ימימה חובב, Author at סגולה https://segulamag.com/author/yemima-hovav/ מגזין ישראלי להיסטוריה Wed, 23 Jul 2025 15:34:37 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=6.8.2 https://segulamag.com/wp-content/uploads/2024/06/logo-svg-150x150.png ימימה חובב, Author at סגולה https://segulamag.com/author/yemima-hovav/ 32 32 ביקורת ספרים | עולם אבותינו https://segulamag.com/%d7%91%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%9d-%d7%90%d7%91%d7%95%d7%aa%d7%99%d7%a0%d7%95/ Mon, 31 Mar 2025 18:43:16 +0000 https://segulamag.com/?p=19543 The post ביקורת ספרים | עולם אבותינו appeared first on סגולה.

]]>

שניים וחצי מיליון יהודים היגרו לארצות הברית במשך כחמישים שנה. ספר שכעת תורגם לעברית מנסה לצייר במשיכות מכחול רחבות את דיוקנו של דור המהגרים, דור ההורים של הדוד מאמריקה

עולם אבותינו

 


אירווינג האו
מאנגלית: יוסי מילוא
מכון בן גוריון ואוניברסיטת חיפה, תש"ף, 746 עמ'

 

במערכת החינוך הציוני במדינת ישראל מלמדים על אלפי האנשים שלקראת סוף המאה ה-19 ברחו מארצות מזרח אירופה העניות והאנטישמיות ושמו את פניהם אל הארץ המובטחת בפינה נידחת בקצה האימפריה העות'מאנית המתפוררת. לימים הם יבנו מדינה לתפארת, שתהיה אור לגויים ולב לבו של הקיום היהודי בעולם. בשיעורי ההיסטוריה התלמידים נדרשים לשנן את הגורמים להגירה, את מאפייני המהגרים, את קשיי הקיום שלהם ואת ההישגים שהצליחו לרשום לזכותם.

ואולם לצד הזרזיף הדק של עולים לארץ ישראל, שטף את אירופה באותן שנים ממש זרם אדיר של מהגרים יהודים ממזרח היבשת אל ארץ אחרת, שבעיני המהגרים הייתה טמונה בה הבטחה גדולה לא פחות מאשר בארץ הקודש. ביובל השנים שהחל ברבע האחרון של המאה ה-19 והסתיים עם חוקי ההגירה שנעלו ב-1924 כמעט לחלוטין את שערי ארצות הברית בפני מהגרים, היגרו אליה כשניים וחצי מיליון יהודים. סיפורם מעולם לא תפס מקום מרכזי בלימודי ההיסטוריה בבתי הספר בארץ – בעולם המחקר הוא דווקא נדון בהרחבה בשנים האחרונות – על אף שבמשך שנים היה הקיבוץ היהודי בארצות הברית המרכז היהודי הגדול בעולם. במדינה הזאת שוכנת העיר שבה גם היום מספר היהודים הוא הגדול ביותר בעולם.

מאחורי העובדה שרק עתה, באיחור אופנתי של 45 שנה, תורגם לעברית ספרו של אירווינג האו, שראה אור בארצות הברית ב-1976 ומתאר את עולמם של המהגרים היהודים ממזרח אירופה לארצות הברית, עומדת ללא ספק ההתעלמות המכוונת של הקהילה הציונית מהאחות מדושנת העונג שהתבססה לה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. 

המצב החברתי היה כר פורה להתפתחות של פשע מאורגן, 'קן השודדים', צילום של ג'ייקוב ריס ברחוב מאלברי. המהגרים התחלפו והאזור מכונה כעת צ'יינטאון  

האו נולד ב-1920 להורים ילידי בוקובינה, שהיגרו לארצות הברית ב-1912. בדומה ליתר בני דורו, היידיש ליוותה את שנות גידולו וסבבה אותו בבית ובשכונת מגוריו. כבר כילד נחשף לקשיי הפועלים היהודים בתעשיית הטקסטיל, שהוריו היו חלק ממנה, ובבגרותו הפך למרקסיסט. הזדהותו עם מאבקם של פועלי כל העולם קדמה במשך שנים לזהותו היהודית, עד כדי כך שגם השואה שפקדה את יהודי אירופה בהיותו בחור צעיר לא העסיקה אותו יתר על המידה. רק בראשית שנות החמישים החל להתרחק מהמרקסיזם, לגלות את יהדותו ולעסוק בחקר הספרות ביידיש. 

'עולם אבותינו' הוא פרי מחקר בן עשר שנים – שתלמידו של האו, קנת ליבו, היה שותף לו – והוא כולל סקירה יסודית ומעמיקה של עולם אבותיו, שבמידה רבה היה גם העולם שבתוכו גדל. זוהי סקירה של תולדות המהגרים היהודים ממזרח אירופה שהתיישבו בניו יורק, בעיקר בלואר איסט סייד, בתקופה שסביב השנים 1920-1880; הוא כמעט שאינו נוגע במהגרים שהגיעו ממרכז אירופה זמן קצר קודם לכן. בספר המחבר מבקש להעניק לקהילה היהודית בניו יורק את אותה תהילה שמעניק החינוך הציוני לעולים ארצה בעליות הראשונות – על הגורמים להגירתם, על הקשיים שחוו ועל ההישגים שהשיגו – כפי שהוא מכריז במשפט הסיום של הספר:

כאן, בעמודים האלה, טמון סיפורם של היהודים המרופטים ובעלי ההשראה שבאו ממזרח אירופה. הבה נשמיע את תהילתם של האלמונים (עמ' 672). 

 

חיי סוס

ואכן, 'עולם אבותינו' מבקש להשמיע את תהילתו של הקיבוץ היהודי בארצות הברית. כשהוא מתאר את דמות המהגר שיצא למסע ברגליו, הוא כותב:

היה הסוג הנמרץ והחיוני ביותר של המהגרים היהודים מרומניה, צעירים שביקשו לא רק להימלט מן הארץ אלא גם להביע בתוך כך את רגשותיהם. רבות מקבוצות הצועדים האלה התפרקו, וכולן יחד לא היו אלא שיעור זעיר מכלל המהגרים, אבל הם מאששים את טענתנו שיציאתם של יהודי מזרח אירופה צריכה להיתפס לא רק כסך כל התגובות האישיות של יחידים אלא גם כמפעל קיבוצי, ולא רק כמענה על צורך גשמי אלא גם כסימן לכמיהה מוסרית, ולא כתוצאה מייאוש בלבד אלא גם כעדות לרוח איתנה (עמ' 49).

סיפור התהילה של יהדות ארצות הברית מלוּוה בקשיים ובמצוקות. הספר נפתח בתיאור – שטחי, מטבע הדברים – של העולם שהשאירו מאחוריהם היהודים במזרח אירופה. מכאן הוא עובר לתאר בפירוט את תלאות המסע הארוך לארצות הברית בספינות צפופות ובתנאים מחפירים, ואת מצוקתם של המהגרים ברגעי החרדה שחוו עם הגיעם לשער הכניסה לארצות הברית באליס איילנד.

חלקו השני של הספר עוסק בפירוט קשיי הקליטה של היהודים בלואר איסט סייד של ניו יורק. הוא מתאר בהרחבה את מצוקתם בדירות הקטנות והמוזנחות שפעמים רבות הכילו לא רק את בני המשפחה אלא גם דיירי משנה שהצטופפו על הרצפה או ישנו על כסאות וספסלים. קשיי הפרנסה של היהודים, שרבים מהם עבדו עשרות רבות של שעות בכל שבוע בסדנאות היזע ובמתפרות, בתת-תנאים ותמורת משכורת רעב, זוכים גם הם לתיאור מפורט. השקיעה במדמנה של מצוקת הפרנסה מתוארת בצורה נוגעת ללב בקטע מתוך הרומן 'בא יהודי לאמריקה' של אייזק ראבוי: 

מאניס היה חולה געגועים מפני שלא היה לו פנאי לפתוח ספר קדוש. כאב לו לראות את עצמו נעשה אט אט גס רוח והמוני – מבחוץ ומבפנים. על מה הוא חושב באמריקה? כבר בשעה מקודמת, כשהוא מתעורר, הוא חושב שהגיעה השעה לרוץ לבית המלאכה… בצהריים הוא חושב על מנוחה ועל קיבתו. אחרי ארוחת הצהריים היבשה שלו, כשהוא יושב על ערמת סמרטוטים, מאניס מרגיש שעיניו נעצמות. הוא היה רוצה לנמנם, אבל זה לא אפשרי… עליו למהר ולמהר עד רדת החשכה. ואז הוא ממהר הביתה ובולע את ארוחת הערב החמה שלו, וכרסו מתמלאת כל כך עד שהוא יושב כמו גולם ואינו יכול לזוז.

כל זה נוגע לחיצוני, למה שאפשר לראות בעיניים. אבל מה עם הפנימי, עם החלק שאי אפשר לראות בעיניים? כל היום כולו אין הוא שומע אף מלה מעודנת אחת. המכונות קודחות במוחו בטרטורן והדיבורים הגסים של מנהל העבודה דייב מדכאות את רוחו… החיים מאבדים את טעמם, ואפילו האדמה שמתחת לרגליו נעשית נתעבת. א-לוהים, אתה אומר, אני גרוע יותר מסוס באורווה; אמנם מכים אותו, אבל לפחות מפעם לפעם הוא מקבל גם ליטוף בישבן (עמ' 99).

 

עולם שהתרוקן

ההוויה של חיי היום יום של המהגרים נוגעת גם בעולמם של הילדים – ברחוב ובמערכת החינוך, בפעילות התוססת של הלנדסמנשאפטים ושל איגודים פילנטרופיים שונים, בתרבות הפנאי הדלה ובפעילות הפוליטית הנמרצת שהלכה והתפתחה בקרב המהגרים, בעיקר במסגרת איגודים מקצועיים שפעלו לשיפור תנאי העבודה.

החופש חסר הגבולות שפגשו המהגרים באמריקה המם אותם. לצד חדוות הגילוי שלו היו כרוכות בו גם חוויות קשות של פגיעה במבנה המשפחה ובערכים מסורתיים ודתיים שרווחו בקהילה היהודית במזרח אירופה. קשיי הפרנסה דחפו רבים לחילול שבת, ושוק הבשר הכשר שהיה רווי פוליטיקה הביא יהודים רבים לאכילת בשר טרף. התמודדות עם ההלם התרבותי לא הייתה קלה, והיא לוּותה במשברים זוגיים, במקרים של קרע בין הורים לילדים ובהתפשטות של רעות חולות כמו פשיעה וזנות. מלבד זאת הייתה גם תחושה עמוקה של ריקנות, של עגלה שהתרוקנה וטרם התמלאה בתוכן מסוג חדש. כך למשל תיאר מרכוס ראוואג' את תחושותיו של המהגר:

כמעט תמיד המהגר מאוכזב באמריקה… הזר שבא הנה מאירופה מביא עמו מסורת עמוקת שורשים, מערכת תרבות, טעמים ומנהגים – תפיסת עולם עתיקה כמו חוויית הלאום שלו שהוטמעה בו בידי עמו וסביבתו. והדבר הזה – כל הנפש הזאת של העולם הישן – הוא שנקלע לעימות עם אמריקה ברגע שהוא יורד מן האנייה… עם כל יום שעובר אני נדהם יותר מהתנוונותם של בני ארצי בבית החדש הזה שלהם… משנותקו פתאום ממעגנם הישן ונסחפו הרחק ממנו הם מפרפרים ומתחבטים במין ריק מוסרי. נימוסים טובים והתנהגות נאותה, יראת כבוד ודת, הכל הושלך אל מעבר לסיפון… הכבוד היהודי העתיק לזקנים נעלם כליל… סבים גילחו את זקניהם הלבנים, הסירו את כיפתם וזנחו את קופסת טבק ההרחה ויצאו לטייל ברחובות בשבת אחר הצהריים כשסיגריות בפיהם, בשעה שהיה עליהם לקונן על חורבנה של עיר הקודש (עמ' 92).

הספר מרבה לרדת לפרטי הפרטים של הקיום היהודי בארצות הברית. הוא מביא בפני הקורא נתונים סטטיסטיים על מספר מהגרים, על גודלן הממוצע של דירותיהם ועל מספר העובדים במקצועות השונים. הוא עמוס מקורות, רובם פיקנטיים, והעסיסיות שהייתה בהם מן הסתם בשפת המקור – יידיש או אנגלית מתובלת יידיש – ניכרת בהם גם מבעד לתרגום; קטעי מכתבים ויומנים, רומנים וכתבות מעיתונים. המחבר מציג באופן אישי וקרוב דמויות רבות על הלבטים וההתמודדויות שחוו. עם זאת, לצד העיסוק הרב בפרטים, הספר מעניק לא פעם גם התבוננות כוללת, והעצים אינם מעלימים את היער. ההתבוננות הכוללת היא על פי רוב מאירת עיניים, אך לעתים גולשת להכללות שנראות מתאימות יותר לכתיבה עיתונאית מאשר לספרות מחקרית. כך למשל:

הזמן הביא עמו שינויים. האם היהודייה למדה להתענג על הזכויות שמקנה לה הסבל ולהיעשות מגוננת עד כדי שערורייה, עד אבסורד. מן המצב הזה, בייחוד אם היא רוחשת בוז לבעלה, כמו שקרה לא פעם, הייתה עלולה להידרדר ולהיות שתלטנית וחצופה בנביחותיה המעצבנות או ביללותיה הקורעות לב, בשערה הכחול הכסוף ובתוקפנותה הלא ממוקדת. ולא פעם קרה שהאם, ככל שגדלה מומחיותה בגניחות, בשידולים, בהפחדות, הייתה מפעילה אמצעים מחוכמים לשמור על תלות מתמשכת של בניה ובנותיה. הבנות קמלו, הבנים נמלטו על נפשם (עמ' 191).

וגם:

תוצאה מכרעת אחת שנבעה מן ההגירה – השינויים בחיי המשפחה היהודית העצימו לא פעם את כוחה וסמכותה של האם. זו השתמשה בכוחה החדש מתוך חוסר אנוכיות שכבר היה לאגדה, אבל יש שהכוח הזה נכנס בה כדיבוק ועשה אותה לאם היהודייה התקיפה, החונקת וחדת הלשון, שדורות של בנים עתידים להאשימה בכל צרותיהם, מעקרות אינטלקטואלית ועד ביצועים מיניים ירודים (עמ' 270).

 

בונדיזם אמריקני

חלקו השלישי של הספר מתמקד בתרבות היידיש שהתפתחה בחברת המהגרים בניו יורק – בספרות ובשירה, בתיאטרון העממי ובתיאטרון האמנותי האנין, בעיתונות הענפה ובשיח האינטלקטואלי, וסוקר אגב כך בהרחבה את עבודותיהם של יוצרים רבים בתחומים השונים שרובם אינם מוכרים. חלקו האחרון של הספר עוסק בתהליכי היציאה של היהודים מהלואר איסט סייד, תהליכים שהחלו לאטם כבר בעשור הראשון של המאה העשרים, והלכו והואצו עם הזמן, ובהשתלבותם במעגלים הולכים ומתרחבים של ההוויה האמריקנית: בעולם הבידור, בספרות, בשיח האקדמי-אינטלקטואלי, בפוליטיקה, וכמובן בתרבות הפרוורים.

על אף האהבה העמוקה לאמריקה, הצגתה בספר אינה גולשת לרומנטיזציה או לסנטימנטליות. המציאות הקשה מוצגת בלא איפור – על תלאות הגוף ואתגרי הרוח, ולעתים דווקא על הניוון הרוחני שהתלווה אל חיי המהגרים באמריקה. לקראת סוף הספר תוהה המחבר על משמעותו של הקיום היהודי בארצות הברית שהחליף את החזון המשיחי בחזון של חיים נורמליים. במקום אחר הוא מנסח את תמצית מורכבותו של הקיום היהודי באמריקה:

הרעיון להתנער מן ההשפלה שהייתה תמיד חלק מן ההוויה היהודית בגולה עתיד עתה להתממש בגולה עצמה, בארץ שיהודים רבים קיללו בכל לבם וראו בה את מעוזו של פרעה. יהודים דתיים ראו את רעיון ההגשמה באמריקה במידה של דאגה, מפני שנדף ממנו ריח של כפירה וגם מפני שהעמיד בסכנה את קיום האמונה. יהודים סוציאליסטים דחו בשאט נפש את רעיון ההגשמה באמריקה מפני שרמז על אופורטוניזם ומפני שהשתמע ממנו רעיון הכפירה שהאוטופיה אולי אינה רלוונטית עוד. אבל המוני היהודים, שהיו אורתודוקסים מעט ואגנוסטים מעט, פעלו מתוך דחף משותף עמוק: אמריקה שונה מכל ארץ אחרת, אמריקה – ארץ של זיעה וחזירות! – היא מקום שהבנים יכולים למצוא בו נתיב שהיהודים לא מצאו כמותו מעולם. האבות יעבדו, יזיעו ויתרוצצו בתור סוכנים זעירים האמונים על צבירת נכסים פרימיטיבית; הבנים יקנו להם השכלה. זה קסם העולם החדש שהיהודים מוכשרים כל כך להצטיין בו בזכות הנוסחאות שהביאו עמם מן העולם הישן. ואפילו היהודים שדחו את הרעיון הזה בשאט נפש נאלצו להסכין אתו כשחשבו על בניהם שלהם (עמ' 268-269).

לקראת סיום חשוב להזכיר את מה שאין בספר ולא רק את מה שיש בו. רבים מעמודיו מוקדשים לתיאור הפעילות הסוציאליסטית של המהגרים היהודים בארצות הברית ושל תרבות היידיש שפיתחו בה. לעומת זאת כמעט שאין התייחסות לחיים הדתיים – ולא רק האורתודוקסיים – ולפעילות הציונית בארצות הברית, אף על פי שבמציאות היה לשניהם משקל רב. יש בכך כמובן השתקפות של עולמו הרוחני של המחבר, אך גם התעלמות מהיבטים חשובים של הנושא הנדון בספר. גם הנושא של נישואי התערובת לא זוכה לדיון ממשי בפרקים הסוקרים את השתלבותם של היהודים בחברה האמריקנית במרוצת המאה העשרים, וגם זו התעלמות שפוגעת בערכו של הדיון.

'עולם אבותינו' הוא ללא ספק ספר מרתק, עשיר וחשוב, אם כי לעתים עמוס יתר על המידה. אף שבעשרות השנים שחלפו מאז נכתב ועד שתורגם לעברית התעשרה ספריית המחקרים שתורגמו לעברית על יהדות ארצות הברית, עדיין יש לו חשיבות רבה להכרת הריכוז היהודי הגדול והחשוב בארצות הברית, שבימים אלה ממש עובר טלטלות קשות, ומן הסתם כבר כותב את הפרק הבא בספרי ההיסטוריה שלו.

The post ביקורת ספרים | עולם אבותינו appeared first on סגולה.

]]>
ראו אור https://segulamag.com/%d7%a8%d7%90%d7%95-%d7%90%d7%95%d7%a8-2/ Sun, 05 Jan 2025 21:06:37 +0000 https://segulamag.com/?p=10195 The post ראו אור appeared first on סגולה.

]]>

חיי שלמה מימון
כתוב בידי עצמו


שלמה מימון, מגרמנית: י"ל ברוך
ידיעות ספרים, 2009, 287 עמ'

 

שלמה בן יהושע נולד בסביבות 1754 בעיירה ליטאית קטנה, קיבל חינוך מסורתי והתגלה כעילוי. בגיל 11 כבר הוכנס בברית נישואין עם נערה שלא הכיר, ובגיל 14 כבר היה אב לבן. מהלך חיים זה, שהיה אופייני לנערים רבים בחברה המסורתית, נקטע כאשר החל לעסוק בפילוסופיה והתוודע לעולם ההשכלה. המפגש הראשון שלו עם הספרות הפילוסופית היה באמצעות "מורה נבוכים" של הרמב"ם, שבשל ההערצה שרחש כלפיו אימץ את שם המשפחה מימון. לאחר מכן למד גרמנית בכוחות עצמו, והחל לעסוק בהגותם של שפינוזה ושל עמנואל קנט. חיי העיירה הקטנה לא היו עוד לרוחו, והוא נטש את משפחתו ופנה לבקש לו דרך חיים חדשה. תחילה ביקר בחצרו של המגיד ממזריטש, אחר כך שימש זמן מה כמלמד בעיר פוזן, אך משהוקע על ידי בני הקהילה ככופר עזב גם אותה והגיע בגיל 25 לברלין. שם התקרב למשה מנדלסון ולחוג משכילי ברלין, אך נדחה גם על ידם בשל השקפותיו ואורחות חייו. הוא ניסה להתנצר, המשיך להתגלגל מעיר לעיר, ולבסוף, בעשור האחרון לחייו, מצא מנוחה באחוזתו של רוזן גרמני. לאחר מותו ב-1800, בהיותו בן 46 בלבד, נקבר מחוץ לגדר בבית הקברות היהודי בגלגאו.

מימון התפרסם בעיקר בשל הפרשנות שנתן לתורתו של הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט. ב-1793 כתב את ספר זיכרונותיו, "חיי שלמה", שבו הוא מספר את סיפור חייו הסוערים ומוסיף גם מעט דברי הגות. פרקי ילדותו ונעוריו של מימון מלווים בלא מעט סרקזם, והחברה המסורתית מוצגת בהם באור ביקורתי מאוד. חשיבות מיוחדת יש לתיאור חצרו של המגיד ממזריטש, שהוא התיאור ההיסטורי הראשון של חצר חסידית. בספר נחשפת אישיותו המורכבת והבעייתית של מימון על רקע התהפוכות ההיסטוריות של זמנו. הספר מובא כאן בגרסתו המלאה במהדורה חדשה, בתרגום מגרמנית של י"ל ברוך, שפורסם לראשונה בשנת תש"ב; תרגום שהוא אמנם ארכאי מעט, אך משמר את האווירה האותנטית של הימים ההם.


גם כך לא כתוב בתנ"ך


יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן
ידיעות ספרים, 2009, 363 עמ'

 

ספרם המשותף הקודם של חוקר המקרא יאיר זקוביץ ושל חוקר ספרות המדרש והאגדה אביגדור שנאן – "לא כך כתוב בתנ"ך" – שראה אור לפני כשש שנים, התחקה אחר מסורות קדם מקראיות שהיה להן קיום לפני שהספרות המקראית הגיעה לגיבושה הסופי. מסורות שעובדו על ידי המקרא כדי להתאימן לעולם האמונות והדעות שלו, או מתוך התפלמסות עם השקפות שעומדות בסתירה לערכיו.

בשונה מהספר ההוא, שפניו היו נשואות אל מה שקדם לספרי המקרא, הרי שהספר שלפנינו מביט קדימה, אל מה שאירע בספרות היהודית הקדומה בתקופה שלאחר התנ"ך; אל הדרכים שבהן סופרו מחדש סיפורי המקרא, פורשו ונדרשו, בספרות שנוצרה החל משלהי תקופת המקרא ועד סמוך לסוף האלף הראשון לספירה.

הספר פותח בשלושה סיפורים מקראיים מוקדמים, ובאופן שבו הם נדרשים בספרות המקרא המאוחרת יותר: סיפור לקיחת הברכה על ידי יעקב בראי ספרות הנבואה; סיפור יציאת מצרים כפי שהוא מובא במזמור קי"ד בתהילים; וסיפור מפקד דוד בראי ספר דברי הימים. 28 הפרקים הבאים דנים בפרשנות שניתנה לסיפורים מקראיים נוספים בספרים החיצוניים, בספרות המדרש, בספרות הפיוט ואפילו בברית החדשה. בין הפרקים: סיפור קין והבל במדרש בראשית רבה; סיפור עקידת יצחק על פי יוסף בן מתתיהו; מעשה יהודה ותמר בראי ספר היובלים; עצת יתרו למשה על פי הנוסח השומרוני של התורה; דמותו של שמשון בתלמוד הבבלי; וסיפור יונה בספרי הבשורה של הברית החדשה.

שבירת הלוחות
תאולוגיה יהודית לאחר השואה


דוד הלבני, מאנגלית: דוד ענקי
טובי, 2010, 160 עמ'

 

"שני אירועים תאולוגיים מרכזיים התרחשו בהיסטוריה היהודית. ההתגלות בסיני וה'התגלות' באושוויץ. באירוע הראשון התגלתה נוכחות הא'-, באירוע השני התגלתה היעדרותו של הא'-". כך פותח פרופ' דוד הלבני את ספרו, המבקש להתמודד מבחינה תאולוגית עם הבלתי נתפס – עם השואה.

פרופ' דוד הלבני (וייס), יליד 1927, הוא חוקר תלמוד בעל שם וחתן פרס ישראל לתלמוד. בנערותו נשלח לעבודות כפייה במחנות אושוויץ, גרוס-רוזן ומטהאוזן והוא היחיד מבני משפחתו ששרד. הלבני היגר לארצות הברית, שם שימש רב קהילה ומרצה באוניברסיטת קולומביה, ולפני כחמש שנים עלה ארצה ומאז הוא מלמד בחוג לתלמוד באוניברסיטת בר אילן. בספר שלפנינו הוא חוזר לימיו במחנות, קושר בין הביוגרפיה המוקדמת שלו בתקופת השואה, ובין הביוגרפיה המאוחרת שלו כחוקר תלמוד, לבין שאלות תאולוגיות בדבר יחסי הא'- והעולם, ומתמודד עם השאלה כיצד ניתן היה להתפלל, ללמוד תורה ולהאמין בא'- בזמן השואה.

הטענה המרכזית שעולה בספר היא שאין לראות בשואה עונש, אלא ביטוי קיצוני לבחירה החופשית שהעניק הקדוש ברוך הוא לאדם. הלבני דן לעומק בהיסטוריה של לימוד התורה, זו שבכתב וזו שבעל פה, וקובע שבתקופת התורה שבכתב, כאשר נוכחות הא'- בעולם הייתה דומיננטית ומורגשת, לא התקיימה באמת בחירה חופשית. לעומת זאת, בתקופת התורה שבעל פה נוכחות הא'- בעולם אמנם הפכה להיות מורגשת פחות, אך דווקא בשל כך ניתנה לאדם בחירה חופשית של ממש, וזו הגיעה למימוש מפלצתי בימי מלחמת העולם השנייה. הספר משלב בדרך מרתקת בין האישי והפרטי לבין הכללי, ויוצר זיקה בין חוויותיו הדתיות של המחבר לבין תחום מחקרו האקדמי. לספר מצורפת הקדמה מאת חיים באר ומבוא ואחרית דבר מאת פיטר אוקס.

החורבה
שש מאות שנים של התיישבות יהודית בירושלים


ראובן גפני, אריה מורגנשטרן ודוד קאסוטו (עורכים)
יד יצחק בן-צבי, תש"ע, 318 עמ'

 

ספר אלבומי מהודר זה, המלווה בתמונות ובאיורים רבים, רואה אור לציון חנוכתו מחדש של מבנה בית הכנסת "החורבה", לאחר 62 שנות חורבן שהחלו עם הריסתו בידי כוחות הלגיון הירדני עם נפילת הרובע היהודי בתש"ח. "החורבה" הוא מן המבנים הטעונים ביותר במטען סמלי, והוא מסמל לא רק את מאפייני החיים היהודיים בירושלים במאה ה-19, אלא גם את רצף ההתיישבות האשכנזית ברובע היהודי של ירושלים למן המאה ה-15 והלאה. הספר מקבץ בתוכו מאמרים חדשים, פרי עטם של היסטוריונים, חוקרי תרבות ואדריכלים שעוסקים בקורותיו ובדמותו של בית הכנסת ובחיי הרוח והתרבות שהתפתחו סביבו, ומבקש לבחון את אופיו, את סמליותו, ואת תכנונו המשתנה של בית הכנסת לאורך הדורות. העיסוק בנושאים אלה נועד ללמד לא על עצמם בלבד אלא על כלל חיי הרוח והחומר היהודיים בירושלים במאות השנים האחרונות, עיר שאירועים רבים ובולטים בתולדותיה קשורים בתולדותיו של בית הכנסת "החורבה". בין הכותבים: אלחנן ריינר, אריה מורגנשטרן, שלום צבר, איל דוידסון, ראובן גפני ודוד קאסוטו.

