הרעיון שהאינדיאנים הם בני עשרת השבטים הוא תולדה טבעית של "סיפוח" העולם החדש אל תודעת העולם הישן. אי אפשר היה אחרת

שרה ג´ו בן צבי

היה זה באחד מימי הקיץ בשנת 1611. השמש זרחה על חופיה המוזהבים של מרוקו ובנמל הייתה תכונה רבה. הסבלים היו עסוקים בהעמסת מצרכי מזון על ספינות אדירות בעלות תרנים גבוהים, וברקע נשמעו בערבוביה שריקת הרוח בחבלים של מפרשי הענק וקולות השחזתן של חרבות המלחים. מטרתה של הפלגה זו לא הייתה העברת עבדים, תבלינים או סחורות שונות מאפריקה הקסומה לממלכות אירופה. הנוסעים היו שודדי ים מקצועיים שיצאו לצוד בלב ים את ספינות הצי הספרדי שהובילו מהיבשת החדשה אמריקה זהב, כסף ואבנים יקרות.

בשלהי ימי הביניים סצנה מעין זו הייתה אופיינית למדי בנמלי צפון אפריקה. הים התיכון שרץ שודדי ים – בין אם כאלה שקיבלו רישיון לכך מאחת המדינות ובין אם כאלה שפעלו על דעת עצמם וללא אישור כלשהו – ואלה לא הסתפקו בבזיזת הרכוש המובל בספינות אלא אף מכרו את המלחים והנוסעים בשוקי העבדים ששגשגו בערי החוף של אפריקה. אולם משלחת שודדי הים הזו הייתה שונה. בראשה לא עמד קפטן הוק או ג'ק ספארו אלא רב צעיר, בוגר הישיבה שבמלאח – הרובע היהודי של העיר פאס שבמרוקו – בן למשפחה יהודית מכובדת ממגורשי ספרד. שמו של הרב היה שמואל פלאג'י, ועיסוקו כמפקד ספינת פיראטים היה רק שלב אחד בחיים מרתקים ולא שגרתיים.

 

תפקיד מפתח

כיצד, אם כן, מצא את עצמו דון שמואל פלאג'י בתפקיד הפיראט? שמואל נולד בסביבות 1550 בפאס. כבן להורים מגורשי ספרד הוא גדל בקהילה שבה התערבבו מנהגים קדומים של יהודי מרוקו עם מנהגי המגורשים שזה עתה היגרו לחופי צפון אפריקה. אביו, הרב יצחק פלאג'י, היה ראש ישיבה ושמואל הוסמך אף הוא לרבנות. לאחר לימודיו פנה שמואל עם אחיו יוסף לעסקים ועד מהרה קנה לו שם של סוחר מצליח. בניו ואחייניו שימשו כולם בתפקידי מפתח במסחר במרוקו, חלקם היו מוכסים בנמלים וחלקם סוחרים בינלאומיים, ומאוחר יותר היו מהם שמונו לשליחים דיפלומטיים בארצות אירופה.

ב־1578, לאחר קרב אל־קצר אל־כביר – המכונה גם 'קרב שלושת המלכים' ובמהלכו נהרגו דון סבסטיאן מפורטוגל ושני סולטנים מרוקנים – הפכה מרוקו למעצמה מוסלמית שממלכות אירופיות חפצו בקרבתה. כיוון שהאחים שמואל ויוסף פלאג'י היו סוחרים מצליחים והיו בקיאים בשפות אחדות, הם החלו ב־1591 למלא שליחויות דיפלומטיות שונות עבור שליט מרוקו מולאי אחמד אל־מנצור (1578־1603), המכונה גם 'המלך המוזהב'. תחילה העסיק הסולטן את האחים בביצוע עסקאות של סחר חליפין עבורו, ואחר שרכשו את אמונו הוא הטיל עליהם משימות דיפלומטיות בעלות חשיבות עליונה לממלכתו. אחרי מותו של אל־מנצור פרץ בין בניו קרב על ירושת השלטון במרוקו. זעזועים פנימיים שיסעו את מרוקו במשך יותר מעשור. הדבר פגע קשות בקהילות היהודיות, ויהודים בעלי אמצעים חיפשו מקומות מגורים חלופיים. אחת התופעות המרתקות והלא מוכרות המאפיינת תקופה זו היא חזרתם של יהודים לספרד ולפורטוגל. יהודים עדיין לא הורשו לחיות בחצי האי האיברי, וכך נוצר מצב שנכדיהם של אלה שעזבו את ספרד משום שלא הסכימו להמיר את דתם ביקשו עתה להתנצר ולחסות בצל הכנסייה, אף אם היה זה מסיבות תועלתניות בלבד. יש הטוענים כי שמואל ויוסף פלאג'י ביקשו אף הם להגר לספרד, אך נדחו על ידי האינקוויזיציה מסיבות שונות. מהמחקר עולה כי יהודים ילידי מרוקו שהתנצרו נרדפו על ידי האינקוויזיציה שחשדה – כנראה בצדק – כי לא התנצרו בלב שלם.

למרות ששמואל לא התנצר ולא היגר לספרד, הוא עמד עד פטירתו בקשר רצוף עם בני אצולה בספרד. חוקרים אחדים טוענים כי הספרדים העבירו לו כסף רב כיוון ששימש סוכן כפול והעביר לספרדים מידע על הנעשה בחצר הסולטן במרוקו, ואף החולקים עליהם סבורים כי התנהגותו מעידה על כך שהבין את הפוטנציאל הכלכלי הטמון בברית עם ספרד. בעוד פרשה זו נותרה עלומה עד היום, מעשיו השונים של שמואל למען בני עמו ומלחמתו הגלויה והעיקשת נגד ספרד מעידים כאלף עדים על השקפת עולמו.

