כישרונה המוזיקלי של תלמה ילין הפך אותה לצ'לנית בינלאומית, וחזונה הציוני סייע בידה להקים בארץ בתי ספר למוזיקה. קולות השופר של ילדותה הפכו לקולות ההרכבים הקאמריים שהקימה בארץ ישראל ההולכת ונבנית

אגדה ציונית ידועה מספרת כיצד בבוקר לח בשנת תרל"ח הגיעה חבורת חלוצים ירושלמים אל אדמת הביצות הסמוכה לכפר אומלבס כדי לממש את החלום להקים במקום את המושבה העברית הראשונה בארץ ישראל המתחדשת. אלא שהרופא היווני שליווה אותם בדרכם, ד"ר מזרקי, התרה בהם שמקום שאין נשמעת בו שירת ציפורים לא יצלח להקמת מושבה. רק לאחר שיואל משה סלומון הצליח בדרך פלאית לשכנע את הציפורים להשמיע את קולן במקום שרק תמול שלשום שכן בו המוות, רק אז ניתן היה לבנות את בתי המושבה ולהכניס לתוכם את ראשוני המתיישבים. ומאז ועד היום, כך מסתבר, כרוכים המפעל הציוני ובת השיר זה בזה.

ספק רב אם תלמה בנטוויץ', לימים תלמה ילין, שנולדה שנים אחר כך באנגליה הכירה אגדה זו, אך גם סיפור חייה, ממש כסיפור לידתה של אם המושבות, מיזג לכל אורכו עשייה ציונית עם מוזיקה מופלאה.

משפחה ציונית מוזיקלית

ביתם של הרברט וסוזן (שושנה) בנטוויץ' בלונדון היה בית ציוני נלהב. הרברט, שעסק בעריכת דין, עבד בשירותו של משה מונטיפיורי ונדבק ממנו בחיידק אהבת הארץ. בראשית ימי התנועה הציונית אירח בביתו את הרצל ואת ישראל זנגוויל ובהמשך הפך ידיד קרוב של חיים ויצמן ואף סייע לו בניסוח הצהרת בלפור. ב־1897, כששב לאנגלייה מביקורו הראשון בארץ ישראל, מאוהב בה אך אנוס לדחות את עליית הקבע שלו אליה, הקים למשפחתו אחוזת קיִט בבירצ'ינגטון, עיירת חוף בדרום מזרח בריטניה, וקרא לה 'חצר כרמל' (על 'חצר כרמל' שהקימו בתו וחתנו בזיכרון יעקב ראו 'מסע בזמן', גיליון 57).

באדיבות תמר הירדני

הרברט בנטוויץ, אביה של תלמה ילין

לצד אהבת ארץ ישראל המתובלת בזיקה עזה למסורת היהודית היה החינוך שהוענק בבית בנטוויץ' ספוג גם באהבת המוזיקה. סוזן, שהייתה פסנתרנית מחוננת אך ויתרה על קריירה של נגנית לצורך הטיפול בילדיה, עשתה כל שיכלה כדי להנחיל את אהבת המוזיקה לילדים. בסדר בריטי מופתי — שהופר רק בשל העובדה שלמשפחה נולדו בסופו של דבר 11 ילדים — חולקו ילדי המשפחה לשלשות או לחוליות. כל שלשה זכתה לחדר שינה, לחדר משחקים ולחדר לימודים משלה, וכן לתפקידים מוגדרים מראש בתזמורת המשפחתית. הבוגר בכל שלשה יועד בדרך כלל לנגן בפסנתר, השני בכינור והשלישי בצ'לו. וכך, בלי שהושקעה בעניין מחשבה יתרה, נסללה דרכה של תלמה — הבת התשיעית במשפחה שבאה לעולם ב־1895 — אל הנגינה בכלי המיתר הגדול והכבד.

