י’ אייר ה’תקצ”ד – 19 במאי 1834
בארץ ישראל פורץ מרד נגד שלטונו של מוחמד עלי, שליט הארץ בחסות הטורקים אשר ישב במצרים. המרד פרץ בעקבות צו שהוציא מוחמד עלי, אשר החיל חובת גיוס לצבא על כלל תושבי הארץ. עד לצו זה היו החיילים לוחמים מקצועיים ששרתו מרצון ובהתנדבות. את המרד הובילו ראשי חמולות בכפרים ובערים ברחבי הארץ, במיוחד מנהיגי החמולות הכפריות הגדולות באזור שכם. בתחילה הצליחו המורדים להשתלט על ערים מרכזיות אחדות ברחבי הארץ ובהן ירושלים, ולפגוע בחייליו של מוחמד עלי, שעליהם פיקד בנו ומפקד צבאו אברהים פאשה. המרד דוכא באכזריות בתוך חודשים אחדים. מנהיגיו הוצאו להורג, למעלה מעשרה כפרים באזור שכם נמחקו כליל, וכ-10,000 פלאחים הוגלו למצרים.
אף כי מטרתם העיקרית של המורדים הייתה פגיעה בשלטון המצרי, הם פגעו גם בתושבי הארץ הלא מוסלמים, בעיקר ביהודים. יהודים בכל רחבי הארץ – ובעיקר בירושלים – הוכו ונרצחו, רכושם נבזז והנשים נאנסו. למרד נודעו תוצאות עקיפות חשובות בארץ ישראל. הוא האיץ את השפעת המעצמות ואת תהליכי המודרניזציה בארץ ישראל. יש הטוענים כי הוא גם הביא לעליית תודעה לאומית פלסטינית בכך שגיבש לראשונה את החמולות הערביות המסוכסכות שחיו בארץ כנגד אויב חיצוני משותף.