ב־1607 הגיעו האחים פלאג'י למדריד לצורכי מסחר, אך זמן קצר אחר כך נאלצו לברוח מספרד בסיועם של ידידים רמי דרג. למרות שאין עדות ודאית באשר לסיבת עזיבתם את מדריד, ייתכן שהאחים עסקו בניסיון להשבת אנוסים ליהדותם, פעילות שללא ספק הייתה מעוררת עליהם את חמתה של האינקוויזיציה.

 

שגריר יהודי ממרוקו

ב־1608 מינה הסולטן מולאי זידאן את שמואל פלאג'י לשגריר מרוקו בהולנד. בתיווכו נחתם ב־1610 הסכם שלום היסטורי בין מרוקו להולנד. להסכם זה נודעת חשיבות רבה, שכן הוא היה ההסכם הראשון שנחתם בין מדינה נוצרית לבין מרוקו המוסלמית, וזאת בתקופה שבה הגורם הדתי היה ראשון במעלה בשיקולים השונים ליצירת בריתות. שמואל חתם בעצמו על ההסכם כמיופה כוח של הסולטן, וממקורות מהתקופה עולה כי הנסיך ההולנדי מוריץ מנסאו העריך את סגולותיו הדיפלומטיות של בן שיחו.

שנה לפני חתימת הסכם השלום בין מרוקו להולנד חתמו הולנד וספרד בתיווכה של צרפת על הסכם שביתת נשק והכרה הדדית בגבולות הקיימים. הסכם זה נודע בשם 'הסדר שתים עשרה השנים', כיוון שהסתיים כעבור 12 שנה ב־1621. לאחר ששמואל הצליח להשיג את הסכם השלום ההיסטורי בין מרוקו להולנד העניק לו הסולטן מולאי זידאן בלעדיות על המסחר עם הולנד. שמואל יצא מיד לדרך ובפיו הצעה מפתה לנסיך ההולנדי שאף העמידה במבחן את ההסכם שחתם מעט קודם לכן. הוא הציע לנסיך מוריץ כי יסייע לו בבניית צי של שמונה ספינות שיאוישו על ידי יותר מאלפיים אנשי צוות מיומנים ומזוינים במטרה לפשוט על ספינות הצי הספרדי המובילות זהב ודברי ערך אחרים מאמריקה. בתמורה הבטיח לו שמואל חלק נכבד מהשלל.

הנסיך מוריץ, שראה בספרד אויבת על אף הסכם הפסקת האש שחתם עמה, הסכים לסייע לשמואל. וכך בקיץ 1611 יצא צי של ספינות הולנדיות שדגלי מרוקו מתנופפים על תורניהן למסע שוד ימי ובראשו הרב שמואל פלאג'י, אשר הקפיד לקחת עמו למסעותיו טבח יהודי כדי שלא ייכשל חלילה באיסור בישולי גויים. מסעות השוד נמשכו למעשה עד לפטירתו של פלאג'י ב־1616.

תסבוכת דיפלומטית

בשלהי 1614 יצא שמואל מהולנד להתקפה נוספת על ספינות ספרדיות, אך בלב ים משהו השתבש – ייתכן שמחלה פשטה בקרב אנשי הצוות וייתכן שפרצה סערה – והם נאלצו לעגון בפלימות' שבאנגליה. בארבעה בנובמבר 1614 כתב ג'ון צ'מברליין – איש עסקים בעל קשרים בצמרת השלטון האנגלי שמכתביו מהווים מקור היסטורי חשוב לנעשה באנגליה במאה ה־17 – לשגריר הבריטי בוונציה:

כאן [בנמל פלימות'] נאסר שודד ים יהודי שהביא שלוש ספינות של ספרדים לפלימות'. הוא נשלח על ידי מלך מרוקו והשתמש באנייה הולנדית (מ.ה. חאנס, 'דון שמואל פאלאג'י, רב ושודד־ים', עמ' 37).

מששמע שגריר ספרד בלונדון על הגעתו של פאלאג'י הוא תבע מהמלך האנגלי לאוסרו בגין שוד הספינות הספרדיות. שמואל הציג אמנם בפני המושל של פלימות' כתב הגנה החתום על ידי המלך מ־25 באוקטובר 1614 שהעניק לו זכות למעבר חופשי בארצות הוד מלכותו, אולם בין אנגליה לספרד שררו באותה עת יחסים דיפלומטיים הדוקים ולכן ההשפעה הספרדית גברה ושמואל נעצר והובא למשפט בלונדון.

התסבוכת הדיפלומטית שנוצרה בעקבות מעצרו של שמואל מעידה על מידת השפעתו. השגריר ההולנדי בלונדון, נואל דה קארון, העמיד עצמו בתקופה זו לרשותו של שמואל ואף העיד עבורו בפני המלך. דומה שגם בית המשפט התרשם מאישיותו של שמואל עד כדי כך שיושב הראש הושיבו לצדו והוא הורשה להישאר בכיסוי ראש למרות שכולם היו חייבים לגלות את ראשם בבית המשפט. בית המשפט זיכה שמואל מההאשמות שהוטחו נגדו והוא שוחרר ממאסרו עוד בטרם הסתיים המשפט באופן רשמי.

במאי 1615 עזב שמואל את אנגליה. כבר בדרכו לארצות השפלה הוא התנקם בספרד – ספינתו החזקה בעלת שלושת התרנים תקפה אחת מספינות הדגל של הצי הספרדי ולקחה ממנה שלל רב. הוא תכנן כנראה להעניק חלק מהשלל לסולטן התורכי במטרה לקשור קשר דיפלומטי בינו לבין מולאי זידאן ממרוקו וכך לחזק את הברית נגד ספרד, אולם מזלו לא שפר עליו – הוא חלה אנושות ונאלץ הפליג הישר לחופי הולנד, שם התקבל כגיבור וכמנצח.

