האם יש לחיים היהודיים הקדומים ביטוי בתרבות החומרית? מה ממצאים ארכאולוגיים יכולים ללמד אותנו על זהות יהודית? וכיצד הקפידו יהודים על שמירת הלכה בימי קדם? עד לפני כחמישים שנה לא ניתן היה להשיב על שאלות אלה, אולם באמצע שנות השישים חפר יגאל ידין במצדה וחשף מה שזיהה כמקוואות טהרה – שלוש ברֵכות קטנות חצובות בסלע ומטויחות למניעת חלחול מים. בין שתיים מהברֵכות יש חור השקה ואפשר לרדת אליהן במדרגות צרות אחדות. בשנות התשעים של המאה העשרים גברה המודעות להימצאותם של מקוואות קדומים ומאות מהם זוהו ברחבי ארץ ישראל. החוקרים קישרו את ריבוי המקוואות בימי בית שני להקפדה הרבה על דיני טהרה בתקופה זו. מקורות כתובים רבים מעידים על הקפדה זו: מסכת מקוואות במשנה ובתוספתא, הלכות ודינים ממגילות קומראן, קטעים מכתבי יוסף בן מתתיהו וספרי הברית החדשה. אליהם מצטרפים כלים העשויים מאבן קירטון שהיו נפוצים בסוף ימי בית שני ומעט לאחר מכן, שכן לפי חז"ל הם אינם נטמאים.

התורה מצווה על רחצה לצורך טהרה מטומאה, אך לא מפורט בה כיצד והיכן מתבצע הדבר. מקוואות הטהרה שנחשפו עד היום – ברֵכות מים קטנות, חצובות, מטויחות ובעלות מדרגות – מתוארכים רק משנת 100 לפסה"נ, מימי אלכסנדר ינאי ואילך. נראה שעד אז יהודים טבלו במקורות מים טבעיים – במעיינות, בנחלים ובים. מספר המקוואות הולך ועולה ככל שקרבים לחורבן בית שני בשנת 70 לסה"נ, ומתקופה זו נמצאו באזור ירושלים מאות מקוואות. מקוואות רבים שנחשפו מתוארכים לשנים שלאחר המרד הגדול ואף לאחר מרד בר כוכבא. החל מהמאה השלישית מספר המקוואות פוחת מאוד.

מדוע הופיעו המקוואות דווקא בתקופה החשמונאית ומדוע היו נפוצים מאוד אחריה? האם המקוואות הרבים שנמצאו מלמדים אותנו דברים חדשים על היהודים ועל הקפדתם על דיני הטהרה?

עשרות שנים לפני שנחצבו המקוואות הראשונים הופיעו על במת ההיסטוריה הפרושים, הצדוקים והאיסיים. יוסף בן מתתיהו מתארך קבוצות אלה לימי יונתן החשמונאי, אחיו של יהודה המקבי, ששימש כהן גדול בשנים 152–143 לפסה"נ. הוא מציין כי חלק מחוקי הפרושים נדחו על ידי הצדוקים, וכי הצדוקים החמירו יותר מהפרושים בדיני עונשין. מדבריו משתמע כי בתקופה החשמונאית פרח העיסוק בפרשנות חוקי התורה. גם החכמים הראשונים המוזכרים בספרות חז"ל, ובהם אחדים מאלה שדבריהם מופיעים במסכת אבות שבמשנה, פעלו בתקופה החשמונאית. הראשון שבהם היה יוסי בן יועזר, שחי כנראה בתקופת מרד המקבים. במגילות שנמצאו בקומראן מוזכרים פולמוסים ישירים ועקיפים בנושאי הלכה עם הפרושים המכונים בהן 'דורשי החלקות' או 'אפרים'. ייתכן כי כיתות קומראן התפתחו מלכתחילה כאלטרנטיבה לפרושים. כל כיתה בחרה לדייק בפירוש חוקי התורה והקפידה על ההלכה בדרכה שלה. הייתה זו פריצת דרך של ממש, שכן שבמאות השנים שקדמו לתקופה החשמונאית נראה כי תשומת הלב התרכזה בעיקר בעבודת הקרבנות במקדש ולא ידוע לנו על דיונים ועל מחלוקות הלכתיות שהתקיימו בהן. הופעת המקוואות מעט אחר כך מעידה על הקפדה יתרה בדיני טומאה וטהרה, כנראה כפועל יוצא של המודעות ההלכתית בחברה היהודית בימי החשמונאים.

