קול התור
מחשבי קצין ודורשי רשומות ציפו לשנת ה׳ת״ר – 1840 – שהייתה אמורה להיות אביב ההיסטוריה על פי הפסוק ״הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ״ (שיר השירים ב׳, י״ב). התו״ר, כך האמינו, הוא זמן גאולת ישראל וחזרתם לארצם. האות ו״ו יכלה אמנם לספק לישועה ארכה של שש שנים נוספות, אך משנקפו השנים אי אפשר היה עוד להתכחש לאמת המרה – משיח בן דוד לא התגלה בשנת ה׳ת״ר. עם זאת, בדיעבד היו שהצליחו לזהות באירועי אותה שנה, או בתקופה הסמוכה לה, לפחות את הד צעדי המבשר. שנת ה׳ת״ר הייתה השנה שבה תמו עשר שנות שלטונו של מוחמד עלי בארץ ישראל, וממלכת בריטניה הגדולה זיהתה היטב את ההזדמנות שנפלה בחלקה ומיהרה להיאחז בארץ הקודש. בפרספקטיבה היסטורית אפשר בהחלט לראות בראשית ההיאחזות הזאת בארץ ישראל, ששיאה הגיע 77 שנים מאוחר יותר במתן הצהרת בלפור ובכיבוש הארץ, ציון דרך רב משמעות בתהליך הגאולה של עם ישראל בארצו.
-דיפלומטים, מיסיונרים או ציונים שקדמו לתנועה הציונית? אליזבת אן פין (למעלה) ובעלה הקונסול ג’יימס פין
-פרקים רבים נרשמו בתולדות הקשרים שנוצרו בין האימפריה הבריטית לבין היישוב העברי שהלך והתחדש אז בארץ הקודש, אך נדמה שאחד המרתקים שבהם קשור בשמם של ג׳יימס פין – הקונסול הבריטי השני בארץ ישראל – ושל רעייתו אליזבת אן. פין היה אישיות ססגונית ופיקנטית: אוהב ציון שרבים מיהודי ציון שנאו אותו שנאת מוות; פילנתרופ שנקלע למריבות כמעט עם כל מי שנקרה בדרכו; אדם שהיה מסור לתפקידו בכל נימי נפשו, אך גם הקונסול היחיד מבין עשרות קונסולים שפעלו בירושלים שהודח מתפקידו. רעייתו אליזבת אן הייתה אישה נמרצת ורבת כישרונות ופעלים שסייעה על ידו במסירות אין קץ ליהודי הארץ. השניים הטביעו את חותמם בתולדותיה של הארץ ושל יהודיה, אלא שיהודי זמנם היו חלוקים ביניהם בשאלה מה היה טיבו של חותם זה.
החייאה לאיש החולה
בראשית המאה ה־19 כבר כונתה האימפריה העות׳מאנית בפי כל ׳האיש החולה על הבוספורוס׳ שימיו ספורים. מערכת שלטונית רקובה ומנוונת לצד גלים של התעוררות לאומית ומרידות ברחבי האימפריה פערו סדקים הולכים ומתרחבים ביציבותה. תבוסתו של שליט מצרים מוחמד עלי בסדרת קרבות בשנים 1839־1841, ונסיגתו מסוריה ומארץ ישראל חזרה למצרים, היו הישג עות׳מאני רק לכאורה. למעשה הושג הניצחון העות׳מאני בחסותה של ברית מעצמות אירופית מרובעת – שכללה את בריטניה, פרוסיה, אוסטריה ורוסיה – ושלטונו של הסולטן עבד אל־מג׳יד הראשון, שמונה לתפקיד זמן קצר בלבד קודם לכן בהיותו בן 16 בלבד, סבל אפוא מתלות ממשית במעצמות אלה.
המעצמות לא הגנו על הסולטן מתוך רצון אמיתי לתמוך בו, אלא מתוך אינטרס מחושב לשמר את כוחה של האימפריה העות׳מאנית המתפוררת שזמנה הלך והתכלה, ולנצל את שנות גסיסתה האחרונות לצורך השתלטות על כמה שיותר מנכסיה האסטרטגיים. רצונן של המעצמות השונות לנגוס בעוצמתה של האימפריה העות׳מאנית השתלב היטב במערך היריבויות הסבוך שהתקיים אז באירופה בין מעצמות שהיו שקועות במרוץ אימפריאלי זו נגד זו.
