מאת: Gabriel Bukobza

זיגמונד פרויד ידע כבר בצעירותו כי נועד לגדולות, ואין זה פלא — אמו חזרה על כך באוזניו שוב ושוב. הרופא היהודי האוסטרי ראה בעבודתו מדע של ממש, למרות שהעניק למושג מדע משמעות מחודשת כשהעדיף טיפול בחולים באמצעות פרשנות מילולית על פני כלים רפואיים פיזיולוגיים. המושגים שחידש בזכות העזתו שינו את תפיסת המציאות שלנו לעד.

סוד החלום

בשנת 1899 פרסם זיגמונד פרויד את הספר 'פירוש החלום' (Die Traumdeutung, שתורגם לעברית גם כ‘פשר החלומות‘), החושף את השיטה שפיתח לפענוח מעמקי הלא מודע ולטיפול נפשי. פרויד היה משוכנע כל כך בחשיבות הספר עד שביקש מההוצאה שתדפיס על כריכתו את השנה 1900, שכן לדעתו הוא עתיד לשנות את פני המאה העשרים וצריך להשתייך אליה בדין. למרות שהיה זה ספרו הראשון בתחום חקר הנפש הוא הרגיש בטוח מספיק בשביל לקבוע כי תובנה כגון זו אינה נופלת בחלקו של אדם אלא פעם אחת בימי חייו. חודשים אחדים לאחר הפרסום תהה אם בבוא היום ירקעו שלט בחזית הבית שבו הגה את רעיונותיו ועליו יירשם “כאן נגלה סוד החלום לד“ר פרויד“.  הערכה עצמית גבוהה זו לא הייתה נדירה אצל פרויד. במהלך הקריירה הארוכה שלו הוא השאיר רשימות של נושאים שרצה כי הביוגרפים שלו בעתיד ייעזרו בהם, והשמיד דברים אחרים שלא רצה שיהיה להם זכר. תפיסתו העצמית מעידה הן על אמונה פנימית בחשיבות דרכו ותרומתו והן על משאלות ותקוות גדולות שרק ספק ודאגה יכולים להולידן. המעניין בסיפור הוא שפרויד אכן הצליח לנחש את הנולד. המאה העשרים הושפעה באופן עמוק מעבודתו ורבים מייחסים חשיבות לספרו על החלומות. באשר לביוגרפים — הללו שמחו מן הסתם על הסדר שמצאו, ונותרו עם תחושת תסכול על מה שהושמד.

דיוקנו של פרויד על בול שהנפיק השירות הבולאי הישראלי בתשנ"טהשירות הבולאי

דיוקנו של פרויד על בול שהנפיק השירות הבולאי הישראלי בתשנ"ט

ילד של אמא

שמו המלא היה זיגיסמונד שלמה פרויד, והוא נולד במאי 1856 בפרייברג אשר במורביה — כיום העיירה פְּזִ‘יבּוֹר בצ‘כיה — בן בכור ליעקב ולאמליה, אשתו השלישית שהייתה צעירה ממנו בעשרים שנה. לימים שינה את שמו לזיגמונד, כנראה משום שזיגיסמונד היה שם נפוץ בבדיחות אנטישמיות. שמו העברי מרמז על חכמה מופלגת, ואכן כבר מילדות הפגין חשיבה וסקרנות טבעית. הוא נהג לקרוא ללא הפסקה, למד היטב שפות כולל יוונית ולטינית, וזכה שוב ושוב בתואר התלמיד המצטיין בכיתתו. משפחתו ראתה בו אדם שנועד לגדולות, וסדר היום בבית שונה במטרה לתמוך בלימודיו. אמו הרעיפה עליו אהבה באופן מיוחד, על אף שהיו לה שבעה ילדים נוספים. היא כינתה אותו ‘ילד הזהב שלי‘ (‘mein goldener Sigi‘). בבגרותו האמין כי ביטחונו העצמי בכישוריו הוקנה לו בזכות האמון שהעניקה לו משפחתו, ובעיקר אמו.

