ידוע לנו אך מעט על אודות האנייה הקטנה שהגיעה מברזיל לניו אמסטרדם, העיר שכעבור זמן לא רב שינתה את שמה לניו יורק. האנייה הזאת הביאה אִתה את הקהילה היהודית הראשונה לעיר, שעתידה להיות בירת יהדות התפוצות. אפשר לסרטט רצף קהילתי בין התושבים היהודים הראשונים לבין הקהילות שהתגבשו בהמשך בעיר, אך העדויות מהמאה ה-17 מעטות ומעורפלות, ואף התעודות מהמאה ה-18 אינן רבות או עשירות במיוחד. אפשר ללמוד על התיישבות מקבילה בעולם החדש באותה תקופה בזכות הרישומים של הקהילות היהודיות במושבות ההולנדיות בדרום אמריקה, כגון קהילות רסיפה וקוראסאו, היום בברזיל. ידוע לנו יותר גם על יהודים במושבות הספרדיות והפורטוגליות שבהן נוכחות היהודים הייתה אסורה לפי חוק. בתי דין של האינקוויזיציה בדרום אמריקה הותירו אחריהם תיעוד נרחב שממנו אפשר ללמוד רבות על התושבים האמריקנים הראשונים ממוצא יהודי, שאגב רדיפתם הנציחה האינקוויזיציה את זכרם לדורות.

,

שני כיווני פזורה

ב-1492 הועמדו יהודי ספרד מול דילמה קשה: להתנצר או לעזוב את ספרד. עד היום מתקיים ויכוח בין ההיסטוריונים בנוגע למספר היהודים שיצאו באותה שנה מספרד, אך יש הסכמה רחבה שמקצת היהודים עזבו את חצי האי האיברי, ואילו אחרים המירו את דתם ונשארו תחת שלטונם של המלכים הקתולים. רוב גולי ספרד הגיעו לפורטוגל, שבה אולצו להתנצר כעבור כחמש שנים, או לארצות האימפריה העות'מאנית, שבה התקבלו בברכה. הגולים הצטרפו בדרך כלל לקהילות יהודיות קיימות במקומות מושבם או שהקימו לצִדן קהילות חדשות, אך שמרו על המסורת הדתית והתרבותית הספרדית אשר הייתה מושרשת בתודעתם ובהווייתם.

בשלהי המאה ה-16 החל גל נוסף של הגירה מחצי האי האיברי, שבעקבות עבודתו של ההיסטוריון יוסף קפלן נהוג לכנותו 'הפזורה הספרדית המערבית'. המהגרים היו בנים למשפחות של נוצרים חדשים או קונברסוס, יהודים שבחרו להתנצר – חלקם עשו זאת למראית עין בלבד וחיו כאנוסים – ורבים מהם עסקו במסחר מקומי ובינלאומי. באותה תקופה זכו סוחרים לעידוד מטעם הרשויות המקומיות וקיבלו אישורים לצאת מתחום חצי האי האיברי ולהתיישב באזורים חדשים, בעיקר בערי נמל במערב אירופה דוגמת אמסטרדם, ליוורנו, המבורג ולונדון. מקצת הנוצרים החדשים שיצאו מספרד ומפורטוגל באותה תקופה החליטו לחזור לחיים היהודיים.

משפחות אלה היו מנותקות מן העולם היהודי במשך למעלה ממאה שנה. למעשה אף אחד מהאנשים שעזבו את ספרד או פורטוגל במאות ה-16 וה-17 לא נולד כיהודי , וכולם – גם אם קיימו מסורות יהודיות בסתר בחיק המשפחה – גדלו והתחנכו כנוצרים לכל דבר. בתהליך הדרגתי שנמשך כמה עשרות שנים התבססו הקהילות היהודיות בפזורה הספרדית המערבית, מקצתן אף הפכו למרכזים חשובים ביותר בעולם היהודי של אותה תקופה, ובראשן קהילת אמסטרדם, שנעשתה לאחד המרכזים החשובים ביותר של הדפוס העברי והיהודי במאה ה-17. על אף השתלבותן המרשימה של הקהילות האלה בעולם היהודי, הרי שהניתוק הממושך של חבריהן מהחיים היהודיים הביא אותם להכיר את מושגיה ואת ערכיה של החברה הנוצרית הסובבת ולהפנים אותם.

בגל ההגירה השני הגיעו יהודים גם ליבשת אמריקה. הם הגיעו אליה עוד בזמן המכונה התקופה הקולוניאלית, לפני הקמתן של המדינות העצמאיות המודרניות שהתנתקו ממעצמות האם ביבשת אירופה החל מסוף המאה ה-18.,

אנוסים באמריקה

בשנה שבה גורשו היהודים מספרד, הגיע קולומבוס לאמריקה. יש השערות רבות בנוגע לאפשרות שבין הכובשים הספרדים היו גם יהודים שהמירו את דתם לאחר צו הגירוש, אך למעט מקרים אחדים, אין לנו די ראיות היסטוריות לאישושן. לעומת זאת, אפשר לקבוע בוודאות כי בתקופה הקולוניאלית, החל מהמחצית השנייה של המאה ה-16, הגיעו לא מעט נוצרים חדשים ממוצא יהודי לאזורים רבים במושבות הספרדיות והפורטוגליות, אף שהתקנות אסרו זאת עליהם. בידינו עדויות רבות לא רק על עצם נוכחותם ביבשת אלא גם על פעילותם ועל השפעתם על החברה הקולוניאלית במגוון תחומים, ובעיקר בתחום המסחר. בעוד שבספרד עצמה האינקוויזיציה פעלה נגד אנוסים כבר מסוף המאה ה-15, עוד לפני גירוש היהודים, הרי שבמושבות באמריקה החלה האינקוויזיציה הספרדית לפעול בסוף המאה ה-16 בפרו, במקסיקו ובקרטחנה (קולומביה של ימינו) רק במחצית הראשונה של המאה ה-17.

תחילתם של החיים היהודיים ביבשת אמריקה לא הייתה במושבות הספרדיות אלא דווקא במקצת המושבות ההולנדיות. ב-1630 כבשה הולנד מידי פורטוגל את פרנמבוקו (שהיום נמצאת בתחומה של ברזיל). הולנד הייתה מדינה קלוויניסטית ולא קתולית והייתה סובלנית יותר למיעוטים דתיים, לכן במושבות ההולנדיות התאפשרו לראשונה חיי קהילה יהודיים בעולם החדש. כפי שציין קפלן, כבר ערב הכיבוש פִרסמה חברת הודו המערבית בהולנד שביקשה למשוך מתיישבים חדשים לאזור מסמך, ובו הבטיחה חופש דת לכל מי שיגיע להתיישב במקום. החברה חזרה ואישרה את העקרונות הכלולים במסמך בשנים 1634 ו-1636.

כבר ב-1637 הוקמה קהילה יהודית 'צור ישראל' ברסיפה, בירת פרנמבוקו, וזמן קצר לאחר מכן הוקמה במוריסיה השכנה קהילה נוספת – 'מגן אברהם'. במחצית הראשונה של המאה ה-17 הגיעו מאמסטרדם מאות יהודים ילידי ספרד ופורטוגל, וביניהם כמה מנהיגים דתיים ידועים כגון יצחק אבוהב דה פונסקה ומשה רפאל ד'אגילר.

