השבתאות היא אחת הפרשיות הסבוכות והמרתקות בהיסטוריה היהודית שאינה דומה לשום אירוע אחר. באמצע המאה ה-17 התפשטה בשורת המשיחיות של שבתי צבי. תולדותיה של התנועה המשיחית שסחפה את העם היהודי בעת החדשה, היו לוטות בערפל מסיבות שונות, חלקן מכוונות.

גרשם שלום (1897-1982) נחשב למי שכונן את מחקר הקבלה המודרני ואיתו גם את מחקר השבתאות ושלוחותיה. במשך למעלה משישים שנה של עבודה מחקרית, עסק שלום בהיקף עצום של תחומים ותקופות, וליצירתו המחקרית רבת ההיקף ורבת ההשפעה הייתה תהודה גם מעבר למחקר מדעי היהדות ואף מעבר לעולם האקדמי. יעידו על כך, בין היתר, הפרסומים הרבים העוסקים במחקריו ובתפיסתו של שלום. רשימת מחקריו שהוכנה בידי ד"ר משה קטן כשמלאו לשלום שמונים, מכילה 579 כותרים. מאז פרסום הרשימה ועד מותו פרסם שלום מאמרים רבים נוספים, וגם לאחר מותו קובצי מחקריו ממשיכים לצאת לאור. הספר 'תולדות התנועה השבתאית' הוא חלק ממפעל זה של ההדרת הרצאות וכתבים גנוזים של גרשם שלום, ויש עדיין מחקרים נוספים מכתביו שעשויים לראות אור.

לחקור את החוקר

הספר שלפנינו מבוסס על סדרת הרצאות שנשא שלום על תולדותיה של התנועה השבתאית ב-1939-1940, באוניברסיטה העברית. למעלה משבעים שנה היו כ-250 דפי הנוסח המוקלד של הרצאות אלו, שעליהם רשם גרשם שלום תיקונים והוספות בכתב ידו, בארכיון המכון לחקר הקבלה שבספריית מכון שוקן. הדפים נמצאו כאשר מזכיר המכון, דני הקר, ערך חיפוש אחר תעודות ומסמכים לתערוכה לקראת אירועי שנת השמונים לייסוד ספריית מכון שוקן למחקר היהדות ולציון 77 שנים לייסוד המכון לחקר הקבלה. הוא העביר את קובץ ההרצאות לפרופ' יונתן מאיר, שלקח על עצמו יחד עם ד"ר שיניצ'י יאמאמוטו, לההדיר את הספר. הם השלימו הרצאות חסרות שנמצאו בארכיון שלום בספרייה הלאומית בירושלים והוסיפו מחזור נוסף של הרצאות משנת 1941, שאותו העביר שלום במסגרת ירח העיון שארגן ברל כצנלסון במסגרת מפעל לימודי של ההסתדרות שהתקיים ברחובות. הם גם הוסיפו הערות, הפניות, נספחים ומפתחות, שיש להם חשיבות רבה.

שלום עצמו תכנן להוציא לאור ספר של בסיס ההרצאות אלו. בהקדמה שכתב לספר הגנוז מתאר שלום את מטרתו בספר:

כוונתי לתאר ולנתח את התנועה השבתאית מתחילתה ועד סופה, למן שורשיה בתקופה שלאחר גירוש ספרד והופעת הנבואה החדשה בעזה ועד פרפורי הגסיסה האחרונים של הפראנקיסטים במאה שעברה באירופה והפיכתם של השבתאים למשכילים. זוהי התפתחות ארוכה ודרך העוברת בכמה מדורים, בכמה מדורי גן עדן ובוודאי בשבעת מדורי גיהנום – משנות הגיאות של התנועה עד להתנוונותה (עמ' 364).

,

משיחיות ייחודית

ב-1957 פרסם שלום את ספרו 'שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו' אשר נחשב ליצירת מופת. הספר ראה אור בכמה מהדורות, תורגם לשפות שונות ועורר עניין רב עם הופעתו, אך למרות הנושא המשותף הסגנון של שני הספרים שונה; בספר שלפנינו עשו העורכים, מאיר ויאמאמוטו, מאמץ כדי לשמר את הרוח המיוחדת של ההרצאות שהועברו בעל פה בפני קהל – אפשר לשמוע את העברית המעניינת של שלום ואת יכולתו להעביר מחקר מורכב בהרצאה בהירה. הספר גם מציג תמונה רחבה ומלאה של השבתאות ברצף אחד, כפי שמציינת ההקדמה, מהופעתה על בימת ההיסטוריה ועד לדעיכתה, ומציע ניתוחים על אופייה ומשמעותה של התנועה השבתאית, כפי שמשרטט שלום בהמשך ההקדמה:

שבתאות זאת פשטה צורות ולבשה צורות ועם כל זה אחת היא בכל גלוייה ותמורותיה. כוונתה אחת, נאמנת היא לעצמה, לחוק ההיסטורי האחד שלפיו נתגלתה ולפיו נתפתחה ובאה עד משבר. את חוק קיומה נלמד להבין כאן. פירשו: ניסיון מוקדם, נחשוני כביכול, לחדש את היהדות מבפנים, להפשיט מעליה בגדי הגלות ולהלבישה בגדי חופש. ניסיון לקבוע את התוכן החיובי של החירות המשיחית מבלי היכולת לאחוז בכנפי החירות הזאת בפועל ממש. ניסיון טראגי שבמסיבות התקופה היה כשלנו בטוח למפרע – ובכל זאת ניסוהו (עמ' 364).

גרשם שלום איננו מסתפק בתיאור האירועים ומציע בהרצאות המכונסות בספר גם הסבר להצלחתה של התנועה השבתאית לסחוף את ההמונים ולחרוג מעבר להיקף של תנועה מקומית:

בימי השיא שלה היא התפרשה מתימן ועד ליטא, מפרס ועד אנגליה, היא הייתה תנועה לאומית כוללת (עמ' 366).

גרשם שלום תיאר את השבתאות כמהפכה בלב היהדות. מאיר ויאמאמוטו מציינים כי דרך זו הייתה יכולה להיפתח: "דווקא בתקופה זו של התעוררות כוחות רדומים ושל שיח חדש בקרב ההיסטוריונים" (עמ' 11). הם מצטטים מתוך המאמר של שלום מ-1937 'מצווה הבאה בעברה' שבו השווה החוקר הציוני בין השבתאות לציונות שאפשרה ליהודים מודרניים לתת פשר ללאומיות:

רק התנועה החדשה פתחה את ענינו לראות את פרפורי הגאולה גם בתופעות שלאזרח היהודי השקט של המאה האחרונה לא היו אלא בחינת חלום בלהות נבוב ("מצוה הבאה בעבירה: להבנת השבתאות", 'כנסת' ב (תרצ"ז), עמ' 347, 352).

בשנות העשרים והשלושים התעורר בארץ ישראל שיח סביב הקשר בין שבתאות ללאומיות. היו שראו בה השראה, והיו שראו בה ניצנים של התעוררות לאומית שקדמה לציונות והובילה אליה, והיה בכך פתח ללגיטימציה היסטורית לשבתאי צבי ולתנועה השתבאית ולהתייחסות חיובית אליהם. שז"ר, לימים הנשיא השלישי של מדינת ישראל, כתב כבר בשנת 1913 בכתב העת 'השלוח' באודסה:

כך עתיד להשתנות גם היחס אל התנועה השבתאית, באופן שיתגלו לנו בה, עם כל טעותה העיקרית, מעינות תהום של כוח לאומי חי ורענן, מלא לשד האמונה וגעגועי הגאולה (זלמן רובשוב, "ספורו של משיח", 'השלוח' כט (תרע"ג) עמ' 47).

שלום נולד למשפחה בורגנית מתבוללת בברלין וחיפש את שורשיו ואת זהותו היהודית. הוא נמשך לציונות מצעירותו ועלה לארץ ישראל בעלייה השלישית. באותה תקופה הציע זלמן שז"ר לערוך יום לכבודו של שבתי צבי בתשעה באב:

זלמן שזר, קרא בשנת 1925, מעל דפי העיתון 'דבר' לערוך 'יום שבתי צבי' בתשעה באב לזכר אותו 'מחולל התקווה', 'שהקים ראשונה בקסם תקות המשיח תנועה עממית בת מרחב כזה', הוא ביקש לראות בשבתאות 'כח לאומי חי ורענן, מלא לשד האמונה וגעגועי הגאולה'. השפעתו של שזר על גרשם שלום היתה גדולה, גם אם שלום סלל דרך שונה לחלוטין בירור המקורות והערכתם וגם אם לא נטל חלק בחיפוש הקדחתני אחר שורשים משותפים ללאומיות היהודית ולשבתאות (עמ' 12).

