התפקיד שמילאו סרטי תעמולה שהופקו בגרמניה בקידום המדיניות הנאצית כלפי היהודים ידוע למדי, אך בעוד שספרים ומאמרים רבים הוקדשו לסרטים כמו 'היהודי זיס' ו'היהודי הנצחי' שהופקו בגרמניה ב-1940, כמעט אין התייחסות לדימוי השלילי של יהודים בסרטים צרפתיים כמו 'הסכנה היהודית' שהופק ב-1941 ו'כוחות נסתרים' שיצא לאקרנים ב-1943. תקופת הכיבוש הגרמני ידועה כתור הזהב של הקולנוע הצרפתי, ונהוג לשבח אותו על שהתעלה מעל למעורבות פוליטית ויצר מצוינות אמנותית. בחינה של סרטים בולטים מאותה תקופה מגלה כי לעתים מסתתרים בעלילה מוטיבים רווחים שהאשימו את היהודים בכל צרותיה של אירופה, ואלה הוצנעו או הועלמו לאחר המלחמה.

מחרחרי המלחמה

הטענה כי יהודים גורמים למלחמות בין העמים במטרה נסתרת לכבוש את העולם מופיעה כבר בפרוטוקולים של זקני ציון, שם אומרים הזקנים:

יש לעורר אי שקט, מחלוקות וטינה הדדית בכל רחבי אירופה, ובהמשך ביתר היבשות בהן קיימת מעורבות אירופית (עדי אמסטרדם, 'הפרוטוקולים של זקני ציון', עמ' 63).

כשהפרוטוקולים פורסמו לראשונה ברוסיה ב-1903 לא הייתה להם השפעה רבה, אך לאחר מלחמת העולם הראשונה הם תורגמו לשפות רבות, ומאות אלפי עותקים הופצו ברחבי העולם. התחושה הייתה כי המלחמה הנוראה שהסתיימה אישרה את החששות שמעלה הספר. אירופה יצאה מהמלחמה כשהיא מוחלשת, ואילו היהודים רק הרוויחו ממנה: ברוסיה הקומוניסטית יהודים רבים היו בין המהפכנים שתפסו את השלטון, ובמזרח התיכון העניקו להם הבריטים הבטחה לבית לאומי.

הקיסר הגרמני המודח המליץ על קריאת הפרוטוקולים שהתפרסמו בגרמניה בינואר 1920. כמו כל הלאומנים הגרמנים גם הוא ראה בפרוטוקולים את ההסבר למהפכה הקומוניסטית ולכישלון של גרמניה במלחמת העולם הראשונה. מלחמה אבסורדית קרעה את אירופה, ומהטבח הנורא הזה יצאו היהודים כשידם על העליונה, ועל כן הגיעו רבים במערב למסקנה שהיהודים עומדים מאחורי ההתרחשויות. יצרן המכוניות האמריקני הנרי פורד מימן את הדפסתם של חצי מיליון עותקים של סדרת הספרים 'היהודי הבינלאומי' שהמאמרים שהתפרסמו בה התבססו בעיקר על הפרוטוקולים של זקני ציון. פורד גם ניסה לארגן ועידה שבה יוכח כי הרעיון לפתוח במלחמה התקבל בקונגרס הציוני הראשון ב-1897. במהדורה הצרפתית של הפרוטוקולים שראתה אור ב-1924 כותרת הפרק העוסק במלחמה היא 'חיזוי המלחמה העולמית'. מהדורה זו חזתה מלחמה עולמית נוספת כחלק מניסיונם של היהודים להשתלט על העולם.

הרעיון שהיהודים הם מחרחרי מלחמה היה אחד מיסודות התעמולה הנאצית. היטלר התייחס לפרוטוקולים של זקני ציון כמסמך המתעד במהימנות את כוונותיהם של היהודים וקרא לחתור נגד המזימה היהודית להשתלט על העולם. סרט התעמולה 'היהודי הנצחי' שצולם ב-1940 מיוחס לבמאי פריץ היפלר, אך למעשה הופק בהשגחתו הצמודה של שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס. הסרט מסתיים בנאום של היטלר בבניין הרייכסטאג בשלושים בינואר 1939, שבו איים על היהודים בהרס מוחלט אם ינסו שוב לדחוף את העולם למלחמה ולכאוס:

אם בעלי ההון היהודים הבינלאומיים, בתוך אירופה ומחוצה לה, ידחפו אנשים למלחמת עולם נוספת, התוצאה לא תהיה ניצחון של היהדות אלא הרס הגזע היהודי באירופה ('היהודי הנצחי', דקה 1:01:11).

היטלר קישר בבירור בין הרצון להשמיד את היהודים לבין הסכנה הגלומה בהם, והצדיק את השמדתם כמעשה פשוט של הגנה עצמית.

