רוח לבשה אותנו אנחנו צעירי הצאן חתומים מטה להיותנו כאיש אחד חברים, והכל לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתא [הקדוש ברוך הוא ושכינתו], לעשות נחת רוח ליוצרנו. ועל דבר זה נכרות ברית בינותנו על פי התנאים הללו שרירין וקיימין.

ראשון הוא שכולנו החתומים מטה, שנים עשר איש כמספר שבטי י-ה, נהיה כולנו אוהבים זה לזה אהבה רבה, אהבת נפש ואהבת הגוף, והכל  לעשות נחת רוח ליוצרנו (בתוך: מאיר בניהו, "שטרי ההתקשרות שלמקובלי ירושלים",'אסופות' ט', תשנ"ה, עמ' ס"ד).

צעירים אלה שרוח לבשה אותם למדו בישיבת המקובלים בית-אל בירושלים והתגבשו בחבורה סביב הרב שלום שרעבי המכונה הרש"ש. הם קיבלו על עצמם התחייבויות הדדיות של הנהגות, חומרות וסייגים במטרה להגיע יחד למעלה רוחנית גבוהה, ולחיזוק התחייבותם חתמו עליה בשטרי התקשרות. הם קראו לעצמם 'חברת אהבת שלום', בעקבות האהבה שרחשו זה לזה ולמנהיגם הרב שלום שרעבי. הם התחייבו להוכיח זה את זה על חטאיהם אבל למחול לזולת אם חטא להם, הם התנזרו מגינונים חיצוניים של כבוד והתחייבו לשמור את דבר התקשרותם בסוד. כיוון שכך, הם גנזו את שטרי ההתקשרות, ואלה התגלו רק למעלה ממאה שנה לאחר ביטולה של החבורה ועוררו עניין רב.

יש מקובלים בירושלים

ישיבת המקובלים בית-אל נוסדה ברובע היהודי בירושלים על ידי הרב גדליה חיון בשנת תצ"ז (1737) כמקום ללימוד תורת הקבלה. עד מהרה נודע שמה בקהילות יהודיות ברחבי העולם ורבים התייחסו אליה כמקור הסמכות בתורת הסוד. את דרכו של הרב חיון בהובלת הישיבה המשיך הרש"ש שעלה מתימן לאחר נדודים שבהם עבר בבומביי, בבצרה, בבגדד ובחלב. בדמותו של הרש"ש נקשרו סיפורים רבים. לפי אחדים מהם הוא הסתיר את גדולתו ואת ידיעותיו בתורה ועבד תחילה כשמש בישיבה. לאחר שהתגלו ידיעותיו בתורה הוא נישא לחנה חיון, בתו של ראש הישיבה. לפי אחד הסיפורים הוא מונה לראש הישיבה לאחר פטירת חותנו בה' באב תקי"א (1751), ולפי סיפור אחר הוא מונה מיד עם גילוי כישרונו.

הרש"ש עיצב את דרכה הקבלית של הישיבה שעסקה בתורת האר"י, ועד היום יש ישיבות מקובלים הממשיכות את דרכם של מקובלי בית-אל. אחד מאפיקי ההשפעה המרכזיים של תורת הרש"ש היו כוונות התפילה שניסח. אלה לא נועדו לקהל הרחב אלא למקובלים שליוו את אמירת התפילות המוכרות בכוונות קבליות המופיעות בסידור כוונות הרש"ש.

פעילותה של ישיבת המקובלים בית-אל והמנהיגות הקבלית של ראשיה נמשכת ברצף מתקופתו של הרב גדליה חיון עד היום. רעש האדמה שפקד את הארץ בתרפ"ז (1927) פגע קשות בבניין הישיבה, אך היא שוקמה והמשיכה לפעול עד תש"ח (1948). עם כיבוש הרובע היהודי על ידי הירדנים במלחמת העצמאות עברה ישיבת בית-אל לשכונת מקור ברוך. באותה תקופה ראש הישיבה היה הרב עובדיה הדאיה. בתשל"ג (1973), כשש שנים לאחר מלחמת ששת הימים, הקים הרב מאיר יהודה גץ, תלמידו של הרב הדאיה, את הישיבה מחדש במקומה המקורי בעיר העתיקה.

לעשות נחת רוח

חבורות תלמידים העוסקים יחד בלימוד קבלה שקיבלו על עצמם הנהגות שונות בשטר התקשרות התקיימו בצורות שונות ובתקופות שונות. כבר בספרות ההיכלות מתוארת חבורה שהתכנסה יחד כדי לעסוק בתורת הסוד, בספר הזוהר מתוארת חבורה סביב רבי שמעון בר יוחאי ובכתבי האר"י מתוארת ההתקשרות של תלמידיו. רבות מהחבורות הללו חתמו מעין חוזה ביניהן. מור אלטשולר סקרה אחדות מהן:

בדור שלאחר רבי יוסף קארו נוסדו בצפת כמה חבורות. ביניהן חבורות התשובה של רבי אליעזר אזכרי … חבורה נוספת היא חבורת האר"י שחבריה ראו עצמם כגלגול נשמותיהם של רבי שמעון בר יוחאי ובני חבורתו, עד כדי כך שהאר"י הושיב את תלמידיו במירון בסדר ישיבת החברים בכינוס הגדול המתואר בזוהר … במאה ה-17 יש להזכיר את שבתי צבי שכינס סביבו חבורה נבחרת, ובמאה ה-18 את החבורה של שר שלום שרעבי שנוסדה בירושלים, ואת חבורתו של רבי משה חיים לוצאטו (רמח"ל) שפעלה באיטליה (מור אלטשולר, 'הסוד המשיחי של החסידות', עמ' 95).

כפי שהראה פרופ' יהודה ליבס, לאורך השנים התכנסו חבורות רבות כדי להחיות חבורות מקובלים קודמות וכדי לחולל ביניהם אהבה שתשפיע לבסוף על האהבה בעולמות העליונים. יסודותיה של 'חברת אהבת שלום' יונקים מתורת האר"י, כפי שכותב תלמידו הרב חיים ויטאל

קודם שהאדם יסדר תפילתו בבית הכנסת מפרשת העקדה ואילך צריך שיקבל עליו מצוות ואהבת לרעך כמוך, ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו … ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד, צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא אבר אחד מן החברים שלו … ואם יש איזה חבר מהם בצרה צריכים כולם לשתף עצמם בצערו או מחמת חולי או מחמת בנים חס ושלום, ויתפללו עליו … ומאוד הזהירני מורי ז"ל בעניין אהבת החברים שלנו של חברתנו (הרב חיים ויטאל, 'שער הכונות', הוצאת מקור חיים, דף א').