את שלוש שנות חייו הראשונות והחשובות בילה בעיירה הקטנה. אחר כך עקרו הוריו לווינה, בדומה ליהודים רבים באירופה באותה תקופה שהיגרו למרכזי הערים הגדולות. כאדם בוגר הוא החזיק בתפיסת עולם מדעית ליברלית והתנגד לדת שראה בה אשליה, אך הדבר לא מנע ממנו להגדיר את עצמו כיהודי. סיפור חייו שזור בזהותו היהודית ובאירועים הקשורים לתמורות העמוקות שעברו על יהודי אירופה במעבר למאה העשרים. פיטר גיי, הביוגרף הגדול שלו, כינה אותו ‘יהודי חסר א־לוהים‘. בגיל 26 הוא התחתן עם מרתה ברנייס ולזוג נולדו שישה ילדים. במכתב לנוירולוג האיטלקי מורסֶל כתב פרויד:

אף על פי שאני רחוק מדת אבותיי כבר שנים רבות, מעולם לא איבדתי את הרגשת הסולידריות עם עמי.

פרויד אף האמין כי דחיית היהודים סייעה לו לחדד מחשבה אוטונומית וייחודית משל עצמו. הרגשת הדחייה גרמה לו לעתים קרובות להרגיש מסוגר ושבטי: חברי המעגל הקרוב אליו מקרב מייסדי הפסיכואנליזה היו ברובם יהודים והוא קשר קשרים מעטים יחסית עם לא יהודים. גם העובדה שחנך מתוך קרבה רבה את קרל גוסטב יונג, בנו של כומר, לא הייתה מנותקת מהמחשבה שזוהי דרך הכרחית להפיץ את הבשורה האנליטית מעבר למעגל היהודי הסגור. ‘תודעת השבט‘ הופיעה שוב ושוב במחשבותיו לאורך השנים. במכתב לסבינה שפילריין — יהודייה שהייתה מטופלת ואהובה לשעבר של יונג ומאוחר יותר אנליטיקאית בפני עצמה — כתב:

כפי שאת יודעת, נרפאתי לחלוטין מהחיבה האחרונה שלי לעניין הארי, והייתי רוצה לחשוב שהוולד [סבינה הייתה בהריון עם בתה הראשונה] יתפתח כציוני חסון. אנחנו יהודים ונישאר יהודים. האחרים רק ינצלו אותנו ולעולם לא יבינו או יעריכו אותנו (Ronald Hayman, A Life of Jung).

המכתב נכתב זמן מה לאחר שמערכת היחסים בין סבינה ליונג הסתיימה, ולאחר שנקרע קרע בין פרויד ליונג ב־1912. לנבדלות היהודית היו גם היבטים קשים ביותר באותן שנים, והמימוש הכואב שלהם לא פסח על פרויד ועל משפחתו. עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה שרף ההמון המוסת בברלין את ספריו. לקראת סוף ימיו השתלטו הנאצים על וינה וקציני גסטפו החלו להציק לו ולבני משפחתו ולרדוף אותם. ב־1942, לאחר שפרויד כבר לא היה בחיים, נספתה אחותו אסתר במחנה הריכוז טרזינשטט. פרויד עצמו הצליח להימלט לאנגליה עם משפחתו ביוני 1938 בסיועם של אנשי מדע וממשל בריטים, דיפלומטים אמריקנים והנסיכה הצרפתית העשירה מארי בונפרט. באופן יוצא דופן קיבל פרויד סיוע גם מהקצין הנאצי אנטון סוורוואלד שהושפע מכתביו. האחרון מונה להשתלט על נכסיו של פרויד, אך רשם דיווחים כוזבים על חשבונות הבנק שלו וכך סייע לבריחתו. לאחר שפרויד הגיע לאנגליה אף אפשר סוורוואלד לרופאו האישי באוסטריה לבוא לבקרו. ב־1945 נאסר סוורוואלד בווינה, אך מכתב מאנה בתו של פרויד שאישר את הפרטים הללו סייע בשחרורו מהכלא כעבור שנתיים.

את הגלייתו מביתו השווה פרויד להצהרה המפורסמת של רבן יוחנן בן זכאי “תן לי יבנה וחכמיה“ בימי חורבן בית שני. “אנו עומדים לנקוט צעד דומה“, צוטט פרויד בישיבה האחרונה של ועד החברה הפסיכואנליטית בווינה, “אנחנו, אחרי ככלות הכל, רגילים לרדיפות בהיסטוריה שלנו“ (Marthe Robert, "La révolution psychanalytique", Payot, Tome II, pp. 259-260).‏ פרויד סבל ממחלת הסרטן. לאחר שכלו כל הקצין והכאבים הפכו בלתי נסבלים הוא ביקש מרופאו שישים סוף לייסוריו כפי שהבטיח לו מבעוד מועד. הרופא הזריק לו מנות מוגברות של מורפיום ופרויד הוציא את נשמתו במוצאי יום הכיפורים ת"ש (1939).