בט"ז בשבט שע"ו (1616) נפטר שמואל פלאג'י ממחלתו בהאג. מסע ההלוויה שלו דמה לזה של בן אצולה. לצד אלפים מבני הקהילה היהודית של האג ליווהו בדרכו האחרונה לבית הקברות היהודי באודרקרק שעל גדות נהר האמסטל גם הנסיך מוריץ ואצילים רבים. על מצבתו נחקקו דמות אריה וכתר אצולה ונכתב כי הוא היה חכם והתברך במעלת "הנושא טוב עם א־לוהים ואדם".

–

דמותו של שמואל פלאג'י – רב, דיפלומט, הרפתקן ושודד ים – היא דוגמה מרשימה ונדירה ליהודי שהשכיל לנצל את השינויים שהתרחשו בעולם בימיו, להשיג עושר רב ולפעול למען אחיו. חייו מעוררים השראה ומלמדים כי מי שמעז לפרוץ את המסגרות המקובלות עשוי לפעמים לזכות בכל הקופה, או אולי יותר נכון לומר – לשדוד אותה.

---

לקריאה נוספת:
מ.ה. חאנס, “דון שמואל פאלאג’י, רב ושודד ים”, בתוך יוסף מכמן (עורך), ‘מחקרים על תולדות יהדות הולנד’ א’, מאגנס והאוניברסיטה העברית תשל”ה, עמ’ 33-39; דוד קורקוס-אבולעפיה, “שמואל פאלאץ’ ומשפטו בלונדון”, בתוך ‘ציון’ כ”ה, תש”ך, עמ’ 122–133; Mercedes García-Arenal & Gerard Wiegers, A Man of Three Worlds – Samuel Pallache, a Moroccan Jew in Catholic and Protestant Europe, Baltimore and London 2003; Edward Kritzler, Jewish Pirates of the Caribbean, New York 2008.

The post רב הפיראטים appeared first on סגולה.

"תבניתו של המוסד הראשון של דת האמת נועדה להציע לאנושות — באמצעות תכניתם של המקדשים העתיקים — דרך להבין את מסגרת העולם ומלואו כמקדש האמת של האל הגדול שלו סגדה. כך יצא שהכהנים בזמן עתיק היו מורמים מעם, אמונים על ידיעת תבנית הטבע והחשיבוהו לחלק עיקרי בתאולוגיה שלהם" (כתב יד Yahuda MS. 41 f. 7r, הספרייה הלאומית).

דברים אלה לא אמר אחד מנאמני הר הבית, וגם לא כהן אפוקליפטי ממדבר יהודה לפני אלפיים שנה, על אף שהמקדש שעליו מדובר כאן הוא אכן בית המקדש שבירושלים. בעליו של טקסט זה הוא סר אייזק ניוטון — מדען נערץ שתגליותיו בתחום הפיזיקה והמתמטיקה נחשבות לאבני דרך היסטוריות בתחום המדע. האמנם היה לניוטון צד נוסף לא מוכר, וכיצד מסתדר טקסט זה עם הדימוי של המדען הרציונליסט והשכלתני שדבק בגאון הבריטי?

אייזק ניוטון נולד בוולסת'ורפ, במחוז לינקולנשייר שבאנגליה, בערב חג המולד 1642. אביו נפטר חודשים אחדים לפני לידתו. הוא נולד פג ונראה כה זערורי וחלש עד כי אמו האמינה שלא יעבור את ליל החורף המושלג והניחה אותו בעליית הגג למות לבדו. ניוטון בכה וצרח בעוצמה כה גדולה עד שאמו חזרה לעליית הגג ואספה אותו לחיקה. היא הבינה שהתינוק הזה, שנראה כה שברירי, ניחן בכוח חיים אדיר ועל כן יש לו סיכוי לשרוד.

על פי המסורת המקומית תינוק יתום מאב שנולד בערב חג המולד נועד לגדולות ומנצנצת בו קדושה מיוחדת, אולם אמונה זו לא עזרה לניוטון בילדותו. בהיותו בן שלוש התחתנה אמו עם כומר מקומי שלא חיבב את הילד, ולכן ניוטון הורחק מביתו והופקד בידי סבו וסבתו. הילד לא אהב במיוחד את אביו החורג והתקשה לקבל את שלושת אחיו החורגים שנולדו זה אחר זה ונשארו בחסות אמו. ממחברות ישנות שהותיר עולה כי הוא גם לא חיבב במיוחד את סבו וסבתו.

כשהיה בן 11 נפטר אביו החורג ואמו החזירה אותו הביתה, אולם השיבה אל האם שנטשה אותו פעמיים כבר לא יכלה לפצות את ניוטון על הילדות שאבדה לו.

עד גיל 15 למד ניוטון בבית הספר קינגס. אז קיוותה אמו שייקח על עצמו את עול ניהול החווה המשפחתית והפסיקה את לימודיו, אך ניוטון התעקש להמשיך ללמוד. עד מהרה נוכחה האם שהחווה אינה עומדת בראש מעייניו של בנה הבכור, שהיה שקוע בספריו, ובלית ברירה אפשרה לו להשלים את לימודיו התיכוניים.

בהיותו בן 19 החל ללמוד לתואר ראשון בתאולוגיה ובמדעים בטריניטי קולג' שבקיימברידג', ונשאר באוניברסיטה זו 35 שנה. למרות שלמד בעיקר לימודים תאולוגיים וקלסיים גילה כבר אז שלבו נמשך אחר ‘המדע החדש' מבית מדרשם של קופרניקוס, גלילאו, דקארט, הובס, בויל והמורה שלו בקיימברידג' הנרי מור.