גם בסרט 'היהודי זיס', סרט תעמולה באורך מלא שיצא גם הוא ב-1940, היהודים מופיעים כמחרחרי מלחמה. היהודי זיס מגיע לעמדת כוח לאחר שהוא גורם לסכסוך בין הדוכס ליועציו ולנתיניו. הוא מבודד את הדוכס ותובע לעצמו את כוחו. אחד הנציגים במועצת העיר מעמת את הדוכס עם הדרך שבה יועצו היהודי מוליך אותו שולל ומחרחר מלחמה:

הדוכס: אני לא מקבל כלום מהחיילים שלי. אני מקבל הכל מהיועץ שלי [היהודי זיס]. הוא יוצר כסף, כוח, עצות ו…

הנציג: אויבים, רק אויבים ('היהודי זיס', דקה 58:10).

הסרט מסתיים כשהדוכס מבין שזיס רימה אותו, אבל זה כבר מאוחר מדי. כך מוצגת רדיפת היהודים, ואפילו השמדתם, כהגנה של הגרמנים התמימים על עצמם: היהודים שוב שואפים למלחמה שתיטיב עם האינטרסים שלהם, ועלינו לסלק אותם כדי להגן על עצמנו. מותם הוא הערובה היחידה להישרדותנו.,

מעבר לתעמולה

היהודים הופיעו כמחרחרי מלחמה גם בתעמולה הצרפתית שהופיעה בעיתונים, ברדיו וגם בסרטים. הסרט 'כוחות נסתרים', שכיום ניתן לצפות בו במרשתת, עוסק לכאורה בהשפעתם של הבונים החופשיים על החלטות פוליטיות בצרפת, אך כשמתמקדים בדמויות מגלים כי למנהיגי הבונים החופשיים הדוחפים את צרפת למלחמה חסרת סיכוי יש שמות יהודיים כמו גינצבורג ויצחק לוי שטיין. שטיין מנסה להמעיט בסכנה הנשקפת לצרפתים מהצבא הגרמני כדי לדחוף את הבונים החופשיים ואחריהם את המדינה כולה למלחמה. לטענתו לכוחות האוויר הגרמניים אין די ציוד ואלפיים מטוסים כבר התרסקו בגרמניה, קו זיגפריד שנועד להגן על גרמניה לא ערוך במלואו והטנקים הגרמניים לא פועלים כראוי, ועל כן הוא אומר:

האמינו לי אחיי, יהיה קל לנצח את הנציונל סוציאליסטים שהדרישות האינסופיות שלהם נהיות בלתי נסבלות, ולשחרר את אחינו המשועבדים תחתיהם. מעולם לא היינו מוכנים כל כך. בעוד שבועיים נסדיר את גורלה של גרמניה …  ניצחוננו מובטח  ('כוחות נסתרים', דקה 43:54).

בדומה לדגם הסיפורי שנוצר בפרוטוקולים של זקני ציון, גם בסרט זה היהודים דוחפים שני עמים אירופיים – גרמניה וצרפת – להילחם זה בזה כדי לשפר את מעמדם, אך הם אינם עושים זאת באופן ישיר אלא מתמרנים את הבונים החופשיים לדחוף את צרפת למלחמה אבודה.

תמונת הסיום מפנה בבירור אצבע מאשימה כלפי יצחק לוי שטיין. הוא נראה כמעין מפעיל בובות מושחת המנצח על העולם העולה בלהבות, ומגן דוד גדול מכסה את המסך כולו. הסרט אינו מאשים את הבונים החופשיים אלא את היהודים המשתלטים על המסדר. הם מחרחרי המלחמה האמיתיים.

כבר ב-1941 היה גבלס מודע היטב למגבלה של סרטי תעמולה שמעצם טבעם הם מצליחים לשכנע רק את המשוכנעים. ב-15 לפברואר 1941 הוא דיבר עם יוצרי קולנוע גרמנים מתאגיד הסרטים של הרייך – רייכספילמקמר (RFK) – על חשיבותה של תעמולה במסווה, כזו המסתירה את כוונותיה תחת מעטה של בידור, סיפורים רומנטיים וסיפורי הרפתקאות. ב-1.3.1942 כתב גבלס ביומנו:

אפילו בידור יכול להיות בעל ערך פוליטי מיוחד, כיוון שברגע שאדם מודע לתעמולה היא הופכת בלתי יעילה. עם זאת, ברגע שתעמולה נותרת ברקע כנטייה, כמאפיין, כגישה, ומתגלה דרך בני אדם היא הופכת ליעילה מכל הבחינות (Yehuda Moraly, Revolution in Paradise, p. 24).