ילדותו של פרויד עברה עליו בחיק מגונן של אם מעריצה. פרויד בגיל 16 בחברת אמו אמיליה

ילדותו של פרויד עברה עליו בחיק מגונן של אם מעריצה. פרויד בגיל 16 בחברת אמו אמיליה

 

יהודי אוסטרי מבית טוב. הבית שבו גדל פרויד בפרייבורג

יהודי אוסטרי מבית טוב. הבית שבו גדל פרויד בפרייבורג

 

להקשיב למטופלת

כאדם סקרן החותר להבין את מסתרי הטבע האנושי היה זה אך הגיוני מבחינת פרויד לאמץ את השיטה האפיסטמולוגית שהייתה מקובלת במדע בתקופתו, ולפיכך פנה ב־1873, בגיל 17, ללימודי רפואה באוניברסיטת וינה היוקרתית. לאחר שסיים את לימודיו שימש שנים רבות חוקר בתחום הנוירולוגיה במכון הפיזיולוגי של ארנסט וילהלם פון בריקה, מרצה לנוירופתולוגיה באוניברסיטת האם שלו ורופא. בשנים אלה פרסם עשרות מאמרים שעסקו בנוירולוגיה, ובכללם עבודת מחקר מעניינת על קוקאין שכללה גם שימוש עצמי בסם. אולם פרויד לא נועד לקדם את חזית המדע בצעדים קטנים או לטפל בחולים ספורים. הוא קורץ מהחומר שמוליד מגלי ארצות, מהפכנים ומדעני ענק שהמשותף להם הוא שאינם מקבלים את הדוֹגמה הקונבנציונלית בנחת. במהלך עבודתו הקלינית הוא נתקל בתופעות רבות שהעידו על תסמינים נוירולוגיים שאין להם בסיס פיזיולוגי ברור, והדבר לא נתן מנוחה לנפשו.

במיוחד התגברה בו התמיהה כאשר השתלם בפריז אצל הנוירולוג בעל השם העולמי ז'אן־מרטן שרקו. שרקו טיפל בתסמינים של שיתוק גופני באמצעות הפנוט ונחל הצלחה מסוימת. יתרה מכך, הוא הצליח לגרום לתסמינים אחדים בקרב מתנדבים בריאים באמצעות השאה הפנוטית. דבר זה ערער את עולמו של הנוירולוג מווינה. כיצד אפשר להסביר שיתוק המתרפא באמצעות הפנוט או לחלופין תסמין המופיע בעקבות השאה. מה אמור רופא החוקר את מדעי העצב לעשות מול ראיות מסוג זה? אפילו בימינו, למעלה ממאה שנה מאז שיצא לאור 'פשר החלום', יעדיפו מרבית הרופאים לחפש יסוד אורגני לכל תסמין ולתת אבחנה פיזיולוגית גם אם מקורה אינו ברור.

פרויד בחר לפנות לדרך חדשה, לא בטוחה בעליל, במטרה לנסות למצוא הסבר טוב יותר לתופעות. התפנית בגישתו נסתייעה גם בעבודתו המשותפת עם יוזף ברויאר, רופא יהודי מווינה. ברויאר ופרויד טיפלו בחולים שסבלו מתסמינים גופניים שלדעת שניהם מקורם היה נפשי. מקרים אלה השתייכו לקטגוריה של 'היסטריה' — הפרעה נפשית עם תסמינים כמו שיתוק, אילמות, עילפון, חוסר שינה, כאבים והתכווצויות שרירים — שממנה סבלו בעיקר נשים.

אחד הטיפולים שבאמצעותו אפשר להדגים את עבודתם נערך עם מטופלת שכונתה 'אליזבת פון ר" — ששמה האמיתי היה אילונה וייס. מדובר במקרה האנליזה הראשון שפרויד ביצע בשלמותו. אליזבת בת ה־24 הגיעה לטיפול ב־1892 בעקבות כאבים חריפים ברגליה, בעיקר בירך הימנית, ובשל תשישות שהתלוותה למצוקה הגופנית. פרויד בדק אותה, הציע לה טיפולי מסאג' כדי להקל על אי הנוחות, ואז ביקש ממנה שתספר לו את סיפור חייה. בצעד זה היה משהו מטלטל, משום שבאותה תקופה לא נהגו רופאים — ועד היום רבים מהם לא נוהגים — להתעניין בסובייקט שעומד מולם. אולם פרויד וברויאר האמינו כי ההיסטוריה המוקדמת של המטופלת קשורה בדרך זו או אחרת להיסטריה שממנה היא סובלת, וכי אם היא תאפשר חשיפה ניתן יהיה להגיע אל החלקים הכואבים בעברה ולנטרל אותם. פרויד, אספן מושבע של עתיקות ומעריץ של תרבויות קדומות, השתמש שוב ושוב בדימויים ארכאולוגיים. הוא דימה את שיטת הטיפול לחפירה ארכאולוגית:

סילוק החומר הנפשי הפתוגני, שכבה אחר שכבה, שאנו רגילים להשוותה לטכניקת החפירות בהריסותיה של עיר (זיגמונד פרויד

ויוזף ברויאר, 'מחקרים בהיסטריה, 1893־1895', בתרגומה של מרים קראוס).

במהלך הפגישות הטיפוליות חשפה אליזבת עוד ועוד רבדים מסיפור חייה. היא הייתה בת הזקונים להורים שרצו מאוד בן זכר אך זכו לגדל שלוש בנות. אביה, שיחסיה עמו היו קרובים מאוד, לקה בלבו, והיא סעדה אותו עד יום מותו. מצבה הבריאותי של אמה היה מעורער ואליזבת הייתה המטפלת העיקרית בה. גם אחותה הגדולה לא הייתה בקו הבריאות ונפטרה באופן טרגי מסיבוכי הריון. הפגישות בקליניקה המשיכו, וסודות העבר נדלו כמו פנינים שחורות ממעמקי אוקיינוס. אליזבת התוודתה באחת הפגישות על המשיכה שחשה אל גיסה בזמן שאחותה שכבה על ערש דווי. יותר מכך, לאחר מות האחות חלפה בראשה מחשבה שכעת הגיס פנוי ויוכל לשאת אותה לאישה.

כך התגלתה צעד צעד רשת הכוחות הנסתרים וקיבלה משמעות קלינית: תפקיד 'הילדה ההורית' והעומס שהוא ייצר, 'המשאלה האסורה' כלפי הגיס ורגשי האשמה שליוו אותה, הבדידות של בת הזקונים שהתייתמה מאביה האוהב, חוסר האונים בהתמודדות עם מצוקות החיים. התוצר של כל אלה היה קונפליקט פנימי וכובד נפשי כה גדולים עד שמשהו היה מוכרח לקרות בעקבות זאת. משום שכאבי החיים לא מצאו מוצא אחר הם התפרצו בגוף, הטריטוריה הזמינה שלא ניתן להתעלם מהתובענות של כאביה.

פרויד החל את דרכו המקצועית כרופא קונבנציונלי, ורק במפנה המאות ייסד את הפסיכואנליזה. פרויד ב־1909, השנה שבה עשתה הפסיכואנליזה את צעדיה הראשונים בארצות הברית

פרויד החל את דרכו המקצועית כרופא קונבנציונלי, ורק במפנה המאות ייסד את הפסיכואנליזה. פרויד ב־1909, השנה שבה עשתה הפסיכואנליזה את צעדיה הראשונים בארצות הברית

לטאה או דרקון?

לאחר שאספו מספר מספיק של מקרים כאלה הסיקו פרויד וברויאר שהמקור לכאב המטופלות הוא בחוויות קשות שעברו בילדותן, לעתים על רקע מיני. יתרה מכך, הם גילו שאפשר לטפל בהיסטריה באמצעות העלאת זיכרון האירוע המכאיב ודיבור על אודותיו. מבחינתם התסמין הגופני היה לא יותר מאשר הנכחה בבשר של הקונפליקט הנפשי. הדרך להתמודד אתו הייתה באמצעות המרתו לדבר שאפשר ללוש ולהרגיע. הפתרון שמצאו היה לתרגם את התסמין הגופני לשפת הדיבור. התסמין המסומן בגוף הומר למלים שאפשר לדבר אותן:

התסמינים ההיסטריים נעלמו מיד ולתמיד כשהצלחנו להעלות בבהירות את זכרו של האירוע שעורר את התסמין וליצור את ההרגשה שנלוותה לו, וכשהמטופל תיאר את האירוע במלוא הפירוט האפשרי וניסח את הרגשתו במלים (שם).

אליזבת חזרה ללכת ואף לרקוד, התחתנה עם גבר שאינו גיסה האלמן והפכה לאם. למרות זאת, לימים היא התכחשה באופן מעורר תמיהה לכך שפרויד היה זה שעזר לה להתמודד עם מכאוביה.

