חיי נצח על שפת האגם

קברות אבות

הנה זה עתה ביקרנו בבית הקברות ההיסטורי הזה, שהוא מעין פנתאון של ראשוני תנועת העבודה בארץ. למעשה, כל קברות בית מועד זה קברות אבות הם, החל מקברות התימנים אשר בקצה מזה, וסיים בקברות החיילים וגיבורי השמירה וההגנה, וקברותיהם של אנשי העבודה הידועים והאלמונים ועומסי העול של חיינו החדשים. איש איש ופועלו, איש איש וצוואתו האילמת (זלמן שזר, “מנורת אבות אשר בכנרת“, ‘דבר‘, י“ח בטבת תשכ“ח, 1968, עמ‘ 3).

דברים אלה כתב נשיאה השלישי של מדינת ישראל, זלמן שזר, בכתבה ארוכה שהעלתה על נס את דמויותיהם של הקבורים בבית העלמין בכנרת. עוד כתב שם:

כאן החל המפעל של ההתיישבות העובדת, כאן עמדה עריסת הקבוצה, מכאן בקע האור שזרח למרחקים בארץ ובגלויות … הנה הועלו מחו“ל עצמותיהם של מבשריה ונביאיה של הציונות הסוציאליסטית כולה.

ואכן, המטייל בין הקברים בבית העלמין הישן והיפהפה שלחוף הכנרת יוכל לפגוש עשרות דמויות חשובות מראשיתה של הציונות, מימי העלייה השנייה והלאה. הקברים מסודרים בו שורות שורות, ועדיין תחושה של אי סדר, מעין יופי טבעי ולא מאורגן, ניכרת בכל. תורמים לכך ריבוי העצים והצמחייה, ובייחוד הדקלים שפלי הצמרת הממלאים את בית הקברות.

פנתאון ציוני סוציאליסטי

בית הקברות של כנרת נוסד ב־1911 בעקבות הירצחו של מנחם מנדל שמואלוביץ מהמושבה כנרת בידי ערבים משבט הדלייקה בדרכו מחצר כנרת לאום ג‘וני היא דגניה. חבריו מהמושבה החליטו לקבור אותו סמוך לחוף הכנרת, וכך קבעו בלי משים את מקומו של אחד מבתי הקברות החשובים והמרתקים בארץ. בהמשך נקברו במקום אנשי המושבה כנרת, אנשי קבוצת כנרת שהוקמה סמוך למושבה ב־1913, ורבים מראשי ההסתדרות וממנהיגי תנועת העבודה.

כדי להוסיף משמעות לביקור בבית העלמין כדאי להכיר לפני שבאים בשעריו את הדמויות הקבורות בו. כך יהפוך הביקור לחוויה ארץ ישראלית, ציונית והיסטורית מרתקת. מדובר ללא ספק באנשים ובנשים שהעלו תרומה חשובה לבניין הארץ, להתפתחות התנועה הציונית, לעיצוב התרבות העברית המתחדשת והחברה שנוצרה כאן. אז לפני שאתם יוצאים לדרך גלשו במרשתת וקראו קצת על כל אחת מהדמויות שיוזכרו בהמשך.

קבוצה אחת של קברים כוללת את אלה של מנהיגים ציונים חשובים. כזה הוא קברו של א“ד גורדון, האב הרוחני הבלתי מעורער של תנועת העבודה ומי שידוע בזכות הגותו הרוחנית. גורדון נפטר ב־1922 בדגניה, ולפי בקשתו נקבר בכנרת. ב־1924 נקבר שם גם נחמן סירקין, גם הוא הוגה דעות חשוב של הציונות הסוציאליסטית. בשנים הבאות הפך בית העלמין מוקד חשוב עבור תנועת העבודה, ורבים מאלה שנמנו על מנהיגיה — או ראו עצמם ככאלה — נקברו במקום. כך למשל נקבר בכנרת ב־1944 ברל כצנלסון, מחשובי המנהיגים של תנועת העבודה, אף שבעשרים שנותיו האחרונות חי בתל אביב. תנועת העבודה גם טרחה להעלות לקבורה בארץ אחדים מאבותיה הרוחניים. משה הס, אבי הסוציאליזם הציוני הידוע בעיקר בזכות ספרו ‘רומי וירושלים‘, נחשב לאחד ממבשרי הציונות, ועצמותיו הועלו ארצה ב־1916 עם עצמות בני משפחתו ונטמנו בכנרת. ב־1963 הועלו עצמותיו של דב בר בורוכוב, ממייסדי מפלגת פועלי ציון שנפטר ונקבר בקייב ב־1917.

