מארק שאגאל נולד למשפחה חסידית ברוסיה הצארית הנוצרית ורוב שנותיו חי ויצר בפריז. חייו ויצירתו של האמן היהודי הסוריאליסטי הגדול נעו ללא הרף בין שלושה קודקודים — העיירה היהודית, התרבות העממית הרוסית ותרבות המערב החילונית

ילדות בריח דג מלוח

בשנות הילדות הייתי צופה ומסתכל בך בדחילו מעל מפתן ביתנו. כה נהירה היית לעיניים הילדותיות. בהיות גדר חוצצת ביני לבינך הייתי עולה על סדן של עץ. ואם גם מעל הסדן לא היטבתי לראותך, הייתי מטפס על הגג. אין בכך כלום, גם סבי היה נוהג לטפס על הגג. ובעומדי על הגג הייתי מזין עיניי במראות נופך. כאן, ברחוב פנקרובסקאיה, נולדתי בפעם השנייה (מארק שאגאל, 'חיי', עמ' 8־11).

במלים אלה התייחס מארק שאגאל, הצייר היהודי שנולד ברוסיה וחי בצרפת, מגדולי הציירים היהודים ומגדולי האמנים הסוריאליסטים במאה העשרים בכלל, לחוויות ילדותו בוויטבסק — עירו העצובה והעולצת, כפי שכינה אותה — ולאופן שבו החל להיחשף אל מראותיה ואל נופיה, הריאליים אך גם הפנטסטיים. והנה, אותה עמידה על הגג כשהוא תלוי בין שמים לארץ מיטיבה כל כך לסמל את כלל דרכו בחייו; הן בחייו האמנותיים — ביצירתו הנעה בין מציאות לדמיון, בין עולם של מטה לעולם של מעלה, והן באופן שבו היטלטל בין עולמות שונים ובין מקורות יניקה סותרים.

נמשך לסוריאליזם הפריזאי ולחיי האמנות והתרבות העשירים של עיר האורות. מארק שאגאל הצעיר יוצר בפריז באדיבות הספרייה הלאומיתבאדיבות הספרייה הלאומית

נמשך לסוריאליזם הפריזאי ולחיי האמנות והתרבות העשירים של עיר האורות. מארק שאגאל הצעיר יוצר בפריז

אם לידתו השנייה של שאגאל הייתה על גג הבית ברחוב פנקרובסקאיה, הרי שלידתו הראשונה הייתה שגרתית בהרבה. הוא נולד ב־1887 בשם משה סגל בעיר ויטבסק שברוסיה הלבנה, עיר סואנת וגדולה יחסית בתחום המושב שמנתה אז למעלה משישים אלף איש, יותר ממחציתם יהודים. הוא היה הבכור מבין תשעה ילדים שנולדו לחצקל (יחזקאל), עוזר וסבל של סוחר דגים מלוחים, ולפייגה איטה, בעלת חנות מכולת קטנה. הוריו התפרנסו בקושי ומשפחתו חיה בצנעה. זו הייתה משפחה מסורתית, וכרבים מיהודי ויטבסק נמנתה עם חסידי חב"ד. הוריו אף נטו לציונות ורכשו את השקל הציוני.

בוויטבסק החל משה הצעיר להיקשר לתרבות העממית, למראות העיירה ולשלל הדמויות הססגוניות שאכלסו אותה ואשר לימים הזינו את יצירתו. ביניהן התבלטו סוחרים, בעלי תפילה וסתם יהודים של חול, שכנים ובני משפחה. מתוכם התנשאה דמותו של הדוד נח, הוא הדוד שמפיו ומכינורו לא מש מעולם ניגונו של הרבי. דוד זה הונצח לימים בציוריו של שאגאל בדמות 'כנר על הגג', והוא ששימש מקור לשמו של המחזמר הידוע על פי סיפורו של שלום עליכם.