בשטרי ההתקשרות של 'חברת אהבת שלום' נכתב כי מטרתם של חבריה "לעשות נחת רוח ליוצרנו … לשם ייחוד קודשא ברוך הוא ושכינתיה". החבורה ביקשה לחזק את השותפות ואת האהבה בין החברים החתומים על השטר, ולבסס את המחויבות ההדדית לחיי חסידות. בפתיחתם של שני שטרות שהחוקר מאיר בניהו מייחס לשנים תקי"ז (1767) ותקי"ח (1768) נכתב כי השותפות המיוחדת נועדה לסייע זה לזה בעבודה רוחנית:

ונתייחדנו כאיש אחד חברים בכל מכל כל לסייע ולעזור ולחזק ולאמץ איש את רעהו לשוב בתשובה ולהוכיח ולהשתתף בצרתו בין בעולם הזה בין בעולם הבא (מאיר בניהו, "שטרי ההתקשרות שלמקובלי ירושלים", 'אסופות' ט', תשנ"ה, עמ' סח).

,

ארבעה שטרות וחידה

מערכת יחסים הדורשת אהבה ומחויבות יכולה לדעת עליות ומורדות. מוכרים לנו ארבעה שטרי התקשרות של המקובלים בישיבת בית-אל משנות השישים של המאה ה-18, בין השנים תקי"ב-תקי"ט. השטר השני שבידינו, משנת תקי"ד, נפתח ברצון להוסיף התחייבויות כדי לחזק את אהבתם, המדומה בדבריהם לדם שיש להאיץ את זרימתו בין החברים כדי שלא ייקרש.

בין המחויבויות שנוספו בשטר זה החברים מקבלים על עצמם ללמוד בבית שנולד בו בן למען שמירתו; להתאמץ בתפילותיהם ובלימודם במקרה שאחד מהם יחלה, ואפילו לצום לרפואתו אם מצבו יחמיר; ולהתפלל בעת יציאת נשמתו של אחד מהחברים. אלא שההתחייבויות היו קשות מדי, ובשנת תקי"ח יש נסיגה מהם: "והסכמנו לבטל העניינים אשר ראה ראינו כי קשים לקיימם" (שם, עמ' סז). בשטרות שנכתבו במהלך השנים יש גם שינויים בזהות החותמים; יש שנגרעים ויש שמיתוספים. אחדים מהחותמים עברו מן העולם, אחרים אולי עברו דירה, וכנראה שהיו גם כאלה שלא הצליחו לעמוד בדרישות הנוקשות. בשטרי ההתקשרות מצוין מספר קבוע של 12 אנשים, כמספר שבטי ישראל, אך בחלקם מספר החותמים עלה על 12.

ארבע דמויות חתומות על כל שטרי ההתקשרות: הרש"ש, הרב רפאל אליעזר פרחי, הרב שמואל אלחדיף והרב שלמה בן דוד פירנאנדיש דיאש. דמויות אחרות מוכרות לנו ממקומות שונים: הרב חיים יוסף דוד אזולאי – החיד"א – שפרסם עשרות ספרים; הרב ישראל יעקב אלגאזי שהתמנה לראשון לציון בתקט"ו (1754); בנו הרב יום טוב אלאגזי שהתמנה אף הוא לראשון לציון בתקל"ג (1773); והרב חיים די לה רוזה שכתב את הספר 'תורת חכם'. על החותמים האחרים ידוע מעט מאוד, והם היו כנראה חברי המעגל הקרוב של חבורת הלומדים בישיבת המקובלים.

השטרות עצמם נותרו כאמור חסויים והתגלו רק כעבור שנים רבות. שטר אחד נמצא בגנזיו של הרב ידידיה רפאל אבולעפיה, ראש ישיבת בית-אל החל מאמצע המאה ה-19. כנראה שבנו חיים אבולעפיה היה הראשון שהתיר לעצמו לפרסם את השטר, והעתקים ממנו הופצו בארצות שונות. אברהם דאנון היה הראשון שקיבל לידיו את השטר בתרמ"ט (1889). שני שטרי התקשרות אחרים פורסמו על ידי הרב יצחק בדהב. השטר האחרון, מתקי"ט (1859), התפרסם על ידי מאיר בניהו מאיר בניהו בתשנ"ה (1995).

שטרי ההתקשרות פורשו על ידי החוקרים באופנים שונים ונוצרו סביבם גם אגדות. השטרות כתובים בכתב ספרדי והחתימות עליהן מסולסלות, ולעתים קרובות טעו המעתיקים והחוקרים בהבנתם. בפתיחת מאמרו על שטרי ההתקשרות מתאר מאיר בניהו את הקשיים במחקר השטרות:

כמחצית היובל הופך אני והופך בנושא הזה, מעיין ובודק כל פרט ופרט, ועד היום לא הגעתי אפילו לשמינית שבשמינית בחקרו שלנושא … משעה שנקרו לפני שטרי ההתקשרות הללו שלמקובלים חברי 'מדרש חסידים', וזכיתי שרובם נגאלו על ידי והם נשמרים בבית גנזיי, רבות הרהרתי והפכתי בנושא ולא עלה בידי אפילו שמץ מנהו ("שטרי ההתקשרות שלמקובלי ירושלים", עמ' יא-יב).

בהערה מוסיף בניהו:

המלומדים חוקרי הקבלה יוסף דן ומשה אידל ויהודה ליבס, כולם כאחד עמדו נבוכים באין בידם כל הסבר למאי דהווה, ויעצוני לא להחמיץ את השעה, לפרסם את העובדות ולהניח פענוחן לאחרים (שם, הערה 1).

אחת החידות במחקר השטרות הייתה התיארוך. הרב ישראל יעקב אלגאזי חתום על שניים מהשטרות, השטר שבניהו מתארך לתקי"ד והשטר שהוא מתארך לתקי"ז. הבעיה היא שהרב אלגאזי נפטר שנה קודם, בתקט"ז. בעקבות מאמרו של אליהו צ'ריקובר שפורסם ביידיש הגיע בניהו למסקנה מרחיקת לכת כי הרב אלגאזי חתם על שטר ההתקשרות לאחר מותו:

גם אם אין אתה מוצא במחקר משהו שראוי להטות לו אוזן, הוא נמצא ודווקא ברחוק, במאמר שנכתב באידיש. כבר אז קבע הכותב שרבי ישראל יעקב אלגאזי חתם בשטר תקי"ז אחרי פטירתו – "בהיותו שוכן עפר" – ונשען גם על הלשון נחת שמי שנאמר בו ברבי יעקב אלגאזי (שם , עמ' יג).

