• אין שאלה של מלחמה כל זמן שהמצרים יושבים בסיני ואינם זזים. איני בטוח שאיזה שהוא כוח יכול לדרוש מהם לצאת מסיני (ראש הממשלה לוי אשכול, ז׳ באייר תשכ"ז, 76.5.71)
• בצרפת וארצות הברית כל הזמן אומרים לנו לא לנגוע בלבנון ובירדן, ובכלל הם מייעצים לנהוג בהתאפקות (ראש הממשלה לוי אשכול, ז׳ באייר תשכ״ז, 76.5.71)
• דווקא המדינות הערביות המתונות ממלאות שליחות רעה מאוד. ירדן אומרת למצרים: ״לאחר שאתם העמדתם צבא מול ישראל, למה אינכם נלחמים?״. נקטנו דרך שליחים מתאימים בפעולה כדי להפחית את הגירוי הזה (שר החוץ אבא אבן, י״א באייר תשכ״ז, 76.5.12)
• ככל יהודי, גם אני רוצה לקוות שברגע האחרון בכל זאת תימצא דרך איכשהו לצאת מהמצוקה הזאת, אבל ההרגשה היא שהמלחמה היא בשער  (שר הפנים משה חיים שפירא, י״א באייר תשכ״ז, 76.5.12)
• הגעתי לכלל מסקנה שכל האוכלוסייה תישאר שם [ביהודה ושומרון], גם אז מוטב שזה יהיה בפיקוחנו מאשר בפיקוח זר … הייתי מעדיף שנראה אותם כחבל אוטונומיה הקשור למדיניות שלנו (שר העבודה יגאל אלון, כ״ז באייר תשכ״ז, 7691.6.6)

• המטה הכללי לא קיבל הסבר אחד — למה מחכים אנו. אני יכול להבין שאנו מחכים למשהו. אם כן, תוציאו את הסוד ונדע למה מחכים אנו! (האלוף משה פלד, כ״ג באייר תשע״ז, 7691.6.2)
• אם נהיה בעיר העתיקה, אולי זה דבר טקסי אבל בעיניי יש לזה חשיבות רבה, שמיד, אם נוכל באופן פיזי מבחינה צבאית לעשות זאת, שראש הממשלה וחבריה, עם שני הרבנים הראשיים, ילכו לכותל המערבי ושם נאמר “שהחיינו״ ו״בשוב ה׳ את שיבת ציון״ וכל מה שצריך לומר (השר מנחם בגין, כ״ז באייר תשכ״ז, 7691.6.6)
• למוזאון רוקפלר נכנסו היום, ואפילו ראיתי שלקחו את המגילות הגנוזות (שר הביטחון משה דיין, כ״ז באייר תשכ״ז, 7691.6.6)

• ח"כ אריה בן אליעזר: החטיבה של מוטה גור שהועברה מאל עריש למחוז ירושלים, הועברה עם תכנית לכיבוש ירושלים או שהועברה לבלום את הכוח הירדני?
  הרמטכ״ל יצחק רבין: היא הועברה עם פקודה לכבוש את ירושלים (י״ח באב תשכ״ז, 7691.8.42)
• הייתי מציע שאנחנו נבחין בין ארץ ישראל המערבית לבין חצי האי סיני … אינני מציע שנטען לבעלות על חצי האי סיני (השר מנחם בגין, ו׳ בסיון תשכ״ז, 7691.6.51)
• המלחמה הזאת לא התבצעה בהתאם לתכניות שנקבעו מראש … התכנית הבסיסית של המטה הכללי כאשר באתי לשם לא כללה את לקיחת שארם א־שייח׳, בפירוש לא כללה את פתיחת המצרים (שר הביטחון משה דיין, י״א באב תשכ״ז, 7691.8.71)
• בסופו של דבר ההבדל בינינו לבין הערבים בענייני ביטחון הוא בזה … שהם אינם אומרים את האמת אלא מטייחים קצת ומייפים קצת … ואני מתברך בכך שאנו איננו כאלה (שר הביטחון משה דיין, י״ח באב תשכ״ז, 7691.8.42)

,

תמונות ממלחמת ששת הימים

לחצו על התמונות לצפייה

The post סודות משולחן הממשלה appeared first on סגולה.

מהם שורשי משפחתך?

נולדתי בקיבוץ תל יוסף. הוריי עלו מאוקראינה לישראל בנפרד בשנות העלייה השלישית. אבי עזב את הבית בגיל 16 לאחר גל פרעות ביהודים והצטרף לצבא האדום. בהמשך הוא הפך לציוני, היה בסיביר והגיע לארץ. משפחתה של אמי התגוררה בעיר סקווירה, לא רחוק מקייב. סבתי ניהלה בית מסחר לקמח ובמקביל ילדה 11 ילדים שמהם נותרו שבעה בחיים, ואילו סבי הסתופף אז בצלו של הרבי. לאחר הפרעות בסקווירה סבי וסבתי ברחו לרומניה עם שני ילדיהם הצעירים. אמי ואחת מאחיותיה עלו לארץ מעט קודם, בסביבות 1922.

בארץ הצטרף אבי לגדוד העבודה ועבד במחצבות. אמי החלה ללמוד בבית הספר לחקלאות של חנה מייזל בנהלל אך לא סיימה אותו כי הייתה צריכה לתמוך באחותה. הוריי נפגשו באחד החוגים של יוצאי רוסיה והחליטו להינשא ולהצטרף לקיבוץ תל יוסף שאז היה בתחילת דרכו. הסיפורים על גורל בני משפחתי שנותרו באוקראינה, ועל גורל היהודים בכלל, חרתו בתודעתי את ההכרה שליוותה אותי לאורך השנים – לא עוד.

עד מתי חיית בקיבוץ?

עזבתי את הקיבוץ בשני שלבים. תחילה בלב, כשהייתי בן 17 והחלטתי שלא אשאר בקיבוץ; ובהמשך בפועל, כעשור מאוחר יותר, כשהתחתנתי. הייתי מאוד עצמאי ולא הסכמתי שיכתיבו לי כיצד לנהוג. למרות שהייתי מדריך בחברת הילדים ובגדנ״ע וניגנתי בתזמורת, לא הרגשתי שאני עושה מה שאני רוצה, ולכן כשהייתי בכיתה י״ב החלטתי לגשת לבגרות אקסטרנית. גייסתי שבעה או שמונה מבני כיתתי, ובחצי השנה האחרונה של הלימודים לא התייצבנו לעבודה והתחלנו להתכונן לבגרות. כמובן שהדבר גרם למהומה בקיבוץ, אך היינו מספיק נחושים ובסופו של דבר הקיבוץ אפילו עזר לנו ודאג לנו למורים, וכך עברנו את הבחינות. תעודת הבגרות שלי מכיתה י״ב מסמלת עבורי עד היום את המפתח שלי ליציאה מעבדות הקיבוץ לחירות אישית ולעצמאות.

השלב הבא היה הגיוס לצבא?

כן. למגינת לבי התגלה אצלי בבדיקות הרפואיות שנערכו לקראת הגיוס רשרוש בלב ולא היה לי כושר קרבי. רציתי ללכת ללמוד בעתודה האקדמאית מתמטיקה ופיזיקה – שהיו האהבות הגדולות שלי – אבל החמצתי את מועד ההרשמה, ולכן התגייסתי לגדנ״ע ולא לנח״ל, כפי שעשו בעלי הפרופיל הקרבי. התגייסתי ב־1952 לגדנ״ע, שם עברתי קורס מדריכים ונשארתי להדריך את הקורסים הבאים.

