מקובל לראות את תל אביב עיר ללא הפסקה וסמל החילוניות הישראלית, אבל במשך עשורים אחדים העיר העברית הראשונה הייתה בירת החסידוּת של ישראל. תולדותיה של תל אביב החסידית // מנחם קרן-קרַץ

פורסם בגיליון 123, אלול תש”ף, ספטמבר 2020
בתודה לרב יעקב שלמה לוי ממכון תל אביב של מעלה על סיועו.

המטיילים ברחוב שינקין בתל אביב ומי שעושים דרכם למתחם ההייטק שברמת החייל עשויים להיתקל בדרכם בחסיד מזוקן לבוש שחורים וחבוש מגבעת הצועד בקצב מהיר ובמבט מושפל ואוחז בידו שקית ניילון, ספר קודש, או צאצא צעיר שפאותיו משתלשלות משני צדי ראשו המגולח המכוסה כיפת קטיפה שחורה. אלה הם שרידים נדירים מתקופה שנשכחה, ואולי אף הושכחה, שבה שימשה תל אביב כמרכז החסידות של מדינת ישראל הצעירה.

כמו באירופה, גם בארץ ישראל נמשכו החסידים לערים. מוכר נפט ברחוב בתל אביב, שנות העשרים של המאה העשרים. צילום: זאב אלכסנדרוביץ, פיקיוויקי

 

חסידים ביפו

החסידים תלמידי הבעל שם טוב החלו לעלות לארץ ישראל באמצע המאה ה-18, וקבוצה גדולה במיוחד הגיעה ארצה ב-1777. רוב תושבי הארץ לא היו חסידים, וכיוון שתנועת ההתנגדות לחסידות מבית מדרשו של הגאון מווילנה הייתה אז בשיאה, הקהילות האשכנזיות המבוססות לא הסבירו פנים לחסידים והם נאלצו להתיישב בקהילות הקטנות בטבריה ובחברון.

לאורך המאה ה-19 התנגדו רוב האדמו”רים לעלייה לארץ ישראל ומספר החסידים שהתיישבו בה פחת. גם פעילותם של חובבי ציון בסוף המאה התקבלה בספקנות על ידי ראשי החסידות, ורוב העולים האשכנזים השתייכו לפרושים שהתנגדו לחסידות או לקבוצות הציוניות שהקימו את המושבות העבריות הראשונות. האדמו”רים הראשונים שתמכו בגלוי בהרחבת היישוב היהודי בארץ ישראל היו צאצאיו וממשיכי דרכו של האדמו”ר מרוז’ין רבי ישראל פרידמן, וכך עלו ב-1882 שלושים משפחות של חסידי בוהוש והתיישבו בגיא אוני – היום ראש פינה.

עוד קודם לכן, ב-1866, התיישב ביפו חיים שמואל שמרלינג, חסיד חב”ד שהיה עמיל המכס הראשון בעיר. הוא היה מראשוני היוצאים מתחומה של יפו העתיקה ובנה את ביתו ליד החוף. סביבו הלך והתפתח גרעין של חסידי חב”ד, וב-1903 הם הקימו את בית הכנסת אוהל יצחק ברחוב עין יעקב. המבנה הנטוש של בית הכנסת, שאת קירותיו מכסים ציורי קיר, נמצא כיום בתהליכי שחזור ושימור. קבוצה נוספת של חסידים מפולין ומגליציה הקימה ב-1910 את בית הכנסת קהל חסידים בשכונת נווה צדק שהשתייכה עדיין ליפו. באותה תקופה הוקם מניין חסידי נוסף בביתו של אפרים אליעזר גְרַנָט, אביהם של המשוררים יוסף צבי ויעקב רימון, בשכונת נווה שלום. בית כנסת זה פעיל עד היום. בשיר “אבי” כתב הבן יעקב על אביו:

אָבִי קָם בַּלֵּילוֹת

וְהִדְלִיק אֶת הַנֵּר

לָמַד דַּף גְּמָרָא

בְּנִגּוּן חַי וָעֵר 

 

