מסעות הצלב העמידו את היהודים שחיו באזור הריין בפני הבררה להתנצר או למות. רבים בחרו להתאבד והרגו גם את ילדיהם. מה הוביל את ההורים באשכנז למעשים שאין להם תקדים בהיסטוריה היהודית? // איתן רייך

"לא אחוס ולא ארחם"

צלבן. פרט מתוך ליטוגרפיה, 1890Getty Images

צלבן. פרט מתוך ליטוגרפיה, 1890

במסע הצלב הראשון ב־1096 (תתנ״ו) עשו הצלבנים את דרכם מאירופה לארץ ישראל, עברו דרך הקהילות היהודיות באזור הריין שבאשכנז – במערבה של גרמניה – והעמידו בפני התושבים שתי אפשרויות: המרת דת לנצרות או מוות. היו יהודים מעטים שהמירו את דתם, היו שהושיטו את צווארם למיתה, היו שהתאבדו, והיו שלא הסתפקו רק בהתאבדות אלא הרגו במו ידיהם גם את ילדיהם ובלבד שלא יתנצרו בכפייה. לאורך ההיסטוריה התמודד עם ישראל עם פרעות, עם הרג ועם הרס על רקע דתי. גזרות תתנ״ו היו תקדים שבו נטלו היהודים לידיהם לא רק את תפקיד הנשחט אלא גם את תפקיד השוחט:

ושם הייתה אישה חשובה, מרת רחל הבחורה בת רבי יצחק ברבי אשר, ותאמר אל חברתה: ״ארבעה ילדים לי. גם עליהם אל תחוסו, פן יבואו הערלים הללו ויתפסום חיים ויהיו מקוימים בטעותם. גם בהם תקדשו שם הקדוש״ … ותקח את יצחק בנה הקטן, והיה נער נעים מאוד, ותשחט אותו … והנער אהרן, כשראה כי נשחט אחיו, היה צועק: ״אמי, אמי, אל תשחטיני״. והלך ונחבא תחת תיבה אחת. ותקח את שתי בנותיה, בילא ומדרונא, וזבחה אותם לה' א־לוהי צ־באות אשר ציונו בלי להמיר יראתו הטהורה ולהיות תמימים עמו. וכאשר השלימה הצדקת לזבוח שלושה בניה לזבוח לפני בוראינו, אז הרימה קולה וקראה לבנה: ״אהרן, אהרן, איפה אתה? גם עליך לא אחוס ולא ארחם״. ותמשכהו ברגלו מתחת התיבה אשר נחבא שם, ותזבחהו לפני א־ל מלך רם ונשא (אברהם מאיר הברמן, 'ספר גזירות אשכנז וצרפת', הוצאת תרשיש תש״ו, עמ' קא־קב).

הצלבנים הפורעים רדפו אחרי היהודים אל ארמונו הבישוף של וורמס שנתן את חסותו ליהודים. 'לרגלי המושיע - טבח ביהודים בימי הביניים', ויסנטה קוטנדה, 1887, מוזאון סרגוסה-

הצלבנים הפורעים רדפו אחרי היהודים אל ארמונו הבישוף של וורמס שנתן את חסותו ליהודים. 'לרגלי המושיע – טבח ביהודים בימי הביניים', ויסנטה קוטנדה, 1887, מוזאון סרגוסה

מקרה מזעזע זה הוא אחד מני רבים המתוארים בתיעוד ההיסטורי. המקורות העיקריים המתארים את האירועים במסע הצלב הראשון הם שלוש כרוניקות שנכתבו שניים או שלושה דורות מאוחר יותר, והן ניזונו כנראה ממקור קדום שנכתב שנים אחדות לאחר המאורעות. בידינו גם חמש כרוניקות נוצריות שנכתבו במהלך המאה ה־12, המעידות אף הן על האירועים.