הספר מחולק לשלושה שערים, וכל שער מוקדש לאחד התחומים הבולטים בקורותיו של הבניין. השער הראשון עוסק בהיסטוריה של "חצר האשכנזים" בירושלים החל מ-1425, דרך ימי רבי יהודה החסיד וחבורתו בעיר במפנה המאות ה-17 וה-18, והריסת המבנה ב-1720 בידי האוכלוסייה הערבית בעיר בשל חובות כספיים של האשכנזים, וכלה בשיקומה בידי רבי מנחם מנדל משקלוב ותלמידיו בראשית המאה ה-19. השער השני מוקדש לחיי הרוח, החברה והתרבות שהתפתחו סביב בית הכנסת במאה השנים הראשונות לקיומו, ולתיאור בית הכנסת ביצירות אמנות וספרות בדורות מאוחרים יותר, כסמל למאווייהם של יהודים בכל מקום לשוב לירושלים ולבנותה מחדש. השער השלישי עוסק בתכניות האדריכליות שהוצעו למתחם בית הכנסת בעשרות השנים האחרונות, מאז שחרורו של הרובע היהודי וראשית ההתלבטות בדבר אופיו העתידי, ועד להחלטה הסופית על בניית בית הכנסת מחדש בתבניתו המקורית.

ראשונים ואחרונים
מחקרים בתולדות ישראל מוגשים לאברהם גרוסמן


יוסף הקר, ב"ז קדר ויוסף קפלן (עורכים)
מרכז זלמן שזר, תש"ע, 455 עמ'

 

מצודתו של פרופ' אברהם גרוסמן, חתן פרס ישראל להיסטוריה וחבר האקדמיה הישראלית למדעים, הוא מגדולי החוקרים של תולדות עם ישראל בדורנו. מצודתו של גרוסמן פרוסה לאורכם ולרוחבם של ימי הביניים היהודיים, הוא חיבר מחקרים מונומנטליים על עולם הרוח האשכנזי ("חכמי אשכנז הראשונים", "חכמי צרפת הראשונים", וספרים אחדים על רש"י) ועל נשים יהודיות באירופה בימי הביניים ("חסידות ומורדות"), ולצדם מאמרים רבים על ראשות הגולה והישיבות בבבל ובארץ ישראל בתקופת הגאונים, על יהודי איטליה, צרפת וספרד המוסלמית, ועוד ידו נטויה.

עם פרישתו של גרוסמן מהוראה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית יזמו חבריו ותלמידיו הוצאת קובץ מחקרים לכבודו, והקובץ פורס יריעה נרחבת של מאמרים המאפיינים את רבגוניותו של גרוסמן עצמו. שניים מהמאמרים עוסקים בנושא שהוא אולי הקרוב ביותר ללבו של גרוסמן בשנים האחרונות – רש"י. ב"ז קדר עוסק במאמרו במפות ארץ כנען שצייר רש"י, שמופיעות במספר כתבי יד של פירושי רש"י לתורה. על אף המחקר הרב על רש"י ויצירתו, לא עוררו המפות שאייר עניין רב במחקר עד לשנים האחרונות. קדר מצביע על כך שמפות אלה משורטטות על סמך עקרונות הכרטוגרפיה שרווחה באירופה הקתולית בזמנו של רש"י, הן מבחינת אופן הייצוג של מקומות שונים והן מבחינת המידע הגאוגרפי שמצוי בהן. מידע זה מצטרף לידיעות נוספות שעליהן הצביע גרוסמן עצמו בדבר היכרותו של רש"י עם התרבות הלא יהודית של זמנו.

שמחה עמנואל מפרסם במאמרו קטעים מפירושי נכדיו של רש"י לספרי אסתר וקהלת, כאשר הפירוש לקהלת מתפרסם כאן לראשונה. פירושים אלה לקוחים מהגניזה האירופית – השם שניתן בשנים האחרונות לדפים רבים מתוך כתבי יד עבריים ששימשו לכריכת ספרים ולעטיפת תיקים ארכיוניים בספריות שונות באירופה. דפים אלה נתלשו לפני מאות שנים בידי נוטריונים או כורכי ספרים שעשו בהם שימוש לצרכים שונים ורבים מהם אבדו, אולם בעשרים השנים האחרונות נעשה מאמץ מרוכז לחשוף קטעים אלה, לצלמם ולהרכיב אותם מחדש; מאמץ שגם אברהם גרוסמן נטל בו חלק.

בין המחברים הנוספים שתרמו לקובץ מצויים דוד ברגר שעסק בפולמוס המחקרי על ההבדלים בין המשיחיות האשכנזית לבין המשיחיות הספרדית, ג'רמי כהן שדן בתפיסתו של האנטי כריסטוס הנוצרי כיהודי, מנחם בן ששון שעוסק בהבדלים בין קידוש השם בארצות הנצרות לבין קידוש השם שבארצות האסלאם, ראובן בונפיל שדן במוסד עיכוב התפילה בימי הביניים, ומרדכי עקיבא פרידמן שעסק במקומן של נשים יהודיות במסחר עם המזרח בימי הביניים. לספר מצורפת ביבליוגרפיה של כתבי גרוסמן.

כתבי עת – פעמים
רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח


121- סתיו תש"ע
מכון בן-צבי, 154 עמ'

 

חוברת זו של "פעמים" עוסקת בטקסטים של נוכחות והיעדר בימי הביניים. היא פותחת במאמר של עודד זינגר העוסק בהשתקפותם של נישואי מרחק בטקסטים מגניזת קהיר. זוגות נשואים שחיו בריחוק גאוגרפי ניכר זה מזה היו מציאות חברתית רווחת בחברת הגניזה. המחבר בוחן את חיי הנישואין במסגרת נישואי מרחק כאלה באמצעות קריאות ספרותיות ואנתרופולוגיות במכתבי הגניזה. בניגוד לגישה המשפטית הרווחת, קריאות אלה חושפות דינמיות במערכות יחסים בין בני זוג, ומגלות את התפקיד המרכזי של העמימות ושל האמביוולנטיות בהתמודדות עם הקשיים שגרם המרחק. עמימות לשונית ועמדות אמביוולנטיות יצרו מרחב למשא ומתן לא רשמי, שהתנהל לעתים לצד ההליך המשפטי הרשמי ולעתים במקומו. במקרים מסוימים בני זוג השתמשו במרחק באופן פעיל למגוון מטרות: השגת גירושין בתנאים נוחים, התמקחות על תנאי הנישואין, או פרדה ללא גירושין.

בהיבט אחר של נוכחות טקסטואלית והיעדרה עוסק מאמרו של אורי ארליך. נוסח התפילות בסידור רב סעדיה גאון, שנדפס על פי כתב יד אחד לפני קרוב לשבעים שנה, אינו אמין די הצורך להיחשב נוסח התפילות המקורי שקבע רס"ג בסידורו. היום ידועים מאות קטעי גניזה נוספים של הסידור שלא היו לפני מהדירי הסידור, ומחקר נוסח התפילה צריך להביא בחשבון גם את המידע שבקטעים אלה. במאמר מודגם השימוש בקטעי גניזה של תפילת שמונה עשרה מתוך עותקים של סידור הגאון, וכיצד ניתן להתקרב בעזרתם לבירור נוסח התפילה המקורי של הסידור.

מאמרו של דותן ארד דן בגישה סוציו-לינגוויסטית בתהליכים לשוניים מרכזיים שהתחוללו בקרב היהודים דוברי הערבית בסוריה, בארץ ישראל ובמצרים בשלהי ימי הביניים, לאור מקורות ספרותיים מגוונים, ובעיקר חומר תיעודי עשיר מגניזת קהיר.

The post ראו אור appeared first on סגולה.

]]>
ביקורת ספרים | ופנינו חברונה https://segulamag.com/%d7%91%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%99%d7%9c%d7%95-%d7%a8%d7%a7/ Tue, 10 Dec 2024 11:49:24 +0000 https://segulamag.com/?p=8526 במשך 19 שנה היה אזור ההר המרכזי מנותק ממדינת ישראל. שנים אלה השפיעו מאוד על עתידו, עד שלעתים קשה לדמיין כי אזור זה היה חלק מהאתוס הציוני לפני קום המדינה, בטרם היות הקו הירוק. מחקר חדש בוחן את מקומה של חברון בתנועה הציונית ומעלה על הדעת אפשרויות היסטוריות שלא התממשו לבסוף

The post ביקורת ספרים | ופנינו חברונה appeared first on סגולה.

]]>

במשך 19 שנה היה אזור ההר המרכזי מנותק ממדינת ישראל. שנים אלה השפיעו מאוד על עתידו, עד שלעתים קשה לדמיין כי אזור זה היה חלק מהאתוס הציוני לפני קום המדינה, בטרם היות הקו הירוק. מחקר חדש בוחן את מקומה של חברון בתנועה הציונית ומעלה על הדעת אפשרויות היסטוריות שלא התממשו לבסוף

'ופנינו חברונה!'
חברון והתנועה הציונית בין חזון למציאות 1882-1948


יורם אלמכיאס
כרמל, תשע"ט, 472 עמ'

 

טבעם של מחקרים העוסקים בנושא נקודתי ומצומצם שהם נוטים לגודש מיותר ומשמים של פרטים, ועל כן חששתי מעט כשניגשתי לקרוא את ספרו החדש של יורם אלמכיאס העוסק בזיקות שבין היישוב היהודי בחברון לבין התנועה הציונית עד להקמת המדינה. נוספה לכך העובדה שאני מכירה היטב את המחבר, וקריאת חיבור שנכתב בידי ידיד מלווה תמיד בחשש מאכזבה שתביא לאי נעימות. זאת ועוד, פרסומו של ספר העוסק בחברון על ידי תושב קרית ארבע עלול ללקות באפולוגטיקה, בפוליטיזציה, באנכרוניזם וברעות חולות נוספות שמלוות לא פעם כתיבה של מי שנוגע בעניין.

לשמחתי כל חששותיי התבדו ברגע שהתחלתי לקרוא את הספר ושקעתי בו בקריאה מכריכה לכריכה. הספר בהיר, שוטף, ועושה את מה שספר טוב אמור לעשות – מספר סיפור. הוא חורג מהפרטים ופורס סיפור רחב בהרבה מסיפורה המקומי של חברון. זהו סיפורו של היישוב היהודי בארץ ישראל כולה החל מראשית המפעל הציוני בארץ ועד להקמת המדינה. המחבר בוחן את הזיקות בין המרכיבים השונים שפעלו בארץ במקביל: המתיישבים היהודים, התנועה הציונית, הערבים והמשטר הזר – תחילה העות'מאני, ובמשך עיקר התקופה השלטון הבריטי. כל זאת מנקודת מבט מקורית ומרתקת של יישוב בעל משמעות כלכלית ודמוגרפית שולית, אך בעל משמעות היסטורית ולאומית מכרעת. אגב כך נבחנת מערכת היחסים בין שיקולים פרגמטיים לשיקולים ערכיים בעשייה הציונית בארץ.

 

יישוב ישן? יישוב חדש?

הספר, המבוסס על עבודת הדוקטור של אלמכיאס, סוקר ומנתח את היקף ההתעניינות והפעילות הציונית בעיר חברון בין השנים 1882-1948, ובוחן את מעמדה של העיר בתודעת היישוב העברי והמנהיגות הציונית באותן שנים.

היישוב לא הצליח להתאושש מהטבח. בית הכנסת בחברון אחרי פרעות תרפ״ט | מאוסף ספריית הקונגרס

האתגר בכתיבה על חברון הוא גדול: ההקשר הפוליטי העכשווי יצר זיקה בין חברון לבין מגזר והשקפת עולם מסוימים; זיהויה של חברון עם מה שמכונה 'היישוב הישן' קיבע לה בתודעה ההיסטורית דימוי חד ממדי; וחיסולו של היישוב היהודי בפרעות תרפ"ט צבע גם הוא את היישוב בעיר בצבע מסוים. אך המחבר השכיל לעמוד באתגר, להסיט הצדה את הדימויים המאוחרים ולהאיר את תולדותיה של העיר ושל היישוב היהודי שהתקיים בה בזמן אמת. הוא עשה זאת בעזרת אינספור מקורות כתובים מרתקים, צילומים וציורים שמפיחים חיים ביישוב היהודי הישן בחברון.

האור ששופך הספר על חברון תורם לא רק להבנה מדויקת יותר של התהליכים שחלו בעיר – שהייתה מורכבת הרבה ממה שמקובל לחשוב – ושל מגמות חידוש שהתפתחו בה בעיקר בתחילת המאה העשרים, אלא גם למגמה הרווחת במחקר בשנים האחרונות של ערעור על הדיכוטומיה בין היישוב הישן לבין היישוב החדש. אל העיר חברון חדרו בהדרגה מגמות השכלה ויצרנות שמצאו אחיזה בקרב בני הדור הצעיר. מגמות אלה באו לידי ביטוי ביוזמות חינוכיות עבריות מודרניות ובמגוון שיתופי פעולה עם התנועה הציונית, למשל בהקמת סניף של בנק אפ"ק ובפעילות רפואית של ארגון 'הדסה'. נעשו גם ניסיונות לפעילות חקלאית באזור חברון, ובאחד מהם – הקמת משתלה ביוזמת המחלקה החקלאית של המשרד הארצישראלי – נתלו לא מעט תקוות, אך קשיים אובייקטיביים הביאו כעבור זמן לסגירת המשתלה. לימים ביכה יוסף וייץ, מנהל מחלקת הקרקעות בקק"ל, את סגירת המשתלה, לאחר שהבין כי השקעה רבה יותר בפעילות ציונית באזור חברון הייתה עשויה להציל אותה מאוחר יותר מכיליון:

עתה, במבט אחורה 48 שנים, מפרפר בלב הרהור נוגה. ייתכן שאילו הוסיפה המשתלה להתקיים בחברון ולידה קבוצה נחשונית עקשנית, גדלה ומתפתחת, לא היו באות הפורענויות על היישוב היהודי בחברון לא בתרפ"ט ולא בתש"ח, וחברון הייתה משתלבת במדינת ישראל אז כיפו וחיפה (עמ' 155).

יתר על כן, בחינת התהליכים שעברו על חברון עד לשנות העשרים מלמדת כי אופיו של היישוב היהודי בעיר היה אחר מזה של ערים אחרות ביישוב הישן לא רק בצמיחתו של דור צעיר שהשכיל לשלב בין ישן לחדש בלי להפנות עורף לדת ולמסורת, אלא גם ביחסים הטובים ששררו בין הקהילה הספרדית לקהילה אשכנזית בעיר.

 

הרמוניה זמנית

קהילת חברון, שהייתה מיעוט יהודי בתוך רוב ערבי עצום, נודעה גם ביחסי הרעות ששררו בין בני שני העמים. כך למשל כתב מנשה מני, משכבת ההנהגה המקומית שצמחה בחברון, על המצב בעיר בשנות העשרים:

הרמוניה של חיי עיר מאוחדת. ערבים הזמינו את שכניהם היהודים לשמחותיהם, ובעונת הקיץ אף בילו אִתם בכרמיהם תחת גפנם ותאנתם, אכלו אִתם, שתו וישנו. וכן להפך, לא הייתה שמחה בבית יהודים שלא היו בה מראשי הקרואים מבין הערבים … הרוכלים היהודים מצאו אכסניה במסגדים שבכפרים כערבים ממש, או בבית המוכתר. וברדת הכפריים העירה ביום שישי להתפלל תפילת יום שישי במערת המכפלה, מצאו להם אכסניה בבתי היהודים (עמ' 222).

בשנות העשרים המוקדמות, בהשפעת יוזמות פנימיות של תושבים ויוזמות חיצוניות של המוסדות הציוניים, התקבל הרושם שהעיר חברון עתידה להשתלב במפעל הציוני ולשגשג, אך אף אחת מהיוזמות לא הבשילה לכדי מסגרת שהיה בכוחה לקדם את היישוב בעיר לקראת שינוי של ממש.

במהלך שנות העשרים ערערו קשיים כלכליים את הקהילה היהודית והביאו להגירה שלילית ממנה. ב-1922 נותרו בעיר 457 יהודים בלבד לצד 17 אלף מוסלמים, פחות משליש ממספר היהודים שחיו בעיר ב-1895. הספר עוסק בחיסולה הכואב של הקהילה היהודית בפרעות תרפ"ט, ומתרכז במערכת היחסים המורכבת שהתקיימה בין היישוב היהודי בחברון לבין המוסדות הציוניים. בדיעבד אפשר לומר כי גם האוכלוסייה הערבית בחברון – שרק מעטים מתוכה יצאו להגנת היהודים מפני הפורעים – סבלה מחיסול הקהילה היהודית:

והנה מתאבך עשן מחניק מבית 'הדסה', ואחריו בוקעות להבות אדומות ומלחכות את כותלי האבן … פה ניפצו הפורעים את כל המכשירים הרפואיים, ואת בית המרקחת הרסו עד היסוד לבל יוכלו היהודים לרפא את פצועיהם … את הבית הציתו על כליו ורהיטיו לבל יישאר זכר למוסד החסד הגדול של היהודים אשר היה סמל לצדק אנושי – יום יום היו עשרות ערבים באים לכאן להתרפא חינם (עמ' 209).

בני תנועות הנוער היהודיות שטיילו באזור חברון סיקרנו צעיר בדואי בשם חסן והוא הצטרף אליהם. הרי חברון, 1942

שיקומה של קהילת חברון הוא סיפור מרתק ולא מוכר דיו. במשך תקופה ארוכה לא הצליחו יהודי חברון לשוב אל העיר, תחילה בשל הסתייגות של הממשל הבריטי ולבסוף בשל חוסר עזרה מצד המוסדות הציוניים. אלה שהצליחו לבסוף לשוב לחברון היו מעטים, והתמיכה בהם הייתה כה דלה עד שהם לא הצליחו לשרוד בעיר בעת מוראות המרד הערבי שפרץ בתרצ"ו.

בנקודה זו הולך ומתחדד הפער בין טיפוחה של חברון כחלק מהאתוס הציוני – כעיר קברי האבות וערש מלכות דוד, וכעיר שבה נשפך דמם של יהודים בפרעות – לבין המפעל הציוני שלא השקיע רבות בשיקומה ובקימומה של העיר. במקביל לנטישתה של חברון הממשית בעקבות הפרעות, הלכו והתחזקו רגשות הגעגוע והערגה לחברון ההיסטורית שהייתה לסמל.

 

בין החזון למציאות

הפער בין חברון הסמלית לחברון הממשית הוא אחד הצירים המרכזיים שסביבם נסב הספר. המחבר מציין מגוון דרכים שבהן בא לידי ביטוי הקשר היהודי לחברון לאורך עשרות השנים שנדונות בו: יצירה ספרותית, אמנות חזותית, תעמולה, דברי הגות שעמדו על חשיבותה של חברון במורשת הלאומית העברית, וגם ניסיונות התיישבות והקמת מוסדות ציוניים בעיר.

אזור חברון היה בין האתרים המרכזיים שאליהם טיילו תלמידים, חברי תנועות נוער וחברים בחוגי 'משוטטים' כחלק מטיפוח המורשת הלאומית, אך על אף המקום המשמעותי שהיה לחברון בטיפוח האתוס הציוני, ההתיישבות בעיר, ובאזור ההר המרכזי כולו, הייתה דלה מאוד. הדבר נבע משיקולים מעשיים של כדאיות כלכלית, מהיצע קרקעות נמוך ומצפיפות אוכלוסין ערבית. בתקופה זו התרכזה ההתיישבות היהודית באזורי העמקים והחוף. במהלך שנות השלושים, לנוכח תכניות החלוקה השונות של הארץ, צפו ועלו גם שיקולים מדיניים וביטחוניים. לאחר שהתברר כי דווקא הערים העבריות העתיקות והיישובים המקראיים הקדומים עלולים להישאר מחוץ לגבולותיה של המדינה היהודית התגבר קולם של מי שהשמיעו טיעונים ערכיים והיסטוריים. כך למשל אמר ברל כצנלסון:

בן-גוריון אמר בפני הוועדה המלכותית: "התנ"ך הוא המנדט שלנו". אין זו מליצה. זהו אחד הניבים המעמיקים של המחשבה הציונית. אל נשכחנו … תנועה היונקת ממקורות עמוקים כתנועתנו אינה יכולה להתייחס בקלות דעת לעניינים הנחשבים כסנטימנטליים, כי יש ועניינים אלה הם בעלי חשיבות מכרעת … הפטריוטיזם שלנו צמח מתוך ספר, הוא דבק בפסוקים, בשמות היסטוריים, אהבת מולדת מופשטת ואהבה זו נטענו בתוכנו במשך הדורות, ונשאנו ממקום למקום את הפטריוטיזם המופשט. בארץ ישראל של 'היום', זו שמציעים לנו, אין חברון קיימת. בהרי יהודה יש כפר ערבי קטן, כפר מודיעין, מולדת החשמונאים. היש לו ערך התיישבותי? אך מדי שנה בשנה היה הנוער הארץ ישראלי יוצא לשם בימי החנוכה ומתייחד עם זכר המכבים. מעתה תימצא מודיעין מחוץ לרשותנו … מצדה נמצאת במדבר יהודה, צופה אל ים המלח, ואף היא איננה 'אובייקט להתיישבות', אבל הערך של מצדה בשבילנו איננו נמדד בכמות הנפשות העלולות להשתכן בנקודה זו, אלא בכוחה המחַיה והמחנך בשביל כל הדור הגדל בארץ (עמ' 310).

הציוד לטיול | צילום: דב מייזל

"פתחי מצדה שערייך ואבוא הפליט" – מזכרת שהותירו המשתתפים | צילום: דב מייזל

אילו

הקריאה בספר מלווה בלא מעט צביטות בלב ובתחושת החמצה לנוכח מה שהיה עשוי לקרות, מה היה אילו. אילו היו הגופים הציוניים משקיעים בביסוסה של חברון מעט יותר לאורך שנות העשרים; אילו היה היישוב היהודי בחברון מאפשר לארגון ההגנה להיערך בו ערב פרעות תרפ"ט; אילו היו המוסדות הציוניים מקצים לשיקומה של חברון חלק הגון מהכספים שאספו לשיקום היישובים שנהרסו בפרעות, כפי שהקצו ליישובים המזוהים יותר עם היישוב החדש ועם הציונות; אילו היו מתממשות התכניות לרכוש אלפי דונמים מערבים באזור חברון שביקשו להיפטר מקרקעותיהם וליישב עליהן אלפי יהודים ניצולי שואה; אילו ואילו.

לכל ההחמצות הללו מצטרפים דבריו של משה דיין על תכניתו של בן-גוריון בספטמבר 1948 – חודשים אחדים לפני סיום מלחמת העצמאות – לכבוש את ירושלים העתיקה ואת הר חברון. הוא ראה בכך הזדמנות היסטורית וניצול הצלחה של צה"ל בגזרת הדרום. כשהובאה התכנית להצבעה בממשלה תמכו בה חמישה מול שבעה שהתנגדו לה. על כך אמר בן-גוריון:

זו תהיה בכייה לדורות … אם יישאר המצב הקיים תוסיף ממלכת ירדן לשלוט בהרי יהודה, ירושלים ועל הדרכים המוליכות אליה מצפון, ממזרח ומדרום. החלטה זו מביישת את השרים שהתנגדו לכיבוש הר חברון וירושלים. זו החלטה שתגרום אסון מדיני ואסטרטגי (עמ' 335).

יצחק רבין העיד כי בסיור שערכו מפקדי הצבא לאזור מצדה מעט אחרי שהסתיימה המלחמה הם צפו מערבה להר חברון:

בן-גוריון פנה לפתע ליגאל אלון ושאל אותו כיצד יש לדעתו לכבוש את האזור. אלון המופתע פרס בפניו את השיקולים והמהלכים השונים אך שאל אותו: "האם באמת אתה רוצה לכבוש אזור זה?" ובן-גוריון השיב: "עכשיו אי אפשר, אבל אתם אולי אתם עוד תכבשו" (שם).

לאחר מלחמת ששת הימים היה בן-גוריון מהראשונים שביקרו בחברון ובמערת המכפלה. את קריאתו ליישובה של חברון ביהודים באופן מיידי הוא נימק בנחרצות:

בחברון מתחילה ההיסטוריה העברית … מכאן ברור שרק שלושת אבות האומה היהודית ושלוש האמהות של האומה היהודית נקברו במערת המכפלה. אולם חשיבותה של חברון היא לא רק בתולדות האבות והאמהות של עמנו … בחברון קמה המלכות הגדולה ביותר שהייתה לישראל עד היום הזה … ונעשה משגה עצום ונורא אם לא ניישב את חברון שכנתה וקודמתה של ירושלים ביישוב יהודי גדול והולך בזמן הקצר ביותר. זה יביא ברכה גם לשכנים הערבים. ראויה חברון להיות אחותה של ירושלים (עמ' 335-336).

והנה לנו עוד 'אילו'.

בשבט תש"ב (1942) נערך סמינר מצדה – טיול להכשרת מדריכים מתנועות הנוער שעברו בהרי חברון בדרך למצדה. שכירת גמלים והתארגנות בכפר יטא | צילום: דב מייזל

The post ביקורת ספרים | ופנינו חברונה appeared first on סגולה.

]]>
צייר על הגג – מארק שאגאל https://segulamag.com/%d7%a6%d7%99%d7%99%d7%a8-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%92%d7%92-%d7%9e%d7%90%d7%a8%d7%a7-%d7%a9%d7%90%d7%92%d7%90%d7%9c/ Mon, 14 Oct 2024 06:14:09 +0000 https://segulamag.com/?p=6208 מארק שאגאל נולד למשפחה חסידית ברוסיה הצארית הנוצרית ורוב שנותיו חי ויצר בפריז. חייו ויצירתו של האמן היהודי הסוריאליסטי הגדול נעו ללא הרף בין שלושת קודקודים- העיירה היהודית, התרבות העממית הרוסית ותרבות המערב החילונית

The post צייר על הגג – מארק שאגאל appeared first on סגולה.

]]>

מארק שאגאל נולד למשפחה חסידית ברוסיה הצארית הנוצרית ורוב שנותיו חי ויצר בפריז. חייו ויצירתו של האמן היהודי הסוריאליסטי הגדול נעו ללא הרף בין שלושת קודקודים- העיירה היהודית, התרבות העממית הרוסית ותרבות המערב החילונית

בשנות הילדות הייתי צופה ומסתכל בך בדחילו מעל מפתן ביתנו. כה נהירה היית לעיניים הילדותיות. בהיות גדר חוצצת ביני לבינך הייתי עולה על סדן של עץ. ואם גם מעל הסדן לא היטבתי לראותך, הייתי מטפס על הגג. אין בכך כלום, גם סבי היה נוהג לטפס על הגג. ובעומדי על הגג הייתי מזין עיניי במראות נופך. כאן, ברחוב פנקרובסקאיה, נולדתי בפעם השנייה (מארק שאגאל, 'חיי', עמ' 8-11).

במלים אלה התייחס מארק שאגאל, הצייר היהודי שנולד ברוסיה וחי בצרפת, מגדולי הציירים היהודים ומגדולי האמנים הסוריאליסטים במאה העשרים בכלל, לחוויות ילדותו בוויטבסק – עירו העצובה והעולצת, כפי שכינה אותה – ולאופן שבו החל להיחשף אל מראותיה ואל נופיה, הריאליים אך גם הפנטסטיים. והנה, אותה עמידה על הגג כשהוא תלוי בין שמים לארץ מיטיבה כל כך לסמל את כלל דרכו בחייו; הן בחייו האמנותיים – ביצירתו הנעה בין מציאות לדמיון, בין עולם של מטה לעולם של מעלה, והן באופן שבו היטלטל בין עולמות שונים ובין מקורות יניקה סותרים.