בריטניה ראתה בעצמה מועמדת מובילה לרשת רבים מנכסיה של האימפריה העות׳מאנית, ובהם כמובן ארץ ישראל – שכן מיקומה על צומת דרכים בין שלוש יבשות, ובמיוחד על נתיבי המסחר להודו, העניק לה חשיבות מן המעלה הראשונה. והיה כמובן גם העניין הדתי: רוסיה ייצגה מזה זמן רב את הזרם היווני האורתודוקסי בארץ ישראל ושמרה על האינטרסים שלו במקומות המקודשים לנוצרים; הצרפתים ייצגו את הנצרות הקתולית; והבריטים שאפו לייצג את הזרמים הפרוטסטנטיים, ולבסס את פעולתו של המיסיון בארץ ישראל בקרב מוסלמים ויהודים.
בריטניה הייתה המעצמה האירופית הראשונה ששלחה לארץ ישראל קונסול בעל סמכויות מדיניות מלאות. הקונסול הראשון שלה בארץ ישראל היה ויליאם טאנר יאנג, שמונה לסגן קונסול ב־1838, עוד בימי השלטון המצרי בארץ, וב־1841 שונה מעמדו והוא הפך לקונסול לכל דבר. הוא קבע את משכנו בירושלים, ובכך חרג מהמסורת שהעניקה את הבכורה השלטונית באזור לביירות או לעכו. בין יתר הסמכויות שהעניקה לו מדינתו הייתה הסמכות לתת חסות לכל היהודים בארץ, תהא ארץ מוצאם אשר תהיה. לקביעה זו הייתה משמעות רבה הן עבור היהודים והן עבור הנציגות הבריטית בארץ ישראל.
במהלך כהונתו בארץ הצטרפו אל יאנג קונסולים מצרפת, מפרוסיה ומסרדיניה, ובמהלך עשרים השנים הבאות שלחו כמעט כל מדינות אירופה, ובנוסף להן גם ארצות הברית, נציגים דיפלומטים לארץ ישראל. הללו תרמו תרומה נכבדה לפיתוחה של ארץ ישראל בכלל, ולפיתוחו של היישוב היהודי בה בפרט. אחד הקונסולים שהתמסרו יותר מאחרים לפיתוחו של היישוב היהודי בארץ היה ג׳יימס פין, מחליפו של יאנג שהגיע ארצה ב־1846.
-שער ספרו של ג׳יימס פין על היהודים בסין
ג׳יימס
ג׳יימס פין נולד ב־1806 למשפחה לונדונית מרובת ילדים, ענייה וממעמד חברתי נחות. אביו היה חייל פשוט, אירי קתולי שהפך עם הזמן לפרוטסטנט אדוק, וכך ספג ג׳יימס בביתו אמונה דתית עמוקה.
הוא למד בבית ספר כנסייתי שנועד לבני עניים, הצטיין בלימודיו, ולמזלו משך את תשומת לבו של הלורד ג׳ורג׳ קלרנדון, פטרונו של בית הספר שלימים הפך לשר החוץ הבריטי. קלרנדון מימן את לימודיו של פין הצעיר שהפך לבן חסותו. בהיותו בן 17 דאג לו הלורד לעבודתו הראשונה כמורה פרטי בבית אצילים, עבודה שהתמיד בה שנים אחדות בבתים שונים. בשנים אלה רכש פין השכלה כללית מרשימה וידיעות בשפות רבות בדרך אוטודידקטית, ובין השאר החל ללמוד גם את השפה העברית ולהתעניין ביהודים, בדתם ובמנהגיהם.