החוקר שאול חנא קוק, אחיו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, טען כי הטעות נבעה משימוש בגימטריות כדי לציין את התאריך, וכי בשל טעות בהעתקה השטר התקבל תאריך חתימה המאוחר בחמש שנים מהתאריך האמיתי – שנת תקי"ב. אם אכן כך, נראה שלא יהיה צורך להטריח את הרב אלגאזי מן המתים. קוק גם מוסיף כי הסגנון של השטר שיוחס בעבר לשנת תקי"ז כתוב בסגנון מתאים לכינוס של חברה חדשה, והוא מסכם את דבריו:

שנה זו [תקי"ב] מתקבלת על הדעת מטעם נוסף: באותה שנה נתמנה רבי שלום שרעבי למשרת 'הרב החסיד' בבית הכנסת של המקובלים בית-אל, אחר פטירתו של המייסד רבי גדליה חיון. ומסתבר שסמוך להתמנותו של הרש"ש השתדל לרכז מסביבו חוג מתאים לרוחו, ותקנות החברה ונוסח ההתקשרות מתאים לרוחו של הרש"ש.

,

החברים היריבים

שטרי ההתקשרות מבטאים קרבה ושותפות בין חותמיהם, ולכן הגילוי ששררו מתחים אידאולוגיים עקרוניים בין רש"ש לבין הרב אלגאזי מעורר תמיהה.

הספר 'חמדת ימים', שפורסם לראשונה בעילום שם בתצ"א (1731) באיזמיר, מזוהה עם הרב אלגאזי. בפתיחה לספר מציג הרב אלגאזי את עצמו כמביא לדפוס של הספר ומספר כי קנה את כתב היד בצפת. הוא משבח את המחבר על גדולתו, אך לא מציין את שמו. 'חמדת ימים' כולל אוסף של מנהגים וקטעי לימוד לתאריכים השונים בלוח השנה העברי, ובין השאר הוא המקור לסדר ט"ו בשבט שהתקבל על ידי ציבור רחב. הספר נשען על קבלת האר"י, אך יש לו גם מקורות אחרים, כולל מקורות שבתאיים. הייתה לספר השפעה עצומה והוא הודפס במהדורות רבות, אך גם עורר פולמוס חריף שעסק בזהותו מחברו ובאופיו, בעיקר לאחר שרבי יעקב עמדין טען כי מדובר בספר שבתאי. המחלוקת על שבתאותו של 'חמדת ימים' והדיון על מחברו התגלגלו עד למחקר המודרני, וכיום החוקרים סבורים כי לרב אלגאזי היה תפקיד חשוב בחיבורו.

הרש"ש הביע התנגדות עזה לספר 'חמדת ימים'. לאור הקרבה הנדרשת על פי שטרי ההתקשרות של 'חברת אהבת שלום' בין חבריה – שהרש"ש והרב אלגאזי הם הדמויות המשמעויות ביותר החתומות על שני שטרי ההתקשרות הראשונים שלה – מוזר לגלות שהייתה מחלוקת חריפה כל כך בין ראש הישיבה הצעיר לבין הרב אלגאזי אשר היה מבוגר ממנו בכארבעים שנה ומונה שנה לפני פטירתו לראשון לציון.

התנגדותו של הרש"ש לספר 'חמדת ימים' הובעה במכתב ששלח לחכמי תוניס לאחר פטירתו של הרב אלגאזי, בתשובה לשאלותיהם בעניינים הלכתיים וקבליים שונים, ובהם סדר הכוונות והשתלשלות העולמות. בפתיחת המכתב רומז הרש"ש כי שאלותיהם נובעות מכך שהם אינם מתבססים על קבלת האר"י אלא על מקורות קבליים אחרים שנראים בעיניו שגויים, ובהם הספר 'חמדת ימים'. הוא כותב כי הוא מתנגד גם לספרו של הרב עמנואל חי ריקי 'משנת חסידים', ומנחה אותם כי עליהם לדבוק בדברי האר"י לפי ספריו של הרב חיים ויטאל ולא לעסוק במקורות קבליים אחרים.

גם בעיניי ייפלא איך כבוד תורתם משגיחים על דברי ספרי שאר המקובלים, כגון 'חמדת ימים' ו'משנת חסידים' וכיוצא, שדבריהם מעורבים ומיוסדים על שאר תלמידי הרב ז"ל אשר לא סמך ידו עליהם, ואין ראוי לסמוך כי אם על דברי האר"י ז"ל ותלמידו מהרח"ו זלה"ה [מורנו הרב חיים ויטאל זיכרונו לחיי העולם הבא] ('ספר נהר שלום', הוצאות מקור חיים, עמ' 66).

נראה כי על אף שהלומדים בישיבת בית-אל עיגנו את השותפות הרוחנית ביניהם בחוזה, הרי שלא היה בו די כדי לכפות את דעתו של הרש"ש על יתר בני החבורה, ובמיוחד לא על הרב אלגאזי הקשיש ממנו שהיה בעל מעמד עצמאי.

אגדת הקומונה

בתחילת המאה העשרים ייחסו סופרים וחוקרים אופי סוציאליסטי לשטרי ההתקשרות וראו בהם בטעות דגם מוקדם לרעיון הקומונות שהתפתח בארץ ישראל באותה תקופה. מי שעמד על הטעות היה, שוב, שאול חנא קוק:

בימינו נוצרה אגדה שהחברה של חוגי המקובלים נוסדה על יסוד של שיתוף הרכוש (קומונה בלע"ז), והאגדה מתגלגלת מספר לספר ועוברת מפה לאוזן בחוגי אוהדי הקומונה. והיות שלאגדה זו אין כל יסוד ונוצרה על יסוד טעות מעתיק של אחת התעודות, ואני הייתי 'עד ראיה' של יצירה זו, אני מוצא לי לחובה לרשום הדבר לזיכרון (שאול חנא קוק, 'עיונים ומחקרים' ספר שני, עמ' 158).

הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (אז"ר) היה הראשון שראה בשטרי ההתקשרות הקבלה לרעיון הקומונה ופרסם את הדברים במאמר שכתב בתרפ"ג. הרעיון של אז"ר התגלגל גם לספרו של אליעזר ריבלין 'תולדות חכמי ירושלים' שדיבר על "התאחדות חברים מושבעים לאהבת חברים עם שיתוף הרכוש" (שם, עמ' 159), וההיסטוריון אליהו צ'ריקובר חזר על הרעיון אף הוא. יסוד הטעות היה קריאה שגויה בשטר ההתקשרות. אז"ר מביא במאמר את נוסח אחד משטרי ההתקשרות, ולפני כן הוא מקדים הקדמה שבה הוא מתאר את משמעותו של שטר ההתקשרות:

הקומונה, בתור אידאה, נגלית בין המקובלים בארץ ישראל לפני 166 שנה. הקבלה, השואפת לאחדות ושוויון גמורים, היא שהכשירה את הקרקע לצמיחת הקומונה … כפי הנראה גדולה הייתה מאוד השפעת המקובל רבי חיים בן עטר ברוח זו, והיא שהניעה את תלמידיו, גדולי התורה הנגלית והנסתרת, לייסד חבורה קומוניסטית גם בגשמיות וגם ברוחניות, וכן הועילה השפעת הרב המקובל רבי ישראל יעקב אלגאזי (א"ז רבינוביץ, "הקומונה אצל המקובלים בירושלים", 'ספר השנה של ארץ ישראל', שנה ראשונה, תרפ"ג, עמ' 469).

