יש בכך כדי להסביר מדוע מוצאים אנו לעתים בשולי כתבי יד משפטים שהושארו בידי המעתיק כעדות לסבלו (אומברטו אקו, 'שֵׁם הַוֶּרֶד', עמ' 114).

מכה אחר מכה

הערת שוליים מכמירת לב ברוח זו נרשמה בעשור האחרון של המאה ה-14 בכתב יד מאויר להגדה של פסח, פרי קולמוסו של יעקב בן שלמה צרפתי. נוכל לדמיין אותו בוכה מעל הדף בהגדה שבו מנה בקפידה את עשר מכות מצרים, לרבות הדֶּבֶר שלפי המסופר בספר שמות המית רק בהמות, אבל במאה ה-14 נודע בשם 'המוות השחור' והמית גם בני אדם. מגפת דבר נוראה הכתה באירופה בשנים 1347-1351, וגלים שלה הוסיפו להכות ביבשת עד המאה ה-17.

תוך חודשים אחדים גזל הדֶּבֶר מיעקב בן שלמה שלושה מילדיו והותיר אותו שקוע באבל ללא נחמה. יעקב בן שלמה לא יכול היה להשלים את מלאכתו בלי להזכיר כי גם הוא הוכה באחת ממכות מצרים, והפנה את קוראיו לסיום הקונטרס 'ישועות יעקב':

הרוצה לדעת למה נתן רבי יהודה סימנין אלו [דצ"ך עד"ש באח"ב] לא זולתם על דרך האמת בלי לב עקוב, יעיין בקונדרס חיברתי על זה קראתיו 'ישועות יעקב' ('הגדת וולף', הספרייה הלאומית, דף 18).

בנספח לקונטרס 'ישועות יעקב' מופיע חיבור בשם 'אבל רבתי' שבו סיפר על מיתות הייסורים הטרגיות של ילדיו לאחר שמגפת הדבר הגיעה לאביניון בסתיו 1382. ההיסטוריון רון ברקאי שחקר את התקופה ההדיר את כתב היד של 'אבל רבתי' והוסיף אותו כנספח למאמרו "על מות ילדים במגפה השחורה".

החיבור 'אבל רבתי' מתעד את רגעיה האחרונים של אסתר (טרינה), בתו של יעקב בן שלמה, באביב 1383. חודשים אחדים קודם לכן חלה יעקב עצמו במגפה והיה חשש לחייו. לאחר שהחלים הוא גילה כי בנו ישראל (מונרילי) חלה גם הוא. יעקב בן שלמה קבר את ישראל בתשרי קמ"ג (אוקטובר 1382). מעט לפני פורים נפטרה גם בתו שרה שאותה תיאר האב כאישה חכמת לב, מלאת חכמה ודעת. שרה נפטרה בה' באדר קמ"ג (8.2.1483), ונקברה למחרת ביום השנה הראשון לנישואיה. כעבור פחות מחודש, בכ"ו באדר, נפטרה גם אסתר, ומותה היה הקש ששבר את גב הגמל. ייתכן שהערת השוליים המצויה בהגדת וולף, כפי שנקראת כיום יצירת הפאר של יעקב בן שלמה, מתייחסת בעקיפין לסיפור חייו הטרגי המתואר ב'אבל רבתי':

מודיע לכל כי בגלל הדֶּבֶר הזה הנזכר כל ימיי מכאובים. ואפילו שבתות וימים טובים בהם תמיד מתאנח ובוכה על אבלי, ועתה כותב בדמע (רון ברקאי, "על מות ילדים במגפה השחורה", בתוך 'נשים זקנים וטף' בעריכת מירי אליאב-פלדון ויצחק חן, עמ' 84).

 

מכת המוות

יעקב בן שלמה נולד לאחר ההתפרצות הראשונה של מגפת הדבר באמצע המאה ה-14, התפרצות שנודעה בשם 'המוות השחור'. איננו יודעים כמעט מאומה על שנות חייו הראשונות או על חוויותיו, אך הן היו בלי ספק טראומטיות. המגפה ערערה את שלטון הכנסייה ותנועות דתיות כמו תנועת הפלגלנטים (המלקים) הסגפנית קמו ברחבי היבשת. אלה ביקשו שעירים לעזאזל וטבחו בקהילות יהודיות. קרוב לוודאי שהוריו של יעקב מצאו מקלט במדינות האפיפיוריות שבדרום צרפת. רשומה שנכתבה באותם ימים מתארת את החורבן:

בשנה הזו (1348) ובשנה שלאחריה מתו בני אדם לרוב בכל רחבי העולם. זה התחיל בהודו, ואז עברה המגפה לטרסיס, משם אל הסרצנים – הנוצרים והיהודים – במהלך שנה אחת, בין חג מולד אחד למשנהו … ביום אחד מתו באביניון 812 בני אדם לפי חשבונו של האפיפיור … 358 [נזירים] דומיניקנים מתו בפרובנס בתקופת התענית; במונפלייה נותרו רק שבעה נזירים מתוך 149 … במרסיי נשאר רק [נזיר] פרנציסקני אחד מתוך 150 (William w. clark, Medieval cathedrals, P. 249).

נראה שהמגפה הועברה לאירופה על ידי פרעושים שנישאו על גופן של חולדות. החולדות התלוו לשיירות סוחרים שבאו בעקבות הפולשים המונגולים. המגפה שפגעה במונגולים הפכה בידיהם לכלי לוחמה ביולוגית. כאשר הם צרו ב-1347 על עיר הנמל קאפה (כיום פאודוסיה שבאוקראינה) שעל שפת הים השחור הם השליכו לתוך העיר את פגרי מתיהם. מלחים ופליטים נוספים נמלטו מקאפה באניות סוחר גנואיות והביאו עמם את המכה לנמל מסינה שבסיציליה באוקטובר 1347.

הציבור שנאסף על הרציף כדי לקבל את פני האניות הנכנסות לנמל נבעת למראה המתים והגוססים. שלטונות סיציליה נחפזו להורות לאניות להתרחק מהחוף, אך הם איחרו את המועד. המגפה התפשטה תוך שנה לכל קצווי אירופה והמיתה יותר משליש מאוכלוסייתה – כעשרים מיליון נפש. אנשי הדת ופשוטי העם עשו מאמצים נואשים לחסל את אלה שראה בהם את מקור המגפה – היהודים. הרמן גיגס, נזיר פרנציסקני ממחוז פרנקוניה שבגרמניה, כתב:

ב-1347 התפרצה מגפה גדולה והמוות פשה כמעט בכל העולם, עד כי סבורים יודעי הדבר שרק כעשירית מכלל האנושות ניצלה. גסיסת הקרבנות לא הייתה ממושכת כי הם מתו ביום השני או השלישי. המגפה השתוללה בעוצמה כה גדולה עד שערים ועיירות רבות התרוקנו כליל מיושביהן. בערים בולוניה, ונציה, מונפלייה, אביניון, מרסיי וטולוז מתו אלף איש ביום אחד, והיא עדיין משתוללת בצרפת, בנורמנדיה, באנגליה ובאירלנד. יש אומרים כי המגפה נגרמה בשל האוויר הרע, לדברי אחרים היהודים תכננו לחסל את כל הנוצרים באמצעות רעל, והם הרעילו בארות ומעיינות מים בכל מקום. יהודים רבים התוודו בעקבות עינויים כי הם גידלו עכבישים וקרפדות בסירים ובמחבתות והשיגו רעל מארצות הים, וכי לא כל היהודים ידעו על מעשי הזדון הללו אלא רק בעלי הכוח, במטרה שסודם לא יוסגר. כראיה לפשע המתועב הזה אומרים אנשים כי שקים מלאי רעל נמצאו בהרבה בארות ומעיינות, ולפיכך בערים, בעיירות ובכפרים ברחבי גרמניה, וגם בשדות וביערות, כמעט כל הבארות והמעיינות נסתמו או כוסו, כדי שאיש לא יוכל לשתות מהם או להשתמש במימיהם לבישול, והבריות נאלצים לעשות שימוש במי גשמים ונהרות. ה', א-ל נקמות, לא התיר לרשעות היהודים להימלט בלא עונש. ברחבי גרמניה, מלבד מקומות ספורים, הם נשרפו על המוקד. מפחד העונש הזה הסכימו רבים מהם להיטבל והצילו את נפשותיהם. המעשים הללו נעשו נגד היהודים ב-1349, ועדיין נמשכים ללא הפוגה, שכן במחוזות אחדים אצילים ופשוטי עם כאחד  הגו תכניות נגדם ונגד מגניהם, והם לא יינטשו אותן בטרם יושמד כל הגזע היהודי (The Black Death, Translated and edited by Rosemary Horrox, p. 207).