באותם ימים החלה להתארגן יחידה 101 בפיקודו של אריאל שרון. היו שם הרבה מבני הכיתה שלי בקיבוץ, והם אמרו לי ״בוא, תעשה כמו כולם – לוקחים את הקיטבג ובאים״. אולם אני הגשתי בקשה מסודרת למעבר, ואחרי שבמשך חודשיים לא קיבלתי תשובה התברר לי שמפקד הבסיס לא העביר את הבקשה. כעסתי מאוד, וניצלתי את ההזדמנות כדי לחזור לעתודה האקדמאית. עברתי את המבדקים והתקבלתי. התחלתי ללמוד הנדסת אלקטרוניקה בטכניון, וגם במקרה זה ניהלתי מאבק מול הקיבוץ כדי שיאפשרו לי ללמוד. סיימתי את שנת הלימודים הראשונה ובמקביל עברתי קורס קצינים. בקיבוץ התנו את המשך הלימודים בכך שאלמד הנדסה חקלאית ואהיה מורה לחקלאות. סירבתי, והחלטתי לחזור לצבא להשלים את השירות הסדיר ורק אחר כך להמשיך במסלול הלימודים באופן עצמאי.

בינתיים שמעתי מהחברים ביחידה 101 שהם הצטרפו לצנחנים, ולכן כשהגעתי בחזרה לבקו״ם כקצין ביקשתי להיות בצנחנים. אריק שרון כבר שמע עליי, וכך התחלתי בקריירה של לוחם.

בזכות מה הוענק לך עיטור העוז?

זה היה בעקבות מבצע ׳חץ שחור׳ – פעולת תגמול גדולה שבה הותקף ב־1955 מחנה צבאי מצרי ברצועת עזה. פיקדתי על כוח של עשרה לוחמים, כולם חניכים בקורס מפקדי כיתות. המשימה שלנו הייתה לתקוף את מפקדת הכוחות המצריים באזור המחנה ולהרוס את המבנים שלה. כבר בתחילת הפעולה נתקלנו באש חזקה מאוד. היד שלי התרסקה, המ״פ חטף צרור בראש ונהרג לידי, ורבים נוספים נפצעו. שכבנו מול הגדר כשיורים עלינו ללא הפסקה. מאי שם הופיע סגן מפקד הגדוד אהרן דוידי ושאל אותי מה אני מתכוון לעשות. השבתי שאקח את החיילים הבריאים וניכנס למחנה. הוא אישר את הרעיון והלך. נשארו לי שלושה לוחמים בסך הכל. נכנסנו למחנה, עברנו מעמדה לעמדה ופשוט ירינו כל הזמן. החיילים שלי הגישו לי מחסניות ורימונים ואני יריתי. חייל נוסף נהרג לידי ונשארתי עם שני חיילים. לבסוף המחנה כולו היה בידינו. היו לנו שמונה פצועים ובקושי הצלחנו להוציא משם את כולם. לאחר שדאגתי שכל הפצועים יקבלו טיפול הלכתי בעצמי לרופא והוא שלח אותי לאשפוז בבית חולים. למחרת הגיעו בן גוריון, אריק שרון ואהרן דוידי לבקר את הפצועים. הם הופתעו לראות אותי. שאלו מתי נפצעתי, והשבתי כי מיד בהתחלה, עוד לפני שהמ״פ נהרג, אולם המשכתי לפקד על הכוח כי הייתה משימה לבצע. בעקבות זאת הם המליצו להעניק לי ציון לשבח, ולימים הוא הפך לעיטור העוז.

בעקבות מבצע ׳חץ שחור׳ החליט אריק שרון לקדם אותי ומינה אותי לקצין המודיעין שלו. במשך שנה ורבע למדתי ממנו אינסוף דברים על חכמת המלחמה.

כעבור שנה ורבע בישר לי שרון כי התמניתי להיות מ״פ בגדוד הנח״ל המוצנח בפיקודו של מוטה גור במקום מ״פ שנהרג. קיבלתי את הפיקוד על הפלוגה הזו זמן מועט לפני מבצע קדש, ולמעשה יצאתי למלחמה כמפקד של פלוגה שכמעט לא הכרתי. חודשים אחדים לאחר מבצע קדש השתחררתי מהשירות בצה״ל.

לאחר שעזבת את הצבא חזרת ללימודים?

כן. שבתי לקיבוץ והודעתי שאני מתכוון להמשיך בלימודים. חזרתי לטכניון לשנה שנייה, אך עברתי להנדסת מכונות. לא ביקשתי וגם לא קיבלתי תמיכה כלכלית מהקיבוץ. עבדתי לפרנסתי וקיבלתי הלוואה בזכות היותי נכה צה״ל.

בסוף השנה השלישית ללימודים התחתנתי עם נעמי, ולמרבה אכזבתם של החברים בקיבוץ שראו בי אחד מהבנים המבטיחים, עזבתי את הקיבוץ סופית. התחלנו את חיינו בחוסר כל. אני הייתי אז בשנה הרביעית של לימודיי בטכניון ואשתי למדה בירושלים. בסוף הלימודים התקבלתי לעבודה בירושלים והתגוררנו שם עד שנעמי סיימה את לימודיה. כשחזרנו לחיפה התחלתי ללמוד לתואר שני בחקר ביצועים בטכניון. כעבור שלוש שנים קיבלתי מממשלת ארצות הברית מלגה נדיבה מאוד ללימודים בסטנפורד, ונסענו לשם עם תינוקת בת שנה וחצי. פרק הזמן בסטנפורד היה מיוחד מאוד. למדתי המון וגם בילינו לא מעט, אבל לאחר שנה וחצי גמרתי את הלימודים והרגשתי שאני רוצה לחזור לארץ.

בארץ הייתי מנהל הייצור בחברת בת של אמקור בבית שמש. זו הייתה אז עיירת פיתוח ואני החלטתי שצריך לעשות משהו למען המדינה. במקביל הציעו לי לפקד על גדוד מילואים בחטיבת הצנחנים 55, ולאחר התלבטות קיבלתי את התפקיד. היה קשה מאוד גם להתמסר למפעל וגם לגדוד המילואים, ולכן בשלב כלשהו נעתרתי להצעה – שהגיעה עוד כשהייתי בארצות הברית – להצטרף לצוות החוקרים של המחלקה לפיתוח אמצעי לחימה במטכ״ל. עזבתי את העבודה במפעל, ומוניתי לראש ענף במחלקה לפיתוח אמצעי לחימה שבועות ספורים לפני שפרצה מלחמת ששת הימים. במקביל המשכתי לשמש מג״ד במילואים.

מה היה תפקיד הגדוד במלחמת ששת הימים?

זרקו אותנו לירושלים. היינו אמורים לצנוח באל עריש, אבל העניינים שם התנהלו במהירות ולכן העבירו את החטיבה שלנו, חטיבה 55 בפיקוד מוטה גור, לירושלים. הגדוד של יוסי יפה קיבל את המשימה לכבוש את בית הספר לשוטרים ואת גבעת התחמושת שהייתה אגוז קשה לפיצוח. הגזרה של הגדוד שלי הייתה משייח׳ ג׳ראח וואדי ג׳וז עד למוזאון רוקפלר, והגדוד השלישי תוכנן להתקדם בעקבות הפריצה של הגדוד שלנו לאורך הקו העירוני לכיוון מלון ריבולי. הכרתי את ירושלים טוב יותר מרוב אנשי החטיבה. במהלך השירות הסדיר ישבתי עם הפלוגה שלי בקו העירוני והכרתי את כל העמדות מהצד שלנו, ובתקופה שגרנו בירושלים כמשפחה צעירה טיילנו הרבה ברגל בעיר הקטנה. בנוסף, כקצין המודיעין בפיקודו של אריק שרון השתתפתי במבצעים מסוימים מעבר לגבול. חייליי טוענים כי מספר הנפגעים הקטן יחסית שספג הגדוד שלנו – 12 הרוגים מתוך 96 בחטיבה כולה – הוא בזכות ההיכרות המוקדמת שלי, ובהחלט הייתה לכך השפעה חיובית, בעיקר בגלל שביצענו את כל המהלכים בחיפזון.