לקראת סיום התואר הראשון נאלצה האוניברסיטה לסגור את שעריה עקב מגפת הדבר שתקפה את אנגליה. ניוטון ניצל את החופשה מאונס כדי להתעמק בלימודי המדע. אמו קיוותה שלפחות במהלך החופשה הוא יסייע לה בניהול החווה, אך למזלו של העולם במקום להגשים את הציפיות שתלתה בו אמו שקע הסטודנט המבריק בשרעפיו תחת עץ התפוחים. במהלך שנה אחת (1665־1666), בהיותו בן 24 בלבד, המציא ניוטון תחומים חדשים במתמטיקה, ערך ניסויים מהפכניים באופטיקה ואף הגה את הרעיון הבסיסי בתורת הגרביטציה שפיתח בהמשך.

לאיזה צרות נקלע ניוטון בגלל אמונתו?

הדרך שבה נהג ניוטון בחידושיו ובתגליותיו עשויה ללמד רבות על אופיו. במקום לרוץ ולגלות לכל מי שרק ניתן ניוטון בחר לשתוק. הוא המשיך בלימודיו ובמחקריו ואף הרחיבם לתחומים נוספים כמו תאולוגיה, היסטוריה, נבואה ואלכימיה. כבר כעלם צעיר ראה ניוטון את הקשר ההדוק בין תחומים אלה ואת הרלוונטיות שלהם לניסיונו להבין את דרכי הבורא.

באופן יוצא דופן הוא בחר לגלות מעט מחידושיו המרעישים במתמטיקה למורו פרופ' אייזק ברו, בתנאי שלא יפורסמו בשלב זה. ברו עמד מיד על הפוטנציאל של הבחור הצעיר ועל כישרונו האדיר, וב־1668, כאשר השלים ניוטון את לימודיו לתואר שני במתמטיקה, המליץ למנותו לפרופסור לוקז'ין למתמטיקה באוניברסיטה. משרה זו, שבה החל לכהן ב־1669, הבטיחה לניוטון הכנסה קבועה ויציבה ואפשרה לו לצלול לתוך מחקריו הרבים והמקיפים באין מפריע.

תקרית אחת שהתחוללה באותה תקופה יכולה ללמדנו על עקשנותו של ניוטון ועל מצפונו הדתי הבלתי מתפשר. אחד התנאים לקבלת המשרה שהוצעה לו היה להצהיר בשבועה שהוא מאמין בשילוש הקדוש — מהעיקרים החשובים של הכנסייה האנגליקנית. ניוטון סירב בתוקף לעשות זאת, בשל אמונתו הבלתי מתפשרת באחדות האל. לימודי התאולוגיה הנוצרית וההיסטוריה של הכנסייה הנוצרית היוו חלק מלימודי החובה בטריניטי קולג'. כדרכו, העמיק ניוטון לחקור בנושאים אלה מעבר לנדרש בתכנית הלימודים והגיע למסקנות מרחיקות לכת — מסקנות שמבחינת הכנסייה האנגליקנית היו לא רק מהפכניות אלא גם כופרניות. ניוטון סבר שהנצרות הקדומה הושחתה במאה הרביעית על ידי האפיפיור אנסטסיוס הראשון שאימץ את השילוש הקדוש כדוקטרינה נוצרית. ניוטון ידע שאם יכריז על מסקנותיו בפומבי הוא יאבד את משרתו באוניברסיטה, אך מצפונו הדתי לא הניח לו להתפשר והוא הכין את עצמו לפיטורים. למזלו, ברגע האחרון פרופ' ברו וחברים אחרים השיגו את אישורו של המלך צ'רלס לשינוי סעיף השבועה בתקנון וניוטון התמנה לפרופסור ללא צורך בשבועה. את דעותיו הכופרניות באשר לנצרות הוא שמר לעצמו עד אחרית ימיו.

ברו המשיך לקדם את הקריירה של ניוטון, וב־1671 הוא הציג בפני החברה המלכותית למדעים את הטלסקופ החדיש שניוטון בנה על סמך ממצאיו באופטיקה. כל הנוכחים — כולל המלך שהשתתף בפגישה — הרעיפו על ניוטון שבחים. בעקבות קבלת הפנים החמה מהקהילה המדעית שלח ניוטון לחברה המלכותית מאמר חדשני באופטיקה ובו כלל את תגליותיו המהפכניות. למרות שתגליתו זכתה לשבח היא גם גררה אותו למחלוקת מדעית מרירה וארוכת שנים עם רוברט הוק, מי שערך את הניסויים המדעיים של החברה המלכותית. מחלוקת זו, וביקורת של מדענים אירופים אחרים שלא הצליחו לשחזר את ממצאי הניסויים של ניוטון, קוממו אותו.

בשנות השבעים של המאה ה־17 המשיך ניוטון לעסוק באופטיקה ובמקביל החל לערוך מחקרים בתחום המכניקה והכבידה. ב־1686 פרסם את הספר ‘עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע' (Philosophiæ Naturalis Principia Mathematica) הידוע בכינוי ‘פרינקיפיה', ובו הגדיר את שלושת חוקי התנועה הקרויים על שמו. בספר זה הופיעו גם חידושים פיזיקליים חשובים נוספים בתחום מהירות הקול, מבנה כדור הארץ, מסלול כוכבי השביט ועוד. ביסוד החיבור עמדה הנחה דטרמיניסטית שלפיה ברגע שתנאי ההתחלה של מערכת והחוקים שלפיהם היא מתפתחת יהיו ידועים, ניתן יהיה לחזות את מצבה של המערכת בכל זמן בעתיד. פרסום ‘פרינקיפיה' הפך את ניוטון למדען מפורסם ברמה בינלאומית והוא רכש לו קהל מעריצים.