אך לא רק את מראותיה ואת ניגוניה של העיירה היהודית ספג משה סגל. סמוך לבית הוריו היו גם כנסיות ומנזרים בעלי גגות דמויי בצל, וצלבים וחזירים וכמרים שהלכו ברחוב והצטלבו. שנים מאוחר יותר אמר שאגאל כי רגבי אדמתה של רוסיה שדבקו בנעליו לא נשרו מהן מעולם, והייתה זו רוסיה שהיו בה אלה וגם אלה.

מוצאו החב"די של שאגאל ניכר בעבודותיו — במיוחד באלה המציגות את העיירה היהודית ואת משפחתו. בציור מוקדם של הוריו ניכרת ההבחנה המגדרית האופיינית שבה האם אוחזת כף ומאכילה את האב הקורא בספר

מוצאו החב"די של שאגאל ניכר בעבודותיו — במיוחד באלה המציגות את העיירה היהודית ואת משפחתו. בציור מוקדם של הוריו ניכרת ההבחנה המגדרית האופיינית שבה האם אוחזת כף ומאכילה את האב הקורא בספר

ספר שהיה לציור, ציור שהיה למחזה ולסרט קולנוע. שלום עליכם כתב את הספר 'טוביה החולב' ביידיש ב־1894. ב־1912 יצר שאגאל — בלי קשר לספר — את הציור 'הכנר' שבו נראה כנר העומד על הגג. המחזאי היהודי אמריקני יוסף שטיין עיבד את ספרו של שלום עליכם למחזה ב־1964, והמחזה קיבל את השם 'כנר על הגג' בהשראת הציור של שאגאל. הכנר המנגן על הגג מסמל את המתח שבין השמחה לבין חוסר היציבות של החיים היהודיים בגולה

ספר שהיה לציור, ציור שהיה למחזה ולסרט קולנוע. שלום עליכם כתב את הספר 'טוביה החולב' ביידיש ב־1894. ב־1912 יצר שאגאל — בלי קשר לספר — את הציור 'הכנר' שבו נראה כנר העומד על הגג. המחזאי היהודי אמריקני יוסף שטיין עיבד את ספרו של שלום עליכם למחזה ב־1964, והמחזה קיבל את השם 'כנר על הגג' בהשראת הציור של שאגאל. הכנר המנגן על הגג מסמל את המתח שבין השמחה לבין חוסר היציבות של החיים היהודיים בגולהמשה קיבל חינוך מסורתי ב'חדר' ולאחר מכן דאגה אמו להכניסו תמורת שוחד לבית ספר רוסי עירוני שבדרך כלל לא התקבלו אליו נערים יהודים. משה, שהיה בינתיים למארק, לא הצטיין בלימודיו ואף נתקף גמגום כאשר נדרש להשתתף בשיעורים ברוסית. רק בשיעורי רישום וגאומטריה שבהם ניכר כשרונו האמנותי הוא התבלט. באותם ימים החל מארק להעתיק למחברת מיוחדת איורים שנדפסו בכתבי עת רוסיים, והישגיו עוררו התפעלות. אז גם גמלה בלבו ההחלטה להפוך לצייר, החלטה שגרמה מורת רוח למשפחתו, הן בשל התפיסה שרווחה בחברה המסורתית שלפיה באמנות הפלסטית יש משום עברה על הדיבר "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", והן בשל העובדה שמלאכת הציור לא הבטיחה לבעליה יציבות כלכלית.

על אף הסתייגותם של הוריו, ולאחר שזכה לבסוף בהסכמת אמו, החל שאגאל בן ה־19 ללמוד בבית הספר הפרטי לרישום ולציור של יהודה פן בוויטבסק. אלא שסגנונו האמנותי של פן, שתיעד את חיי העיירה באופן ריאליסטי, לא היה לרוחו של שאגאל. הוא ביקש לעבור לעיר הבירה סנט פטרסבורג בתקווה שימצא בה משב רוח אירופי ומודרניסטי יותר. אביו, שהשלים בלית ברירה עם הדרך שבה בחר בנו, השליך לו מתחת לשולחן 27 רובל, בתוספת אזהרה שלא יצפה ממנו לעזרה נוספת, ואף השיג עבורו מכתב מסוחר מקומי אשר הטיל עליו כביכול לרכוש סחורות בבירה שהכניסה אליה ליהודים הייתה אסורה על פי רוב.