האם הייתה תכנית להתקדם לעבר העיר העתיקה?

כשנגמר יום הלחימה הראשון בירושלים ישבנו עם מוטה ליד מוזאון רוקפלר והוא נתן פקודה להמשיך בכיבוש של רכס אוגוסטה ויקטוריה והר הזיתים. הרב גורן הגיע אלינו אז ואמר לי שאמו קבורה בבית העלמין בהר הזיתים. אמרתי לו שברגע שנכבוש את הר הזיתים אקח אותו ונחפש יחד את הקבר שלה. גם הוא וגם מוטה לא דיברו על העיר העתיקה. לא הזכירו את זה. מי שכן הזכיר את זה היה בחור מפלוגה א׳ שלי, יורם זמוש. הוא ביקש ממני כי אם מתישהו תהיה פקודה להיכנס לעיר העתיקה אאפשר לו להיכנס ראשון עם הפלוגה שלו. העברתי את דבריו למוטה בסוף אותה ישיבה והוא הסכים, אך לא הבין באמת מה הוא אומר. כשעלינו למחרת לאוגוסטה ויקטוריה ולהר הזיתים השארתי את פלוגה א׳ של זמוש כעתודה, קרוב יותר לשער האריות, וכשניתנה בקשר הפקודה ״כל הגדודים להיכנס לשער האריות״ אמרתי ליורם: ״יורם סע, כנס״. ברגע הראשון הוא עוד היסס, ולבסוף נכנס. אז נודע לי שאחת המשפחות בבית הכרם, שם חנינו לפני שיצאנו לקרב, נתנה ליורם דגל כחול לבן, וזה הדגל שנתלה על הסככה מעל הכותל המערבי.

מיד אחרי פלוגה א׳ נכנסתי אני עם שתי פלוגות נוספות. את הסגן שלי שלחתי לשער האשפות עם פלוגה נוספת, וביקשתי ממוטה למצוא את הכותל המערבי כי לא ידענו איך יורדים אליו. לבסוף מצאנו את המדרגות וירדנו. היינו הראשונים ליד הכותל, ואחד החיילים צילם את הדגל שנתלה על ידי זמוש מיד כשהגענו.

קצת אחרינו הגיע הרב גורן. שלחתי מישהו מפלוגה ב׳ שיעזור לו להגיע לכותל. כשהגיע הוא התחיל לקרוא תהלים וניסה לתקוע בשופר, אך השפתיים שלו רטטו מהתרגשות. הצעתי לו שאני – שהייתי נגן חצוצרה – אתקע, וכך אכן היה, כפי שגם הונצח בתמונה. זו הייתה התקיעה הראשונה ליד הכותל. אחר כך העניק לי הרב ספר תהלים עם הקדשה בכתב ידו, והוא שמור עמי עד היום. בהקדשה נכתב: ״שי למשחרר הר הבית והכותל המערבי סגן אלוף עוזי עילם. ניתן על יד הכותל המערבי ביום השחרור, כ״ח באייר תשכ״ז. שלמה גורן״.

הרגשת שהייתם חלק מרגע גדול? הייתה התרוממות רוח?

באותם רגעים זו הייתה מבחינתי רק הפסקה קצרה וחלק מהתנהלות הקרב. לא הרשיתי לעצמי לחרוג מתפקידי כמג״ד ודי מהר יצאתי משם עם כל הגדוד. בהמשך עוד היה לנו מגע נוסף עם כוח ירדני – שמונה לגיונרים שלחמו כמו אריות, הרגו אחד מחייליי ופצעו נוספים, כולל אותי. בלילה נשארנו בעיר העתיקה ולמחרת העברנו את האחריות עליה לחטיבה 16. מוטה אמר לנו שהחטיבה לא תילחם יותר, אז לקחתי את הגדוד ועליתי לרמת הגולן. ביום שישי אחר הצהרים, כשחטיבת גולני נאבקה בקרב הידוע בתל פאחר, באתי למוצב של אלוף פיקוד הצפון ואמרתי שאני עם גדוד ומבקש תפקיד. למחרת בבוקר הוטסנו במסוקים וקיבלנו משימה לנחות מעבר לקווי הסורים ולתפוס את הנקודה שנקראת תל פארס. זה היה סופה של המלחמה מבחינתנו, ואז התפניתי לטקסים.

ביום ראשון ארגן מוטה גור מסדר גדול של כל החטיבה על רחבת הר הבית. לי זה לא הספיק. לקחתי את הגדוד, הושבתי את החיילים על המדרגות בין מסגד עומר לבין אל אקצא ואמרתי להם שהשתתפנו במשהו שאנחנו אולי לא מצליחים להבין, אבל יבוא יום ונדע במה לקחנו חלק. בסוף הדברים הצדעתי לגדוד וכל החיילים קמו על הרגליים והצדיעו. ככה עמדנו דקה. כשסיימנו את הטקס הזה עברנו למקום שבו התחילה המלחמה שלנו – בפאתי שכונת ואדי ג׳וז – ושם אספנו אבנים והקמנו אנדרטה לזכר הנופלים. סיתתי באבן את הכיתוב: ״כאן נפלו לוחמי גדוד 71 במערכה״. אחר כך עיריית ירושלים הקימה במקום אנדרטה קבועה. במהלך השנים הוספנו לאנדרטה את שמות לוחמי הגדוד שנהרגו מאז.

מדי שנה מתכנסים חיילי הגדוד ביום ירושלים וזוכרים לא רק את 12 הלוחמים שנפלו במלחמת ששת הימים, אלא את כל העשרות שנפלו בפעולות תגמול ובמלחמות אחרות. זה המקום שמאחד את כולנו עד היום. כמפקד הראשון של הגדוד אני מדבר בטקס הזה כל שנה, ותמיד מדבר גם המג״ד הנוכחי, כך שהמורשת והרוח עוברות מדור לדור.

ממרחק השנים אני חושב שגם היום יש מה ללמוד ממלחמת ששת הימים. אחת הבעיות שאני מזהה היא שאנחנו עדיין מתבשמים מהניצחון ומהעובדה שארץ ישראל כולה בשליטתנו. אני חושב שיש בכך התרחקות מצניעות והתרחקות מהסתכלות נכוחה על המציאות.

לאחר מלחמת ששת הימים חזרתי לתפקידי במחלקה לפיתוח אמצעי לחימה, וממנה הקמנו לימים את היחידה למחקר ופיתוח של המטה הכללי (מו״פ).

כשבוע לפני מלחמת יום הכיפורים, בהיותי בן 38, התמניתי לעמוד בראש מו״פ והועליתי לדרגת תת אלוף. הספקתי לכהן בתפקיד ימים ספורים בלבד לפני שפרצה המלחמה שלאחריה החיים של כולנו נראו אחרת.

 ,

אחרי ששת הימים

כיצד אתה רואה את המעבר מימי ששת הימים לימי יום הכיפורים?