על כל פנים, התסמין שהופיע בגוף ככאב או כנכות התגלה ככזה שניתן לריפוי באמצעות שיח חקרני, פרשני ואמפתי. שיטה זו עבדה לדעת פרויד באופן טוב יותר מאשר התערבות רפואית כירורגית או תרופתית.

במסקנה שנגזרה מדרך זו הייתה טמונה דרמה גדולה. היה זה הניסוח המדעי הראשון שקשר בבירור בין אירוע נפשי פוגעני לבין תולדה פיזית פתוגנית, והוא היווה בהמשך תשתית לתאוריה הפסיכואנליטית כולה ולהשפעה הפרוידיאנית על החשיבה המודרנית. בכך נטש פרויד הלכה למעשה את דרך המדע הקונבנציונלית, השאיר מאחור את הסטטוסקופ ואת המיקרוסקופ ובחר בדרך של 'ריפוי בדיבור' כדי לתאר את הנפש ולטפל בה.

זהו רגע שיש להתעכב עליו, שכן הוא מוחמץ בדרך כלל. מדובר בתקופת שיא בעידן הקדמה והמודרנה. תפיסת העולם הנטורליסטית שלטה זה מכבר במדע, מושפעת מהדרוויניזם ומגילויים בתחום הגנטיקה. חידושים טכנולוגיים, רפואיים ותעשייתיים נולדו בקצב מסחרר. והנה, ברגע זה העז פרויד — רופא ומדען מן השורה הראשונה שפעל באחד המוסדות הרפואיים החשובים בעולם באותה עת — להעדיף פרשנות מילולית לטיפול בתחלואה על פני מושגים בטוחים מתחום הנוירולוגיה והפיזיולוגיה.

'פירוש החלום', שנכתב למעלה מעשור לאחר העבודה המשותפת עם ברויאר, היה אבן פינה למעוז שפרויד עמד להציב בלב התרבות המערבית. בספר הוא שטח את טענתו כי לנפש יש חלק שאינו מודע לה עצמה, וכי לחלק זה יש כניסה נסתרת בדמות החלום. החלום הוא מעין 'זנב לטאה' שעלול להיראות חסר משמעות למתבונן הניטרלי, אולם מי שיאחז בו ויביט היטב יגלה שהוא בעצם תפס רגל של דרקון. פרשנות נכונה של החלום תפתח את דרך המלך לאולמות התת קרקעיים הסמויים מן העין של הנפש. שם המסכה היומיומית של תפקוד רגיל מתמסמסת ואת מקומה תופסים הכוחות האמיתיים המנהלים את ההצגה של חיינו אליבא דפרויד: יצרים עוצמתיים של מין ותוקפנות הדורשים להגיע לסיפוק בכל מחיר, משאלות מסוכנות ובלתי מוסריות, זיכרונות של השפלה וטראומה, רגשות מערערים של ביזוי וקנאה, דימוי עצמי נשגב ומייסר שאין דרך לממשו, תחושות אשמה וייסורי מצפון.

אל מול הסערה הזו, שפרויד כינה אותה לימים 'יצרי האיד' ו'ציווי הסופר אגו', ניצבת התרבות המנסה בנוקשות ליצור סדר בתוך המערבולת. הניגוד החד והברור בין החלקים היצריים ביותר לבין מאמצי הנרמול החברתיים יוצר זירת מאבק בלתי נמנעת הלוכדת את האדם בתווך ומאמללת אותו. זו אי הנחת של הנפש, הנוירוזה הבסיסית שכל אדם נתון להשפעותיה. פרויד הרחיב את הרעיון המקורי שטראומה מובילה לנוירוזה כאשר הראה כי די במאבק הדחפים המתחולל בנפש כדי לחולל סבל. ב'פירוש החלום' החל פרויד בתיאור המבנה המורכב של הנפש והשלכותיו, ואף הציע דרכי פרשנות שבעזרתן אפשר להקטין את הקונפליקט ולקדם איזון נפשי באמצעות פרשנות החלומות והגעה למשמעותם האמיתית.

על שפת הר געש

בארבעים השנים שחלפו מאז שסיים לכתוב את הספר 'פירוש החלום' ועד למותו המשיך פרויד לפתח את רעיונותיו, להנחילם לתלמידיו ולקבל מטופלים. הוא היה מסור מאוד לעבודתו, לעתים באופן כפייתי. בלילות היה כותב את מאמריו, לאחר שבמשך היום עסק בטיפול, מבלי שהעבודה המאומצת תרפה את ידיו. העבודה הייתה בשבילו מטרת חיים נעלה והוא ראה בה עדות לנורמליות מתפקדת, לצד היכולת להימצא בקשר אינטימי עם אדם אחר. כתביו מתפרסים על פני 24 כרכים הכוללים מאות מאמרים, הרצאות והתכתבויות.