אֲנִי בְּעַרְשִׂי שָׁכַבְתִּי

נָם וְלֹא נָם

בְּרֶטֶט קֹדֶשׁ הִקְשַׁבְתִּי

לְקוֹלוֹ הֶעָרֵב וָחָם

 

עִם שַׁחַר עָבַר בְּרֶגֶש

לְזַמֵּר פִּרְקֵי תְּהִלִּים

וַיְהִי הַנִּגּוּן מִשְׁתַּפֵּךְ

בְּמַקְהֵלַת צְלִילִים

 

מֵאָז חָלְפוּ שָׁנִים

וְהַנִּגּוּן חַי בִּלְבָבִי

וְעוֹד יְהַדְהֲדוּ בִּי צְלִילָיו

צְלִילֵי קוֹלוֹ שֶׁל אָבִי

(יעקב רימון, ‘השחר רן – שירים לילד ולנער’, עמ’ 84).

 

בימי המנדט

שינוי משמעותי ביחסם של ראשי החסידות להתיישבות בארץ ישראל התרחש לאחר הצהרת בלפור, כיבוש הארץ על ידי הבריטים והחלתו של המנדט הבריטי. מי שהוביל את המהלך היה האדמו”ר מגור רבי אברהם מרדכי אלתר – הדמות המשפיעה ביותר בחסידות בפולין שהייתה אז מרכז החסידות בעולם. הוא ביקר בארץ ישראל חמש פעמים בתקופת המנדט, ולאחר ביקורו הראשון ב-1921 כתב באיגרת:

ולקשט את עצמי מקודם, עשיתי מיד – עם החבורה שבאתי עמה ואיזה מיקירי ירושלים – השתתפות על ייסוד חברת מניות … וקנינו בעיר יפו חלקת אדמה כעשרים אלף אמה לבנות שמה בניינים וחנויות (‘דגלנו’, סיון תרפ”א, עמ’ פח).

שקט! בית כנסת. תמרור מנדטורי ברחוב אלנבי, 1935 צילום: זולטן קלוגר, לע"מ

 

הרבי מגור התרשם כי מנהיגי היהדות החרדית בירושלים שקועים במחלוקות פנימיות, ואחד המניעים שלו להשקיע דווקא ביפו היה החשש שיהיה קשה להקים קהילות חסידיות בעיר הקודש המסוכסכת.

בעוד הרבי מגור והאדמו”רים מבית רוז’ין תמכו בגלוי בהתיישבות החרדים בארץ ישראל, רוב האדמו”רים האחרים, הן אלה שהשתייכו לאגודת ישראל והן אלה שהתנגדו לה, העדיפו שהחסידים יתגוררו סמוך אליהם ולא עודדו אותם לעלות. הם חששו מניתוק הקשר עם החסידים ומהיעדרם של מוסדות חינוך חרדיים חסידיים הולמים בארץ. למרות זאת הקימה קבוצת חסידים מוורשה בתחילת שנות העשרים את חברת ‘בית ונחלה’ במטרה לרכוש קרקע להתיישבות משותפת, וב-1923 הקימה הקבוצה את בני ברק (ראו: מנחם קרן-קרץ, “כרך חרדי נולד”, גיליון 94). באותה תקופה ניסו שני אדמו”רים אחרים – רבי ישראל אלעזר הופשטיין מקוז’ניץ ורבי יחזקאל טאוב מיבלונה שהגיע לארץ עם אנייה מלאה חסידים – להקים יישובים חקלאיים בעמק יזרעאל, אך בסופו של דבר הם נאלצו להתאחד, לצרף שני אדמו”רים נוספים ולהקים יחד את כפר חסידים.

בשנות העשרים של המאה העשרים החלו חסידים שהתיישבו בתל אביב להקים בעיר בתי מדרש ובתי כנסת. תחילה הוקמו בתי כנסת משותפים לכלל הציבור החסידי, אולם בהמשך הקימו חסידויות חב”ד, גור, סקרנביץ וסטריקוב בתי תפילה נפרדים. שינוי משמעותי בנוף החסידות בעיר חל ב-1924 עם עלייתו של רבי שאול משה זילברמן מווירשוב שהפך למנהיג חסידי גור בתל אביב. עם השנים הגיעו לעיר אדמו”רים נוספים, וב-1931 הקימה קבוצת סוחרים ואנשי עסקים חסידיים את בית הכנסת החסידי המרכזי ברחוב יבנה.