למזלה של תלמה הפך הצ'לו עד מהרה להיות כלי הנגינה האהוב עליה, וכישרון הנגינה הטבעי שלה, יחד עם חריצות ונחישות יוצאות דופן, הפכו אותה לשותפה מבוקשת בהרכבים קאמריים עוד בהיותה נערה צעירה. בגיל 16 זכתה במלגה לשלוש שנות לימוד בקולג' המלכותי למוזיקה, ובמקביל קיבלה שיעורים מנגן הצ'לו הספרדי בעל השם העולמי פבלו קזאלס, וזה גילה עד מהרה את הפוטנציאל הטמון בה. כשמחתה בפניו תלמה על כוונתו להיעשות למנצח, שהרי "יש רק צ'לן אחד כמותך", ענה לה: "ובכן, את תהיי אפוא אותו צ'לן אחד ויחיד" (מרג'רי בנטואיץ, 'תלמה ילין — מחלוצי המוסיקה בארץ ישראל', עמ' 17).

ככל שבגרה הפכה המוזיקה מקור לסיפוק רוחני עבור תלמה ואמצעי להשגתה של אמת נצחית. בראשית 1914 כתבה ביומנה:

שנותיי אלה הן שנותיי היקרות ביותר, וכל מעשה שאני עושה בהן יש לו חשיבות, ואינני רוצה ששנים אלה יחלפו כאילו אין להן ערך. אני מתפללת כי בכל יום ויום ארשום בו [ביומן] איזו פעילות חדשה, כשכל הפעילויות כולן מוליכות ליעד גדול — האמת, במוזיקה ובכל תחום אחר. הלוואי ולעולם לא אחוש כי עבר יום בלא שנוסף לפחות חלקו של שלב נוסף בשלביו של הסולם. חיי אדם קצרים הם, אולם מי שחותר בכל שעה ובכל יום למשהו שמעבר לו — לאידאל שאין לו ראשית ואין לו קץ — יכול להאריך את חייו (שם, עמ' 18).

 

פבלו קזאלס, המורה של תלמה ילין, היה מוזיקאי מהפכני. ב־1909 הוא השמיע לראשונה בקונצרט סוויטה של באך לצ'לו ללא ליווי, ופתח בכך תקופה חדשה ברפרטואר הקונצרטי של הצ'לו. הקונצרט האחרון שלו התקיים בירושלים ב־1973, שבועיים לפני מותו.קזאלס בשנות העשרה של המאה העשריםמאוסף ספריית הקונגרס

פבלו קזאלס, המורה של תלמה ילין, היה מוזיקאי מהפכני. ב־1909 הוא השמיע לראשונה בקונצרט סוויטה של באך לצ'לו ללא ליווי, ופתח בכך תקופה חדשה ברפרטואר הקונצרטי של הצ'לו. הקונצרט האחרון שלו התקיים בירושלים ב־1973, שבועיים לפני מותו.קזאלס בשנות העשרה של המאה העשרים

קשיים ולבטים

עם זאת, לצד הסיפוק והשלווה שהעניקה לה הנגינה, הפך העיסוק האינטנסיבי במוזיקה — כמו גם קשיים אחרים שזימנו לה החיים באותן שנים — מקור לספקות וללבטים. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה התעוררו בלבה של תלמה ספקות האם לא בחרה לעסוק בטפל בשעה שהעולם מיטלטל בין חיים למוות. באותם ימים כתבה:

העולם נעשה עגום יותר, ואף עגום מכך… במיוחד בלילה חשה את עד כמה הכל נורא, ותחושה זו מציפה אותך כגל המסתער… ומאמציי הזעירים להשיג משהו נראים כה פעוטים בהשוואה לשאלות הגורליות המתיישבות מדי יום ביומו, עד שאני תוהה האם אי פעם אראה בהם איזו גדלות. ועם זאת, המוזיקה היא דבר גדול וטוב, ובימים קשים אלה אני מברכת את עצמי בעת שאני חושבת על כך, כי אני מסוגלת להעניק את יופייה לאחרים (שם, עמ' 22).