אי אפשר לנתק את מלחמת יום הכיפורים ממלחמת ששת הימים. ששת הימים, למרות שהייתה ברוב המקרים מאולתרת וחפוזה, הסתיימה בניצחון מדהים, ולא הפקנו ממנה את הלקחים הנדרשים. אין מלחמה שהכל מתנהל בה כמו שצריך. יותר מזה, תחושות ההתנשאות והגאווה וההרגשה שאנחנו ואין בלתנו היו חזקות מדי. אני כן ביצעתי בדיקה וערכתי הפקת לקחים עם הגדוד שלי, וכתוצאה מכך שני מפקדי פלוגות שלי וסגן מפקד פלוגה לא נשארו בגדוד. והגדוד הזה, שבמלחמת יום הכיפורים כבר לא פיקדתי עליו, נבחר להיות הראשון שיצלח את תעלת סואץ ויהיה ראש הגשר. אני יודע שלפחות בחלק מהמקרים ההתנהלות הנכונה של הגדוד במלחמת יום הכיפורים נבעה מהעובדה שאנחנו כן הפקנו לקחים. אבל באופן כללי לא הפיקו בצה״ל לקחים ממלחמת ששת הימים וגם לא ממלחמת ההתשה. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים חשבנו שאנחנו יודעים הכל ולכן לקח זמן עד שהתאוששנו והתחלנו להשיב מלחמה. את כמות האבדות אנחנו יודעים.

ההפתעה שנגרמה בעצם פרוץ המלחמה והקרבות הקשים שהיו בתחילתה – שיצאנו מהם רק בזכות חירוף הנפש של הלוחמים – הובילו לתחושה שונה מאוד מזו שהייתה לאחר מלחמת ששת הימים. אני יכול לתת דוגמה מההוויה של המחקר והפיתוח. במהלך מלחמת יום הכיפורים הייתה לי ביקורת על דברים אחדים שלא פיתחנו כהלכה וכתבתי מסמך לקחים. הראיתי את המסמך לסגן שר הביטחון דאז צבי צור, והוא אמר לי שאנחנו לא יכולים להפיץ אותו כי האמת קשה מדי. לא ויתרתי והפצתי את המסמך, ועם הלקחים הללו של המו״פ צעדנו קדימה והגענו למקומות טובים הרבה יותר.

מה חשיבותם של המחקר והפיתוח בצבא?

החשיבות המרכזית נובעת מעובדה שאסור לשכוח: המלחמה שהייתה זו לעולם לא המלחמה שתהיה. צריך תמיד לחשוב על מה שעלול להתפתח בעתיד ולהיערך לכך. כאן חשיבותה ומקומה של קהיליית המחקר, הפיתוח והטכנולוגיה. אנשי המחקר והפיתוח יודעים להסתכל קדימה יותר מרבים אחרים. אפילו אלופי פיקוד עסוקים בעיקר בגזרה שלפניהם ובאתגרי ההווה, והחשיבות של אנשי המו״פ שמסתכלים קדימה ומתכוננים לעתיד הלא צפוי היא קריטית.

למרות החשיבות שראיתי בתפקידי ביחידה למחקר ופיתוח עזבתי די מהר את תפקידי שם, כיוון שיצחק רבין הציע לי להיות מנכ״ל הוועדה לאנרגיה אטומית. ביקשתי שנת שבתון כדי למלא את המצברים ולחזור ללימודי הפיזיקה, וכך היה. לאחר שנה נכנסתי לתפקיד ועבדתי עם ארבעה ראשי ממשלה. תחילה עם רבין, ובהמשך עם מנחם בגין – שלא הדיח אותי למרות שהייתי כביכול מינוי של מפלגת העבודה – יצחק שמיר ושמעון פרס. לאחר עשר שנים החלטתי שכדאי לרענן את המערכת ורציתי לפרוש, אולם רבין, שהיה אז ראש הממשלה ושר הביטחון, ביקש שאמשיך לעבוד אתו. לכן חזרתי ליחידה לפיתוח אמצעי לחימה – שכונתה אז המנהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית (מפא״ת) – ושם פיתחנו בין השאר טילים, לוויינים ומטוסים ללא טייס והרגשתי שיש לי מה לתרום. בתפקיד זה כיהנתי 12 שנה. למעשה רציתי לפרוש עוד קודם ותכננתי להודיע על כך לרבין. נקבעה לנו פגישה ביום ראשון י״ב במרחשון תשנ״ו, אך במוצאי שבת הוא נרצח. החלטתי להישאר בתפקידי בשלב זה, ורק לאחר שנתיים וחצי פרשתי.

תפקידי האחרון בשירות הציבורי היה ראש משלחת של משרד הביטחון בצרפת, וזו הייתה תקופה מרתקת שבמהלכה נוצר שינוי של ממש ביחסים בין ישראל לצרפת. כשסיימתי שם הייתי כבר מעבר לגיל הפרישה והשתחררתי. יצאתי לחיים האזרחיים כפנסיונר בלי שום כוונה להישאר ללא פעילות. הפתיעו אותי לטובה כשהחליטו להעניק לי את פרס ביטחון ישראל למפעל חיים.

באילו דרכים אתה ממשיך היום להיות חלק מהעשייה הציבורית?

כיום אני חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי, שותף בוועדה המייעצת למחקר ופיתוח ביטחוני ובוועדה המייעצת העליונה לשר הביטחון ולרמטכ״ל, ואני גם מרצה ומחנך. אני מלווה פעמים אחדות בשנה את הקורסים הטכנולוגיים של מפא״ת – תלפיות ופסגות. באמצעות כל אלה אני ממשיך להיות מחובר לדברים האמיתיים, לדברים שאני מרגיש שצריך לעשות במדינה הזו, והייתי שמח לראות הרבה יותר אנשים מנצלים כך את חייהם.

במקביל לכך אני מטפח את אהבתי הנושנה לנגינה, ומנגן בחצוצרה בתזמורת כלי הנשיפה של בוגרי הקונסרבטוריון בקרית אונו ובתזמורת הסימפונית ׳אמריטוס׳ בניצוחו של מאסטרו לאונטי וולף. סיימתי לאחרונה שתי קדנציות כחבר בהנהלת האופרה הישראלית, הייתי יו״ר הוועד המנהל של הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה ע״ש לין ותד אריסון בתל אביב ואני חבר בו כבר 25 שנה. המוזיקה מהווה בשבילי ערך מוסף והיא כוח שמניע אותי. הכל מתחבר.

יצירה תרבותית שהותירה בך חותם?

אבי היה אוטודידקט ולמד לקרוא עברית בעצמו. הוא התנדב להיות הספרן של הקיבוץ, וכל ספר חדש שהתאים לי הייתי הראשון לקרוא. זה היה חלק נכבד מהתשתית שסייעה לי לימים בתחומים רבים. הדחיפה לקריאת ספרים שנתן לי אבי בילדותי השפיעה עליי מאוד.

איזו דמות עבר היית רוצה לפגוש לשיחה על כוס קפה?

קשת המפגשים שלי בארץ ובחו״ל היא רחבה מאוד, והקשרים שעליהם אני עדיין שומר עם אנשים שליוו אותי במהלך השנים הם אמיצים. אדם שנפגשתי אתו פעמים אחדות בעבר והייתי שמח להמשיך לשוחח אתו לו היה חי הוא הפיזיקאי האמריקני ממוצא הונגרי, חתן פרס נובל היהודי אדוארד טלר, אבי פצצת המימן. פגשתי אותו כשביקר בישראל בתקופה שהייתי חבר בוועדה לאנרגיה אטומית והוא יעץ לי לצפות בניסוי במכשיר לייזר שנערך בארצות הברית. נסעתי לשם בחשאי ובעקבות מה שלמדתי שם התחלתי בפיתוח מכשיר לייזר נגד טילים, פיתוח שעדיין לא הושלם. המשכתי להיות בקשר עם טלר ונפגשנו שוב בוושינגטון. עם ישראל חייב לו הרבה על תרומתו לפיתוח של אמצעי טכנולוגיה מתקדמים.