 

ילדות בריח דג מלוח

אם לידתו השנייה של שאגאל הייתה על גג הבית ברחוב פנקרובסקאיה, הרי שלידתו הראשונה הייתה שגרתית בהרבה. הוא נולד ב-1887 בשם משה סגל בעיר ויטבסק שברוסיה הלבנה, עיר סואנת וגדולה יחסית בתחום המושב שמנתה אז למעלה משישים אלף איש, יותר ממחציתם יהודים. הוא היה הבכור מבין תשעה ילדים שנולדו לחצקל (יחזקאל), עוזר וסבל של סוחר דגים מלוחים, ולפייגה איטה, בעלת חנות מכולת קטנה. הוריו התפרנסו בקושי ומשפחתו חיה בצנעה. זו הייתה משפחה מסורתית, וכרבים מיהודי ויטבסק נמנתה עם חסידי חב"ד. הוריו אף נטו לציונות ורכשו את השקל הציוני.

מוצאו החב"די של שאגאל ניכר בעבודותיו – במיוחד באלה המציגות את העיירה היהודית ואת משפחתו. בציור מוקדם של הוריו ניכרת ההבחנה המגדרית האופיינית שבה האם אוחזת כף ומאכילה את האב הקורא בספר

בוויטבסק החל משה הצעיר להיקשר לתרבות העממית, למראות העיירה ולשלל הדמויות הססגוניות שאכלסו אותה ואשר לימים הזינו את יצירתו. ביניהן התבלטו סוחרים, בעלי תפילה וסתם יהודים של חול, שכנים ובני משפחה. מתוכם התנשאה דמותו של הדוד נח, הוא הדוד שמפיו ומכינורו לא מש מעולם ניגונו של הרבי. דוד זה הונצח לימים בציוריו של שאגאל בדמות 'כנר על הגג', והוא ששימש מקור לשמו של המחזמר הידוע על פי סיפורו של שלום עליכם.

אך לא רק את מראותיה ואת ניגוניה של העיירה היהודית ספג משה סגל. סמוך לבית הוריו היו גם כנסיות ומנזרים בעלי גגות דמויי בצל, וצלבים וחזירים וכמרים הלכו ברחוב והצטלבו. שנים מאוחר יותר אמר שאגאל כי רגבי אדמתה של רוסיה שדבקו בנעליו לא נשרו מהן מעולם, והייתה זו רוסיה שהיו בה אלה וגם אלה.

משה קיבל חינוך מסורתי ב'חדר' ולאחר מכן דאגה אמו להכניסו תמורת שוחד לבית ספר רוסי עירוני שבדרך כלל לא התקבלו אליו נערים יהודים. משה, שהיה בינתיים למארק, לא הצטיין בלימודיו ואף נתקף גמגום כאשר נדרש להשתתף בשיעורים ברוסית. רק בשיעורי רישום וגאומטריה ניכר כשרונו האמנותי. באותם ימים החל מארק להעתיק למחברת מיוחדת איורים שנדפסו בכתבי עת רוסיים, והישגיו עוררו התפעלות. אז גם גמלה בלבו ההחלטה להפוך לצייר, החלטה שגרמה מורת רוח למשפחתו, הן בשל התפיסה שרווחה בחברה המסורתית שלפיה באמנות הפלסטית יש משום עברה על הדיבר "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", והן בשל העובדה שמלאכת הציור לא הבטיחה לבעליה יציבות כלכלית.

על אף הסתייגותם של הוריו, ולאחר שזכה לבסוף בהסכמת אמו, החל שאגאל בן ה-19 ללמוד בבית הספר הפרטי לרישום ולציור של יהודה פן בוויטבסק. אלא שסגנונו האמנותי של פן, שתיעד את חיי העיירה באופן ריאליסטי, לא היה לרוחו של שאגאל. הוא ביקש לעבור לעיר הבירה סנט פטרסבורג בתקווה שימצא בה משב רוח אירופי ומודרניסטי יותר. אביו, שהשלים בלית ברירה עם הדרך שבה בחר בנו, נתן לו מתחת לשולחן 27 רובל, בתוספת אזהרה שלא יצפה ממנו לעזרה נוספת, ואף השיג עבורו מכתב מסוחר מקומי אשר הטיל עליו כביכול לרכוש סחורות בבירה שהכניסה אליה ליהודים הייתה אסורה על פי רוב.

בלה רוזנפלד שאגאל – אשתו הראשונה של מארק – הייתה סופרת שכתבה ביידיש ושימשה מקור השראה לרבים מהציורים של האמן היהודי הגדול

את שלוש השנים הבאות בילה שאגאל בסנט פטרסבורג. היו אלה שנים קשות שבהן יצר מתוך עוני ומצוקה. הוא לא קיבל אישור שהייה בעיר ואף נאסר בשל כך; הוא לא התקבל ללימודים באקדמיה הממלכתית ונאלץ ללמוד בבית ספר לא יוקרתי וללא מלגת מחיה מספקת כשהוא נתמך על ידי נדבנים. אך למרות הקשיים הוא צייר בתקופה זו את יצירותיו החשובות הראשונות והחל לגבש לעצמו סגנון ייחודי ששילב בין האמנות העממית – היהודית והרוסית – לבין זרמים מודרניסטיים כמו קוביזם ופוביזם. ההתוודעות לסגנונות אלה, שנולדו באותם ימים בפריז, הניעה את שאגאל להגר ב-1910 אל בירת האמנות של המערב באותם ימים, ובלב מלא חששות עזב את רוסיה, לא לפני ששב לוויטבסק כדי להיפרד מארוסתו האהובה, בלה רוזנפלד, שאותה הכיר בתקופת לימודיו. "א-ל מסתתר בין עננים או מאחורי ביתו של הסנדלר", התפלל אז, "עזרני שאמצא את נשמתי, נשמה מתייסרת של נער מגמגם. עזרני למצוא את דרכי. מבקשת נפשי שלא להיות כמו של כל האחרים, מבקש אני לגלות עולם חדש". והוא נפרד לשלום מעיר ילדותו: "ויטבסק, אני נפרד ממך. הישארי לנפשך עם מליחייך!" (דוד גלעדי, 'מארק שאגאל, סיפור חיים ופרקי ציור', עמ' 58-59).

 

אינדיבידואליסט בלב המהפכה

באותם ימים הייתה פריז עיר תוססת ושוקקת חיים, לב הסצנה האמנותית האירופית, עמוסת מוזאונים, סלונים וסדנאות יצירה, רוחשת פעילות אמנותית ודיונים סוערים בין נציגיהם של הזרמים החדשים באמנות. שאגאל האינדיבידואליסט, שמאס בתחושה שליוותה אותו ברוסיה כאילו על כל צעד ושעל הוא מזוהה כיהודי, שמח להיבלע באווירתה הקוסמופוליטית של עיר האורות והצבעים. הוא שכר לעצמו סדנת עבודה שבה יצר במשך חודשים אחדים, ולאחר מכן עבר ל'כוורת' (לה-ריש), מתחם שהיו בו כמאה סדנאות של ציירים וקומונות של יוצרים בני עמים שונים. הוא צייר אז כאחוז תזזית ומיעט בשינה ובאכילה. כשמצבו הכספי לא אפשר לו לרכוש בדי ציור קרע מעליו את חולצותיו והשתמש בהן כמצע לציוריו.

על אף ששאגאל היה מקורב לגדולי האמנים בפריז וזכה להערכתם, הוא לא זכה להערכה של ממש מצד הקהל, לא הצליח למכור את תמונותיו וגם לא להציג אותן בתערוכה משלו. רק ב-1914 ערך תערוכת יחיד ראשונה ומצליחה בברלין, אך הצלחתו נקטעה בגלל נסיעתו רוסיה לרגל חתונת אחותו ולשם פגישה עם ארוסתו בלה. ביקור קצר זה הפך לשהייה בת כשמונה שנים ברוסיה בשל מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הקומוניסטית.

מבחינה משפחתית פתחה חזרתו של שאגאל לרוסיה תקופה של אושר. ב-1915 נשא לאישה את בלה, ולאחר כשנה נולדה בתם אידה. הוא אף הרבה לצייר באותם ימים תמונות משפחתיות לצד תמונות רבות שהנציחו את הוויית העיירה היהודית, מתוך תחושה שהוויה זו נמצאת בסכנת כליה. יצירותיו עוצבו בהשפעת הזרמים שפגש בפריז ומתוך הסתכלות רעננה וחדשנית, ושאגאל אף הציג ברוסיה תערוכות מיצירותיו.

אך האירועים הפוליטיים מנעו משאגאל להתמסר רק למשפחתו וליצירתו. תחילה גויס לצבא, ועם פרוץ המהפכה הקומוניסטית נמלא אופטימיות והאמין כי המהפכה תביא בכנפיה התחדשות רוחנית ואמנותית. בשונה מדרכו הוא אף החל לצדד בערכי הקומוניזם ובטמיעה בקולקטיב. ב-1918, כאשר התמנה מטעם שלטונות המהפכה לקומיסר הממונה על האמנויות במחוז הולדתו ויטבסק, הגה במרץ תכניות להשלטת רוח המהפכה באמצעות האמנות. אך עד מהרה, לאחר שהשלים את משימתו הראשונה – קישוט העיר לרגל חגיגות השנה למהפכה – עמד על הפער בין תפיסתו האמנותית לבין זו של השלטונות:

ב-25 באוקטובר התנופפו החיות הססגוניות שלי אילך ואילך בכל רחבי העיר, נפוחות ברוח המהפכה. הפועלים צעדו בסך בשירת האינטרנציונל. כשראיתי את חיוכיהם הייתי בטוח שהם הבינו אותי. מנהיגיהם הקומוניסטים נראו פחות שבעי רצון: למה הפרה ירוקה ולמה הסוס מעופף בשמים? למה? מה זה שייך למרקס וללנין? ('חיי', עמ' 139).

נמשך לסוריאליזם הפריזאי ולחיי האמנות והתרבות העשירים של עיר האורות. מארק שאגאל הצעיר יוצר בפריז | באדיבות הספרייה הלאומית

רוחו החופשית של שאגאל לא הלמה אפוא את רוח המהפכה, הוא נקלע להתנגשויות עם האנשים שלצדם עבד ונחל מפח נפש פעם אחר פעם. לפיכך פנה, לצד אמנים יהודים נוספים, לטיפוח ולשימור האמנות היהודית העממית, מגמה שתאמה גם את חייו המשותפים עם בלה, שהייתה קרובה למסורת היהודית. במסגרת פעילות זו נרתם ב-1920 לעבודה במסגרת התאטרון הקאמרי היידי הממלכתי שהוקם במוסקבה. אמנות התאטרון נתפסה בעיניו כאמנות טוטלית הכובשת את כל החושים ומזמנת חוויה שהיא כמעט דתית. הוא פנה במרץ לעיצוב התלבושות ולהכנת התפאורות לתאטרון, אך גם בכך לא התמיד זמן רב. הוא התקשה לעבוד במסגרת, השלטונות הסובייטיים החלו אז להערים קשיים על פעילות תרבותית שאינה הולמת את רוח המהפכה, ועקרונות הקומוניזם בכללם הלכו והעיקו עליו. שאגאל החליט אפוא כי אין לו עוד מקום בצל הקולקטיב וב-1921 שב לפריז.

 

אמן צלוב

ערב עזיבתו את רוסיה בשנית השלים שאגאל את כתיבתו של חיבור אוטוביוגרפי מלווה איורים בשם 'חיי'. חתימת החיבור סימלה את תחושתו כי תם פרק משמעותי בחייו וכי הוא פונה לחיים חדשים. ואכן, מששב לפריז בלע את אווירת החירות הפוליטית והאמנותית שבה מתוך שיכרון. שאגאל, שכבר הפך לאמן בעל שם עולמי, מיעט באותן שנים לעסוק בנושאים יהודיים והתמקד בציורים בנושאי אהבה, משפחה, טבע, נוף וחיי הקרקס. הוא אמנם החל לצייר גם סדרת איורים לתנ"ך, ולשם כך אף ביקר בארץ ישראל ב-1931, אך היוזמה לסדרה זו באה דווקא מצד בעל גלריות צרפתי. מבקרי אמנות אף טוענים שיותר משיש באיוריו לתנ"ך זיקה למקורות יהודיים הם מהווים המשך למסורת הציור האירופית.

הנאצים העדיפו אמנות ריאליסטית על פני אמנות מופשטת כמו זו הסוריאליסטית של שאגאל, ולכן לא מפליא שציורו 'קמצוץ טבק' נועד לייצג את האמנות היהודית המנוונת בתערוכה שבנה גבלס

אך נדמה כי שאגאל לא יכול היה להתנתק מן ההוויה היהודית לאורך זמן, ועליית הנאצים לשלטון הטיחה אותו שוב אל העיסוק בסוגיות יהודיות. תחושת האיום על העולם היהודי בכללו ועל האמנות היהודית בפרט באה לידי ביטוי בצורה סמלית גם דרך סיפורו של שאגאל עצמו. גבלס, שר התעמולה הנאצי, דן לשרפה את כל תמונותיו שהיו מצויות באוספים ציבוריים בגרמניה, יחד עם ציוריהם של אמנים נוספים שנחשבו 'מנוונים', ורק תמונה אחת שלו – קמצוץ של טבק – נשמרה לצורך הצגתה בתערוכה 'האמנות המנוונת' שערך גבלס. ב-1935 ביקר שאגאל בווילנה וצייר עוד ועוד תמונות של יהודי העיר בסגנון ריאליסטי למדי, כמי שבא להנציח עולם העתיד להיחרב בקרוב.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה דחה שאגאל ניסיונות אחדים להבריח אותו מצרפת, אך ב-1941, לאחר שצרפת אימצה את החוקים הנאציים ולאחר שנאסר ושוחרר בהתערבות האמריקנים, החליט שאגאל לברוח עם אשתו ובתו לארצות הברית, שם שהה עד תום המלחמה. בתקופה זו הרבה לצייר יצירות שתיארו את סבלו של העם היהודי. בין ציוריו מאותם ימים רווח המוטיב של דמות הצלוב, כפי שהוא רווח ביצירותיהם של אמנים יהודים נוספים בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה העשרים. בשימוש במוטיב זה היה משום ביטוי למשיכה לתרבות האירופית והנוצרית, אך הייתה בשימוש בדמותו של ישו גם התרסה נגד העולם הנוצרי שבשמו של ישו – בן לעם היהודי שהטיף לאהבת אדם, לחמלה ולמחילה – טבח דווקא בבני עמו. שאגאל כתב על כך בסוף שנות השבעים:

כל אלה המתעניינים באמנותי ויש להם מושג כלשהו על אמנות זוכרים בוודאי שדמות הצלוב מופיעה בציוריי זה עשרות שנים. ולמבקרים יהודים ונוצרים וכן למבינים היה תמיד ברור מובנה בהתאם לתפיסתי. לגביי סימל תמיד הצלוב את עצם הדמות של היהודי המעונה. כך הבינותי אותו בשנת 1912, כשבפעם הראשונה העליתי דמות זו על אחד הבדים שלי. זה קרה בהשפעת הפרעות. אחר כך ציירתי ורשמתי אותו בתמונות על רקע עיירות, מוקף צרות יהודיות, עם אמהות יהודיות, הנמלטות מפוחדות ותינוקות בידיהן (גבריאל טלפיר, "מארק שאגאל, האיש ויצירתו", 'גזית' ל"ב, עמ' 164).

לאורך כל חייו עמוסי היצירה עסק שאגאל בנושאים יהודיים. דוד ובת שבע, מתוך איורים לתנ"ך שנוצרו בשנים 1939-1931 | באדיבות אוסף המשכן לאומנות עין חרוד

שאגאל הרבה לעסוק בנושאים נוצריים, ובמקרים רבים יצר בציוריו שילובים סוריאליסטיים בין מוטיבים יהודיים לנוצריים. 'הצליבה הלבנה' שצויר ב-1938 הוא מהבולטים שבציורים מסוג זה

 

תלוי בין עולמות

מארק שאגאל הלך לעולמו בצרפת ב-1985. האמן שסלד מתיוגים ומכותרות נע כל חייו כמטוטלת בין מקורות יניקה אחדים: שורשיו היהודיים, העיירה הרוסית והאמנות המודרניסטית הצרפתית. לאחר מלחמת העולם השנייה נדמה היה כי הוא בוחר שוב להתנתק מן ההוויה היהודית ולבנות לעצמו חיים חדשים. ייתכן שהייתה זו דרכו להתמודד עם אבלו על מותה של בלה אשתו ב-1944. ואכן, שנים אחדות לאחר מותה ניהל רומן קצר עם אישה לא יהודייה ממוצא אירי שאף ילדה לו בן, וב-1952 נשא לאישה את וולנטינה ואווא ברודסקי, שהייתה אמנם יהודייה אך בשונה מבלה היא הייתה רחוקה מן המסורת היהודית. שאגאל גם הרבה באותן שנים לעסוק בנושאים אוניברסליים ולהשתמש במוטיבים מהמיתולוגיה היוונית ומהמורשת הנוצרית. הוא יצר אז קישוטי פנים וחלונות ויטרז' לכנסיות ולקתדרלות רבות. גם את יצירת המופת שלו – סדרת איורי התנ"ך שעליה עבד במשך שנים רבות – בחר להעניק במתנה דווקא לעיר ניס שבצרפת.

ועם זאת, העם היהודי וארץ ישראל המשיכו למלא את עולמו הפנימי בדרכים שונות. הוא ערך שישה ביקורים בישראל, חמישה מהם לאחר הקמת המדינה, ואף שקל להיענות בחיוב להצעתו של מאיר דיזנגוף בעת ביקורו הראשון בארץ להפוך ל'יהודי מתחדש' בארץ ישראל, להתיישב בתל אביב ולסייע בהקמת מוזאון תל אביב. מאוחר יותר נענה ברצון לבקשה שיעצב חלונות ויטרז' עבור בית הכנסת של בית החולים 'הדסה' בירושלים, ואת העיטורים לקירות ולרצפת הפסיפס של משכן הכנסת.

לא פעם, כאשר יהודים או ישראלים ניסו לנכס את יצירתו ולתארה כ'יצירה יהודית' התרעם על כך שאגאל, אך נדמה כי לעתים תמונה אחת, ובפרט תמונה פרי עבודתו של אמן גדול, שווה יותר ממלים רבות ומהכרזות. עוד בראשית שנות העשרים, ערב יציאתו מרוסיה בפעם השנייה, פרסם שאגאל רשימה שהייתה מעין 'אני מאמין' שלו באשר לאמנות היהודית. בין השאר כתב שם:

לפני זמן מה התנהל בחוגי האמנים היהודים פולמוס בנוגע לדבר המכונה אמנות יהודית. בסאון ובלהט הוויכוחים הוזכרה קבוצת אמנים ובתוכם גם מארק שאגאל … חייכתי בלבי. באותו זמן הייתי עסוק בדבר מה שונה … סמטאות עיירתי, תושבים גיבנים, מליחים, יהודים ירוקים, דודים, דודות … המנורה דלקה בכהות והאירה את תמונתי שעמדה עם הראש למטה (כך אני עובד – יבושם לכם!). ולבסוף, כשעם דמדומי השחר התחילו מתבהרים שמי פריז, צחקתי בשמחה לרעיונותיהם הבטלניים של שכניי על גורל האמנות היהודית. מילא, תדברו לכם ואני אעבוד (שם, עמ' 57-58).

אחות מתבוננת על הוויטרז'ים המפורסמים בבית הכנסת שבבית החולים הדסה עין כרם סמוך להתקנתם בתשכ"ב | צילום: משה פרידן, לע"מ


לקריאה נוספת:
מארק שאגאל, 'חיי', תרגם מיידיש מנשה לוין, ספריית פועלים, תל אביב תשל"ח; "מארק שאגאל – בן 90", 'גזית: ירחון לאמנות וספרות', ל"ב, י"ב (תשל"ח), עמ' 11-187; דוד גלעדי, 'מארק שאגאל: סיפור חיים ופרקי ציור', יבנה-מסדה, תל אביב תשמ"ו.

The post צייר על הגג – מארק שאגאל appeared first on סגולה.

]]>
מגלים מחדש את ארץ הקודש – ארכיאולוגים זרים https://segulamag.com/%d7%9e%d7%92%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%97%d7%93%d7%a9-%d7%90%d7%aa-%d7%90%d7%a8%d7%a5-%d7%94%d7%a7%d7%95%d7%93%d7%a9-%d7%90%d7%a8%d7%9b%d7%99%d7%90%d7%95%d7%9c%d7%95%d7%92%d7%99%d7%9d-%d7%96%d7%a8/ Mon, 14 Oct 2024 06:06:13 +0000 https://segulamag.com/?p=6200 לחיידק ארץ ישראל שאחז בחוקרים מהמעצמות השונות באירופה במאה ה-19 היו מקורות אידאולוגיים, כלכליים ופוליטיים מגוונים. הארכיאולוגים, הגאוגרפים וההיסטוריונים הללו, שחרשו את הארץ מלווים בטובי המאיירים, היו הראשונים שבחנו את נופיה בעיניים מדעיות

The post מגלים מחדש את ארץ הקודש – ארכיאולוגים זרים appeared first on סגולה.

]]>

לחיידק ארץ ישראל שאחז בחוקרים מהמעצמות השונות באירופה במאה ה-19 היו מקורות אידאולוגיים, כלכליים ופוליטיים מגוונים. הארכיאולוגים, הגאוגרפים וההיסטוריונים הללו, שחרשו את הארץ מלווים בטובי המאיירים, היו הראשונים שבחנו את נופיה בעיניים מדעיות

בתולדות חייו הסוערות של נפוליאון בונפרטה, קיסר צרפת האדיר, היה סיפור מסעו לארץ ישראל בבחינת אפיזודה קצרה וחולפת. כארבעה חודשים בלבד, במהלך 1799, נמשך המסע הזה, שבו ניסה לכבוש את הארץ משליטה המקומי אחמד אל ג'זאר, בן חסותו של הסולטן התורכי. בסיומו, לאחר תבוסה צורבת מול חומותיה הבצורות של עכו, נס על נפשו מוכה וחבול לעבר מצרים, וממנה פנה לכיבושים קלים וזוהרים יותר ברחבי אירופה.

הארץ הייתה גם היא מוכה וחבולה וצלקות המלחמה נותרו בנופה. עדים בני הזמן תיארו את מישור החוף בין הכרמל לעזה בזמן הקרבות כמשואת אש גדולה, ולאורך ציר הנסיגה של צבא צרפת נותרו חללים רבים, מבצרים הרוסים, כפרים חרבים ושדות שתבואתם הושמדה. אך גם הארץ שכחה תוך זמן קצר את נפוליאון ואת סערת הקרב שבחסותה בא והלך. מכות רבות כל כך ספגה הארץ הזאת לאורך הדורות, וגם ממכה זו – כמו מרבות אחרות – התאוששה תוך זמן קצר.

ועם זאת, בתולדותיה של ארץ ישראל מהווה מסעו של נפוליאון נקודת ציון היסטורית הפותחת עידן של התעוררות וגילוי מחדש. לראשונה מזה כ-500 שנה, מאז עזב אחרון הצלבנים את ארץ הקודש, הפנו בני אירופה את מבטם לארץ הקודש הממשית – לא זו המתוארת בספרים – וגילו בה עניין מחודש. הם עשו זאת אמנם רק להרף עין, ויחלפו עוד כארבעים שנה עד שישובו ויעמיקו בה את אחיזתם. אך נדמה שמסעו של נפוליאון בארץ ישראל על סף המאה ה-19, שהיה מונע בעיקר משיקולים פוליטיים וכלכליים, פתח את מאה השנים שעמדו בסימן גילויה מחדש של ארץ הקודש: גילויה בידי בני אירופה שמצאו בה ארץ לא נודעת וכר נרחב למחקר בתחומים מגוונים, כמו גם בסיס נוח להתעצמות קולוניאלית, ועקב כך גם גילויה המחודש בידי בני עמה הגולים.

לא רק ארכיאולוגים התעניינו בארץ הקודש במהלך המאה ה-19. קבוצת תיירים מאירופה לצד ערבים מירושלים ליד חומות העיר העתיקה. המחצית השנייה של המאה ה-19 | מאוסף ספריית הקונגרס

 

שוב על המפה

אחד הפֵּרות שהניב מסע נפוליאון למזרח היה אטלס ז'קוטן, הקרוי על שם עורכו – קצין בחיל ההנדסה שנלווה לנפוליאון. ז'קוטן הוציא מתחת ידו קובץ בן 47 מפות, ביניהן שש שהוקדשו לחלקים משטחה של ארץ ישראל. לאחר מאות שנים שבהן התקבעה צורתה של ארץ ישראל בתודעתם של בני אירופה על פי אגדות, שמועות ומיתוסים, נעשו שרטוטים ראשונים של חבלי ארץ על סמך מדידות וחישובים, גם אם לא תמיד מדויקים.

התייר והחוקר השוויצרי יוהאן לודוויג בורקהרדט בלבוש מזרחי תקופתי. מאחוריו איור של פטרה שבורקהרדט היה כנראה האדם המערבי הראשון שביקר בה

זו הייתה הסנונית שבישרה את ראשיתו של זרם מבקרים אירופים במזרח בכלל ובארץ ישראל בפרט, זרם שהלך והתגבר עם חלוף השנים וכלל צליינים, ציירים שביקשו לתאר את נופה הריאלי של הארץ וחוקרים שביקשו לחקור את מרחביה ואת תולדותיה מתוך גישה מדעית. שניים אוחזים בתואר חלוצי המחקר המדעי בארץ ישראל: אולריך יאספר זטצן הגרמני ויוהאן לודוויג בורקהרדט השוויצרי, שערכו בשנותיה הראשונות של המאה ה-19 סיורים באזורים שונים ברחבי הארץ ואף זיהו מחדש אתרים היסטוריים חשובים. זטצן למשל אחראי לאיתורה של מצדה ובורקהרדט הוא זה שחשף את פטרה.

הביקורים בארץ הקודש הניבו כתבות שפורסמו בעיתונות המדעית באירופה, ספרי מסעות וציורים של נופי הארץ ושל תושביה. אלה עוררו והלהיבו את דמיונם של האירופים, שנישאו באותן שנים על גלי הרומנטיקה וההיסטוריציזם והלכו שבי אחר קסמו של המזרח הרחוק והמסתורי.

אך התפנית הדרמטית בזיקתם של בני אירופה לארץ ישראל התחוללה ב-1841. בשנה זו הביס הסולטן התורכי את כוחותיהם של מוחמד עלי ובנו אברהים פחה – שליטי מצרים שהרחיבו למשך תשע שנים את שלטונם גם לשטחן של ארץ ישראל וסוריה. תורכיה – 'האיש החולה על הבוספורוס' שבמשך שנים רבות כבר פרפר את פרפורי הגסיסה שלו – שבה לשלוט בארץ ישראל.

לכאורה שלטה תורכיה בארץ, אך בפועל שימש הסולטן שישב ב'שער העליון' שבקושטא כמעין שליט בובה שנשלט ותומרן בידי שליטי המעצמות האירופיות. הימים היו ימי המרוץ הקולוניאלי והאימפריאליסטי של מעצמות אירופה, שלטשו את עיניהן אל המזרח, ניסו להעמיק את אחיזתן בו ועשו זאת תוך תחרות מתמדת זו בזו. מעצמות אירופה, ובראשן בריטניה, ביקשו לבצר את מעמדן הפוליטי במזרח. עוד ב-1838 הקימה בריטניה קונסוליה בירושלים, ותוך עשרים שנה מיהרו המעצמות האירופיות האחרות וגם ארצות הברית לחקות אותה. הסכמי הקפיטולציות, שהעניקו לנתינים אירופים זכויות אזרחיות כבארצות מוצאם, חודשו בלחץ המעצמות, והחל מ-1839 דחקו מדינות אירופה בסולטן התורכי לפתוח בתהליך של תנזימאת – סדרת רפורמות שחתרו בין היתר להענקת שוויון זכויות לנתינים הלא מוסלמים באימפריה העות'מאנית.