הכרזה על כניסת השבת בחצוצרה, 1935 צילום: הנס פין, לע"מ

 

לנוכח פני הרעה

בעקבות התגברות האנטישמיות באירופה במהלך שנות השלושים היגרו אלפי חרדים מפולין לארץ ישראל, ורבים מהם – ובהם גם החסידים – התיישבו בתל אביב. זו הייתה בחירה טבעית עבור החסידים, שרובם הורגלו לחיים בורגניים בערים ובעיירות גדולות בפולין. הם קנו דירות בתל אביב המתפתחת, מצאו עבודה ופתחו עסקים בסביבה יהודית שלא היו בה בני דתות אחרות.

עוד לפני שמלאו לה 25 שנה גדלה העיר הצעירה לכדי כרך המושך אליו מהגרים. הרחוב הראשי בתל אביב, 1933 ארכיון המכון הפדרלי השוויצרי לטכנולוגיה

 

עד מהרה החלו חסידים נוספים להתקבץ בקהילות משל עצמם. חסידי סוקולוב, קוצק, סוכטשוב, קרלין וסטולין הקימו בתי מדרש נפרדים. חלק מהאדמו”רים, ובהם הרבנים מלובביץ’, ממונקטש, מדעש ומקרולי – לימים הרבי מסאטמר – ביקרו בארץ ישראל ובחנו את האפשרות להתיישב בה. באמצע שנות השלושים, מעט לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, החליטו אדמו”רים נוספים להתיישב בארץ, ובעיקר בתל אביב, ובהם רבי שמואל אליהו טאוב ממודז’יץ שהפך לאחר האדמו”רים המזוהים ביותר עם העיר. האדמו”רים האחרים שהתיישבו באותה תקופה בתל אביב היו צאצאיו וממשיכי דרכו של הרבי מרוז’ין, והתקבצותם באותו מקום הפכה אותם לכוח חשוב בקרב החסידים לאחר השואה.

הגדולה והחשובה שבחצרות החסידיות הייתה ונותרה חסידות גור, וחבריה הקימו את בית הספר התורני סיני לבנים, את בית הספר בית יעקב לבנות ואת סמינר שצ’רנסקי למורות. ב-1937 הם הקימו בתל אביב סניף של ישיבת שפת אמת הירושלמית שהייתה לישיבה החסידית הראשונה בעיר, ושנה אחר כך הקימה גם חסידות חב”ד ישיבה משלה. ב-1940 הצליח הרבי מגור להימלט מפולין. למרות שהתיישב בירושלים הוא המשיך לטפח את הקהילה הגדולה של חסידיו בתל אביב. באותן שנים החלו החרדים במנהג לקרוא בשביעי של פסח את שירת הים על שפת ימה של תל אביב, ואלפי חסידים וסקרנים השתתפו מדי שנה באירוע יוצא הדופן.

עליית האדמו”רים והתיישבותם בתל אביב נמשכה גם בשנות הארבעים, ובראשית 1944 הוברח האדמו”ר מבעלז רבי אהרן רוקח מהונגריה והגיע לארץ ישראל. הוא התיישב בתל אביב ותוך זמן קצר הקים בה קהילה קטנה שעם השנים הפכה לאחת החצרות הגדולות בישראל.

בעלז באחד העם. שלט רחוב אופייני בימים אחרים באדיבות מכון תל אביב של מעלה

 

באותה שנה הצליח גם האדמו”ר מוויז’ניץ רבי אליעזר הגר להימלט מעירו, ולאחר מסע נדודים התיישב בתל אביב. סמוך להגעתו הוא ייסד ישיבה קטנה וקהילתו היוותה בסיס להקמתה של חסידות ויז’ניץ בארץ ישראל. לאחר פטירתו של רבי אליעזר ב-1946 תפס את מקומו אחיו רבי חיים מאיר שהגיע לארץ לאחר השואה. כעבור זמן קצר יזם רבי חיים מאיר שהוכתר לאדמו”ר מוויז’ניץ בניית שכונה נפרדת לחסידיו בבני ברק.