ניסיון לסכם את מכלול עבודתו יהיה יומרני וחסר טעם, הן משום שמחשבתו הייתה רבת צדדים ועשירה כל כך והן משום שמוטב לקרוא אותה במקור. קריאה בכתביו היא הנאה ספרותית צרופה. פרויד ניחן במתת הכתיבה ואף זכה בפרס גתה היוקרתי לספרות יפה בגרמנית ב־1930. מבלי להציע, אם כן, סיכום ממצה של התאוריה הענפה שלו, נשאל מה הייתה השפעתו הרחבה על התפיסה המודרנית של נפש האדם, באיזה אופן אחר אנו מבינים היום את נפשנו לאור המחשבה המקורית של פרויד? התשובה לשאלה זו נמצאת כבר בכתביו המוקדמים העוסקים בטראומה ובחלימה, והמסר שלה מהדהד לאורך כל יצירתו.

פרויד הדגיש למעשה שני יסודות מרכזיים בנפש האדם. היסוד הראשון הוא שהנפש נחווית על ידינו כדבר אחד, שלם ועקבי, אך למעשה היא מפורקת ומרובה. כאשר אני חושב על עצמי אני מרגיש שגופי שלם ואחיד. אני זוכר את ההיסטוריה הפרטית שלי ומשייך אותה אל עצמי ואל שמי. אני יכול לזהות את האנשים הקרובים אליי כמו גם את אויביי. המלה 'אני', שאני משתמש בה בקלות רבה כל כך, מקובלת עליי כמייצגת את הגרעין הפנימי המוכר לי והמזוהה עמי. יתרה מכך, מקננת בי האמונה שאני אדון למחשבותיי ולבחירותיי. ברצותי אוכל מזון טבעוני וברצותי אוכל בשר; אבחר לטייל בסיציליה ולא בסרדיניה; אנשא לאישה אחת ולא לאחרת; אלך ללמוד פסיכולוגיה בעוד אדם אחר יבחר להתמקצע בראיית חשבון. כל פעולותיי ובחירותיי גורמות לתחושת שלמות ושייכות וקשורות לנקודה פנימית אחת. גם אם יש לי לעתים ספקות או הרגשת חוסר ודאות, אין בכוחם לפורר את גרעין האני שבתוכי.

אולם פרויד הסיק ממחקריו שהחוויה הסובייקטיבית השלמה היא חסרת אחיזה במציאות האמיתית של הנפש. למעשה, ההפך הוא הנכון: הנפש היא אובייקט מורכב, רב ממדי ורב קולי. לעתים נדירות בלבד מתחברים כל ערוציה לכדי חוויה הרמונית אחת, אך בדרך כלל היא תוצר של מערבולת ניגודים בעלי צרכים נבדלים וקוטביים הנאבקים זה בזה.

אחד הגורמים לפיצול הנפש קשור לכך שיש שלוש רשויות שמרכיבות את מבנה האישיות ולכל אחת מהן מטרה, ערכים והיגיון משל עצמה. האיד הוא תינוק צווחן הדורש סיפוק מיידי של יצרים בסיסיים; הסופר אגו הוא ההפך הגמור, כוונתו להכריח את היחיד לפעול על פי המצפון המוסרי והאסתטי של תרבותו; ואילו האגו מבקש לפשר בין שניהם ולהסתגל לדרישות ולתנאי המציאות. התוצאה היא נפש מפוצלת לשלושה חלקים הנמצאת במתח מתמיד. ככל שמתגבר הלחץ גובר הסיכוי לסבול ממצוקה נפשית אמיתית ולהגיע לסטייה מהנורמה, לפסיכוזה ואף לפשע.

גורם אחר לפיצול הנפש קשור לרמות מודעות שונות הקיימות בה. החלק המודע המוכר לאדם מצוי על פני השטח ואפשר לדמותו לשכבת החול שעל שפת הר געש. מתחתיו נמצאים אזורי פרא בלתי מודעים גדולים ורחבים הרבה יותר. בבטן הר הגעש מצויים הכוחות המשמעותיים שמנהלים את נפש האדם מבלי שהוא עצמו מודע לכך, משום שעל פתח ההר יושב 'צנזור' שמסתיר בדרך כלל את האמת המסוכנת המסתתרת בבטן האדמה.