בהכללה ניתן לומר כי כותבי הכרוניקות היהודים ראו במי שהחליטו להרוג את ילדיהם ולהתאבד צדיקים שעשו מעשה של אומץ לב ראוי לציון. אלא שמעשים אלה אינם עולים בקנה אחד עם ההלכה. בספרות התלמודית קיימים אמנם תקדימים להתאבדות כדי להימנע מעשיית מעשים חמורים בכפייה, אך אין תקדים להריגת אחרים כפי שעשו הורים שהרגו את ילדיהם. למרות זאת, מעשיהם של היהודים מאזור הריין השפיעו על פסקי הלכה עתידיים. במסע הצלב השלישי שנערך ב־1190 התיר לעצמו רבי יום טוב מיואני, מבעלי התוספות ומתלמידיו של רבנו תם, להרוג אחרים על קידוש השם:

בשנת תתקנ״א קמו טועים על עם ה' בעיר אברווך אשר באנגליטרה [אנגליה] בשבת הגדול … ויעמוד הרב רבי יום טוב וישחט כס' נפשות, וגם אחרים שחטו (שם, עמ' קכז).

מהר״ם מרוטנבורג, בן המאה ה־13, נשאל בעניין דומה:

יהודי אחד שאל את מהר״ם שיחיה אם צריך כפרה על ששחט אשתו וד' בניו ביום הרג רב בקובלינש עיר הדמים, כי כך ביקשוהו יען ראו כי יצא הקצף מלפני ה' והתחילו האויבים להרוג בני א־ל חי … וגם הוא רצה להרוג עצמו במיתתם, אלא שהצילו ה' על ידי גויים.

ומהר״ם השיב:

ודאי ההורג עצמו על ייחוד ה' רשאי לחבול בעצמו … אבל לשחוט אחרים צריך עיון למצוא ראיה להתיר … מיהו דבר זה פשט התירא, כי שמענו ומצאנו שהרבה גדולים שהיו שוחטים את בניהם ואת בנותיהם ('ספר שערי תשובות – מהר״ם בר' ברוך ז״ל', ברלין תרנ״א, עמ' 346־347).

למרות שמהר״ם אינו מוצא מקור להיתר להרוג אחרים, הוא מסתמך על גדולי תורה שנהגו כך ועל כן מסיק בהמשך התשובה כי אין להטיל דופי בהתנהגותו של השואל וכי הוא אינו צריך כפרה על מעשהו, שהרי לדעתו לא ייתכן שכל הקודמים לו בהריגת אחרים נהגו שלא כדין.

הניסיון להטביל את היהודים בכוח לנצרות לא הסתיים במסעות הצלב. ב-1349 נעצרו יהודי שטרסבורג ביום ולנטין הקדוש, הובאו לבית הקברות ואלה שסירבו להמיר את דתם הועמדו על בימת עץ ונשרפו. אמיל שוויצר, 1894אוניברסיטת שטרסבורג והספרייה הלאומית הצרפתית

הניסיון להטביל את היהודים בכוח לנצרות לא הסתיים במסעות הצלב. ב-1349 נעצרו יהודי שטרסבורג ביום ולנטין הקדוש, הובאו לבית הקברות ואלה שסירבו להמיר את דתם הועמדו על בימת עץ ונשרפו. אמיל שוויצר, 1894

אירועי תתנ״ו היוו תקדים שגרם ליהודים בדורות הבאים להרוג את עצמם ואפילו אחרים על קידוש השם, אך על אילו תקדימים יכלו בני תתנ״ו להסתמך? מה גרם להם לחשוב כי מעשה זה מותר ואולי אפילו רצוי? האם היה להם תקדים היסטורי כלשהו? מעבר לכך יש לשאול מדוע יהודי אשכנז הגיבו בהתאבדות ובהריגת אחרים על קידוש השם בעוד אחיהם בספרד שאולצו להתנצר ואחיהם בצפון אפריקה שאולצו להתאסלם בלעו את הגלולה המרה והמשיכו לקיים את יהדותם בסתר במידה זו או אחרת.