שאול חנא קוק הסביר מהיכן צמחה הטעות של אז"ר ושל ההולכים בעקבותיו בקריאת שטר ההתקשרות. בשטר מתחייבים החברים לדבקות רוחנית ולהפרדה בעניינים גשמיים: "לעשות נחת רוח ליוצרנו בדביקו ברוחא חדא, אך בחלקות לעניין הגש"ם בלבד". באחת ההעתקות של השטר המלה הגש"ם לא הייתה ברורה למעתיק והוא כתב "בעניין הנשים". מנוסח זה הסיק אז"ר כי החותמים על השטר היו שותפים בכל מלבד בנשיהם, ואם כך הרי שמדובר בקומונה. קוק כותב כי הוא העמיד את אז"ר על טעות זו בקריאת השטר וזה אכן תיקן את הנוסח וכתב הגש"ם, אולם הוא לא נתן לעובדות לבלבל אותו ולא שינה את מסקנתו בדבר הקומונה:

אז"ר הראה לי את המאמר לפני ההדפסה והערותי לו שהנוסח "הנשים" הוא טעות, וכי צריך להיות "הגש"ם", והמצאתי לו את מחברתו של בדהב ששם נדפס הכתוב משנת תקי"ח. הזקן החביב תיקן את הנוסח, אבל על מאמרו הבנוי על טעות לא ויתר ופרסמו, וכך נוצרה האגדה (שאול חנא קוק, 'עיונים ומחקרים' ספר שני, עמ' 159).

קוק מוכיח את הטעות מכתבי ההתקשרות עצמם:

בכל כתבי ההתקשרות אין זכר לא לקומונה ולא לקופה משותפת, ולהפך, נזכר שם שיפריש כל אחד לצדקה "מממונו", ושיעזרו אחד להשני מהבא לידו וכדומה (שם, עמ' 158).

תורת הסוד מאפשרת חיבור בין שאיפות מוחלטות לבין עמימות גדולה, ולכן היא מאפשרת חיבור ואהבה בין אנשים שונים זה מזה. כך אפשר אולי להסביר את החיבור בין רש"ש לרב אלגאזי למרות פערי ההשקפה ביניהם, וכך אפשר גם להסביר איך שאבו סוציאליסטים בראשית המאה העשרים השראה ממקובלים החושבים אחרת מהם, השראה לגרסה אחרת של תיקון עולם.

The post חבורת סוד בהחלט appeared first on סגולה.

מהם שורשי משפחתך?

נולדתי בקיבוץ תל יוסף. הוריי עלו מאוקראינה לישראל בנפרד בשנות העלייה השלישית. אבי עזב את הבית בגיל 16 לאחר גל פרעות ביהודים והצטרף לצבא האדום. בהמשך הוא הפך לציוני, היה בסיביר והגיע לארץ. משפחתה של אמי התגוררה בעיר סקווירה, לא רחוק מקייב. סבתי ניהלה בית מסחר לקמח ובמקביל ילדה 11 ילדים שמהם נותרו שבעה בחיים, ואילו סבי הסתופף אז בצלו של הרבי. לאחר הפרעות בסקווירה סבי וסבתי ברחו לרומניה עם שני ילדיהם הצעירים. אמי ואחת מאחיותיה עלו לארץ מעט קודם, בסביבות 1922.

בארץ הצטרף אבי לגדוד העבודה ועבד במחצבות. אמי החלה ללמוד בבית הספר לחקלאות של חנה מייזל בנהלל אך לא סיימה אותו כי הייתה צריכה לתמוך באחותה. הוריי נפגשו באחד החוגים של יוצאי רוסיה והחליטו להינשא ולהצטרף לקיבוץ תל יוסף שאז היה בתחילת דרכו. הסיפורים על גורל בני משפחתי שנותרו באוקראינה, ועל גורל היהודים בכלל, חרתו בתודעתי את ההכרה שליוותה אותי לאורך השנים – לא עוד.

עד מתי חיית בקיבוץ?

עזבתי את הקיבוץ בשני שלבים. תחילה בלב, כשהייתי בן 17 והחלטתי שלא אשאר בקיבוץ; ובהמשך בפועל, כעשור מאוחר יותר, כשהתחתנתי. הייתי מאוד עצמאי ולא הסכמתי שיכתיבו לי כיצד לנהוג. למרות שהייתי מדריך בחברת הילדים ובגדנ״ע וניגנתי בתזמורת, לא הרגשתי שאני עושה מה שאני רוצה, ולכן כשהייתי בכיתה י״ב החלטתי לגשת לבגרות אקסטרנית. גייסתי שבעה או שמונה מבני כיתתי, ובחצי השנה האחרונה של הלימודים לא התייצבנו לעבודה והתחלנו להתכונן לבגרות. כמובן שהדבר גרם למהומה בקיבוץ, אך היינו מספיק נחושים ובסופו של דבר הקיבוץ אפילו עזר לנו ודאג לנו למורים, וכך עברנו את הבחינות. תעודת הבגרות שלי מכיתה י״ב מסמלת עבורי עד היום את המפתח שלי ליציאה מעבדות הקיבוץ לחירות אישית ולעצמאות.

השלב הבא היה הגיוס לצבא?

כן. למגינת לבי התגלה אצלי בבדיקות הרפואיות שנערכו לקראת הגיוס רשרוש בלב ולא היה לי כושר קרבי. רציתי ללכת ללמוד בעתודה האקדמאית מתמטיקה ופיזיקה – שהיו האהבות הגדולות שלי – אבל החמצתי את מועד ההרשמה, ולכן התגייסתי לגדנ״ע ולא לנח״ל, כפי שעשו בעלי הפרופיל הקרבי. התגייסתי ב־1952 לגדנ״ע, שם עברתי קורס מדריכים ונשארתי להדריך את הקורסים הבאים.

באותם ימים החלה להתארגן יחידה 101 בפיקודו של אריאל שרון. היו שם הרבה מבני הכיתה שלי בקיבוץ, והם אמרו לי ״בוא, תעשה כמו כולם – לוקחים את הקיטבג ובאים״. אולם אני הגשתי בקשה מסודרת למעבר, ואחרי שבמשך חודשיים לא קיבלתי תשובה התברר לי שמפקד הבסיס לא העביר את הבקשה. כעסתי מאוד, וניצלתי את ההזדמנות כדי לחזור לעתודה האקדמאית. עברתי את המבדקים והתקבלתי. התחלתי ללמוד הנדסת אלקטרוניקה בטכניון, וגם במקרה זה ניהלתי מאבק מול הקיבוץ כדי שיאפשרו לי ללמוד. סיימתי את שנת הלימודים הראשונה ובמקביל עברתי קורס קצינים. בקיבוץ התנו את המשך הלימודים בכך שאלמד הנדסה חקלאית ואהיה מורה לחקלאות. סירבתי, והחלטתי לחזור לצבא להשלים את השירות הסדיר ורק אחר כך להמשיך במסלול הלימודים באופן עצמאי.