מעצמות אירופה ראו בארץ ישראל – הגשר שבין אסיה ואירופה לאפריקה – גם בסיס להתחזקות צבאית וכלכלית. והיה כמובן גם העניין הדתי יוצא הדופן שגילו בארץ ישראל. כל אחת מהמעצמות ביקשה לחזק את אחיזתה במקומות הקדושים לנצרות, ונוצרים רבים האמינו – בהשפעת קץ האלף הנוצרי הקרב ובא – כי חידוש פני הארץ, השבת היהודים אליה ולבסוף גם ניצורם הם תנאי הכרחי לשיבתו של ישו ולבוא הגאולה. לכל אלה התלווה גם עניין מדעי הולך וגובר בארץ, בטבעה ובתושביה. כך נוצר 'הייצוג המחומש' של המעצמות בארץ ישראל, כאשר כל אחת מהן השתדלה לבסס את כוחה בארץ באמצעות קונסול, יועץ צבאי, יועץ כלכלי, מדען ונציג המיסיון – שפעל על פי רוב בעיקר בקרב האוכלוסייה הערבית בארץ.

תיירים אירופים שיצאו לסיור בסירת מנוע לאורך חופי ים המלח מודדים את המצוק העליון של מצדה. סביבות 1935 | מאוסף ספריית הקונגרס

 

מערכת המים כמשל

קשה לנתק בין תחומים אלה – הפוליטי, הצבאי, הכלכלי, הדתי והמדעי – שהשתלבו זה בזה עד לבלי הפרד פעם אחר פעם. באותן שנים, סביב שנות הארבעים של המאה ה-19, הגיעו לארץ משלחות אחדות של חוקרים שעסקו במיפוי ובמדידה של אזורים שונים בארץ, בעיקר באזורי ים המלח והכנרת, עמק הירדן והערבה. הם עסקו באיסוף נתונים אקלימיים ובמדידת גבהים, שרטטו את תוואי זרימת הנחלים ומיפו את סוגי הצומח והחי באזורים אלה. קפטן לינטש, מפקד בצי האמריקני ונוצרי אדוק שיצא בראש אחת המשלחות הללו, קבע בסוף שנות הארבעים בסיפוק:

חקר ים המלח הוא כעת מושלם. מדדנו היטב את העומקים; קבענו את המיקום הגאוגרפי; ערכנו שרטוטים בחופים; קבענו טמפרטורות, רוחבם, עומקם ומהירות זרימתם של הנחלים; אספנו דגמים ממי הירדן וים המלח, מן הפלגים הצדדיים ומכל סוג של מינרל, צמח ופרח; בדקנו רוחות וזרמים, חילופי מזג אוויר ויתר התופעות האטמוספריות. כל אלה יציגו תיאור מפורט של הים, הירדן וסביבתם הקרובה (יהושע בן-אריה, ארץ ישראל במאה הי"ט – גילויה מחדש, עמ' 112).

אך עניינם של החוקרים בטבע הארץ היה רחוק מלהיות עניין מדעי טהור. היו ביניהם, כמו לינטש עצמו, שחקר הארץ היה עבורם בעל משמעות דתית, בין אם במובן של חשיפתם המחודשת של אתרים מקודשים לנצרות, ובין אם במובן של חידוש פני הארץ כתנאי לקידום הגאולה. אחרים ביקשו לנצל את ממצאי המחקר לקידום פרויקטים כלכליים. כך למשל שימשו ממצאי מדידות הגובה באזור הערבה ומפרץ סואץ את מתכנניה של תעלת סואץ. והיו שבחסות מדידות גאוגרפיות אלה ביקשו להשיג גם מידע מודיעני לצורך השתלטות צבאית על הארץ בעתיד.

נקודת מפנה נוספת בחקר הארץ חלה בראשית שנות השישים. שמועות על סבלם של תושבי ירושלים הגיעו לבריטניה, ונדבנית ידועה, בת אצולה ששמה בארדט קאטס, החליטה לתרום סכום כסף נכבד לרווחתם של תושבי העיר. את הכסף ביקשה להשקיע בשיקום מערכת המים של ירושלים, שעד לאותם ימים לא נהנתה מאספקת מים סדירה ומניקוז תקין של מי השופכין. כדי לתכנן מערכת מים חדשה לעיר היה צורך לערוך סקר גאוגרפי מפורט בתחום העיר העתיקה. המשימה הוטלה על חיל ההנדסה המלכותי והופקדה בידיו של קצין צעיר, סרן צ'ארלס וילסון, מהנדס בצבא הוד מלכותה שלימים נודע כאחד מחוקריה החשובים של ירושלים.

ב-1863 הגיע וילסון לירושלים עם מלווים מעטים משורות הצבא הבריטי והחל במיפוי העיר, ובמקביל התמסר לחקר מבניה התת קרקעיים תוך ניהול מגעים דיפלומטיים עדינים עם השלטונות העות'מאניים, עם הווקף ועם בדואים מקומיים שלא ראו בעין יפה את העניין הארכיאולוגי שגילה הבריטי הצעיר בעיר הקודש. אחד הממצאים החשובים של עבודתו הוא קשת וילסון הנושאת את שמו, שריד של קשת קדומה הנשענת על הכותל המערבי שמעליה עבר גשר אשר הוביל אל הר הבית. כעבור כשנה של עבודה חזר וילסון לבריטניה כשהוא מצויד בידיעות מרתקות על עתיקותיה ועל אתריה של ירושלים, והחל בפרסום החומר ובהוצאה לאור של אוסף מפות של העיר. בהשפעת מחקריו הקימו חוקרי מקרא ומזרח חשובים בבריטניה את הקרן לחקירת ארץ ישראל ב-1865, וזו הביאה לתנופה אדירה בחקר הארץ בשנים הבאות.

כך הובילה בעקיפין השאיפה לשקם את מערכת המים של העיר העתיקה בירושלים להגברת העניין המדעי בארץ ישראל כולה. פרשה זו גם מסמלת היטב את טיבה של חדירת המעצמות לארץ ישראל באותם ימים, כאשר ליקוייה של האימפריה העות'מאנית הקורסת שימשו מצע נוח להגברת מעורבותן בארץ, מעורבות שמניעים פילנתרופיים ושלל אינטרסים משמשים בה בערבוביה.

 

 

במימון המלכה

להקמת הקרן לחקירת ארץ ישראל קדמו ניסיונות נפל אחדים להקמתן של קרנות דומות, אך הפעם אנשי אקדמיה ודת בולטים בבריטניה הטילו את כובד משקלם, והמלכה ויקטוריה עצמה פרסה את חסותה על הקרן. בשל הצהרתה המפורשת של הקרן כי לא תפעל לקידומם של עניינים דתיים היו בין חברי המועצה של הקרן גם אישים יהודים חשובים, ובהם משה מונטיפיורי והברון ליונל דה רוטשילד.

המשלחת הראשונה מטעם הקרן יצאה לירושלים ב-1867 ובראשה צ'ארלס וורן, אף הוא קצין צעיר ומהנדס צבאי. בין הממצאים החשובים שמצא היה פיר וורן – מנהרה היורדת מעיר דוד אל מעין הגיחון הקרוב, שזוהתה בידי וורן עם 'הצינור' הנזכר במקרא אשר דרכו חדר יואב בן צרויה ליבוס ופתח את שעריה בפני לוחמיו של דוד. זיהוי זה נותר בתוקפו במשך למעלה ממאה שנים, אולם כיום מפקפקים הארכיאולוגים בנכונותו. וורן חשף גם חותמת מתקופת המלוכה ועליה המלים "חגי בן שבניהו". בהמשך סייר במדבר יהודה ולאורך ים המלח והיה התייר האירופי הראשון שגילה את שביל הנחש המעפיל אל המצדה.

רבות מהחפירות מומנו על ידי נוצרים עשירים מרחבי העולם. בין הנדבניות בולטת דמותה של הברונית אנג'לה בורדט-קוטס, האישה העשירה ביותר באנגליה במאה ה-19, שמימנה בין השאר את משלחת הסקר שיצאה ב-1864 במטרה לשפר את תנאי הסניטציה בירושלים | הגלריה הלאומית לפורטרטים, לונדון

בראשית שנות השבעים שלחה הקרן לחקירת ארץ ישראל משלחת מיוחדת מטעמה ומטעם מיניסטריון המלחמה הבריטי ומטרתה הייתה הכנת סקר יסודי ומפה מפורטת של ארץ ישראל המערבית. עבודת המשלחת נמשכה שבע שנים והניבה למעלה מ-1,300 עמודים המפרטים את ממצאיה ומפה הנחשבת למפה המודרנית הראשונה של ארץ ישראל.

בשנים הבאות ערכו החוקרים מטעם החברה חפירות ארכיאולוגיות בתלים קדומים מתקופת המקרא, ביניהם תל חסי שזוהה בטעות עם לכיש הקדומה, תל עזקה ותל גזר. חפירות אלה הונעו הן מהרצון להתוודע להווי של תושבי הארץ בתקופות קדומות והן מהרצון לסייע בלימוד כתבי הקודש.

חברות מחקר אחרות פעלו בארץ בחסותן של מעצמות נוספות, בעיקר בחסותה של גרמניה. גם הן ניהלו בארץ חפירות ארכיאולוגיות וסיורי מיפוי, הקימו ספריות מדעיות, מכוני מחקר ומוזיאונים והוציאו לאור כתבי עת בתחומים שונים של חקר הארץ שחלקם פעיל עד היום.

פעילות המחקר של המעצמות בארץ ישראל לא פסקה גם בראשית המאה העשרים ונמשכה גם לאחר החלת המנדט הבריטי בשנות העשרים. אלא שבתקופה זו שינתה הפעילות המחקרית את פניה. עתה לא ניצבו החוקרים בחזית מול שליטי האימפריה העות'מאנית הקורסת שמשטרה אסלאמי. המניעים הפוליטיים והמיסיונריים שהניעו רבים מן החוקרים לאורך המאה ה-19 ועד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה איבדו מתוקפם, אך המניעים המדעיים נותרו בעינם והוסיפו – ומוסיפים עד היום – להניע חוקרים מכל העולם לחקור את ארץ ישראל.

זיוף או החמצה היסטורית?

האם כתבי היד העתיקים שהציע מוזס וילהלם שפירא, סוחר עתיקות שנוי במחלוקת, היו העותקים הקדומים ביותר של התנ"ך שהתגלו אי פעם או זיוף מתוחכם?

העניין הרב בתגליות ארכיאולוגיות מארץ הקודש, שהתעורר באירופה בסוף המאה ה-19, הביא מטבע הדברים גם למעשי זיוף ותרמית. אחד המפורסמים שבהם קשור בשמו של סוחר העתיקות מוזס וילהלם שפירא, מומר יהודי שהגיע ארצה מרוסיה ב-1857 ופתח בירושלים חנות לממכר עתיקות שעמדה בקשרי מסחר עם אחדים מהמוזיאונים הגדולים באירופה.

ב-1872 נחשפה בעבר הירדן המזרחי בידי הארכיאולוג והדיפלומט הצרפתי שארל קלרמון גנו מצבת מישע – מצבת אבן גדולה מבזלת שהוקמה בידי מישע מלך מואב המוזכר בספר מלכים, ובה התפאר בניצחונותיו על ממלכת ישראל. תוך זמן קצר הופיעו בחנותו של שפירא חרסים שהוצגו על ידו כחרסים מואביים, והוא הצליח למכור תמורת סכומי כסף גדולים כ-1,700 מהם למוזיאון של ברלין, וחרסים נוספים לאספנים פרטיים. גנו, שראה בחנותו של שפירא חרסים זהים בדיוק לחרסים שכבר ראה במוזיאון בברלין, הבין כי מדובר בזיופים. שפירא אמנם סבל מפגיעה בשמו הטוב, אך הצליח לשקמו ופנה לעסוק במסחר בכתבי יד עתיקים.

ב-1877 הכריז שפירא כי בידיו 15 רצועות עור שנמצאו במערה הסמוכה לנחל ארנון ועליהן קטעים מספר דברים השונים מן הנוסח המוכר לנו. לדבריו תוארכו המגילות למאה השביעית לפסה"נ, ולפיכך זהו כתב היד הקדום ביותר שנמצא עד כה של קטעים מן המקרא. התגלית עוררה מיד סערה רבתי בעולם המדעי: אם אכן מדובר בכתבים אותנטיים הרי שערכם לא יסולא בפז, אך אולי מדובר במקרה נוסף של זיוף שיצא מתחת ידיו של שפירא ששמו כבר הוכתם בעבר. ובכלל, הקשו החוקרים, האם ייתכן שבתנאי השטח השוררים באזור יצליחו כתבי יד להשתמר במשך זמן רב כל כך?

דמות צבעונית ורבת פנים. מוזס וילהלם שפירא

שפירא כמעט השלים את מכירתן של המגילות למוזיאון הבריטי תמורת סכום עצום של מיליון לירות שטרלינג, אך העסקה קרסה ברגע האחרון משום ששארל קלרמון גנו וחוקרים נוספים קבעו כי מדובר בזיוף. במשך חודשים אחדים הסתובב שפירא ברחבי אירופה ללא מטרה כשהוא שוקע במרה שחורה ולבסוף התאבד בירייה במלון בהולנד. המגילות שעמדו בעין הסערה נמכרו לאספן פרטי, וכנראה שכעבור שנים אחדות עלו באש בשרפה שפרצה בביתו.

במשך שנים רבות לא היה ספק כי מדובר היה במעשה תרמית, אך בשנות החמישים של המאה העשרים, כאשר באזור ים המלח החלו להימצא מגילות קלף בנות אלפי שנים שעליהן טקסטים מקראיים קדומים, התערערה ההנחה שלפיה מגילות כאלה אינן יכולות להשתמר במשך תקופה ארוכה כל כך באזור זה. עד היום אין לדעת אם אמנם היו המגילות שמכר שפירא תוצר של מעשה זיוף או שמא הייתה זו אחת ההחמצות הגדולות בתולדות המחקר ההיסטורי.



לקריאה נוספת:
יהושע בן-אריה, 'ארץ ישראל במאה הי"ט – גילויה מחדש', כרטא 1970; "מאה שנה ל'קרן לחקירת ארץ ישראל'", 'טבע וארץ', כרך ז', חוברת ז'-ח' (ניסן-אייר תשכ"ה), עמ' 282-310; נפתלי טלמן, "מוסדות גרמניים וחברות מחקר שהוקמו במאה הי"ט לחקר ארץ ישראל ולימודה", 'קתדרה' 19, ניסן תשמ"א, עמ' 171-180.

The post מגלים מחדש את ארץ הקודש – ארכיאולוגים זרים appeared first on סגולה.

]]>
אֵם האיכרות – חנה מייזל https://segulamag.com/%d7%90%d6%b5%d7%9d-%d7%94%d7%90%d7%99%d7%9b%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%97%d7%a0%d7%94-%d7%9e%d7%99%d7%99%d7%96%d7%9c/ Tue, 08 Oct 2024 11:20:38 +0000 https://segulamag.com/?p=5467 חלוצי העלייה השנייה תמכו עקרונית בשחרור האישה, אך בפועל נדחקו החלוצות המעטות אל המטבח ואל הכביסה. חנה מייזל הייתה אחת מאלה שהתעקשו לעבוד בחקלאות. היא אף פעלה במודע כדי לסלול דרך לנשים אחרות, והמוסדות שהקימה מופיעים בקורות חייהן של רבות מהחלוצות

The post אֵם האיכרות – חנה מייזל appeared first on סגולה.

]]>

חלוצי העלייה השנייה תמכו עקרונית בשחרור האישה, אך בפועל נדחקו החלוצות המעטות אל המטבח ואל הכביסה. חנה מייזל הייתה אחת מאלה שהתעקשו לעבוד בחקלאות. היא אף פעלה במודע כדי לסלול דרך לנשים אחרות, והמוסדות שהקימה מופיעים בקורות חייהן של רבות מהחלוצות

בראשית תרע"א (1910), עם תום החגים, עברה האגרונומית הצעירה חנה מייזל מסג'רה לחיפה כדי להשתלם בעבודה בכרם הזיתים של האגרונום הציוני אליהו בלומנפלד, כרם שגלש על מדרונות הכרמל. יום אחד לפנות ערב, כשישבה לנוח בחצר, הופיעה לפניה צעירה נאה, בהירת שער וכחולת עיניים שחיפשה אחריה. היא כבר פגשה במייזל כשנה קודם לכן, בלילה הראשון לשהייתה בארץ, בבית המלון היפואי של חיים ברוך. מייזל עצמה לא זכרה אותה, ולא ידעה שהצעירה הערנית והנלהבת שלפניה – רחל בלובשטיין – תהפוך ביום מן הימים ל'רחל המשוררת', אחד מסמליהם המובהקים של אותם ימי כיסופי נבו.

רחל התעקשה להצטרף לעבודתה של מייזל, ובלומנפלד התרצה להתעקשותה של מייזל והסכים שרחל תצטרף לעבודתה של האגרונומית ואף תגור אתה בחדרה, אך סירב להעסיק בשכר את הצעירה שנראתה לו כה עדינה ושברירית.

חנה מייזל כתבה על עבודתן המשותפת:

בעבודתנו לרגלי הר הכרמל טיפלנו בעצי זית קשישים ובמשתלות של עצי זית, שקדים ואורן. ליד הבית סידרנו גינת ירקות ופרחים … האדמה שעיבדנו הייתה קשה ומלאת אבנים, עצי הזית הקשישים היו מוזנחים וקשים לטיפול. עייפות היינו שבות לפנות ערב, ועלינו עוד דאגות של משק ביתנו. מבעוד ערב היינו מכינות תבשילינו ליום המחרת. אך רחל לא התאוננה מעולם על קשיי העבודה ועל דלות המזון, אף לא הרגישה את הבדידות. להפך, היא הייתה כל הזמן עליזה, מלאת הומור, והמטירה עליי פסוקי תנ"ך וקטעי שירה (אורי מילשטיין, 'רחל – שירים, מכתבים, רשימות, קורות חייה', עמ' 33).

ביומן העבודה שלו תיאר האגרונום בלומנפלד את עבודתן של השתיים במלים יבשות האוצרות בתוכן ימים ארוכים של תעצומות נפש וחריקת שיניים:

4 בינואר
חם. מייזל ורחל מסדרות ערוגות למעלה בשביל שקדים. הרבה אבנים. קשה.

5 בינואר
רוח מזרחית קשה. שוורצמן שב עם הסוסים. מייזל ורחל פותחות בורות לנטיעת שקדים.

16 בינואר
גשם לסירוגין. ידידו של לוקור פותח תעלות. מייזל ורחל ממלאות את התעלות באדמה. נטיעת זיתים.

27 בינואר
גשם. מייזל ורחל נסעו לסג'רה (שם, עמ' 34).

 

האגרונומית העברית הראשונה

חנה מייזל נולדה בתרמ"ד (1883) בגרודנה ליצחק ולרייזל – הורים לשש בנות ושישה בנים. אביה היה סוחר פרוות מצליח, והמשפחה האמידה והעניקה לילדיה חינוך משובח אצל מורים פרטיים שכלל גם את הוראת הלשון העברית. כבר בתקופת לימודיה בתיכון הפכה חנה לציונית נלהבת והצטרפה לאגודת פועלי ציון, וב-1903, כשסיימה את לימודיה בתיכון בהצטיינות, אף נבחרה לעמוד בראש האגודה. כמו פעילים ציונים סוציאליסטים רבים באותם ימים נעצרה גם חנה, ולאחר שחרורה מהכלא נאלצה לעזוב את גרודנה ולעבור לאודסה. ב-1905 נבחרה לשמש צירה בקונגרס הציוני בבזל מטעם פועלי ציון.

 

המהפכנית שהגיעה בטעות מרוסיה לארץ ישראל נשבתה בקסמי הארץ ובקסמי המהפכה הציונית, נישאה ונשארה. מניה שוחט | אוסף שבדרון, באדיבות הספרייה הלאומית

מייזל הרבתה להתעניין במצב ששרר בארץ באותם ימים וניסתה לעמוד על גורמי כישלונן של המושבות הראשונות. כשנתקלה במאמרים שתלו את האשמה בחוסר התאמתן של הנשים למפעל ההתיישבות קומם אותה הדבר ועורר אותה לחשוב על הצורך בהכנה מוקדמת של העולות הצעירות לעבודה החקלאית. כיוון שלא הצליחה להתקבל ללימודים באוניברסיטה ברוסיה – שהקבלה אליהם לא התאפשרה לנשים יהודיות – החליטה להישאר בשוויץ עם תום הקונגרס הציוני. היא למדה בשוויץ ובצרפת מדעי הטבע, עברה הכשרה בבית ספר לגינון ובתחנת ניסיונות לירקות ומטעים, ולבסוף, ב-1909, קיבלה תואר דוקטור למדעים בציון לשבח. בו ביום שבו קיבלה את תעודת האגרונום הלכה לקנות כרטיס לאנייה שתיקח אותה לארץ ישראל, וכעבור זמן קצר נחתה בנמל יפו האגרונומית העברית הראשונה.

כרוב הצעירים החלוצים שהגיעו ארצה באותה עת החלה חנה לעבוד במושבות יהודה – בפתח תקוה, בראשון לציון וברחובות – ועמדה מקרוב על תנאי העבודה החקלאית בארץ. כרבים מבין החלוצים שלא מצאו עבודה קבועה במושבות יהודה עברה גם היא כעבור חודשים אחדים לגליל. שם, בסג'רה, עבדה זמן מה בקולקטיב הפועלים של מניה שוחט.

לאחר שהתנסתה בחיי עבודה חקלאית בארץ ישראל ביקשה חנה ליישם את תכניותיה באשר להכשרה חקלאית לנערות ולנשים. ב-1910 תיארה במכתב את תכניתה להקים חווה חקלאית לימודית והסבירה:

החווה תאפשר לי בעת ובעונה אחת להתקיים מעמלי, וכן להכין את עצמי לפעולתי בעתיד – 'אֵם' לבית הספר לבנות או למוסד חקלאי מיוחד (אסתר כרמל-חכים, 'שלהבת ירוקה: חנה מיזל – מפעל חיים', עמ' 16).

מצב הנשים החלוצות בארץ לא היה פשוט, בלשון המעטה. להלכה דגלו האגודות הציוניות הסוציאליסטיות בשוויון מלא לנשים, אך בפועל נשמרו התפיסות הישנות באשר לחלוקה המגדרית בתחומי העיסוק, והנשים נדחקו לעבודות המטבח והכביסה. רק מעטות הצליחו להשתלב בעבודה חקלאית פיזית בדומה לגברים, והמאמץ שזו דרשה מהן היה על פי רוב קשה מנשוא. עם זאת, גם עבודת הבישול והכביסה בתנאי הימים ההם דרשה מאמץ פיזי בלתי רגיל, אלא שהיא לא הייתה מלווה בהילה שנקשרה לעבודה החקלאית. להפך, הגברים, שלא העלו על הדעת כי גם הם יכולים לתת כתף ולהיות שותפים בעבודות קשות אלה, הרבו להתלונן על איכות האוכל והוסיפו על עגמת הנפש שממנה סבלו החלוצות ממילא.

לאור זאת ביקשה חנה מייזל לעצב דמות חדשה של אישה עובדת אדמה. לא כזו המנסה להשתוות לגברים בגידולי השדה הדורשים מאמץ גופני רב, אלא עובדת אדמה העוסקת במלאכות הדורשות מיומנות ומומחיות שכוחה הפיזי מאפשר לה לעסוק בהן – גידול גינת ירק ועצי פרי, וטיפוח רפת ולול לצד הבית. נשים אלה יהפכו בעתיד לנשות איכרים, עזר כנגדם של הגברים העובדים בשדה, שיטפחו את בית האיכר ואת הגינה ומשק העזר שלצדו.

חלוצים רבים שחיפשו מסגרת משותפת התקבצו אל הקולקטיב שהקימה מניה וילבושביץ בסג'רה עוד לפני שנישאה לישראל שוחט. פועלים וציוד בחצר סג'רה | צילום: משה שורץ

מלה בתיבה | חקלאות

בעולמו של המקרא הוציאו רוב בני האדם את פרנסתם מן האדמה ומן החי. היו רועים, בוקרים, נוטעים, יוגבים וקוצרים, וממילא לא היה צורך במלה אחת שתכלול את כל העיסוקים האלה. המלה חקלאי הגיעה מהמלה הארמית 'חקל' שפירושה שדה. בכתובת הפסיפס שהתגלתה בתל רחוב מוזכר באזור בית שאן מקום בשם 'חקלה חיוורתה' – השדה הלבן. בתלמוד המלה 'חקלאה' – החקלאי – מוזכרת לגנאי ככינוי לעובד האדמה בור (כתובות עט:). מקובלי הזוהר העריכו את השדה והשתמשו בו כדימוי לגן העדן, 'חקל תפוחין קדישין' – שדה התפוחים הקדושים – וראו עצמם כ'מחצדי חקלא', קוצרי השדה. הציונים, שרצו לחזור לעבודת האדמה שהיהודים התרחקו ממנה מאז הגלות וביתר שאת עם תהליך העיור, נזקקו למלה כוללת וגזרו מהארמית את המלה חקלאות.

 

 

חווה ללא חווה

הרעיון היה פשוט והגיוני, אך כפי שלמדה מייזל בדרך הקשה מאז ולאורך כל חייה – רעיון שנהגה על ידי אישה ולטובתן של נשים, פשוט והגיוני ככל שיהיה, לא יתקבל בקלות על ידי המוסדות הציוניים המנוהלים על ידי גברים. או בלשונה של מייזל – הללו הגו לרעיונותיה 'אהדה אפלטונית' שבינה לבין תמיכה כספית ומעשית היה מרחק רב.

מייזל נסעה לאירופה והחלה לכתת רגליה בין מנהיגים ציונים שונים, אך רק כשנרתמו לעזרתה נשות ה'קולטורפרבנד' – אגודת נשים ציוניות שפעלה בברלין – התחילו העניינים להתקדם לכדי מעשה. באפריל 1911 נוסדה על אדמת הקרן הקיימת, סמוך לחווה החקלאית שהוקמה במקום ב-1908, 'חוות העלמות' בהנהלתה של חנה מייזל.

רחל בצעירותה | באדיבות משפחת יזרעאלי, כנרת המושבה וביתמונה

ראשיתה של החווה באותה עבודת צוות של חנה ורחל בלובשטיין, שהייתה למעשה התלמידה הראשונה בבית הספר הנודד של מייזל. עם היאחזותו של בית הספר באדמות כנרת למדו בו ארבע תלמידות בלבד, והוקצה לו שטח אדמה כה קטן עד שחנה נהגה לכנותו 'חווה ללא חווה'. אך עם הזמן גדלה החווה והתפרסה על פני שבעים דונם שיוחדו לגינת ירק, למשתלה, ללול ולרפת, וקבוצת התלמידות – נערות צעירות סביב שנת ה-18 לחייהן – גדלה והלכה גם היא.

הווי חייהן המיוחד של התלמידות הפך לשם דבר, ורבים עלו לרגל כדי לחזות בפלא של נערות עבריות העובדות את האדמה בכוחות עצמן. גם תועמלנים ועסקנים ציונים – שלא הזדרזו לסייע לחווה עם הקמתה – רצו לקחת חלק בהצלחתה. הם באו למקום, צילמו ותיעדו, וביקשו לבסס את קריאתם להצטרפות למפעל הציוני על הצלחתה של החווה. רחל, תלמידת המחזור הראשון של החווה, שנשלחה בהמשך על ידי מייזל ללמוד אגרונומיה בצרפת, תיארה את ימיה הקסומים בחווה:

כיצד עובר היום בכנרת? השחר עלה בהחילנו לעבוד. ארבע עשרה היינו. ידיים מיובלות, רגליים יחפות, שזופות, שרוטות, פנים עזות, לבבות לוהטים. האוויר כולו צלל לזמירותינו, שיחנו וצחוקנו. המעדרים הונפו והורדו בלי הרף. לרגע קט תפסיקי, תנגבי את זיעת המצח בכנף הכָּפייה, תעיפי מבט אהבה אל הים. מה טוב. תכלת, תכלת, תכלת, ללא אומר, נושאת שלום, מרפא לנפש. אי בזה מרחפת על המים דוגת כנף, עוד מעט וסירת הקיטור הזערורית המעבירה את הנוסעים מצמח לטבריה תאבך את עשנה.