 

גזרות הדת הקדומות

הפעם הראשונה בהיסטוריה היהודית שבה נאלצו היהודים להתמודד עם ניסיון להעבירם על דתם בכפייה הייתה ב־167 לפנה״ס, אז הטיל אנטיוכוס אפיפנס גזרות דת על היהודים. מאבק החשמונאים נגד הגזרות הסתיים כידוע בניצחון, ואנו מציינים ניצחון זה בחנוכה.

אולם נראה שהלכה ברורה בדין קידוש השם התגבשה רק 300 שנה אחר כך, סביב אירועי מרד בר כוכבא וגזרות אדריאנוס. אז נקבע כי על שלוש עברות בלבד יש להיהרג ולא לעבור – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים – ואילו בכל האיסורים האחרים יש לעבור על האיסור ולשמור על החיים. בספרות האמוראים התבאר כי דין זה חל רק בצנעה ורק במקרים שבהם לא מדובר בשעת גזרה, אך בשעת גזרה או בפרהסיה חובה להיהרג אף על מצווה קלה. הלכה זו מוסכמת הן במקורות ארץ ישראליים והן במקורות בבליים.

בעל ספר יוסיפון בחר בגרסה ההרואית של הסיפור על מות אלעזר החורני תחת הפיל והציג אותו כמוות על קידוש השם. 'מותו של אלעזר', גוסטב דורה, תחריט, 1815גוסטב דורה

בעל ספר יוסיפון בחר בגרסה ההרואית של הסיפור על מות אלעזר החורני תחת הפיל והציג אותו כמוות על קידוש השם. 'מותו של אלעזר', גוסטב דורה, תחריט, 1815

אבל הלכה לחוד ואגדה לחוד. בתלמודים ובמדרשים קיימים סיפורי גבורה על יהודים שמסרו את נפשם כדי לא לעבור על איסורים נוספים על שלוש העברות שדינן ייהרג ואל יעבור. רבי עקיבא מסכן את נפשו על מצוות נטילת ידיים – מצוות עשה מדרבנן – ומצהיר: ״מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור על דעת חבריי״ (עירובין כא:), ואלישע בעל כנפיים יוצא נגד גזרות הרומאים שאסרו להניח תפילין ומניחן בפרהסיה בשוק למרות שהיה יכול להניחן בצנעה ולא לסכן את עצמו (שבת מט.).

בספרות האגדה אפשר להבחין בבירור בהבדלים בין הסיפורים המופיעים במקורות ארץ ישראליים לבין אותם סיפורים המופיעים במקורות בבליים. במקורות הארץ ישראליים גיבורי הסיפור מתגרים בנכרים הכופים עליהם לעבור על צו הא־ל ואף מתאבדים בעצמם, ואילו במקורות הבבליים הגיבורים מתונים יותר. כך לדוגמה בסיפור מותו של רבי עקיבא על קידוש השם המובא בשני התלמודים. בתלמוד הירושלמי מסופר כי רבי עקיבא עמד לפני טורנוס רופוס בעת שזה דן אותו וקרא קריאת שמע על אף שהגזרה אסרה זאת (ירושלמי ברכות ט', ה'), ואילו בתלמוד הבבלי רבי עקיבא קורא קריאת שמע רק לאחר שנגזר דינו למוות, בשעה שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל (ברכות סא:).

ניכרת גם מגמה עקבית של המקורות הבבליים להפחית מסמכותם של הגיבורים שקידשו את השם באופן אקטיבי והרגו את עצמם, ולייחס את המעשים לדמויות שוליות או לדמויות שלקו בשיגעון רגעי. כך למשל בסיפור על השבויים שקפצו לים. האגדה מספרת על שבויים יהודים שהובלו לרומא לאחר חורבן בית שני במטרה להעבידם בזנות, והם החליטו להתאבד כדי להימנע מהחטא. הסיפור מופיע הן במסכת גיטין בתלמוד הבבלי (נז:) והן במדרש איכה רבה (בובר, פרשה א') שנוצר בארץ ישראל, אולם דרך הסיפור מעבירה לקורא מסר שונה.

