בשנת 1936 התפרסמו בוורשה 'מגילה לידער' – שירי המגילה – שכתב המשורר היידי הנודע איציק מנגר (מאנגער). ברבים משיריו הוא החיה את סיפורי המקרא כשביקש לספר את הסיפור שלא סופר, לחשוף את הדרמה הפסיכולוגית המלווה את הדמויות והמצויה בין השורות. את יצירתו זו ביסס על מגילת אסתר כשהוא מעביר את דמויותיה לשטעטל היהודי, מוסיף עליהן, ולמעשה כותב מחזה 'פורים שפיל' משלו כמיטב המסורת היהודית האירופית.

שיר ערש

מלים: נתן אלתרמן

לחן: סשה ארגוב

הֵיכָל וָעִיר נָדַמּוּ פֶּתַע

וְנִשְׁתַּתְּקוּ שׁוּקֵי פָּרַס

וְרַק אֵי שָׂמָה קְלָרִינֵטָה

וְקוֹל כִּנּוֹר וְקוֹנְטְרָבַּס

מְלַחֲשִׁים 'אַל תִּתְלַבֵּטָה!'

וְשֶׁקֶט, שֶׁקֶט, הַס!

אָמְנָם רָדַפְנוּ הֲבָלִים

אֲבָל הִנֵּה הָרֹאשׁ הִרְכַּנּוּ

אִם כֶּתֶר הוּא נוֹשֵׂא אוֹ דְּלִי

אֵין שׁוּם הֶבְדֵּל בַּסּוֹף יִישַׁן הוּא

וְהַי לִי לוּ וְהַי לוּ לִי

וְהַי לִי לָנוּ לְכֻלָּנוּ.

נוּם תַּפּוּחַ נוּמָה עֵץ

נוּמָה מֶלֶךְ נוּמָה לֵץ

נוּמוּ נַהֲרוֹת וָחוֹף

נוּמוּ חֲצוֹצְרוֹת וַתֹף

אוּלַי בְּכָל זֹאת רֶבַע עוֹף?

לֹא, לֹא, סוֹף!…

 

לקריאת השיר המלא

,

הקאמרי בעקבות המשורר היידי

בראשית שנות השישים שמע לראשונה שמואל בונים, במאי הבית של תאטרון הקאמרי, את איציק מנגר במועדון תרבות יהודי בפריז. מנגר ביכה את מות התרבות היידית ואת היעדרו של הקהל הרב שהיה לה.

עם חזרתו לארץ שיקע עצמו בונים ביצירתו של מנגר, ומאז ואילך היו לו שני משוררים מועדפים: נתן אלתרמן ואיציק מנגר. כשנתקל ב'מגילה לידער' החל ללחוץ על מנגר לאפשר לו להעלות 'פורים שפיל' על פי השירים. כשמנגר נעתר לבסוף איתר בונים את מועדון החמאם כמקום המתאים ביותר, וגייס משפחת שחקנים אמריקנית דוברת יידיש – פסח, ליליאן ומייק בורשטיין – להעלות את המופע. בסיון תשכ"ה (1965) עלתה ההצגה 'המגילה' לראשונה. העלאת מחזמר ביידיש באמצע שנות השישים במדינה הצעירה שסובבה גב אל הגלויות שמהן צמחה נחשבה לתעוזה של ממש. בשבועיים הראשונים נדמה היה כי הקהל הקבוע של החמאם מדיר רגליו ממנו בגלל השפה, וכי דוברי היידיש לא מוצאים את מקומם בתאטרון שלא נחשב 'שלהם', אבל אז החלו להופיע ביקורות נהדרות בעיתונים, ובראשן זו של מבקר התאטרון חיים גמזו, שנודע בביקורותיו הקטלניות. ההצגה נחלה הצלחה עצומה, היא הועלתה 250 פעמים בארץ, ובונים זכה לביים אותה גם בברודוויי ולנדוד אתה באמריקה הדרומית ובדרום אפריקה.