מזלו של פין ביצירת קשרים עם דמויות מפתח מהזירה המדינית המשיך להאיר לו פנים, וב־1832 החל לעבוד כמורה פרטי בבית הלורד ג׳ורג׳ אברדין, ששימש גם הוא לימים שר חוץ בממשלת בריטניה. בחייו האישיים האיר לו המזל את פניו באותן שנים קצת פחות. ב־1838 נשא לאישה את לואיזה סטונהם, אך זו מתה ממחלה קשה כעבור שלוש שנות נישואים, שנתיים בלבד לאחר שבתם המשותפת מתה גם היא. פין שבור הלב מצא ניחומים רק באמונתו הדתית העזה.
אמונה זו הביאה אותו באותם ימים להצטרף לחברה הלונדונית המיסיונרית וליצור קשר חם עם אחד מראשי המיסיון הלונדוני – אלכסנדר מק׳קול – וב־1841 נבחר פין לוועד החברה הלונדונית. העניין הרב שגילה בעם היהודי, שבא לידי ביטוי בביקורים חוזרים ונשנים בבתי כנסת, הביא אותו לפרסם שני ספרי מחקר – האחד על יהודי ספרד והאחר על היהודים בסין.
ניסיונותיו של פין להינשא בשנית לא צלחו. מועמדת אחת חלתה גם היא במחלה קשה וביטלה את האירוסין עמו, והצעת נישואין אחרת מצדו נענתה בשלילה. בצר לו הידק את קשריו עם איש המיסיון מק׳קול, ובביתו של זה הכיר את בתו – אליזבת אן. באותם ימים ביקש הקונסול הבריטי בארץ ישראל לסיים את תפקידו, ואחד מידידיו רמי המעלה של פין הגה את הרעיון למנות את פין למחליפו, על אף שלא היה לו כל ניסיון דיפלומטי או אחר שיכול היה להכשירו לתפקיד. פין, שחשש כי מעורבותו במיסיון תפגע בסיכויי בחירתו, מיהר לבטל את חברותו בחברה הלונדונית, אך גם לאחר מכן לא זכה לתמיכה מצד אנשי משרד החוץ, ונראה היה שאין לו כל סיכוי לגבור על המועמדים הרבים האחרים לתפקיד. במקביל, אולי מתוך תקווה שהמזל יאיר לו פנים פעמיים, פנה פין למק׳קול בבקשה לשאת את בתו אליזבת אן לאישה. מק׳קול התנה את הנישואין בכך שפין יקבל את תפקיד הקונסול, ונראה היה שהוא צפוי לספוג שוב אכזבה קשה. אך באופן מפתיע נדחו כל המועמדים האחרים לתפקיד הקונסול, ופין – חסר הניסיון המדיני – זכה בו. ב־1846 נשא פין לאישה את אליזבת אן מק׳קול שהייתה צעירה ממנו ב־19 שנה, וכעבור זמן קצר יצאו השניים בספינה לארץ ישראל, עגנו ביפו ומיד יצאו לירושלים. באפריל 1846, מיד לאחר חג הפסחא, התמנה פין לקונסול הבריטי של ארץ ישראל.
-אלכסנדר מק׳קול, אביה של אליזבת אן פין, כומר פרוטסטנטי ושליח המיסיון שפעל בקרב יהודים וקתולים בפולין, היה חברו של ג׳יימס פין עוד לפני שהיה לחמיו
אליזבת אן
אליזבת אן נולדה ב־1825 בוורשה, שם שימש אביה בשליחות מיסיונרית בת שנים אחדות ופעל בקרב יהודים ומומרים. אליזבת אן אמנם לא קיבלה חינוך מסודר, אך ספגה בביתה מגיל צעיר אהבת ידע והערכה לתרבות, לצד אמונה נוצרית חזקה. בגיל ארבע כבר ידעה לקרוא את התנ״ך באנגלית ואף למדה עברית מפיו של רב מומר. לאורך השנים רכשה עוד שפות אחדות, ביניהן גרמנית, צרפתית וגם יידיש.