לצהריים היינו שבות אל החווה. שוב הים אתנו. עין התכלת הייתה מציצה אל חלון חדר האוכל. עין התכלת של אדמת המולדת. ככל אשר הארוחה הייתה דלה, כן עלזו קולות העלומים. מפני רווחה יגורנו. נכספנו לקרבן, לעינוי, לכבלי אסיר בהם נקדש ברמה את שם המולדת ('רחל – שירים, מכתבים, רשימות, קורות חייה', עמ' 36).

חוות העלמות הצליחה להתקיים שנים אחדות, ושרדה גם במהלך מלחמת העולם הראשונה, אך סמוך לסיום המלחמה נסגרה בשל בעיות תקציביות.

בין תלמידות המחזור הראשון של חוות העלמות נמצאות דמויות בולטות מהעלייה השנייה. חנה מייזל במרכז השורה האמצעית | באדיבות מוזאון כנרת המושבה וביתמונה

 

"קר בעולם הזה"

המעיין בתמונותיה של חנה מייזל מימי נעוריה רואה נערה החנוטה בשמלות גבוהות צווארון, שערה אסוף, ורק האור הקורן מעיניה מצביע על חלומות המחפשים להם נתיב להתגשם בו. תמונותיה המאוחרות יותר, מן הזמן שלאחר עלייתה ארצה, מציגות בצורה בולטת עוד יותר דמות פוריטנית ונטולת כל סממני טיפוח – לעיניה משקפיים עגולים, לגופה שמלות חסרות חן ושערה אסוף בקפידה בפקעת נוקשה.

אך אין להתפלא על כך. האווירה ששררה בארץ בקרב חלוצי העלייה השנייה שמה דגש על צורכי הכלל והדחיקה את מאוויי הנפש ואת צרכיו של היחיד. האדם נתבע למפעל הכללי, ורצונותיו האישיים נותרו על פי רוב כמוסים ומוצנעים. חנה מייזל לא יצאה מכלל זה, והמתחקה אחר סיפור חייה מוצא שפע מידע על המפעלים הציבוריים שיזמה והקימה, אך רק מעט על חייה הפרטיים. מן המעט שידוע על מה שהתחולל בדל"ת אמותיה עולה כי במהלך ימיה בכנרת נרקמו קשרים רומנטיים בינה לבין אליעזר שוחט – איש 'הפועל הצעיר' וממייסדי ארגון 'החורש' עבור פועלי הגליל, אחיו של ישראל וגיסה של מניה שוחט ממייסדי ארגון 'השומר'. באותה עת התאהב בחנה גם רועה שעבד אז בכנרת – אלכסנדר ברק-נר (ברקנר) שעלה ארצה מרוסיה שנים אחדות קודם לכן. בין השאר כתב עליה אלכסנדר ביומנו:

מה לי ולך ח"מ הנחמדה! אתמול היית כל כך יפה! הרמתי עיניי אלייך והתבוננתי בעיניים החכמניות – וגל חום מרגיש אני בלבי. הרי נוצרת למען גרש את הקיפאון מנפש אדם ('שלהבת ירוקה', עמ' 49).

הקשיים שעמם התמודד אלכסנדר כחלוץ בודד בארץ, והעובדה שחנה לא השיבה לו אהבה, הביאה אותו – כחלוצים נוספים באותם ימים – לשלוח יד בנפשו.

בקיץ תרע"ב (1912) נישאו חנה ואליעזר שוחט בחתונה פשוטה, באירוע שכלל גם את נישואי אחותה של חנה, לאה, עם אברהם וילנסקי ששימש מורה בכנרת. על החתונה הצנועה והמוצנעת סיפרה נעמי שפירה, שעבדה אז כרוקחת וחובשת בסג'רה (ראו ימימה חובב, "כינין וריבה בגליל המתעורר", גיליון 87), את הסיפור המשעשע הבא:

ביום החמישי העבר היו פה שתי חתונות בשקט ודממה. ביום הרביעי העבר באה הנה חנה מייזל ואלעזר שוחד [אליעזר שוחט] ואחותה לאה וחתנה וילנסקי אל בית המלון, וחנה מציגה לפניי את שוחד בתור עגלונם. אני איני יודעת משום עסקים וחושבת אותו באמת לעגלון. בערב ירדתי אל החווה לראות שם חולה, פתאום אני רואה שכולם עסוקים בקישוט החדרים. שאלתי על מה זה ולא ענו לי. אחר בא אליי האדון ודלר ומספר לי שיש הלילה שתי חתונות. המה עשו את העסק מהר מאוד. קראו את השוחט יפה ואת האדון קרויז [אליהו קראוזה] ואשתו, העמידו חופה, סידרו את הקידושין ותו להם. ואחר הרימו רגליהם וברחו מן המהפכה, וכולם נשארו תמהים על הבריחה הפתאומית הזאת. המה לנו בחדרי, ואני גליתי לחדר אחר. למחרת ראיתי טבעות על אצבעות האחיות, אך גם לא ברכתים כי לא קראו לי ולא חפצתי כלל לדעת מה שהיה, רק אמרתי לחנה שתדרש בשלום העגלון. כן עושים אצלנו חתונות בגליל, שתי אחיות בפעם אחת, וברוסיה יש הורים שרוצים לקבל נחת מבנותיהם אך הן אינן מוצאות לנחוץ לעשות להוריהן התענוג הזה, הלוא לכן חופשיות הנה (מכתבי נעמי שפירה, ארכיון המושבה כנרת, י"ג בסיון תרע"ב).

מעט מאוד ידוע גם על חייהם המשותפים של חנה ואליעזר. נאמנים לערכיהם הם חיו חיים פשוטים וצנועים, כשעיקר זמנם מוקדש למפעל הלאומי. רק רסיסי מידע על הקשר שהתקיים ביניהם ניתן לדלות ממכתבים שכתבו זה לזה בתקופות ששהו במרחק זה מזה, כשהם מצויים בשליחויות ציבוריות. המכתבים לא שיקפו להט רומנטי או אידאולוגי אלא תשומת לב עדינה ורכה לצרכים ולרגישויות של בן הזוג. כך למשל כתב אליעזר מנהלל לחנה ששהתה באירופה בי"א בשבט תרפ"ג (1923):

חנה יקירתי,

אל תצטערי יותר מדי אם מהלך העניינים איננו כמו שצריך היה להיות ואל ידכא זה את רוחך. כל זה יעבור וישתנה. את באמת צריכה לנוח איזה זמן מטרדותיך ומההתרגזויות השונות שעבודתך גורמת לך בזמן האחרון. והלוא את כבר בעלת בית חשובה בנהלל. יש לך כבר בית עם מרפסת וגם… ידיד נאמן. חנוסיא, יש לך איזו פינה ויכולה את [לנוח]. אל תעצבי אפוא יקירתי. … היום החילותי לחפור בורות בשביל נטיעות האיקליפטוסים. עשיתי 100 בור. מחר אמשיך את העבודה הזאת.

להתראות בקרוב חנוסיא.

הנני שולח לך דרישת שלום חמה ומחבק אותך באהבה רבה ('שלהבת ירוקה', עמ' 264).

כשאליעזר נסע ב-1927 לצרפת הפצירה בו חנה לספר לה על הקורות אותו, קראה לו אליעזוס, והמליצה לו לאכול לפני השינה כדי להירגע ולהירדם היטב. חודש אחר כך, בכ"ט בסיון תרפ"ז, כתבה לו מבריסל:

שלום רב לך יקירי,

עשיתי לי היום חג. לא נסעתי לבתי ספר שחשבתי אתמול לנסוע והחלטתי לנוח … קר פה והרבה גשם יורד. כרגע השמש זורחות והכל יפה מאוד, אבל אני בכל זאת לבושה במעילי הגדול (מעיל החורף שהעכבר אכל ממנו חתיכה), כי רוח קצת קרה נושבת … קר לי פה ואני כל הימים מתהלכת במעיל. אני חושבת שעליך לקנות מעיל קל (זאת אומר לא ג'קט, אבל חם). תבקש נא את גברת ולנסי או גברת בלקין בפריז, אחת מהן תעזור לך, בפריז יותר בזול מאשר באנגליה … מבלי מעיל יהיה לך קשה כי קר בעולם הזה, והוא ישמש לך גם בארץ ישראל בחורף. מלבד זה, ובעיקר, הלוא הוא נחוץ לך כאן, אתה הלוא לא נסעת לסבול, זה אפשר היה בבית (שם, עמ' 275).

כאמור, כבר מגיל צעיר הביעה חנה את שאיפתה להפוך אם למוסד החינוכי שתקים. התגלגלו הדברים כך שלחנה ולאליעזר לא נולדו ילדים משלהם, ורגשות החום האמהיים שהיו כמוסים בה מצאו את דרכם לתלמידותיה בלבד.

 

עניין של שיווק

גלי העלייה שפקדו את הארץ בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה החריפו את בעיות הנשים החלוצות. המשברים הכלכליים שפגעו במשק מעת לעת הכבידו עליהן יותר מאשר על הפועלים, שכן הן התקשו ממילא למצוא עבודה, וחנה מייזל נרתמה למציאת פתרון למצוקתן. באופן פרדוקסלי הפתרון שהיא וחברות נוספות הציעו לחיזוקן ולהעצמתן של הנשים נשען דווקא על החלוקה המגדרית הישנה, והיה בו כדי לקבע את מעמדן הנחות בחברה. ההצעה הייתה להקים מטבחים ציבוריים שבהם הפועלות תבשלנה ותספקנה לפועלים ארוחות טעימות ומזינות. מטבחים אלה יקלו על הפועלים ויאפשרו לפועלות להשתכר בכבוד. אך מייזל לא הסתפקה בכך שהפועלות במטבחים יקבלו הכשרה מקצועית ברמה גבוהה בניהול משק הבית, אלא ביקשה שישלבו בהכשרתן גם את מקצועות החצר – גידול ירקות ועצי פרי, ועבודה בלול וברפת – כפי שהיה בחוות העלמות בכנרת. לעבודות אלה היא הוסיפה גם טיפול בכוורות וייצור מזון מהתוצרת החקלאית שיפיקו בעצמן – שימורי פירות וירקות, דבש, גבינות וכן הלאה.

עבודת השדה הייתה קשה עבור הנשים הצעירות, אבל הן השתלבו היטב במקצועות החצר שדרשו מיומנות וידע יותר מאשר כוח פיזי. נערות מלקטות בגן הירק בחוות כנרת | צילום: ליאו קאן, באדיבות ביתמונה

היחס המקצועי והרציני שהעניקה מייזל למטבחים אלה, והתעקשותה ללוות את עבודת הפועלות בהנחיה של מורות מקצועיות, הקרינו גם על היחס של הפועלות עצמן לעבודתן, ובמקום לראות בה עבודת מטבח נחותה הן החלו לראות בה סוג של עבודה חלוצית.

את הקמתם של מטבחי הפועלים ליוו נשים ציוניות מבריטניה שהתאגדו ב-1920 לארגון ויצ"ו, ארגון שחנה מייזל הפכה להיות מהפעילות המובילות שלו בארץ. נשות ויצ"ו החליטו לחרוג ממסגרת הפעילות הנשית המסורתית, ולהעניק את תמיכתן גם להכשרה החקלאית לנשים. ההוסטל שהקים הארגון לצורך מגורי עולות חדשות בשכונת צ'לנוב שבתל אביב הוסב לבית ספר פנימייתי, שכלל הכשרה במשק הבית ובמקצועות החצר החקלאיים הנלווים.

אך מייזל לא הפסיקה לשאוף להקמתו של בית ספר חקלאי גדול ומרווח יותר לנשים צעירות. בחזונה היא ראתה בית ספר שיכשיר לעבודה חקלאית נשים המתעתדות להיות פועלות בקיבוצים, בנות איכרים מהמושבות שהתכוונו להפוך לנשות איכרים בעצמן, ואפילו בנות מהיישוב הישן. המטרה הייתה להכשיר כמה שיותר צעירות לעבודה חקלאית המותאמת ליכולות הפיזיות שלהן כנשים, עבודה שתסייע להן בכל מקום שבו יבחרו לבנות את חייהן, ואפילו בערים שבהן יוכלו לטפח בוסתני פרי, גני ירק וגינות נוי לצד בתיהן.

מייזל השקיעה במפעל זה את כל מרצה וכוחותיה. היא תכננה באופן מושכל כל פרט ופרט בתכנית, גייסה תקציבים חרף הזלזול של המוסדות הציוניים, גיבשה צוות הוראה במאמץ מכוון לגייס מורות רבות ככל האפשר כדי ליצור מודל לחיקוי לתלמידות, חיפשה מקום לבית הספר המתוכנן ורכשה את הציוד החקלאי ואת הריהוט הדרוש למבנה.

בסופו של דבר הוקצה לבית הספר החקלאי לנערות שטח אדמה גדול על אדמת מושב העובדים הראשון נהלל, שחנה ואליעזר שוחט היו ממייסדיו, והוא נחנך בטקס רב משתתפים במרץ 1926. חנה מייזל, שהפכה למנהלת בית הספר, המשיכה להיות מעורבת בכל פרט ופרט – הן ברמה הטכנית והן ברמה החינוכית – גם בשנים הבאות. התלמידות – שהיו ברובן בנות 18 – אהבו והעריכו אותה, ועל אף הקושי שלהן כצעירות בתקופה של מהפכות חברתיות לציית לכללי הממסד הקפדניים הן כיבדו אותה והשתדלו למלא אחר דרישותיה למשמעת ולניקיון. חנה הייתה ערה לצורכיהן החינוכיים והרגשיים, והשרתה בבית הספר אווירה נעימה ומכבדת. יחסה הרגיש לכל אדם בא לידי ביטוי גלוי כאשר אחת המורות בבית הספר שסבלה מבעיות שונות ניסתה להתאבד. מייזל סירבה להחזיר אותה לעבודה בבית הספר מחשש שהמעשה ישפיע לרעה על התלמידות, אך היא לא ויתרה על הצורך לטפל במורה ולמצוא לה פתרון חלופי. יושרה ונאמנותה לבית הספר באו לידי ביטוי בסירובה לקבל לבית הספר – שרבות צבאו על שעריו – צעירות שלא עמדו בתנאי הקבלה. כך למשל ענתה לידידתה מימי כנרת, חיותה בוסל, שבת אחיה רצתה ללמוד בבית הספר אך לא עמדה בתנאי הסף של ידיעת עברית:

צר לי על הצער שמכתבי גרם לך. אינני רואה כל אפשרות לשנות את הדבר. אם בת אחיך אינה יודעת לכתוב ולדבר עברית באופן חופשי, זה תנאי בל יעבור אצלנו לקבלה. למרות כל רצוני לעשות יוצא מן הכלל בשבילך, אינני יכולה לקבלה. אל תשכחי שמנהלת אינה יכולה אף פעם לפרוץ גדר, לו גם רצתה לפעמים, אלא מוכרחה תמיד למלא את חובותיה ביושר גמור, כי שישים זוגות עיניים משגיחות עליה באופן תמידי בחשדנות גדולה.

אני יודעת שידידים רבים כועסים עליי בגלל עניינים שכאלה, וצר לי מאוד שאת אינך מבינה שיש חוקים ודברים קבועים המחייבים גם את המנהלים ואת התלמידות, ובלעדיהם לא תתקיים אותה אטמוספרה מוסרית תרבותית הנחוצה לכל קיבוץ אנשים החיים ביחד, ובייחוד למוסד חינוכי (שם, עמ' 200).

 

בשיבה טובה

חנה מייזל הוסיפה לעבוד בבית הספר בנהלל עד 1960, ולקראת פרישתה הוחלט לקרוא לו על שמה 'בית ספר תיכון חקלאי של ויצ"ו בקנדה על שם חנה מייזל-שוחט בנהלל'. לאחר הפרישה עזבו בני הזוג שוחט את נהלל ועברו לגור סמוך לבני משפחותיהם בתל אביב. חנה עסקה בכתיבה ובהרצאות, ובשנותיה האחרונות סעדה את אליעזר שחלה. אליעזר הלך לעולמו בקיץ תשל"א (1971) וחנה החלה לאסוף מקורות לצורך ספר שקיוותה להספיק לכתוב על אודותיו. בערב פסח תשל"ב, בהיותה בת 89, הלכה גם חנה לעולמה, ונטמנה לצד אליעזר בבית העלמין בנהלל. אחרי ארונה הלכו כאלפיים איש, בהם רוב תושבי נהלל, רבים מוותיקי העמק, מראשי ויצ"ו ומתלמידותיה הרבות.

החלוצים רצו ליצור דמות של יהודי חדש, ומייזל הייתה בין מעטים שהסבו את תשומת לב גם לדמותה של היהודייה החדשה. "ארץ העתיד שלנו", כרזה שצייר פרנץ קראוס

שמה של חנה מייזל קשור עד היום בעיקר בחוות העלמות שהקימה בכנרת בשנות הראשית של החלוציות העברית בארץ ישראל.

בשונה מהרוח החלוצית המזוקקת ששררה בקרב בני דורה, היא מעולם לא נרתעה מהתאמת החזון למציאות המורכבת והמשתנה, ולא חששה מהתבססות שריח בעלבתיות ובורגנות נודף ממנה. כך הצליחה במשך שנים רבות לחנך בארץ דורות של נשים צעירות – ולצדן גם צעירים מעטים שלמדו בבית הספר בנהלל, ובהם בן המושב משה דיין – יצרניות, פעילות, מחוברות לקרקע ואוהבות אדמה. ילדים משלה, כאמור, לא זכתה ללדת, אבל בחניכותיה מצאה כנראה תחליף חלקי לילדים שלא היו לה.

 



לקריאה נוספת:
מרגלית שילה, "חנה מייזל-שוחט", בתוך: זאב צחור (עורך), 'העלייה השנייה – אישים', יד יצחק בן-צבי, תשנ"ח, עמ' 255-258; אסתר כרמל-חכים, 'שלהבת ירוקה: חנה מיזל – מפעל חיים', יד טבנקין, תשס"ח.

The post אֵם האיכרות – חנה מייזל appeared first on סגולה.

]]>
שליחות דיפלומטית בשם פעמי משיח – אליזבת אן וג'יימס פין https://segulamag.com/%d7%a9%d7%9c%d7%99%d7%97%d7%95%d7%aa-%d7%93%d7%99%d7%a4%d7%9c%d7%95%d7%9e%d7%98%d7%99%d7%aa-%d7%91%d7%a9%d7%9d-%d7%a4%d7%a2%d7%9e%d7%99-%d7%9e%d7%a9%d7%99%d7%97-%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%96%d7%91%d7%aa/ Tue, 08 Oct 2024 10:34:57 +0000 https://segulamag.com/?p=5411 הבריטים היו הראשונים לפתוח קונסוליה בירושלים והציעו לכל היהודים את חסות ממשלת הוד מלכותה. לצד הניסיון הפוליטי לצבור השפעה באימפריה העות'מאנית המתפוררת עמדו גם שיקולים אחרים. זיכרונותיה של אליזבת אן פין, אשת הקונסול ג'יימס פין, וסיפורו של הקונסול עצמו חושפים גם מניעים משיחיים

The post שליחות דיפלומטית בשם פעמי משיח – אליזבת אן וג'יימס פין appeared first on סגולה.

]]>

הבריטים היו הראשונים לפתוח קונסוליה בירושלים והציעו לכל היהודים את חסות ממשלת הוד מלכותה. לצד הניסיון הפוליטי לצבור השפעה באימפריה העות'מאנית המתפוררת עמדו גם שיקולים אחרים. זיכרונותיה של אליזבת אן פין, אשת הקונסול ג'יימס פין, וסיפורו של הקונסול עצמו חושפים גם מניעים משיחיים

מחשבי קצין ודורשי רשומות ציפו לשנת ה'ת"ר – 1840 – שהייתה אמורה להיות אביב ההיסטוריה על פי הפסוק "הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ" (שיר השירים ב', י"ב). התו"ר, כך האמינו, הוא זמן גאולת ישראל וחזרתם לארצם. האות ו"ו יכלה אמנם לספק לישועה ארכה של שש שנים נוספות, אך משנקפו השנים אי אפשר היה עוד להתכחש לאמת המרה – משיח בן דוד לא התגלה בשנת ה'ת"ר. עם זאת, בדיעבד היו שהצליחו לזהות באירועי אותה שנה, או בתקופה הסמוכה לה, לפחות את הד צעדי המבשר. שנת ה'ת"ר הייתה השנה שבה תמו עשר שנות שלטונו של מוחמד עלי בארץ ישראל, וממלכת בריטניה הגדולה זיהתה היטב את ההזדמנות שנפלה בחלקה ומיהרה להיאחז בארץ הקודש. בפרספקטיבה היסטורית אפשר בהחלט לראות בראשית ההיאחזות הזאת בארץ ישראל, ששיאה הגיע 77 שנים מאוחר יותר במתן הצהרת בלפור ובכיבוש הארץ, ציון דרך רב משמעות בתהליך הגאולה של עם ישראל בארצו.

פרקים רבים נרשמו בתולדות הקשרים שנוצרו בין האימפריה הבריטית לבין היישוב העברי שהלך והתחדש אז בארץ הקודש, אך נדמה שאחד המרתקים שבהם קשור בשמם של ג'יימס פין – הקונסול הבריטי השני בארץ ישראל – ושל רעייתו אליזבת אן. פין היה אישיות ססגונית ופיקנטית, אוהב ציון שרבים מיהודי ציון שנאו אותו שנאת מוות, פילנתרופ שנקלע למריבות כמעט עם כל מי שנקרה בדרכו. הוא היה מסור לתפקידו בכל נימי נפשו, אך גם היה הקונסול היחיד מבין עשרות קונסולים שפעלו בירושלים שהודח מתפקידו. רעייתו אליזבת אן הייתה אישה נמרצת ורבת כישרונות ופעלים שסייעה על ידו במסירות אין קץ ליהודי הארץ. השניים הטביעו את חותמם בתולדותיה של הארץ ושל יהודיה, אלא שיהודי זמנם היו חלוקים ביניהם בשאלה מה היה טיבו של חותם זה.

 

החייאה לאיש החולה

בראשית המאה ה-19 כבר כונתה האימפריה העות'מאנית בפי כל 'האיש החולה על הבוספורוס' שימיו ספורים. מערכת שלטונית רקובה ומנוונת לצד גלים של התעוררות לאומית ומרידות ברחבי האימפריה פערו סדקים הולכים ומתרחבים ביציבותה. תבוסתו של שליט מצרים מוחמד עלי בסדרת קרבות בשנים 1839-1841, ונסיגתו מסוריה ומארץ ישראל חזרה למצרים, היו הישג עות'מאני רק לכאורה. למעשה הושג הניצחון העות'מאני בחסותה של ברית מעצמות אירופית מרובעת – שכללה את בריטניה, פרוסיה, אוסטריה ורוסיה – ושלטונו של הסולטן עבד אל מג'יד הראשון, שהתמנה בהיותו בן 16 בלבד, סבל אפוא מתלות ממשית במעצמות אלה.

המעצמות לא הגנו על הסולטן מתוך רצון אמיתי לתמוך בו, אלא מתוך אינטרס מחושב לשמר את כוחה של האימפריה העות'מאנית המתפוררת שזמנה הלך והתכלה, ולנצל את שנות גסיסתה האחרונות לצורך השתלטות על כמה שיותר מנכסיה האסטרטגיים. רצונן של המעצמות השונות לנגוס בעוצמתה של האימפריה העות'מאנית השתלב היטב במערך היריבויות הסבוך שהתקיים אז באירופה בין מעצמות שהיו שקועות במרוץ אימפריאלי זו נגד זו.

בריטניה ראתה בעצמה מועמדת מובילה לרשת רבים מנכסיה של האימפריה העות'מאנית, ובהם כמובן ארץ ישראל – שכן מיקומה על צומת דרכים בין שלוש יבשות, ובמיוחד על נתיבי המסחר להודו, העניק לה חשיבות מן המעלה הראשונה. והיה כמובן גם העניין הדתי: רוסיה ייצגה מזה זמן רב את הזרם היווני האורתודוקסי בארץ ישראל ושמרה על האינטרסים שלו במקומות המקודשים לנוצרים; הצרפתים ייצגו את הנצרות הקתולית; והבריטים שאפו לייצג את הזרמים הפרוטסטנטיים, ולבסס את פעולתו של המיסיון בארץ ישראל בקרב מוסלמים ויהודים.

בריטניה הייתה המעצמה האירופית הראשונה ששלחה לארץ ישראל קונסול בעל סמכויות מדיניות מלאות. הקונסול הראשון שלה בארץ ישראל היה ויליאם טאנר יאנג, שמונה לסגן קונסול ב-1838, עוד בימי השלטון המצרי בארץ, וב-1841 שונה מעמדו והוא הפך לקונסול לכל דבר. הוא קבע את משכנו בירושלים, ובכך חרג מהמסורת שהעניקה את הבכורה השלטונית באזור לביירות או לעכו. בין יתר הסמכויות שהעניקה לו מדינתו הייתה הסמכות לתת חסות לכל היהודים בארץ, תהא ארץ מוצאם אשר תהיה. לקביעה  הייתה משמעות רבה הן עבור היהודים והן עבור הנציגות הבריטית בארץ ישראל.

במהלך כהונתו בארץ הצטרפו אל יאנג קונסולים מצרפת, מפרוסיה ומסרדיניה, ובמהלך עשרים השנים הבאות שלחו כמעט כל מדינות אירופה, ובנוסף להן גם ארצות הברית, נציגים דיפלומטים לארץ ישראל. הללו תרמו תרומה נכבדה לפיתוחה של ארץ ישראל בכלל, ולפיתוחו של היישוב היהודי בה בפרט. אחד הקונסולים שהתמסרו יותר מאחרים לפיתוחו של היישוב היהודי בארץ היה ג'יימס פין, מחליפו של יאנג שהגיע ארצה ב-1846.

מלה בתיבה | קונסול

משמעותה של המלה קונסול בלטינית היא 'ללכת יחד', מפני שמדי שנה היו ממונים ברומא שני קונסולים שניהלו יחדיו את הרשות המבצעת. עם מינוי של הקיסר לדיקטטור התרוקן תפקיד הקונסול מתוכן ונותר בו רק הכבוד. במהלך ימי הביניים השתמשו בתואר קונסול משטרים שהייתה להם שליטה מעבר לים, כמו הרפובליקה של גנואה שהעניקה את התואר לפקידים שונים, ובהם כאלה שהוצבו בנמלים שבחזקתה, ופדרו הרביעי מלך אראגון שהקים במאה ה-14 את Consolat de mar – קונסוליית הים – מוסד שיפוטי עצמאי לענייני משפט ימי ומשפט מסחרי ברחבי אגן הים התיכון. במאה ה-16 הוקמה בספרדConsulado de mercaderes  – הקונסוליה של הסוחרים – מעין גילדה ששלטה על רווחי המסעות הספרדיים לאמריקה והיו לה שלוחות מעבר לאוקיינוס. בתקופה המודרנית הפך מינוי קונסולים לדרך מקובלת להסדרת ענייניה של מדינה במדינות אחרות.

 

ג'יימס

ג'יימס פין נולד ב-1806 למשפחה לונדונית מרובת ילדים, ענייה וממעמד חברתי נחות. אביו היה חייל פשוט, אירי קתולי שהפך עם הזמן לפרוטסטנט אדוק, וכך ספג ג'יימס בביתו אמונה דתית עמוקה.