האדמו”רים הציונים

רוב האדמו”רים המשיכו מסורות חסידיות שהתנגדו לציונות, אולם חלק מהם אימצו עם השנים השקפת עולם ציונית דתית. הבולטים שבהם היו האדמו”רים לבית רוז’ין, שאחדים מהם, ובהם האדמו”ר מסדיגורה רבי שלמה חיים פרידמן, אף כיהנו בהנהגת תנועת המזרחי. עורך עיתון הצֹפה שבתאי דון-יחיא כתב עליו:

רבי שלמה פרידמן מסדיגורה השוכן בתוככי תל אביב, נכדו של הרבי הזקן רבי אברהם יעקב, זקף את ראשו בהיותו בן 14 ואמר לאביו ולאחיו, כולם אדמו”רים מהוללים, שהוא רואה את אור הגאולה בתנועה הציונית … מהיכן הגיעה הציונות אל הנער בן האדמו”ר רבי ישראל מסדיגורה וכיצד הדליקה בו התלהבות דתית? הציונות היישובית והמדינית לא הייתה רווחת ביותר בין חסידים ובחצרות האדמו”רים. חיבת ציון כן, אמונה בביאת גואל צדק … אך אל הציונות של הרצל התייחסו בדרך כלל בהסתייגות מנומסת. והנה קם בן אחד, שלפי ייחוסו, כושרו ומידותיו ראוי להיות אדמו”ר, חוליה בשושילתא דדהבא [שושלת הזהב], והוא כולו לוהט למען הציונות המדינית (דונש, “הרמזורים הנפשיים של ר’ שלמה מסדיגורה”, ‘הצֹפה’, ה’ בסיון תשכ”ג, 28.5.1963, עמ’ 3).

עדות נוספת להשקפתם הקרובה לציונות של האדמו”רים לבית רוז’ין הייתה ביקורם של הרבנים מסדיגורה, מהוסיאטין, מבוהוש, מבויאן ומזלטופול – שכולם התגוררו בתל אביב – בישיבות בני עקיבא ובנקודות התיישבות של הפועל המזרחי. בניגוד לעמדה החרדית הרווחת הִצדיק האדמו”ר מהוסיאטין רבי יעקב פרידמן את זכותם של היהודים להתיישב בארץ ישראל ולנסות להקים בה מדינה יהודית.

מוכר עיתונים, 1947 צילום: הנס פין, לע"מ

 

ההתנגדות החרדית לציונות הסתמכה על המדרש במסכת כתובות (קיא.) המדבר על שלוש שבועות שהשביע הקדוש ברוך הוא בעת יציאתם של היהודים לגלות בבל. את עם ישראל הוא השביע שתי שבועות: שלא ימרדו באומות ושלא יעלו בחומה, כלומר לא ינסו לקרב את הגאולה באמצעות התיישבות בארץ, ואת עמי העולם הוא השביע שלא ישעבדו את ישראל יותר מדי. אחרי השואה טען הרבי מהוסיאטין כי אומות העולם הפרו את שבועה שלהם, ועל כן גם היהודים פטורים מלשמור על השבועות:

אנו עומדים במלחמה כבדה, מלחמת מגן. כוחות החושך והטומאה נאספו עלינו למנוע שלטון ישראל אף על חלק קטן של ארץ ישראל. אין אנו דוחקים את הקץ, אבל הקץ דוחק אותנו. הצרות והתלאות ומאורעות הדמים בעשרת השנים האחרונות דחפונו לארץ ישראל והכריחונו למאמצים בכיוון פריקת עול זרים מעל צווארנו ושחרור הארץ מידי נכרים. גם לא מרדנו באומות העולם, הלוא הן הכירו בזכותנו על מדינה עצמאית בארץ ישראל, גם לא עלינו בחומה – יחד ביד חזקה … כי אם ברישיונות כניסה, מעט מעט או בצנעה. לא השתמשנו באניות מלחמה, אדרבה אומות העולם הם עברו על שבועתם לא להשתעבד בישראל יותר מדי (‘אהלי יעקב’, עמ’ רעד).