בהלה ותוהו ובוהו

התפרצות המוות השחור בשנות חייו הראשונות של יעקב חוללה בהלה גורפת. ערים שלמות נותרו ריקות מאדם ומחיה, גידולי השדה נרקבו בשדות באין אוסף, והתוצאה הייתה רעב המוני שבו מתו גם תושבי המקומות שהמגפה פסחה עליהם. הנגועים במחלה בודדו, ולא אחת הם ננעלו בבתים שנאטמו והושארו למות בייסורים לבדם. מכתבו של לואי סנקטוס מאביניון, עירו של יעקב בן שלמה, מ-27.4.1348 מספק המחשה ציורית:

התברר כי מחשש לזיהום לא היה רופא שיבקר את החולה (אפילו אם החולה נתן לו את כל רכושו). גם האב לא יבקר את בנו, אם את בתה, אח את אחיו, בן את אביו, ידיד את ידידו … ולא כל שאר בשר – אלא אם כן הם רצו למות יחד עמם. וכך מתו רבים מספור בלי שמץ של חיבה, יראת שמים או צדקה – אלה, שלו סירבו הם לבקר את החולים בעצמם, אפשר שהיו מצילים את נפשם. כדי לקצר בדבריי, לפחות מחצית מתושבי אביניון מתו, כי יש עתה בתוך חומות העיר יותר מ-7,000 בתים שאין איש מתגורר בהם כי יושביהם מתו, ובפרברים אפשר לדמיין כי אין ניצול אחד (שם, עמ' 43).

הכנסייה לא יכלה עוד לערוך את הטקסים שהיה מקובל לערוך לנוטים למות, ובפרט את הווידוי. רלף משרוסברי, בישוף העיר באת' שבאנגליה, תיעד את ממדי האסון בבישופות שלו:

אנו מבינים כי רבים גוססים בלי סקרמנט של כפרה, כי הם אינם יודעים מה עליהם לעשות במצב חירום שכזה … אם כאשר על סף המוות הם לא יכולים להבטיח את שירותיו של כומר מוסמך כראוי, עליהם להתוודות על חטאיהם … בפני כל אדם, ואפילו בפני אישה אם אין גבר במקום (שם, עמ' 271-272).

בעיני הנוצרים רגעיו האחרונים של אדם בעולם הזה נתפסים כמבחן מכריע, כהזדמנות לנשמה להגיע לגן עדן. מוות פתאומי – בלי כומר שיערוך את הווידוי ובלי הטקסים של אכילת לחם הקודש, שתיית יין הקודש והמשיחה האחרונה – גוזר עליהם להתענות לעד בגיהינום. עבור הנוצרים המוות השחור היה מפחיד יותר מפחד המוות.

אסתר נפרדת

אין ניגוד גדול מזה לתיאורו של יעקב בן שלמה את רגעיה האחרונים של בתו אסתר שמתה במגפה ב-1383. המגפה הכתה באסתר אחרי מותם של אחיה ישראל ואחותה שרה. כאשר היא שכבה על ערש דווי בכ"ו באדר קמ"ג, כשבועיים לאחר פורים, היא ביקשה להתוודות על חטאיה, וקודם לווידוי היא נטלה את ידיה. בניגוד לווידוי הנוצרי לפני המוות וידויה של אסתר לא עסק בהבטחת כניסתה של הנשמה לעולם הבא אלא היה וידוי אישי מאוד.

שלא כמו במגפת המוות השחור, ב-1383 לא נבהלו עוד בני המשפחות מהידבקות במגפה ולא הפקירו את יקיריהם לגורלם. ייתכן שבשלב זה כבר הורגלו הנותרים בחיים למגפות החוזרות ונשנות ועל כן לא הגיבו עוד באימה ובבהלה ואפשרו לגוססים להיפרד מבני משפחותיהם.

האב השכול העלה על נס את למדנותה של בתו שנהגה לקרוא את פרשת השבוע שניים מקרא ואחד תרגום בטעמים וברהיטות. הוא ציין את התעקשותה של אסתר להקפיד על כל פרט במסורת היהודית אפילו בשעותיה האחרונות. למרות מכאוביה הנוראים היא נתנה הוראות מפורשות על ערש דווי: כספה יינתן לצדקה ובגדיה לנזקקים, ודודה משה – שככהן נאסר עליו להימצא במחיצת מת – חייב לצאת מיד מן החדר. היא ביקשה להדליק נרות, סמל לנשמה העוזבת את הגוף, והזכירה לבעלה שאסור לו לגעת בה משום שהייתה נידה.