תקופה היסטורית שהיית רוצה לחיות בה?

הייתי רוצה לחזור לתקופה שלפני מלחמת ששת הימים, שהייתה בה תחושת אחדות ושותפות גורל.

איזה לקח היסטורי אסור לנו לשכוח?

במלחמת ששת הימים נוכחנו לדעת כי היכולת לאלתר היא מרכיב מרכזי באופי הישראלי. היכולת להגיב לדברים לא שגרתיים ולא ידועים באופן יצירתי. כיוון ששדה הקרב כיום משתנה והאתגרים רבים ומסעירים את הדמיון, היכולת הזו תהיה כנראה לחם חוקנו משך הרבה מאוד שנים. היכולת להסתכל מעבר למה שנמצא ממש בהישג יד היא נכס חשוב, ואני מעז לומר כי זו תכונה המוטבעת בגזע היהודי ואי אפשר לשנות אותה. צריך להכיר בחשיבות של היצירתיות, לטפח אותה ולהשתמש בה בעת הצורך.

לו הייתה לך אפשרות להגיע לצומת דרכים היסטורי ולשנות את מהלך האירועים – לאן היית בוחר להגיע?

הייתי מחזיר את רבין לחיים. רבין היה בן אדם, לא פוליטיקאי. הוא היה איש מופנם ואמיתי. הוא לא ידע לשקר, לא יכול היה לשקר. איש כזה חסר לי, חסר לנו.

האם אתה אופטימי באשר לעתיד מדינת ישראל ולעתיד החברה הישראלית?

אני אופטימי, אך גם זהיר. דור הפלמ״ח כבר הולך ונעלם, הדור שלי, שלא כל כך רחוק מדור הפלמ״ח, גם הוא הולך ונעלם. אני חושב שראוי להסתכל על אלה שהיו מעורבים בהקמת המדינה ובביסוסה וללמוד מהם לעתיד. בנוסף, אתגר גדול שיש להתמודד אתו הוא פיתוח התקשורת הבינאישית, שהיא חשובה וקריטית בעידן הרשתות החברתיות שבו ההידברות בין אנשים מצטמצמת. התופעה הזו מאיימת על העומק ועל המהות, והייתי ממריץ את כולנו לחשוב כיצד ניתן לשמר יכולות חשיבתיות ותפיסת עומק של דברים ולהימנע מלהיות שטוחים מדי.

אני אופטימי, מפני שאת נצח ישראל אי אפשר לבטל. לכאורה הייתה צריכה להיות לי הרגשה שעשיתי הרבה בחיים, ומה כבר אני צריך עוד לעשות, אבל אני לא מרגיש ככה. אני מרגיש שעוד נותר מה לעשות ולכן איני מסתפק במה שהיה. כל זמן שאוכל אחפש מה עוד צריך לעשות ואיך אני יכול להשתלב בעשייה. אני לא חושש מהמצב האישי שלי בעתיד. כל זמן שאני יכול אתרום ככל יכולתי, ו־83 זה בכלל לא גיל.,

תעודת זהות

תת אלוף (במיל׳) עוזי עילם

// נולד ב־1934 בקיבוץ תל יוסף

// ב־1952 התגייס לצבא במסגרת הגדנ״ע

// ב־1954 התנדב לצנחנים והיה ממקימי סיירת 101

// במלחמת ששת הימים היה מג״ד גדוד 71 בחטיבה 55 של הצנחנים

// ב־1972 היה ממקימי היחידה למחקר ופיתוח בצה״ל וחבר במטכ״ל

// ב־1976 מונה כמנכ״ל הוועדה לאנרגיה אטומית

// ב־1986 מונה לראש מפא״ת – המנהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית

// בעל תואר ראשון בהנדסת מכונות ובמנהל עסקים ותואר שני בחקר ביצועים

// חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי, חבר בעמותה הישראלית להגנה מפני טילים וחבר במועצה הלאומית למחקר ופיתוח אזרחי

// מחברם של ספרי המחקר ׳קשת עילם׳ ו׳עדות מן הבור׳, ושל ספרי הפרוזה ׳משולש קליפורניה׳, ׳מלכודת בפריז׳ ו׳סייבר בסינגפור׳

// קיבל אותות ופרסים רבים, ובהם עיטור העוז ופרס ביטחון ישראל למפעל חיים

// נשוי לנעמי, אב לשלושה וסב לשישה

בשתי מילים

ירושלים :: העיר העתיקה

מלחמת ששת הימים :: גאווה ומפח נפש

משפחה :: סוד החיים

קיבוץ  :: לא מתאים לי

הר הבית :: תערובת של מיתוסים

אריאל שרון :: גדול הטקטיקנים

מוזיקה :: שמים כחולים

תל אביב :: קלחת מלהיבה

מדינת ישראל :: מולדת

The post מג״ד בשער האריות appeared first on סגולה.

התייחסות מפורסמת נוספת של רפול לקרב על המנזר הייתה בדבריו בבית הנשיא, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל ב־1978:

"לא הרחק מכאן, לפני שלושים שנה, נקבע בקרב כבד עתידה של ירושלים לחזור ולהיות בירת עם ישראל לנצח. הייתה לי זכות לקחת חלק באותו קרב, וכבוד גדול היום, במקום הזה, לקבל את כהונת הרמטכ"ל" (צביקה דרור, ‘הראל — הקרב על ירושלים‘, עמ‘ 139(.

רפול, כידוע, לא היה מן המרבים לדבר, ובכל זאת, לאחר כשלושים שנות שירות צבאי ניתן היה לצפות שעם כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל ה־11 של מדינת ישראל דבריו יתייחסו לאירועים מגוונים ומשמעותיים בעברו הצבאי, ולא לקרב נקודתי שהתחולל עוד בטרם עבר קורס קצינים. למרות זאת, מבין הקרבות הרבים שבהם השתתף בחר רפול להתייחס דווקא לקרב זה.

כמו רפול, גם רבים מחבריו שלחמו בסן סימון והפכו בחלקם לבעלי תפקידים משמעותיים בצה"ל ובציבוריות הישראלית ראו בקרב זה אירוע מכונן שהשפיע רבות על המשך חייהם.

מה ייחודו של הקרב על המנזר? במה הוא שונה מקרבות אחרים בירושלים ובדרך אליה במלחמת העצמאות, ומדוע הותיר חותם כה עמוק על הלוחמים בו?

 ,

הקרב על ירושלים

בניסן תש"ח (אפריל 1948) נפוצה שמועה שהבריטים מתכוונים לעזוב את ירושלים מוקדם מהצפוי. בקרב מפקדי ההגנה בעיר גבר החשש שעם עזיבתם ייתפסו מתחמים בריטיים צבאיים ואזרחיים בעלי חשיבות על ידי הערבים. כדי למנוע זאת החליט מפקד המחוז דוד שאלתיאל להעלות לירושלים כוח נוסף. היחידה שנבחרה כתגבורת הייתה חטיבת פלמ"ח הראל בפיקודו של יצחק רבין, חטיבה שלחמה באותם ימים באזור פרוזדור ירושלים, "בדרך אל העיר".