אך לגרשם שלום הייתה גישה אחרת, כפי שמתארים אותה מאיר ויאמאמוטו:

אין ספק ששלום ראה בציונות תחיה פנימית של היהדות – התחדשות והתלבשות חדשה של היהדות בארץ ישראל, והיא היתה קשורה אצלו בקשר בל יינתק לחזרה אל המקורות – אך זהות בין שבתאות לציונות או בין משיחיות לציונות לא נעשתה על ידו מעולם (עמ' 12).

על הרקע הזה אפשר להבין את הצורך של שלום לצאת כנגד הגישה הרואה בציונות תנועה משיחית ולנקוט עמדה ברורה על אופיה של התנועה הציונית לדעתו:

אני מכחיש בהחלט שהציונות תנועה משיחית היא ושיש לה הזכות להשתמש בשפה הדתית לשם מטרותיה המדיניות. גאולת עם ישראל שאני שואף אליה כציוני, איננה אידנטית [זהה] כלל וכלל עם הגאולה הדתית שאני מקווה אליה לעתיד לבוא … האידיאל הציוני לחוד והאידיאל המשיחי לחוד ואין מלכות נוגעת בחברתה אלא במליצות נפוחות של אספות עם הממלאות לפעמים את צעירינו רוח של שבתאיות חדשה שסופה להיכשל (גרשם שלום, 'עוד דבר', עמ' 88-89).

,

ספר מרובה רבדים

אפשר לקרוא את הספר הזה בעבור התמונה ההיסטורית הרחבה של התנועה השבתאית. אפשר גם לעמוד דרכו על הדרך המחקרית שעשה גרשם שלום, כמו גם על ההתפתחות במחקר השבתאות בכלל. ההרצאות המעובדות כאן לספר הן שלב מוקדם יחסית במחקר של שלום. ואילו הספר 'שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו' מרחיב את ההרצאות שבספר זה ומוסיף עליהן פרקים ממאמרים אחרים שפרסם. העורכים מראים כי בהרצאות אלו הונחו היסודות למחקריו של שלום. שהמשיך לעדכן את מחקריו בכל שנות עבודתו.

אך גם מחקרו המאוחר של שלום אינו מעודכן ביחס למחקר שנכתב אחריו. שלום העמיד דור של תלמידים חוקרים שהמשיכו את דרכו ואף חלקו על מחקריו, כך שהספר שלפנינו איננו מעודכן. יונתן מאיר ושיניצ'י יאמאמוטו התמודדו עם הפער בין המחקר המעודכן להרצאות מהשנים 1939-1940, באמצעות הערות המכוונות את הקורא לספרות המחקר הרלוונטית שנכתבה בינתיים. ההערות ההקדמה, הנספחים והמפתחות מהווים למעשה רובד שלם נוסף של החיבור. הקורא המשכיל יוכל לקבל מן הספר תמונה רחבה על אודות התנועה השבתאית והחוקר יוכל למצוא בו גם תמונה של התפתחות המחקר על התנועה השבתאית, גם זה של שלום עצמו וגם המחקר שאחרי שלום. הספר מציג תמונה מעניינת המשמרת את הרבדים השונים ומכבדת את המחקר המקורי של גרשם שלום. כך או כך אפשר לקרוא את הספר הן כסיפור מרתק והן כמחקר משפיע המתאר את ייחודה של התנועה השבתאית ביחס ליתר התנועות המשיחיות בהיקפה, באופייה ובחותם שהותירה על העם היהודי.

תולדות התנועה השבתאית

גרשם שלום

יונתן מאיר ושיניצ'י יאמאמטו (עורכים)

שוקן, תשע"ח, 408 עמ'

The post משיח אז ועכשיו? appeared first on סגולה.

במהלך הדורות התקבל הזוהר על רובה המוחלט של היהדות ההלכתית כספר היסודי של הקבלה ותורת הסוד היהודית. עם זאת, הפולמוס על הספר נמשך למעשה לאורך כל הדורות, מאז הופעתו במאה ה-13. ההדפסות הראשונות של הזוהר היו רק במחציתה של המאה ה-16 בקרימונה ובמנטובה, והן לוו במאבקים חריפים שכללו גם חרמות נגד המדפיסים. טענות המתנגדים נעו בין התנגדות כללית לקבלה או התנגדות ספציפית לספר הזוהר, לבין התנגדות לפרסומם של דברי קבלה בטענה שזו אמורה להישאר חכמה סודית אזוטרית ואסור לפרסמה להמון.