בינתיים שמעתי מהחברים ביחידה 101 שהם הצטרפו לצנחנים, ולכן כשהגעתי בחזרה לבקו״ם כקצין ביקשתי להיות בצנחנים. אריק שרון כבר שמע עליי, וכך התחלתי בקריירה של לוחם.

בזכות מה הוענק לך עיטור העוז?

זה היה בעקבות מבצע ׳חץ שחור׳ – פעולת תגמול גדולה שבה הותקף ב־1955 מחנה צבאי מצרי ברצועת עזה. פיקדתי על כוח של עשרה לוחמים, כולם חניכים בקורס מפקדי כיתות. המשימה שלנו הייתה לתקוף את מפקדת הכוחות המצריים באזור המחנה ולהרוס את המבנים שלה. כבר בתחילת הפעולה נתקלנו באש חזקה מאוד. היד שלי התרסקה, המ״פ חטף צרור בראש ונהרג לידי, ורבים נוספים נפצעו. שכבנו מול הגדר כשיורים עלינו ללא הפסקה. מאי שם הופיע סגן מפקד הגדוד אהרן דוידי ושאל אותי מה אני מתכוון לעשות. השבתי שאקח את החיילים הבריאים וניכנס למחנה. הוא אישר את הרעיון והלך. נשארו לי שלושה לוחמים בסך הכל. נכנסנו למחנה, עברנו מעמדה לעמדה ופשוט ירינו כל הזמן. החיילים שלי הגישו לי מחסניות ורימונים ואני יריתי. חייל נוסף נהרג לידי ונשארתי עם שני חיילים. לבסוף המחנה כולו היה בידינו. היו לנו שמונה פצועים ובקושי הצלחנו להוציא משם את כולם. לאחר שדאגתי שכל הפצועים יקבלו טיפול הלכתי בעצמי לרופא והוא שלח אותי לאשפוז בבית חולים. למחרת הגיעו בן גוריון, אריק שרון ואהרן דוידי לבקר את הפצועים. הם הופתעו לראות אותי. שאלו מתי נפצעתי, והשבתי כי מיד בהתחלה, עוד לפני שהמ״פ נהרג, אולם המשכתי לפקד על הכוח כי הייתה משימה לבצע. בעקבות זאת הם המליצו להעניק לי ציון לשבח, ולימים הוא הפך לעיטור העוז.

בעקבות מבצע ׳חץ שחור׳ החליט אריק שרון לקדם אותי ומינה אותי לקצין המודיעין שלו. במשך שנה ורבע למדתי ממנו אינסוף דברים על חכמת המלחמה.

כעבור שנה ורבע בישר לי שרון כי התמניתי להיות מ״פ בגדוד הנח״ל המוצנח בפיקודו של מוטה גור במקום מ״פ שנהרג. קיבלתי את הפיקוד על הפלוגה הזו זמן מועט לפני מבצע קדש, ולמעשה יצאתי למלחמה כמפקד של פלוגה שכמעט לא הכרתי. חודשים אחדים לאחר מבצע קדש השתחררתי מהשירות בצה״ל.

לאחר שעזבת את הצבא חזרת ללימודים?

כן. שבתי לקיבוץ והודעתי שאני מתכוון להמשיך בלימודים. חזרתי לטכניון לשנה שנייה, אך עברתי להנדסת מכונות. לא ביקשתי וגם לא קיבלתי תמיכה כלכלית מהקיבוץ. עבדתי לפרנסתי וקיבלתי הלוואה בזכות היותי נכה צה״ל.

בסוף השנה השלישית ללימודים התחתנתי עם נעמי, ולמרבה אכזבתם של החברים בקיבוץ שראו בי אחד מהבנים המבטיחים, עזבתי את הקיבוץ סופית. התחלנו את חיינו בחוסר כל. אני הייתי אז בשנה הרביעית של לימודיי בטכניון ואשתי למדה בירושלים. בסוף הלימודים התקבלתי לעבודה בירושלים והתגוררנו שם עד שנעמי סיימה את לימודיה. כשחזרנו לחיפה התחלתי ללמוד לתואר שני בחקר ביצועים בטכניון. כעבור שלוש שנים קיבלתי מממשלת ארצות הברית מלגה נדיבה מאוד ללימודים בסטנפורד, ונסענו לשם עם תינוקת בת שנה וחצי. פרק הזמן בסטנפורד היה מיוחד מאוד. למדתי המון וגם בילינו לא מעט, אבל לאחר שנה וחצי גמרתי את הלימודים והרגשתי שאני רוצה לחזור לארץ.

בארץ הייתי מנהל הייצור בחברת בת של אמקור בבית שמש. זו הייתה אז עיירת פיתוח ואני החלטתי שצריך לעשות משהו למען המדינה. במקביל הציעו לי לפקד על גדוד מילואים בחטיבת הצנחנים 55, ולאחר התלבטות קיבלתי את התפקיד. היה קשה מאוד גם להתמסר למפעל וגם לגדוד המילואים, ולכן בשלב כלשהו נעתרתי להצעה – שהגיעה עוד כשהייתי בארצות הברית – להצטרף לצוות החוקרים של המחלקה לפיתוח אמצעי לחימה במטכ״ל. עזבתי את העבודה במפעל, ומוניתי לראש ענף במחלקה לפיתוח אמצעי לחימה שבועות ספורים לפני שפרצה מלחמת ששת הימים. במקביל המשכתי לשמש מג״ד במילואים.

מה היה תפקיד הגדוד במלחמת ששת הימים?

זרקו אותנו לירושלים. היינו אמורים לצנוח באל עריש, אבל העניינים שם התנהלו במהירות ולכן העבירו את החטיבה שלנו, חטיבה 55 בפיקוד מוטה גור, לירושלים. הגדוד של יוסי יפה קיבל את המשימה לכבוש את בית הספר לשוטרים ואת גבעת התחמושת שהייתה אגוז קשה לפיצוח. הגזרה של הגדוד שלי הייתה משייח׳ ג׳ראח וואדי ג׳וז עד למוזאון רוקפלר, והגדוד השלישי תוכנן להתקדם בעקבות הפריצה של הגדוד שלנו לאורך הקו העירוני לכיוון מלון ריבולי. הכרתי את ירושלים טוב יותר מרוב אנשי החטיבה. במהלך השירות הסדיר ישבתי עם הפלוגה שלי בקו העירוני והכרתי את כל העמדות מהצד שלנו, ובתקופה שגרנו בירושלים כמשפחה צעירה טיילנו הרבה ברגל בעיר הקטנה. בנוסף, כקצין המודיעין בפיקודו של אריק שרון השתתפתי במבצעים מסוימים מעבר לגבול. חייליי טוענים כי מספר הנפגעים הקטן יחסית שספג הגדוד שלנו – 12 הרוגים מתוך 96 בחטיבה כולה – הוא בזכות ההיכרות המוקדמת שלי, ובהחלט הייתה לכך השפעה חיובית, בעיקר בגלל שביצענו את כל המהלכים בחיפזון.

