במשקלם של הניגונים האירופיים נבלמה במידת מה במחצית השנייה של המאה העשרים הודות לשני גורמים: עלייתם ארצה של נגנים יהודים פליטי השואה שזכרו מנגינות מהעבר, ופעילותו של הכליזמר הישראלי משה (מוסא) ברלין, תלמידו וממשיך דרכו של אברהם סגל, בכיר הכליזמרים במאה העשרים. מוסא, כליזמר בוגר ועצמאי, שרצה להעשיר את הרפרטואר שלו, האזין לתקליטים ולהקלטות שהכילו ניגונים מהרפרטואר האירופי הקדום, ליקט מהם את אלה שנראו בעיניו ושילב אותם ברפרטואר הקבוע שלו.

מוסא ברלין וממשיך דרכו חיליק פרנק (משמאל למוסא) מנגנים בציון רבי יוחנן הסנדלר

מוסא ברלין וממשיך דרכו חיליק פרנק (משמאל למוסא) מנגנים בציון רבי יוחנן הסנדלר

הכליזמרים שפעלו בתקופת התגבשותה של מסורת הכליזמרים בארץ גרו ברובם בצפת ובטבריה והשתתפו באירועי ל"ג בעומר. לעיצוב הרפרטואר המקומי ולהפצתו בחבלי הארץ האחרים תרמו בעיקר אברהם סגל ומוסא ברלין, ושלוש להקות כליזמרים חרדיות שבהן לקחו חלק נגנים מירושלים ומאזור המרכז. בקרב החרדים צמחו החל משנות השמונים להקות חדשות שעמלו לשמר את מורשתם של הראשונים. עם השנים התרבו הלהקות. חלקן עדיין הושפע ממוסא ברלין, אך רוב הלהקות נסחף בזרם המוזיקה הנאו–חסידית מבית מדרשם של שלמה קרליבך ודומיו, ובזרם הפופ הפסידו חסידי ששואב את מקורותיו ואת סגנונו מחומרים מערביים מודרניים הזרים למוזיקה המסורתית, הכליזמרית והחסידית.