בפני כל אדם עומדות שתי אפשרויות: האחת לנסות להציץ פנימה אל תוך הלוע ולגלות את סודותיו; והשנייה לשבת באופן פסיבי ובלתי מודע בפתח ההר ולחוות מדי פעם רעידות אדמה והתפרצויות לבה בלתי צפויות. הסכנה אורבת בשני המקרים. גורלו של מי שמציץ פנימה עשוי להיות רע ומר משום שהאמת עלולה להיות בלתי ניתנת לעיכול. לכן למשל במיתוס על אדיפוס מנסה הנביא להניאו מלחקור את עברו ולחשוף את סיפור חייו העמוק. אדיפוס לא שועה לעצתו ומתוודע בחקירתו לתוקפנותו הרצחנית כלפי אביו ולתשוקתו האסורה שמימש עם אמו. סופו שהוא מנקר את עיניו ודן עצמו לגלות. ואילו אי חקירה מנציחה את הבורות ומובילה למה שכתב אוסקר ויילד:

הכסיל האמיתי, זה שהאלים מקניטים ומענישים אותו, הוא זה אשר אינו יודע את עצמו (אוסקר ויילד, 'ממעמקים').

אדם כזה חי מתוך אמונה שקרית שאירועי חייו הם תולדה של גורל ומקריות, בעוד שלמעשה יש בהם חוקיות שבכוחו לגלות. בדומה לאדיפוס, גם הגאון המהולל אוסקר ויילד הגיע להבנה העמוקה והאמיתית של חייו בדרך הייסורים, במהלך השנתיים הקשות שבהן ישב בכלא רידינג.

זיגמונד פרויד ניחן בכישרון כתיבה יוצא מגדר הרגיל והיה כותב פורה ביותר. הוא כתב כל חייו — החל מרשימות קצרות ועד ספרים שלמים. פרויד מעיין בכתב יד שעליו הוא עמל

זיגמונד פרויד ניחן בכישרון כתיבה יוצא מגדר הרגיל והיה כותב פורה ביותר. הוא כתב כל חייו — החל מרשימות קצרות ועד ספרים שלמים. פרויד מעיין בכתב יד שעליו הוא עמל

בארץ הלא נודע

היסוד השני שפרויד הדגיש הוא נגזרת של היסוד הראשון. למרות שעל פי תחושתנו אנחנו שולטים על חיי היומיום שלנו ומכוונים אותם, האמת היא שאנחנו ממלאים תפקיד שכבר נכתב עבורנו בעבר. "הילד הוא אבי המבוגר", אמר פרויד, והתכוון לכך שההיסטוריה המוקדמת שלנו היא שמכוונת את צעדינו יותר מכל בחירה חופשית מתוכננת שאנחנו עושים. הרת גורל במיוחד היא מערכת היחסים שלנו עם ההורים ועם הסביבה החברתית הקרובה שבצלמה נבנית דמותנו. לדוגמה, הדרך שבה תגיב האם לבכיו של התינוק, לצעקתו הראשונה, תשפיע עליו באופן שלא ישווה לשום דבר אחר בחייו. האדם הבוגר, שרוצה בכל מאודו להאמין כי הוא שליט טוטלי על חייו, אינו כזה באמת.

פרויד האמין שבגילוייו אלה הוא מעמת את בני האדם עם העובדה הבלתי נעימה שלא זו בלבד שעולמם אינו מרכז היקום, ולא זו בלבד שהם אינם נזר הבריאה, אלא שבנוסף לכך האדם אינו אדון אפילו בביתו שלו. בכתביו הוא מפרט למה התכוון: החלקים המודחקים באים מדי פעם לרדוף אותנו, היצר להרוס את האחר יוצא לעתים מכלל שליטה, התשוקה למין אף פעם אינה יודעת שובע. במובן זה האדם דומה לחיה פראית היושבת בהיכל התרבות בלבוש מהודר ומשתדלת להתנהג כמיטב יכולתה. בדרך כלל ניסיונותיה להכחיש או להדחיק את יצריה החייתיים מצליחים, אולם לעתים יש התפרצות געשית בלתי נשלטת עם השלכות הרסניות.

עבור מדענים רבים מאז ועד היום אמירות כאלה הן בגדר אפיקורסיות, שכן הן מעליבות את ערכי הקדמה המושתתים על סדר, על חוקיות ועל שליטה. פרויד היה מודע לכך שדבריו יעוררו ביקורת ומורת רוח, אולם הפציר בקוראיו לקבל כי גם החדש והבלתי רצוי הזה ראוי לידיעה והכרחי, אם רוצים אנו להבין את הנפש ואת חיי האדם.