הוא למד בבית ספר כנסייתי שנועד לבני עניים, הצטיין בלימודיו, ולמזלו משך את תשומת לבו של הלורד ג'ורג' קלרנדון, פטרונו של בית הספר שלימים הפך לשר החוץ הבריטי. קלרנדון מימן את לימודיו של פין הצעיר שהפך לבן חסותו. בהיות בן 17 דאג לו הלורד לעבודתו הראשונה כמורה פרטי בבית אצילים, עבודה שהתמיד בה שנים אחדות בבתים שונים. בשנים אלה רכש פין השכלה כללית מרשימה וידיעות בשפות רבות בדרך אוטודידקטית, ובין השאר החל ללמוד גם את השפה העברית ולהתעניין ביהודים, בדתם ובמנהגיהם.

מזלו של פין ביצירת קשרים עם דמויות מפתח מהזירה המדינית המשיך להאיר לו פנים, וב-1832 החל לעבוד כמורה פרטי בבית הלורד ג'ורג' אברדין, שגם הוא שימש לימים שר חוץ בממשלת בריטניה. בחייו האישיים האיר לו המזל את פניו באותן שנים קצת פחות. ב-1838 נשא לאישה את לואיזה סטונהם, אך זו מתה ממחלה קשה כעבור שלוש שנות נישואים, שנתיים בלבד לאחר שבתם המשותפת מתה גם היא. פין שבור הלב מצא ניחומים רק באמונתו הדתית העזה.

אמונה זו הביאה אותו באותם ימים להצטרף לחברה הלונדונית המיסיונרית וליצור קשר חם עם אחד מראשי המיסיון הלונדוני – אלכסנדר מק'קול – וב-1841 נבחר פין לוועד החברה הלונדונית. העניין הרב שגילה בעם היהודי, שבא לידי ביטוי בביקורים חוזרים ונשנים בבתי כנסת, הביא אותו לפרסם שני ספרי מחקר – האחד על יהודי ספרד והאחר על היהודים בסין.

אלכסנדר מק'קול, אביה של אליזבת אן פין, כומר פרוטסטנטי ושליח המיסיון שפעל בקרב יהודים וקתולים בפולין, היה חברו של ג'יימס פין עוד לפני שהיה לחמיו

ניסיונותיו של פין להינשא בשנית לא צלחו. מועמדת אחת חלתה גם היא במחלה קשה וביטלה את האירוסין עמו, והצעת נישואין אחרת מצדו נענתה בשלילה. בצר לו הידק את קשריו עם איש המיסיון מק'קול, ובביתו של זה הכיר את בתו – אליזבת אן. באותם ימים ביקש הקונסול הבריטי בארץ ישראל לסיים את תפקידו, ואחד מידידיו רמי המעלה של פין הגה את הרעיון למנות את פין למחליפו, על אף שלא היה לו כל ניסיון דיפלומטי או אחר שיכול היה להכשירו לתפקיד. פין, שחשש כי מעורבותו במיסיון תפגע בסיכויי בחירתו מיהר לבטל את חברותו בחברה הלונדונית, אך גם לאחר מכן לא זכה לתמיכה מצד אנשי משרד החוץ, ונראה היה שאין לו כל סיכוי לגבור על המועמדים הרבים האחרים לתפקיד. במקביל, אולי מתוך תקווה שהמזל יאיר לו פנים פעמיים, פנה פין למק'קול בבקשה לשאת את בתו אליזבת אן לאישה. מק'קול התנה את הנישואין בכך שפין יקבל את תפקיד הקונסול, ונראה היה שהוא צפוי לספוג שוב אכזבה קשה. באופן מפתיע נדחו כל המועמדים האחרים לתפקיד הקונסול, ופין – חסר הניסיון המדיני – זכה בו. ב-1846 נשא פין לאישה את אליזבת אן מק'קול שהייתה צעירה ממנו ב-19 שנה, וכעבור זמן קצר יצאו השניים בספינה לארץ ישראל, עגנו ביפו ומיד יצאו לירושלים. באפריל 1846, מיד לאחר חג הפסחא, התמנה פין לקונסול הבריטי של ארץ ישראל.

 

אליזבת אן

אליזבת אן נולדה ב-1825 בוורשה, שם שימש אביה בשליחות מיסיונרית בת שנים אחדות ופעל בקרב יהודים ומומרים. אליזבת אן אמנם לא קיבלה חינוך מסודר, אך ספגה בביתה מגיל צעיר אהבת ידע והערכה לתרבות, לצד אמונה נוצרית חזקה. בגיל ארבע כבר ידעה לקרוא את התנ"ך באנגלית ואף למדה עברית מפיו של רב מומר. לאורך השנים רכשה עוד שפות אחדות, ביניהן גרמנית, צרפתית וגם יידיש.

משפחתה של אליזבת אן שבה לאנגליה ב-1831 וגם בה המשיך אביה בפעילות מיסיונרית נמרצת. הוא אף עסק בהוראה ובתרגום של ספרים שונים, ביניהם פירוש רד"ק לספר זכריה, וב-1837 הוענק לו תואר דוקטור למדעי היהדות מאוניברסיטת דבלין. אליזבת אן הלכה בדרכו, וכבר בהיותה בת 12 תרגמה לאנגלית ספר של פתגמי וולטר בגרמנית. באותה שנה החלה ללמד עברית את חברותיה בבית הספר הכנסייתי לבנות, שלמדו בו גם נערות מבוגרות ממנה בשנים אחדות. במשך זמן מה למדה עם אחיה הצעיר יוונית, לטינית וגאומטריה מפי אביהם, אך משנשלח אחיה לקולג' הסתיימו לימודיה הקלסיים והיא החלה לשמש בעצמה מורה לאחיה הצעירים.

במשפחתה שררה נטייה חזקה לאמנות, ואליזבת אן השתתפה במקהלת הכנסייה, למדה לנגן בפסנתר ובעוגב, ובמשך שנים רבות ליוותה בנגינתה טקסים בכנסייה. היא גם נמשכה לציור, ובשנותיה הרבות בירושלים היטיבה להעלות על הבד רבים מנופיה של העיר. לצד הציור עסקה גם בצילום, והייתה מהצלמים הראשונים בירושלים. אליזבת אן גם הרבתה לכתוב. היא כתבה את זיכרונותיה ומאמרים בנושאי ארץ ישראל והתנ"ך, ואף ערכה את זיכרונותיו של אישהּ מימיו בארץ ישראל. ב-1849 סייעה בהקמת 'החברה הספרותית הירושלמית' שקיימה מפגשי תרבות וביקשה לחקור באופן מעמיק את תולדות ארץ ישראל וטבעה, נושאים שנלמדו קודם לכן רק בהקשרם הדתי והתנ"כי. רבים רואים בחברה זו את הגרעין להקמת 'הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל' שהוקמה באנגליה ב-1865, קרן שהייתה בעלת תפקיד מרכזי בהתפתחות מחקרה המודרני של הארץ.

החברה הספרותית הירושלמית שהקימה הייתה אולי הגרעין להקמת הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל. אליזבת אן פין הייתה פעילה בענייני צדקה, אירחה דיפלומטים ונכבדים אחרים, ציירה, צילמה, ניגנה, קראה וכתבה וגם דיברה שפות אחדות

כרעייתו של הקונסול הבריטי בארץ ישראל נדרשה אליזבת אן לעסוק באירוח נכבדים, להשתתף באירועים חברתיים ולקחת חלק בפעולות צדקה. שני בני הזוג פעלו רבות להקלת מצוקתם של בני היישוב הנחשל בארץ ישראל – נוצרים מקומיים וצליינים, מוסלמים, שומרונים וקראים – אך הפגינו רגש מיוחד כלפי ענייה היהודים של הארץ, ספרדים ואשכנזים. אין ספק כי בראשית דרכם בארץ ישראל הניעו אותם לכך כוונות מיסיונריות, אך דומה שעם הזמן שככה התלהבותם המיסיונרית, לפחות זו המודעת והמכוונת, הן בשל ההתנגדות העזה שרחש היישוב היהודי בירושלים למיסיון האנגלי, והן בשל התגברות רצונם הכן להגיש עזרה אמיתית לנזקקים. למרות השינוי בגישתם של השניים המשיכו רבני ירושלים לעשות כל מאמץ – כולל שימוש באיומים ובחרמות – כדי להרחיק את עניי העיר מזוג הנוצרים החשוד בכוונות מיסיונריות. אליזבת אן השתדלה להעסיק בביתה עובדות יהודיות עניות כעוזרות או כמטפלות עבור ילדיה – חמישה ילדים נולדו לבני הזוג פין בירושלים, אך רק שלושה מהם נותרו בחיים – ולסייע להן במגורים, בפרנסה ובטיפול בילדיהן כשאלה חלו. היא עזרה לאחת מידידותיה האנגליות להקים בית מלאכה לתפירה ולסריגה שהעסיק נשים יהודיות, ועשתה מאמצים מרובים לסייע בחלוקת מזון ובגדים לעניי ירושלים ובטיפול בחולים וביולדות. היא פעלה במרץ לגיוס כספי תרומות למפעלי הצדקה שלה מידידים ומקרנות באנגליה, אך כשהתרומות לא הספיקו היא מימנה רבים מהם בכספיה שלה.

 

חבלי משיח

בני הזוג פין, כאנגלים רבים באותם ימים, היו שותפים לאמונה המשיחית המילנריסטית שלפיה עתיד ישו לחזור ולהתגלות בעולם לקראת תום הסדרה השנייה של אלף שנות הספירה הנוצרית. התנאי לכך בעיניהם היה שיבת עם ישראל לארצו, ולשם כך החלו רבים מהם לפעול לחיזוק היישוב היהודי בארץ ישראל ולהשבת יהודי התפוצות לארצם. לפעילות הקונסולרית הבריטית למען יהודי ארץ ישראל היה אפוא לא רק תפקיד פוליטי – כחלק מהמאמץ להגביר את כוחה של האימפריה הבריטית מול המעצמות האחרות שפעלו בארץ – אלא גם תפקיד דתי לקדם את החזון המשיחי המילנריסטי. חזונם מרחיק הלכת של הנוצרים המשיחיים אכן כלל את התנצרותם של כל היהודים בסיום התהליך המשיחי, אך זו לא שימשה תנאי להתגלותו המחודשת של ישו, ולכן בעיני רבים מהמילנריסטים לא נתפסו הפעולות המיסיונריות כתנאי מעכב לעזרה למפעל ההתיישבות היהודי בארץ.

ג'יימס ואליזבת אן פין ראו אם כן את סיועם ליהודי ארץ ישראל כחלק ממפעל משיחי כולל, וכל שהותם בארץ הייתה טבועה בחותם דתי עמוק. אליזבת אן, שהרבתה לטייל בארץ – ובין השאר הייתה מראשוני הנוצרים שסיירו בהר הבית – שאבה מהכרותה עם הגאוגרפיה של הארץ ועם תנאי האקלים והטבע שלה ידע רב שבו השתמשה כדי לפרש סוגיות שונות בתנ"ך, אך מעבר לכך ביקוריה באתרים היסטוריים מקודשים עוררה בה ציפיות לקראת הגאולה העתידה לבוא. כך למשל תיארה באחד מקטעי זיכרונותיה את המראה נורא ההוד שנגלה אליה מהר הזיתים:

האוויר על ההר היה צלול ובריא במיוחד … מעולם לא ממש הבנתי כיצד נראה בית המקדש עד שהבטנו מטה מהר הזיתים אל מתחם הר הבית. הוא השתרע לרגלינו במרחק של כרבע מייל בלבד. מראה השמש הזורחת מוקדם בבוקר בגבנו ומאירה את ירושלים באור ורוד נפלא היה קסום. אל מקום שהותנו בקעו כל הקולות מהעיר: צלילי חגיגות או קינות אבלים, קריאות לתפילה מצריחי המסגדים וצלצול השעון מהמנזר הלטיני. יותר מכל יכולנו לראות בימי שישי את המוני המאמינים המוסלמים הנוהרים להר הבית לתפילת הצהריים … מרשים במיוחד היה לראות את שורות המאמינים משתחווים אפיים ארצה בעת התפילה. באופן זה קיבלנו מושג כלשהו כיצד נראו בוודאי הטקסים שנערכו תחת כיפת השמים בחצר בית המקדש, עם מאות לויים מזמרים ומנגנים ורבבות מבני ישראל בחצר העצומה, אשר במרכזה ניצב המזבח הגדול שממנו היתמר בלא הפסק עשן הקרבנות, והכל בסדר מופתי (אליזבט אן פין, 'זיכרונות מירושלים ומארץ ישראל', עמ' 93).

מראות אלה הביאו אותה להרהר במצבו של עם ישראל משחרב בית המקדש, הרהורים שתאמו את השקפותיה המשיחיות הנוצריות:

עם חורבן בית המקדש בטלה גם תורת משה, שלא יכלה להתקיים בלעדיו. אך הברית עם אברהם לא בטלה, ואת מצוותיה קיים העם ששרד לאחר החורבן, ועודו מקיים אותן ככל האפשר בירושלים ובעולם כולו. לא היה אפשר להביט כך על ההווה, לזכור את העבר ולא לצפות אל העתיד, באמונה שכל ההבטחות יתקיימו כלשונן (שם).

במסגרת מאמציהם לסייע ליהודי ירושלים רכשו בני הזוג פין קרקעות אחדות באזור ירושלים במטרה לאפשר את שילובם של היהודים בעבודות יצרניות שלא הורגלו בהן – כמו בנייה וחקלאות – כדי להיטיב את מצבם הכלכלי. הקרקע הראשונה שרכשו הייתה בטלביה ב-1850, ועליה הקימו אחוזת קיץ שהייתה לבית המגורים הראשון מחוץ לחומות העיר העתיקה. פועלים יהודים עסקו בסיקול האבנים בחלקת האדמה, בבניית הבית שבכניסה אליו נחקק הפסוק "אִם ה' לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ", ובשתילת עצים ופרחים שהקיפו את המבנה. בין מאות הפועלים – עניים, רעבים וחלשים ממחלות, ששכר העבודה היה בבחינת הצלה למשפחותיהם – היו בעיקר יהודים ספרדים, שכן האשכנזים נשמעו לאיסור שהטילו רבניהם על עבודה בחסות הנוצרים.

בית פין בכרם אברהם. בשנותיו הראשונות שימש הבית מעון קיץ למשפחת הקונסול ג'יימס פין, וכיום שוכנים בו מוסדות חינוכיים לבנות של חסידות קרלין סטולין. בתוך המבנה יש תצוגה המתארת את ייעודו המקורי של הבית | באדיבות ביתמונה

מפעלם השני היה בכרם אברהם, שם הקימו ג'יימס ואליזבת אן חווה חקלאית (ראו מדור 'מסע בזמן' גיליון 81). עשרות פועלים – כמאתיים בתקופות השיא – חלושים ומזי רעב קיבלו בכל בוקר כיכר לחם ושתי ביצים קשות כדי להימנע מאוכל לא כשר, ויצאו בשיירה לעמל יומם בחקלאות. יהושע ילין, מאנשי ירושלים, סיפר בזיכרונותיו כי העסקת היהודים בכרם אברהם נשאה אופי פילנתרופי מובהק:

המטרה לא הייתה עבודה לשם עבודה, כי אם צדקה על ידי עבודה כביכול, וכדי שלא תופסק העבודה היו הורסים היום את אשר בנו אתמול ושבים ובונים באופן אחר (בתוך: מרדכי אליאב, "עלייתו ונפילתו של הקונסול הבריטי ג'יימס פין", 'קתדרה' 65, עמ' 57).

ב-1855 הוקם במקום גם בית עבור משפחת פין.

באותה תקופה רכשו בני הזוג פין אדמות גם בכפר ארטס הסמוך לברכות שלמה, דרומית לבית לחם. שנים אחדות קודם לכן הקים במקום המומר ג'ון משולם חווה חקלאית משגשגת ובה גידולי שדה ומטעים. ג'יימס ואליזבת אן החלו להיות מעורבים בפעילות החווה, ובמשך הזמן גם רכשו בה אדמות וביקשו להשתלט על ניהול המקום במטרה להוכיח כי יהודים יכולים לעסוק בעבודת אדמה, וכי אפשר להפריח את אדמותיה של ארץ ישראל. ב-1860 הרחיבו את רכישות האדמה גם לכפר פע'ור, דרומית מערבית לכפר ארטס.

על אף שבזמן אמת לוו העבודות בקשיים מרובים, הציגה אותן אליזבת אן בדיעבד כהוכחה ניצחת לחזונה המשיחי:

אנגלי שהגיע לירושלים בלי שהכיר את המצב יעץ לי לוותר על כל ניסיונותיי לעזור ליהודים מחשש שיגרמו נזק לממשלה הבריטית. הוא אמר לי שלעולם לא אצליח להביאם לעבוד עבודה פיזית, דבר שאפשר לעשותו עם ההוטנטוטים או עם האסקימואים, אך לעולם לא עם היהודים. הוא חזר לאנגליה וגרם שם נזק רב. לפיכך, כאשר הצלחנו להוכיח שהיהודים יכולים לעבוד ושארץ ישראל אכן ראויה לעיבוד, מנהיגי היהודים באירופה שנודע להם על מעשינו לקחו את העניינים לידיהם. הם שלחו אנשים ארצה כדי לחקור ולבדוק זאת, ואחד מסוכניהם הראשיים בא אליי לבקש נתונים ומידע. היה ברשותם הון מספיק, ובעזרתו הם בנו בהדרגה את המושבות היהודיות הגדולות שבהן חיים ועובדים כיום אלפי מתיישבים. ההמשך לכך התרחש לא מזמן, כאשר בוריס שץ הקים בירושלים את בית הספר 'בצלאל' לאמנות ולמלאכת מחשבת (אליזבט אן פין, 'זיכרונות מירושלים ומארץ ישראל', עמ' 147).

 

 

הנפילה

בסופו של דבר היה המיזם החקלאי בכפר ארטס כישלון כלכלי, והדבר היה בעוכריהם של ג'יימס ואליזבת אן. כמו המיזמים הקודמים שהיו מעורבים בהם הוא יצר גירעון עצום הן בקופת הקונסוליה שעליה היו אחראים והן בכיסם הפרטי. הם הסתבכו בסכסוכים מרים עם בני משפחת משולם, וכיוון שגם נציגים אמריקנים היו מעורבים בפעילות בחווה התגלגלו הדברים לכדי סכסוך דיפלומטי מר בין הקונסוליה הבריטית לזו האמריקנית.

פשיטת הרגל שאליה הגיע פין והסכסוכים שאליהם נקלע היו רק שלב נוסף במסכת ארוכה של סכסוכים שאפיינה את כל שנות פעילותו בירושלים. יש הטוענים כי הגעתו מבית עניים לחברתם של בני אצולה יצרה אצלו רגשי נחיתות שהביאו אותו לנהוג דווקא ביהירות, בקשיחות ובעקשנות. אופיו הקשה, לצד תודעת השליחות הדתית שליוותה אותו, ולצד נחרצותה של אשתו שעודדה אותו להתמיד במעשיו, הביאו אותו לא פעם לפעול בניגוד לכללים המקובלים וגם בניגוד לעמדותיהם של הסובבים אותו. במשך שנותיו בירושלים הצליח להסתכסך כמעט עם כל מי שבא עמו במגע: הרבנים חששו מכוונותיו המיסיונריות, והמיסיון ראה בו מתחרה שראוי לסלקו מן הדרך. הוא הסתכסך עם נציגי המעצמות האחרות שפעלו בירושלים, עם שליטי העיר העות'מאנים, עם אנשים שבאו עמו בקשרי עסקים, ובעצם עם מי לא. משרבו התלונות עליו זכה פין לנזיפות ולאזהרות מארבעה שרי חוץ שונים. שלוש פעמים שלחה הממשלה הבריטית חוקרים לירושלים כדי לבדוק את מעשיו, ולבסוף, ב-1862, הוחלט להעבירו מתפקידו. ב-17 ביולי 1863, יום צאתו מהארץ, רשם ביומנו מתוך תחושה קשה של עלבון ותסכול:

וכאן מסתיימת הקריירה הסורית שלי, בת 17 שנה. פעלתי וסבלתי רבות במשך הזמן. יסלח הא-ל על כל המשגים שעשיתי. אינני יודע על כל פשע. יודע אני כי שמרתי היטב, בראש וביד חזקים, על כבוד ארצי. שלום לתכניותיי לעבודת אדמה למען היהודי, אשר טיפחתין בחיבה וסוכלו על ידי הבישופות והמיסיון היהודי. שלום לידידיי הוותיקים הטמונים בבית העלמין שעל הר ציון. שלום לשתי בנותיי, האחת הקבורה כאן והשנייה למרגלות הכרמל. שלום לתקוותי להיקבר בעצמי בירושלים (בתוך: מרדכי אליאב, "עלייתו ונפילתו של הקונסול הבריטי ג'יימס פין", עמ' 37).

ג'יימס פין, שהיה מסור לתפקידו בכל נימי נפשו ובמשך 17 שנותיו בירושלים לא יצא אפילו פעם אחת לחופשה באנגלייה, חש נבגד ומושפל. לאחר ניסיונות שידול ומאמצי שכנוע הובטח לו אמנם תפקיד דיפלומטי אחר, גם אם מכובד פחות מזה שנשא בארץ ישראל, אך בריאותו הרופפת לא אפשרה לו לעזוב שוב את אנגליה, וכעבור תשע שנים, ב-1872, מת בעוני ומתוך געגועים עזים לארץ הקודש.

אליזבת אן האריכה ימים הרבה אחריו ומתה רק ב-1921. את שנותיה האחרונות זכתה למלא בפעילות ציבורית ותרבותית, במעשי סעד ועזרה לנזקקים, בכתיבת מחקרים וזיכרונות, בפרסום זיכרונותיו של ג'יימס מארץ ישראל ובעזרה ליהודי רוסיה שסבלו מגלי פרעות. בשונה מג'יימס, ששמו הונצח ברחוב בכרם אברהם ונזכר בתולדותיה של העיר במאה ה-19, לא זכתה אליזבת אן שיזכרו אותה כראוי לה. רק שירה של נעמי שמר 'זריחה בירושלים' – כשם אחד הספרים שכתבה אליזבת אן – משמר ולו במעט את דמותה יוצאת הדופן:

הגברת פין מציירת זריחה בירושלים / באמצע המאה התשע עשרה, בכרם אברהם / הפועלים היהודים, עם פיתה וביצה קשה לאיש / יוצאים בזמר לעמל יומם // הגברת פין רושמת עץ, רושמת אבן / רושמת צל ענן על החומות החשופות / הפועלים היהודים שרים עברית והיא שומעת / הגברת פין הלוא דוברת שש שפות // הגברת פין הלוא למדה עברית בוורשה / הרב אברוֹם הורה לה קרוא וכתוב / עכשיו היא קמה ומוחה זעה ממצח / כי יש לה עוד בבית עבודה לרוב // בערב יעלו כל יקירי הקרת / וייפגשו אצלה, בבית הקונסול האנגלי / ירוו את צימאונם בלימונד וקרח / והיא תגיש ענבי חברון גדולים // … // אבל הגברת פין חייכה אליי כליידי / ונעלמה בארץ להד"ם / ורק רוחה עדיין מטיילת / בחלומי, ובכרם אברהם (אליזבט אן פין, 'זיכרונות מירושלים ומארץ ישראל', עמ' 12).



לקריאה נוספת:
ג'יימס פין, 'עתות סופה – עלים מדפתרי הקונסוליה בירושלים משנת 1853-1856' בתרגום אהרן אמיר, יד יצחק בן צבי, תש"ם; אליזבט אן פין, 'זיכרונות מירושלים ומארץ ישראל (1846-1863)', אריאל, 2015; נתן שור, "משפחת הקונסול פין בירושלים – שנים אחרונות: מכתב שנת 1864 של אליזבת אן פין", 'קתדרה' 30, עמ' 64-90; מרדכי אליאב, "עלייתו ונפילתו של הקונסול הבריטי ג'יימס פין", 'קתדרה' 65, עמ' 37-81; רות קרק, "משפחת פין, חקלאות, יהודים ומשיחיות", 'קתדרה' 66, עמ' 175-179.

The post שליחות דיפלומטית בשם פעמי משיח – אליזבת אן וג'יימס פין appeared first on סגולה.

]]>
שומרת מסך https://segulamag.com/manya-shohat-play-review/ Wed, 04 Dec 2019 22:00:00 +0000 סרטים ותאטרון]]> https://segulamag.com/manya-shohat-play-review/ ההצגה על מניה שוחט אינה מחדשת הרבה ואינה מעלה שאלות על מוסכמות אידאולוגיות, אבל היא טווה סיפור מרגש מחייה של מניה שוחט שהייתה פעילה מרכזית בתקופת העלייה השנייה // ימימה חובב

The post שומרת מסך appeared first on סגולה.

]]>
-

מניה

אגדה בחייה

פנינה גרי. בימוי: גבריאלה לב, קבוצת התאטרון הירושלמי וארכיון יד בן-צבי

,

התפאורה

מסך בד שחור ועל הבמה ספסלי עץ וארגזים בודדים. התפאורה הצנועה הזו משמשת מסגרת הולמת לסיפור חייה של מי שהייתה בעצמה סמל לפשטות, על סף הסגפנות. גם התלבושות פשוטות ואינן מתיימרות לייצר אווירה תקופתית ססגונית. בגדים שחורים ואביזרים מעטים שנוספים ללבוש הבסיסי מדי פעם – סינר לבן, עניבה, כובע. לצד צהלה מיכאלי המגלמת את מניה משתתפים בהצגה רק שלושה שחקנים נוספים – סער שני, רן כהן וענבל מילוא-בכר – המחליפים תפקידים וזהויות. ההצגה נמשכת שעה בלבד.

ההצגה מלווה באמצעים המשלימים את הסצנות המועלות על הבמה לסיפור חיים שלם
ההצגה מלווה באמצעים המשלימים את הסצנות המועלות על הבמה לסיפור חיים שלם צילום: אילנה בן יעקב

במסגרת המינימליסטית הזו נפרס בהרחבה סיפור חייה של מניה שוחט, דמות ססגונית ורבת פנים שקורותיה יכולים ללא ספק לאכלס ספרים וגם סרטי דרמה סוערים. כדי למלא את החסר מוקרנים על המסך השחור שמאחורי השחקנים קטעים של סרטי ארכיון ותמונות מתקופת חייה של מניה, ובהם קטעים מהסדרה 'עמוד האש' המקימים לחיים את נופי ילדותה ונעוריה של מניה ברוסיה. את ההצגה מלווים גם קטעי שירה מפי השחקנים השרים ומשחקים בחן רב. במאמר מוסגר אוסיף כי חבל שהם אינם מקפידים יותר על הגייה נכונה של הטקסט על פי כללי הדקדוק העברי. כאשר משתדלים לכבד את מורשת העברית, מדוע לא להתייחס בכבוד הראוי גם לשפה העברית עצמה?,

דמות רבת ניגודים

מניה נולדה ב-1878 ברוסיה הלבנה למשפחת וילבושביץ האמידה. כבר בגיל צעיר נמשכה לפעילות פוליטית במסגרת הבונד ונאסרה בעקבות פעילותה. ב-1901 הקימה את מפלגת הפועלים היהודית העצמאית שמנתה תוך זמן קצר עשרות אלפי חברים. ב-1904 עלתה ארצה בעקבות תחבולה של אחיה נחום שהזעיק אותה ארצה כדי לסעוד אותו בחולי שלא היה ולא נברא. מחלה של ממש אולי לא הייתה, אבל על אף התרמית נדבקה גם מניה עד מהרה בחיידק הציוני וקשרה את גורלה בגורל הארץ. היא יזמה את הקמת הקולקטיב הראשון בסג'רה, הייתה ממקימי ארגוני השמירה היהודיים הראשונים בארץ 'בר גיורא' ו'השומר' יחד עם ישראל שוחט שהפך לאישהּ, ואף הייתה מראשי ארגון 'השומר'. לאורך כל חייה, עד לפטירתה ב-1961, המשיכה בפעילות פוליטית ונטלה חלק במאבק על מעמד הנשים בארץ ישראל.