ניוטון עסק באינטנסיביות גם במתמטיקה, ובאותן שנים פיתח את מתודת השטף, אולם לא פרסם דבר בנדון עד 1693. עובדה זו הייתה בעוכריו, שכן באותן שנים פיתח המתמטיקאי והפילוסוף הגרמני גוטפריד וילהלם פון לייבניץ צורה חישובית שונה לאותם רעיונות ופרסם את ממצאיו לפני ניוטון. בין השניים פרצה מחלוקת חריפה וארוכת שנים בשאלה למי זכות הראשונים לתחום חשוב זה, וכתוצאה ממנה התעכבה התפתחות המתמטיקה במאתיים השנים הבאות.

מה מסמלים מידות המקדש?

לצד עיסוקו בכתבי הקודש הנוצריים היה ניוטון בקיא גדול בתורה, בהלכה ובתורת הסוד הקבלית. הוא האמין שחוקי הטבע האוניברסליים שחשף ותגליותיו המפורסמות באופטיקה הם רק קצה הקרחון של ידע עתיק, והוא סבר שבורא העולם בחר לגלות את סודותיו הכמוסים ביותר לעם היהודי. סודות הבריאה הוצפנו לדעתו במידות המשכן ובתי המקדש, בטקסי הקרבנות ובעבודת הכהנים והלוויים.

בכתבי היד הרבים שהותיר העוסקים במקדש ובנבואה פוזרו רמזים רבים למשמעות המדעית והרוחנית של מידות המקדש וטקסיו. חלק מהדברים מופיעים ברמיזות בלבד, אולם מעיון מדוקדק בכתבים אלה אנו למדים שניוטון סבר כי מערכת השמש במלוא תפארתה, כולל היחסים המתמטיים המדויקים להפליא בין גרמי השמים במערכת וחוק הגרביטציה השולט בכל, היו ידועים לכהנים בעולם העתיק. ניוטון מצא כי בבתי מקדש בעולם העתיק היה פולחן של כהנים סביב אש, וטקסים אלה ביטאו לדעתו את המערך המופלא של גרמי השמים ואת החישובים המתמטיים של תנועת כוכבי הלכת סביב השמש. כיצד הגיע המדען הגדול למסקנות כה מרחיקות לכת?

האלוהים שבו האמין ניוטון היה אל אחד, אדון כל הארץ, בעל סמכות והדר הנוכח בכל למרות שהשגחתו האישית נסתרת ממרבית בני האדם. האל הזה הוא מקור החוקים, הצדק והמשפט. הוא אינו האל הנוצרי שהבן ורוח הקודש הם מתווכים שווי מעמד לו.

כאמור, החיבור שהביא לניוטון תהילת עולם היה ‘פרינקיפיה' שפורסם כשניוטון היה בן 45. אולם מה שפחות ידוע הוא שניוטון התייחס למחקרו זה — שבגינו נוצר לראשונה הדימוי של ניוטון כמדען רציונליסט חד שכל — כשחזור של חלק אבוד מתוך מדע הדת העתיקה, המקורית, של נח ובניו. להפתעת הכל, שנים אחדות לאחר פרסום הספר מאס ניוטון בחיי האקדמיה ובחר בקריירה שנייה, פוליטית. ב־1696 עבר ללונדון כדי לקבל תפקיד מכובד במטבעה המלכותית, וב־1699 מונה לשר המטבעה המלכותית. הוא ניהל את המטבעה ביד רמה בשלושים השנים האחרונות של חייו, ערך שינויים חשובים בעבודתה וניהל מלחמת חורמה בזייפני מטבעות. בזכות עבודתו זו צבר הון רב. ב־1703, בהיותו בן 61, מת יריבו המדעי רוברט הוק וניוטון מונה במקומו לנשיא האקדמיה המלכותית למדעים, תפקיד ששימש בו עד מותו ב־1727. גם באקדמיה המלכותית עשה ניוטון מהפכה. הוא חולל שינוי מוחלט בתודעה המדעית של בני דורו וקנה לעצמו שם עולמי.

ב־1704 פרסם ניוטון את ספרו החשוב על האור, ‘אופטיקה'. המחקרים שהופיעו בספר נעשו על ידו הרבה קודם לכן, ורק בגלל הביקורת הצוננת שספג בשנות השבעים המוקדמות על מחקריו באופטיקה — בייחוד מידי הוק — התעכב פרסום הספר בכשלושים שנה. ב־1705 העניקה לו המלכה אן תואר אצולה; הנער מוולסת'ורפ הפך לסר אייזק ניוטון.

 ,

מה בין נח ואלכימיה?

בנוסף למחקריו הידועים בפיזיקה ובאופטיקה ריתק את ניוטון גם מדע האלכימיה שעסק בהתמרת מתכות גסות כמו ברזל ועופרת לזהב. הניסויים האלכימיים הסודיים שערך עסקו בחוקיות הרוחנית והחומרית המסתתרת בהליכי התמרת החומר והחזרתו למצב צבירה טהור וראשוני יותר. בנוסף ביקשה האלכימיה לחשוף מכלול חוקים טבעיים ורוחניים השולטים במקביל בחומר וברוח.

לטענת האלכימאים התערבות פעילה באופן היישום של החוקים אפשרית גם על ידי האלכימאי אם הוא למד לזכך את תודעתו כראוי ולהתחבר לרצון האלוהי, אך לדעת ניוטון האלכימיה לא הייתה המדע העליון הטהור שאלוהים העניק לאנושות. הוא סבר כי האלכימיה — למרות קרבתה למקור המדעי והרוחני של הדת העתיקה שהועברה דרך נח ובניו — סטתה מהמדע הרוחני הטהור והאמיתי שעל פיו אלוהים מנהיג ומתחזק את העולם הגשמי. לדעתו מדע אלוהי זה היה נחלת מיעוט שניחן בחוש מוסרי ובתבונה גבוהה ונבחר במהלך הדורות ישירות על ידי האל.