איך הפכה העקדה מסיפור מופת חד פעמי לדגם לחיקוי? עקדת יצחק, איור, לונדון 1880Getty Images

איך הפכה העקדה מסיפור מופת חד פעמי לדגם לחיקוי? עקדת יצחק, איור, לונדון 1880

לפי התלמוד הבבלי גיבורי האגדה הם 400 ילדים וילדות שהתלבטו בשאלה האם במקרה שיתאבדו יזכו לחיי העולם הבא, והילד הגדול בחבורה דורש להם את הפסוק ״אָמַר ה' מִבָּשָׁן אָשִׁיב, אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם״ (תהלים ס״ח, כ״ג) והם קופצים לים. האם צדקו בהכרעתם? האם דרשת הילד נכונה וראויה? בתלמוד הבבלי אין לכך תשובה ברורה. ייתכן שהדרשה ראויה, וייתכן שלא, שהרי הוא רק ילד. לפי מדרש איכה רבה השבויים אינם ילדים אלא גברים ונשים מגדולי ירושלים המתלבטים כיצד עליהם לנהוג, והתשובה לשאלתם מגיעה ישירות מפי הגבורה: ״האיר הקדוש ברוך הוא עיניהם בפסוק הזה״. הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מבהיר כי עליהם להתאבד, וכי מי שיעשה זאת מובטח לו שיזכה לחיי העולם הבא.

אפשר להבין מגמה זו על רקע חיי השלווה היחסיים שמהם נהנו יהודי בבל לעומת חיי היהודים בארץ ישראל שלוו במתח לאומי מול הכובש הרומי. נראה כי יהודי אשכנז במאה ה־11 התבססו על העמדה המוצגת במדרשים אלה, שלפיה קידוש השם אקטיבי או מתריס הוא ראוי. אך במעבר מארץ ישראל בעת העתיקה לאזור הריין במאה ה־11 עברו כנראה המסרים הקצנה נוספת, שכן יהודי אשכנז ראו עצמם זכאים, ואולי אף חייבים, לא רק לקחת את נפשם אלא גם להרוג אחרים – את ילדיהם. נראה כי בין ארץ ישראל לאשכנז מקשרת חוליה נוספת – יהדות איטליה במאה העשירית.

איטליה

בספרות המחקר נכתב רבות על מסורות שעברו מארץ ישראל לאיטליה ומשם לאשכנז, ואלה באות לידי ביטוי בתפילה, בפיוטים ובמנהגים. נראה כי גם ההתייחסות החיובית לקידוש השם אקטיבי הגיעה באמצעות קשרים אלה מארץ ישראל לאשכנז, כאשר החוליה המקשרת היא ספר יוסיפון.

בעל ספר יוסיפון נטל סיפורים מספרו של יוסף בן מתתיהו ועיצב את המוות על קידוש השם כהקרבת קרבן לה'. כריכת ספר יוסיפון במהדורתו של דוד פלוסר-

בעל ספר יוסיפון נטל סיפורים מספרו של יוסף בן מתתיהו ועיצב את המוות על קידוש השם כהקרבת קרבן לה'. כריכת ספר יוסיפון במהדורתו של דוד פלוסר

ספר יוסיפון מתאר את ההיסטוריה של עם ישראל בתקופת בית שני, והוא מתיימר להיות תרגום של כתבי יוסף בן מתתיהו, אך למעשה הוא תרגום לעברית ועיבוד של תרגומים לטיניים לכתביו. לדעת החוקרים הספר חובר באיטליה כנראה ב־953, והיה לספר ההיסטוריה הנפוץ ביותר בקרב היהודים בימי הביניים. נראה כי ליוסיפון תפקיד מרכזי בעיצוב הערך של קידוש השם. הספר נחשב מקודש בעיני בני אשכנז, והידיעה שהועתק על ידי רבנו גרשום מאור הגולה העניקה לו מקום של כבוד.