סיפור מרגש על אחת הדמויות הבולטות בין חלוצי העלייה השנייה. מניה שוחט בגילומה של צהלה מיכאלי
סיפור מרגש על אחת הדמויות הבולטות בין חלוצי העלייה השנייה. מניה שוחט בגילומה של צהלה מיכאלי צילום: אילנה בן יעקב

מטבע הדברים קשה לפרוס יריעת חיים רחבה ועשירה כל כך בהצגה שנמשכת שעה בלבד. את המידע החסר מנסים להשלים באמצעות קטעי מידע קצרים המוקרנים גם הם על המסך לצד קטעי הסרטים, ולעתים מוסיפים השחקנים דברי הסבר קצרים להשלמת התמונה. כדי להציג תמונת חיים מלאה עד כמה שניתן נבחרו בקפידה סיפורים ואנקדוטות שצירופם יחד יוצר קו מתאר המשרטט את קורותיה של מניה. ילדה סוערת המבקשת להפוך לפועלת. מאסר. הקמת מפלגה. פעילות להגנה צבאית על יהודי רוסיה מפני הפרעות. עלייה ארצה. היכרות עם ישראל שוחט. הקמת הקולקטיב בסג'רה והקמת ארגון השומר. תקופת גלות בתורכיה בימי מלחמת העולם הראשונה. שיבה ארצה וניסיון לשלב בין חיי משפחה לבין פעילות ציבורית חסרת מנוחה.

הסצנות יוצרות תמונה של דמות רבת ניגודים. אישיות סוערת וחסרת מנוח, אך גם כזו הנוטה לדכאונות ממושכים. מי שעסקה במשך שנים בבניית כוח לחימה, אך גם פעלה למציאת הסדר מול הערבים. מי שנזעקה ובאה מרוסיה בעקבות שמועה על מחלתו של אחיה הצעיר, אך גם עזבה את ילדיה למשך תקופות ממושכות לצורך פעילות ציבורית. שני קטעים נוגעים ללב במיוחד בהצגה עוסקים בקשייה המשפחתיים של מניה: דבריו של בנה גדעון (גדע) הזועק כלפי אמו הנוטשת פעם אחר פעם אותו ואת אחותו בשם המפעל הלאומי, ואהבתה הלוהטת לישראל שוחט שנענתה לא פעם בכתף קרה ואף בבוגדנות.,

שיעור בציונות

בתמונת הפתיחה של המחזה נראית מניה המבוגרת בצריפם של יצחק ורחל ינאית בן-צבי בשכונת רחביה כשעיניה חבושות לאחר טיפול במרפאתו של ד"ר טיכו. פתיחה זו, שבה היא מספרת לרחל ינאית את סיפור חייה, משקפת אירוע אמיתי שממנו אולי נבט הגרעין לכתיבת המחזה. בשנת 1951, שנים רבות לפני שכתבה את המחזה, ביקרה פנינה גרי בצריפם של בני הזוג בן-צבי. גרי הייתה אז כלתם המיועדת של יצחק ורחל ינאית, והביקור נערך כשבוע לפני חתונתה המתוכננת עם בנם עלי שנפל בקרב ימים מעטים אחר כך. באותה פגישה, שבה ניצלה רחל ינאית את המנוחה שנכפתה על מניה כדי לרשום מפיה את קורות חייה, הכירה פנינה גרי את מניה שוחט. שנים אחדות לאחר פגישה זו קיבלה גרי מרחל ינאית את ספרה על חייה של מניה, וכעבור שנים רבות היא עיבדה את הסיפור למחזה.

ההקשר הזה, והעובדה שהמחזאית בת ה-92 היא עצמה בת לדור הנפילים ההוא והכירה באופן בלתי אמצעי רבים מחלוצי העלייה השנייה, משווים למחזה כולו ניחוח מיוחד של התרפקות על עולם שהיה ואיננו.

בעידן שבו התאטרון הפך למוסד חתרני המבקש לשחוט פרות קדושות ולערער על ערכים מקודשים, מבטא המחזה 'מניה – אגדה בחייה' חתרנות מסוג אחר, כפי שמעידה במאית ההצגה גבריאלה לב:

בעולם התאטרון הישראלי של היום המלה 'ציוני' היא כמעט ביטוי שלילי. לפיכך, להציג יצירה כמו 'מניה – אגדה בחייה', החוגגת ללא בושה את חייה – חיים שהוקדשו לבניית המפעל הציוני – ניתן לראות זאת כמעשה חתרני. נראה לי שלתאטרון, ולאמנות בכלל, ישנה אחריות כפולה. האחת, להעריך את החסרונות של הממסד ולהצביע על חזון נאור יותר, והשנייה היא לחגוג, לחגוג את העובדה שאנחנו בחיים. בעידן זה, הנשלט על ידי הרשת והמסכים, התאטרון – אמנות עתיקה שבבסיסה תקשורת חיה בין שחקנים לקהל הצופים, היא הכרה ייחודית על היותה אנושית (מתוך התכנייה).

היוצרות אכן אינן מתביישות בכך שהמחזה מתיימר להנחיל לצופים בו ערכים ציוניים. הדבר מתבטא גם בשיתוף הפעולה עם ארכיון יד בן-צבי, ומצטרף למטרתה המוצהרת של קבוצת התאטרון הירושלמי:

לחקור את ארון הספרים היהודי לצד ארון הספרים הישראלי, לחבר בין ישן וחדש, בין תרבות ויצירה עכשווית, בין מורשת והיסטוריה, ולהצמיח מכל זה יצירה תאטרונית חדשה (שם).

כל אלה משווים למחזה יותר מקורטוב של דידקטיות, וזו באה לידי ביטוי גם בקטעי הקריינות המוסיפים מידע כדי להשלים פרטים על חייה של מניה, והופכים את ההצגה לא רק להצגה חינוכית אלא במידה מסוימת גם להצגה לימודית.

The post שומרת מסך appeared first on סגולה.

]]>
אילו רק https://segulamag.com/if-hebron/ Sat, 03 Aug 2019 21:00:00 +0000 ביקורת ספרים|ציונות]]> https://segulamag.com/if-hebron/ במשך 19 שנה היה אזור ההר המרכזי מנותק ממדינת ישראל. שנים אלה השפיעו מאוד על עתידו, עד שלעתים קשה לדמיין כי אזור זה היה חלק מהאתוס הציוני לפני קום המדינה, בטרם היות הקו הירוק. מחקר חדש בוחן את מקומה של חברון בתנועה הציונית ומעלה על הדעת אפשרויות היסטוריות שלא התממשו לבסוף // ימימה חובב

The post אילו רק appeared first on סגולה.

]]>
-

אל עיר האבות

'ופנינו חברונה!' – חברון והתנועה הציונית בין חזון למציאות 1882–1948יורם אלמכיאס

כרמל, תשע"ט, 472 עמ'

*

טבעם של מחקרים העוסקים בנושא נקודתי ומצומצם שהם נוטים לגודש מיותר ומשמים של פרטים, ועל כן חששתי מעט כשניגשתי לקרוא את ספרו החדש של יורם אלמכיאס העוסק בזיקות שבין היישוב היהודי בחברון לבין התנועה הציונית עד להקמת המדינה. נוספה לכך העובדה שאני מכירה היטב את המחבר, וקריאת חיבור שנכתב בידי ידיד מלווה תמיד בחשש מאכזבה שתביא לאי נעימות. זאת ועוד, פרסומו של ספר העוסק בחברון על ידי תושב קרית ארבע עלול ללקות באפולוגטיקה, בפוליטיזציה, באנכרוניזם וברעות חולות נוספות שמלוות לא פעם כתיבה של מי שנוגע בעניין.

לשמחתי כל חששותיי התבדו ברגע שהתחלתי לקרוא את הספר ושקעתי בו בקריאה מכריכה לכריכה. הספר בהיר, שוטף, ועושה את מה שספר טוב אמור לעשות – מספר סיפור. הוא חורג מהפרטים ופורס סיפור רחב בהרבה מסיפורה המקומי של חברון. זהו סיפורו של היישוב היהודי בארץ ישראל כולה החל מראשית המפעל הציוני בארץ ועד להקמת המדינה. המחבר בוחן את הזיקות בין המרכיבים השונים שפעלו בארץ במקביל: המתיישבים היהודים, התנועה הציונית, הערבים והמשטר הזר – תחילה העות'מאני, ובמשך עיקר התקופה השלטון הבריטי. כל זאת מנקודת מבט מקורית ומרתקת של יישוב בעל משמעות כלכלית ודמוגרפית שולית, אך בעל משמעות היסטורית ולאומית מכרעת. אגב כך נבחנת מערכת היחסים בין שיקולים פרגמטיים לשיקולים ערכיים בעשייה הציונית בארץ.

בשבט תש"ב (1942) נערך סמינר מצדה - טיול להכשרת מדריכים מתנועות הנוער שעברו בהרי חברון בדרך למצדה. רוקדים על פסגת מצדה
בשבט תש"ב (1942) נערך סמינר מצדה – טיול להכשרת מדריכים מתנועות הנוער שעברו בהרי חברון בדרך למצדה. רוקדים על פסגת מצדה צילום: דב מייזל
,

יישוב ישן? יישוב חדש?

הספר, המבוסס על עבודת הדוקטור של אלמכיאס, סוקר ומנתח את היקף ההתעניינות והפעילות הציונית בעיר חברון בין השנים 1882-1948, ובוחן את מעמדה של העיר בתודעת היישוב העברי והמנהיגות הציונית באותן שנים.

האתגר בכתיבה על חברון הוא גדול: ההקשר הפוליטי העכשווי יצר זיקה בין חברון לבין מגזר והשקפת עולם מסוימים; זיהויה של חברון עם מה שמכונה 'היישוב הישן' קיבע לה בתודעה ההיסטורית דימוי חד ממדי; וחיסולו של היישוב היהודי בפרעות תרפ"ט צבע גם הוא את היישוב בעיר בצבע מסוים. אך המחבר השכיל לעמוד באתגר, להסיט הצדה את הדימויים המאוחרים ולהאיר את תולדותיה של העיר ושל היישוב היהודי שהתקיים בה בזמן אמת. הוא עשה זאת בעזרת אינספור מקורות כתובים מרתקים, צילומים וציורים שמפיחים חיים ביישוב היהודי הישן בחברון.

האור ששופך הספר על חברון תורם לא רק להבנה מדויקת יותר של התהליכים שחלו בעיר – שהייתה מורכבת הרבה ממה שמקובל לחשוב – ושל מגמות חידוש שהתפתחו בה בעיקר בתחילת המאה העשרים, אלא גם למגמה הרווחת במחקר בשנים האחרונות של ערעור על הדיכוטומיה בין היישוב הישן לבין היישוב החדש. אל העיר חברון חדרו בהדרגה מגמות השכלה ויצרנות שמצאו אחיזה בקרב בני הדור הצעיר. מגמות אלה באו לידי ביטוי ביוזמות חינוכיות עבריות מודרניות ובמגוון שיתופי פעולה עם התנועה הציונית, למשל בהקמת סניף של בנק אפ"ק ובפעילות רפואית של ארגון 'הדסה'. נעשו גם ניסיונות לפעילות חקלאית באזור חברון, ובאחד מהם – הקמת משתלה ביוזמת המחלקה החקלאית של המשרד הארצישראלי – נתלו לא מעט תקוות, אך קשיים אובייקטיביים הביאו כעבור זמן לסגירת המשתלה. לימים ביכה יוסף וייץ, מנהל מחלקת הקרקעות בקק"ל, את סגירת המשתלה, לאחר שהבין כי השקעה רבה יותר בפעילות ציונית באזור חברון הייתה עשויה להציל אותה מאוחר יותר מכיליון:

עתה, במבט אחורה 48 שנים, מפרפר בלב הרהור נוגה. ייתכן שאילו הוסיפה המשתלה להתקיים בחברון ולידה קבוצה נחשונית עקשנית, גדלה ומתפתחת, לא היו באות הפורענויות על היישוב היהודי בחברון לא בתרפ"ט ולא בתש"ח, וחברון הייתה משתלבת במדינת ישראל אז כיפו וחיפה (עמ' 155).

יתר על כן, בחינת התהליכים שעברו על חברון עד לשנות העשרים מלמדת כי אופיו של היישוב היהודי בעיר היה אחר מזה של ערים אחרות ביישוב הישן לא רק בצמיחתו של דור צעיר שהשכיל לשלב בין ישן לחדש בלי להפנות עורף לדת ולמסורת, אלא גם ביחסים הטובים ששררו בין הקהילה הספרדית לקהילה אשכנזית בעיר.

 ,

הרמוניה זמנית

קהילת חברון, שהייתה מיעוט יהודי בתוך רוב ערבי עצום, נודעה גם ביחסי הרעות ששררו בין בני שני העמים. כך למשל כתב מנשה מני, משכבת ההנהגה המקומית שצמחה בחברון, על המצב בעיר בשנות העשרים:

הרמוניה של חיי עיר מאוחדת. ערבים הזמינו את שכניהם היהודים לשמחותיהם, ובעונת הקיץ אף בילו אִתם בכרמיהם תחת גפנם ותאנתם, אכלו אִתם, שתו וישנו. וכן להפך, לא הייתה שמחה בבית יהודים שלא היו בה מראשי הקרואים מבין הערבים … הרוכלים היהודים מצאו אכסניה במסגדים שבכפרים כערבים ממש, או בבית המוכתר. וברדת הכפריים העירה ביום שישי להתפלל תפילת יום שישי במערת המכפלה, מצאו להם אכסניה בבתי היהודים (עמ' 222).

בשנות העשרים המוקדמות, בהשפעת יוזמות פנימיות של תושבים ויוזמות חיצוניות של המוסדות הציוניים, התקבל הרושם שהעיר חברון עתידה להשתלב במפעל הציוני ולשגשג, אך אף אחת מהיוזמות לא הבשילה לכדי מסגרת שהיה בכוחה לקדם את היישוב בעיר לקראת שינוי של ממש.

לקראת תחילת המסע של מדריכי תנועות הנוער למצדה בשבט תש''ב, שכירות גמלים בכפר יטא
לקראת תחילת המסע של מדריכי תנועות הנוער למצדה בשבט תש"ב, שכירות גמלים בכפר יטא צילום: דב מייזל

במהלך שנות העשרים ערערו קשיים כלכליים את הקהילה היהודית והביאו להגירה שלילית ממנה. ב-1922 נותרו בעיר 457 יהודים בלבד לצד 17 אלף מוסלמים, פחות משליש ממספר היהודים שחיו בעיר ב-1895. הספר עוסק בחיסולה הכואב של הקהילה היהודית בפרעות תרפ"ט, ומתרכז במערכת היחסים המורכבת שהתקיימה בין היישוב היהודי בחברון לבין המוסדות הציוניים. בדיעבד אפשר לומר כי גם האוכלוסייה הערבית בחברון – שרק מעטים מתוכה יצאו להגנת היהודים מפני הפורעים – סבלה מחיסול הקהילה היהודית:

והנה מתאבך עשן מחניק מבית 'הדסה', ואחריו בוקעות להבות אדומות ומלחכות את כותלי האבן … פה ניפצו הפורעים את כל המכשירים הרפואיים, ואת בית המרקחת הרסו עד היסוד לבל יוכלו היהודים לרפא את פצועיהם … את הבית הציתו על כליו ורהיטיו לבל יישאר זכר למוסד החסד הגדול של היהודים אשר היה סמל לצדק אנושי – יום יום היו עשרות ערבים באים לכאן להתרפא חינם (עמ' 209).

בית הכנסת בחברון לאחר הפרעות בתרפ''ט
בית הכנסת בחברון לאחר הפרעות בתרפ"ט LOC

שיקומה של קהילת חברון הוא סיפור מרתק ולא מוכר דיו. במשך תקופה ארוכה לא הצליחו יהודי חברון לשוב אל העיר, תחילה בשל הסתייגות של הממשל הבריטי ולבסוף בשל חוסר עזרה מצד המוסדות הציוניים. אלה שהצליחו לבסוף לשוב לחברון היו מעטים, והתמיכה בהם הייתה כה דלה עד שהם לא הצליחו לשרוד בעיר בעת מוראות המרד הערבי שפרץ בתרצ"ו.

בנקודה זו הולך ומתחדד הפער בין טיפוחה של חברון כחלק מהאתוס הציוני – כעיר קברי האבות וערש מלכות דוד, וכעיר שבה נשפך דמם של יהודים בפרעות – לבין המפעל הציוני שלא השקיע רבות בשיקומה ובקימומה של העיר. במקביל לנטישתה של חברון הממשית בעקבות הפרעות, הלכו והתחזקו רגשות הגעגוע והערגה לחברון ההיסטורית שהייתה לסמל.,

בין החזון למציאות

הפער בין חברון הסמלית לחברון הממשית הוא אחד הצירים המרכזיים שסביבם נסב הספר. המחבר מציין מגוון דרכים שבהן בא לידי ביטוי הקשר היהודי לחברון לאורך עשרות השנים שנדונות בו: יצירה ספרותית, אמנות חזותית, תעמולה, דברי הגות שעמדו על חשיבותה של חברון במורשת הלאומית העברית, וגם ניסיונות התיישבות והקמת מוסדות ציוניים בעיר.

על פסגת מצדה, מתוך הפואמה של יצחק למדן 'מסדה'. י''א בשבט תש''ב
על פסגת מצדה, מתוך הפואמה של יצחק למדן 'מסדה'. י"א בשבט תש"ב דב מייזל

אזור חברון היה בין האתרים המרכזיים שאליהם טיילו תלמידים, חברי תנועות נוער וחברים בחוגי 'משוטטים' כחלק מטיפוח המורשת הלאומית, אך על אף המקום המשמעותי שהיה לחברון בטיפוח האתוס הציוני, ההתיישבות בעיר, ובאזור ההר המרכזי כולו, הייתה דלה מאוד. הדבר נבע משיקולים מעשיים של כדאיות כלכלית, מהיצע קרקעות נמוך ומצפיפות אוכלוסין ערבית. בתקופה זו התרכזה ההתיישבות היהודית באזורי העמקים והחוף. במהלך שנות השלושים, לנוכח תכניות החלוקה השונות של הארץ, צפו ועלו גם שיקולים מדיניים וביטחוניים. לאחר שהתברר כי דווקא הערים העבריות העתיקות והיישובים המקראיים הקדומים עלולים להישאר מחוץ לגבולותיה של המדינה היהודית התגבר קולם של מי שהשמיעו טיעונים ערכיים והיסטוריים. כך למשל אמר ברל כצנלסון:

בן-גוריון אמר בפני הוועדה המלכותית: "התנ"ך הוא המנדט שלנו". אין זו מליצה. זהו אחד הניבים המעמיקים של המחשבה הציונית. אל נשכחנו … תנועה היונקת ממקורות עמוקים כתנועתנו אינה יכולה להתייחס בקלות דעת לעניינים הנחשבים כסנטימנטליים, כי יש ועניינים אלה הם בעלי חשיבות מכרעת … הפטריוטיזם שלנו צמח מתוך ספר, הוא דבק בפסוקים, בשמות היסטוריים, אהבת מולדת מופשטת ואהבה זו נטענו בתוכנו במשך הדורות, ונשאנו ממקום למקום את הפטריוטיזם המופשט. בארץ ישראל של 'היום', זו שמציעים לנו, אין חברון קיימת. בהרי יהודה יש כפר ערבי קטן, כפר מודיעין, מולדת החשמונאים. היש לו ערך התיישבותי? אך מדי שנה בשנה היה הנוער הארץ ישראלי יוצא לשם בימי החנוכה ומתייחד עם זכר המכבים. מעתה תימצא מודיעין מחוץ לרשותנו … מצדה נמצאת במדבר יהודה, צופה אל ים המלח, ואף היא איננה 'אובייקט להתיישבות', אבל הערך של מצדה בשבילנו איננו נמדד בכמות הנפשות העלולות להשתכן בנקודה זו, אלא בכוחה המחַיה והמחנך בשביל כל הדור הגדל בארץ (עמ' 310).

,

אילו

הקריאה בספר מלווה בלא מעט צביטות בלב ובתחושת החמצה לנוכח מה שהיה עשוי לקרות, מה היה אילו. אילו היו הגופים הציוניים משקיעים בביסוסה של חברון מעט יותר לאורך שנות העשרים; אילו היה היישוב היהודי בחברון מאפשר לארגון ההגנה להיערך בו ערב פרעות תרפ"ט; אילו היו המוסדות הציוניים מקצים לשיקומה של חברון חלק הגון מהכספים שאספו לשיקום היישובים שנהרסו בפרעות, כפי שהקצו ליישובים המזוהים יותר עם היישוב החדש ועם הציונות; אילו היו מתממשות התכניות לרכוש אלפי דונמים מערבים באזור חברון שביקשו להיפטר מקרקעותיהם וליישב עליהן אלפי יהודים ניצולי שואה; אילו ואילו.

לכל ההחמצות הללו מצטרפים דבריו של משה דיין על תכניתו של בן-גוריון בספטמבר 1948 – חודשים אחדים לפני סיום מלחמת העצמאות – לכבוש את ירושלים העתיקה ואת הר חברון. הוא ראה בכך הזדמנות היסטורית וניצול הצלחה של צה"ל בגזרת הדרום. כשהובאה התכנית להצבעה בממשלה תמכו בה חמישה מול שבעה שהתנגדו לה. על כך אמר בן-גוריון:

זו תהיה בכייה לדורות … אם יישאר המצב הקיים תוסיף ממלכת ירדן לשלוט בהרי יהודה, ירושלים ועל הדרכים המוליכות אליה מצפון, ממזרח ומדרום. החלטה זו מביישת את השרים שהתנגדו לכיבוש הר חברון וירושלים. זו החלטה שתגרום אסון מדיני ואסטרטגי (עמ' 335).

יצחק רבין העיד כי בסיור שערכו מפקדי הצבא לאזור מצדה מעט אחרי שהסתיימה המלחמה הם צפו מערבה להר חברון:

בן-גוריון פנה לפתע ליגאל אלון ושאל אותו כיצד יש לדעתו לכבוש את האזור. אלון המופתע פרס בפניו את השיקולים והמהלכים השונים אך שאל אותו: "האם באמת אתה רוצה לכבוש אזור זה?" ובן-גוריון השיב: "עכשיו אי אפשר, אבל אתם אולי אתם עוד תכבשו" (שם).

לאחר מלחמת ששת הימים היה בן-גוריון מהראשונים שביקרו בחברון ובמערת המכפלה. את קריאתו ליישובה של חברון ביהודים באופן מיידי הוא נימק בנחרצות:

בחברון מתחילה ההיסטוריה העברית … מכאן ברור שרק שלושת אבות האומה היהודית ושלוש האמהות של האומה היהודית נקברו במערת המכפלה. אולם חשיבותה של חברון היא לא רק בתולדות האבות והאמהות של עמנו … בחברון קמה המלכות הגדולה ביותר שהייתה לישראל עד היום הזה … ונעשה משגה עצום ונורא אם לא ניישב את חברון שכנתה וקודמתה של ירושלים ביישוב יהודי גדול והולך בזמן הקצר ביותר. זה יביא ברכה גם לשכנים הערבים. ראויה חברון להיות אחותה של ירושלים (עמ' 335-336).

 

והנה לנו עוד 'אילו'.

דיוויד רוברטס, חברון 1839. LOC

The post אילו רק appeared first on סגולה.

]]>
מחאה בתחפושת https://segulamag.com/worms-women-in-purim/ Sat, 16 Feb 2019 22:00:00 +0000 https://segulamag.com/worms-women-in-purim/ בחגיגות פורים בקהילת וורמייזא במאה ה-17 נהגו הנערות להיכנס לעזרת הגברים ולהקיף את הבימה. האם מדובר במחאה פמיניסטית? לאו דווקא; קריאה מדוקדקת בין השורות על טקסי פורים ועל טקסים נוספים בקהילה, מלמדת על מעמדן האמיתי של נשות הקהילה ועל מה שהטריד באמת את הנערות // ימימה חובב

The post מחאה בתחפושת appeared first on סגולה.

]]>
ריקודים סביב הבימה

ליל פורים בקהילת וורמיזא, אי שם במהלך המאה ה-17. בני הקהילה כולם, אנשים נשים וטף, מתקהלים בבית הכנסת לקראת הקריאה החגיגית במגילת אסתר. קולו של בעל הקורא מהדהד ברחבי בית הכנסת, ממלא את עזרת הגברים ומנסה לחדור גם מבעד לחלונות המפרידים בינה לבין עזרת הנשים הסמוכה. הוא פותח בברכות, וכבר בוקעות מפיו המלים הפותחות את המגילה: "ויהי בימי אחשוורוש…".

בית הכנסת העתיק בוורמס (וורמיזא) המיוחס לרש'י

הקהל דרוך במקומו. עוד רגע, כמו על פי אות מוסכם, תתחיל ההתרחשות – צפויה וידועה מראש אך מסעירה ומרגשת כתמיד. ואכן, ברגע אחד פורצת משני עברי הקיר המפריד בין העזרות המולה ססגונית ועליזה. הנערים והבחורים, תחפושות לגופם, מסכות על פניהם ואבוקות בוערות בידיהם, קמים ממקומם וסובבים סביב עזרת הגברים, וכעבור זמן קצר פורצים בסערה אל עזרת הנשים ומקיפים גם אותה. מן העבר השני של בית הכנסת קמות הנערות, לבושות כולן בגדי יום טוב ובראשן נערה המחופשת לאסתר המלכה, לבושה בגדי כלה וזר מוזהב והינומה לראשה, ועוברות גם הן אל העזרה שמעבר לקיר. שם הן מקיפות את הבימה, ואז שבות אל עזרת הנשים ומקיפות גם אותה. וחוזר חלילה: הנערות שבות ומקיפות את הבימה ואז שבות ומקיפות את עזרת הנשים, וכך עושות גם בפעם השלישית. רק עכשיו נרגעות הרוחות ובעל הקורא יכול להמשיך בקריאתו: "… הוא אחשוורוש המולך מהודו ועד כוש…".

ייקיוּת אחרת. קריאת המגילה בליל פורים, מתוך ספר על מנהגי היהודים שנכתב על ידי התאולוג הפרוטסטנטי ג'והן בודנשץ. פרנקפורט ולייפציג, 1748
ייקיוּת אחרת. קריאת המגילה בליל פורים, מתוך ספר על מנהגי היהודים שנכתב על ידי התאולוג הפרוטסטנטי ג'והן בודנשץ. פרנקפורט ולייפציג, 1748 מאוסף הספרייה הלאומית
,

טקסים כטקסטים

מנהג פורים זה מתואר בהרחבה בספר מנהגים שכתב באמצע המאה ה-17 שמש קהילת וורמייזא, ר' יוזפא שמש. לא ניתן לדעת האם היה זה מנהג ייחודי לקהילת וורמייזא או שמא נהג גם בקהילות נוספות במרחב האשכנזי. בדומה לטקסטים כתובים, שהם כלי ראשון במעלה ללימוד על התקופה שבה נכתבו, גם טקסים ומנהגים שהתגבשו בחברות שונות מהווים מעין טקסטים בלתי כתובים ומספרים על החברה שבה צמחו: על הערכים והאמונות שרווחו בה, ועל הציפיות, הפחדים והמתחים ששררו בה. מה אם כן ניתן לקרוא מתוך חגיגת פורים עממית זו שהתקיימה בקהילת וורמייזא על אופיה של הקהילה? שאלה זו עולה במיוחד לאור אופיו החריג של טקס זה בנוף המסורתי.