ואולם ב-1654 שָבה וכבשה פורטוגל את רסיפה; יהודים רבים שהתגוררו במקום חזרו לאמסטרדם, ואחרים התיישבו באי קוראסאו ובאיים קריביים אחרים. ב-1659 ייסדו המתיישבים בקוראסאו את הקהילה היהודית 'מקווה ישראל', שהפכה לקהילה היהודית העשירה והחשובה ביותר באמריקה. ב-1671 הוקם בה בית כנסת מיוחד שגם הורחב מאוחר יותר, ומרבית הרבנים שכיהנו בו הגיעו מאמסטרדם.

 ,

בחסות בעלי המניות

לצד המעצמות הקתוליות של חצי האי האיברי, פעלה באמריקה גם הולנד, האימפריה הלותרנית שהייתה סובלנית יותר. ההולנדים התיישבו לראשונה לאורך נהר ההדסון ב-1624, ושנתיים לאחר מכן הקימו את המושבה ניו אמסטרדם באי מנהטן, ורק ב-1664, ארבעה עשורים מאוחר יותר, השתלטו האנגלים על האזור והסבו את שמה של העיר לניו יורק.

היהודים הראשונים שהתיישבו במקום היו ככל הנראה קבוצה של 23 פליטים אשר יצאו מרסיפה על האנייה 'סנט קטרין' ב-1645 אחרי הכיבוש הפורטוגלי, בדרכם לחפש משטר מדיני נוח יותר.

בקבוצה היו ארבעה זוגות, שתי אלמנות ו-13 ילדים. היעד המקורי שלהם היה ככל הנראה האיים הקריביים, אך כאשר ספינתם הגיעה לנמלים בג'מייקה ובקובה, לא הניחו להם הספרדים להישאר במקום, ובסופו של דבר הם הגיעו לניו אמסטרדם ולימים הקימו בה את קהילת 'שארית ישראל', הפועלת במנהטן עד היום.

על פי תיאורו של יונתן סרנה – אחד ההיסטוריונים החשובים ביותר של יהדות ארצות הברית – היהודים שהגיעו מרסיפה לא היו הראשונים שנכחו על אדמת צפון אמריקה, אבל

שלא כמו מבקרים יהודים קודמים בצפון אמריקה שהגיעו לפרקי זמן קצרים, הפליטים מברזיל ביקשו להתיישב בצפון אמריקה ולהקים בה קהילה יהודית קבועה (Jonathan Sarna, 'Colonial Judaism', in: Stephen J Stein (ed.) The Cambridge History of Religions in America, p. 394 ).

אנשי הדת של הכנסייה הרפורמית ההולנדית שידה הייתה על העליונה בניו אמסטרדם התנגדו לבקשת היהודים להתיישב בה ולקבל חופש מצפון ודת, ופיטר סטויבסנט, המושל הכללי של הולנד החדשה, הזדהה עם הדעות האלה. הוא ביקש ממנהלי חברת הודו המערבית ההולנדית "לדרוש מהם [מהיהודים שהגיעו מרסיפה] בדרך ידידותית לעזוב את המושבה בניו אמסטרדם", שמא "ידביקו ויטרידו את המושבה החדשה הזאת" (שם, עמ' 395). ככל הנראה חשש סטויבסנט שמא יהיה במתן חופש הדת ליהודים משום תקדים עבור קבוצות אחרות כגון הלותרנים והקתולים.

בין בעלי המניות של חברת הודו המערבית ההולנדית היו סוחרים יהודים מאמסטרדם, והם פנו למנהלי החברה שיעתרו לבקשתם של היהודים. עמדתם הייתה בין הגורמים שהובילו להחלטתה של הנהלת החברה שהורתה לסטויבסנט לאפשר ליהודים להישאר בניו אמסטרדם, לנוע, לסחור ולגור בה, בתנאי שידאגו לעניים שלהם ולא ייפלו למעמסה על המושבה. בעקבות ההוראה הם קיבלו את הזכות לסחור ברחבי המושבה, להחזיק מקרקעין ולקיים את פולחנם הדתי באופן פרטי בבתיהם.,

הקהילות הראשונות

קבוצת היהודים קיבלה מן ההולנדים את האחיזה במנהטן, אך ההתארגנות הקהילתית התחילה לפרוח רק במאה ה-18, בתקופת השליטה הבריטית.

בתקופה הקולוניאלית, התקופה שלפני העצמאות האמריקנית, בנו יהודי המקום שני בתי כנסת: בית הכנסת של קהילת 'שארית ישראל' בניו יורק (1730) ובית הכנסת 'ישועת ישראל' בניופורט שברוד איילנד (1763), שהיום מכונה 'טורו'.

קבוצה של יהודים שהגיעה מאנגליה ב-1733 לסוואנה שבמדינת ג'ורג'יה הביאה איתה ספר תורה והקימה קהילה במקום, ואף קיימה מניין בבית פרטי, אך עלה בידה להקים בית כנסת רק במאה ה-19.

ייתכן שהיו ריכוזים יהודיים נוספים בשלבים מוקדמים יותר, אך רק באמצע המאה ה-18 הן התפתחו לכדי קהילות מתפקדות, שקיימו תפילות סדורות במניין.

אף שלקהילות היהודיות הראשונות בצפון אמריקה הצטרפו גם יהודים אשכנזים, הרי שארגון הקהילה דמה לזה שבמקומות האחרים בפזורה הספרדית המערבית. בדומה לפרנסים בקהילות אשכנזיות, את הקהילות ואת בתי הכנסת הללו לא הובילו בדרך כלל הרבנים אלא גברים בעלי אמצעים שכונו 'יחידים', ותפקידם היה דומה לתפקיד הפרנסים בקהילות אשכנזיות. היחידים היו אלה שמימנו את רוב הוצאות הקהילה, ועם מספר קטן של בעלי תפקידים הם היו חלק מגוף המכונה 'מעמד הקהילה' שקיבל את רוב ההחלטות החשובות. ליתר אנשי הקהילה יוחדו מושבים בבית הכנסת, והם היו זכאים לשירותים הקהילתיים אך חסרי סמכויות.

בקהילות של הפזורה הספרדית המערבית, ובכללן הקהילות במושבות ההולנדיות בדרום אמריקה, דאגו למנות רבנים בולטים סמוך למועד ייסוד הקהילות, ואילו בצפון אמריקה התעכב מינוי רבנים עד לאמצע המאה ה-19. לטענת סרנה, זה קרה עקב גודלן המצומצם של הקהילות ובעטיים של משאביהן הדלים. הרב הקבוע הראשון בצפון אמריקה, הרב אברהם יוסף רייז, קיבל את מינויו בקהילת 'נדחי ישראל' בבולטימור רק ב-1840, כמאתיים שנה לאחר הגעתם של היהודים הראשונים. במקרים רבים נטל החזן תפקידים נוספים שבנסיבות אחרות נפלו בחלקו של רב הקהילה. הציבור הלא-יהודי העניק לחזן את הכבוד הראוי למנהיג הדתי של הקהילה היהודית, אך בעיניהם של אנשי הקהילה הוא נותר בעל תפקיד בלבד שמבצע את מה שמטילות עליו רשויות הארגון הקהילתי.