גבלס טוען כי תעמולה יעילה מוהלת את המסר שלה במנה גדושה של בידור ומשתמשת בסטראוטיפים של דמויות שליליות המעוררות באופן ערמומי את הלא מודע של הצופה, משום שברגע שהצופה מודע לתעמולה בטלה יעילותה.

סרטים שצולמו בזמן הכיבוש הגרמני מממשים לעתים את המתווה של גבלס. ספרים רבים נכתבו, ועדיין נכתבים, על תור הזהב של הקולנוע הצרפתי תחת שלטון גרמניה. שגשוג זה נראה פרדוקסלי: במדינה מוכת מלחמה שאזרחיה הוגבלו בקשיחות על ידי הכובש הופקו במשך כשלוש שנים 222 סרטים עלילתיים וכ-400 סרטים תיעודיים. רבים מהם היו שוברי קופות ובעלי איכות יוצאת דופן, ובחלקם הושקע בהם תקציב גדול. סרטי תעמולה ישירים נגד היהודים הם נדירים, וחוקרים רבים ראו בכך עדות לרגישותו של הקולנוע הצרפתי שנמנע מנקיטת עמדה פוליטית. בבחינה מקרוב של סרטים שזכו להצלחה נראה כי האמת היא אחרת.,

הסוחר המדומה מוונציה

סרטו של מוריס טורנר 'וולפונה' (Volpone), שהוקרן לראשונה ב-1941, מבוסס על עיבוד בימתי של ז'ול רומן למחזה 'וולפונה' שכתב בן ג'ונסון באנגליה ב-1605. במחזה האנגלי לדמות הראשית לא היה שום קשר ליהודים. וולפונה הוא זר המתגורר בוונציה ומציג את עצמו כעשיר בודד וחולה. הוא עורך מעין תחרות בין המנסים לרכוש את אמונו בשאיפה לרשת את ממונו, וכך סוחט מהם טובות הנאה. ב-1941, כשטורנר רצה להפוך את ההצלחה הבימתית של 'וולפונה' לסרט, הוא ייהד את דמותו של הגיבור.

טורנר ליהק לתפקיד את הארי באואר (Harry Baur). באואר לא היה יהודי, אך גילם תפקידים של יהודים בחמישה סרטים – 'דוד גולדר', 'היהודי הפולני', 'רוטשילד', 'גולגותא' ו'שמשון' – ולכן זוהה בתודעה הציבורית כיהודי ואף שילם על כך ביוקר. ב-1942 הוא נעצר על ידי הגסטפו ועונה קשות כדי שיתוודה על יהדותו כביכול. הוא לא הודה, אך גם לאחר ששוחרר מהכלא לא התאושש ומת כעבור כחצי שנה. בנוסף לבחירת שחקן המזוהה כיהודי שינה טורנר את הטקסט המקורי של המחזה והוסיף שורות אחדות מדמותו של שיילוק, הלוא הוא מחזהו של שייקספיר 'הסוחר מוונציה' . למקרה ששני אלה לא יספיקו הצמיד טורנר לדמות אף מלאכותי ארוך.

עבור צופי הסרט ב-1941 הוגש המחזה האנגלי מראשית המאה ה-17 עם תפנית אקטואלית. כעת היה ברור מיהו המתחזה לעשיר חולה במטרה לרכוש את אמונם של החמדנים, להפילם בפח ולקחת את כספם. בסצנת הסיום של הסרט בורח וולפונה מארמונו כשמשרתו מגרש אותו, וסצנה זו הדהדה עבור הצופים את המציאות שבה יהודים אולצו באותה שנה להתפטר מניהול מפעלים שהקימו ולוותר על רכושם עבור לא יהודים שתפסו את מקומם.

מפיקת הסרט הייתה הנסיכה הלן סוטזו, בת זוגו של פול מורנד שכתב ב-1934 את הספר 'צרפת המתוקה' (France la Doulce), ובו טען כי היהודים השתלטו על צרפת, ובעיקר על הקולנוע הצרפתי. את הכרזה לסרט עיצב רנה פרון שעיצב גם את הכרזה לתערוכה התעמולתית 'היהודי וצרפת' שנפתחה בארמון ברליץ שבפריז ב-1941. באופן מוזר בכרזה הופיע גיבור הסרט בלי האף המלאכותי, אולי בשל החשש שכך תהיה התעמולה מפורשת מדי.,

לכבוש את הטירה

אחד הסרטים שזכה להצלחה קולנועית גדולה בשנות הכיבוש היה סרטו של מרסל קרנה 'אורחי הלילה' (Les Visiteurs du soir) שהופק ב-1942. כיום נקשרים לראשו של הסרט זרי תהילה של התנגדות הרואית לכיבוש, כיוון שבסיומו על אף שהשטן הופך את שני הנאהבים לפסלי אבן לבם ממשיך לפעום ומסמל את ההתנגדות הסודית אך האיתנה של צרפת לשטן ההיטלראי. היטלר יכול לכבוש את צרפת, אך הוא לא יכול לשבור את נשמתה.