ב-1946, כאשר ביקר בתל אביב האדמו”ר מסאטמר רבי יואל טייטלבוים – שהיה מחריפי המתנגדים לציונות בשל שלושת השבועות – הוא נקלע לוויכוחים קשים עם רבני בית רוז’ין שדחו בשתי ידיים את נימוקיו.

נוכחות חסידית ברחובות. חסידים מחוץ לבית הכנסת בשבת בבוקר, 1946 צילום: זולטן קלוגר, לע"מ

 

בימי המדינה

בשנות החמישים והשישים המשיכו האדמו”רים שנותרו בחיים אחרי השואה לעלות לישראל ולהתיישב בתל אביב. ב-1956 דיווח עיתון המודיע כי בחמישים מתוך 260 בתי הכנסת האשכנזיים שפעלו בתל אביב התפללו בנוסח חסידי. 23 מתוכם היו בתי כנסת כלל חסידיים, והאחרים זוהו עם חצרות חסידיות מוגדרות כמו גור, ויז’ניץ, מודזיץ וסלונים. בנוסף לכך פעלו עוד 16 בתי מדרש לא רשמיים בבתי אדמו”רים. בתחילת שנות החמישים ייסדו חסידי גור את ישיבת חידושי הרי”ם ברחוב פרץ שליד התחנה המרכזית הישנה. 

עם גלי ההגירה התמלאה העיר באדמו"רים שביקשו לשקם את חצרותיהם אחרי השואה. רבים מהם התיישבו ברחובות הקטנים שהתפצלו מרחוב אלנבי והקימו בהם את בתי המדרש שלהם. רחוב אלנבי, 1947 צילום: הנס פין, לע"מ

 

גם לאחר הקמת המדינה לא נסוגו אדמו”רי בית רוזי’ן מאהדתם לציונות. הגדיל לעשות רבי יצחק פרידמן מבוהוש. בתפילת יום העצמאות בבית מדרשו אמרו הלל בלא ברכה, ואחריה הוא נהג להרים כוסית ‘לחיים’, זימר ניגונים לכבוד היום וסיפר בשבח נס ההצלה כשעלה ארצה. ביום ירושלים אמרו בבית הכנסת שלו הלל בברכה.

האדמו"ר מבוהוש הזמין את הקהל הרחב לבית מדרשו ביום העצמאות. ההזמנה עוטרה בסמלי התרבות העברית המתחדשת ונחתמה בברכת מועדים לשמחה, 1959

 

נוכחותם הבולטת של החסידים בתל אביב עוררה עניין בציבור הלא חסידי, ואנשים באו לשמוע הרצאות על תולדות התנועה החסידית, ראשיה וניגוניה. גם תערוכת החסידות שנערכה בבית הסופר ב-1960 לציון מאתיים שנה לתנועת החסידות משכה קהל רב. במקביל אליה נערכה בהיכל התרבות עצרת חסידית שבה השתתפו אלפי אנשים.

ב-1966 התקיימה בתל אביב עצרת גדולה במלאות מאה שנה לפטירתו של רבי יצחק מאיר אלתר, מייסדה של חסידות גור, והישיבה החדשה שהוקמה בשכונת רמת החייל נקראה על שמו ישיבת חידושי הרי”ם. סמוך לישיבה הקימו החסידים את קריית הרי”ם לוין, על שמו של מנהיג אגודת ישראל רבי יצחק מאיר לוין שהיה חסיד גור וחתנו של האדמו”ר אברהם מרדכי אלתר. באותה שנה יצא לאקרנים הסרט ‘שני קונילמל’ – שגיבורו הוא צעיר חסידי – והוא היה לאחד הסרטים הישראלים המצליחים ביותר. ב-1968 הפיק תאטרון בימות התל אביבי את המחזמר המצליח ‘איש חסיד היה’ שעלה על הבמה מאות פעמים, ובין השנים 1969-1981 התקיים בתל אביב פסטיבל הזמר החסידי שהצמיח אחדים מהלהיטים הישראליים הידועים ביותר.