יופי זה ביקשה תלמה להעניק בין השאר לחיילים ששירתו בחזית, ועל כן הצטרפה לקבוצת נגנים שיצאה להנעים בנגינתה את זמנם של לוחמים בצרפת, מסע שהיה עבורה מפרך אך גם מספק.

כאמור, שנות המלחמה והתקופה שלאחריה לא היו פשוטות עבור תלמה. אמה הלכה לעולמה במפתיע ובטרם עת והדבר הכה בצער את המשפחה כולה. תלמה ביקשה בכל מאודה ללכת בדרכה של אמה ולהיות, כמותה, נאמנה הן לנגינה והן לדת היהודית, אך עד מהרה גילתה כי הנאמנות הכפולה הזו אינה פשוטה כלל ועיקר. קונצרטים רבים נערכו בשבת, ורק בזכות רצונם הטוב של מכריה נקבעו על פי רוב ההופעות בשעות שאפשרו לתלמה להופיע מבלי לחלל את השבת. אולם המתח בין המוזיקה — שנתפסה על ידה כמי שמחייבת חירות גמורה — לבין מגבלות הדת הלך וגבר. הצטרף לכך גם סיפור אהבתה לסטודנט צעיר לרפואה וחובב מוזיקה, בן לאב יהודי ולאם נוצרייה, ולאחר מאבק פנימי הכניעה תלמה את אהבתה אליו בפני חובתה הדתית.

יותר מכל הקשה עליה באותה תקופה המתח הכרוך בקריירה המוזיקלית התובענית שבחרה לעצמה: האימונים המפרכים, התחושה שבכל עת עליה להצטיין יותר ולשפר את הישגיה, העמידה המתמדת בתחרות מול נגנים אחרים והלחץ הנפשי שליווה את ההופעות. כל אלה גרמו לה לכאבים גופניים בלתי מוסברים שנמשכו זמן רב והגיעו לבסוף לכדי התמוטטות עצבים קשה. כשהציעו לה קרוביה לנסוע לחו"ל לצורכי הבראה והתאוששות קיבלה את ההצעה בהתלהבות.

צ'לנית בינלאומית מהשורה הראשונה. תלמה ילין מנגנת בצ'לו בסלון ביתה באדיבות טרודי שורץ־הילר ונדב מן, ביתמונה

צ'לנית בינלאומית מהשורה הראשונה. תלמה ילין מנגנת בצ'לו בסלון ביתה

התחלה חדשה

ארץ ישראל הייתה עבור תלמה הבחירה הטבעית ליעד המסע. היא הייתה מושא הכיסופים שעליו התחנכה מילדות, שתיים מאחיותיה כבר השתקעו בה, ואחיה נורמן — ששימש היועץ המשפטי הבכיר לממשל הצבאי הבריטי בארץ ישראל — עמד לשוב אליה עם אשתו לאחר חופשה ממושכת באנגליה. תלמה התלוותה אפוא אל השניים בנסיעתם לירושלים, ועד מהרה חשה שכאבי הגוף והמתיחות הנפשית עזבו אותה. ביום השני שלה בירושלים, במאי 1920, כתבה ביומנה:

ירושלים. אווירה של שמש ושל רוחות קלות, האוויר מלא בניחוח עצי השיטה והאורנים, הכבישים מאובקים אולם מלאי עניין. המושבה הגרמנית היא ממש כפר חקלאי, והאוכלוסייה בה מתחלקת שווה בשווה בין אנגלים לבין ערבים, ויש גם חיילים הודים אחדים. אלה נוהגים להתפלל ליד מצבה קטנה ממש מול חלון חדרי. האווירה הולמת ביותר את התפילה, או — לפחות — הולמת ראייה שלווה ורצינית של החיים. אני שלווה עתה יותר מאשר הייתי דומני אי פעם. זו הפעם הראשונה בחיי שנטשה אותי תחושת הצורך להתחרות, ואני מסתפקת בכך שאני אחת מרבים במחזור החיים האנושיים (שם, עמ' 36).