אולם מבעד להתנגדות לכיבוש מצטיירים בסרט גם האשמים האמיתיים בצרותיה של צרפת – מחרחרי המלחמה היהודים. ב'אורחי הלילה' פוגשים הצופים בשטן ובשליחיו – האמנים הנודדים ז'יל ודומיניק. השניים נכנסים לטירה השלווה של הברון הוג בתחפושת של נגנים שבאו לבדר את האורחים במסיבת האירוסין של בת הברון אן עם הברון רנו. שליחיו של השטן באו לעורר שנאה באמצעות מין ומלחמה. אן מתאהבת בז'יל, ואילו הברון רנו מתאהב בדומיניק, ישות אנדרוגינית המעוררת גם את תשוקתו של הברון הוג. התסבוכת שרוקמים השטן ושליחיו המצודדים מפנה את איבתו של הברון כלפי חתנו, וכך הם מקווים להשתלט על הטירה בעצמם.

תפקידו של השטן בסרט – לעורר מלחמה באמצעות סכסוך בין הצדדים כדי להשתלט על נכסיהם – מתאים להאשמה מקובלת באותן שנים כלפי היהודים: הם שגרמו למלחמה במטרה לקדם את האינטרסים שלהם ולהרוס את הארצות שקיבלו אותם לתוכן בנדיבות.

המבקר לוסיאן רבטה, שספרו 'ההריסות' (Les Décombres) מראה כיצד החריבו היהודים את צרפת והותירו ממנה הריסות בלבד, הילל את הסרט 'אורחי הלילה' כשיצא לאקרנים.

'אורחי הלילה' הופק בתקציב עתק של 27 מיליון פרנק, בערך פי עשרה מסרט ממוצע באותם ימים. על אף שצרפת משופעת בטירות עתיקות נבנתה עבור הצילומים טירה מלאכותית, וכך התאפשר להראות בסיום הסרט כיצד היא נשרפת כליל ולשקף את ההרס שזורעת המניפולציה השטנית. חברת ההפקה דיסינה מומנה בעזרת שותפתה האיטלקית סקרלה פילם, ולכן נהנתה ממעמד של משרד הפקה זר. הסרט נשלח באישור הצנזור הגרמני לשגרירויות צרפת בעולם כדי לשרת את התעמולה הצרפתית. לו ייצג הסרט בעיני בני התקופה את ההתנגדות הצרפתית לגרמנים, כפי שמנסים לטעון היום, איך ייתכן שהגרמנים קידמו אותו? בסרטים שנוצרו בצרפת לאחר המלחמה תוארו הגרמנים לעתים קרובות כטיפשים, אך תחת הכיבוש איש לא הסתכן בתיאורים כאלה.

הקושרים לסרט כתרים של התנגדות לכובש הגרמני מציינים כי בהפקתו היו שותפים שני אמנים יהודים – מעצב התפאורה אלכסנדר טראונר והמוזיקאי ג'וזף קוסמה. אולם זהו מצג שווא שנוצר על ידי הבמאי לאחר המלחמה. התפאורה המיוחסת לטראונר לא נוצרה על ידו אלא על ידי ג'ורג' וקביץ', אמן לא יהודי שייתכן כי שאב את השראתו משרטוטים שנעשו בידי טראונר. ג'וזף קוסמה הלחין רק שיר אחד שבו השתמש מוריס טירייה שהלחין את כל המוזיקה לסרט.

למה ניסה קרנה לייחס לשני יהודים תפקיד ביצירתו על אף שהייתה להם רק תרומה שולית לסרט אם בכלל? אפשר להניח שהיה לו מה להסתיר. הסרט הופק בכספן של מדינות הציר, והוא מתאר כוח זר שמשתלט על צרפת בעורמה. הסרט מתאים מאוד לקווים המנחים של גבלס, שלפיהם תעמולה אמורה לפעול על הלא מודע. שום דבר לא נאמר בפירוש, אבל גן העדן שנהרס על ידי זרים ערמומיים וגורמי סכסוכים שזכו בו לאירוח נדיב מעורר אצל הצופים את התמונה המוכרת מהתעמולה המפורשת: היהודים מחרחרים מלחמה. ובמרומז: לא הגרמנים הם האשמים בכיבוש הגרמני, אלא היהודים שסכסכו בין שני הנאהבים האירופיים.,

אף ארוך בין האוהבים

מרסל קרנה ביים גם את הסרט 'ילדי גן העדן' (Les Enfants du Paradis) שעלה על המסך ב-1945. קרנה החל לעבוד על הסרט עם השותפות דיסינה וסקרלה פילם שהפיקה את 'אורחי הלילה', אך לאחר כיבוש איטליה היא הוחלפה בחברת ההפקה הצרפתית פאטה (Pathé). את תפקיד מחרחר המלחמה ממלא רוכל בגדים משומשים שהאפיון שלו בתסריט כיהודי הוא מובהק. בסרט עצמו – שצולם ב-1943 אך נערך ב-1944 לאחר שחרור צרפת מהכיבוש הנאצי – נמחקו 12 קטעים שבהם משתתף הרוכל והוא הפך לדמות משנית, אם כי עדיין דמות דוחה.