החטיבה הועלתה לירושלים חרף התנגדותו התקיפה של רבין שטען כי עדיף להשאירה בפרוזדור כדי לשמר את ההישגים שאליהם הגיעה עד אז ולהמשיך את הפעולות במרחב. החטיבה עלתה לעיר בשיירה שכונתה על שמה 'שיירת הראל'. בעת המעבר בשער הגיא הותקפה השיירה ו־15 לוחמים נהרגו. עם הגעתה לעיר התברר כי השמועות על עזיבתם המוקדמת של הבריטים אינן מדויקות, וכי תכניתם לעזוב את העיר ביום סיום המנדט, ו' באייר תש"ח (15 במאי), נותרה בעינה.

היו אלה ימי ערב פסח, ירושלים הייתה נתונה במצור והשמועה שהפלמ"ח הגיע לעיר עשתה לה כנפיים והגבירה את תחושת הביטחון בקרב התושבים.

בפני שאלתיאל ניצבה ההתלבטות האם להחזיר את החטיבה להמשך פעילות בפרוזדור ירושלים או להשאירה בעיר ולהשתמש בה לפעולה שעד אז לא נמצא כוח אדם מספיק כדי להוציאה את הפועל. זו הייתה ההתלבטות שבעקבותיה יצאה אל הפועל תכנית מגרה שכונתה 'מבצע יבוסי'. במסגרת מבצע יבוסי, שהחל בי"ג בניסן (22 באפריל), תוכנן כיבוש שכונת שייח' ג'ראח המחברת בין העיר העתיקה להר הצופים, כיבוש בית איכסא ונבי סמואל שמצפון לעיר וכיבוש מנזר סן סימון ושכונת קטמון שבדרום ירושלים.

הקרב על מנזר סן סימון התבצע בחלקו השלישי של המבצע, לאחר כישלון מהדהד בניסיון הכיבוש של נבי סמואל. במהלך הקרב שהתחולל בי"ג ובי"ד בניסן נהרגו למעלה משלושים לוחמים ובהם מפקד הפלוגה חיים פוזננסקי (פוזה) ומפקדים רבים נוספים.

המנזר היווני האורתודוקסי סן סימון שכן בנקודה גבוהה בשכונת קטמון, שהתגוררו בה ערבים נוצרים אמידים. מי ששולט במנזר ובגבעה שעליה הוא יושב יכול לצפות לעבר שכונות דרום ירושלים — תלפיות, מקור חיים, ארנונה וקיבוץ רמת רחל — ובאפשרותו לפגוע גם בשכונות הסמוכות קרית שמואל ורחביה. בפיקוד המחוז חששו שהערבים יצליחו לנתק את השכונות הדרומיות משכונות מרכז העיר ומערבה וכך יפגעו ביכולתן לקבל סיוע ולעמוד מול התקפות הערבים. לפיכך הוחלט לכבוש את שכונת קטמון שניצבה בתווך, ולשם כך היה הכרח לכבוש בשלב הראשון את המנזר ואת הגבעה שעליה הוא שוכן.

בכל מחיר

ניסיון ההתקפה הראשון על המנזר נערך בליל י"ח בניסן, אך לאחר מכת אש חזקה לעבר הכוח התוקף החליט יוסף טבנקין, מפקד הגדוד הרביעי של חטיבת הראל שכישלון נבי סמואל היה צרוב בו, כי עדיף לסגת ולדחות את הפעולה.

בצהרי כ' בניסן התכנס מטה הגדוד הרביעי במבנה נטוש בשכונת טלביה ששימש בעבר בית משפט צבאי בריטי. בחדר נכחו המג"ד טבנקין, סגנו עוזי נרקיס, קצין המבצעים אליהו סלע ('רעננה'), שני מפקדי פלוגות — אורי בן ארי ומרדכי (מוטקה) בן פורת וקציני מטה. לא ניתן היה להתעלם גם מנוכחותו של קצין התרבות ('פוליטרוק') בני מרשק, שהפיח רוח עידוד ומוטיבציה בקרב לוחמי החטיבה. על מרשק אמר הסופר יורם קניוק, לוחם בפלוגה ד' של הגדוד:

להילחם על קטמון או בנבי סמואל בלי בני אי אפשר היה, כי היינו כל כך עייפים שהיינו נרדמים תוך כדי ירייה. הוא לא היה עייף. הוא לא ישן אף רגע אחד. הוא יצא לשחרר עולם מכבלים ואנו הלכנו אחריו (אריה חשביה, 'הקרב על סן סימון', עמ' 16).

מרשק היה הקשיש שבחבורה, כבן 35, אך הצעיר מכולם ברוחו. הוא לא הסתפק בתפקידו כאיש תרבות ופיקד בקרבות רבים על היחידה המסייעת.

בחדר הנטוש ניתנה ללוחמים תמונת המצב על כוח האויב בשכונה: ערבים מקומיים בפיקודו של איברהים אבו דאיה, מסגניו של עבד אל קאדר אל חוסייני, וכן מתנדבים עיראקים במספר לא ידוע. הערבים היו מצוידים בנשק קל ובשריוניות — שאחדות מהן נלקחו משיירת נבי דניאל. טבנקין הבהיר ללוחמים הנוכחים בחדר כי את משימת כיבוש המנזר יש לבצע כמעט בכל מחיר. לימים כתב אורי בן ארי:

תדריכו של המג"ד לבצע את המשימה כמעט בכל מחיר לא פסק מלהטריד אותי. פירוש הדבר להמשיך בקרב ובהסתערות גם כאשר הכוח משלם מחיר נורא בחללים ובפצועים … אתה יודע כי יבוא הרגע והמלים "כמעט בכל מחיר" יהיו ניצבות מולך כמו הר שחור ומאיים (אורי בן ארי, 'אחרי!', עמ' 120(

לקראת חצות הלילה עמדו שתי הפלוגות למסדר יציאה לעבר היעד. שתי פלוגות ששורותיהן הידלדלו במהלך הקרבות וכל אחת מהן איבדה כשליש מאנשיה בשבועות הקודמים; שתי פלוגות ששאבו את כוחן מהמפקדים העומדים בראשן ומתושבי ירושלים שליוו אותם במבטם ובתקוותם שיביאו ניצחון ומזור לעיר הפצועה והמיוסרת.

המפקדים פקדו "אחרי!" והפלוגות נעו.

הכוח בפיקודו של מרדכי בן פורת, מפקד פלוגה ג', נע ראשון מכיוון עמק המצלבה דרך הטרסות והשטחים החקלאיים לעבר קטמון. אחריו צעדה פלוגה א' בפיקודו של אורי בן ארי, ובראש הכוח כולו צעד אליהו סלע (רעננה), מפקד הפעולה.

לחיילים היה ברור מהו סדר הפעולות המתוכנן במהלך הקרב. בשלב ראשון תשתלט פלוגתו של בן פורת על שני המבנים הנמצאים ממערב למנזר, מבנים ששימשו בית קיץ לפטריארך ואכסניה לצליינים. לאחר תפיסת המבנים ותוך כדי חיפוי מתוכם תתקוף פלוגתו של בן ארי את מתחם המנזר.

פלוגתו של בן פורת התקדמה לעבר המבנים ועוד קודם שהמ"פ הספיק לתת את פקודת ההסתערות ניתכה לעברה אש חזקה מהמנזר ומהמבנים הסמוכים אליו. קריאות הפצועים נשמעו למרות האש החזקה, אך בין הפצועים היה גם החובש הפלוגתי שקצרה ידו מהושיע.