המנהיג הרוחני האיטלקי, הדיין והדרשן המפורסם רבי יהודה אריה ממודינא, כתב נגד המקובלים את ספרו 'ארי נוהם'. בספר הוא מתפלמס עקרונית עם תורת הקבלה, ומותח ביקורת על ייחוסו של הזוהר לרבי שמעון בר יוחאי בעקבות עדותו של רבי יצחק דמן עכו. היו שטענו שהתנגדותו לקבלה לא הייתה עקרונית אלא נבעה מהתעניינות של זרמים נוצריים בקבלה לאחר שזיהו בה תפיסות הקרובות לעולמם. נגד הספר 'ארי נוהם' הוציא רבי יצחק אייזיק חבר, מחוג תלמידי הרמח"ל, ספר בשם 'מגן וצינה' שמגן על תורת הזוהר.

רבי יהודה אריה ממודינא לא היה הראשון למתוח ביקורת פומבית על תורת הקבלה, ובוודאי לא האחרון. קדם לו הספר האנטי קבלי 'בחינת הדת' שכתב רבי אליהו דילמדיגו בשנת ה'שפ"ט (1629). הוא טען שהקבלה אינה חכמה יהודית מקורית אלא מבוססת על יסודות נאו אפלטוניים, ושזוהר בוודאי לא נכתב על ידי רשב"י וחבריו אלא בימי הביניים.

בעקבות שבתי צבי

אחת ההתקפות הידועות ביותר על ספר הזוהר, שזכתה לתגובות רבות ומגוונות, הייתה של רבי יעקב עמדין בספרו 'מטפחת ספרים', שיצא בשנת ה'תקכ"ח (1768). רבי יעקב חקר את מקורו של ספר הזוהר והגיע למסקנה שאמנם קיים בספר גרעין מקורי קדום, אך יש בו רבדים רבים שנוספו בתקופות מאוחרות. ספרו עורר סערה בעולם היהודי, בעיקר בשל מעמדו של הכותב.

רבי יעקב עמדין היה פוסק מפורסם, והיה ידוע גם כבעל אופי פולמוסי. מעמדו היווה איום על המקובלים ותומכיהם, שחששו משיעור קומתו ומהשפעתו האפשרית. אחד הכיוונים שבהם נקטו מקובלים מסוימים היה ניסיון להסביר את התנגדותו של רבי יעקב עמדין בצורך לצמצם את התפשטות הקבלה כצעד הכרחי במאבק בחוגים השבתאיים המאוחרים. תימוכין להסבר זה נמצאים גם בדברי המחבר עצמו, שהסביר בהקדמה למה כתב את הספר: "כיוון שהשעה צריכה לכך … מאחר שהעזו פניהם ככלבים המינים המתועבים החצופים כת שבתי צבי שר"י".

בדורו פרסם רבי משה קוניץ בתגובה ל'מטפחת ספרים' את הספר 'בן יוחאי', שבו הוא סותר את טענותיו של רבי יעקב עמדין. גם בדורות הבאים נמשכה שרשרת התגובות לספר. החיד"א יצא בתוקף נגד מסקנותיו; והרב ראובן מרגליות הביא בספרו 'ניצוצי זוהר' מקורות קדומים לכל המובאות שהובאו ב'מטפחת ספרים' כמקורות מאוחרים. עם זאת, קם ל'מטפחת ספרים' גם תומך משמעותי ביותר – החכם ההונגרי המפורסם הרב משה סופר – החת"ם סופר. בספרו הוא תומך ברבי יעקב עמדין ודוחה את טענותיו של רבי משה קוניץ.,

מתימן לירושלים

הרב יחיא קאפח היה מהחשובים שברבני תימן בתחילת המאה העשרים. ב-1914 פרסם הרב קאפח את עמדתו באשר למקורותיו של ספר הזוהר. לטענתו, לא זו בלבד שהספר לא נתחבר על ידי רבי שמעון בר יוחאי, אלא שהוא ספר שנוצר על ידי "הפילוסוף הארור", ובדרך רמייה הוטמע במסורת היהודית. לשיטתו, את אמונת היהדות יש לבסס על העקרונות הפילוסופיים הרציונליים שניסח הרמב"ם, כפי שהיה נהוג לאורך הדורות אצל יהודי תימן.