דבריו בנושא זה מופיעים בספרו ‘כרונולוגיה של עמים עתיקים' שפורסם כשנתיים לאחר מותו. בספר טען ניוטון כי התנ"ך הוא המסמך ההיסטורי האמין ביותר מהעת העתיקה. הוא אסף עדויות ממקורות היסטוריים של עמים עתיקים והצליב אותם עם הנאמר בתנ"ך, ובנוסף הצליב את הדיווח ההיסטורי על תנועת גרמי השמים עם מידע אסטרונומי מעודכן על מיקום הכוכבים ברקיע.

ניוטון הראה כיצד שליטי העמים העתיקים נהגו להפריז בגודל שטחי מדינותיהם ולהאריך את מניין שנות מלכותם כדי להאדיר את שמם. הפרזה מסוג זה מיוחסת בעיקר לשליטי מצרים שעל פי רוב הכפילו את מניין שנות מלכותם. בעזרת הצלבת תאריכים של מלחמות ואירועים היסטוריים אחרים עם חישובים אסטרונומיים שחזר ניוטון את התאריכים המשוערים של האירועים ואת משך קיומן האמיתי של הממלכות.

לדעת ניוטון התנ"ך נכתב ברובו הגדול על ידי בני אדם — משה, יהושע, עזרא ואחרים — אולם בשל העובדה שהם היו אנשי מופת האמינות של דבריהם גבוהה. הוא טען כי הנבואה המופיעה בתנ"ך היא דברי אלוהים חיים, אולם חלק מהתיאורים ההיסטוריים המופיעים בו, כולל מניין השנים של מלכויות יהודה וישראל, אינם אמינים. ברגע שבני ישראל השחיתו את דרכם והפכו לעובדי אלילים הם גם עיוותו את הרשומות ההיסטוריות שלהם, וגם מלכי יהודה וישראל הוסיפו שנים לימי שלטונם מטעמי יוקרה ויוהרה. למרות עמדתו זו האמין ניוטון שהתנ"ך אמין יותר מכל מסמך היסטורי אחר, שכן הוא נכתב על ידי העם שאלוהים כרת עמו ברית.

מכאן הסיק ניוטון שהאירועים המתוארים בתנ"ך קדמו לאירועים ההיסטוריים המתוארים בספרות היוונית והמצרית. לדעתו התרבות הראשונה בהיסטוריה הייתה זו של ממלכת בני ישראל, וכל התרבויות העתיקות האחרות הן רק חיקוי שלה. ייחודה של תרבות בני ישראל אינו רק האמונה באל יחיד אלא גם החכמה והידע של האמנויות והמדעים שהופצו בתקופת הזוהר של מלכות שלמה לשאר העמים.

במקביל התחקה ניוטון אחר התפתחות הדת העתיקה מתקופת נח ובניו. הוא הצביע על קווי דמיון בולטים המופיעים בפולחן הדתי סביב אש הקרבנות בכל התרבויות, וסבר כי גם הפולחן האלילי התפתח מתוך זיקה לשושלת המשפחתית של נח ובניו.

לפי הניתוח של ניוטון, לאחר החטא הקדמון ונפילת הדורות בחר האל לגלות לאנושות את הדת הטהורה שלו באמצעות נח הצדיק, שהיה האדם השלם והזך ביותר בתקופתו. דת זו כללה גם את המדע האלוהי העוסק בשליטת הרוח על החומר. מדע סודי ורב עוצמה זה הוסתר והוצפן על ידי נח בטקס הקרבת הקרבנות, שלפי הבנתו של ניוטון סבב סביב האש. האש סימלה את השמש, וטקס הקפת האש על ידי כהני הדת במסלולים בעלי מרחקים קבועים סימל את מסלול כוכבי הלכת סביב השמש. טקס זה רמז לחוק הגרביטציה שניוטון גילה. מדע זה היה חלק מעבודת האל ולא עמד בניגוד לה או בנפרד ממנה.

מוסר מדעי

בדת המקורית היו שתי מצוות עיקריות: אהבת האל ויראתו ואהבת הזולת. הדת והמדע היוו חטיבה שלמה וקוהרנטית. בעוד שמצוות הדת הרשמיות ועיקרי האמונה הרשמיים היו ידועים לכל, הרי שהמדע נשאר נחלת המיעוט המוסרי הנבחר. הסיבה לשמירת הסודיות הייתה הדאגה לכך שהחכמה האלוהית לא תיפול לידיים הלא נכונות, כפי שאכן אירע מאוחר יותר לצאצאי בני נח.

בספרו ‘כרונולוגיה של עמים עתיקים' ובמחקריו ההיסטוריים המצויים עדיין בכתב יד טען ניוטון כי נח ובניו ייסדו את התרבויות הגדולות של העולם העתיק. כל התרבויות האלה התבססו על הדת המקורית וכללו את טקס הקרבת הקרבנות סביב אש, אולם הדורות שבאו אחרי נח הפכו חומרניים יותר ויותר ורמתם המוסרית הדרדרה. כתוצאה מכך המדע ופילוסופיית הטבע הושחתו והפשטות המקורית של המדע האלוהי נעלמה תחת סבך של השגות שגויות ומעורפלות.

השחיתות המוסרית של הדורות המאוחרים גרמה להם לשגות בהבנת הסמליות של הטקס והם הפכו אותו לעבודת אלילים. הם החלו לעבוד את הכוכבים והמזלות במקום להבין שהטקס מבטא את שליטת הבורא בחומר. מאוחר יותר הם החלו לעבוד את אבות אבותיהם בהפכם את נח ובניו לאלים. דברים דומים כתב ניוטון כבר בספרו ‘אופטיקה':

"אם הערצת אלילי שווא לא הייתה מעוורת את עובדי האלילים, פילוסופיית המוסר שלהם הייתה ללא ספק מתקדמת יותר מהמידות הטובות של ארבעת הקרדינלים, ובמקום ללמד את גלגולי הנשמות ולסגוד לשמש ולירח ולגיבורים מתים הם היו מלמדים אותנו כיצד לעבוד את המקור המחבר והמיטיב האמיתי שלנו, כפי שעשו אבותיהם תחת שלטונם של נח ובניו לפני שהשחיתו את דרכם" (Opticks, עמ' 405־406).