הלוחמים החלו להשליך רימונים לעבר המבנים. אחד הרימונים פגע בחבית שהכילה חומר דליק, והאש שהתלקחה האירה את האזור ופגעה ביתרון החשכה. פלוגתו של בן ארי לא נחשפה בשלב זה, והוא החליט לנצל את ההמולה ואת העובדה שהאויב עסוק בקרב עם הפלוגה השנייה ועל כן ערני פחות לנעשה סביב. הוא פקד על סגנו דוד אלעזר (דדו) לארגן כיתת מתנדבים שתצטרף אל בן ארי ותשמש כוח פורץ.

על פי תכנונו של בן ארי דדו ואנשיו היו אמורים להעניק חיפוי לחוליית הפריצה בדרכה למנזר ולא לפתוח באש כל עוד האויב לא יעשה זאת. בן ארי קיווה כי הוא והמתנדבים שעמו יגיעו אל המנזר ויצליחו להיכנס למבנה בשקט. אם הדבר לא יתאפשר התכנית הייתה לירות במנעול ולפרוץ פנימה בחיפוי אש מהכוח של דדו. לחוליית הפריצה הצטרף גם מפקד הפעולה רעננה, ואילו בני מרשק נותר עם דדו.

בשתיים בלילה נשמעה פקודת ההסתערות של בן ארי וחוליית הפריצה החלה לרוץ לעבר חומת האבן הנמוכה שהקיפה את המנזר. תוך כדי ריצה נפתחה לעברם אש ונשמעה הקריאה "נפצעתי". ההסתערות נמשכה, החיילים נצמדו לקיר המנזר ופרצו את הפשפש הקטן שהיה מצוי בצדו הצפוני.

עם כניסתם הבחינו הלוחמים בגופותיהן של שתי נזירות. המנזר כולו, על שתי קומותיו, היה ריק מאדם. התברר כי הערבים שראו את עוצמת האש ברחו מפתח אחר.

המלאך רפול

תוך זמן קצר התבהרה תמונת הקרב ושתי הפלוגות תפסו את מבני המתחם ונערכו להגנה מפני התקפות הנגד של הערבים. בין חדרי המנזר נבחרו ואולתרו חדר מפקדה וחדר לטיפול בנפגעים שעליו היו אחראים החובש הפלוגתי אברהם קלאר — ניצול שואה — והחובשים המחלקתיים. כאשר הביט אורי בן ארי מחלון המבנה לעבר התוואי שבו הסתערו מול קנים לוהטים רק דקות ספורות קודם לכן הוא הבחין בפצוע ששכב שם. היה זה אברהם ויסר, השליש הפלוגתי, חייל שבן ארי אהב במיוחד, אולם במצב ששרר בשטח לא ניתן היה להגיע אליו ולחלצו.

הערבים, שהבינו כי המתחם נתפס על ידי הפלמ"ח וידעו את חשיבותו האסטרטגית, החלו בהתקפות חוזרות ונשנות לעברו. הם ניסו להתקרב למנזר ולירות מבעד לחלונות לעבר החדרים הפנימיים. קירות המנזר היו עבים במיוחד והחלונות גבוהים. הלוחמים השתמשו ברהיטי המנזר כדי לבנות עמדות ירי סמוך לחלונות.

אחד הפצועים בקרב היה רפאל איתן שכדור פגע בראשו. רפול, שחשב כי חייו קרובים לקצם, ביקש להמשיך להילחם כל עוד רוח בו. חבריו הושיבו אותו על כיסא שהועמד על שולחן צמוד לחלון, נתנו בידיו רובה אנגלי קצר והוא ניסה לפגוע באויב שהסתתר מאחורי הטרסות שמסביב למנזר. לימים סיפר רפול שמשני צדי החלון, בעובי הקיר, היו ציורי פח של דמויות נוצריות שנפגעו מירי הערבים. כאשר ביקר במקום לאחר המלחמה שאל את הנזיר שאירח אותו למקומם של הציורים. הנזיר הראה לרפול את הציורים המתוקנים והפנה את תשומת לבו לכיתוב מתחת לאחד מהם — המלאך רפאל.

עם שחר התגברה אש האויב והוא אף הצליח להתקרב לקירות המנזר, משם הונס בעזרת רימונים שהוטלו מהגג. פצצות מרגמה נחתו על גג המנזר ובחצרו, ואש צלף שנורתה מבית סמוך בעל תריסים ירוקים הטרידה את לוחמי הפלמ"ח. אחת העמדות המשמעותיות של המגנים הייתה עמדת מקלע על גג המנזר, סמוך למגדל הפעמון שצלצל כל אימת שפגע בו כדור. עמדה זו הייתה חשופה לאש מרגמות ולאש הצלף מבית התריסים הירוקים. הלוחמים בעמדה ידעו שסיכוייהם להיפגע גבוהים, ולמרות זאת כל אימת שמישהו נפצע נמצא מי שהתנדב לאייש את העמדה המסוכנת במקומו.

ידיהם של החובשים בחדר הפצועים היו עמוסות עבודה. מספר הפצועים גדל ככל שהקרב התקדם והסתבך, והציוד הרפואי שעמד לרשותם לא הספיק. החובשים החלו לחבוש את הפצועים בציוד רפואי שהיה שייך לכוח העיראקי שהגן על המנזר ובחלקי בד וכלי מיטה מחפצי הנזירות. ידיו של החובש הפלוגתי אברהם קלאר היו מגואלות בדם חבריו, ומבין כתמי הדם בצבץ המספר שהוטבע על ידו באושוויץ.

הלוחמים העייפים והמותשים לאחר ליל קרב שבמהלכו לא בא אוכל אל פיהם הושפעו ממראה חבריהם הפצועים ההולכים ומתרבים. כעבור זמן מה נפצע גם בני מרשק. האיש, שמלים היו נשקו העיקרי, נפצע בלסתו ופיו נחבש.

ישיבה גורלית

בשעות הבוקר המאוחרות כינס רעננה ישיבת מפקדים. לאחר שקרא את תמונת הקרב הבין כי המצב מחמיר מרגע לרגע והנפגעים מתרבים. למרות שרבים מהפצועים נחבשו וחזרו להילחם, מספר האנשים שהיו כשירים ללחימה הצטמצם בצורה ניכרת. קלאר דיווח על 14 הרוגים ועל למעלה משמונים פצועים בדרגות פציעה שונות. המפקדים שישבו בחדר ידעו כי הניסיונות להחיש להם תגבורת לא צלחו והעריכו כי יש חשש כבד שלא תגיע תגבורת במהלך היום. הם החלו להעלות תרחישים שונים, ובהם גם האפשרות שלא תהיה ברירה אלא לסגת. השאלה הייתה מה יהיה על הפצועים. רבים מהם לא היו מסוגלים ללכת בכוחות עצמם ולא היה די כוח אדם שיוכל לסחוב בעת נסיגה את כל הפצועים. היו מי שחשבו כי לחימה עד טיפת הדם האחרונה היא הדבר הנכון, אחרים התלבטו האם כבר הגיעו להגדרתו של טבנקין "כמעט בכל מחיר".

דברים אלה היו מעבר ליכולת השתיקה של בני מרשק, ולמרות פציעתו הוא קרע את התחבושת מפיו וכשדם ניגר מפצעו הפתוח נזף בלוחמים על הלך הרוח המנוגד לדרך הפלמ"ח. מרשק דחה בלהט את רעיון הנסיגה. "הגשם שיורד עלינו יורד גם על האויב", ציטט את אחת מסיסמאות הצבא האדום. כשקשה לנו קשה גם לו. צריך לכופף את ידיו עוד קצת — ולנצח.