סמוך למותה ציוותה אסתר על אישה הרה להתרחק ממנה מחשש שתפיל את הוולד או שתידבק במחלתה. היא ביקשה להיקבר לצד אחותה שרה שנפטרה מעט לפניה כיוון ששימשה מורתה הרוחנית. בהמשך ביקשה להסיר את כל הטבעות מידיה כדי שלא תאבדנה, ולהותיר רק את טבעת הנישואין על אצבעה ואת כיסוי ראשה כדי שאלה יסמלו את היותה נשואה.

אסתר הייתה רק בת עשרים ועדיין לא נולדו לה ילדים. ביודעה כי אישהּ נתן יינשא שוב, ביקשה שאם תיוולד לו בת יקראו לה אסתר על שמה כדי לנחם את הוריה על מותה:

ואם נקבה תלד לו, נא לשון בקשה תהי שמי נקרא עליה, לבעבור סבב לך אבא מרי הנאה פורתא לרגליה. ואולי אחריי אמי תתנחם בה קצת העת על ברכיים תשעשע אותה בין רגליה (רון ברקאי, "על מות ילדים במגפה השחורה", עמ' 78-79).

דודתה של אסתר הציעה כי אחותה הצעירה ינטיש תתפוס את מקומה כרעייתו של נתן, אך אסתר התנגדה לכך ואמרה:

לא נכון לעשות כן מצד קטנותה. יצאתה מהיות לאיש כמוהו גדול ורם, פן תהיה לבוז בעיניו (שם, עמ' 79).

בשאיפתה להשכין שלום היא ביקשה מידיד המשפחה דון קומפור, אדם בעל השפעה, ליישב סכסוך בענייני כספים בין נתן לבין שותפו לשעבר אסטרוג מקרקסון, כדי שהעניין יוסדר על פי דין תורה ולא יגיע לבית משפט נכרי. היא גם הורתה לאביה לאחד את משק ביתו עם משפחתו של נתן: "שובו לכם לאכול לחם על שולחן אחד כאשר בתחילה" (שם).

הרופא על ערש בתו

יעקב בן שלמה היה לא רק סופר אומן אלא גם רופא שקנה את השכלתו בפריז. אפשר לראות משהו מהמודעות הרפואית שלו כאשר בתו מנשקת אותו והוא חושש מהידבקות:

ואני נשקתי מתקי על שפת הידועה בתי. והחזיקה בי ונשקה לי עד כמעט דבקתני הרעה ומתי. ותנשק לכל אחיו קרוביו וקרובותיה בנשיקות פיה מדבש מתוקה. ואחר כמעט פרחה רוחה ומתה בנשיקה. והקול נשמע בית אנשי קהלנו בצאת נפשה כי מתה, ויחרדו ויצא לבם בנערנו ובזקננו. כי איננה ותלקח אסתר בית המלך ה' צ-באות (שם, עמ' 81-82).

עם זאת, בחיבור 'אבל רבתי' – המתאר את פטירת שלושת ילדיו ובעיקר את סיפור מותה של אסתר – לא נזכר שום טיפול רפואי שהעניק לבתו מלבד ניסיונו להשקותה מעט מרק צח שאותו כבר לא יכלה אפילו לבלוע. נראה כי הוא ראה במגפת הדבר גזרה משמים ששום תרופה לא תועיל כנגדה.

יעקב בן שלמה היה גם מחבר הספר 'ישועות יעקב' שדן במהותם הא-לוהית של מעשי נסים בכלל ושל מכות מצרים בפרט. הוא מצא לנכון להזכיר את פרשת חייו העצובה בהגדה של פסח לצד ראשי התיבות של מכות מצרים, וכנראה שראה בחוויותיו האישיות בתקופת מגפת הדבר משהו שניתן להסיק ממנו מסקנות עקרוניות. הוא ראה באסון שחווה הוכחה לכך שהסבל המתואר בתנ"ך, כולל מכות מצרים וסבלותיו של איוב, הוא תיאור מציאותי, ועל כן תקף ב'אבל רבתי' את מי שטענו כי מכות מצרים ושאר הנסים הם משלים שלא היו ולא נבראו. לדבריו הגורמים לפירושם זה היה הימשכם אחר דעות הפילוסופים ומשך הזמן הארוך שעבר מאז שקרו הנסים. הרציונליסטים שעליהם הוא חולק נטשו לדבריו את פשוטו של מקרא. הם גם הכחישו כי מגפת הדבר הייתה עונש משמים והתעקשו לראות בה חלק מחוקי הטבע.