את שלוש השנים הבאות בילה שאגאל בסנט פטרסבורג. היו אלה שנים קשות שבהן יצר מתוך עוני ומצוקה. הוא לא קיבל אישור שהייה בעיר ואף נאסר בשל כך; הוא לא התקבל ללימודים באקדמיה הממלכתית ונאלץ ללמוד בבית ספר לא יוקרתי וללא מלגת מחיה מספקת כשהוא נתמך על ידי נדבנים. אך למרות הקשיים הוא צייר בתקופה זו את יצירותיו החשובות הראשונות והחל לגבש לעצמו סגנון ייחודי ששילב בין האמנות העממית — היהודית והרוסית — לבין זרמים מודרניסטיים כמו קוביזם ופוביזם. ההתוודעות לסגנונות אלה, שנולדו באותם ימים בפריז, הניעה את שאגאל להגר ב־1910 אל בירת האמנות של המערב באותם ימים, ובלב מלא חששות עזב את רוסיה, לא לפני ששב לוויטבסק כדי להיפרד מארוסתו האהובה, בלה רוזנפלד, שאותה הכיר בתקופת לימודיו. "א־ל מסתתר בין עננים או מאחורי ביתו של הסנדלר", התפלל אז, "עזרני שאמצא את נשמתי, נשמה מתייסרת של נער מגמגם. עזרני למצוא את דרכי. מבקשת נפשי שלא להיות כמו של כל האחרים, מבקש אני לגלות עולם חדש". והוא נפרד לשלום מעיר ילדותו: "ויטבסק, אני נפרד ממך. הישארי לנפשך עם מליחייך!" (דוד גלעדי, 'מארק שאגאל, סיפור חיים ופרקי ציור', עמ' 58־59).

בלה רוזנפלד שאגאל — אשתו הראשונה של מארק — הייתה סופרת שכתבה ביידיש ושימשה מקור השראה לרבים מהציורים של האמן היהודי הגדול, ובהם 'הכלה עם הכפפות השחורות' שצייר ב־1909

בלה רוזנפלד שאגאל — אשתו הראשונה של מארק — הייתה סופרת שכתבה ביידיש ושימשה מקור השראה לרבים מהציורים של האמן היהודי הגדול, ובהם 'הכלה עם הכפפות השחורות' שצייר ב־1909

אינדיבידואליסט בלב המהפכה

באותם ימים הייתה פריז עיר תוססת ושוקקת חיים, לב הסצנה האמנותית האירופית, עמוסת מוזאונים, סלונים וסדנאות יצירה, רוחשת פעילות אמנותית ודיונים סוערים בין נציגיהם של הזרמים החדשים באמנות. שאגאל האינדיבידואליסט, שמאס בתחושה שליוותה אותו ברוסיה כאילו על כל צעד ושעל הוא מזוהה כיהודי, שמח להיבלע באווירתה הקוסמופוליטית של עיר האורות והצבעים. הוא שכר לעצמו סדנת עבודה ובה יצר במשך חודשים אחדים. לאחר מכן עבר ל'כוורת' (לה־ריש), מתחם שהיו בו כמאה סדנאות של ציירים וקומונות של יוצרים בני עמים שונים. הוא צייר אז כאחוז תזזית ומיעט בשינה ובאכילה, וכשמצבו הכספי לא אפשר לו לרכוש בדי ציור קרע מעליו את חולצותיו והשתמש בהן כמצע לציוריו.

שאגאל מביט מחלון ביתו שבפריז לעבר נהר הסיין צילום: גטי אימג'סGetty Images

שאגאל מביט מחלון ביתו שבפריז לעבר נהר הסיין

על אף ששאגאל היה מקורב לגדולי האמנים בפריז וזכה להערכתם, הוא לא זכה להערכה של ממש מצד הקהל, לא הצליח למכור את תמונותיו וגם לא להציג אותן בתערוכה משלו. רק ב־1914 ערך תערוכת יחיד ראשונה ומצליחה בברלין, אך הצלחתו נקטעה בגלל נסיעתו לרוסיה לרגל חתונת אחותו ולשם פגישה עם ארוסתו בלה. ביקור קצר זה הפך לשהייה בת כשמונה שנים ברוסיה בשל מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הקומוניסטית.