סמל תל אביב. עיצוב: רודי דיין

 

משתלבים בסביבה

החסידים שהתגוררו בתל אביב בעשורים הראשונים למדינה לא נראו שונים מתושבי העיר האחרים. הם לא התלבשו בבגדים מיוחדים, רובם לא האריכו את זקנם ואת פאותיהם, וכיסוי הראש במגבעת או בקסקט לא נתפס באותם ימים כסימן היכר לאדם דתי או חרדי. רק בשבתות עטו חלק מהחסידים חזות ייחודית, כאשר לבשו את קפוטת השבת המבריקה, חגרו גרטל (אבנט) למותניהם וחלקם אף חבשו שטריימל לראשם.

רק בשבתות ובמועדים נבדלו החסידים בלבושם מהתושבים האחרים. חסידים ברחובות תל אביב בחול המועד באדיבות מכון תל אביב של מעלה

 

השתלבותם בחברה הישראלית התבטאה גם בהתנדבות למחתרות שפעלו לפני קום המדינה ובשמחה הגלויה שהפגינו לאחר הכרזתה, בימי העצמאות הראשונים ולאחר הניצחונות הצבאיים במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים. כיוון שהשקפתם הפוליטית של רבים מהחסידים הייתה ציונית דתית, ערכו תנועות המזרחי והפועל המזרחי מגביות, הרצאות ותעמולת בחירות בבתי המדרש החסידיים, ועיתון הצֹפה שהיה מזוהה עם הציונות הדתית סיקר את הנעשה בחצרותיהם. הרב פרופ’ יהודה ברנדס סיפר בריאיון ליואב שורק:

כשמדברים על הימים שבהם החסידות הייתה דומיננטית בתל אביב חושבים על חרדים עם פאות, מדים שחורים ושטריימלים, אבל האמת היא שהחסידים של תל אביב היו יהודים שנראו בדיוק כמו האחרים, עבדו והיו חלק טבעי מהיישוב (יואב שורק, “איך הפכה תל אביב מעיר החסידים לעיר החטאים?”, ‘מקור ראשון’, מוסף דיוקן, כ’ בתשרי תשע”ו, 3.10.2015).

עד לפני עשורים בודדים דמתה תל אביב גם לעיירה יהודית ולא רק לעיר בינלאומית. הגעלת כלים בשכונת פלורנטין, 1950

 

בריאיון תיאר הרב ברנדס שלוש דמויות חסידיות שהכיר מילדותו בתל אביב: החשמלאי הרשקוביץ, חסיד ספינקה; אדון אלפרוביץ’, חסיד חב”ד שעבד בחברה קדישא; ושלמה יהלומי, חסיד סטריזוב ומחבר הספר ‘פניני תורה’ שלימד שיעור גמרא בשבת בבוקר ושיעור חסידות בסעודה שלישית:

הוא היה פקיד בעירייה, וגם הוא לא הלך בחליפה שחורה וחבש מגבעת קש כמו כולם. שלושתם לבשו גרטל בתפילה, וזה היה סימן היכר, אבל שטריימל או ספודיק? אלה לא נראו במחוזותינו. האמת היא שגם בבתי הכנסת הרבים של גור בצפון הישן … רק יחידים חבשו שטריימל (שם).

לפני עשורים אחדים חבישת כובעים לא הייתה נחלתם של דתיים בלבד. גברים בשדרות רוטשילד, 1925 צילום: שמעון קורבמן

 

מהשתלבות להיבדלות

ההתיישבות החסידית בתל אביב החלה להיבלם בסוף שנות השישים, כשבעיר עדיין התגוררו כעשרה אדמו”רים מהדור שלפני השואה. באותן שנים הותאמו אורח החיים ומערכת החינוך בבני ברק הסמוכה לצרכיהם של שומרי מצוות, ולכן חלק מהאדמו”רים הקימו בה בתי מדרש. בעקבותיהם הלכו גם ילדיהם של החסידים שעקב עליית מחירי הדירות בתל אביב נאלצו לעבור לערים זולות יותר ובמיוחד לבני ברק.