נוכחותו של העולם התרבותי-ספרדי בקהילות היהודיות באמריקה לא הייתה מוגבלת להיבטים הארגוניים, וזאת אף על פי שהיו בה מהגרים הן ממוצא ספרדי והן ממוצא אשכנזי, כפי שקובע החוקר יעקב מרקוס:

מנהג ספרד רווח בכל העולם החדש בתקופה הקולוניאלית, אפילו בקהילה האשכנזית לכאורה בסורינם. הוא היה מקובל כאן מאז הגעתם של הספרדים לברזיל ההולנדית במחצית הראשונה של המאה ה-17. במרוצת הזמן הוא התקבע כמנהג האמריקאי המקובל, אפילו בקרב מהגרים ממוצא לא ספרדי, שקיבלו זאת באופן אוטומטי למדיי. לעתים ניסו אשכנזים למחות, אך לא לאורך זמן ולא בתוקף רב (Jacob Marcus, The Colonial American Jew 1492-1776, p. 966).

לפי הסברו של מרקוס, היהודים שהגיעו מגרמניה או מפולין קיבלו את המנהג הספרדי לא רק משום שהיהודים הספרדים קדמו להם והקימו את הקהילות, אלא גם, ואולי בעיקר, עקב מעמדם החברתי והכלכלי הגבוה של היהודים הספרדים באותה תקופה:

המהגרים הגרמנים והפולנים שדרגו את עצמם באמצעות אימוץ הפולחן הספרדי והזדהות עם המורשת הספרדית (שם, עמ' 967).

היהודים הספרדים הובילו את הקמת הקהילות היהודיות הראשונות על אדמת ארצות הברית. עוד באירופה הייתה השתלבותם של היהודים הספרדים בעולם התרבותי של סביבתם עמוקה הרבה יותר מהשתלבותם של אחיהם האשכנזים. התערות היהודים בסביבתם הייתה ניכרת יותר באמריקה מאשר באירופה, משום שגירוש היהודים מספרד ומפורטוגל הביא אותם לעולם החדש בזמן התהוותן של המושבות, עוד לפני עצמאותה של ארצות הברית. עם זאת נראה שתיאורו של מרקוס שלפיו הציבור האשכנזי השלים בטבעיות עם התפקיד הדומיננטי של היהודים הספרדים לוקה בחסר ואינו מספק תיאור מהימן של היחסים המורכבים בין העדות.,

בין ספרדים לאשכנזים

ב-1976 חשף מלקולם שטרן כמה עדויות מעניינות שמקורן דווקא במסכמים לא יהודיים, ושמהם אפשר ללמוד על מורכבות היחסים בין יהודים ספרדים ליהודים אשכנזים במאה ה-18. ב-1735, כשנתיים לאחר הגעתם של יהודים לסוואנה, דיווח הכומר המקומי קווינסי לכנסייה באנגליה:

יש לנו כאן שני סוגים של יהודים, פורטוגלים וגרמנים; הראשונים, אשר נהגו כנוצרים בפורטוגל או בברזיל, מקפידים פחות ומוותרים על חלק גדול מן הטקסים היהודיים שלהם. כמו כן שני גברים צעירים, בניו של רופא אחד, מגיעים לפעמים לכנסייה, ומסיבות אלה נחשבים בעיני אנשים מסוימים לנוצרים, אבל אני לא יכול להתייחס אליהם כאל נוצרים, אלא שהחינוך שלהם במדינות מוצאם שבהן אולצו להיראות כנוצרים, גורם להם להיות פחות נוקשים בדרכם. יהודי גרמניה, שנחשבים ליהודים טובים יותר, מחמירים הרבה יותר בדרכם ומקפידים על החוק שלהם (Stern, Malcom H., New York’s Early Jews: Some Myths and Misconceptions, pp. 9-10).

העדות המרתקת הזאת מחזקת את מה שנאמר לעיל בעניין תהליך ההסתגלות של היהודים הספרדים, האנוסים לשעבר, לסביבה הנוצרית. אין באפשרותנו לדעת בוודאות מה הניע את שני היהודים הספרדים שהזכיר הכומר בדבריו, וכנראה לא נוכל לדעת, אם ענייני אמונה הביאו אותם לבקר בכנסייה או שמא היה זה ניסיון להשתלבות חברתית. ואולם אין ספק שהיהודים הספרדים הכירו הרבה יותר לעומק את הסביבה הנוצרית והרגישו בה הרבה יותר בנוח מאחיהם האשכנזים. אפשר להניח שתחושת הקִרבה הזאת הובילה לעתים וביתר קלות לתהליכי התבוללות. אשר ליהודים הגרמנים, כלומר האשכנזים, עולה תמונה מעניינת. הם אמנם השתלבו בקהילות שהתנהלו על פי מנהגי הספרדים, אך הם היו אלה שניהלו אורך חיים יהודי אדוק יותר.

עדות נוספת ליחסים המורכבים בין האשכנזים לספרדים מגיעה מעטו של איש כנסייה אחר מסוואנה. הכותב – הכומר בולזיוס – עמד בראש הכנסייה הפרוטסטנטית של המהגרים מזלצבורג, ועל כן הייתה לו שפה משותפת עם יהודי גרמניה. כך הוא כתב למטה הכנסייה שלו בגרמניה:

יהודים אחדים בסוואנה התלוננו בפניי לפני כמה ימים שהיהודים הספרדים והפורטוגלים רודפים את יהודי גרמניה באופן שאף נוצרי לא ירדוף נוצרי אחר. אחד מהם ביקש ממני להפעיל את השפעתי על השלטונות לטובת יהודי גרמניה (שם, עמ' 11)

הכומר מנסה להסביר את הרקע לסכסוכים בין העדות:

הם [היהודים] רצו לבנות בית כנסת, אך יהודי ספרד וגרמניה לא הצליחו להגיע להסכמה. הסיבות לכך אינן ידועות לי.

יהודי ספרד ופורטוגל אינם מחמירים כל כך בענייני אכילה כמו האחרים. למשל, הם אוכלים את הבקר [שמוגש] בבית האכסניה או שנמכר בכל מקום. לעומת זאת, יהודי גרמניה מעדיפים לרעוב מאשר לאכול בשר בהמה שהם לא שוחטים בעצמם (שם, עמ' 11).

מתברר שהיחסים בין הצדדים לא היו הרמוניים כמו בתיאורו של מרקוס, שלפיו היהודים האשכנזים מתאימים את עצמם בקלות לקהילות הספרדיות הקיימות. אפשר לשער שבמקרים רבים נאלצו האשכנזים להתאים את עצמם לקהילות הספרדיות, יותר מחוסר ברירה מאשר מתוך רצון להיקלט או להידמות לאחיהם הספרדים.

שנים חלפו וגלי ההגירה שהחלו במאה ה-19, ובעיקר אלה שבאו ממזרח אירופה, שינו מן היסוד הן את ההיקף והן את אופיין של הקהילות היהודיות באמריקה, עד כדי כך שבמקרים רבים אף נשכח התפקיד המרכזי של יהודי ספרד בראשיתה של הקהילה היהודית הגדולה והחשובה הזאת.

פורסם בגיליון 130, ניסן תשפ"א, אפריל 2021

The post מעבר לסוף מערב appeared first on סגולה.

בחרתי דווקא בשלמה מלכו מפני שהוא נראה לי כאישיות היחידה בכל תקופה הגולה שאפשר לעשותה לגיבורה של דרמה עברית ממש … חייו של שלמה מלכו נראו לי תמיד כחיים של שירה. יש בהם רוממות וגודל, חזון ותפארת גם יחד. אף תפארת מלכות. דרך חייו היא הדרך שהוא בעצמו רצה ללכת בה … הוא קרוץ מחומר אחר, מחומר של נביאים ומשיחים. כולו שבת. כולו חזון וגבורה ומלכות. אף אם החזון לא נתקיים, והגבורה היא רוחנית, והמלכות היא מלכות השמים (עמ' 356).