האם הייתה תכנית להתקדם לעבר העיר העתיקה?

כשנגמר יום הלחימה הראשון בירושלים ישבנו עם מוטה ליד מוזאון רוקפלר והוא נתן פקודה להמשיך בכיבוש של רכס אוגוסטה ויקטוריה והר הזיתים. הרב גורן הגיע אלינו אז ואמר לי שאמו קבורה בבית העלמין בהר הזיתים. אמרתי לו שברגע שנכבוש את הר הזיתים אקח אותו ונחפש יחד את הקבר שלה. גם הוא וגם מוטה לא דיברו על העיר העתיקה. לא הזכירו את זה. מי שכן הזכיר את זה היה בחור מפלוגה א׳ שלי, יורם זמוש. הוא ביקש ממני כי אם מתישהו תהיה פקודה להיכנס לעיר העתיקה אאפשר לו להיכנס ראשון עם הפלוגה שלו. העברתי את דבריו למוטה בסוף אותה ישיבה והוא הסכים, אך לא הבין באמת מה הוא אומר. כשעלינו למחרת לאוגוסטה ויקטוריה ולהר הזיתים השארתי את פלוגה א׳ של זמוש כעתודה, קרוב יותר לשער האריות, וכשניתנה בקשר הפקודה ״כל הגדודים להיכנס לשער האריות״ אמרתי ליורם: ״יורם סע, כנס״. ברגע הראשון הוא עוד היסס, ולבסוף נכנס. אז נודע לי שאחת המשפחות בבית הכרם, שם חנינו לפני שיצאנו לקרב, נתנה ליורם דגל כחול לבן, וזה הדגל שנתלה על הסככה מעל הכותל המערבי.

מיד אחרי פלוגה א׳ נכנסתי אני עם שתי פלוגות נוספות. את הסגן שלי שלחתי לשער האשפות עם פלוגה נוספת, וביקשתי ממוטה למצוא את הכותל המערבי כי לא ידענו איך יורדים אליו. לבסוף מצאנו את המדרגות וירדנו. היינו הראשונים ליד הכותל, ואחד החיילים צילם את הדגל שנתלה על ידי זמוש מיד כשהגענו.

קצת אחרינו הגיע הרב גורן. שלחתי מישהו מפלוגה ב׳ שיעזור לו להגיע לכותל. כשהגיע הוא התחיל לקרוא תהלים וניסה לתקוע בשופר, אך השפתיים שלו רטטו מהתרגשות. הצעתי לו שאני – שהייתי נגן חצוצרה – אתקע, וכך אכן היה, כפי שגם הונצח בתמונה. זו הייתה התקיעה הראשונה ליד הכותל. אחר כך העניק לי הרב ספר תהלים עם הקדשה בכתב ידו, והוא שמור עמי עד היום. בהקדשה נכתב: ״שי למשחרר הר הבית והכותל המערבי סגן אלוף עוזי עילם. ניתן על יד הכותל המערבי ביום השחרור, כ״ח באייר תשכ״ז. שלמה גורן״.

הרגשת שהייתם חלק מרגע גדול? הייתה התרוממות רוח?

באותם רגעים זו הייתה מבחינתי רק הפסקה קצרה וחלק מהתנהלות הקרב. לא הרשיתי לעצמי לחרוג מתפקידי כמג״ד ודי מהר יצאתי משם עם כל הגדוד. בהמשך עוד היה לנו מגע נוסף עם כוח ירדני – שמונה לגיונרים שלחמו כמו אריות, הרגו אחד מחייליי ופצעו נוספים, כולל אותי. בלילה נשארנו בעיר העתיקה ולמחרת העברנו את האחריות עליה לחטיבה 16. מוטה אמר לנו שהחטיבה לא תילחם יותר, אז לקחתי את הגדוד ועליתי לרמת הגולן. ביום שישי אחר הצהרים, כשחטיבת גולני נאבקה בקרב הידוע בתל פאחר, באתי למוצב של אלוף פיקוד הצפון ואמרתי שאני עם גדוד ומבקש תפקיד. למחרת בבוקר הוטסנו במסוקים וקיבלנו משימה לנחות מעבר לקווי הסורים ולתפוס את הנקודה שנקראת תל פארס. זה היה סופה של המלחמה מבחינתנו, ואז התפניתי לטקסים.

ביום ראשון ארגן מוטה גור מסדר גדול של כל החטיבה על רחבת הר הבית. לי זה לא הספיק. לקחתי את הגדוד, הושבתי את החיילים על המדרגות בין מסגד עומר לבין אל אקצא ואמרתי להם שהשתתפנו במשהו שאנחנו אולי לא מצליחים להבין, אבל יבוא יום ונדע במה לקחנו חלק. בסוף הדברים הצדעתי לגדוד וכל החיילים קמו על הרגליים והצדיעו. ככה עמדנו דקה. כשסיימנו את הטקס הזה עברנו למקום שבו התחילה המלחמה שלנו – בפאתי שכונת ואדי ג׳וז – ושם אספנו אבנים והקמנו אנדרטה לזכר הנופלים. סיתתי באבן את הכיתוב: ״כאן נפלו לוחמי גדוד 71 במערכה״. אחר כך עיריית ירושלים הקימה במקום אנדרטה קבועה. במהלך השנים הוספנו לאנדרטה את שמות לוחמי הגדוד שנהרגו מאז.

מדי שנה מתכנסים חיילי הגדוד ביום ירושלים וזוכרים לא רק את 12 הלוחמים שנפלו במלחמת ששת הימים, אלא את כל העשרות שנפלו בפעולות תגמול ובמלחמות אחרות. זה המקום שמאחד את כולנו עד היום. כמפקד הראשון של הגדוד אני מדבר בטקס הזה כל שנה, ותמיד מדבר גם המג״ד הנוכחי, כך שהמורשת והרוח עוברות מדור לדור.

ממרחק השנים אני חושב שגם היום יש מה ללמוד ממלחמת ששת הימים. אחת הבעיות שאני מזהה היא שאנחנו עדיין מתבשמים מהניצחון ומהעובדה שארץ ישראל כולה בשליטתנו. אני חושב שיש בכך התרחקות מצניעות והתרחקות מהסתכלות נכוחה על המציאות.