תלמה ילין קוראת בטרקלין ביתה בירושלים. מעליה מתנוסס דיוקן מצויר שלהבאדיבות טרודי שורץ־הילר ונדב מן, ביתמונה

תלמה ילין קוראת בטרקלין ביתה בירושלים. מעליה מתנוסס דיוקן מצויר שלה

תלמה אמנם האטה את קצב החיים בהשוואה לפעילותה באירופה, אך מעולם לא הפכה לאחת מן ההמון חסר הייחוד וגם בארץ הוסיפה לשאוף לחיות חיים של הגשמה ומימוש חלומות ושל השגת הבלתי מושג. נוסף לשיפור שליטתה בשפה העברית ולקשירת קשרים חברתיים עם בני הארץ היא הוסיפה לנגן ואף החלה להופיע בהרכבים מוזיקליים שונים. בארץ ישראל היו אז רק ניצנים של פעילות מוזיקלית מאורגנת. בתל אביב פעל בית הספר למוזיקה 'שולמית', שהוקם על ידי שולמית רופין (ראו כתבתה של שרה ברנע "צלילי מולדת חדשה", גיליון 22), ובית ספר למוזיקה בירושלים עשה את צעדיו הראשונים. תלמה חשה כי הגיע הזמן להצעיד את ארץ הקודש — שעברה זה עתה לשליטתה של מעצמה אירופית — לעבר פיתוח מואץ גם בתחום המוזיקלי. בסיועם הנלהב של הנציב העליון, של מושל ירושלים ושל אחיה נורמן ייסדה תלמה את החברה המוזיקלית הירושלמית, ובלוויית הצ'לו שלה — החריג כל כך בנופה המוזיקלי של הארץ — היא בלטה בהרכבים מוזיקליים מגוונים.

נורמן בנטוויץ', אחיה של תלמה, היה ציוני נלהב, אולם בגלל ששרת את ממשלת המנדט היו מקרב הציונים מי שראו בו אויב של הציונות. לאחר שמתנקש ערבי ירה בו ופצע אותו, ולאחר שממשלת המנדט העבירה אותו מתפקידו בלחץ הערבים, הכירו הכל בזכויותיו ובתרומתו לציונותElliott & Fry, National Portrait Gallery, London

נורמן בנטוויץ', אחיה של תלמה, היה ציוני נלהב, אולם בגלל ששרת את ממשלת המנדט היו מקרב הציונים מי שראו בו אויב של הציונות. לאחר שמתנקש ערבי ירה בו ופצע אותו, ולאחר שממשלת המנדט העבירה אותו מתפקידו בלחץ הערבים, הכירו הכל בזכויותיו ובתרומתו לציונות

באותם ימים, זמן לא רב לאחר שהשתקעה בארץ, פגשה במי שהפך עד מהרה לאהבת חייה — המהנדס והאדריכל אליעזר ילין. אליעזר — בנם של איש החינוך דוד ילין ושל איטה, בתו של הרב יחיאל מיכל פינס מחובבי ציון — גילם את תמצית ההוויה העברית המתחדשת, שילוב של מזרח ומערב, של מסורת ושל תרבות אירופה המודרנית. תלמה החולמת ואליעזר המעשי, הנטוע בקרקע, ראו זה בזה ניגודים משלימים, ובמרץ 1921 נישאו השניים בהסכמה כי תלמה לא תוותר על דבקותה במוזיקה גם לאחר הנישואין. ואכן תלמה, שעד מהרה הפכה לאם, הוסיפה לארגן במרץ קונצרטים והמשיכה להפעיל את החברה המוזיקלית. זמן קצר לאחר שנולדה בתה הבכורה שושנה, בינואר 1922, כתבה לאביה:

את זמני אני מחלקת בין התינוקת לבין האגודה למוזיקה, וזו האחרונה גורמת הרבה יותר צרות מאשר הראשונה (שם, עמ' 50).