העלאת ההצגה נחשבת עד היום לסנונית הראשונה שהחזירה ליידיש את הלגיטימיות בתרבות הישראלית.

אבל לא רק ליידיש הביאה ההצגה עדנה. הסיפור המקראי של מגילת אסתר נדמה פתאום כחומר תאטרלי בעל פוטנציאל גם בעברית. שנות השישים היו תור הזהב של מחזות הזמר בתאטראות בארץ, ו'המגילה' היה רק אחד מהם. ב-1964 עלה על במת הקאמרי המחזמר 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר', גם הוא בבימויו של בונים. היה זה עיבוד למחזה שכתב סמי גרונמן בגרמנית. אלתרמן תרגם אותו כבר ב-1942, אך בתחילת שנות השישים הוסיף לו שירים שהולחנו על ידי סשה ארגוב והוא הפך לאחד ממחזות הזמר המצליחים בישראל בכל הזמנים. בתחילת אותו עשור העלה הקאמרי שתי הצגות נוספות של אלתרמן – 'כנרת, כנרת' ו'פונדק הרוחות' – וגם אליהן נהר הקהל בהמוניו.

פורים שפיל אלתרמני

תאטרון הקאמרי שבע ההצלחות ביקש מאלתרמן ב-1965 לכתוב מחזמר בשם 'אסתר המלכה'. הון עתק הושקע בהפקתו, מיטב השחקנים של התאטרון השתתפו בו, ואליהם נוספו שלושים זמרים ורקדנים. דוד שריר עיצב תפאורה מרהיבה באוריינטציה מזרחית, ובשל המיקומים השונים של העלילה היה עליו להקים תפאורות אחדות לתמונות השונות. את הלחנים כתב שוב סשה ארגוב, שהוא ואלתרמן נחשבו לצמד מנצח.

בדומה להצגות הפורים שפיל המסורתיות גם העלילה שרקח אלתרמן התבססה על המגילה, אך התרחקה מסיפורה מאוד. דמויות שוליות הועמדו במרכזה ואחרות הומצאו כדי לגשר בין ההווה התל-אביבי לסיפור המקראי. אלתרמן הציב את ושתי וזרש כדמויות נשיות חזקות המבקשות לחולל שביתה מגדרית, בדומה לשביתת הנשים בקומדיה 'ליזיסטרטה' שכתב אריסטופנס מ-411 לפסה"נ. סיפור הצלת היהודים בעקבות מזימת המן – העומד במרכז סיפורה המקורי של המגילה ובמרכזו של יום הפורים – נדחק לשוליים במחזה של אלתרמן.

הצגת הבכורה הועלתה בט"ז בשבט תשכ"ו (1966), ולמחרת קטל אותה חיים גמזו בעיתון 'הארץ'. גמזו, שגדל עם אלתרמן בתל אביב הקטנה, נחשב לבכיר מבקרי התאטרון בתקופתו. על שמו הוסיף אפרים קישון לשפה העברית פועל חדש – 'לגמוז' – שמשמעותו לקטול, לרסק. גמזו היה ידוע כאימת השחקנים והבמאים, וקישון שספג מנחת עטו כמייסדה של להקת בצל ירוק השיב לו בשנינותו. אלתרמן, שזכה לביקורת משבחת מחברו גמזו על עיבוד 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' לבמה רק כשנתיים קודם לכן, קיבל הפעם דלי מים צוננים על ראשו. גמזו טען כי הבמאי גרשון פלוטקין לא התאים להפקה יומרנית שכזו, וכי הכסף הרב שהשקיע הקאמרי גרם לכך שהיצירה הייתה כבדה וראוותנית מדי. הוא גם 'גמז' את ההומור שהיה חסר לדעתו בכתיבתו של אלתרמן, בניגוד לנדרש ממחזמר לפורים.