לאחר מלחמת ששת הימים חזרתי לתפקידי במחלקה לפיתוח אמצעי לחימה, וממנה הקמנו לימים את היחידה למחקר ופיתוח של המטה הכללי (מו״פ).

כשבוע לפני מלחמת יום הכיפורים, בהיותי בן 38, התמניתי לעמוד בראש מו״פ והועליתי לדרגת תת אלוף. הספקתי לכהן בתפקיד ימים ספורים בלבד לפני שפרצה המלחמה שלאחריה החיים של כולנו נראו אחרת.

 ,

אחרי ששת הימים

כיצד אתה רואה את המעבר מימי ששת הימים לימי יום הכיפורים?

אי אפשר לנתק את מלחמת יום הכיפורים ממלחמת ששת הימים. ששת הימים, למרות שהייתה ברוב המקרים מאולתרת וחפוזה, הסתיימה בניצחון מדהים, ולא הפקנו ממנה את הלקחים הנדרשים. אין מלחמה שהכל מתנהל בה כמו שצריך. יותר מזה, תחושות ההתנשאות והגאווה וההרגשה שאנחנו ואין בלתנו היו חזקות מדי. אני כן ביצעתי בדיקה וערכתי הפקת לקחים עם הגדוד שלי, וכתוצאה מכך שני מפקדי פלוגות שלי וסגן מפקד פלוגה לא נשארו בגדוד. והגדוד הזה, שבמלחמת יום הכיפורים כבר לא פיקדתי עליו, נבחר להיות הראשון שיצלח את תעלת סואץ ויהיה ראש הגשר. אני יודע שלפחות בחלק מהמקרים ההתנהלות הנכונה של הגדוד במלחמת יום הכיפורים נבעה מהעובדה שאנחנו כן הפקנו לקחים. אבל באופן כללי לא הפיקו בצה״ל לקחים ממלחמת ששת הימים וגם לא ממלחמת ההתשה. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים חשבנו שאנחנו יודעים הכל ולכן לקח זמן עד שהתאוששנו והתחלנו להשיב מלחמה. את כמות האבדות אנחנו יודעים.

ההפתעה שנגרמה בעצם פרוץ המלחמה והקרבות הקשים שהיו בתחילתה – שיצאנו מהם רק בזכות חירוף הנפש של הלוחמים – הובילו לתחושה שונה מאוד מזו שהייתה לאחר מלחמת ששת הימים. אני יכול לתת דוגמה מההוויה של המחקר והפיתוח. במהלך מלחמת יום הכיפורים הייתה לי ביקורת על דברים אחדים שלא פיתחנו כהלכה וכתבתי מסמך לקחים. הראיתי את המסמך לסגן שר הביטחון דאז צבי צור, והוא אמר לי שאנחנו לא יכולים להפיץ אותו כי האמת קשה מדי. לא ויתרתי והפצתי את המסמך, ועם הלקחים הללו של המו״פ צעדנו קדימה והגענו למקומות טובים הרבה יותר.

מה חשיבותם של המחקר והפיתוח בצבא?

החשיבות המרכזית נובעת מעובדה שאסור לשכוח: המלחמה שהייתה זו לעולם לא המלחמה שתהיה. צריך תמיד לחשוב על מה שעלול להתפתח בעתיד ולהיערך לכך. כאן חשיבותה ומקומה של קהיליית המחקר, הפיתוח והטכנולוגיה. אנשי המחקר והפיתוח יודעים להסתכל קדימה יותר מרבים אחרים. אפילו אלופי פיקוד עסוקים בעיקר בגזרה שלפניהם ובאתגרי ההווה, והחשיבות של אנשי המו״פ שמסתכלים קדימה ומתכוננים לעתיד הלא צפוי היא קריטית.

למרות החשיבות שראיתי בתפקידי ביחידה למחקר ופיתוח עזבתי די מהר את תפקידי שם, כיוון שיצחק רבין הציע לי להיות מנכ״ל הוועדה לאנרגיה אטומית. ביקשתי שנת שבתון כדי למלא את המצברים ולחזור ללימודי הפיזיקה, וכך היה. לאחר שנה נכנסתי לתפקיד ועבדתי עם ארבעה ראשי ממשלה. תחילה עם רבין, ובהמשך עם מנחם בגין – שלא הדיח אותי למרות שהייתי כביכול מינוי של מפלגת העבודה – יצחק שמיר ושמעון פרס. לאחר עשר שנים החלטתי שכדאי לרענן את המערכת ורציתי לפרוש, אולם רבין, שהיה אז ראש הממשלה ושר הביטחון, ביקש שאמשיך לעבוד אתו. לכן חזרתי ליחידה לפיתוח אמצעי לחימה – שכונתה אז המנהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית (מפא״ת) – ושם פיתחנו בין השאר טילים, לוויינים ומטוסים ללא טייס והרגשתי שיש לי מה לתרום. בתפקיד זה כיהנתי 12 שנה. למעשה רציתי לפרוש עוד קודם ותכננתי להודיע על כך לרבין. נקבעה לנו פגישה ביום ראשון י״ב במרחשון תשנ״ו, אך במוצאי שבת הוא נרצח. החלטתי להישאר בתפקידי בשלב זה, ורק לאחר שנתיים וחצי פרשתי.

תפקידי האחרון בשירות הציבורי היה ראש משלחת של משרד הביטחון בצרפת, וזו הייתה תקופה מרתקת שבמהלכה נוצר שינוי של ממש ביחסים בין ישראל לצרפת. כשסיימתי שם הייתי כבר מעבר לגיל הפרישה והשתחררתי. יצאתי לחיים האזרחיים כפנסיונר בלי שום כוונה להישאר ללא פעילות. הפתיעו אותי לטובה כשהחליטו להעניק לי את פרס ביטחון ישראל למפעל חיים.

באילו דרכים אתה ממשיך היום להיות חלק מהעשייה הציבורית?

כיום אני חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי, שותף בוועדה המייעצת למחקר ופיתוח ביטחוני ובוועדה המייעצת העליונה לשר הביטחון ולרמטכ״ל, ואני גם מרצה ומחנך. אני מלווה פעמים אחדות בשנה את הקורסים הטכנולוגיים של מפא״ת – תלפיות ופסגות. באמצעות כל אלה אני ממשיך להיות מחובר לדברים האמיתיים, לדברים שאני מרגיש שצריך לעשות במדינה הזו, והייתי שמח לראות הרבה יותר אנשים מנצלים כך את חייהם.