מיהו טהור

מפתיע לגלות כי ברבים מהאתרים נחצב יותר ממקווה אחד. הדוגמה הקדומה ביותר היא ארמונות החשמונאים ביריחו. במרחב המלכותי נחשפו 11 מקוואות, חמישה מהם בארמונות התאומים שנבנו עבור אריסטובולוס השני והורקנוס השני, בניהם של אלכסנדר ינאי ושלומציון. באחד מהארמונות היו שני מקוואות ובתאומו שלושה. גם בארמונות הורדוס במצדה, בהרודיון וביריחו יש יותר ממקווה אחד, ולעתים אף מקוואות אחדים באותו מבנה. במבנים ובמתחמים לא מעטים מהמאה הראשונה נמצאו מקוואות אחדים, וביניהם בולטים במיוחד חורבת קומראן ששטחה 4,800 מ"ר ובית המידות בירושלים ששטחו 600 מ"ר, שבכל אחד מהם התגלו עשרה מקוואות.

האם ריבוי המקוואות נובע מצורך דחוף ומיידי להיטהר כדי לעמוד בדרישות התורה? אין זה סביר בעיניי. נראה כי יהודים בחרו לבנות מקוואות מעבר לדרישה ההלכתית כדי לאפשר טבילה כמעט מדי יום. המקוואות שידרו, במודע או שלא במודע, מסר בדבר זהותו של בעל הבית. הימצאותו של המקווה, כמו גם הטבילה בו, היה עניין הצהרתי – כאן חיים יהודים המבקשים להתקדש ולהיטהר. המקווה והטהרה עצמה לא היו רק מענה לדרישה הלכתית להיטהרות, הם שימשו גם להגדרת הזהות החברתית של האדם. אנשים נהגו להיטהר לפני סעודה רגילה כאילו היה מדובר באכילת קדשים, ותופעה זו מכונה אצל חז"ל אכילת חולין בטהרה. בבשורה על פי לוקס שבברית החדשה מסופר כי ישו פגש פרושי וזה הזמין אותו לסעוד עמו. הפרושי טבל במקווה לפני הסעודה, ותמה מאוד כיצד ישו אינו טובל כמותו. מנקודת מבטו של הפרושי הטבילה לא הייתה רק חיוב הלכתי, היא סימנה את רמת הקפדה על המצוות. במונחים של חז"ל הטבילה הפרידה בין חבר לעם הארץ. מי שהיה חבר בחברת הפרושים הקפיד לאכול חולין בטהרה ואילו עמי ארצות לא הקפידו על כך. ייתכן כי האיסיים ואנשי כת קומראן טבלו אפילו יותר מהפרושים, ונראה כי גם החשמונאים וגם הורדוס הרבו לטבול (ראו מאמרי, 'היהודי הטוב', גיליון 44).,

זה שעולה וזה שיורד

חלק קטן מהמקוואות מימי בית שני מתייחדים בכך שגרם המדרגות שלהם מחולק לשניים. בדרך כלל מחיצת טיח בגובה סנטימטרים אחדים עוברת לאורך גרם המדרגות, או לאורך חלקו העליון, ולעתים הכניסה החצובה למקווה מופרדת לשני חצאים. סביר להניח כי מטרת המחיצה הייתה להבחין בין דרך הכניסה למקווה לבין דרך היציאה ממנו. מה הייתה מטרתה של הפרדה זו ולמה היא מופיעה רק בחלק מהמקוואות?