בעל ספר יוסיפון, כמו כותבי היסטוריה אחרים, לא רק מספר על המאורעות שהתרחשו, אלא גם ממלא תפקיד מרכזי בעיצוב מכלול האמונות והדעות של קוראיו. הקורא האשכנזי של ספר יוסיפון בימי הביניים לא יכול היה שלא להתרשם מהמרכזיות של ערך קידוש השם לאורך תולדות ימי האומה, הן בשל האזכורים הרבים של מוות על קידוש השם המובאים בספר, והן בשל העובדה שיחידים שקידשו את השם זכו לכבוד רב וסיפורם נכתב בפירוט בספר דברי הימים של עם ישראל. סיפורי קידוש השם מקבלים בספר עיבוד קיצוני. מקדשי השם מוצגים בו כאנשים המוכנים להקריב את נפשם בלב שלם, בשמחה ובנפש חפצה. כך למשל בסיפור המתאר את הריגתו של אלעזר הזקן על קידוש השם בזמן גזרות אנטיוכוס, אלעזר אומר כי הוא אוהב את המוות על קידוש השם:

ויאנח ויאמר: ה' א־לוהי אשר הביאותני עד השיבה הזאת, אתה ידעת כי יכולתי להציל נפשי מן המוות הצנועה הזאת, אבל לא חפצתי כי אהבתיה ('ספר יוסיפון' א', מהדורת דוד פלוסר, עמ' 69).

זאת בניגוד לתיאורים בספרות חז״ל שלא מצויים בהם ביטויים של אהבת המוות.

התקדים ההיסטורי הדומה ביותר למעשי בני אשכנז בתתנ״ו הוא סיפור ההרג וההתאבדות במצדה. חז״ל לא התייחסו לסיפור מצדה, אולי מתוך חשש שישמש דגם לחיקוי. בספר יוסיפון כולל סיפור מצדה הרג מאורגן ומסודר של הנשים והילדים. המקור הקדום לסיפור מצדה הוא ספרו של יוסף בן מתתיהו 'תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים'. בן מתתיהו רואה בסיקריקים שברחו למצדה אנשים רעים. הוא מתאר במלים קשות את מעשה ההרג וההתאבדות שלהם ומכנה אותו ״צרת הרצח הזה״ ו״הדבר הנורא הזה״, אך ברוח ערכי הגבורה הרומאית הוא מדבר עליו בהערכה רבה. לעומתו, מחבר ספר יוסיפון מתייחס לסיפור מצדה כדגם חיובי הראוי לחיקוי ואף מתאר אותו במושגים של קרבן: ״ויהיו נחשבים לקרבן עולה לרצון לה'״ (שם, עמ' 429). הוא הושפע כנראה מתיאורו של הגסיפוס, כרוניקן נוצרי שפעל בארץ ישראל במאה השנייה. יחסו של בעל ספר יוסיפון לפרשת מצדה מלמד על השקפת העולם שרווחה באיטליה במאה העשירית באשר למעשים מסוג זה, ודרך סיפור המעשה יש בה כדי להשפיע על המסר העולה ממנו לדורות הבאים.