במקביל לכך אני מטפח את אהבתי הנושנה לנגינה, ומנגן בחצוצרה בתזמורת כלי הנשיפה של בוגרי הקונסרבטוריון בקרית אונו ובתזמורת הסימפונית ׳אמריטוס׳ בניצוחו של מאסטרו לאונטי וולף. סיימתי לאחרונה שתי קדנציות כחבר בהנהלת האופרה הישראלית, הייתי יו״ר הוועד המנהל של הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה ע״ש לין ותד אריסון בתל אביב ואני חבר בו כבר 25 שנה. המוזיקה מהווה בשבילי ערך מוסף והיא כוח שמניע אותי. הכל מתחבר.

יצירה תרבותית שהותירה בך חותם?

אבי היה אוטודידקט ולמד לקרוא עברית בעצמו. הוא התנדב להיות הספרן של הקיבוץ, וכל ספר חדש שהתאים לי הייתי הראשון לקרוא. זה היה חלק נכבד מהתשתית שסייעה לי לימים בתחומים רבים. הדחיפה לקריאת ספרים שנתן לי אבי בילדותי השפיעה עליי מאוד.

איזו דמות עבר היית רוצה לפגוש לשיחה על כוס קפה?

קשת המפגשים שלי בארץ ובחו״ל היא רחבה מאוד, והקשרים שעליהם אני עדיין שומר עם אנשים שליוו אותי במהלך השנים הם אמיצים. אדם שנפגשתי אתו פעמים אחדות בעבר והייתי שמח להמשיך לשוחח אתו לו היה חי הוא הפיזיקאי האמריקני ממוצא הונגרי, חתן פרס נובל היהודי אדוארד טלר, אבי פצצת המימן. פגשתי אותו כשביקר בישראל בתקופה שהייתי חבר בוועדה לאנרגיה אטומית והוא יעץ לי לצפות בניסוי במכשיר לייזר שנערך בארצות הברית. נסעתי לשם בחשאי ובעקבות מה שלמדתי שם התחלתי בפיתוח מכשיר לייזר נגד טילים, פיתוח שעדיין לא הושלם. המשכתי להיות בקשר עם טלר ונפגשנו שוב בוושינגטון. עם ישראל חייב לו הרבה על תרומתו לפיתוח של אמצעי טכנולוגיה מתקדמים.

תקופה היסטורית שהיית רוצה לחיות בה?

הייתי רוצה לחזור לתקופה שלפני מלחמת ששת הימים, שהייתה בה תחושת אחדות ושותפות גורל.

איזה לקח היסטורי אסור לנו לשכוח?

במלחמת ששת הימים נוכחנו לדעת כי היכולת לאלתר היא מרכיב מרכזי באופי הישראלי. היכולת להגיב לדברים לא שגרתיים ולא ידועים באופן יצירתי. כיוון ששדה הקרב כיום משתנה והאתגרים רבים ומסעירים את הדמיון, היכולת הזו תהיה כנראה לחם חוקנו משך הרבה מאוד שנים. היכולת להסתכל מעבר למה שנמצא ממש בהישג יד היא נכס חשוב, ואני מעז לומר כי זו תכונה המוטבעת בגזע היהודי ואי אפשר לשנות אותה. צריך להכיר בחשיבות של היצירתיות, לטפח אותה ולהשתמש בה בעת הצורך.

לו הייתה לך אפשרות להגיע לצומת דרכים היסטורי ולשנות את מהלך האירועים – לאן היית בוחר להגיע?

הייתי מחזיר את רבין לחיים. רבין היה בן אדם, לא פוליטיקאי. הוא היה איש מופנם ואמיתי. הוא לא ידע לשקר, לא יכול היה לשקר. איש כזה חסר לי, חסר לנו.

האם אתה אופטימי באשר לעתיד מדינת ישראל ולעתיד החברה הישראלית?

אני אופטימי, אך גם זהיר. דור הפלמ״ח כבר הולך ונעלם, הדור שלי, שלא כל כך רחוק מדור הפלמ״ח, גם הוא הולך ונעלם. אני חושב שראוי להסתכל על אלה שהיו מעורבים בהקמת המדינה ובביסוסה וללמוד מהם לעתיד. בנוסף, אתגר גדול שיש להתמודד אתו הוא פיתוח התקשורת הבינאישית, שהיא חשובה וקריטית בעידן הרשתות החברתיות שבו ההידברות בין אנשים מצטמצמת. התופעה הזו מאיימת על העומק ועל המהות, והייתי ממריץ את כולנו לחשוב כיצד ניתן לשמר יכולות חשיבתיות ותפיסת עומק של דברים ולהימנע מלהיות שטוחים מדי.

אני אופטימי, מפני שאת נצח ישראל אי אפשר לבטל. לכאורה הייתה צריכה להיות לי הרגשה שעשיתי הרבה בחיים, ומה כבר אני צריך עוד לעשות, אבל אני לא מרגיש ככה. אני מרגיש שעוד נותר מה לעשות ולכן איני מסתפק במה שהיה. כל זמן שאוכל אחפש מה עוד צריך לעשות ואיך אני יכול להשתלב בעשייה. אני לא חושש מהמצב האישי שלי בעתיד. כל זמן שאני יכול אתרום ככל יכולתי, ו־83 זה בכלל לא גיל.,

תעודת זהות

תת אלוף (במיל׳) עוזי עילם

// נולד ב־1934 בקיבוץ תל יוסף

// ב־1952 התגייס לצבא במסגרת הגדנ״ע

// ב־1954 התנדב לצנחנים והיה ממקימי סיירת 101

// במלחמת ששת הימים היה מג״ד גדוד 71 בחטיבה 55 של הצנחנים

// ב־1972 היה ממקימי היחידה למחקר ופיתוח בצה״ל וחבר במטכ״ל

// ב־1976 מונה כמנכ״ל הוועדה לאנרגיה אטומית

// ב־1986 מונה לראש מפא״ת – המנהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית

// בעל תואר ראשון בהנדסת מכונות ובמנהל עסקים ותואר שני בחקר ביצועים

// חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי, חבר בעמותה הישראלית להגנה מפני טילים וחבר במועצה הלאומית למחקר ופיתוח אזרחי

// מחברם של ספרי המחקר ׳קשת עילם׳ ו׳עדות מן הבור׳, ושל ספרי הפרוזה ׳משולש קליפורניה׳, ׳מלכודת בפריז׳ ו׳סייבר בסינגפור׳

// קיבל אותות ופרסים רבים, ובהם עיטור העוז ופרס ביטחון ישראל למפעל חיים

// נשוי לנעמי, אב לשלושה וסב לשישה

בשתי מילים

ירושלים :: העיר העתיקה

מלחמת ששת הימים :: גאווה ומפח נפש

משפחה :: סוד החיים

קיבוץ  :: לא מתאים לי

הר הבית :: תערובת של מיתוסים

אריאל שרון :: גדול הטקטיקנים

מוזיקה :: שמים כחולים

תל אביב :: קלחת מלהיבה

מדינת ישראל :: מולדת

The post מג״ד בשער האריות appeared first on סגולה.