בתסריט אין ספק שמדובר ביהודי. היו לו שמות שונים, ובהם גם יהושע ויריחו, והוא אף תקע בחצוצרה כדי להזכיר את תקיעות השופר בכיבוש יריחו. הוא מכר בגדים בשוק לה קארה דו טמפל (Le Carreau du Temple) שרוב הסוחרים בו היו יהודים. כמו בתיאורים סטריאוטיפיים אחרים של יהודים באותם ימים, גם רוכל זה הסתיר את רשעותו מאחורי חיוך זחוח.

התסריט מועיד לסוחר את תפקיד הסכסכן בעלילה העוסקת בסיפור האהבה הלא ממומשת בין הפנטומימאי בפטיסט – שיצירת דמותו הושפעה מדמותו של הפנטומימאי הצרפתי דהבורו (Deburau) – לבין העלמה היפהפייה והמסתורית גאראנס. הסוחר, המונע משנאתו לעצם האהבה ומחיבתו לסכסוכים, מתריע בפני אשתו של בפטיסט נטלי על חזרתה של גאראנס לפריז לאחר היעדרות ממושכת. הוא רוצה להפריד בין האוהבים, להסב להם סבל אינסופי ולסכסך בין שתי הנשים. לטענתו הוא עושה זאת מטעמים מוסריים, אך הצופים חשים שמאחורי הנימוקים החסודים עומדת שנאתו לאהבה הרומנטית וחיבתו לסכסוכים. התסריט מסתיים בכך שהגיבור דהבורו הורג את הסוחר המתועב במעין מעשה של טיהור. בגרסה הסופית של הסרט, שנערכה לאחר המלחמה, נעלמה הריגתו של הסוחר היהודי, ודמותו הדוחה כבר אינה מרכזית כל כך.

הסרט 'ילדי גן העדן' נחשב לסרט הצרפתי הטוב בכל הזמנים, וארגון אונסק"ו אף הכניס עותק שלו למקלט אטומי כדי שישרוד במקרה של הפצצה גרעינית. עם זאת קשה להתעלם מהעובדה שבגרסתו המקורית, שנכתבה ב-1942 בעיצומו של הכיבוש הגרמני, משולבת תעמולה דקה וסמויה נגד יהודים.

פרדוקס?

ברשימת יצירות המופת של הקולנוע הצרפתי בימי הכיבוש יש סרטים רבים שניכרת בהם תעמולה סמויה נגד היהודים. כך למשל בסרטו של ז'אן דלנואה 'השיבה הנצחית' (L’Eternel Retour) שהופק גם הוא בידי חברת דיסינה ושותפתה האיטלקית ב-1943. הסרט מתאר כיצד משפחת פרוסין רוקמת מזימות לסכסך בין הדוד לאחיינו כדי לרשת את טירתו של הדוד. בסרטו של אנרי דקוין 'זרים בבית' (Les Inconnus dans la maison) הגיבור היהודי אפרים לוסקה מפליל את חברו הטוב בפשע שהוא עצמו ביצע. הסרט, שהופק ב-1942, הוקרן בשנה זו לצד סרט התעמולה הצרפתי 'המשחיתים' (Les Corrupteurs) המתאר כיצד השחיתו היהודים את צרפת. בגרסאות הנפוצות כיום שונה שמו של הגיבור מאפרים לאמדה וכך נעלם המטען התעמולתי.

נראה כי הפרדוקס לכאורה של פריחת היצירה הקולנועית בצרפת דווקא תחת הכיבוש אינו פרדוקס כלל. הסרטים הצרפתיים שצולמו בתקופה אפלה זו, ובעיקר שוברי קופות שהפיקה חברת דיסינה, נענו היטב לתפיסה הפסיכולוגית המורכבת של גבלס באשר ליעילות התעמולה כפי שבוטאה בנאומו בפברואר 1941. תחת מעטה של סיפורי אהבה והרפתקאות מציגים הסרטים דמויות המאופיינות בבירור, אם כי לא במפורש, כיהודיות, והן פועלות בהתאם לסטריאוטיפים שרווחו בתעמולה המפורשת והבוטה. תעמולה דקה ומרומזת מתבררת כיעילה מאוד בפנותה אל הלא מודע.