לדעת ניוטון השחתת המידות המוסריות מולידה שגיאות בתפיסה ברמה הפיזיקלית והמטפיזית, כפי שהערצה שגויה גורמת להשחתת המידות. אדם המעריץ את החומר פוגם בחיבורו הישיר לאל, שהוא לבדו מקור החיות והשפע עלי אדמות. הפגם בחיבור הישיר לאל גורם לכך שכלי החישה של האדם הופכים עם הזמן גסים וחומריים יותר ויותר. מי שמחזיק בטעות זו מתחיל בסופו של דבר להעריץ את החומר במקום את הרוח.

ניוטון טען שעיוות זה משפיע לא רק על רמתם המוסרית של בני האדם אלא גם על מערכת השמש עצמה. לבני האדם, ובמיוחד לכהנים וללוויים, יש תפקיד חיוני ביותר בשימור הסדר האלוהי בבריאה החומרית, וכאשר הם פגומים הם עלולים לשבש את הסדר הטבעי כולו.

לדבריו, זו הסיבה לכך שכעבור דורות אחדים האל צריך להתערב ישירות בבריאה כדי להחזיר את הסדר המקורי על כנו. התערבות זו מתרחשת כאשר בני האדם מגיעים להשחתת מידות כה חמורה עד שתרבותם נתונה על סף קריסה ומשבר בלתי הפיך. במקביל להרס האנושי גם הסדר המקורי של מערכת השמש מגיע לסף קריסה. בשלב זה משתמש האל בשני מנגנונים — רוחני ופיזי — כדי לתקן את הנזק שנגרם לבריאה, כפי שאירע בדור המבול.

במישור הרוחני, אחת לדורות אחדים בוחר האל באדם חכם ומגלה לו סודות חדשים ממסתרי חכמת הבריאה, ואדם זה חושף בפני המון העם חלק מסודות אלה. כך האנושות זוכה בכלים המאפשרים לבני אדם לתקן את דרכיהם ולהציל את חברתם המסואבת מפני הרס טוטלי. במישור הפיזיקלי האל נעזר בכוכבי שביט כדי ‘לאפס' מחדש את מערכת השמש ולהחזיר את הסדר המקורי על כנו. לאחר כישלונם של צאצאי נח הפקיע מהם האל את כנסיית האל והפקידה בידי שושלת חדשה, בני אברהם.,

למה נבחר אברהם?

לדעת ניוטון הבחירה באברהם לא הייתה מקרית. הוא נבחר בשל חיפושו הבלתי נלאה אחר הכוח האלוהי העליון ובשל אהבת הבריות שלו. בורא העולם בחר לכרות עם אברהם ברית עולם והעניק לו תפקיד רוחני גבוה מזה של נח. צאצאי אברהם קיבלו את סודות הבריאה בצורה מזוככת וטהורה יותר מכפי שאלה נמסרו לבני נח. בנוסף לחכמת הטבע שהעניקה להם את סודות השליטה של הרוח בחומר הם קיבלו גם את הכלי רב העוצמה מכולם — הנבואה.

בדומה למדע הטהור גם הנבואה היא סוג של חכמה אלוהית שנמסרת ישירות מהאל לנביא. ניוטון סבר כי שפת הנבואה היא מדעית לחלוטין אך צריך ללמוד איך לקודד אותה — בדיוק כפי שהמדען חייב לחשוף את החוקיות הטבעית הנסתרת השלטת בחומר. בנבואה ובמדע, הבנת הקידוד הנסתר היא תנאי לחיזוי מדויק של תהליכים טבעיים או היסטוריים.

בעולם החומר לכל מעשה יש תוצאה. המדע והנבואה חושפים את החוקיות שמאחורי כל פעולה — את השכר והעונש שמלווים כל מעשה ומעשה. המדע חוקר את החוקיות בטבע ואילו הנבואה מתארת את החוקיות הרוחנית הפועלת בהיסטוריה האנושית.

ניוטון האמין שמשה גילם את המיזוג העליון של נבואה ומדע. הוא היה לא רק גדול הנביאים אלא גם גדול האלכימאים. הוא האמין כי האל ציווה את משה להצפין את הידע הסודי של חוקי הטבע וחוקי ההיסטוריה החלים על התפתחותה של התרבות האנושית במידות המשכן, בטקסי הכהנים והלוויים ובנבואה. חוקי הטבע וסודות הבריאה הוצפנו גם בסיפור הבריאה המתואר בפרשת בראשית, ומשה כתב אותו בשפה פשוטה, שווה לכל נפש, מתוך זהירות שלא לחשוף סודות עמוקים אלה בפני מי שאינו ראוי. ידע סודי זה הוצפן מאוחר יותר במידות המקדשים ובטקסים שהתקיימו בהם.