השתלשלות האירועים ההיסטוריים שהתרחשו באירופה כבר בימי חייו וכל שכן לאחר מותו לא הותירה את הצד האפל והבלתי מרוסן של האדם בגדר סברה בלבד.

פרויד לא היה אדם נואש או חסר תקווה, גם אם גרס שהאדם הוא יצור אומלל ביסודו. הוא האמין שמטרת התרבות היא לעבוד בעקביות ובהחלטיות כדי לכבוש עוד ועוד חלקים ב'טרה אינקוגניטה' — ארץ הלא נודע — של הנפש. לשיטתו הדברים כוללים בין השאר את ההכרה בכך שהדת היא אשליה, שהשליטה חמקמקה ורגעית ושיצר ההרס העצמי והרס האחר יכולים להתפרץ בכל שעה. דרכו הרעיונית הטיפולית הסתכמה במשפט שכתב במאמרו המפורסם "פירוק האישיות הנפשית": "היכן שזה היה, שם אהיה אני" (where it was, I shall be). כלומר, על האני המודע להמשיך במטלה כפוית הטובה של חשיפת חלקי הנפש היצריים, המפוצלים והסותרים, ולהשתדל כמיטב יכולתו להשית עליהם את הסדר שלו. לעתים הסדר החדש ינצח ויתקבל, ולעתים ילידי היצר, תושבי ה‘זה‘, ימרדו וימררו את חייו. התועלת היא שבסופו של דבר הליכה עקבית בדרך זו עשויה להוביל לתפקוד טוב יותר בחיים, ובוודאי שהיא מעניינת יותר. החלמה גמורה מתסמיני החיים אמנם לא תתרחש לעולם, האדם יישאר תמיד קצת מסכן ונוירוטי, אך אין בכך כדי לפטור את היחיד מהמאמץ.

בעשור האחרון לחייו כבר היה פרויד טרוד בשאלות הרות גורל באשר לעתיד האנושות. ב־1930 חתם את מסתו הנודעת 'תרבות ללא נחת' בשורות הבאות:

דומני ששאלת הגורל למין האדם היא אם תצליח התפתחותו התרבותית, ובאיזו מידה תצליח, להתגבר על שיבוש חיי היחד של האנשים מחמת יצר התוקפנות ויצר הרס עצמו הטבועים בנפשו של האדם… בני האדם שעבדו בשיעור כזה את כוחות הטבע לרצונם, שלא יתקשו להשמיד באמצעותם איש את רעהו עד לאחרון בהם. הם יודעים זאת, וידיעת הדבר הזה היא במידה מרובה גם מקור חרדתם של בני האדם בימינו, מקור אסונם, מקור רוח האימה המפעמת אותם. עתה השעה לחכות ולראות אם יעלה ארוס בן הנצח, האחד משני 'כוחות השמים', ויצליח בהתמודדותו עם יריבו בן האלמוות כמוהו. אבל מי יוכל להגיד מה יילד המאבק הזה ומה תהיה אחריתו? (זיגמונד פרויד, 'תרבות בלא נחת ומסות אחרות', עמ' 183).

דבריו אלה, לצד חלקים נרחבים מתורתו, נותרו משמעותיים גם בימינו, ונראה כי יישארו בזיכרון, בשיח ובחלומות של כולנו גם לעתיד לבוא.

למרות שנאלץ לעקור ללונדון סיים פרויד את חייו מוקף בבני משפחה ובחברים שנמלטו גם הם מציפורני הנאצים

למרות שנאלץ לעקור ללונדון סיים פרויד את חייו מוקף בבני משפחה ובחברים שנמלטו גם הם מציפורני הנאצים

שטר אוסטרי עם דיוקנו של פרויד

שטר אוסטרי עם דיוקנו של פרויד

פרייבורג, עיירת הולדתו של פרויד.

פרייבורג, עיירת הולדתו של פרויד.

לקריאה נוספת:
פיטר גיי, 'פרויד — פרשת חיים לזמננו', דביר 1993; אוסקר ווילד, 'ממעמקים', מודן 2014; אנטוני סטור, 'פרויד — מבוא ביקורתי קצר', ידיעות אחרונות 2006; זיגמונד פרויד, 'שתי נשים היסטריות — סיפורים פסיכואנליטיים', ספרים הוצאה לאור, 2004; זיגמונד פרויד, 'פירוש החלום', עם עובד 2007.