עם הגיעם לירושלים נמנו בני הזוג ילין על 'אצולת רחביה' — החברה האינטלקטואלית והתרבותית הגבוהה של ירושלים המודרנית. אליעזר ותלמה ילין לפני נישואיהם, 1920באדיבות תמר הירדני

עם הגיעם לירושלים נמנו בני הזוג ילין על 'אצולת רחביה' — החברה האינטלקטואלית והתרבותית הגבוהה של ירושלים המודרנית. אליעזר ותלמה ילין לפני נישואיהם, 1920

בין השופר לצ'לו

ב־1924 חנכו אליעזר ותלמה את ביתם, הבית הראשון בשכונת הגנים רחביה — היום ברחוב רמב"ן 14 בירושלים — שתכנונה הופקד בידי משרד האדריכלים של אליעזר. בית זה, כמו בתיה הבאים של המשפחה, הפך עד מהרה אבן שואבת למוזיקאים ולאנשי תרבות. בבית פעל גם גן הילדים הראשון ברחביה ובו גדלו ארבע בנותיהם של אליעזר ותלמה — שושנה, יהודית, יונה וויולה — רביעייה קאמרית של ממש, כפי שנהגה אמן לכנות אותן.

בית תלמה ילין, היום ברחוב רמב"ן 14 בירושלים, ב־1924באדיבות יד יצחק בן־צבי

בית תלמה ילין, היום ברחוב רמב"ן 14 בירושלים, ב־1924

בשנים הבאות האיצה תלמה את פעילותה המוזיקלית. ככל שבנותיה בגרו הרשתה לעצמה לנסוע למסעות באירופה ובהם השתתפה שוב בקונצרטים לצד נגנים בעלי שם עולמי. באותן שנים, שנות השלושים של המאה הקודמת, עלו ארצה מוזיקאים גדולים רבים שברחו מאימת השלטון הנאצי ומהאנטישמיות הגוברת באירופה, ותלמה גייסה אותם למפעליה המוזיקליים השונים בארץ. בין השאר גייסה אחדים מהם להוראה בבית הספר למוזיקה שהייתה שותפה להקמתו ב־1933 ועמדה בראשו, בית ספר שהפך לימים לקונסרבטוריון בירושלים. ב־1936 אף זכו היא וחבריה לרביעיית המיתרים לנגן תחת שרביט המנצחים של ארתורו טוסקניני שביקר אז בארץ. שנים אלה, שנות התבססות היישוב העברי בארץ, היו גם תקופה של מתח ביטחוני כבד. בימי המאורעות נרצח בין השאר גיסה של תלמה, אבינועם ילין, אך תלמה האמינה כי אסור להניח לאירועי הדמים להשתיק את המוזיקה המתנגנת בארץ. זמן מה אחר כך כתבה במאמר שכותרתו "מוסיקה בארץ ישראל בין שתי מלחמות העולם" כי גם כאשר "מעשה ידיי טובעים בים יש לומר שירה" (שם, עמ' 76).

שנות מלחמת העולם השנייה נשאו בכנפיהן צער עמוק גם למשפחת ילין. תחילה הלכו הוריו של אליעזר לעולמם בזה אחר זה, ואליעזר התקשה להתמודד עם אובדנה באחת של המשענת המשפחתית. הצער על מות הוריו, לצד עומס העבודה הכבד שהוטל עליו, פגעו אנושות בבריאותו, וזמן קצר לפני תום המלחמה נפטר גם הוא. במשך חודשים אחדים לא הצליחה תלמה לנגן, אבל כוח החיים היה חזק יותר. תמיכתן של בנותיה, נישואיה של בתה הבכורה והפיכתה לסבתא השיבו אליה אט אט את שמחת החיים וגם את היכולת למצוא משען במוזיקה בשעות קשות.