לאחר הביקורות הקשות הצביע הקהל ברגליים. המחזמר עלה 38 פעמים בלבד, וירד בקול ענות חלושה. אבל דווקא המחזמר שנכשל תרם לתרבות העברית את אחד משירי הערש היפים שלה. במחזמר שר את השיר שמעון בר שגילם את מונדריש – ליצן החצר – דמות פורים-שפילית שהוסיף אלתרמן. בלילה שבו נודדת שנתו של המלך אחשורוש מנסה מונדריש להרדימו בעזרת שיר יפהפה זה.

לאחר ירידתו של המחזמר מעל הבמה החליטה הנהלת הקאמרי להעלות מחדש את 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' כדי לפצות על ההפסדים שנגרמו בעקבות כישלון 'אסתר המלכה'. מתוך המחזמר הכושל נשלף שיר הערש ושובץ במחזמר המצליח שעלה על הבמה מעל מאה פעמים נוספות, וכך החזיר לתאטרון את השקעתו האבודה.

The post עוד חוזר הניגון: נשאר ושר appeared first on סגולה.

איציק מאנגר נולד ב-1901 בצ'רנוביץ' כאיזידור הלפר, אם כי בסיפור החיים שהמציא לעצמו הוא טען שנולד בברלין, לחייט שהיגר מרומניה. ב-1928 עבר לוורשה, ושם פיתח את סגנונו הייחודי כמשורר יידי וזכה לפרסום בין השאר בשל שירי החומש (חומש-לידער) שפרסם ב-1935 ושירי המגילה (מגילה-לידער) שיצאו לאור ב-1936. בזמן המלחמה ברח ללונדון, משם עבר לארצות הברית, וב-1966 עלה לישראל. שלוש שנים לאחר מכן נפטר בגדרה.

בכתיבתו על נושאים מקראיים – ועל המגילה בפרט – מתבלט מאנגר בקולו הייחודי. הוא מסתמך על המקורות המסורתיים אך לש אותם מחדש לכדי יצירה חילונית ומודרניסטית רבת קולות. בשירי החומש בוחר מאנגר לספר את העלילה המקראית מנקודת מבטם של הדחויים ושל המתקשים: עשו והגר, שרה בטרם נולד לה בן, לאה הבוכייה. גם בשירי המגילה בולטת הרגישות של מאנגר לאובדנה של ושתי ולמצוקת בדידותה של אסתר בארמון המלך.

ב'שירי המגילה' מוסיף מאנגר על הסיפור המקראי את שוליית החייטים פסטריגתא, המאוהב באסתר שנלקחת ממנו, ובייאושו מנסה להתנקש בחיי המלך אחשוורוש. באמצעות דמותו של פסטריגתא מכניס

מאנגר לסיפור המגילה את עולמם של החייטים, בני המעמד הנמוך, הנעדרים מן המגילה. החייטים הצעירים, בני גילו של פסטריגתא, מוצגים כמהפכנים פוליטיים חילונים המסרבים להסתפק בטקטיקות הדתיות המסורתיות של תענית ודורשים להיאבק בכוח נגד אויביהם: "לא, לא ולא, מורנו!" הם אומרים לחייט הזקן פונפתא, "לא לנו הצומות! ולרוצחים – אם יבואו – נשבור את העצמות!" ('שירי המגילה' בתרגומו של דוד אסף, הוצאת חרגול ועם עובד, עמ' 104). בעקבות עלילת פסטריגתא מאנגר מסיים את שירי המגילה בטון קודר וצורם במיוחד: לא בתיאור היהודים החוגגים את מפלת המן וניצחונם, כי אם בתיאור אמו הזקנה של פסטריגתא, שהוצא להורג, המתאבלת על בנה ומקללת את אסתר ומרדכי שהרוויחו מכל הסיפור:

נעכיַי וואָלט אסתּר, די נפֿקא,

געווען זיַין גרוב פֿאַרלייגט,

זי האָט דאָך אַפֿילו אין תּפֿיסה

אויף אים נישט נאָכגעפֿרעגט.