פורסם בגיליון 127, טבת תשפ"א, ינואר 2021

The post האף הארוך של הקולנוע הצרפתי appeared first on סגולה.

בנוהג שבעולם, האמן הוא אינדיבידואל. האדם שבו, החופשי מכל מגבלה ומוסכמה, הוא ציר יצירתו, והוא שמעניק לה את ערכה האצילי. בדרך כלל אין הוא מעלה על דעתו יציאה למלחמה באויבי מולדתו, ויש לשער שהוא אף אינו מכיר בקיומה של זו. העולם הוא ביתו, וערכיו המופשטים הם נר לרגליו. ארתור שיק, שלאחרונה מלאו שישים שנה לפטירתו, היה ההפך הגמור. לא רק שלא התבייש בעמו ולא הצניע את מוצאו, כרבים מחבריו, אלא שהקדיש את חייו ואת יצירתו לקרב אישי נגד אויבי עמו.

ארתור שיק (1951-1894) נולד בלודז' שבפולין, ועל אף שנפטר בארצות הברית מעולם לא התנתק מארץ הולדתו. כיהודים רבים, בעיקר במחצית הראשונה של המאה העשרים, הוא נדד הרבה בין שתי נקודות גאוגרפיות אלה. אולם למרות הקשר האמיץ שלו לפולין, רק ארץ ישראל שבתה את לבו, והוא התגייס למלחמת תקומתה פעם אחר פעם ללא היסוס.

משפחתו של שיק השתייכה למעמד הגבוה בעירו, ואביו שלמה היה מנהל בית חרושת לטקסטיל. חלומו של האב היה לבנות אילן יוחסין למשפחתו, שהתייחסה לרב יום טוב ליפמן, מגדולי חכמי פולין של המאה ה-17 ומחברו של 'תוספות יום טוב' על המשנה. שלמה שיק לא הצליח לממש חלום זה, שכן בהתקוממות נגד רוסיה ב-1905 נשפכה על פניו חומצה והוא התעוור. משפחת שיק לא הייתה מסורתית כלל, ואף על פי כן נמשך הילד, שכבר בגיל צעיר גילה כשרונות ציור יוצאי דופן, לסצנות תנ"כיות. בעצת מוריו שלח אותו אביו לפריז, שם נחשף לזרמים המודרניים של האמנות. שיק סלל לעצמו דרך ייחודית, שהושפעה מאוד מיצירות האמנות של ימי הביניים ומכתבי יד מאוירים מאותה תקופה.

בגיל עשרים שב ללודז', ולצד פעילות אמנותית ענפה נקשר גם לחבורות הציוניות שפעלו בעיר. אחת מהן הייתה אגודת 'הזמיר', שהתמסרה לטיפוח הזמר היהודי המסורתי והעממי, וסניפיה קיימים עד היום בקהילות יהודיות בעולם. ארתור הצעיר הצטרף למשלחת של אגודת 'הזמיר' שנסעה לבקר בארץ ישראל, והגיע לתל אביב שהייתה אז בת חמש. בעיתון 'הפועל הצעיר' ובעיתון ערבי מקומי פורסמו ראיונות עם הצייר הצעיר שהביע את שמחתו על שהייתו בארץ האבות.

בביקורו התיידד שיק עם סופרים עברים, ובמיוחד עם המשורר יהושע שלמה בלומגארטן – המכונה 'יהואש' – שתרגם את התנ"ך ליידיש. יחד עם יהואש עבר שיק בארץ ישראל לאורכה ולרוחבה. הוא ביקר בירושלים, התעכב שעות ארוכות ליד הכותל המערבי וצייר מתפללים בני עדות שונות. הוא נפגש עם תלמידי בית הספר לאמנות בצלאל שנוסד אז בירושלים והדריך תלמידים באמנות הציור. ידידו יהואש התגורר ברחובות, וארתור שיק ביקר בביתו והתוודע שם לחיי המושבה. מספרים שיצא עם חברו לשמירה בפרדסים. הוא ביקש להכיר גם את החיים השיתופיים ושהה זמן קצר בקבוצת דגניה. אחדים מציוריו מנציחים את הווי היומיום בקבוצה.

שהייתו בארץ נקטעה עקב מלחמת העולם הראשונה. שיק נאלץ לשוב לביתו, שם גויס לצבא הרוסי. בתקופה זו נערכה תערוכה ראשונה מציוריו, שכללה דמויות תנ"כיות וקריקטורות שנונות. בעיצומה של המלחמה התחתן עם יוליה ליקרמן ונולדו להם בן ובת. ב-1918 זכתה פולין לעצמאות, ויהודים רבים קיוו שיזכו לשוויון זכויות, אך לשווא. בעיר לבוב, שהיהודים היו כשליש מאוכלוסייתה, נערכו מספר פוגרומים, ובעקבותיהם ויתר שיק, הפטריוט הפולני, על אזרחותו.