דברים אלה אמר חיים נחמן ביאליק לבן-ציון דינור בפגישה שהתקיימה בין השניים בחורף תרפ"א. כפי שמציין מוטי בנמלך – מחבר הביוגרפיה של שלמה מלכו שראתה אור לאחרונה – "נראה כי דבריו של ביאליק משקפים לא רק את עמדתו אלא גם תפיסה רחבה יותר בנוגע לאישיותו של מלכו" (שם). מיהו אותו שלמה מלכו שביאליק העלה על נס כדמות חריגה בחשיבותה בהיסטוריה היהודית? מה הפך את מלכו לדמות כה מרתקת עבור הדורות הבאים?

תשובות לשאלות אלה – ולרבות נוספות הקשורות בדמותו של שלמה מלכו – ניתן למצוא בספר. למרבה הפליאה, למרות ייחודו של מלכו בעיני חוקרים ואנשי רוח רבים, לא הוקדש עד היום חיבור ביוגרפי מקיף לדמותו. ייתכן שהסיבה לכך היא הפיזור של הכתבים העוסקים בו בכתבי יד ובדפוסים נדירים, וחסרונם של מקורות על התקופה באופן כללי. מכל מקום, הספר החדש ממלא את החלל היטב, וממחיש מדוע ייחסו ביאליק ואחרים חשיבות כה רבה למלכו.,

משיח בן אפרים

שלמה מלכו נולד כנראה בקיץ 1501 בפורטוגל. הפרטים הביוגרפיים על ראשית חייו של מלכו – שנקרא בלידתו דיוגו פירס – לוטים בערפל. אפילו מוצאו המדויק אינו ידוע, שכן במקורות אחדים הוא מכונה 'גר צדק', ואילו במקורות אחרים נרמז שהוא מצאצאי אנוסים. כשבגר היה פירס משפטן ואף נשא במשרה רשמית במערכת המשפט הפורטוגלית. במקורות אחדים מצורף לשמו התואר דוקטור, תואר שניתן היה לקבל בפורטוגל באותם ימים רק באוניברסיטת קואימברה הסמוכה לליסבון, ובה כנראה למד מלכו. נקודה ביוגרפית זו חשובה בתולדות חייו של מלכו, שכן אחת החידות המרתקות בדמותו קשורה לידיעותיו הנרחבות במקורות היהדות בתקופה שבה יהודי אנוס לא יכול היה לרכוש השכלה יהודית בצורה גלויה. השאלה היכן רכש מלכו את השכלתו התורנית הנרחבת העסיקה חוקרים בעבר, וניתנו לה תשובות אחדות. בנמלך מוכיח כי מלכו לא יכול היה לרכוש את ידיעותיו באוניברסיטה, שכן עיסוק משמעותי בתחום לשונות המזרח, כולל עברית וכתבי הקודש, נכנס לתכנית הלימודים באוניברסיטה עשורים אחדים לאחר שהוא למד בה. בנמלך מפריך השערות שהועלו באשר למקור ידיעותיו של מלכו, ואף מסביר מדוע היה חשוב למלכו להציג עצמו בהמשך חייו כמי שקיבל את ידיעותיו התורניות בהתגלות, אולם לעצם העניין הוא מסתפק בקביעה כי מלכו "רכש את היסודות של השכלתו היהודית והקבלית מפי מורים וחברים עוד בפורטוגל" (עמ' 142). יותר מזה, כך נראה, לא נוכל לדעת.

המפנה המשמעותי ביותר בביוגרפיה של מלכו בא בעקבות המפגש שלו עם דוד הראובני – דמות מרתקת בפני עצמה שבנמלך מקדיש לה פרק שלם – שהתקיים בסוף 1525 או בראשית 1526. לאחר המפגש מל מלכו את עצמו, נמלט מפורטוגל והחל לחיות כיהודי בגלוי. מיד אחר כך החל מולכו בפעילות משיחית – הגורם הדומיננטי שבזכותו נודע בעולם היהודי בחייו ולאחר מותו – וליבת הספר עוסקת בפעילות זו. עזיבתו את פורטוגל פותחת שלוש שנים עלומות בביוגרפיה של מלכו. בעבר סברו חוקרים כי הוא הגיע מפורטוגל הישר לאימפריה העות'מאנית, שם השלים את השכלתו התורנית והקבלית ועיצב את תודעתו המשיחית. בנמלך מוכיח כי התחנה הראשונה במסעו של מלכו הייתה דווקא איטליה – מהמרכזים היהודיים החשובים והתוססים ביותר באותם ימים – וכבר אז היה בקשר עם מלומדים יהודים אחדים, בהם כאלה שהיו מעורבים בפעילות משיחית, ואף קנה לעצמו תומכים ומתנגדים. רק לאחר ששהה כשנתיים באיטליה ורכש ידיעות משמעותיות ביהדות נסע לסלוניקי, אולי כדי להדפיס שם אחד מספריו, ואולי כדי לצנן את ההתנגדות שהתעוררה נגדו באיטליה.

מכל מקום, בסלוניקי החל מולכו להפיץ ברבים את תפיסתו המשיחית המורכבת, שכללה חישובי קץ והתייחסות נרחבת לדמויותיהם של שני משיחים – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. משיח בן יוסף – או כפי שמלכו מכנה אותו בדרך כלל, משיח בן אפרים – נועד להכשיר את הקרקע לקראת בואו של משיח בן דוד. הוא נועד לפעול בתוך המציאות החומרית וההיסטורית ולהכשיר את הקרקע לקראת בואו של משיח בן דוד שיביא את הגאולה השלמה ואת קץ ההיסטוריה, כפי שכתב מלכו באחד מכתביו:

משיח בן אפרים … יפתח הפתח ויעשה הדרך למשיח בן דוד … ולזה נאה למשיח בן יוסף לעשות הדרך לצדיק שהוא פתיחת הפתח הסתום והתר מוסרות האסור (עמ' 197).

התיקון של משיח בן יוסף בא בעקבות קלקול העולם וקלקול עם ישראל שהתרחשו בשני שלבים – בגן עדן ובחטא העגל. בשני המקרים עיקרו של החטא הוא בחירה בחומר על פני הרוח, ולכן נדרש מהלך היסטורי ממושך של תיקון העולם ששיאו במשיח בן יוסף, עד שניתן יהיה להגיע למציאות המושלמת בימיו של משיח בן דוד. משיח בן יוסף פועל בזירה ההיסטורית, ולמרות שיש לו גם תפקיד רוחני הוא משיח לוחם הפועל בעיקר נגד כוחות הרוע והחומר של העולם הזה. בסופו של דבר הוא גם ימצא את מותו במהלך המלחמה נגד אדום המזוהה העולם הנוצרי, ונגד עמון ומואב המזוהים על ידו עם ישמעאל – ארצות האסלאם. נראה כי מלכו סבר שמשיח בן דוד יקים לתחייה את משיח בן אפרים במהלך השלב הסופי של הגאולה, שבו יתוקן קלקול העולם אשר החל בחטא הקדמוו של אדם וחוה. אצל מלכו היחסים בין שני המשיחים הם מורכבים:

מערכת היחסים שתהיה בין משיח בן אפרים למשיח בן דוד, כפי שהיא עולה מכתביו של מלכו, שונה מן התפיסה הרואה במשיח בן אפרים דמות אפוקליפטית קטסטרופלית ובמשיח בן דוד גואל רוחני בלבד. הניצחון הסופי והמוחלט על האומות יהיה שמור, בתפיסתו של מלכו, דווקא למשיח בן דוד, ומנגד משיח בן אפרים מוצג כמי שעתיד לחולל גם תיקון רוחני פנימי בעם ישראל (עמ' 203).