מבחינה משפחתית פתחה חזרתו של שאגאל לרוסיה תקופה של אושר. ב־1915 נשא לאישה את בלה, ולאחר כשנה נולדה בתם אידה. הוא אף הרבה לצייר באותם ימים תמונות משפחתיות לצד תמונות רבות שהנציחו את הוויית העיירה היהודית, מתוך תחושה שהוויה זו נמצאת בסכנת כליה. יצירותיו עוצבו בהשפעת הזרמים שפגש בפריז ומתוך הסתכלות רעננה וחדשנית, ושאגאל אף הציג ברוסיה תערוכות מיצירותיו.

אך האירועים הפוליטיים מנעו משאגאל להתמסר רק למשפחתו וליצירתו. תחילה גויס לצבא, ועם פרוץ המהפכה הקומוניסטית נמלא אופטימיות והאמין כי המהפכה תביא בכנפיה התחדשות רוחנית ואמנותית. בשונה מדרכו הוא אף החל לצדד בערכי הקומוניזם ובטמיעה בקולקטיב. ב־1918, כאשר התמנה מטעם שלטונות המהפכה לקומיסר הממונה על האמנויות במחוז הולדתו ויטבסק, הגה במרץ תכניות להשלטת רוח המהפכה באמצעות האמנות. אך עד מהרה, לאחר שהשלים את משימתו הראשונה — קישוט העיר לרגל חגיגות השנה למהפכה — עמד על הפער בין תפיסתו האמנותית לבין זו של השלטונות:

ב־25 באוקטובר התנופפו החיות הססגוניות שלי אילך ואילך בכל רחבי העיר, נפוחות ברוח המהפכה. הפועלים צעדו בסך בשירת האינטרנציונל. כשראיתי את חיוכיהם הייתי בטוח שהם הבינו אותי. מנהיגיהם הקומוניסטים נראו פחות שבעי רצון: למה הפרה ירוקה ולמה הסוס מעופף בשמים? למה? מה זה שייך למרקס וללנין? ('חיי', עמ' 139).

רוחו החופשית של שאגאל לא הלמה אפוא את רוח המהפכה, הוא נקלע להתנגשויות עם האנשים שלצדם עבד ונחל מפח נפש פעם אחר פעם. לפיכך פנה, לצד אמנים יהודים נוספים, לטיפוח ולשימור של האמנות היהודית העממית, מגמה שתאמה גם את חייו המשותפים עם בלה, שהייתה קרובה למסורת היהודית. במסגרת פעילות זו נרתם ב־1920 לעבודה במסגרת התאטרון הקאמרי היידי הממלכתי שהוקם במוסקבה. אמנות התאטרון נתפסה בעיניו כאמנות טוטלית הכובשת את כל החושים ומזמנת חוויה שהיא כמעט דתית. הוא פנה במרץ לעיצוב התלבושות ולהכנת התפאורות לתאטרון, אך גם בכך לא התמיד זמן רב. הוא התקשה לעבוד במסגרת, השלטונות הסובייטיים החלו אז להערים קשיים על פעילות תרבותית שאינה הולמת את רוח המהפכה, ועקרונות הקומוניזם בכללם הלכו והעיקו עליו. שאגאל החליט אפוא כי אין לו עוד מקום בצל הקולקטיב וב־1921 שב לפריז.