ההפרדה אינה מונעת מגע בין טמאים היורדים למקווה לבין טהורים העולים ממנו, שכן המחיצה נמוכה מאוד ולעתים אינה נמשכת לכל אורך גרם המדרגות. נמצאו גם מקוואות קטנים שיש בהם הפרדה, ולא נראה שהייתה בהם צפיפות של טובלים שדרשה הפרדה בין הטהורים לבין היורדים להיטהר. נראה כי המשמעות של ההפרדה אינה מעשית אלא סמלית. היא באה לסמן את הייחודיות של המקווה ושל הטובלים בו כמשתייכים לדרגת טהרה אחרת.

ההבחנה בין הנכנסים ליוצאים אופיינית לבית המקדש. במשנה נאמר:

כל הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין ומקיפין ויוצאין דרך שמאל (מידות ב', ב').

גם הכהנים עולים לכבש המזבח לצורך הקרבת הקרבנות מימין ויורדים משמאל. באוקסירינכוס שבמצרים נמצא פפירוס ובו קטע ממעין בשורה – אוונגליון שלא נכלל בברית החדשה וחובר כנראה מאוחר יותר. בקטע זה מתווכח ישו עם כהן גדול פרושי בשם לוי על הטהרה לצורך כניסה למקדש. הכהן הגדול טוען שבטבילתו ירד בסולם אחד ועלה בסולם אחר. בעקבות סיפור זה הצעתי בעבר כי מקוואות עם הפרדה שימשו בעיקר כהנים, אולם זו רק אפשרות פרשנית אחת. ברור שההפרדה מסמנת מקוואות עם הקפדה מיוחדת, אך מה היה אופייה של ההקפדה ניתן רק לשער.

חז"ל הבחינו במשנה בין דרגות טהרה שונות:

הטובל לחולין והוחזק לחולין – אסור למעשר. טבל למעשר והוחזק למעשר – אסור לתרומה. טבל לתרומה והוחזק לתרומה – אסור לקודש. טבל לקודש והחזק לקודש – אסור לחטאת. טבל לחמור – מותר לקל. טבל ולא הוחזק – כאלו לא טבל (חגיגה ב', ו').

המשנה מפרטת את מעלות הטהרה שלשמן טובל האדם מהקלה לחמורה, החל מאכילת חולין בטהרה, דרך מעשר שני הנאכל בירושלים, תרומה הנאכלת על ידי כהנים בלבד ואכילת קרבנות המכונים קודש, ועד לטהרה חמורה מכולן – נגיעה במי חטאת שנעשו מאפר פרה אדומה. ההבדל בין דרגות הטהרה אינו טמון בסממן חיצוני או במעשה טכני אלא רק בתודעתו ובכוונתו של הטובל. בדומה לכך סביר להניח כי ההקפדה שמשדרת המחיצה המפרידה בין היורדים למקווה לבין העולים ממנו משקפת תודעה מסוימת של טהרה בדרגה גבוהה מהרגיל. ייתכן כאמור שמדובר בטהרה האופיינית לכהנים לצורך אכילת תרומה או קודש, וייתכן שמדובר באנשים רגילים המבקשים להיטהר בדרגת טהרה גבוהה יותר, ומקרים מסוג זה מוכרים מספרות חז"ל. למשל אנשים המקפידים על טהרת תרומה או קודש גם בחיי החולין.,

טבילה על הסף

בחפירות שנערכו סמוך לכותל המערבי ולכותל הדרומי של הר הבית התגלו למעלה מעשרה מקוואות טהרה בגדלים שונים. מספר דומה של מקוואות התגלה מעט רחוק יותר, מדרום להר הבית, בעיקר באזור העופל. אין ספק שרובם, אם לא כולם, שימשו את באי בית המקדש שטבלו בהם קודם שעלו להר הבית. לכאורה הדבר מובן מאליו, שהרי המבקרים בהר הבית, כהנים ועולי רגל כאחד, היו חייבים להיות טהורים כדי להיכנס לבית המקדש, אולם דווקא דרישות ההלכה מעלות תמיהה באשר לצורך במקוואות אלה.

