הרבה אור

י"א בשבט ה'תש"ט – 10 בפברואר 1949

ירושלים

המנורה בעיצובם של האחים גבריאל ומקסים שמיר נבחרה כסמל מדינת ישראל הצעירה.

מנורת הזהב שעל פי המקרא היתה עשויה כולה "מקשה אחת" של זהב, ניצבה במשכן ולאחר מכן במקדש, ושבעת נרותיה הוטבו על ידי הכוהנים מדי ערב. המנורה הפכה לסמל יהודי כבר בעת העתיקה, ונחקקה במקומות רבים – על קירות בתים, במערות קבורה, על חפצים מקודשים ואפילו על תחתיות של כוסות זכוכית כבר בתקופה הרומית. תיאור המנורה המובלת עם שלל כלי המקדש ב"שער טיטוס" ברומא לאחר ניצחונם של הרומאים על ממלכת יהודה וחורבן בית המקדש השני, הוא אולי התמונה המפורסמת ביותר של המנורה. ברוב תיאורי המנורה מן העת העתיקה היא מופיעה עם בסיס של שלוש רגלים (תלת-רגל או חצובה), ולמעשה רק בתבליט בשער טיטוס היא מופיעה עם בסיס מדורג מסיבי. האחים שמיר בחרו בדגם המופיע בשער טיטוס, וזהו הסמל הרשמי של מדינת ישראל.

המנורה המשיכה להופיע כסמל יהודי בבתי הכנסת, על פרוכות של ארון הקודש, וגם בסמלים של תנועות יהודיות בעת החדשה, במיוחד התנועות הציוניות. עם הקמת הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה נבחרה המנורה כסמלו של הגדוד הארצישראלי "הראשון ליהודה". על מטבע 10 אגורות מופיע העתק של סמל המנורה שטבע אחרון מלכי החשמונאים מתתיהו אנטיגונוס (37-40 לפסה"נ) על מטבע ברונזה.

מול משכן הכנסת ניצבת מנורה גדולה מעשי ידי הפסל היהודי בריטי בנו אלקן ועליה תיאורים של אירועים מן ההיסטוריה היהודית.