אמן צלוב

ערב עזיבתו את רוסיה בשנית השלים שאגאל את כתיבתו של חיבור אוטוביוגרפי מלווה איורים בשם 'חיי'. חתימת החיבור סימלה את תחושתו כי תם פרק משמעותי בחייו וכי הוא פונה לחיים חדשים. ואכן, מששב לפריז בלע את אווירת החירות הפוליטית והאמנותית שבה מתוך שיכרון. שאגאל, שכבר הפך לאמן בעל שם עולמי, מיעט באותן שנים לעסוק בנושאים יהודיים והתמקד בציורים בנושאי אהבה, משפחה, טבע, נוף וחיי הקרקס. הוא אמנם החל לצייר גם סדרת איורים לתנ"ך, ולשם כך אף ביקר בארץ ישראל ב־1931, אך היוזמה לסדרה זו באה דווקא מצד בעל גלריות צרפתי. מבקרי אמנות אף טוענים שיותר משיש באיוריו לתנ"ך זיקה למקורות יהודיים הם מהווים המשך למסורת הציור האירופית.

אך נדמה כי שאגאל לא יכול היה להתנתק מן ההוויה היהודית לאורך זמן, ועליית הנאצים לשלטון הטיחה אותו שוב אל העיסוק בסוגיות יהודיות. תחושת האיום על העולם היהודי בכללו ועל האמנות היהודית בפרט באה לידי ביטוי בצורה סמלית גם דרך סיפורו של שאגאל עצמו. גבלס, שר התעמולה הנאצי, דן לשרפה את כל תמונותיו שהיו מצויות באוספים ציבוריים בגרמניה, יחד עם ציוריהם של אמנים נוספים שנחשבו 'מנוונים', ורק תמונה אחת שלו — קמצוץ של טבק — נשמרה לצורך הצגתה בתערוכה 'האמנות המנוונת' שערך גבלס.

לאורך כל חייו עמוסי היצירה עסק שאגאל בנושאים יהודיים. הסגנון הסוריאליסטי שלו בא לידי ביטוי במשחק עם הדמויות. דוד ובת שבע, מתוך איורים לתנ"ך שנוצרו בשנים 1931־1939 באדיבות אוסף המשכן לאמנות עין חרוד באדיבות אוסף המשכן לאמנות עין חרוד

לאורך כל חייו עמוסי היצירה עסק שאגאל בנושאים יהודיים. הסגנון הסוריאליסטי שלו בא לידי ביטוי במשחק עם הדמויות. דוד ובת שבע, מתוך איורים לתנ"ך שנוצרו בשנים 1931־1939

נועד לשרוד לבדו. הנאצים העדיפו אמנות ריאליסטית על פני אמנות מופשטת כמו זו הסוריאליסטית של שאגאל, ולכן לא מפליא שציורו 'קמצוץ טבק' נועד לייצג את האמנות היהודית המנוונת בתערוכה שבנה גבלס

נועד לשרוד לבדו. הנאצים העדיפו אמנות ריאליסטית על פני אמנות מופשטת כמו זו הסוריאליסטית של שאגאל, ולכן לא מפליא שציורו 'קמצוץ טבק' נועד לייצג את האמנות היהודית המנוונת בתערוכה שבנה גבלסב־1935 ביקר שאגאל בווילנה וצייר עוד ועוד תמונות של יהודי העיר בסגנון ריאליסטי למדי, כמי שבא להנציח עולם העתיד להיחרב בקרוב.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה דחה שאגאל ניסיונות אחדים להבריח אותו מצרפת, אך ב־1941, לאחר שצרפת אימצה את החוקים הנאציים ולאחר שנאסר ושוחרר בהתערבות האמריקנים, החליט שאגאל לברוח עם אשתו ובתו לארצות הברית, ושם שהה עד תום המלחמה. בתקופה זו הרבה לצייר יצירות שתיארו את סבלו של העם היהודי. בין ציוריו מאותם ימים רווח המוטיב של דמות הצלוב, תופעה שהייתה מצויה גם ביצירותיהם של אמנים יהודים נוספים בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה העשרים. בשימוש במוטיב זה היה משום ביטוי למשיכה לתרבות האירופית והנוצרית, אך הייתה בשימוש בדמותו של ישו גם התרסה נגד העולם הנוצרי שבשמו של ישו — בן לעם היהודי שהטיף לאהבת אדם, לחמלה ולמחילה — טבח דווקא בבני עמו. שאגאל כתב על כך בסוף שנות השבעים:

כל אלה המתעניינים באמנותי ויש להם מושג כלשהו על אמנות זוכרים בוודאי שדמות הצלוב מופיעה בציוריי זה עשרות שנים. ולמבקרים יהודים ונוצרים וכן למבינים היה תמיד ברור מובנה בהתאם לתפיסתי. לגביי סימל תמיד הצלוב את עצם הדמות של היהודי המעונה. כך הבינותי אותו בשנת 1912, כשבפעם הראשונה העליתי דמות זו על אחד הבדים שלי. זה קרה בהשפעת הפרעות. אחר כך ציירתי ורשמתי אותו בתמונות על רקע עיירות, מוקף צרות יהודיות, עם אמהות יהודיות, הנמלטות מפוחדות ותינוקות בידיהן (גבריאל טלפיר, "מארק שאגאל, האיש ויצירתו", 'גזית' ל"ב, עמ' 164).

שאגאל הרבה לעסוק בנושאים נוצריים, ובמקרים רבים יצר בציוריו שילובים סוריאליסטיים בין מוטיבים יהודיים לנוצריים. 'הצליבה הלבנה' שצויר ב־1938 הוא מהבולטים שבציורים מסוג זה

שאגאל הרבה לעסוק בנושאים נוצריים, ובמקרים רבים יצר בציוריו שילובים סוריאליסטיים בין מוטיבים יהודיים לנוצריים. 'הצליבה הלבנה' שצויר ב־1938 הוא מהבולטים שבציורים מסוג זה

תלוי בין עולמות

מארק שאגאל הלך לעולמו בצרפת ב־1985. האמן שסלד מתיוגים ומכותרות נע כל חייו כמטוטלת בין מקורות יניקה אחדים: שורשיו היהודיים, העיירה הרוסית והאמנות המודרניסטית הצרפתית. לאחר מלחמת העולם השנייה נדמה היה כי הוא בוחר שוב להתנתק מן ההוויה היהודית ולבנות לעצמו חיים חדשים. ייתכן שהייתה זו דרכו להתמודד עם אבלו על מותה של בלה אשתו ב־1944. ואכן, שנים אחדות לאחר מותה ניהל רומן קצר עם אישה לא יהודייה ממוצא אירי והיא אף ילדה לו בן. ב־1952 נשא לאישה את וולנטינה ואווא ברודסקי, שהייתה אמנם יהודייה אך בשונה מבלה היא הייתה רחוקה מן המסורת היהודית. שאגאל גם הרבה באותן שנים לעסוק בנושאים אוניברסליים ולהשתמש במוטיבים מהמיתולוגיה היוונית ומהמורשת הנוצרית. הוא יצר אז קישוטי פנים וחלונות ויטרז' לכנסיות ולקתדרלות רבות. גם את יצירת המופת שלו — סדרת איורי התנ"ך שעליה עבד במשך שנים רבות — בחר להעניק במתנה דווקא לעיר ניס שבצרפת.

ועם זאת, העם היהודי וארץ ישראל המשיכו למלא את עולמו הפנימי בדרכים שונות. הוא ערך שישה ביקורים בישראל, חמישה מהם לאחר הקמת המדינה, ואף שקל להיענות בחיוב להצעתו של מאיר דיזנגוף בעת ביקורו הראשון בארץ להפוך ל'יהודי מתחדש' בארץ ישראל, להתיישב בתל אביב ולסייע בהקמת מוזאון תל אביב. מאוחר יותר נענה ברצון לבקשה שיעצב את חלונות הוויטרז' עבור בית הכנסת של בית החולים 'הדסה' בירושלים, ואת העיטורים לקירות ולרצפת הפסיפס של משכן הכנסת.