-החברה הספרותית הירושלמית שהקימה הייתה אולי הגרעין להקמת הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל. אליזבת אן פין הייתה פעילה בענייני צדקה, אירחה דיפלומטים ונכבדים אחרים, ציירה, צילמה, ניגנה, קראה וכתבה וגם דיברה שפות אחדות
משפחתה של אליזבת אן שבה לאנגליה ב־1831 וגם בה המשיך אביה בפעילות מיסיונרית נמרצת. הוא אף עסק בהוראה ובתרגום של ספרים שונים, ביניהם פירוש רד״ק לספר זכריה, וב־1837 הוענק לו תואר דוקטור למדעי היהדות מאוניברסיטת דבלין. אליזבת אן הלכה בדרכו, וכבר בהיותה בת 12 תרגמה לאנגלית ספר של פתגמי וולטר בגרמנית. באותה שנה החלה ללמד עברית את חברותיה בבית הספר הכנסייתי לבנות, שלמדו בו גם נערות מבוגרות ממנה בשנים אחדות. במשך זמן מה למדה עם אחיה הצעיר יוונית, לטינית וגאומטריה מפי אביהם, אך משנשלח אחיה לקולג׳ הסתיימו לימודיה הקלסיים והיא החלה לשמש בעצמה מורה לאחיה הצעירים.
במשפחתה הייתה נטייה חזקה לאמנות, ואליזבת אן השתתפה במקהלת הכנסייה, למדה לנגן בפסנתר ובעוגב, ובמשך שנים רבות ליוותה בנגינתה טקסים בכנסייה. היא גם נמשכה לציור, ובשנותיה הרבות בירושלים היטיבה להעלות על הבד רבים מנופיה של העיר. לצד הציור עסקה גם בצילום, והייתה מהצלמים הראשונים בירושלים. אליזבת אן גם הרבתה לכתוב. היא כתבה את זיכרונותיה ומאמרים בנושאי ארץ ישראל והתנ״ך, ואף ערכה את זיכרונותיו של אישהּמימיו בארץ ישראל. ב־1849 סייעה בהקמת ׳החברה הספרותית הירושלמית׳ שקיימה מפגשי תרבות וביקשה לחקור באופן מעמיק את תולדות ארץ ישראל וטבעה, נושאים שנלמדו קודם לכן רק בהקשרם הדתי והתנ״כי. רבים רואים בחברה זו את הגרעין להקמת ׳הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל׳ שהוקמה באנגליה ב־1865, קרן שהייתה בעלת תפקיד מרכזי בהתפתחות מחקרה המודרני של הארץ.
כרעייתו של הקונסול הבריטי בארץ ישראל נדרשה אליזבת אן לעסוק באירוח נכבדים, להשתתף באירועים חברתיים ולקחת חלק בפעולות צדקה. שני בני הזוג פעלו רבות להקלת מצוקתם של בני היישוב הנחשל בארץ ישראל – נוצרים מקומיים וצליינים, מוסלמים, שומרונים וקראים – אך הפגינו רגש מיוחד כלפי ענייה היהודים של הארץ, ספרדים ואשכנזים. אין ספק כי בראשית דרכם בארץ ישראל הניעו אותם לכך כוונות מיסיונריות, אך דומה שעם הזמן שככה התלהבותם המיסיונרית, לפחות זו המודעת והמכוונת, הן בשל ההתנגדות העזה שרחש היישוב היהודי בירושלים למיסיון האנגלי, והן בשל התגברות רצונם הכן להגיש עזרה אמיתית לנזקקים. למרות השינוי בגישתם של השניים המשיכו רבני ירושלים לעשות כל מאמץ – כולל שימוש באיומים ובחרמות – כדי להרחיק את עניי העיר מזוג הנוצרים החשוד בכוונות מיסיונריות. אליזבת אן השתדלה להעסיק בביתה עובדות יהודיות עניות כעוזרות או כמטפלות עבור ילדיה – חמישה ילדים נולדו לבני הזוג פין בירושלים, אך רק שלושה מהם נותרו בחיים – ולסייע להן במגורים, בפרנסה ובטיפול בילדיהן כשאלה חלו. היא עזרה לאחת מידידותיה האנגליות להקים בית מלאכה לתפירה ולסריגה שהעסיק נשים יהודיות, ועשתה מאמצים מרובים לסייע בחלוקת מזון ובגדים לעניי ירושלים ובטיפול בחולים וביולדות. היא פעלה במרץ לגיוס כספי תרומות למפעלי הצדקה שלה מידידים ומקרנות באנגליה, אך כשהתרומות לא הספיקו היא מימנה רבים מהם בכספיה שלה.