קריאתו עוררה סערה בעולם היהודי, וגרמה לרבני ירושלים להתכנס בח' בשבט באותה שנה ולהחרימו. החרם היה חמור, וכלל את הבד"צים של העדות השונות ואת הרב הראשי הספרדי – החכם באשי הרב פרנקו. הרב אברהם יצחק הכהן קוק הצטרף גם הוא לוויכוח, ושלח לרב קאפח איגרת שבה שטח את עמדתו. אחת הטענות שהעלה הרב קוק הייתה שטענותיו של הרב קאפח הן טענות ישנות שכבר נדונו על ידי החכמים בדורות הקודמים והוכרעו על ידם. על כן, אל לו לרב קאפח להעלותן שוב, שכן הדבר נוגד את כללי הפסיקה ההלכתית המקובלת.

התייחסויות אקדמיות לשאלה החלו רק עם צמיחתה של 'חכמת ישראל' במאה ה-19. מייסד מחקר הקבלה, פרופ' גרשם שלום, פסק שרובו של הזוהר נכתב על ידי רבי משה די ליאון בין השנים 1286-1280. קובצי הזוהר המכונים 'תיקוני זוהר' ו'רעיא מהימנא' נכתבו לדעתו על ידי מקובל אחר בשלב מאוחר יותר.

חוקר הקבלה בן ימינו, פרופ' יהודה ליבס, טוען שהזוהר נכתב על ידי חבורה של מקובלים לאורך שלושה דורות, מאמצע המאה ה-13 ועד סוף השליש הראשון של המאה ה-14. בעיניו זוהי למעשה יצירה גדולה של תנועה רוחנית ספרותית שלמה שרבי משה די ליאון היה מדמויות המפתח בתוכה.

פרופ' חביבה פדיה מוכיחה שהזוהר התגלה בתקופה שבה מסורות עתיקות רבות מתחילות להיכתב ולהתפרסם בספרים, בעקבות התפתחות בתפיסה העצמית של המקובלים באשר לתפקידם. ראשיתה של הקבלה במאה ה-12 היא רק ראשיתה של כתיבת הסוד ולא ראשיתה של יצירתו. לאור זאת מסתבר שהזוהר מכיל מסורות עתיקות רבות שנמסרו מרב לתלמיד בגרסאות שונות והועלו על הכתב רק בימי הביניים.מכתבו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק לרב יחיא קאפח, ובו בקש שירפה מגישתו הביקורתית כלפי מקורותיו של הזוהר

אין טקסט לפני הדפוס

ברוח פוסט מודרנית טוען פרופ' דניאל אברמס שהניסיון לאתר את הספר ואת מחברו אינו רלוונטי כלל ביחס לטקסטים אלה. לדבריו, המותג 'ספר הזוהר' הומצא רק במאה ה-16. בשלהי המאה ה-15 הספרות הזוהרית הייתה פזורה בכתבי יד רבים ללא כל גיבוש או שייכות ספרותית. עיצוב הטקסט נערך במשך מאות שנים, בתהליך הדומה לגיבושה של הספרות התלמודית. כל עוד היה הזוהר מופץ בכתבי יד לא היה צורך בעריכתו, שכן הכתיבה ביד אפשרה למעתיק לשנות את היצירה, כפי שנהגו מקובלים ביחס לטקסטים זוהריים בין המאות ה-13 וה-16. המעתיקים עצמם לא תמיד היו מודעים לכך שמעורבותם משנה את תוכנו המקורי של הטקסט, ולכן לא ראו עצמם כמחברים במובן שאנחנו מגדירים מחבר.

הגדרת המקור נדרשה רק עם הופעת הדפוס, שכן נוצר צורך ב'מקור' שממנו יעשו העתקות רבות, ומקור זה צריך להיות כזה שאינו ניתן לשינוי. מאחר שאנחנו משליכים מעולמנו אל עולמם של המחברים בימי הביניים, אנחנו עסוקים ברדיפה אחר 'נוסח מקורי' כדי ליצור 'מהדורה מדעית', במקום לנסות להתחקות אחר התהוותו של הטקסט בדורות המאוחרים.

אברמס שולל את התאוריות שמדברות על ניסיון מכוון ומניפולטיבי של חבורת המחברים לייחס את הספר למקור קדום. לדעתו מדובר בתהליך בלתי מודע שנמשך במשך כמה דורות ושנעשה על ידי קבוצה גדולה של מקובלים שלא הכירו זה את זה.

צורת כתיבה זו, מסביר אברמס, הייתה מקובלת מאוד בימי הביניים ולא נתפסה כמניפולציה.

The post פולמוס הקבלה appeared first on סגולה.