 

אַבי זי פּראַוועט דעם פּורים

אַ וויסטער פּורים אויף איר –

אויף איר און דעם פֿעטער מרדכי,

דעם שתּדלן, דעם גבֿיר.

 

רק חבל שהזונה

לא בקבר במקומו.

כל ימיו בבית הכלא

לא דרשה כלל בשלומו.

 

העיקר שהיא חוגגת…

שיחשך לה אור פורים –

לה ולמרדכי דודה,

השתדלן בן הגבירים (שם, עמ' 120).

מאנגר כותב את שירי המגילה שלו תוך דיאלוג מפורש עם מסורת הפורים שפיל. השיר הראשון של היצירה מציג את השירים כהצגת פורים שפיל 'כמו פעם', והדמויות עצמן מתייחסות מדי פעם – באנכרוניזם טיפוסי למאנגר – אל שחקני הפורים שפיל שיציגו אותן. גם הצגת הדמויות מן המגילה מושפעת באופן ישיר ממסורת הפורים שפיל: ושתי מסרבת לבוא אל המלך תוך שימוש בתואנה של כאב שיניים; ומרדכי מתואר כרוכל זעיר, עסקן ושתדלן גוץ וגיבן. ברגע אפל במיוחד ביצירה מרדכי מחכה לשטן שאתו סגר עסקה שידחוף את המן אל מיטתה של אסתר ברגע המכריע. הרעיון שמלאך דחף את המן אל המיטה מופיע כבר בספרות חז"ל, אולם הבחירה של מאנגר להפוך את המלאך לשטן צובעת את השתלשלות אירועי המגילה באור מטריד ביותר.

מודר מן הבמה

למרות שהטקסט של מאנגר נכתב לקריאה, הוא הועלה על הבמה לראשונה ב-1965, בתאטרון החמאם שביפו. ההצגה בוימה על ידי שמואל בונים ואת הלחנים למלים של מאנגר כתב דובי זלצר. השחקנים היו פרלה מגר, זישה גולד, ברונו פינק, ובני משפחת בורשטיין – פסח, ליליאן לוקס ומוט'לה (מייק).

ההצגה הועלתה לאחר כעשרים שנה שבהן הופעות תאטרון ביידיש הודרו באופן מגמתי לשוליים של התרבות הישראלית. ב-1949 נקבע שאסור ללהקות מקומיות להופיע ביידיש בישראל ורק לאמנים מחו"ל הותר לשחק ביידיש. מאוחר יותר ריכך דוד בן גוריון את התקנה, אולם בשנות החמישים שחקנים תושבי הארץ שביקשו להופיע ביידיש נדרשו עדיין לשלם מס מיוחד. הצגת 'המגילה' ביידיש בתאטרון החמאם, שנוהל על ידי חיים חפר ודן בן אמוץ – לב הקונצנזוס של התרבות הצברית הישראלית – אינה עניין מובן מאליו כלל ועיקר. ההצגה אף זכתה להצלחה אדירה והועלתה בישראל יותר מ-300 פעם.

בשנה האחרונה (2010) יצאה לאור מהדורה דו לשונית חדשה של 'שירי המגילה' בתרגומו ובעריכתו של דוד אסף. את הספר מעטרים איוריו הנפלאים של נעם נדב, ומצורף אליו דיסק השירים מההצגה בתאטרון החמאם. מהדורה זו מהווה תרומה של ממש לארון הספרים של התרבות הישראלית, ומאפשרת היכרות מחודשת עם מורשתו של יוצר רב פנים, עממי ומלומד גם יחד, שכתב בשפה פשוטה ועם זאת רבת קולות ורבדים, מסורתית ומודרניסטית בעת ובעונה אחת.

The post שירי המגילה של איציק מאנגר appeared first on סגולה.