בספר יוסיפון מופיעה גרסה מוקצנת של סיפור האישה ששבעת בניה נהרגו על קידוש השם. וויצק שטטלר, סביב 1840המוזיאון הלאומי בקרקוב

בספר יוסיפון מופיעה גרסה מוקצנת של סיפור האישה ששבעת בניה נהרגו על קידוש השם. וויצק שטטלר, סביב 1840

מחבר ספר יוסיפון חי בלב העולם הנוצרי ולכן הוסיף על אתוס הגבורה הרומי שבא לידי ביטוי בסיפורים מארץ ישראל בעת העתיקה ממד נוסף. הוא ראה את המרד ואת המלחמה ברומאים כמלחמה דתית שהמוות בה אינו רק מעשה של קידוש השם – אילוץ שאין להימנע ממנו – אלא גם מעשה של הקרבת קרבן לה'. כך לדוגמה מתאר מחבר ספר יוסיפון את המלחמה על העָזרה:

והיהודים החזיקו מעמד, כי אמרו: אין לנוס חוצה, כי על ה' א־לוהינו נמות ועל היכלו ומקדשו, ונחשב לקרבן עולה כהיום הזה (שם, עמ' 394).

תפיסה זו הגיעה אל יהודי אשכנז, ועל כן במאורעות תתנ״ו כאשר הרגו את יקיריהם הם התייחסו למעשה כמו להקרבת קרבן: הם בירכו על שחיטת ילדיהם, בדקו היטב את הסכין כדי שלא יהיה בה פגם, ואף הזו את דמם כשם שבמקדש הזו את דם הקרבנות על המזבח.

קיימת גם מהדורה  ערבית לספר יוסיפון, והיא זו שהייתה בידי היהודים בארצות האסלאם. בין 'יוסיפון האשכנזי' ל'יוסיפון הערבי' יש שינויים אידאולוגיים מרחיקי לכת בסוגיית קידוש השם. גישתו של הנוסח הערבי מתונה יותר, וכך למשל הוא מתייחס באופן שלילי למעשיהם של לוחמי מצדה:

הם הסתלקו מן העולם בהאמינם כי פעלו נכון. הם חשבו כי הקריבו נפשם למות למען עבודת הא־לוהים … כשהם מקנאים לחוקיו ולקדשו … נשאל מאת האלוהים גמול טוב … וסליחה ומחילה וכפרה ורשות למה שקרה (שולמית סלע, 'ספר יוסף בן גוריון הערבי – הנוסח הערבי ונוסח הגניזות', עמ' 338).

עקדה לדורות?

עקדת יצחק אף היא מקבלת פן חדש בספר יוסיפון, ובמקום מעשה חד פעמי היא משמשת תקדים לשחיטת ילדים.

בתיאור תקופת המצור הרומי על ירושלים מספר ספר יוסיפון על אם שטבחה את בנה ואכלה את בשרו, מעשה המזכיר את פסוקי התוכחה בספר דברים (כ״ח, נ״ו־נ״ז) המתארים אם שאכלה את בשר בניה המתים מתוך מצוקת רעב:

ותאחז את הילד בידה ותפן אחור ותכרתהו בחרב ותמיתהו ופניה אחורנית ועיניה לא ראו, ותיקח הילד ותנתחהו ותצלהו ותבשלהו ותאכל, והנשאר שמרה למשמרת ('ספר יוסיפון' א', עמ' 407).

מחבר הספר שם בפיו של טיטוס הסבר למניעיה של האם ושל היהודים בכלל הנוהגים באכזריות, כיוון שהם רואים עצמם כממשיכי דרכם של אברהם ושל יפתח:

והקשו לבם כברזל כי יאמרו: נדמה לאבותינו אכזרי לבב, כי אברהם אביהם היה לו בן אחד ולא נכמרו רחמיו עליו וילך לשוחטו … ומלך אחד ממלכיהם [יפתח] שחט את בתו יחידתו (שם, עמ' 410).

סיפור העקדה מוזכר בספר יוסיפון גם בתיאור ההתאבדות במצדה. מנהיג המורדים קורא לאנשיו להעדיף מוות וחיי נצח על פני חיי שעה, ולמנות אנשים שיהרגו את אחיהם על נשיהם וטפם. הדמות לחיקוי שהוא מציג בפניהם היא אברהם שהלך לשחוט את בנו וראה עצמו כמי שמעניק ליצחק חיים ולא מוות (שם, עמ' 424).