אני ולא מלאך

בעיניו של יעקב בן שלמה היה אפוא המוות במגפה רגע של מגע עם ידו האימתנית של הקדוש ברוך הוא. על הרקע הזה אפשר להבין את המשמעות העמוקה שהוא ייחס לפרֵדה של בתו מן העולם. הוא ראה בדבריה פלא שאלמלא היה עד לו לא היה מאמין שהדברים נאמרו. הוא הצהיר כי מי שישמע את הווידוי יזכה לכפרה:

לא ניתנו להאמין לולא ששמעום בהקהל האנשים והנשים והטף העומדים בעזרה. אשר באו לנחמני ולשמוע נאום הדברים היוצאים מפי הגבורה (שם, עמ' 76).

יעקב בן שלמה לא היה היחיד שייחס משמעות עמוקה לווידוי על ערש דווי. וידוי לפני המוות היה מקובל עוד מימי התלמוד: "מי שחלה ונטה למות אומרים לו התוודה" (שבת לב.), אך החוקר אליוט הורוביץ הראה כי עד סוף ימי הביניים לא היה טקס ממוסד, רק לקראת המאה ה-14 נקבע נוסח קבוע לווידוי, ובתחילת המאה נוספו לו נטילת ידיים בברכה והתעטפות בציצית. המאמץ שהקדיש יעקב בן שלמה לתיעוד דבריה של בתו הוא עדות לתשומת הלב שרגעי הפרֵדה מהחיים קיבלו במאה ה-14, בעיקר לנוכח מגפת הדבר. הסבל והמוות קיבלו אצלו משמעות דתית שהתבטאה גם בעמדתו באשר לנסים בכלל ולמכות מצרים בפרט.

בעיני יעקב בן שלמה מותה של אסתר היה גם הוא בעל משמעות עמוקה. מוות במגפה הוא מוות בידי ה'. לדידו מוות בדבר איננו רק אירוע קליני אלא מעשה של ההשגחה העליונה, ולכן רגעיה האחרונים של מי שעומדת לנוכח המוות הזה הם רגעי התגלות "כאילו א-לוהים דיבר בקדשו, ויעבור ה' על פניו" (שם, עמ' 76).

נראה כי אסתר, בדומה לאביה, השלימה עם האסון שפקד אותה ועמדה במבחן אמונתה בלב שלם. בכך הפכה למופת בעיני אביה, ואפילו נשיקות פיה הענוגות היו ארמזים למסורת הרואה בנשיקות הנזכרות בשיר השירים אות לדבקות בה', ואולי גם דברי חז"ל שאמרו כי משה רבנו מת מיתת נשיקה. הלקח שלמד יעקב בן שלמה צרפתי על ערש מותה של בתו – ואף רשם אותו בשולי ההגדה של פסח – שימש אישוש נמרץ לאמונתו היהודית ולדבקותו בה לנוכח אסון נורא.

לקריאה נוספת

רון ברקאי, "על מות ילדים במגפה השחורה", בתוך: מירי אליאב-פלדון ויצחק חן (עורכים), 'נשים זקנים וטף', מרכז זלמן שזר, 2001, עמ' 67-84;

ברברה טוכמן, 'ראי רחוק – המאה ה-14 הרת הפורענויות', דביר, תשנ"ה;

רם בן-שלום, 'יהודי פרובנס – רנסנס בצל הכנסייה', האוניברסיטה הפתוחה, 2017.,

The post הגדת הדֶּבֶר appeared first on סגולה.

בנוהג שבעולם, האמן הוא אינדיבידואל. האדם שבו, החופשי מכל מגבלה ומוסכמה, הוא ציר יצירתו, והוא שמעניק לה את ערכה האצילי. בדרך כלל אין הוא מעלה על דעתו יציאה למלחמה באויבי מולדתו, ויש לשער שהוא אף אינו מכיר בקיומה של זו. העולם הוא ביתו, וערכיו המופשטים הם נר לרגליו. ארתור שיק, שלאחרונה מלאו שישים שנה לפטירתו, היה ההפך הגמור. לא רק שלא התבייש בעמו ולא הצניע את מוצאו, כרבים מחבריו, אלא שהקדיש את חייו ואת יצירתו לקרב אישי נגד אויבי עמו.

