כ"ט בנובמבר

ההצבעה באו"ם בכ"ט בנובמבר

שבעים שנה לקבלת ההחלטה הגורלית באו"ם

השנה נציין שבעים שנה להצבעה באו"ם על הצעת החלוקה – חלוקת ארץ ישראל המנדטורית לשתי מדינות, יהודית וערבית. ב29 בנובמבר 1947 (ט"ז בכסלו תש"ח) יהודים מכל העולם האזינו בנשימה עצורה לשידור החי של ההצבעה ברדיו, ולשגרירי מדינות העולם באו"ם מודיעים על החלטתם.

בארץ ישראל גאתה אלימות ערבית, שהלכה והחריפה מאז הצהרת בלפור, שפורסמה שלושים שנה קודם להצבעה. התנגדות הערבים לחצה על הבריטים להגביל את העלייה לארץ, וזאת אף בתקופת מלחמת העולם השניה,  כאשר יהודים רבים ניסו להימלט מאירופה, שבערה ממעשי הנאצים. רק כשנודעו ממדי השמדת יהודי אירופה, וניצוליה החלו לחפש בית ומולדת, דעת הקהל העולמית החלה לנטות לטובת הקמת מדינה יהודית.

עם זאת, לא היה ברור האם האספה הכללית של האו"ם תאשר את החלטה 181, ההחלטה על חלוקת פלשתינה-א"י. כדי להעביר את החלטת החלוקה היה דרוש רוב של שני שלישים בעד, לא כולל נמנעים. ואילו לפי הערכה ראשונית, מתוך חמישים ושש המדינות החברות באו"ם, צפו כי עשר מדינות ערב יצביעו נגד, וכי מדינות ערב הגובלות בארץ ישראל יפתחו במלחמה נגד המדינה היהודית מיד לאחר הכרזתה. מדינות מוסלמיות וקומוניסטיות היו צפויות להצביע נגד או להימנע, וכך החלטה בעד החלוקה לא נראתה בטוחה וברורה.

בזמן אמת, קובה הקומוניסטית והודו בעלת האוכלוסיה המוסלמית הגדולה הצביעו שתיהן נגד החלוקה. בריטניה נמנעה, וכמוה גם דיקטטורות דרום אמריקאיות, סין, אתיופיה ויוגוסלביה. המתח גבר בספירת הקולות. ההפתעה הגדולה ביותר היתה ההצבעה הדומה של ברית המועצות ושל ארצות הברית בעד ההחלטה למרות יריבותן. בסוף ההצבעה, כשהתברר כי שלושים ושלוש מדינות הצביעו בעד מדינה יהודית, פרצו חגיגות ספונטניות במרכזי ערים יהודיות. החוגגים שתו, רקדו, הדליקו מדורות ושמחו אף על פי שהמדינה היהודית לפי תוכנית החלוקה לא כללה אף אחת מהערים הקדושות ליהודים, וירושלים תוכננה כאזור בינלאומי. שבעים שנה מאוחר יותר, התאריך 29 או כ"ט בנובמבר עדיין מהדהד בזיכרון, ורחובות בערי ישראל קרויים על שמו.