פורים של טבריה בכסלו

ד'אהר אל עומר

ד' בכסלו ה'תק"ג – 20 בנובמבר 1742

המצור של סלימאן אל עאדם ('סולימאן פאשה') על טבריה מסתיים ללא הצלחה.

בתקופה זו היה הגליל כולו נתון לשליטתו של המנהיג הבדווי העצמאי ד'אהר אל עומר, שזכה גם לתמיכתם של היהודים שהתגוררו בבירתו – טבריה. מיקומה של טבריה בצומת דרכים חשוב בדרכו של הוואלי של דמשק, סולימאן פאשה, לגביית כספי המסים באזור ההר בשכם ובירושלים, הפכה את העיר בשליטת ד'אהר למכשול משמעותי בעבור הפחה מדמשק, אף שהעיר עצמה היתה כפופה מנהלית לוואליית צידון.

מדיניותו העצמאית של ד'אהר ושליטתו בדרכים החשובות היו לצנינים בעיני סולימאן פאשה. בספטמבר 1742 הוא הטיל על טבריה מצור כבד במשך 85 ימים, אולם לא הצליח לפרוץ את חומותיה גם בסיוע הפגזות כבדות. בתוקף תפקידו כפחה של דמשק היה סולימאן אחראי גם על ליווי שיירות החאג' למכה, ולכן נאלץ להפסיק את המצור על טבריה בשלהי נובמבר 1742, כדי למלא את תפקידו החשוב במהלך הרמד'אן הקרב ובא.

שרידי המצודה של דאהר אל עומר בטבריה, 1893-

שרידי המצודה של דאהר אל עומר בטבריה, 1893

הסרת המצור נתפסה בעיני בני טבריה, שתמכו בד'אהר אל עומר, כ"נס הראשון" וכיום חג ושמחה. "וקבלו כל אנשי טבריא עליהם ועל זרעם… להיות עושים ביום ד' בחדש כסליו בכל שנה ושנה יום משתה ושמחה כיום פורים, על הנסים ועל הנפלאות…".