ארתור שיק (1951-1894) נולד בלודז' שבפולין, ועל אף שנפטר בארצות הברית מעולם לא התנתק מארץ הולדתו. כיהודים רבים, בעיקר במחצית הראשונה של המאה העשרים, הוא נדד הרבה בין שתי נקודות גאוגרפיות אלה. אולם למרות הקשר האמיץ שלו לפולין, רק ארץ ישראל שבתה את לבו, והוא התגייס למלחמת תקומתה פעם אחר פעם ללא היסוס.

משפחתו של שיק השתייכה למעמד הגבוה בעירו, ואביו שלמה היה מנהל בית חרושת לטקסטיל. חלומו של האב היה לבנות אילן יוחסין למשפחתו, שהתייחסה לרב יום טוב ליפמן, מגדולי חכמי פולין של המאה ה-17 ומחברו של 'תוספות יום טוב' על המשנה. שלמה שיק לא הצליח לממש חלום זה, שכן בהתקוממות נגד רוסיה ב-1905 נשפכה על פניו חומצה והוא התעוור. משפחת שיק לא הייתה מסורתית כלל, ואף על פי כן נמשך הילד, שכבר בגיל צעיר גילה כשרונות ציור יוצאי דופן, לסצנות תנ"כיות. בעצת מוריו שלח אותו אביו לפריז, שם נחשף לזרמים המודרניים של האמנות. שיק סלל לעצמו דרך ייחודית, שהושפעה מאוד מיצירות האמנות של ימי הביניים ומכתבי יד מאוירים מאותה תקופה.

בגיל עשרים שב ללודז', ולצד פעילות אמנותית ענפה נקשר גם לחבורות הציוניות שפעלו בעיר. אחת מהן הייתה אגודת 'הזמיר', שהתמסרה לטיפוח הזמר היהודי המסורתי והעממי, וסניפיה קיימים עד היום בקהילות יהודיות בעולם. ארתור הצעיר הצטרף למשלחת של אגודת 'הזמיר' שנסעה לבקר בארץ ישראל, והגיע לתל אביב שהייתה אז בת חמש. בעיתון 'הפועל הצעיר' ובעיתון ערבי מקומי פורסמו ראיונות עם הצייר הצעיר שהביע את שמחתו על שהייתו בארץ האבות.

בביקורו התיידד שיק עם סופרים עברים, ובמיוחד עם המשורר יהושע שלמה בלומגארטן – המכונה 'יהואש' – שתרגם את התנ"ך ליידיש. יחד עם יהואש עבר שיק בארץ ישראל לאורכה ולרוחבה. הוא ביקר בירושלים, התעכב שעות ארוכות ליד הכותל המערבי וצייר מתפללים בני עדות שונות. הוא נפגש עם תלמידי בית הספר לאמנות בצלאל שנוסד אז בירושלים והדריך תלמידים באמנות הציור. ידידו יהואש התגורר ברחובות, וארתור שיק ביקר בביתו והתוודע שם לחיי המושבה. מספרים שיצא עם חברו לשמירה בפרדסים. הוא ביקש להכיר גם את החיים השיתופיים ושהה זמן קצר בקבוצת דגניה. אחדים מציוריו מנציחים את הווי היומיום בקבוצה.

שהייתו בארץ נקטעה עקב מלחמת העולם הראשונה. שיק נאלץ לשוב לביתו, שם גויס לצבא הרוסי. בתקופה זו נערכה תערוכה ראשונה מציוריו, שכללה דמויות תנ"כיות וקריקטורות שנונות. בעיצומה של המלחמה התחתן עם יוליה ליקרמן ונולדו להם בן ובת. ב-1918 זכתה פולין לעצמאות, ויהודים רבים קיוו שיזכו לשוויון זכויות, אך לשווא. בעיר לבוב, שהיהודים היו כשליש מאוכלוסייתה, נערכו מספר פוגרומים, ובעקבותיהם ויתר שיק, הפטריוט הפולני, על אזרחותו.

ב-1921 היה שיק שוב בפריז, הפעם כאמן מפורסם. ציוריו הוצגו בגלריות חשובות, והוא הוזמן לארצות הברית כדי לצייר דמויות היסטוריות מתולדותיה. על פעילות זו הוענק לו ב-1934 עיטור כבוד של הקונגרס האמריקני. ב-1940 התיישבו שיק ומשפחתו בניו כנען, במדינת קונטיקט שבארצות הברית.