מקום של כבוד שמור לקברה של רחל המשוררת. רמקולים נסתרים משמיעים את שירה ‘ואולי‘, ספר שיריה מחובר בשרשרת לקבר — כשהוא לא נלקח על ידי מבקרים חסרי אחריות — וקבריהם של חבריה ואהוביה, אלה שליוו אותה בחייה, מקיפים אותה גם במותה. לא רחוק משם ניצב אחד הקברים הטריים בבית העלמין, קברה של המשוררת נעמי שמר, בתה המפורסמת ביותר של קבוצת כנרת, שנפטרה ב־2004. שמר קבורה בין הוריה מאיר ורבקה ספיר לבין בעלה השני מרדכי הורוביץ שנפטר ב־2010.

לצד הדמויות החשובות והידועות יותר הקבורות בבית העלמין — ובהן גם שאול אביגור, שמואל יבנאלי, בן ציון ישראלי, מרדכי שלו, אהרן שידלובסקי והמשוררת אלישבע ביחובסקי — קבורים במקום גם אנשים מוכרים הרבה פחות. אלה הם חלוצים, רובם אנשי העלייה השנייה, שהתגוררו במושבה כנרת ובקבוצת כנרת. סיפור חייהם של החלוצים האלמונים מרתק פעמים רבות לא פחות מזה של שכניהם המפורסמים, והעובדה שהם קבורים שם מעידה על תרומה — גם אם כזו שלא זכתה להכרה — למפעל הציוני בראשיתו. בנוסף קבורים בבית הקברות גם ילדי המושבה והקבוצה שלא שרדו בתנאי החיים הקשים ששררו במקום ונפטרו בצעירותם. מי שיטרח לקרוא את הכיתובים על המצבות יגלה תיאורים קשים כמו “נהרג מבעיטת פרדה“, “טבע בכנרת” ו“מתו בלהבות“, שיזכירו לנו מהו מחיר החלוציות. במקום טמונים גם עשרה “אלמונים מגולי יהודה” — עשרה מבין 52 מתיישבים מתל אביב שגורשו ממנה ב־1917 והגיעו לכנרת אך לא עמדו בתנאים הקשים ונפטרו. המצבות על קבריהם העריריים הוצבו רק בשנות החמישים. בשולי בית הקברות, מובדלים במותם כמו בחייהם, טמונים עולי תימן שחיו בכנרת. חברי הקבוצה סירבו לקבור אותם בין מתיהם, ולבסוף הקצו להם חלקה נפרדת.

צילום: אבישי טייכר

קברה של המשוררת נעמי שמר בבית העלמין בכינרת

שתי משוררות וחלוץ

כיצד הפך בית העלמין בכנרת למוקד משיכה כה חשוב שאלפי מבקרים פוקדים אותו מדי שנה? בבית הקברות אכן מרוכזים מנהיגים ציוניים רבים, ואולי רק בחלקת גדולי האומה בהר הרצל מצוי מספר גדול יותר של מנהיגים, אולם יש לדייק: בכנרת קבורים מנהיגיה של תנועת העבודה הציונית, ולא של כלל המנהיגות הציונית. לאורך התקופה הממושכת שבה הייתה תנועת העבודה בשלטון הפכה כנרת לאחד מסמלי המסורת הציונית הסוציאליסטית ולא כל אחד זכה להיקבר במקום. מפא“י הקפידה להעלות ארצה ולטמון בכנרת רק את עצמותיהם של מי שנמנו על המחנה האידאולוגי של תנועת העבודה. בשנות השישים והשבעים היה בית העלמין תחנת חובה בכל טיול שנתי בגליל ובעמק, לצד ביקור בחצר כנרת ובדגניה. סיפורם של החלוצים הקבורים במקום הפך למיתוס של מסירות נפש של הפועל הציוני על כיבוש העבודה והארץ, וקבריהם של המנהיגים שנטמנו במקום יצק עומק ומשמעות למעשה החלוצי.

בשנים שחלפו מאז השתנו הרוחות בארץ. הסוציאליזם אינו נותן עוד את הטון התרבותי ואינו מושל בכיפה בשיח הציבורי הישראלי, והוא הוחלף בשלל אידאולוגיות. גם כיום פוקדים אלפים את בית העלמין מדי שנה, אולם נדמה שהמוקד השתנה: לא רבים מתעכבים ליד קבריהם של כצנלסון, בורוכוב והס, אולם אין אחד שלא יעצור לצד קבריהן של רחל ונעמי שמר וישיר את אחד משיריהן המופלאים. ורק גורדון, שהגותו המיוחדת, העדינה והרגישה זוכה לעדנה בשנים האחרונות, המנהיג החלוצי שהיה גם חלוץ בעצמו עד יומו האחרון, זוכה לזרם יציב של מבקרים, המבקשים למצוא בקברו השראה להתחדשות רוחנית וחברתית.