השימוש בסיפור העקדה כמעשה שראוי לחזור עליו בדורות הבאים הוא קיצוני ומרחיק לכת. בניגוד לגישה זו של ספר יוסיפון, שלפיה אברהם ראוי להערצה ולחיקוי בזכות העובדה שהיה מוכן להקריב את בנו לעולה, קמו שני פייטנים אירופים במחצית הראשונה של המאה ה־11 וביקרו בחריפות את אברהם על התנהגותו האכזרית כלפי בנו במעשה העקדה.

רבי יוסף טוב עלם היה מגדולי הפייטנים ותלמידי החכמים בתקופתו, והשפיע על חכמי צרפת וגרמניה גם בדור שלאחריו. בפיוט לחג השבועות הוא מתאר דו שיח בין אב לבתו, כמשל לדו שיח בין הקדוש ברוך הוא לתורה. לבת מוצעים חתנים שעל ידיהם תינתן תורה לישראל, אך היא דוחה אותם בזה אחר זה. היא פוסלת את נח שהשתכר, את יצחק שביכר את עשו על פני יעקב ואת יעקב שרימה את אביו. אולם נראה שהביקורת הקשה ביותר מופנית כלפי אברהם:

נָחַץ לְהָשִׁיב מַתָּן לִבְעָלָיו / נֶהְפַּךְ לְאַכְזָרִי וַיִּמְרֹט
כֵּלָיו / נִמְנָע מִלְחַנֵּן וּשְֹאֵת פִּלּוּלַיו / נֹפֶת צוּפִי אֶפְרוֹשׁ מִמּוּלָיו ('מחזור שבועות – לפי מנהג בני אשכנז לכל ענפיהם', מהדורת יונה פרנקל, עמ' 295).

רבי יוסף טוב עלם לא רק שאינו מהלל את אברהם על נכונותו להקריב את בנו, אלא שהוא מאשים אותו על כך שנהג באכזריות כלפי בנו ולא התפלל להסיר את רוע הגזרה.

הפייטן רבי בנימין בן שמואל, בן דורו של רבי יוסף טוב עלם שחי כנראה במרכז אירופה, כתב פיוט דומה:

סִדֵּר מַעֲרֶכֶת וְהִצִּית חֲרִיּוֹת וְעִם אַכְזָרִים נִמְנָה … סָרוֹב לֹא סֵרַב אֲבָל הָיָה לוֹ עֲרוֹ פְּגִיעָה
וּתְּחִינָה (שם, עמ' 340־341).

מהו הרקע ההיסטורי שגרם לשני הפייטנים לבקר את אברהם באופן כה חמור? נראה כי השימוש בתואר אכזרי כלפי אברהם מתכתב עם הדברים שספר יוסיפון שם בפיו של טיטוס כדברי היהודים על אכזריותם של אברהם ויפתח. השימוש באותו ביטוי מחזק את הסברה כי הביקורת כלפי אברהם נולדה כתגובה לגישתו של בעל ספר יוסיפון שראה בחיוב הרג על קידוש השם.

גזרות תתנ"ו היו גורם מרכזי להגירת יהודים למזרח אירופה. 'קבלת יהודים בפולין 1096', יאן מטייקו, המאה ה-19-

גזרות תתנ"ו היו גורם מרכזי להגירת יהודים למזרח אירופה. 'קבלת יהודים בפולין 1096', יאן מטייקו, המאה ה-19

נראה כי במערב אירופה רווחו בראשית המאה ה־11 שתי גישות חלוקות באשר להריגת אחרים בעת שמד: האחת גרסה כי הקרבת הזולת בנסיבות מיוחדות היא מעשה נאצל וחיובי, כשם שאברהם עקד את בנו וזכה למעמד נשגב; והאחרת טענה כי יש להסתייג מהקרבת הזולת וכי אין ללמוד ממעשה העקדה שהייתה בו אכזריות של אב כלפי בנו. בסוף המאה ה־11 בחרו בני אשכנז בעת מאורעות תתנ״ו בעמדה שבאה לידי ביטוי בספר יוסיפון, והיא זו ששימשה בסיס למעשיהם. בכרוניקות ובפיוטים שנכתבו באשכנז המתארים את אירועי תתנ״ו מוזכרות דמויות היסטוריות שונות של מקדשי השם בכל הדורות, אך דמותו של אברהם בסיפור העקדה מוזכרת יותר מכל הדמויות האחרות גם יחד.