שאגאל ידוע במיוחד בזכות החלונות הצבעוניים המרהיבים שיצר ברחבי העולם, באתרים יהודיים כמו גם באתרים נוצריים, ובהם חלונות הקתדרלה בריימס שבצרפת שנעשו ב־1974 צילום: שטרסטוק צילום: Shutterstock

שאגאל ידוע במיוחד בזכות החלונות הצבעוניים המרהיבים שיצר ברחבי העולם, באתרים יהודיים כמו גם באתרים נוצריים, ובהם חלונות הקתדרלה בריימס שבצרפת שנעשו ב־1974

 

צילום: משה פרידן, לע"מ

אחות מתבוננת על הוויטרז'ים המפורסמים בבית הכנסת שבבית החולים הדסה עין כרם סמוך להתקנתם בתשכ"ב צילום: משה פרידן, לע"מצילום: משה פרידן, לע"מ

אחות מתבוננת על הוויטרז'ים המפורסמים בבית הכנסת שבבית החולים הדסה עין כרם סמוך להתקנתם בתשכ"ב

ב־1973 הנפיק השירות הבולאי הישראלי סדרה בת 12 בולים של חלונות שאגאל המייצגים את 12 שבטי ישראלבאדיבות השירות הבולאי הישראלי

ב־1973 הנפיק השירות הבולאי הישראלי סדרה בת 12 בולים של חלונות שאגאל המייצגים את 12 שבטי ישראל

ב־1973 הנפיק השירות הבולאי הישראלי סדרה בת 12 בולים של חלונות שאגאל המייצגים את 12 שבטי ישראללא פעם, כאשר יהודים או ישראלים ניסו לנכס את יצירתו ולתארה כ'יצירה יהודית' התרעם על כך שאגאל, אך נדמה כי לעתים תמונה אחת, ובפרט תמונה פרי עבודתו של אמן גדול, שווה יותר ממלים רבות ומהכרזות. עוד בראשית שנות העשרים, ערב יציאתו מרוסיה בפעם השנייה, פרסם שאגאל רשימה שהייתה מעין 'אני מאמין' שלו באשר לאמנות היהודית. בין השאר כתב שם:

לפני זמן מה התנהל בחוגי האמנים היהודים פולמוס בנוגע לדבר המכונה אמנות יהודית. בסאון ובלהט הוויכוחים הוזכרה קבוצת אמנים ובתוכם גם מארק שאגאל … חייכתי בלבי. באותו זמן הייתי עסוק בדבר מה שונה … סמטאות עיירתי, תושבים גיבנים, מליחים, יהודים ירוקים, דודים, דודות … המנורה דלקה בכהות והאירה את תמונתי שעמדה עם הראש למטה (כך אני עובד — יבושם לכם!). ולבסוף, כשעם דמדומי השחר התחילו מתבהרים שמי פריז, צחקתי בשמחה לרעיונותיהם הבטלניים של שכניי על גורל האמנות היהודית. מילא, תדברו לכם ואני אעבוד (שם, עמ' 57־58).

שאגאל ביקר בישראל שש פעמים והביע תמיכה בציונות בהזדמנויות רבות. אחת היצירות החשובות ביותר שלו היא הגובלנים הענקיים המציגים אירועים מתולדות עם ישראל שיצר עבור טרקלין שאגאל במשכן הכנסת. הנשיא שמעון פרס נואם בטרקלין שאגאל צילום: פלאש 90 צילום: פלאש 90

שאגאל ביקר בישראל שש פעמים והביע תמיכה בציונות בהזדמנויות רבות. אחת היצירות החשובות ביותר שלו היא הגובלנים הענקיים המציגים אירועים מתולדות עם ישראל שיצר עבור טרקלין שאגאל במשכן הכנסת. הנשיא שמעון פרס נואם בטרקלין שאגאל

שאגאל אוחז בידה של ראש הממשלה גולדה מאיר בטקס החנוכה של טרקלין שאגאל, קיץ תשכ"ט צילום: משה מילנר, לע"מ צילום: משה מילנר, לע"מ

שאגאל אוחז בידה של ראש הממשלה גולדה מאיר בטקס החנוכה של טרקלין שאגאל, קיץ תשכ"ט