מאת: עטר פלג

כששומעים את אריק איינשטיין שר על התוכי יוסי אפשר להרגיש איך השיר דולה עצב מבארות עמוקים של יין מר. רמז בשיר מוביל לסיפור על משורר שדולה תוגה מבארו של משורר אחר // עטר פלג

שיר על התוכי יוסי

מלים: אברהם חלפי
לחן: מיקי גבריאלוב

 

אֶקְנֶה לִי תֻּכִּי וּשְׁמוֹ יִהְיֶה יוֹסִי

עִמּוֹ אֲשׂוֹחֵחַ עֵת אִישׁ לֹא יִשְׁמַע

וְאָז אֹמַר לוֹ, אֹמַר:
הָעַצְבוּת כְּמוֹ כּוֹס הִיא
וּבָהּ יַיִן מַר
מֵעִנְבֵי הַנְּשָׁמָה

הֲתֵדַע, תֻּכִּי יוֹסִי, אַתָּה יֶלֶד לִירִי
צָפוּי לְ מָוֶת שָׁקֵט
כֹּה שָׁקֵט
וְאָז אָנֹכִי בְּתוּגַת הַמְּאִירִי
אֶלְחַשׁ לַקִּירוֹת: יוֹסִי מֵת
יוֹסִי מֵת

וְיָשׁוּב אֶפְרְ מֵהַכְּלוּב לַמּוֹלֶדֶת
מִן הַכְּלוּב הַלָּבָן לֶעָפָר הַצָּהֹב
עֲרִירִי, בְּלִי אִשָּׁה תֻּכִּיָּה וְיוֹלֶדֶת
לְתֻכִּי שֶׁכָּמוֹ אָסוּר לֶאֱהֹב

אַתָּה לֹא תֹּאהַב, יוֹסִי, יוֹסִי
אַף פַּעַם
כָּמוֹ נוֹלְדוּ לְהַנְעִים פִּטְפּוּטִים
עִם כָּל מְשׁוֹרֵר שֶׁלִּבּוֹ אֵשׁ וָזַעַם
בֵּין לְבָבוֹת אֲדִישִׁים וְחוֹטְאִים

כָּמוֹ הֵם רַק צַעֲצוּעַ בַּבַּיִת
לְמַעַן יוּכְלוּ יְלָדִים לְשַׂחֵק
פַּטְפֵּט תֻּכִּי יוֹסִי
נַחֲמֵנִי כַּזַּיִת
לִבִּי הַיּוֹם רֵיק

בדידותו של המשורר

בטור רכלני על השיר 'עטור מצחך' סיפרנו בעבר על בדידותו של השחקן והמשורר אברהם חלפי שהיה רוב ימיו רווק ונפטר בגיל 76 ללא ילדים. את השיר החידתי 'השיר על תוכי יוסי' ייחסו רבים לאותה חוויה קיומית של חלפי, המשתקפת בדמותו של התוכי שישוב לאפרו ״בלי אישה תוכייה ויולדת״. השיר פורסם לראשונה באלול תרצ״ה (1935) בעיתון 'דבר', כשחלפי היה בן 29 בלבד, וכבר אז חש שבדידותו אינה עניין חולף. מה שמעניק לשיר את העומק שלו הוא מקורו בעצב של מישהו אחר, מישהו שהתוכי היה שלו. מיהו תוכי יוסי?

בבלוג 'עונג שבת' מפנה דוד אסף את תשומת הלב לשורות מפתח:

וְאָז אָנֹכִי בְּתוּגַת הַמְּאִירִי
אֶלְחַשׁ לַקִּירוֹת: יוֹסִי מֵת
יוֹסִי מֵת

המאירי הוא אביגדור המאירי, המשורר, הסופר, המתרגם, המחזאי והעיתונאי. ב־1933 התפרסם 'ספר השירים' של המאירי ובו פואמה ארוכה בשם 'חלומות של בית רבן'. פואמה זו גוללה למעשה את סיפור ילדותו של אביגדור פוירשטיין שהתייתם מאמו בגיל רך. אביו היה אברך, תלמיד של מהר״ם שיק, והוא גדל אצל סבו מצד אמו שהיה בעל אחוזה בכפר דוידהאזה (בית דוד) שלמרגלות הקרפטים, סמוך לעיר מונקץ' שבאוסטרו־הונגריה (היום באוקראינה). הסב, דוד רושובסקי, חכר את האחוזה מגרף בשם לונאי והפך ברבות הימים לבעליה. הכפר כולו היה בן רחוב אחד, והתגוררו בו יהודים ונוצרים שרבים מהם עבדו באחוזה ובשטחים שהיו שייכים לסב.

אל אזור פראי זה התגלגלו יהודים בעקבות פרעות ת״ח־ת״ט, וכמו במקומות אחרים הם הפכו לבעלי זיכיונות חכירה והניעו את הכלכלה באזור החקלאי הנחשל. אך הנצרות נכחה בעוצמה בחיי הרותנים המקומיים, ומעמדם היציב של היהודים שחיו כמשפחות בודדות באחוזותיהם לא חיפה בהכרח על זרותם.