התורה מצווה על מי שנטמא בטומאות שונות כמו קרי, שרץ, נידה, זיבה, צרעת וטומאת מת להיטהר במים כדי שיוכל להיכנס למקדש או לאכול קדשים, אך לאחר שטבל הוא מכונה 'טבול יום', ועליו להמתין לפחות עד שקיעת השמש – ובטומאות מסוימות שבעה ימים – ורק אז הוא נטהר.

לפיכך, אדם טמא שטבל במקווה סמוך להר הבית עדיין אינו טהור ולא יוכל להיכנס לתחום המקודש של הר הבית מיד לאחר טבילתו. גם נשים נידות ויולדות שיטבלו במקוואות אלה לא יוכלו להיכנס להר הבית לאחר הטבילה. רק הטובלים כדי לאכול חולין בטהרה לפי מנהגים של החברים אינם צריכים להמתין עד הערב והם נחשבים טהורים מיד. כל הטובלים האחרים יצטרכו להמתין עד ערבו של יום, ובערב פוסקת עבודת הקרבנות ודלתות המקדש נסגרות בפני מבקרים.

למעשה, הציבור שהגיע להר הבית לא השתמש במקוואות הסמוכים אליו כדי להיטהר מטומאה. עולי הרגל הגיעו לירושלים כשהם טהורים, שהרי לא היו מעוניינים להמתין יום או שבוע עד שייחשבו טהורים ויוכלו להיכנס למקדש. גם עמי הארצות שלא הקפידו על טהרה בחיי היומיום, ובמהלך השנה נחשדו על ידי חכמים כטמאים, הוחזקו בעיני חכמים במהלך שלושת הרגלים כמי שנטהרו כהלכה לפני שהגיעו לירושלים, ועל כן גם הם לא נזקקו למקוואות הסמוכים למקדש.

מתברר אם כן כי המקוואות הסמוכים להר הבית לא שימשו לטהרתם של טמאים שבאו לבית המקדש. עבור אנשים טמאים מיקומם של מקוואות אלה אינו מעלה ואינו מוריד, והם אינם שונים מהמקוואות האחרים המצויים בירושלים, שהרי לאחר טבילה הם יצטרכו לפנות שוב לעיסוקיהם, לבתיהם, או במקרה של עולי רגל לאכסניות שבהן הם שוהים, ולהמתין עד הערב. מדוע אם כן מוקמו מקוואות כה רבים סמוך להר הבית?,

טהורים טובלים

במשנה נזכרת טבילה לפני הכניסה לעזרה שבמקדש. כל אדם הנכנס לעזרה לצורך הבאת קרבן או לצורך עבודה חייב לטבול קודם לכן, אף שברור לכל שהוא טהור, שהרי כבר נכנס לתחום המקודש בעזרת נשים:

אין אדם נכנס לעזרה לעבודה, אפילו טהור, עד שיטבול (יומא ג', ג'). 

כלומר, גם אדם שנטהר כבר צריך לטבול שוב לפני הכניסה לעזרת כהנים, כפי שנאמר בתוספתא:

מצורע טובל בלשכת המצורעים ובא עומד בשער ניקנור. רבי יהודה אומר: לא היה צריך טבילה שכבר טבל מבערב. אמרו לו: לא מן השם הוא זה, אלא כל הנכנס לעזרה דרך שערי ניקנור היה טובל באותה לשכה (תוספתא נגעים ח', ט').

המצורע כבר נטהר יום קודם, ולמרות זאת עליו לטבול שוב לפני הכניסה לעזרת כהנים דרך שער ניקנור.

יש דמיון בין הלכה זו לבין הימצאותם של מקוואות סמוך להר הבית. המטרה אינה לטהר את האדם שנטהר כבר קודם לכן, אלא להעלותו לדרגת טהרה גבוה יותר. אפשר לכנות תופעה זו 'טבילת יתר'. מדובר בטבילה בעלת אופי טקסי ייחודי שאינה מטהרת מטומאה אלא רק מכשירה את אדם להיכנס למקום המקודש.