ההיסטוריונית היהודייה האמריקנית נטלי זימון דיוויס הקדישה מחקרים רבים לחיי היומיום ולמנהגים העממיים בצרפת בראשית העת החדשה – סביבה תרבותית קרובה מאוד במקום ובזמן לוורמייזא של ר' יוזפא שַׁמָּשׁ. באחד ממאמריה בחנה דיוויס שורה ארוכה של אירועים באירופה הנוצרית בראשית העת החדשה, קרנבליים ברובם, שבהם החליפו ביניהם נשים וגברים את מקומותיהם המקובלים בחברה, הן באמצעות שינוי הלבוש והן באמצעות ביצוע מעשים סמליים האופייניים לבני המין השני. כך נטלו לעצמן הנשים לשעה קלה תפקידים השמורים בדרך כלל לגברים והפכו לבעלות הכוח. לדברי דיוויס, מבחינה חברתית תפקדו אירועים אלה בין השאר כשסתומי ביטחון שאפשרו לנשים לשחרר רגשות של תסכול וקיפוח שהצטברו אצלן בשל מעמדן הנחות. מכיוון שמדובר היה בשחרור קיטור מבוקר ונקודתי, הדבר סייע דווקא לשימור הסדר החברתי הרגיל וההיררכיות הקבועות בין נשים לגברים. עם זאת אירועים אלה גם הציבו חלופה לסדר הקיים ובכך ערערו על תוקפו, והיו בין הגורמים שהביאו לימים לשינוי במעמד האישה בעולם המערבי.

עדות נדירה לאופנה הנשית היהודית בבית הכנסת, בגרמניה של המאה ה-18. מתוך הספר 'ידיעות היסטוריות אודות הקהילה היהודית שהתקיימה בעיר נירנברג', אנדראס וורפל, 1755
עדות נדירה לאופנה הנשית היהודית בבית הכנסת, בגרמניה של המאה ה-18. מתוך הספר 'ידיעות היסטוריות אודות הקהילה היהודית שהתקיימה בעיר נירנברג', אנדראס וורפל, 1755 באדיבות 'קדם מכירות פומביות'

מפתה לפרש את מנהג הפורים של הנערות בוורמייזא באופן דומה. שהרי מה לנו חתרני ומתריס יותר מהתפרצותן של נערות לעזרת הגברים בבית הכנסת בעיצומו של הפולחן הדתי. האין בכך ביטוי לתסכול על דחיקתן של הנשים בכל ימות השנה מן העשייה הדתית המתקיימת במרחב הציבורי, וביטוי לשאיפה נשית כמוסה למעורבות רבה יותר בחיי הדת של הקהילה?

אלא שבמקביל לכניסת הנערות לעזרת הגברים נכנסו גם הנערים והבחורים לעזרת הנשים בבית הכנסת. מה משמעות הדבר? ומדוע ערכו רק הנערות הקפות בעזרת הגברים ולא הנשים כולן? נראה שכדי להבין את הטקס הפורימי במלואו, וכדי להימנע מלהשליך על מציאות החיים במאה ה-17 פרשנות אנכרוניסטית המושפעת מעולם הערכים המודרני שלנו, כדאי שנמשיך להתחקות אחר החגיגות שהתקיימו בוורמייזא גם בימים שלאחר פורים, ואחר מנהגים שנהגו לאורך כל השנה.,

ונהפוך הוא

פורים, כנראה משום שהוא מציין נס שנעשה בידי אישה, זכה בקהילות שונות למנהגים נשיים ייחודיים. בוורמייזא למשל הקפידו הנשים ללבוש בפורים בגדי יום טוב בשעה שהגברים לבשו בגדי חול. נראה שזו גם הסיבה לכך שבפורים עצמו תפסו הנערות את קדמת הבמה בחגיגות שנערכו בבית הכנסת, ואילו הבחורים נדחקו לשוליים ודחו את עיקר חגיגותיהם לשבת שלאחר פורים. שבת זו עמדה בסימן הנערים והבחורים, והם ערכו לעצמם חגיגות מיוחדות. לפני תפילת השבת התאספו כולם בבית המרוחק מבית הכנסת כשהם לבושים בגדים חגיגיים, ומשם יצאו בתהלוכה ססגונית לבית הכנסת כשבראשם "נער משרתם שקורין קנע"ל גבאי [סגן המלמד, ריש דוכנא], מרקד לפניהם ומשתטה לפניהם במלבושיו ובעניינו כשוטה" (מנהגים דק"ק וורמיישא א', עמ' רסה). בהגיעם לבית הכנסת תפסו את מקומות הישיבה המכובדים הסמוכים לבימה, ובעלי הבתים שישבו במקומות אלה כל ימות השנה נדרשו לפנותם. סמוך לחזרת הש"ץ פנו הבחורים למקומו של רב הקהילה, וזה בירך אותם כדרך שהאבות מברכים את בניהם בכניסת השבת.

ואחר כך נכנסין הבחורים לבית הכנסת דנשים … ובאין למקום הרבנית, אשת האב בית דין, והרבנית מניחה ידה על ראש כל בחור ומברכו. ואחר כך מסבבין הבחורים כל שורת בית הכנסת דנשים, ויוצאין והולכין (שם).

באותה שבת זכו הבחורים בכל הכיבודים השמורים על פי רוב לבעלי הבתים, ואף מי שהיה לו 'חיוב' ביום זה, כגון מי שיום הזיכרון של  אחד מהוריו חל באותו שבוע, נדרש לוותר עליו לבחורים, אלא אם כן מחלו לו תמורת כמות נאה של יין שהעניק להם. "כללו של דבר, שבת הבחורים עיקר, ומנהג עוקר ההלכה, ויד בחורים על העליונה" (שם). במהלך השבוע שאחר שבת זו נדרשו בעלי הבתים החשובים בקהילה להזמין את הבחורים לאכול ארוחות דשנות על שולחנם, וכך נמשכו חגיגות הפורים עוד ימים אחדים.

מי היו אותם בחורים? לצד צעירי הקהילה נראה שהשתתפו בחגיגות גם נערים שלמדו בישיבת וורמייזא. אלה גלו למקום תורה, הרחק מבתיהם וממשפחותיהם, ובמשך חודשים ארוכים נאלצו 'לאכול ימים' על שולחנם של בעלי הבתים בעיר – כלומר, לאכול כל יום על שולחנו של בעל בית אחר – שלא תמיד האירו להם פנים וסיפקו את מזונותיהם ביד רחבה.

אישה יהודייה בגרמניה במאה ה-18
אישה יהודייה בגרמניה במאה ה-18 'ידיעות היסטוריות אודות הקהילה היהודית שהתקיימה בעיר נירנברג', אנדראס וורפל, 1755, באדיבות 'קדם מכירות פומביות'

פורים, בהיותו יום של היפוכים ושל פריצת מסגרות, הוא הזדמנות מצוינת לחיסול חשבונות – גם אם מחויך והיתולי – ולמימוש רגעי של המאוויים הכמוסים ביותר. כך זכו בחורי הישיבה וצעירי הקהילה לימים אחדים של עדנה. במשך יום אחד הם יכלו לדחוק את המבוגרים לשוליים, לתפוס את מקומותיהם המכובדים בבית הכנסת ולזכות בכיבודים השמורים על פי רוב רק להם. הם גם זכו ביין בשפע ובחורי הישיבה נהנו מסעודות על שולחנם של החשובים שבין בעלי הבתים שבקהילה. הם, שכמהו כל כך לאווירה של בית ומשפחה, זכו גם בליטוף, בטפיחה על השכם ובברכה שהעניקו להם הרב והרבנית.

אישה יהודיה מוורמייזא, המאה ה-16. הטבעת שעל הגלימה היא מעין סימן שהיהודים חויבו לשאת על בגדם
אישה יהודיה מוורמייזא, המאה ה-16. הטבעת שעל הגלימה היא מעין סימן שהיהודים חויבו לשאת על בגדם מאוסף הארכיון העירוני בוורמס

ואי אפשר שלא להתייחס לכניסת הנערים לעזרת הנשים ולכניסת הנערות לעזרת הגברים. בהנחה שמדובר בחברה שהקפידה על גבולות הצניעות ועל הפרדה בין המינים, מסתבר שפורים היה יום ההיפוכים עבור הצעירים בקהילה: הזדמנות חד פעמית לפרוץ את מסגרת ההפרדה, אך תחת פיקוחם הקפדני של המבוגרים, בבחינת "ישחקו הנערים" ובלבד שיהיה הדבר "לפנינו".,

בין רווקות לנשואות

ומה באשר לחגיגות הפורים של הנערות? נראה שחגיגות הנערים בוורמייזא משקפות מתח בין דורי ששרר בקהילה בין המבוגרים לצעירים. ייתכן שאפשר לראות גם בכניסתן של הנערות לעזרת הגברים והקפתן את הבימה בזמן קריאת המגילה ביטוי למתח בין דורי ולאו דווקא למתח מגדרי.

חשוב לומר שבשונה מהדימוי המקובל שלהן, לנשים בחברה האשכנזית המסורתית הייתה דריסת רגל משמעותית בחיי הדת הציבוריים, אף אם זו התקיימה ב'חדר משלהן' ובנפרד מן הגברים. הן קיימו טקסים דתיים עצמאיים בשבתות, בחגים ובזמנים מיוחדים הקשורים במעגל החיים, וטקסים אלה נוהלו על פי רוב בידי הרבנית. היו להן חזניות, גבאיות צדקה, דרשניות, ונשים שהורו לנשים אחרות דברי מוסר והלכה. הן הקפידו על תפילה, לעתים אפילו תפילה עצמאית "בבית הכנסת של נשים" (ראו מאמרי "קהילת הנשים", גיליון 6). הדבר מסביר מדוע הנשים הנשואות לא חשו באותם ימים תסכול בשל מקומן בחיי הדת הציבוריים בקהילה.

לא כן באשר לנערות הרווקות. הנוהג שרווח בחברה האשכנזית בראשית העת החדשה היה למנוע מצעירות שטרם נישאו להתפלל בבית הכנסת, ככל הנראה מטעמי צניעות. בקהילות שונות נהגו לערוך חגיגות מיוחדות לרגל הולכתה הראשונה של הכלה לבית הכנסת בשבת שלאחר נישואיה (מנהגים דק"ק וורמיישא ב', עמ' מה). הד לציפייה להליכה ראשונה זו לבית הכנסת השתמר בעדות מן המאה ה-18, הפעם מקהילה מזרח אירופית:

הרבנית מרת בילא … הייתה אישה משכלת ומלומדת. ושמעתי כי בשבת הראשון אחר נישואיה … הלכה אמה עמדה להתפלל בבית הכנסת כמנהג היהודים די בכל אתר ואתר. ואמרה כי זה פירוש הפסוק בתהלים "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך". היינו אני אשמח במה שאמר לי בעלי הרי את מקודשת "לי". כי על ידי זה "בית ה' נלך" – אוכל לילך להתפלל בבית הכנסת ('אוהל נפתלי', לעמבערג תרע"א, עמ' 7).

בואן של הנערות לבית הכנסת כדי לשמוע את מגילת אסתר – בדומה לבואן בראש השנה כדי לשמוע את תקיעות השופר – הייתה אירוע חריג בוורמייזא. ייתכן שהטקס שבמהלכו פרצו הנערות לעזרת הגברים והקיפו את הבימה נתן ביטוי – גם אם לא מודע, רגעי ומחויך – לתסכולן של הנערות על כך שהדבר נמנע מהן לאורך השנה כולה.

מקובל לחשוב שהנשים בחברה המסורתית חשו קיפוח ותסכול לנוכח הדרתן ממוקדי הכוח בחברה ודחיקתן מן החיים הציבוריים בכלל ומחיי הדת הציבוריים בפרט. יש בכך מידה לא מבוטלת של אנכרוניזם, גם מכיוון שמעמדן של הנשים בחברה האשכנזית המסורתית היה חזק משנדמה לרובנו, וגם מכיוון שרגשות תסכול וקיפוח הם בהכרח תלויי זמן ומקום, השקפות עולם וציפיות. דומה שרוב הנשים בחברה האשכנזית בראשית העת החדשה לא חשו תסכול ממקומן בחברה, ופריצת הנערות לעזרת הגברים בוורמייזא משקפת תסכול מוגבל ונקודתי בלבד. דווקא השינויים שהתחוללו במעבר לעת החדשה, על שינויי הערכים והציפיות של נשים ממקומן בחברה ובחיי הדת, הם שעוררו את תחושות התסכול המניעות עד היום נשים לשנות את מעמדן, מתוך ציפייה להתאימו למציאות שהשתנתה לבלי הכר.

וכך, בעת החדשה, נשים אינן מסתפקות עוד בהקפה חד פעמית של הבימה בבית הכנסת, אלא חותרת למימוש נבואת ירמיהו כפי שפירש אותה כבר במפנה המאות ה-16 וה-17 רבי שלמה אפרים לונטשיץ, בעל ה'כלי יקר':

לפי שכשם שלעולם הבא יהיו כולם מופשטים מן החומר, ואז זכרים ונקבות שווין, כך גם על הים ראתה גם השפחה זיו כבודו יתברך מעין דוגמה שלעתיד, שנאמר (ירמיהו ל"א, כ"א) "נקבה תסובב גבר" ('כלי יקר', שמות ט"ו, א').

'אסתר ומרדכי', ציור שמן של ארט דה-גלדר, תלמידו האחרון של רמברנדט, 1685
'אסתר ומרדכי', ציור שמן של ארט דה-גלדר, תלמידו האחרון של רמברנדט, 1685 מאוסף המוזיאון לאמנות יפה, בודפשט
,

לקריאה נוספת

Natalie Zwmon Davis, "Women on Top", in: idem, Society and Culture in Early Modern France, Stanford-California 1975, pp. 124-151

ימימה חובב, 'עלמות אהבוך: חיי הדת והרוח של נשים בחברה האשכנזית בראשית העת החדשה', מרכז דינור וכרמל, תשס"ט

The post מחאה בתחפושת appeared first on סגולה.

]]>
פוליטיקה ציונית עם תרבוש https://segulamag.com/%d7%a4%d7%95%d7%9c%d7%99%d7%98%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%a6%d7%99%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%aa-%d7%a2%d7%9d-%d7%aa%d7%a8%d7%91%d7%95%d7%a9/ Wed, 19 Dec 2018 22:00:00 +0000 https://segulamag.com/%d7%a4%d7%95%d7%9c%d7%99%d7%98%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%a6%d7%99%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%aa-%d7%a2%d7%9d-%d7%aa%d7%a8%d7%91%d7%95%d7%a9/ מה עשה בן גוריון, חבוש תרבוש, בפקולטה למשפטים באוניברסיטה של איסטנבול? בראשית המאה העשרים האמינו רבים שהשלטון התורכי הוא זה שעתיד להעניק לעם היהודי אוטונומיה בארץ ישראל, ובן גוריון וחבריו היו הפעילים הנמרצים ביותר למען התעתמנות יהודי הארץ // ימימה חובב

The post פוליטיקה ציונית עם תרבוש appeared first on סגולה.

]]>
מהמט השישי, הסולטן העות'מאני האחרון, עלה לשלטון ב-1918 ומשל עד ביטול הסולטנות ב-1922. הוא הוגלה ממדינתו ונפטר כעבור שנים אחדות באיטליה
מהמט השישי, הסולטן העות'מאני האחרון, עלה לשלטון ב-1918 ומשל עד ביטול הסולטנות ב-1922. הוא הוגלה ממדינתו ונפטר כעבור שנים אחדות באיטליה -

הסולטן נופל

ב-1908 פרצה בקושטא (איסטנבול), בירת האימפריה העות'מאנית המתפוררת, מהפכת 'התורכים הצעירים'. מוביליה היו קציני צבא צעירים, משכילים ובעלי תפיסות עולם חילוניות וליברליות. הם יצאו נגד גילויי העריצות והשחיתות של הסולטן עבדול חמיד השני ותבעו את השבת החוקה הליברלית שהתקבלה ב-1876 ובוטלה על ידי הסולטן העריץ ב-1879. החוקה אכן הוחזרה לתוקפה, ותוך זמן קצר הוכרז על בחירות לפרלמנט שבו יוצגו עמים שונים מתוך האימפריה הרב לאומית. ב-1909 אף אולץ הסולטן לוותר על כיסאו לטובת אחיו מהמט החמישי, ששימש כסולטן חסר כל כוח ממשי עד לנפילת האימפריה ב-1918, ואילו בפועל השלטון היה נתון בידי 'הוועד לאחדות וקדמה' של 'התורכים הצעירים'. שמו של הארגון ששלט באימפריה טמן בחובו הבטחה גדולה לנתיני האימפריה, אך למעשה כיסה על שלטון חדש של עריצות ודיכוי.,

אשליית הליברליזם

תהפוכות פוליטיות אלה, כמו גם התחושה כי מלחמה עולמית עומדת לפרוץ בקרוב ולשנות את יחסי הכוחות הבינלאומיים, חייבו את מנהיגי התנועה הציונית ואת ראשי היישוב היהודי בארץ ישראל לגבש לעצמם קו מדיני שישרת את האינטרס הלאומי היהודי בתוך סבך המאורעות. בהסתכלות שלאחר זמן אנחנו יודעים כיום כי ימיה של האימפריה העות'מאנית היו ספורים, וכי הישענות עליה הייתה בבחינת משענת קנה רצוץ, אך הבנה זו לא הייתה נחלתם של מרבית בני התקופה. הם האמינו כי שלטון 'התורכים הצעירים', שרוממות הליברליזם בגרונם, עתיד לסייע למפעל הציוני. למעשה, אפילו אהרן אהרונסון, מי שכעבור שנים ספורות הפך למוביל הקו הפרו-בריטי בתוך היישוב העברי בארץ, תמך באותם ימים בשיתוף פעולה עם השלטון התורכי.

אחמד ג'מאל פאשה - שליט מחוז סוריה שכלל בזמן מלחמת העולם השנייה גם את ארץ ישראל - ידוע כיום בעיקר כאחד מראשי המתכננים והמבצעים של רצח העם הארמני. לאור אופיו הגזעני נראים היום ניסיונותיהם של בן גוריון ובן צבי לפנות אל טוב לבו נאיביים להחריד. ג'מאל פאשה בחצר קתדרלת סנט ג'ורג' בירושלים, 1915
אחמד ג'מאל פאשה – שליט מחוז סוריה שכלל בזמן מלחמת העולם השנייה גם את ארץ ישראל – ידוע כיום בעיקר כאחד מראשי המתכננים והמבצעים של רצח העם הארמני. לאור אופיו הגזעני נראים היום ניסיונותיהם של בן גוריון ובן צבי לפנות אל טוב לבו נאיביים להחריד. ג'מאל פאשה בחצר קתדרלת סנט ג'ורג' בירושלים, 1915 אמריקן קולוני, LOC

מנהיגי מפלגת 'פועלי ציון', ובראשם דוד בן גוריון ויצחק בן צבי, לא יצאו מכלל זה. הם סברו כי יש למנוע התערבות של מעצמות אירופה באזור, שכן זו תחליש את האימפריה התורכית. הם האמינו כי האימפריה התורכית תעניק אוטונומיה לאומית ותרבותית למיעוטים הלאומיים שבתוכה, ובכללם היישוב היהודי בארץ ישראל. עם פרוץ מלחמת הבלקנים הראשונה ב-1912, שבמהלכה חתרו עמי הבלקן לפרק את האימפריה הרב לאומית, חתמו 'פועלי ציון' יחד עם נציגיהן של שתי מפלגות סוציאליסטיות ארמניות ונציגי הפדרציה הסוציאליסטית היוונית והרומנית על גילוי דעת שקרא במפורש להפיכת האימפריה התורכית לפדרציה "של כל עמי הבלקן עם עמי המזרח הקרוב בלי הבדל גזע ודת … השלטון התורכי יוכל לפתור את שאלת הלאומים על ידי מתן שלטון בית גמור לכל האומות בענייניהן התרבותיים" (יוסף גורני, "בין אקטיביזם היסטורי לאקטיביזם עכשווי: על השקפתם ומעשיהם המדיניים של פועלי ציון ואנשי ניל"י", בתוך: 'העלייה השנייה: מחקרים' בעריכת ישראל ברטל, עמ' 424).

אוריינטציה עות'מאנית זו הניעה את בן גוריון לצאת את הארץ ב-1911 ולרכוש השכלה משפטית שתאפשר לו בעתיד להשתלב כציר במג'ליס – המועצה העליונה או הפרלמנט התורכי – במטרה לקדם שם את האינטרסים של היישוב היהודי בארץ. תודעה זו הבשילה בו עוד קודם, וכבר ב-1910 כתב במאמר שעסק בנושא הביטחון ביישוב:

לנו, היהודים, אין ממשלת חוץ שנוכל לסמוך עליה ושהיא מגן בעדנו … אך דווקא משום שאין לנו לקוות לעזרה חיצונית, דווקא משום שקיומנו ועתידנו תלויים רק בנו בעצמנו – הרי אנו צריכים ומחויבים להיות עוד יותר אקטיבים במובן המדיני, לעמוד תמיד על המשמר של עניינינו הלאומיים ולדרוש במרץ את משפטנו מאת הממשלה המרכזית בקושטא ('בן-גוריון של שמעון פרס, מפגשים עם דוד לנדאו', עמ' 23).

דוד בן גוריון (משמאל) ויצחק בן צבי חבושים תרבוש בתקופה שבה למדו משפטים באיסטנבול
דוד בן גוריון (משמאל) ויצחק בן צבי חבושים תרבוש בתקופה שבה למדו משפטים באיסטנבול לעמ

ב-1911 יצא בן גוריון לסלוניקי כדי לרכוש בה את השפה התורכית, ובהמשך עבר לקושטא, שם החל בלימודי משפטים. יצחק בן צבי וישראל שוחט, חבריו בהנהגת 'פועלי ציון', למדו גם הם לצדו. אלא שעם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נאלצו שלושתם לנטוש את ספסל הלימודים ולמהר לשוב ארצה. סימן שאלה גדול ריחף באותם ימים מעל המשך דרכו המדינית של היישוב בארץ, והשאלה במי מן הצדדים הנצים לתמוך – או שמא לשמור על קו ניטרלי – הייתה שאלה הרת גורל.

 ,

 אמון עיוור

תשובתם של מנהיגי 'פועלי ציון' לשאלה זו הייתה ברורה: התעתמנות. אפילו ביטול הקפיטולציות – זכויות היתר שהעניקה האימפריה העות'מאנית לאזרחי מדינות אירופה וארצות הברית – על ידי הממשלה התורכית עם הצטרפותה למלחמה, והסרת החסות שהעניקו מעצמות אירופה לתושבי הארץ היהודים, נדמו להם כסימן ברכה. באופטימיות רבה החלו לפעול בקרב היישוב העברי במגמה להביא להתאזרחות תורכית של יהודי הארץ ולגיוסם לצד הצבא התורכי, בטענה כי "עלינו להתאזרח גם במובן המדיני, כי רק אז תהיה יצירתנו היישובית יצירה שלמה ומלאה" (יוסף גורני, "בין אקטיביזם היסטורי לאקטיביזם עכשווי", עמ' 426). את רוח ההתלהבות שאפפה את 'פועלי ציון' באותה עת תיארה לימים אחת ממנהיגות התנועה, רחל ינאית בן צבי:

עת לעשות. שומה עלינו לשרוף את הגשרים ולא לחסות בצל נתינות זרה כלשהי – לא להיזקק לקונסולים, להשליך אחר גוונו כל אבק נכר, כאילו לא גלו אבותינו מארצם ומאדמתם ונשארו בה מאז.

ראינו בהתעתמנות קניית אזרחות ארצישראלית … מתוך התלהבות מחודשת פועלים עתה חברי 'השומר' ו'פועלי ציון' למען ההתעתמנות והמליציה גם יחד. פנינו בכרוז אל הציבור העברי. ניגשנו לערוך את רשימת המתנדבים. ראשונים להתנדבות בירושלים היו אבנר [יצחק בן צבי] ובן גוריון, וקומץ הפעילים במערכת 'האחדות' – פועלי הדפוס, חברים ואוהדים – כארבעים איש בסך הכל. אותה שעה האמנו אפילו באפשרות של ארגון מליציה משותפת לנו ולערבים ('אנו עולים', עמ' 198-199).

רוח זו של התלהבות ואופטימיות הוסיפה ללוות את מנהיגי 'פועלי ציון' גם כאשר המציאות המרה טפחה על פניהם והתברר בעליל כי השלטון התורכי רודף את היישוב העברי בארץ בכלל ואת מנהיגיו הפוליטיים בפרט.

עבדול חמיד השני, הסולטן ה-34 של האימפריה העות'מאנית, עלה לשלטון ב-1876. בימי שלטונו הסוערים, שכללו מלחמות אחדות, איבדה האימפריה את השליטה על שטחים רבים והפסיקה למעשה להיות אימפריה. עבדול חמיד ב-1909, השנה שבה הודח על ידי התורכים הצעירים והוגלה לסלוניקי
עבדול חמיד השני, הסולטן ה-34 של האימפריה העות'מאנית, עלה לשלטון ב-1876. בימי שלטונו הסוערים, שכללו מלחמות אחדות, איבדה האימפריה את השליטה על שטחים רבים והפסיקה למעשה להיות אימפריה. עבדול חמיד ב-1909, השנה שבה הודח על ידי התורכים הצעירים והוגלה לסלוניקי George Grantham Bain Collection, LOC

בזה אחר זה נאסרו או גורשו מן הארץ מנהיגי היישוב, ביניהם מניה וישראל שוחט, יצחק בן צבי ודוד בן גוריון. השניים האחרונים נאסרו בינואר 1915 והועברו לקישלה בירושלים, על אף תמיכתם המוצהרת בשלטון התורכי, אך גם מתא כלאם הוסיפו לבטא את נאמנותם לתורכים. בפנייה נרגשת לג'מאל פשה, שליטה התורכי של ארץ ישראל בזמן מלחמת העולם הראשונה, ביקשו שיכיר בנאמנותם וימנע את גירושם מן הארץ. במכתב רשום הם כתבו לו מהקישלה:

בכוח משיכתו של רגש האהבה שאנו רוחשים משחר ילדותנו לממלכה העות'מאנית, אשר הצטיינה בהיסטוריה העולמית ביחסה האנושיותי אל בני העם היהודי, יצאנו לפני שמונה שנים מרוסיה, הידועה בעול ועושק שלה כלפי היהודים, ובאנו הנה לחיות פה כבני המולדת. אנו קשורים לא רק לארץ ישראל היקרה והקדושה לנו, אלא גם לממלכה העות'מאנית הנותנת מקלט לעמנו זה מאות בשנים. ביציאתנו לקושטא ללמוד … קשרנו את כל חיינו ועתידנו לממשלה העות'מאנית, לחוק ולמשפט העות'מאניים וללשון העות'מאנית … משהוכרז על גיוס כללי, פנינו אל מפקדת המחוז של ירושלים ואל ראשות לשכת הרישום לצבא ורשמנו את עצמנו כמתנדבים להגנת המולדת הזאת, יחד עם שאר בני המולדת העות'מאנית ('בן-גוריון של שמעון פרס, מפגשים עם דוד לנדאו', עמ' 31).

,

גירוש והתפכחות

אין להתפלא על כך שהמכתב לא זכה למענה. תחת זאת גורשו בן גוריון ובן צבי מן הארץ למצרים חודשים ספורים לאחר מכן. ועדיין, למרות הכל, המשיכו השניים לדבוק ב'אופציה העות'מאנית' וסירבו בתוקף לתת יד ליוזמתם של זאב ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור, שפעלו באותם ימים במצרים להקמת גדוד עברי במסגרת הצבא הבריטי. רק בחודשים הבאים החלו להתפכח מ'חזון המזרח התיכון החדש' תחת שלטונה של תורכיה, ובהדרגה העבירו את תמיכתם לצד הבריטים שהלכו והסתמנו ככובשיה העתידיים של ארץ ישראל. בשלהי מלחמת העולם כבר פעלו בארצות הברית, יחד עם פינחס רוטנברג, להקמתו של גדוד עברי נוסף שעוד הספיק להשתתף בקרבות אחדים. מכאן והלאה זנח בן גוריון את חזון ההתעתמנות ונדרש למערכת יחסים מורכבת עם שלטון חדש בארץ ישראל, שלטון שגם הוא הבטיח והכזיב.

The post פוליטיקה ציונית עם תרבוש appeared first on סגולה.

]]>