תלמה מנגנת בטקס שנערך באקדמיה למוזיקה בירושלים ב־1950. יושבים משמאל לימין: יוסף טל, אלכסנדר דושקין, פרנק פלג ומשה זמורה-

תלמה מנגנת בטקס שנערך באקדמיה למוזיקה בירושלים ב־1950. יושבים משמאל לימין: יוסף טל, אלכסנדר דושקין, פרנק פלג ומשה זמורה

בקיץ 1947 יצאה תלמה לראשונה לארצות הברית בשליחות המוסדות הלאומיים. אלה בחרו בה כתועמלנית של היישוב בשל היותה פטריוטית נלהבת ומוזיקאית מפורסמת. בדרכה עצרה באנגליה, שם שהתה גם ביום הכיפורים והקפידה לבקר בבית הכנסת. אז גם הבינה מה רב המרחק שעשתה בחייה מאז נעוריה באנגליה, באותם ימים שבהם נקרעה בין המוזיקה לבין ציוויי הדת:

משם נחפזתי לאולם המרכזי שבווסמינסטר כדי להאזין לפורנייה כשהוא מנגן עם שנאבל את הסונטה של בראהמס, וחשתי תחושה מוזרה של נפש חצויה: המוזיקה משמעותית לי יותר מאשר השופר. אין ספק כי בארץ ישראל אנחנו מתרחקים — לטוב או לרע? — מן היהדות המסורתית (שם, עמ' 90).

השהות בארצות הברית מילאה אותה בתחושות משכרות. היא התלהבה מהנופים וממראות הערים הגדולות, מהחדירה ללב החיים המוזיקליים התוססים, מהביקורים בקהילות יהודיות ומהבאת סיפורו של היישוב העברי לקהלים שונים של מאזינים. אך גם כל אלה לא הצליחו להשקיט את המתח נוכח האירועים הדרמטיים שהתרחשו בארץ ישראל, ונוכח ההצבעה על גורלה של הארץ באו"ם, כה קרוב למקום שבו שהתה באותו זמן. בעקבות ההצבעה באו"ם בכ"ט בנובמבר כתבה לבני משפחתה:

אני חשה כאילו תלויה אני באוויר בין ניו יורק לירושלים ותוהה מה יביא יום המחר. כרך חדש בספר ההיסטוריה נכתב בשעה זאת, והייתי משתוקקת להיות מסוגלת לקרוא עכשיו את הדף האחרון שבו! הייתי נוכחת בעת כתיבתו של ראשית הדבר (שם, עמ' 93).

האישה והצ'לו. תלמה ילין ב־1946-

האישה והצ'לו. תלמה ילין ב־1946

תלמה חזרה ארצה זמן קצר לאחר קום המדינה, ועד מותה במרץ 1959, סמוך ליום הולדתה ה־64, הוסיפה להופיע ולהשקיע בטיפוח הוראת המוזיקה ובהקמתם של מוסדות מוזיקליים מגוונים. המפעל האחרון שיזמה היה הקמת בית ספר תיכון למוזיקה שבו יוכלו התלמידים לשלב בין לימודים עיוניים רגילים ללימודי מוזיקה מתקדמים, שלהם יוקדש מרב זמנם. בית ספר זה, הנושא את שמה של תלמה ילין ומשמש היום ללימוד תחומי אמנות שונים, החל לפעול זמן קצר לאחר מותה. תלמה, שכשלושים שנה קודם לכן הכריזה כי היא מסתפקת בהיותה אחת מני רבים במחזור החיים האנושיים, הצליחה אפוא להגשים חלק מחלומותיה השאפתניים ולהותיר טביעת אצבע ייחודית בבניית הארץ שכה אהבה.

התזמורת הסימפונית של בית הספר לאמנויות תלמה ילין בהופעה ב־2002צילום: איתן טל

התזמורת הסימפונית של בית הספר לאמנויות תלמה ילין בהופעה ב־2002