הוחלט שבשלב הראשון תצא מתחומי המנזר שיירה קטנה של הפצועים קל. המשימה לבחור את היוצאים הוטלה על אברהם קלאר, ודדו תדרך אותם לקראת היציאה. כאשר יצאה הקבוצה ונעלמה משדה הראייה של מגני המנזר נשמעה אש כבדה שנפתחה לכיוונם ולא חדלה במשך דקות ארוכות. רק מעטים מבין הפצועים האלה הגיעו בשלום אל הכוחות שהמתינו להם בעמק המצלבה.

לקראת הצהריים, כששיעור הנפגעים כבר עמד על כ־75% מהכוח הלוחם, נדרשו המפקדים להכריע האם נסוגים או נשארים. היה ברור כי אם מחליטים להישאר מדובר על לחימה עד הסוף ללא תנאי, וכי אם מחליטים לסגת צריך להתחיל בהכנות מוקדם ככל האפשר כדי למנוע פגיעה בלוחמים נוספים. לאחר דיון קשה ונוקב שערכו המפקדים במנזר ובו לא הצליחו להגיע להכרעה בין הדאגה לחיי חבריהם לבין הרצון לעמוד במשימתם ולהגן על תושבי ירושלים, הם הציגו את הדילמה בפני המג"ד טבנקין בעזרת מכשיר הקשר, וטבנקין הכריע לאחר שקלול כל הנתונים בעד נסיגה.

בשלב זה הגיעה לשיאה הדילמה הקשה: כיצד ניתן יהיה להוציא את הפצועים הרבים בעזרת כוח האדם הבריא המועט שנותר? לנגד עיני הלוחמים עמד הזיכרון הקשה של חללי שיירת הל"ה ומראה חבריהם הפצועים מהקרב שנערך בנבי סמואל כשבוע קודם. היה ברור שלא יאפשרו מצב שבו הפצועים ייפלו בשבי האויב. הניסיון לימד על התעללות קשה בפצועים ובגופות ההרוגים.

המצפון נדרש להכריע בין סיכון כלל הלוחמים הנסוגים לבין השארת הפצועים במנזר. בלית ברירה הוחלט כי כל המסוגלים ללכת בכוחות עצמם יצאו מהמנזר, הפצועים קל יפונו על אלונקות שיינשאו כל אחת על ידי שני לוחמים, ולוחמים נוספים יהוו כוח חיפוי. על הפצועים קשה וההרוגים נגזר להישאר במנזר. כדי שאלה לא ייפלו בשבי האויב הוחלט שהמפקדים שיישארו אחרונים במנזר יפוצצו אותו על יושביו וכך יהרגו את חבריהם במו ידיהם.

ההכרעה בין מוות לחיים — מי ייסוג ומי יישאר במנזר וסופו נגזר — ניתנה בידי החובש הבכיר אברהם קלאר. מי ששנים ספורות קודם לכן חווה על בשרו את אימת הסלקציה בשערי אושוויץ נאלץ לבחור מבין חבריו הלוחמים מי לחיים ומי למוות.

ניצחון מפתיע

ההכנות הקדחתניות לנסיגה ולפיצוץ חדר הפצועים החלו. מתחת למזרני הפצועים הוטמן חומר נפץ, וזה חובר לפתיל שנועד להפעילו מחוץ לחדר. לקראת השעה שתיים בצהריים היה הכוח מוכן ליציאה ולביצוע הפיצוץ, אך כשהחיילים כבר עמדו לצאת לדרך נשמע בקשר קולו של המג"ד טבנקין שהודיע על ביטול הנסיגה.

דבריו של בני מרשק על הגשם המרטיב את שני הצדדים הוכיחו את עצמם: בשעה שלוחמי הפלמ"ח חשו שמצבם אבוד, גם מצבו של הכוח הערבי התוקף היה בכי רע. הערבים ספגו נפגעים רבים מאש לוחמי הפלמ"ח שהיו מבוצרים היטב במבנה החסון של המנזר. הכוח התוקף ציפה לתגבורת, ושיירת תגבורת ערבית אכן נשלחה מחברון לקטמון. שיירה נוספת יצאה מירושלים כדי להביא לוחמים מחברון, אולם שתי השיירות נפגעו בדרכן על ידי מארב של אנשי גוש עציון ולא הגיעו ליעדן.

בצהריים החלה רשת ההאזנה של הש"י — שירות המודיעין של ההגנה — לקלוט תקשורת אלחוט בין אנשי קטמון למפקדתם בעיר העתיקה. מקטמון הודיעו כי מפקדם אבו דאיה הסתלק בתואנה שהוא יוצא להביא תגבורת, וכי הם מבקשים תגבורת וגם את התערבות הצבא הבריטי שכן ללא עזרה לא יוכלו להחזיק מעמד. המידע הועבר לידיעת המגנים בשעה שתיים. במקביל נצפתה נסיגה של לוחמים ערבים מהשכונה, וגם על כך הועברה הודעה לכוח שבמנזר. טבנקין הורה לתפוס מחדש את העמדות ולהגביר את האש, ואילו האש הערבית נחלשה בהדרגה עד שפסקה.

בשעה חמש, עדיין תחת אש, הגיעה למנזר פלוגה מגדוד מוריה של חטיבת עציוני של החי"ש והחליפה את אנשי הפלמ"ח, למעט כיתה בפיקודו של דדו שנותרה במקום לצורך חפיפה. המראה של עשרות לוחמי התגבורת היהודים שהוחשו לקטמון גרם לכוח הערבי בשכונה לסגת מחשש שינותק, וגם שארית האוכלוסייה האזרחית נמלטה. שכונת קטמון נפלה בידי יהודי ירושלים.

מאיר שלו כתב בספרו 'יונה ונער', העוסק בין השאר בקרב סן סימון:

"בסוף ניצחנו, אבל זה היה מהניצחונות האלה שהמנצח מופתע יותר מהמפסיד" (עמ' 19).

קרב סן סימון נחרת עמוק בלב המשתתפים בו. חיילים שהיו בקרבת רפול בעת שהיה מפקד אוגדה בקרבות הבלימה הקשים בתחילת מלחמת יום הכיפורים העידו ששמעו אותו אומר כי שכשקר ורטוב ויורד עליך גשם גם לאויב קר ורטוב ויורד עליו גשם. לימים סיפר כי גם ברגעים הקשים ביותר במלחמת יום הכיפורים לא פנה לרמטכ"ל דדו בבקשה לקבל פקודת נסיגה, כי ידע שהוא יצטט את אותו המשפט בדיוק, המשפט שצרב בנפשם בני מרשק באותו לילה גורלי במנזר סן סימון. ואכן, בעדותו בוועדת אגרנט שהוקמה כדי לבדוק את ההתנהלות במלחמת יום הכיפורים אמר דדו:

"אני למדתי את החיים שלי במלחמות קודמות. תמיד כשקשה לך, קשה גם לאויב, ורק מי שמחזיק מעמד במצב קשה קצת יותר, שובר את השני" (רונן ברגמן וגיל מלצר, 'מלחמת יום כיפור — זמן אמת', עמ' 134(

קרב סן סימון היה אירוע מכונן עבור הלוחמים שהשתתפו בו, ורבים מהם הפכו למפקדים בכירים בצה"ל. הקרב היה לאחד המיתוסים שהשפיעו על רוח הלחימה של צה"ל ודורות של חיילים ומפקדים התחנכו לאורו. בקרב על המנזר נהרגו 18 לוחמים. באנדרטה המוצבת לזכרם בגן הסמוך נכתב: "כאן עזבום החיים ולא עזבם אומץ הלב".

The post הקרב על הגבעה appeared first on סגולה.