כמו בני נח גם בני ישראל קיבלו את שתי המצוות העיקריות — אהבת האל ויראתו ואהבת הזולת. אך בשל הנבואה והברית שלהן זכו בני ישראל הם נדרשו לדרגה רוחנית גבוהה מזו של בני נח ולכן קיבלו מצוות רבות נוספות. ניוטון סבר שריבוי המצוות נועד בראש ובראשונה לגונן על בני ישראל מפני שחיתות מוסרית שתגרום להם לאבד עם הזמן את החיבור לאל, אך הוא טען כי מבחינת הדת המקורית המצוות הנוספות אינן הכרחיות למילוי הצו האלוהי.,

בין ישראל לעמים

במהלך הדורות הלכו בני ישראל בדרכם של בני נח ואכזבו את הבורא. הם השחיתו את מידותיהם המוסריות ופגמו בבריאה כאשר הפכו לעובדי אלילים. לאחר אזהרות חוזרות ונשנות של הנביאים על החורבן הצפוי הם אכן גלו מארצם כפי שניבא והזהיר כבר משה. בשל השחתת המידות של בני ישראל והעבודה הזרה שעבדו הופקעה מידיהם כנסיית האל ונמסרה שוב לגויים צאצאי נח. הפעם השליח הנבחר היה ישו, כפי שניבאו לדעת ניוטון חלק מנביאי ישראל.

ניוטון סבר שהדת הנוצרית שנוסדה על ידי ישו ותלמידיו אינה דת חדשה כי אם הדת המקורית של נח ובניו ובני העם היהודי. הנצרות נוסדה למעשה בזכות קומץ יהודים יראי שמים ששמרו על טוהר המידות, ואליו הצטרפו מאוחר יותר שאר העמים. בני ישראל הטהורים היוו את גרעין הנצרות, ולעובדה זו יש השלכות מרחיקות לכת באשר למהות הכנסייה הנוצרית.

לאחר מות ישו פסקה הנבואה הישירה. במהלך הדורות הבאים עברה הנצרות תהליך השחתה שהיה מהיר פי כמה מזה שעברו בני ישראל. בכתב יד עב כרס בשם ‘על הכנסייה' התחקה ניוטון אחר עבודת האלילים בכנסייה הנוצרית. הוא טען כי זו החלה כבר במאה הרביעית, כאשר אנסטסיוס ניסח את השילוש הקדוש והעלה לגדולה את מוסד הכמורה. הכנסייה הפכה למתווכת הבלעדית בין האל לאדם וכך הרחיקה את המאמין מבורא העולם.

ניוטון גינה בחריפות את פולחן האלילים שהכנסייה טיפחה סביב קדושים נוצרים, פולחן המרחיק את המאמין התמים מחיבורו הישיר לאל. הוא קבע כי הנצרות הממסדית היא עבודת אלילים לכל דבר וכי כל חסידיה תאבי העוצמה והכסף ייענשו באחרית הימים, ולא נחה דעתו עד שכינה את הכנסייה הקתולית ‘כנסיית השטן'.

בכתביו הנבואיים, ההיסטוריים והמדעיים חזר ניוטון וטען כי יש רק בורא אחד לעולם ואין זולתו, ובני אדם ישרי לב עובדים אותו מתוך אהבה ומתוך אמונה כי הוא מקור השפע והחיים של הבריאה כולה. לישו נועד אמנם תפקיד חשוב בהחזרת הסדר הרוחני על כנו וביצירת גרסה חדשה של הדת המקורית, וכן גם בהיותו משיח עתידי באחרית הימים, אך הוא אינו אל.

ניוטון האמין כי האל יעניש את היהודים ואת הנוצרים משום שלא הקשיבו לדברי הנביאים. הענישה הזו אינה קפריזית והיא לא מוטלת על האדם מבחוץ אלא חקוקה בטבע הדברים. האדם מעניש את עצמו כאשר הוא בוחר בדרך רוחנית מוטעית, כפי שהוא ‘נענש' על ידי הטבע כאשר הוא פועל בעולם הגשמי בדרך מוטעית.

לדעת ניוטון הנבואה אמנם פסה מן העולם, אך עדיין חשוב לפרש את כתבי הנבואה כראוי, שכן גורל האדם תלוי בהבנה המדויקת של הנבואות העתיקות. זו הסיבה שניוטון התייחס באותה מידת רצינות לחקירת חוקי הטבע ולפרשנות הנבואה וההיסטוריה של הדת הקדומה.

הוא ערך לקסיקון מקיף של סמלי הנבואה שהתבסס על מחקר של סמלים מיסטיים שהופיעו בעולם העתיק, הן בנבואה היהודית והנוצרית והן בתרבויות אחרות. ממש כמו במחקריו המדעיים, גם במחקריו ההיסטוריים ובפרשנותו לנבואה הקדיש ניוטון מאמצים רבים כדי להוכיח חוקיות סיבתית כלשהי המבוססת על עובדות.

בשנות חייו האחרונות חילק ניוטון הרווק את כל רכושו לקרובי משפחה ולידידים. הוא נפטר בשנתו במרץ 1727 ונקבר במנזר ווסטמינסטר. את ספרו על הנבואה כתב כבר בשנות השבעים של המאה ה־17, אולם הוא המשיך לחקור את הנבואה עד יומו האחרון. הוא האמין בהתגלות שנייה של ישו כמשיח, בחזרת היהודים לארץ ישראל, בבנייה מחודשת של בית המקדש בירושלים ובהקמת מלכות שמים על פני האדמה.

עבור ניוטון התגשמות הנבואה בהיסטוריה האנושית היא אחת ההוכחות החזקות ביותר לקיומו של האל. ההוכחה לתקפות הנבואה באה לדעתו רק בדיעבד, עם מימושה ההיסטורי. חישוביו מלמדים כי הוא ניסה לגלות את התאריך שבו תתחולל אחרית הימים ומיקם אותה במאה שלנו. חישוב אחר העלה כי היהודים יתחילו לחזור לארץ ישראל בשנות השמונים של המאה ה־19, וזעזוע גדול יפקוד אותם בשנות הארבעים של המאה העשרים. מדהים למדי, לא כן?

ניוטון בזקנותו, תחריט מהמאה ה־19

The post איך הגיע אייזק ניוטון לבית המקדש? appeared first on סגולה.