בזמן מלחמת העולם השנייה התגייס שיק עם עטו ומכחולו למען בנות הברית, ציוריו הופיעו ב'ניו יורק טיימס', ב'קוליירס' ובעיתונים נוספים. בעיצומה של המלחמה התמסר שיק לפעילות ב-'Answer', קבוצתו של פיטר ברגסון – הלל קוק בשמו העברי – למען שחרור ארץ ישראל. הוא אייר את הלוגו של ביטאון הקבוצה, וסייע בגיוס דעת הקהל העולמית לעזרת היהודים באירופה. בספר 'הסדר החדש' (Le Nouvel Ordre), שיצא לאור גם באנגלית, רוכזו עשרות מהקריקטורות שפרסם במלחמת התעמולה שלו נגד מעצמות הציר – גרמניה, איטליה ויפן. למרות פעילות זו קיבל שיק אזרחות אמריקנית רק ב-1948. כאדם בעל מודעות פוליטית וחברתית גבוהה, מצא שיק שדות קרב נוספים להילחם בהם, הפעם נגד אפליית הכושים בארצות הברית ונגד המקרתיזם. ב-1951 נקרא שיק לחקירה בפני ועדת הקונגרס בחשד לשיתוף פעולה עם הקומוניסטים. חקירה זו פגעה בו קשות, ובשובו ממנה לקה בלבו ונפטר באלול תשי"א, והוא בן 57 בלבד.

מאייר בכל מאודו

ארתור שיק היה אמן יהודי בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו. אפשר לראותו כיורשם של אמני הסידור, המחזור וההגדה שעיטרו את ספרי הקודש ואת קירות בתי הכנסת במהלך הדורות. בפתח מגילת אסתר שעיטר הוסיף ליד הברכות המסורתיות תפילת יחיד משלו:

א-לוהי עולם, א-לוהי אבותיי אברהם יצחק וישראל, לך ולשמך המהולל אשר אינו מוזכר בספר זה של ניצחון הצדק, בענווה ובצניעות אני מקדיש את פרי עבודת לבי ועמל כפיי, וברגשי תודה שבראת אותי יהודי.

דברים אלה כתב שיק בשנת תש"י, שנה לפני שהלך לעולמו. לראשונה עיטר שיק את מגילת אסתר ב-1925, ואז התרכז בדמותם של גיבוריה. אך המגילה שעיטר ב-1950 נראתה אחרת לגמרי, והשפעת האסון הנורא שפקד את עם ישראל ניכרת בה. את המן צייר כנאצי שצלב קרס מעטר את גלימתו. שיק עצמו מוצג באחד הציורים כשהוא יושב ליד שולחן עבודתו, שעליו מכחולים וצבעים, ומתבונן בהמן התלוי, בד בבד עם כתיבת הברכה הנאמרת אחר קריאת המגילה.

גולת הכותרת של עבודתו הייתה ההגדה של פסח. הוא החל את העבודה בפריז ולצורך השלמתה חזר לפולין. שיק התייעץ עם רבנים בתחום מנהגי הפסח וההלכות המרובות הקשורות לחג, על מנת להביא אותם לידי ביטוי בהגדתו. בתרצ"ה (1935) הוזמן ארתור שיק לסדר פסח בביתו של הרב אליעזר גרשון פרידנזון, ממנהיגי אגודת ישראל בפולין שעמו התיידד, וחלק מהדמויות שהסבו לאותו שולחן סדר, כולל הרב עצמו, הונצח בהגדה המאוירת.

הקהילה היהודית בלבוב מימנה את הוצאת ההגדה, ומהדורתה הראשונה הוקדשה לקהילה זו. ההגדה יצאה לאור ב-1939, חודשים ספורים לפני המלחמה. 125 עותקים הודפסו על קלף, וכל עותק עלה 1,500 דולר – סכום עתק באותם ימים. המטרה הייתה ליצור קרן שבעזרתה תמומן הדפסת מהדורה זולה יותר של ההגדה.

את העותק הראשון של ההגדה רכש מלך אנגליה ג'ורג' השישי, והעותק שמור בספרייה המלכותית בלונדון. כאשר הופיעה ההגדה נכתב בעיתון 'טיימס' כי זהו הספר היפה ביותר בכל תולדות האנושות מאז המציא גוטנברג את הדפוס. מספרים שבימי הבליץ על לונדון לקח עמו המלך ג'ורג' את ההגדה למקלט שבו שהה בעת ההפצצות הגרמניות.