בנמלך מנתח את מקורות ההשראה של מלכו, ועומד על כך שמדובר במזיגה של תפיסות משיחיות שרווחו בעולם היהודי באיטליה, באשכנז ובאימפריה העות'מאנית עם תפיסות שספג מהעולם הנוצרי. הדבר נכון במיוחד ביחס לשני נושאים: מרכזיותו של החטא הקדמון בתפיסתו המשיחית של מלכו, שאין לה כמעט אח ורע במשיחיות של הוגים יהודים אחרים, והיא משקפת כנראה השפעה של תפיסה נוצרית קתולית שספג בשנות חייו הראשונות; והעיסוק האינטנסיבי בפרשנות משיחית לפרק נ"ג בישעיהו העוסק בעבד ה' הסובל ייסורים ובכך מכפר על חטאי העם – פרשנות המלאה במוטיבים נוצריים מובהקים. תובנה זו מרתקת במיוחד על רקע ההתנגדות העמוקה של מולכו לנצרות שממנה נמלט, דת שעמה אמור משיח בן יוסף להילחם. נראה כי בסופו של דבר כל אדם הוא תבנית נוף מולדתו, ורעיונות שקלט מלכו בצעירותו נותרו בתפיסתו המאוחרת גם לאחר כל הגלגולים שעבר.

בשורת אינטליגנציית המשנה

אולם מעבר להצגת דמותו המרתקת של מלכו ולפריסת תפיסתו המשיחית המורכבת, יש לספר שלפנינו חשיבות מיוחדת בהצגה נרחבת של ההקשר ההיסטורי שבתוכו פעל מלכו. הדבר נכון במיוחד בכל הקשור להצגת התסיסה המשיחית במרחב האיטלקי ובמרחב האשכנזי באותה תקופה. התעוררות משיחית התרחשה בעם היהודי בתקופות שונות, וידועות במיוחד התעוררויות כאלה במאה הראשונה, בשלהי הבית השני, ובתקופתו של שבתי צבי במחצית השנייה של מאה ה-17. לא רבים מכירים את התסיסה המשיחית בשלהי המאה ה-15 ובמחצית הראשונה של המאה ה-16, תסיסה שהתעוררה בעקבות שמועות על חזרתם של עשרת השבטים האבודים. שיבתם של עשרת השבטים נתפסה כהתרחשות ראלית בעולם הזה המבשרת על ימות המשיח הקרבים:

דעו לכם כי נהר סבטיון נפסק לגמרי בשנת רד"י בתחילת השנה, ביום תשרי ממש, ואחינו הנמצאים שם נלחמים מלחמות ה' יתברך, ויש להם מלך גדול חסיד וחזק מאוד ולוחם מלחמות ה' בכל יום ויום עם המלך הגדול הנוצרי … והמלך הגדול החסיד מעמנו כבש ממנו הרבה מקומות והרג מהם אלפים ורבבות מן הנוצרים … וזה רשום אמת. ותחזקו ותחזיקו אחריו בשם ה' יתברך, כי נגלה הגואל והוא קרוב לגואלנו בעזרת ה' יתברך, ולברר ולצרף וללבן אותנו ושלום (עמ' 33-34).

פסקה זו מתוך איגרת שנשלחה מירושלים לאי קורפו ב-1454, ותיאורים נוספים מסוג זה המובאים בספר, משרטטים תמונה היסטורית מרתקת המעידה על מתח משיחי שקדם לפעילותו של שלמה מלכו.

בנוסף מציג הספר גלריה של דמויות, מקצתן מוכרות יותר ורובן מוכרות פחות, שעסקו בפעילות משיחית באופנים שונים – חישובי קץ, כתיבת רעיונות משיחיים והפצתם, פעילות מאגית ומיסטית לזרוז הגאולה, ועוד. הדמות המוכרת ביותר בהקשר הזה היא זו של רבי יצחק אברבנאל, שלפעילותו המשיחית מוקדש דיון נרחב. בנמלך מנסה להסביר מה הביא את רבי יצחק אברבנאל – שהיה אז כבר דמות מוכרת וחשובה, ממנהיגי הקהילה היהודית, פרשן מקרא מוערך ושר בממשלותיהם של אחדים ממלכי אירופה – לעסוק בסוף חייו בפעילות משיחית.

אולם רבי יצחק אברבנאל הוא בבחינת יוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל, שכן רוב המבשרים המשיחיים הבולטים באותה תקופה השתייכו למה שבנמלך מכנה 'אינטליגנציית המשנה', דהיינו חכמים ומלומדים שלא השתייכו להנהגה הממוסדת של הקהילות היהודיות במקומות מושבם, ולא נמנו על תלמידי החכמים הגדולים של הדור. מבשרים אלה – מיסטיקנים, מגיקונים ודרשנים – פעלו באיטליה ובארצות נוספות באירופה. כל אחד מהם עיצב משנה משיחית ייחודית, אם כי היו ביניהם קשרים עמוקים ויחד הם יצרו את השיח המשיחי בתקופתם. הספר מציג בהרחבה את עולמן ואת פועלן המשיחי של דמויות כמו אשר לעמליין, רבי יוסף אבן שרגא ורבי אברהם הלוי, ומשרטט את אופי הפעילות המשיחית במרחב התרבותי שאליו הגיע מלכו. מעניינת במיוחד שיטת ההפצה של הרעיונות המשיחיים שנקטו דמויות אלה. הן השתמשו בדרכים עממיות כמו דרשות, ובמיוחד באמצעי שהלך והתפתח בראשית עידן הדפוס – עלונים קצרים אשר הודפסו בכמות מוגבלת, הופצו והועברו מיד ליד. עלוני תעמולה אלה היו זולים להפקה הרבה יותר מספרים, שכן הם היו קצרים, ונחסכו בהם תהליכי ניסוח, הגהה והפצה יקרים. זו הייתה מתכונת שהתאימה הן למחברי העלונים, שנמנו על שולי האינטליגנציה היהודית, והן לנמעניהם – השכבה העממית בקהילה היהודית.

משיח לא מת

את ההקשר ההיסטורי הרחב משלימה התייחסות מקיפה למורשתו של מלכו ולמיתוס שנרקם סביב דמותו. הוצאתו להורג ב-1532 תרמה לעיצוב הדימוי המשיחי שלו לאורך הדורות. בימי חייו לא נוצרה סביבו תנועה משיחית של ממש, אולם היסטוריונים יהודים מהמאה ה-16 טענו כי יהודים רבים האמינו שמלכו לא מת, או שהוא חזר לחיים באורח פלא. בנמלך קושר אמונה זו לייחוס כוחות מאגיים למלכו בימי חייו, ולאירועים אמיתיים שהוא חווה כאשר ניצל מעלייה על המוקד ברומא ב-1531. מכל מקום, במהלך השנים היתוספו שכבות על גבי שכבות למיתוס שנרקם סביבו, והדבר בא לידי ביטוי בין השאר בשמירת חפציו – דגל, מעיל וציצית – בקהילת פראג לאורך דורות. כשפרצה המשיחיות השבתאית במאה ה-17 כבר הייתה דמותו של מלכו מרכיב כמעט מובן מאליו בשיח המשיחי, ורעיונותיו השפיעו על נתן העזתי, מקורבו של שבתי צבי.