בפני ברֵרה חסרת תקדים

מציאת התקדים למעשי בני אשכנז בספרות היהודית שנכתבה באיטליה – ובראשה ספר יוסיפון – היא חשובה, אך עדיין קיים פער גדול בין סיפורים קיצוניים לבין הריגת ילדים הלכה למעשה תוך שימוש במונחים מעולם הקרבנות. מה קרה בגזרות תתנ״ו שיכול להסביר מעשים אלה?

מאורעות תתנ״ו לא דמו לגזרות קודמות שנגזרו על היהודים, כמו אלה שהיו בימי אנטיוכוס ואדריאנוס. המניע לגזרות הרומאים והיוונים היה פוליטי. היהודים נדרשו לעבור על המצוות באופן חד פעמי כדי להפגין שנאמנותם לשלטון גדולה מנאמנותם למצוות ה'. בניגוד לכך, גזרות תתנ״ו היו חלק ממסע צלב שהיה מסע דתי, והיהודים נדרשו להמיר את דתם לנצרות לצמיתות. עברה חד פעמית על איסור – חמור ככל שיהיה – שאחריה ממשיך היהודי לחיות חיי תורה ומצוות, אינה דומה לנטישה מוחלטת של הדת היהודית ולאימוץ הדת הנוצרית שנחשבה בעיניהם לעבודה זרה. בני תתנ״ו היו צריכים להתמודד עם השאלה האם יש ערך דתי ומוסרי לחיים המנותקים לחלוטין מקיום תורה ומצוות, והאם יהיה ערך כלשהו לחייהם כנוצרים.

בגזרות דת קדומות הסתפקו השלטונות בהצהרה עקרונית של נאמנות, אך הצלבנים דרשו מהיהודים המרת דת גמורה. הטבח במץ במסע הצלב הראשון, אוגוסט מיגט, המאה ה-19-

בגזרות דת קדומות הסתפקו השלטונות בהצהרה עקרונית של נאמנות, אך הצלבנים דרשו מהיהודים המרת דת גמורה. הטבח במץ במסע הצלב הראשון, אוגוסט מיגט, המאה ה-19

בגזרות הקדומות, במקרה שהאב מת על קידוש השם ילדיו אומצו על ידי הקהילה וחונכו כיהודים, ואילו בגזרות תתנ״ו הילדים נלקחו בכוח כדי לגדלם כנוצרים. האם יש ערך כלשהו לחיי ילד אם ידוע כמעט בוודאות שלאחר מות הוריו הוא יוטבל לנצרות ויחיה כנוצרי? המקורות מלמדים כי יהודי אשכנז ראו בנוצרים לא רק אנשים בעלי השקפות נפסדות, אלא אנשים רעים ואכזריים. היהודים שראו את הנוצרים רודפים אחר בני עמם ורוצחים בהם לא היו מסוגלים להעלות על דעתם שבדורות הבאים בניהם ובני בניהם שיתחנכו כנוצרים ימשיכו לרדוף את העם היהודי.

המציאות שעמה התמודדו בני אשכנז בתתנ״ו לא דמתה למצבים שבהם דנו המקורות התלמודיים. הם ניצבו בפני מצב חסר תקדים, וייתכן כי במצב זה איבדו המקורות ההלכתיים מסמכותם, ואילו המדרשים הארץ ישראליים והסיפורים מספר יוסיפון העניקו פשר למעשיהם.