המלחמה גרמה לעיכוב בהפצת ההגדה, ורק בשנות החמישים היא הוצאה שוב לאור. הוצאת מסדה רכשה את זכויות הפרסום, וההגדה הופצה במהדורה יוקרתית – בכריכת כסף או בכריכת קטיפה, ובמהדורה עממית בעשרות אלפי עותקים. כדרכו באיור המגילה, שילב שיק גם בהגדה את מלחמתו בנאציזם ובפשיזם, וצייר את הבן הרשע מארבעת הבנים כקצין נאצי עטור שפם כשל היטלר. שיק אף הוסיף בהגדה פסוקי גאולה וישועה שאינם חלק מהנוסח המסורתי שלה. במהדורה המהודרת, שהיא יקרת המציאות כיום, הוסיפו את הקדמתו ואת תרגומו לאנגלית של פרופ' בצלאל ססיל רות.

ממגילה למגילה

שיק קיבל כאמור אזרחות אמריקנית רק ב-22 למאי 1948, אולם מאורע אחר, שקרה שמונה ימים קודם לכן, ריגש אותו הרבה יותר – הקמת מדינת ישראל. רעייתו יוליה סיפרה שכאשר שמע ברדיו את ההכרזה על הקמת המדינה פרץ שיק בבכי. לכבודה של המדינה הצעירה הוא עיטר את מגילת העצמאות ואת העיתון הרשמי הראשון של ממשלת ישראל שבו הוכרז על ביטול גזרות הספר הלבן. בראש המגילה מופיעה ברכת 'שהחיינו' בשם ומלכות, והמגילה מעוטרת באירועים שונים מחיי העם היהודי. הכיתוב נעשה באותיות מיוחדות הדומות לאלה שבהן השתמש בהגדה ובמגילת אסתר. שתי פסקאות במגילת העצמאות פרי עבודתו של שיק מודגשות במיוחד באותיות גדולות:

לפיכך נתכנסנו אנו, חברי מועצת העם, נציגי היישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית, ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות, אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.
… מתוך ביטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידינו לעדות על הכרזה זו, במושב מועצת המדינה הזמנית על אדמת המולדת, בעיר תל אביב, היום הזה, ערב שבת, ה' אייר תש"ח, 14 במאי 1948.

בתחתית המגילה מונצחים שמות חברי מועצת המדינה לפי סדר חתימתם על המגילה המקורית.

מגילת העצמאות באיורו של שיק חולקה כשי לקוראי 'מעריב', שהיה אז העיתון הנפוץ ביותר במדינה, ובעשרות אלפי בתים ומוסדות היא פיארה ומפארת את הכתלים. ארתור שיק – האמן, החייל והיהודי – לא היה יכול לצפות לגמול גדול מזה.

מהדורות שיק לאספנים

ב-1991 ייסד הרב אירווינג אונגר בארצות הברית אגודה להנצחת מורשתו של ארתור שיק. מטעמה נערכו תערוכות ברחבי ארצות הברית ואירופה, ואף בעיר הולדתו לודז' שבפולין, אך לא – אוי לאותה בושה – במדינת ישראל.

לפני כשנתיים הוציאה האגודה מהדורה חדשה של ההגדה, בצירוף ביוגרפיה של שיק ומאמרים על אודותיו. גם בהוצאה זו נעשו שתי מהדורות: האחת ב-85 עותקים בלבד, בעלות של 15 אלף דולר לעותק; והשנייה, צנועה יותר, ב-215 עותקים, בעלות של כ-8,500 דולר לעותק.

ביוזמת 'מעריב', ובשיתוף החברה האמריקנית ישראלית למו"לות, הופצה מגילת אסתר של ארתור שיק בשתי מהדורות. מהדורה מפוארת בחתימת בתו של שיק, אלכסנדרה, הופצה ב-500 עותקים בלבד, ובידי נמצא עותק מספר 190; ומהדורה עממית במספר רב יותר של עותקים.

עיריית תל אביב קראה רחוב על שמו של ארתור שיק באזור נוה עופר שבדרום העיר. העיתונאי והסופר שמואל לייב שניידרמן כתב ביוגרפיה מקיפה על חייו של ארתור שיק ביידיש, וזו הופיעה בהוצאת י.ל. פרץ בתל אביב.

The post המכחול המגויס appeared first on סגולה.