אם נשוב לדבריו של ביאליק שעמם פתחנו – בראשית המאה העשרים הייתה לדמותו המיתולוגית של מלכו עדנה, שכן "הוא היה לגיבורם של רומנים, מחזות, שירים ומסות שנכתבו בעברית, יידיש, פולנית, גרמנית וצרפתית" (עמ' 340-341). ניתוח דימויו המאוחר של מלכו, המוצג בספר בקצרה בלבד וראוי למחקר מקיף בפני עצמו, הוא מרתק: מי שראה עצמו כמשיח בן יוסף שעתיד למות כהכנה לניצחון הרוח על החומר, שב לתחייה והועלה על נס דווקא בדור שהכין עצמו לגאולה ארצית בידי אדם.

שלמה מלכו: חייו ומותו של משיח בן יוסף

מאת מוטי בנמלך

יד יצחק בן-צבי, תשע"ז

438 עמ'

The post המשיח מפורטוגל appeared first on סגולה.

הממונים גדשו את הסמטאות המוליכות לכיכר המרכזית בקור המקפיא של דצמבר. האירוע שלשמו התקבצו כולם היה עתיד להיות ההצגה הטובה ביותר בעיר. זה עתה עמד להסתיים בעיר ביקורו ההיסטורי של קרל החמישי, קיסר העולם כפי שכונה מי שכבר בגיל 19 נבחר להיות שליטן של גרמניה, ספרד, בלגיה, הולנד, איטליה וסיציליה, העולם החדש שהתגלה במערב והארצות שעתידות להתגלות מעבר לו. הביקור המוצלח עלה על כל הציפיות, ופרדיקו גונזגה, המרקיז שלא מכבר הועלה לדרגת דוכס מנטובה לאות הוקרה על נאמנותו ארוכת השנים לקיסר, עשה כל שביכולתו כדי להעניק לאורח הנישא את הכבוד שהיה ראוי לו ועמד בכך מעל ומעבר.

והבוקר הגיע הגמול. הקיסר החליט לחרוץ כאן במנטובה את דינו של הצעיר יפה התואר — מי שנראה והתלבש כבן אצילים פורטוגלי, הנואם המחונן שריתק קהל גדול של מאזינים שהגיע להאזין לדבריו לפני כשנה, מי שהיה בן חסותו של האפיפיור ושסופר עליו כי אף המוות לא יוכל לו. המוקד שהוקם במהלך הלילה לא הותיר מקום לספק באשר לגזר הדין, והקיסר לא התכוון להותיר דבר ליד הגורל. כשהובל האסיר לעבר במת המוקד הושלך הס בקהל. הצעיר הנאה היה כבול בידיו וברגליו וצעד כשרסן נתון בפיו כדי שלא יצליח לומר לחש או מלות קסם ולהימלט, כפי שסופר שעשה כבר פעמים אחדות בעבר.

מי היה הצעיר יפה התואר, מדוע הוצא להורג על ידי הקיסר, ומדוע הוא עורר עניין רב כל כך בחייו ולאחר מותו עד שאפילו ה'מגיד' של רבי יוסף קארו — המלאך שדיבר מתוך גרונו של פוסק ההלכה הגדול — הבטיח לו:

ואזכה אותך להיעקד בארץ ישראל ברבים ולקדש את שמי בפרהסיה ולעלות לעולה לרצון על מזבחי … כמו שזכה שלמה בחירי שנקרא מלכו ('מגיד מישרים', מהדורת וילנא תר"ם, עמ' 92־93, בתרגום לעברית).

בלבה של אימפריה

שלמה מלכו נולד בפורטוגל במאי 1501 למשפחה של נוצרים חדשים. ארבע שנים לפני כן נגדעו החיים היהודיים בפורטוגל באחת. יהודי פורטוגל לא גורשו מארצם — הם היו משאב חברתי וכלכלי יקר מכדי שמנואל הראשון מלך פורטוגל יבזבז אותו בקלות שכזו. בדצמבר 1496 הוצא אמנם צו גירוש ליהודים, אולם המלך לא אפשר להם לעזוב את הארץ אלא ניצר אותם בכוח. מנואל, שהיה מודע לבעייתיות שבהתנצרות הכפויה, הבטיח לנוצרים החדשים שלא יתחקה אחר התנהגותם הדתית בעשורים הקרובים. במקביל הוא פעל במלוא הקיטור לאינטגרציה מהירה שלהם בחברה הפורטוגלית, עודד את מקורביו להינשא לנוצרים החדשים ופעל לשילובם במשרות שונות בשירות המדינה.

מלכו, או בשמו הפורטוגלי דיוגו פירס, נולד כאמור כארבע שנים לאחר ההמרה הכפויה, בעיצומה של תקופת הסובלנות כלפי הנוצרים החדשים, אך לא נימול. ליסבון, שסמוך אליה הוא חי, הייתה בראשית המאה ה־16 בירתה הקוסמופוליטית של אימפריה אדירה שהשתרעה מחופי אפריקה עד הודו. היא הייתה בת דמותן של פריז, לונדון או ניו יורק של המאה ה־21, וזו הייתה האווירה הפוליטית והתרבותית שבה גדל מלכו.

ב־1521, כשהוא בן עשרים בלבד, מונה פירס לשופט בבית המשפט לערעורים, הערכאה העליונה בפורטוגל שפעלה בצמוד לחצר המלך וליוותה אותו בכל מסעותיו. הבחירה בבן אנוסים לתפקיד זה נבעה מרצונו של המלך להביא לשילובם של האנוסים בחברה ולדחוק את רגליהן של האליטות הקודמות ובעיקר של האצולה. פירס נזכר בכתב המינוי שלו כדוקטור, ונראה כי השילוב של השכלה ומוצא הוא שפתח בפניו את השערים לחצרו של המלך.

לצד השכלתו המשפטית רכש פירס גם השכלה תורנית נרחבת. בשנים הראשונות שלאחר ההמרה לא התקיים פיקוח הדוק על הנוצרים החדשים. פליט פורטוגלי שתיאר קהילת אנוסים בפורטוגל סיפר כי חבריה היו כולם תלמידי חכמים והקפידו אף על מצווה קלה כמו עירוב תבשילין, וכי מנהיגה של הקהילה היה מקובל ואיש מאגיה אשר הותיר עליו רושם בל יימחה. בשנים שלאחר ההמרה הכפויה ניתן היה עדיין לרכוש בפורטוגל השכלה יהודית נרחבת ובכלל זה גם השכלה קבלית. ואכן, זמן קצר לאחר ששב לחיים יהודיים גלויים עוררו ידיעותיו התורניות של מלכו את השתאותם של מי שפגשו בו. כפי שתיאר זאת גדליה אבן יחייא, ההיסטוריון היהודי בן המאה ה־16:

כאשר הגיע בין היהודים היה דורש ברבים בכל גלילות איטליאה ותוגרמה דברים נוראים על התורה שבכתב ושבע"פ על דרך הנסתר ופשטים יפים ומתמיהים לא נשמע כמוהו ולא נודע איך ('שלשלת הקבלה', מהדורת ירושלים תשכ"ב, עמ' קג).