-מציוריה של אליזבת אן פין, שפורסמו בספרה ׳זריחה בירושלים׳: ספינות בנמל יפו וסלע אנדרומדה עם שקיעת השמש
-שקיעה בירושלים ביום חורף
-בית פין בטלביה
חבלי משיח
בני הזוג פין, כאנגלים רבים באותם ימים, היו שותפים לאמונה המשיחית המילנריסטית שלפיה עתיד ישו לחזור ולהתגלות בעולם לקראת תום הסדרה השנייה של אלף שנות הספירה הנוצרית. התנאי לכך בעיניהם היה שיבת עם ישראל לארצו, ולשם כך החלו רבים מהם לפעול לחיזוק היישוב היהודי בארץ ישראל ולהשבת יהודי התפוצות לארצם. לפעילות הקונסולרית הבריטית למען יהודי ארץ ישראל היה אפוא לא רק תפקיד פוליטי – כחלק מהמאמץ להגביר את כוחה של האימפריה הבריטית מול המעצמות האחרות שפעלו בארץ – אלא גם תפקיד דתי: לקדם את החזון המשיחי המילנריסטי. חזונם מרחיק הלכת של הנוצרים המשיחיים אכן כלל גם את התנצרותם של כל היהודים בסיום התהליך המשיחי, אך זו לא שימשה תנאי להתגלותו המחודשת של ישו, ולכן בעיני רבים מהמילנריסטים לא נתפסו הפעולות המיסיונריות כתנאי מעכב לעזרה למפעל ההתיישבות היהודי בארץ.
באדיבות ביתמונהבית פין בכרם אברהם. בשנותיו הראשונות שימש הבית מעון קיץ למשפחת הקונסול ג׳יימס פין, וכיום שוכנים בו מוסדות חינוכיים לבנות של חסידות קרלין סטולין. בתוך המבנה יש תצוגה המתארת את ייעודו המקורי של הבית
ג׳יימס ואליזבת אן פין ראו אם כן את סיועם ליהודי ארץ ישראל כחלק ממפעל משיחי כולל, וכל שהותם בארץ הייתה טבועה בחותם דתי עמוק. אליזבת אן, שהרבתה לטייל בארץ – ובין השאר הייתה מראשוני הנוצרים שסיירו בהר הבית – שאבה מהיכרותה עם הגאוגרפיה של הארץ ועם תנאי האקלים והטבע שלה ידע רב שבו השתמשה כדי לפרש סוגיות שונות בתנ״ך, אך מעבר לכך ביקוריה באתרים היסטוריים מקודשים עוררו בה ציפיות לקראת הגאולה העתידה לבוא. כך למשל תיארה באחד מקטעי זיכרונותיה את המראה נורא ההוד שנגלה אליה מהר הזיתים:
האוויר על ההר היה צלול ובריא במיוחד … מעולם לא ממש הבנתי כיצד נראה בית המקדש עד שהבטנו מטה מהר הזיתים אל מתחם הר הבית. הוא השתרע לרגלינו במרחק של כרבע מייל בלבד. מראה השמש הזורחת מוקדם בבוקר בגבנו ומאירה את ירושלים באור ורוד נפלא היה קסום. אל מקום שהותנו בקעו כל הקולות מהעיר: צלילי חגיגות או קינות אבלים, קריאות לתפילה מצריחי המסגדים וצלצול השעון מהמנזר הלטיני. יותר מכל יכולנו לראות בימי שישי את המוני המאמינים המוסלמים הנוהרים להר הבית לתפילת הצהריים … מרשים במיוחד היה לראות את שורות המאמינים משתחווים אפיים ארצה בעת התפילה. באופן זה קיבלנו מושג כלשהו כיצד נראו בוודאי הטקסים שנערכו תחת כיפת השמים בחצר בית המקדש, עם מאות לויים מזמרים ומנגנים ורבבות מבני ישראל בחצר העצומה, אשר במרכזה ניצב המזבח הגדול שממנו היתמר בלא הפסק עשן הקרבנות, והכל בסדר מופתי (אליזבט אן פין, ׳זיכרונות מירושלים ומארץ ישראל׳, עמ׳ 93).