ב-1921 היה שיק שוב בפריז, הפעם כאמן מפורסם. ציוריו הוצגו בגלריות חשובות, והוא הוזמן לארצות הברית כדי לצייר דמויות היסטוריות מתולדותיה. על פעילות זו הוענק לו ב-1934 עיטור כבוד של הקונגרס האמריקני. ב-1940 התיישבו שיק ומשפחתו בניו כנען, במדינת קונטיקט שבארצות הברית.

בזמן מלחמת העולם השנייה התגייס שיק עם עטו ומכחולו למען בנות הברית, ציוריו הופיעו ב'ניו יורק טיימס', ב'קוליירס' ובעיתונים נוספים. בעיצומה של המלחמה התמסר שיק לפעילות ב-'Answer', קבוצתו של פיטר ברגסון – הלל קוק בשמו העברי – למען שחרור ארץ ישראל. הוא אייר את הלוגו של ביטאון הקבוצה, וסייע בגיוס דעת הקהל העולמית לעזרת היהודים באירופה. בספר 'הסדר החדש' (Le Nouvel Ordre), שיצא לאור גם באנגלית, רוכזו עשרות מהקריקטורות שפרסם במלחמת התעמולה שלו נגד מעצמות הציר – גרמניה, איטליה ויפן. למרות פעילות זו קיבל שיק אזרחות אמריקנית רק ב-1948. כאדם בעל מודעות פוליטית וחברתית גבוהה, מצא שיק שדות קרב נוספים להילחם בהם, הפעם נגד אפליית הכושים בארצות הברית ונגד המקרתיזם. ב-1951 נקרא שיק לחקירה בפני ועדת הקונגרס בחשד לשיתוף פעולה עם הקומוניסטים. חקירה זו פגעה בו קשות, ובשובו ממנה לקה בלבו ונפטר באלול תשי"א, והוא בן 57 בלבד.

מאייר בכל מאודו

ארתור שיק היה אמן יהודי בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו. אפשר לראותו כיורשם של אמני הסידור, המחזור וההגדה שעיטרו את ספרי הקודש ואת קירות בתי הכנסת במהלך הדורות. בפתח מגילת אסתר שעיטר הוסיף ליד הברכות המסורתיות תפילת יחיד משלו:

א-לוהי עולם, א-לוהי אבותיי אברהם יצחק וישראל, לך ולשמך המהולל אשר אינו מוזכר בספר זה של ניצחון הצדק, בענווה ובצניעות אני מקדיש את פרי עבודת לבי ועמל כפיי, וברגשי תודה שבראת אותי יהודי.

דברים אלה כתב שיק בשנת תש"י, שנה לפני שהלך לעולמו. לראשונה עיטר שיק את מגילת אסתר ב-1925, ואז התרכז בדמותם של גיבוריה. אך המגילה שעיטר ב-1950 נראתה אחרת לגמרי, והשפעת האסון הנורא שפקד את עם ישראל ניכרת בה. את המן צייר כנאצי שצלב קרס מעטר את גלימתו. שיק עצמו מוצג באחד הציורים כשהוא יושב ליד שולחן עבודתו, שעליו מכחולים וצבעים, ומתבונן בהמן התלוי, בד בבד עם כתיבת הברכה הנאמרת אחר קריאת המגילה.

גולת הכותרת של עבודתו הייתה ההגדה של פסח. הוא החל את העבודה בפריז ולצורך השלמתה חזר לפולין. שיק התייעץ עם רבנים בתחום מנהגי הפסח וההלכות המרובות הקשורות לחג, על מנת להביא אותם לידי ביטוי בהגדתו. בתרצ"ה (1935) הוזמן ארתור שיק לסדר פסח בביתו של הרב אליעזר גרשון פרידנזון, ממנהיגי אגודת ישראל בפולין שעמו התיידד, וחלק מהדמויות שהסבו לאותו שולחן סדר, כולל הרב עצמו, הונצח בהגדה המאוירת.

הקהילה היהודית בלבוב מימנה את הוצאת ההגדה, ומהדורתה הראשונה הוקדשה לקהילה זו. ההגדה יצאה לאור ב-1939, חודשים ספורים לפני המלחמה. 125 עותקים הודפסו על קלף, וכל עותק עלה 1,500 דולר – סכום עתק באותם ימים. המטרה הייתה ליצור קרן שבעזרתה תמומן הדפסת מהדורה זולה יותר של ההגדה.