אולם למרות זאת פירס נותר ערל גם בבגרותו. הוא חי אפוא בין שתי התרבויות, היה בן בית בשתיהן אך גם לא הזדהה לחלוטין עם אף אחת מהן. הוא השתייך לעילית החברתית והפוליטית של החברה הפורטוגלית ובמקביל היה בעל ידיעות תורניות וקבליות מפליגות. ממרום מעמדו ובמקביל להכשרתו כמשפטן הוא הוסיף להגות בתורה באופן מחתרתי אך לא מיהר למול את עצמו. פירס־מלכו פסח אם כן על שתי הסעיפים, אך כל זה השתנה כאשר הגיע לפורטוגל דוד הראובני.

השופט והשגריר

באוקטובר 1525 הגיע דוד הראובני לפורטוגל וקבע את מושבו סמוך לחצר המלכות. הראובני, אשר הגיע שנה קודם לכן לרומא, הציג עצמו כשגריר מטעמה של מדינה יהודית עצמאית בחצי האי ערב שבה חיים שבטי ראובן, גד וחצי המנשה. הוא הצליח לרכוש את אמונו של האפיפיור, וזה שלח אותו בצירוף מכתב המלצה למלך פורטוגל. הראובני הציע למלך תכנית לשיתוף פעולה בין מדינת השבטים לבין פורטוגל במלחמה נגד המוסלמים, וניהל עם יועציו משא ומתן באשר להיקף הסיוע שיספקו הפורטוגלים למדינה הדמיונית.

על אף שהראובני הזדהה בגלוי כיהודי הוא זכה ליחס רשמי ומכובד מטעם המלך במדינה שבה לא התקיימה עוד יהדות גלויה. לפיכך אין זה פלא שביקורו עורר עניין והתרגשות בקרב האנוסים, ורבים מהם פקדו את ביתו וניסו להסתופף בצלו. באותם ימים ממש החל גם עולמו של דיוגו פירס מתערער. הוא חלם חלומות וראה מראות בלתי מובנים:

בחלום הלילה ראיתי מראות נוראות משונות זו מזו אשר נבהלתי מאוד מהם… ותכלית המראה שראיתי ציוו עליי שאעשה ברית מילה (שלמה מלכו, 'חית קנה', מהדורת אמסטרדם תכ"ו, דף ב' ע"ב).

פירס ההמום פנה לראובני כדי שיסייע לו להבין את פשר המראות, אולם תגובתו הייתה קרה ומתחמקת, ולא בכדי. מתנגדיו של הראובני בחצר המלכותית טענו כי הוא גורם לתסיסה בין האנוסים ומערער את הסדר הדתי והחברתי וקראו לגירושו, ולפיכך השתדל הראובני להימנע מכל מגע מסוג זה עם האנוסים. פירס התקשה להשלים עם דחייתו של הראובני:

ואמרתי בלבי: אולי אינו רוצה לגלות לי הדבר עד שאעשה ברית מילה, והלכתי מאתו ובלילה עשיתי ברית מילה על ידי ואין איש אתי (שם).

דיוגו פירס, שנקרא מעתה שלמה מלכו, כמעט מת באותו הלילה, אולם הוא התאושש לבסוף מהניתוח המאולתר. הראובני, לעומת זאת, לא הצליח להתאושש ממעשה זה. המלך האשים אותו באחריות למעשהו של פירס ולביטויי כפירה נוספים בקרב האנוסים, וזמן קצר אחר כך הוא גורש בבושת פנים מפורטוגל. מלכו ירד למחתרת ונמלט מפורטוגל לאיטליה, אולם עוד קודם לכן, מיד לאחר שמל את עצמו, נגלה לו חזון נבואי שבו ראה עצמו בעל תפקיד מרכזי בתהליך המשיחי, תפקיד שאותו יגדיר לימים 'משיח בן אפרים'.

אל מרכז הבמה

בראשית המאה ה־16 היה צפון איטליה מרכז יהודי תוסס שבו חיו לצד היהודים האיטלקים גם מהגרים מגרמניה ומצרפת ומגורשים ופליטים מספרד ומפורטוגל. פעלו שם מקובלים חשובים אחדים ואף התפתחה שם תנועה משיחית סביב דמותו של המקובל אשר לעמליין שצפה את ביאת המשיח בשנת רס"ב (1502). יריבו של לעמליין, המקובל הספרדי יעקב אבן שרגא, קיבץ סביבו חבורת תלמידים שציפתה לגאולה דווקא בשנת רע"ב (1512). בחירתו של מלכו באיטליה הייתה לפיכך הגיונית ומובנת: הוא בחר במקום שהיה מרכז יהודי ותורני בכלל, ומרכז של עיסוק במשיחיות בפרט.

המידע על שהותו של מלכו באיטליה בשנים 1525־1528 דל ביותר. הוא לא דרש ברבים, לא הקהיל קהילות ולא היה מעורב בעימותים ובסכסוכים. נראה כי בשנים אלה הוא גיבש ועיצב את תפיסתו המשיחית, שראשיתה עוד בפורטוגל ושהתבססה על הידע שרכש שם. עם זאת, כבר בתקופה זו נוצר סביבו חוג של תלמידים וחסידים אשר הוסיף ללוות אותו גם בשנים שלאחר מכן. שמעו הגיע גם אל מחוץ לגבולות איטליה והוא שלח לסלוניקי — שהייתה בה קהילה יהודית גדולה ותוססת של מגורשים מספרד ופליטים מפורטוגל — חידושים ודרשות קבליות שחיבר. ב־1529 אף יצא לסלוניקי והדפיס שם קובץ של דרשות משיחיות שנודע לימים בשם 'ספר המפואר'. בסלוניקי פגש מלכו ברבי שלמה אלקבץ והתקרב לבני חוגו, וייתכן שפגש גם ברבי יוסף קארו.

לאחר ששהה קרוב לשנה בסלוניקי חזר מלכו לאיטליה בתחילת שנת ר"ץ (סוף 1529), אולם עם שובו לאיטליה חל בו שינוי. מחבר אלמוני בחוגים האזוטריים של מקובלים ומחשבי קץ שפעלו בצפון איטליה הפך מלכו לידוען. הוא נשא דרשות ברחבי איטליה והגיעו אליהן מאזינים רבים, יהודים ונוצרים כאחד. הוא הגיע לרומא, שם חווה חזון נוסף שבו נמסר לו מידע על שיטפון שיתחולל בעיר, על כוכב שביט שיופיע בשמיה ועל רעידת אדמה שתתרחש בפורטוגל, ומשהתאמת חזונו עלתה קרנו כמי שמסוגל לחזות את העתידות. סיפרו עליו כי לאחר שנתן קמע לחולה נוטה למות הלה קם ממיטת חוליו וחי עשרים שנים נוספות. בשל המוניטין שלו שיחרו לפתחו אישים בכירים בממסד הפוליטי והדתי שביקשו להיוועץ בו בסוגיות שונות. הבולט שבהם היה האפיפיור קלמנט השביעי, אשר פרס על מלכו את חסותו והעניק לו רשות לחיות כיהודי ולהדפיס את ספריו.