מראות אלה הביאו אותה להרהר במצבו של עם ישראל משחרב בית המקדש, הרהורים שתאמו את השקפותיה המשיחיות הנוצריות:
עם חורבן בית המקדש בטלה גם תורת משה, שלא יכלה להתקיים בלעדיו. אך הברית עם אברהם לא בטלה, ואת מצוותיה קיים העם ששרד לאחר החורבן, ועודו מקיים אותן ככל האפשר בירושלים ובעולם כולו. לא היה אפשר להביט כך על ההווה, לזכור את העבר ולא לצפות אל העתיד, באמונה שכל ההבטחות יתקיימו כלשונן (שם).
במסגרת מאמציהם לסייע ליהודי ירושלים רכשו בני הזוג פין קרקעות אחדות באזור ירושלים במטרה לאפשר את שילובם של היהודים בעבודות יצרניות שלא הורגלו בהן – כמו בנייה וחקלאות – כדי להיטיב את מצבם הכלכלי. הקרקע הראשונה שרכשו הייתה בטלביה ב־1850, ועליה הקימו אחוזת קיץ שהייתה לבית המגורים הראשון מחוץ לחומות העיר העתיקה. פועלים יהודים עסקו בסיקול האבנים בחלקת האדמה, בבניית הבית שבכניסה אליו נחקק הפסוק ״אִם ה׳ לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ״, ובשתילת עצים ופרחים שהקיפו את המבנה. בין מאות הפועלים – עניים, רעבים וחלשים ממחלות, ששכר העבודה היה בבחינת הצלה למשפחותיהם – היו בעיקר יהודים ספרדים, שכן האשכנזים נשמעו לאיסור שהטילו רבניהם על עבודה בחסות הנוצרים.
-בית פין בכרם אברהם במאה ה־19
מפעלם השני היה בכרם אברהם, שם הקימו ג׳יימס ואליזבת אן חווה חקלאית (ראו מדור ׳מסע בזמן׳ גיליון 81). עשרות פועלים – כמאתיים בתקופות השיא – חלושים ומזי רעב קיבלו בכל בוקר כיכר לחם ושתי ביצים קשות כדי להימנע מאוכל לא כשר, ויצאו בשיירה לעמל יומם בחקלאות. יהושע ילין, מאנשי ירושלים, סיפר בזיכרונותיו כי העסקת היהודים בכרם אברהם נשאה אופי פילנתרופי מובהק:
המטרה לא הייתה עבודה לשם עבודה, כי אם צדקה על ידי עבודה כביכול, וכדי שלא תופסק העבודה היו הורסים היום את אשר בנו אתמול ושבים ובונים באופן אחר (בתוך: מרדכי אליאב, ״עלייתו ונפילתו של הקונסול הבריטי ג׳יימס פין״, ׳קתדרה׳ 65, עמ׳ 57).
ב־1855 הוקם במקום גם בית עבור משפחת פין.
-״אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם״ (במדבר כ״א, ט״ז). כיתוב על בור המים בכרם אברהם
באותה תקופה רכשו בני הזוג פין אדמות גם בכפר ארטס הסמוך לברכות שלמה, דרומית לבית לחם. שנים אחדות קודם לכן הקים במקום המומר ג׳ון משולם חווה חקלאית משגשגת ובה גידולי שדה ומטעים. ג׳יימס ואליזבת אן החלו להיות מעורבים בפעילות החווה, ובמשך הזמן גם רכשו בה אדמות וביקשו להשתלט על ניהול המקום במטרה להוכיח כי יהודים יכולים לעסוק בעבודת אדמה, וכי אפשר להפריח את אדמותיה של ארץ ישראל. ב־1860 הרחיבו את רכישות האדמה גם לכפר פע׳ור, דרומית מערבית לכפר ארטס.