בפואמה, שהיא למעשה מחרוזת שירים, מתאר הילד אביגדור את הימים הקשים של מות אמו. הטבע היפהפה המקיף אותו, האחוזה רחבת הידיים והחצר מלאת הפלאות לא מצליחים לעודדו. לאורך השירים הוא מתאר את בדידותו, וכותב בין השאר:

שְׁלשָׁה מֵתִים הָיוּ בַחֲצֵרֵנוּ
שִׁלְשֹׁם וּתְמוֹל:
תֻּכִּיֵּנוּ יוֹסִי רֵעִי הַטּוֹב
מָרִיָּה הַכְּסוּפָה הַמְחַיְּכָה בְּבֶכִי
וּפֵּטֶר הַקָּטָן בַּעַל פְּנֵי הַקּוֹף
הוּא בֶן אֹמַנְתִּי הַטּוֹבָה
הַיּוֹדַעַת אֶת כֹּל
(אביגדור המאירי, 'ספר השירים',
עמ' 320־321)

מריה ופטר הם כנראה ילדים שהיו חבריו, ואחרי מותם מתואר התוכי יוסי כאבל שאינו יכול להכיל את הצער ומת גם הוא. אז נותר הילד הדובר לגמרי לבד:

 

וּפִתְאֹם נֶאֱלָם

וַיִּפֹּל אֲחוֹרַנִּית מֵעַל גַּבֵּי הַבַּד

כָּכָה נִשְׁאַרְתִּי לְגַמְרֵי בָדָד

בְּתוֹ הָעוֹלָם

(שם, עמ' 323־324)

 

התוכי שהזכיר לאביגדור המאירי את עצב ילדותו שימש את אברהם חלפי לעיצובו של עצב אחר. רועה בקר ליד נהר לטוריצה הסמוך לכפר דוידהאזה

התוכי שהזכיר לאביגדור המאירי את עצב ילדותו שימש את אברהם חלפי לעיצובו של עצב אחר. רועה בקר ליד נהר לטוריצה הסמוך לכפר דוידהאזה

תוגת המאירי

השיר ראה אור כאמור ב־1933. אביגדור המאירי שעלה לארץ ב־1921 נסע לביקור מולדת באירופה ב־1930. כעבור שמונה שנים יצאו לאור רשמיו בספר 'מסע באירופה הפראית (רשמי אגב אנכרוניים)'. המאירי הגיע גם לכפר שבו עברה עליו ילדותו ומלא נוסטלגיה וגעגועים הוא שואל ברשימותיו: ״איפה הקטור? [כלבו] מריה! פטר! יוסי! יוסי!!!״ (עמ' 142) כל אותן דמויות שהשתעשעו עמו בחצרו – ונעלמו כבר בילדותו – מסמלות את אובדן הילדות, ודוד אסף מסביר את עומק הכאב:

תוגת המאירי היא אפוא תוגתו הקיומית של הנער אביגדור שראשיתה עוד כשהיה ילד יתום ובודד בכפר ההונגרי הנידח. תוגה על ילדות שאת אובדנה גילה לעומקה רק כשחזר לבקר בכפר הולדתו (מתוך הבלוג 'עונג שבת').

בנוסף לאובדן הילדות הוא חווה גם את אובדן התמימות. המאירי – שבמלחמת העולם הראשונה היה קצין בצבא האוסטרי, נשבה על ידי הצבא הרוסי והוחזק בסיביר – כותב ב־1938 בפסימיות על גורל היהודים באירופה.

בריאיון ליפה בנימיני מעיתון 'דבר' סיפר חלפי על שיחה ארוכה שקיים עם אביגדור המאירי במשך לילה שלם. לדבריו, אנשים כבר יצאו לעבודתם והם עדיין ישבו ושוחחו. בצאתו מהפגישה אמר חלפי לעצמו: ״אקנה לי תוכי, ושמו יהיה יוסי״. מתוך אותה שורה נולד השיר כולו, וכך גם תוכים רבים המצויים בשירים אחרים של חלפי.

בבלוג של דוד אסף מובא צילום ההקדשה שכתב חלפי להמאירי על ספרו 'משירי האני העני':

לאביגדור המאירי משוררי היקר, שאת שמוֹ שִׁבצתי כאבן־חן בשיר על התֻּכִּי יוֹסִי. על יוֹסי זה אני חייב תודה לוֹ, כי הוא יוֹסי שלו ולא שלי.

הבדידות הקיומית של המאירי, שמקורה בילדותו מלאת היתמות, הופכת אצל חלפי לבדידותו של האמן:

כָּמוֹ נוֹלְדוּ לְהַנְעִים פִּטְפּוּטִים
עִם כָּל מְשׁוֹרֵר שֶׁלִּבּוֹ אֵשׁ וָזַעַם
בֵּין לְבָבוֹת אֲדִישִׁים וְחוֹטְאִים
כָּמוֹ הֵם רַק צַעֲצוּעַ בַּבַּיִת
לְמַעַן יוּכְלוּ יְלָדִים לְשַׂחֵק

השיר בלחנו של מיקי גבריאלוב ובביצועו של אריק איינשטיין יצא בשני אלבומים שונים של איינשטיין: 'אוהב להיות בבית' (1986) ו'משירי אברהם חלפי' (1988). חלפי היה הסנדק בבריתו של אריק איינשטיין וזה שמר לו חיבה והערכה כל חייו.