אולם לצד התומכים והחסידים קמו למלכו גם יריבים ומתנגדים. המר שביריביו היה הרופא והפילוסוף היהודי הספרדי יעקב מנטינו. מנטינו קנה לו מוניטין כפרשן וכמתרגם של כתבים פילוסופיים ומדעיים מערבית ומעברית ללטינית, ואף חיבר מילון עברי־ערבי־לטיני. בשנות העשרים של המאה ה־16 הוא הסתכסך עם הרופא מנחם אליהו חלפן, ובסוף שנות העשרים הפך חלפן לחברו הקרוב של מלכו. מלכו, שהתיישב בוונציה בקיץ 1530, התגורר מחוץ לגטו, לבש בגדים מפוארים ולא חבש את מגבעת היהודים המפורסמת, ואילו מנטינו הצליח להשיג פטור ממגבלות אלה לזמן קצוב בלבד ולא הצליח לחדש אותו. ב־1530 תכנן מנטינו לנסוע לרומא, אולם מלכו הזהיר אותו מפני השיטפון שעתיד להתרחש בעיר, וכך אולי הציל את חייו, שכן השיטפון גבה קרבנות רבים ברומא.

היריבות האישית בין מנטינו לחלפן, הקנאה במלכו והעובדה שדווקא הוא זה שהציל את חייו הפכו את מנטינו ליריב מר של מלכו. הוא לא בחל באמצעים וניסה להרעיל את מלכו, האשים אותו בכפירה ולבסוף פנה לאינקוויזיציה וטען כי יש להוציא את מלכו להורג מכיוון שהוא נולד כנוצרי וחי כעת כיהודי. אולם מנטינו התקשה להוכיח את טענתו, מה גם שבידיו של מלכו היה כתב הגנה מטעם האפיפיור. גם השגריר הפורטוגלי שאליו פנה מנטינו סירב לסייע לו ואף נזף בו על הדרכים הנלוזות שבהן הוא נאבק במלכו. לבסוף הצליח מנטינו להשיג עותק של מכתב ששלח מלכו לסלוניקי ובו גולל את קורותיו. מהמכתב עלה בבירור כי מלכו נולד כנוצרי ומל עצמו רק בגיל מבוגר. מכתב זה הוכיח כי מלכו שיקר לאפיפיור, וכתב ההגנה שניתן לו על ידו בטל אפוא.

מנטינו תרגם את המכתב ללטינית, מסר אותו לאינקוויזיציה הרומית וזו דנה את מלכו לשרפה, אולם בשל טעות בזיהוי הוצא להורג אדם אחר במקומו. האינקוויזיטורים שבאו לספר לאפיפיור כי בן חסותו הועלה על המוקד נדהמו לראות את הקרבן חי וקיים, וכך נולדה האמונה כי מלכו יכול גם למוות עצמו. מנטינו אמנם לא הצליח לגרום למותו של מלכו, אולם הוא עורר בו תחושות קשות, הפך אותו לנרדף והביא לכך שעזב את רומא והשתקע בוונציה שאותה עזב מנטינו זמן קצר קודם לכן.

משיח בן אפרים

בקיץ 1532 שבו ונפגשו מלכו והראובני בוונציה, ומלכו רתם אותו למשימה המשיחית האחרונה, זו שעלתה לו בחייו.

באותו קיץ ערך קרל החמישי, קיסר הקיסרות הרומית הקדושה, כינוס של כל הנסיכים והדוכסים הגרמנים כדי להיערך לקראת העימות הקרב מול האימפריה העות'מאנית. חששו הגדול של הקיסר היה מפני פיצול הכוחות הנוצריים בשל חילוקי דעות פנימיים על רקע הרפורמציה הפרוטסטנטית ומאבקם של הקתולים בה. רבים מהנסיכים הפרוטסטנטים העבירו לקיסר מסר שלפיו לא יצטרפו למלחמה לצדו, וידיעות על משא ומתן שהם מנהלים עם הסולטן לקראת פלישה אפשרית שלו למערב אירופה נפוצו ברחבי האימפריה.

מלכו והראובני הגיעו לעיר באמצע אוגוסט, וימים אחדים אחר כך התקבלו לראיון אצל הקיסר. בפגישה הציע מלכו לקיסר את עזרתו במלחמה:

הם [=מלכו והראובני] הביאו אתם את הדגלים היהודיים עם אותו מגן וחרב אשר כפי שהוא אומר מקודש על ידי שמות א־לוהיים בעברית. הוא [=מלכו] מבטיח הבטחות גדולות נגד התורכי … והוא מבטיח ניצחון בטוח באמצעותו ובאמצעות הכלים הקדושים שלו (מובא אצל חוה פרנקל־גולדשמידט, 'ר' יוסף מרוסהיים — כתבים היסטוריים', עמ' 183).

מלכו הציע אפוא לקיסר לרתום את כוחותיו המאגיים למען ניצחונו במלחמה. הייתה זו הצעה מפתיעה ביותר, שכן הוא הציע את עזרתו למנהיג העולם הנוצרי אשר גירש ורדף את אחיו היהודים ורצה לסייע לו להילחם נגד האימפריה העות'מאנית אשר אפשרה ליהודים להיקלט ולשגשג בתחומיה.

נראה כי להצעתו של מלכו הייתה תכלית אחרת. מלכו, כמו גם רבים אחרים במאה ה־16, ראה במלחמה הממשמשת ובאה בין הנצרות לאסלאם מלחמת גוג ומגוג. יותר משביקש לסייע לקיסר הוא ביקש לדרבן אותו לצאת למלחמה, וכך לחולל את מלחמת גוג ומגוג — מלחמה שתוצאותיה ידועות מראש: חורבן העמים הנלחמים וגאולה לישראל. מלכו חשב עצמו למשיח בן אפרים שמשימתו המשיחית היא לחולל את המלחמה בין גוג ומגוג כדי להוביל להתגלותו של משיח בן דוד ולהשלמתו של תהליך הגאולה. הוא היה מודע לסיכון האישי שהוא נוטל על עצמו, ובכתביו הוא מציין במפורש כי משיח בן אפרים עתיד למות במהלך מלחמה זו וכי הוא יוקם לתחייה על ידי משיח בן דוד.

בשונה מדמויות אחרות בשיח היהודי המשיחי, לשלמה מלכו היו ניסיון ופרספקטיבה רחבים ומגוונים. כמי שחי בחצר המלכות של מעצמה אירופית מרכזית והיה בעל השכלה אקדמית נרחבת, הייתה למלכו ראיית עולם מפותחת. הוא התבונן במציאות ההיסטורית ועמד על תהליכים ועל מגמות שהתרחשו בתוכה והיו בעיניו בעלי משמעות ופוטנציאל משיחיים. הוא זיהה את התהליך המשיחי כתהליך שמתרחש בהיסטוריה עצמה, וביקש לקחת לעצמו את התפקיד של מי שמעצב את ההיסטוריה הזו על פי התסריט המשיחי.

מהיסטוריה למיתוס

מלכו נכשל. בדצמבר 1532 הוא הועלה על המוקד במנטובה, ובדקות הספורות שבהן הוסר הרסן מפיו הוא סירב להצעה להתנצר והביע את מחויבותו ליהדות. לאחר מותו הפך מלכו לסמל. הדגל, המעיל והציצית שלו נשמרו בפראג, רבי יוסף קארו שאף להגיע למדרגתו ו'ספר המפואר' שלו נדפס במהדורות נוספות. בתחילת המאה העשרים, עם התעוררותה של הלאומיות היהודית, הייתה למלכו עדנה מחודשת והוא היה גיבורם של מחזות, של רומנים ושל שירים שמחבריהם הזדהו לא רק עם האקטיביזם המשיחי שלו אלא גם עם מה שנתפס בעיניהם כניסיון לשוב ולהפוך את היהודים לגורם פעיל ומשפיע בהיסטוריה ובפוליטיקה העולמית.

The post משיח על המוקד appeared first on סגולה.