את העותק הראשון של ההגדה רכש מלך אנגליה ג'ורג' השישי, והעותק שמור בספרייה המלכותית בלונדון. כאשר הופיעה ההגדה נכתב בעיתון 'טיימס' כי זהו הספר היפה ביותר בכל תולדות האנושות מאז המציא גוטנברג את הדפוס. מספרים שבימי הבליץ על לונדון לקח עמו המלך ג'ורג' את ההגדה למקלט שבו שהה בעת ההפצצות הגרמניות.

המלחמה גרמה לעיכוב בהפצת ההגדה, ורק בשנות החמישים היא הוצאה שוב לאור. הוצאת מסדה רכשה את זכויות הפרסום, וההגדה הופצה במהדורה יוקרתית – בכריכת כסף או בכריכת קטיפה, ובמהדורה עממית בעשרות אלפי עותקים. כדרכו באיור המגילה, שילב שיק גם בהגדה את מלחמתו בנאציזם ובפשיזם, וצייר את הבן הרשע מארבעת הבנים כקצין נאצי עטור שפם כשל היטלר. שיק אף הוסיף בהגדה פסוקי גאולה וישועה שאינם חלק מהנוסח המסורתי שלה. במהדורה המהודרת, שהיא יקרת המציאות כיום, הוסיפו את הקדמתו ואת תרגומו לאנגלית של פרופ' בצלאל ססיל רות.

ממגילה למגילה

שיק קיבל כאמור אזרחות אמריקנית רק ב-22 למאי 1948, אולם מאורע אחר, שקרה שמונה ימים קודם לכן, ריגש אותו הרבה יותר – הקמת מדינת ישראל. רעייתו יוליה סיפרה שכאשר שמע ברדיו את ההכרזה על הקמת המדינה פרץ שיק בבכי. לכבודה של המדינה הצעירה הוא עיטר את מגילת העצמאות ואת העיתון הרשמי הראשון של ממשלת ישראל שבו הוכרז על ביטול גזרות הספר הלבן. בראש המגילה מופיעה ברכת 'שהחיינו' בשם ומלכות, והמגילה מעוטרת באירועים שונים מחיי העם היהודי. הכיתוב נעשה באותיות מיוחדות הדומות לאלה שבהן השתמש בהגדה ובמגילת אסתר. שתי פסקאות במגילת העצמאות פרי עבודתו של שיק מודגשות במיוחד באותיות גדולות:

לפיכך נתכנסנו אנו, חברי מועצת העם, נציגי היישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית, ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות, אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.
… מתוך ביטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידינו לעדות על הכרזה זו, במושב מועצת המדינה הזמנית על אדמת המולדת, בעיר תל אביב, היום הזה, ערב שבת, ה' אייר תש"ח, 14 במאי 1948.

בתחתית המגילה מונצחים שמות חברי מועצת המדינה לפי סדר חתימתם על המגילה המקורית.

מגילת העצמאות באיורו של שיק חולקה כשי לקוראי 'מעריב', שהיה אז העיתון הנפוץ ביותר במדינה, ובעשרות אלפי בתים ומוסדות היא פיארה ומפארת את הכתלים. ארתור שיק – האמן, החייל והיהודי – לא היה יכול לצפות לגמול גדול מזה.

מהדורות שיק לאספנים

ב-1991 ייסד הרב אירווינג אונגר בארצות הברית אגודה להנצחת מורשתו של ארתור שיק. מטעמה נערכו תערוכות ברחבי ארצות הברית ואירופה, ואף בעיר הולדתו לודז' שבפולין, אך לא – אוי לאותה בושה – במדינת ישראל.

לפני כשנתיים הוציאה האגודה מהדורה חדשה של ההגדה, בצירוף ביוגרפיה של שיק ומאמרים על אודותיו. גם בהוצאה זו נעשו שתי מהדורות: האחת ב-85 עותקים בלבד, בעלות של 15 אלף דולר לעותק; והשנייה, צנועה יותר, ב-215 עותקים, בעלות של כ-8,500 דולר לעותק.

ביוזמת 'מעריב', ובשיתוף החברה האמריקנית ישראלית למו"לות, הופצה מגילת אסתר של ארתור שיק בשתי מהדורות. מהדורה מפוארת בחתימת בתו של שיק, אלכסנדרה, הופצה ב-500 עותקים בלבד, ובידי נמצא עותק מספר 190; ומהדורה עממית במספר רב יותר של עותקים.

עיריית תל אביב קראה רחוב על שמו של ארתור שיק באזור נוה עופר שבדרום העיר. העיתונאי והסופר שמואל לייב שניידרמן כתב ביוגרפיה מקיפה על חייו של ארתור שיק ביידיש, וזו הופיעה בהוצאת י.ל. פרץ בתל אביב.

The post המכחול המגויס appeared first on סגולה.