על אף שבזמן אמת לוו העבודות בקשיים מרובים, הציגה אותן אליזבת אן בדיעבד כהוכחה ניצחת לחזונה המשיחי:
אנגלי שהגיע לירושלים בלי שהכיר את המצב יעץ לי לוותר על כל ניסיונותיי לעזור ליהודים מחשש שיגרמו נזק לממשלה הבריטית. הוא אמר לי שלעולם לא אצליח להביאם לעבוד עבודה פיזית, דבר שאפשר לעשותו עם ההוטנטוטים או עם האסקימואים, אך לעולם לא עם היהודים. הוא חזר לאנגליה וגרם שם נזק רב. לפיכך, כאשר הצלחנו להוכיח שהיהודים יכולים לעבוד ושארץ ישראל אכן ראויה לעיבוד, מנהיגי היהודים באירופה שנודע להם על מעשינו לקחו את העניינים לידיהם. הם שלחו אנשים ארצה כדי לחקור ולבדוק זאת, ואחד מסוכניהם הראשיים בא אליי לבקש נתונים ומידע. היה ברשותם הון מספיק, ובעזרתו הם בנו בהדרגה את המושבות היהודיות הגדולות שבהן חיים ועובדים כיום אלפי מתיישבים. ההמשך לכך התרחש לא מזמן, כאשר בוריס שץ הקים בירושלים את בית הספר ׳בצלאל׳ לאמנות ולמלאכת מחשבת (אליזבט אן פין, ׳זיכרונות מירושלים ומארץ ישראל׳, עמ׳ 147).
-
אליזבת אן פין תיארה בספרה את יהודי ירושלים בנימה שיש בה חמלה רבה. העבודות שהציעה להם היו למעשה מפעלי צדקה, והיא לא היססה לתרום להם גם מכיסה הפרטי. פועלים יהודים בכרם אברהם
הנפילה
בסופו של דבר היה המיזם החקלאי בכפר ארטס כישלון כלכלי, והדבר היה בעוכריהם של ג׳יימס ואליזבת אן. כמו המיזמים הקודמים שהיו מעורבים בהם הוא יצר גירעון עצום הן בקופת הקונסוליה שעליה היו אחראים והן בכיסם הפרטי. הם הסתבכו בסכסוכים מרים עם בני משפחת משולם, וכיוון שגם נציגים אמריקנים היו מעורבים בפעילות בחווה התגלגלו הדברים לכדי סכסוך דיפלומטי מר בין הקונסוליה הבריטית לזו האמריקנית.
-האציל החילוני ששימש מזכיר המיסיון האנגלי ולימד את אליזבת אן פין את מלאכת הצילום. ג׳יימס גראהם
פשיטת הרגל שאליה הגיע פין והסכסוכים שאליהם נקלע היו רק שלב נוסף במסכת ארוכה של סכסוכים שאפיינה את כל שנות פעילותו בירושלים. יש הטוענים כי הגעתו מבית עניים לחברתם של בני אצולה יצרה אצלו רגשי נחיתות שהביאו אותו לנהוג דווקא ביהירות, בקשיחות ובעקשנות. אופיו הקשה, לצד תודעת השליחות הדתית שליוותה אותו, ולצד נחרצותה של אשתו שעודדה אותו להתמיד במעשיו, הביאו אותו לא פעם לפעול בניגוד לכללים המקובלים וגם בניגוד לעמדותיהם של הסובבים אותו. במשך שנותיו בירושלים הצליח להסתכסך כמעט עם כל מי שבא עמו במגע: הרבנים חששו מכוונותיו המיסיונריות, והמיסיון ראה בו מתחרה שראוי לסלקו מן הדרך. הוא הסתכסך עם נציגי המעצמות האחרות שפעלו בירושלים, עם שליטי העיר העות׳מאנים, עם אנשים שבאו עמו בקשרי עסקים, ובעצם עם מי לא. משרבו התלונות עליו זכה פין לנזיפות ולאזהרות מארבעה שרי חוץ שונים. שלוש פעמים שלחה הממשלה הבריטית חוקרים לירושלים כדי לבדוק את מעשיו, ולבסוף, ב־1862, הוחלט להעבירו מתפקידו. ב־17 ביולי 1863, יום צאתו מהארץ, רשם ביומנו מתוך תחושה קשה של עלבון ותסכול:
וכאן מסתיימת הקריירה הסורית שלי, בת 17 שנה. פעלתי וסבלתי רבות במשך הזמן. יסלח הא־ל על כל המשגים שעשיתי. אינני יודע על כל פשע. יודע אני כי שמרתי היטב, בראש וביד חזקים, על כבוד ארצי. שלום לתכניותיי לעבודת אדמה למען היהודי, אשר טיפחתין בחיבה וסוכלו על ידי הבישופות והמיסיון היהודי. שלום לידידיי הוותיקים הטמונים בבית העלמין שעל הר ציון. שלום לשתי בנותיי, האחת הקבורה כאן והשנייה למרגלות הכרמל. שלום לתקוותי להיקבר בעצמי בירושלים (בתוך: מרדכי אליאב, ״עלייתו ונפילתו של הקונסול הבריטי ג׳יימס פין״, עמ׳ 37).
ג׳יימס פין, שהיה מסור לתפקידו בכל נימי נפשו ובמשך 17 שנותיו בירושלים לא יצא אפילו פעם אחת לחופשה באנגלייה, חש נבגד ומושפל. לאחר ניסיונות שידול ומאמצי שכנוע הובטח לו אמנם תפקיד דיפלומטי אחר, גם אם מכובד פחות מזה שנשא בארץ ישראל, אך בריאותו הרופפת לא אפשרה לו לעזוב שוב את אנגליה, וכעבור תשע שנים, ב־1872, מת בעוני ומתוך געגועים עזים לארץ הקודש.
-מבט מהר הזיתים על ירושלים והר הבית בשעת הזריחה. אליזבת אן פין
אליזבת אן האריכה ימים הרבה אחריו ומתה רק ב־1921. את שנותיה האחרונות זכתה למלא בפעילות ציבורית ותרבותית, במעשי סעד ועזרה לנזקקים, בכתיבת מחקרים וזיכרונות, בפרסום זיכרונותיו של ג׳יימס מארץ ישראל ובעזרה ליהודי רוסיה שסבלו מגלי פרעות. בשונה מג׳יימס, ששמו הונצח ברחוב בכרם אברהם ונזכר בתולדותיה של העיר במאה ה־19, לא זכתה אליזבת אן שיזכרו אותה כראוי לה. רק שירה של נעמי שמר ׳זריחה בירושלים׳ – כשם אחד הספרים שכתבה אליזבת אן – משמר ולו במעט את דמותה יוצאת הדופן:
הגברת פין מציירת זריחה בירושלים / באמצע המאה התשע עשרה, בכרם אברהם / הפועלים היהודים, עם פיתה וביצה קשה לאיש / יוצאים בזמר לעמל יומם // הגברת פין רושמת עץ, רושמת אבן / רושמת צל ענן על החומות החשופות / הפועלים היהודים שרים עברית והיא שומעת / הגברת פין הלוא דוברת שש שפות // הגברת פין הלוא למדה עברית בוורשה / הרב אברוֹם הורה לה קרוא וכתוב / עכשיו היא קמה ומוחה זעה ממצח / כי יש לה עוד בבית עבודה לרוב // בערב יעלו כל יקירי הקרת / וייפגשו אצלה, בבית הקונסול האנגלי / ירוו את צימאונם בלימונד וקרח / והיא תגיש ענבי חברון גדולים // … // אבל הגברת פין חייכה אליי כליידי / ונעלמה בארץ להד״ם / ורק רוחה עדיין מטיילת / בחלומי, ובכרם אברהם (אליזבט אן פין, ׳זיכרונות מירושלים ומארץ ישראל׳, עמ׳ 12.)