הפוליטיקה העירונית תרמה גם היא לשינוי המגמה. מ-1950 ואילך היה הרב יהודה מאיר אברמוביץ ממפלגת אגודת ישראל הנציג החרדי הבולט בעיריית תל אביב, וב-1955 הוא אף מונה לתפקיד סגן ראש העיר. בזכות אופיו, קשריו וכישוריו הפוליטיים הצליח הרב אברמוביץ לשכנע את חברי העירייה להקים מוסדות חינוך ודת לציבור החרדי, ומינויו לחבר כנסת ב-1971 החליש את ייצוג החרדים בעירייה.

כשנציג אגודת ישראל במועצת העיר הרב יהודה מאיר אברמוביץ נבחר לכנסת לא נמצא תחליף לפועלו למען האופי החסידי של תל אביב. אברמוביץ, 1950 צילום: פריץ כהן, לע"מ

 

גם למנהיגות החילונית היה תפקיד בשינוי. ב-1974 נבחר האלוף במיל’ שלמה להט (צ’יץ’) לראש עיריית תל אביב, והוא החליט להפוך אותה למרכז תרבות ותיירות. כדי להגשים את חזונו שתל אביב תהיה ‘עיר ללא הפסקה’ הוא אִפשר בהדרגה פתיחה של עסקים בשבת והקצה פחות משאבים לצורכי הציבור החרדי.

שלמה להט (צ'יץ'), 1973

 

בשלהי 1983 עשו חסידי גור ניסיון אחרון לחזק את ההתיישבות החסידית בעיר והקימו בדרומה את ישיבת נזר ישראל, אולם בסוף שנות התשעים עברה הישיבה לראשון לציון.

כיום מתגוררים בתל אביב אדמו”רים חסידיים אחדים, אך אלה מושכים אליהם בעיקר חובשי כיפות סרוגות ופחות מבני הציבור החסידי. בעיר מורגשת פעילותם של חסידי חב”ד וברסלב, אך יש בה עדיין גם חסידי בעלז, חלקם חוזרים בתשובה, וחסידי גור נותרו הקבוצה החסידית הגדולה בעיר המונה עשרות משפחות המתגוררות בלב העיר וכמאתיים משפחות בצפונה.

 

מפת תל אביב החסידית. מגזין סגולה

היכנסו למפה אינטראקטיבית של תל אביב החסידית

 

נספח: מעשה שהיה

סיפור חסידי על רבי אברהם יעקב פרידמן מסדיגורה מדגים את יחסן החיובי של החסידויות מבית רוז’ין לציונות 

לטאטא את ארץ ישראל

בשנת תרח”ץ פלשו הנאצים יימח שמם לאוסטריה והקרקע החלה בוערת מתחת לרגלי רבבות היהודים שבתוכה. עם פלישתם לאוסטריה וסיפוחה לממלכת הרייך היה ראשית מעשיהם של הנאצים יימח שמם להתעלל ביהודים, ובייחוד באדמו”רים ורבנים. בווינה התגוררו אז כמה וכמה מאדמו”רי בית רוז’ין, והם היו הראשונים שהגרמנים נטפלו אליהם בתעלוליהם. בגזרתם נאלצו האדמו”רים לצאת לרחובות וינה לטאטאם, וביניהם היה גם רבנו הקדוש זצ”ל [רבי אברהם יעקב פרידמן מסדיגורה].

במרירות מרובה אמר אז: אינני מצר על שאני מטאטא את הרחובות, שהלוא גם רחובות וינה רחובותיו של הקדוש ברוך הוא הם, אלא לבי דואב על “מה יאמרו הגויים”. אותה שעה נדר נֶדר שאם יזכהו ה’ יתברך ויוכל לעלות לארץ ישראל, כי אז יטאטא את רחובותיה. אמר ועשה. לאחר שעלה היה יוצא בכל יום השכם בבוקר ומטאטא את קטע המדרכה בסמוך לביתו, עד שיום אחד מצאהו חסיד אחד במעשה זה, ומאותו יום הפסיק (יצחק מאיר פלינטשטיין, “תולדות חייו”, נספח לספר ‘אביר יעקב’, עמ’ קסט).

פורסם בגיליון 123, אלול תש”ף, ספטמבר 2020