המקוואות שנחצבו סמוך להר הבית מלמדים כי מדובר בתופעה רחבה יותר מזו המתוארת בדברי חז"ל. אנשים טבלו לא רק בלשכת המצורעים ולא רק לצורך כניסה לעזרת כהנים, אלא גם במקוואות נוספים באזור הר הבית שלא נזכרו כלל בספרות חז"ל. הממצא הארכאולוגי ממחיש את ההלכות ואף מרחיב אותן.

לא ברור אם מי שטבל במקוואות הסמוכים להר הבית לא נדרש לטבול שוב בלשכת המצורעים או במקום אחר על הר הבית לפני נכנס לעזרת כהנים. ייתכן שהטבילה במקוואות אלה נועדה רק לתוספת טהרה לקראת הכניסה להר הבית כולו, אך מי שנכנס לעזרת כהנים חויב לטבול שוב. קשה להכריע בסוגיה זו, אך נראה כי מטרת הטבילה מחוץ להר הבית לא הייתה היטהרות מטומאה אלא רצון להיטהר ולעלות בקודש.

תנאים ואמוראים ניסו להסביר את טבילת הטהורים לפני הכניסה לעזרת כהנים בדרכים שונות:

שאלו את בן זומא: טבילה זו למה? אמר להם: ומה המשנה מקודש לקודש … טעון טבילה, המשנה מחול לקודש … אינו דין שטעון טבילה? רבי יהודה אומר: סרך טבילה היא זו, כדי שיזכור טומאה ישנה שבידו ויפרוש (יומא ל.).

בן זומא מסביר את הצורך בטבילת הטהורים באמצעות קל וחומר מטבילותיו של הכהן הגדול במקדש ביום הכיפורים: הכהן הגדול טובל בכניסתו למקום קדוש יותר בתוך תחום הקודש, וכך אפשר להבין גם את טבילתם של הנכנסים אל המקדש כמעין הכנה או התקדשות, טקס מעבר שיטהר את האדם. בדומה לכך יש אמוראים המסבירים את הטבילה הנוספת בצורך לטבול "על דעת ביאת המקדש" (שם, ל:), כלומר הטבילה צריכה להיות בכוונה להיכנס לעזרה, בדומה לדברי המשנה במסכת חגיגה המדרגת את רמת טהרתו של האדם בהתאם לכוונתו בעת הטבילה. בניגוד לדעת בן זומא, רבי יהודה מפרש טבילה זו כאמצעי תודעתי. הטבילה נועדה לגרום לאדם להיזכר אם נטמא בעבר ושכח, ואם אכן נטמא אסור לו להיכנס למקדש קודם שייטהר כהלכה.,

להתקדש

החל מהתקופה החשמונאית הושם דגש רב יותר על ענייני טומאה וטהרה. תופעה זו הייתה כנראה תולדה של עליית המודעות לשמירת מצוות התורה ופירושן הדקדקני, אך מספרם הגדול של המקוואות וסגנונם מלמדים כי הטבילה לא נועדה רק לקיים את דרישות התורה, אלא נבעה גם מרצון להתקדש ולהיטהר. מנקודת מבט הלכתית מדובר בטבילת יתר שהיה לה גם ממד חברתי: נראה שחלק מבוני המקוואות ומהטובלים בהם שייכו עצמם לקבוצה מובחנת של מי שמקפידים להתקדש, ושאפו כי מחויבותם לטבילה תבלוט לעין ותוכיח את מסירותם לעניין הטהרה.

אפשר להסביר את המחיצות שנוספו בגרם המדרגות של חלק מהמקוואות כרצון להבחין בין הירידה למקווה בטומאה ולבין העלייה ממנו בטהרה. הירידה והעלייה בדרכים שונות מעידות על מודעות של הטובל לתהליך ההיטהרות, והמחיצה מבטאת את המודעות הפנימית הזו כלפי חוץ. ממקוואות אלה, ומהמקוואות שנחצבו סמוך להר הבית, אפשר ללמוד כי הטבילה לא הייתה רק היענות לדרישה ההלכתית אלא סגנון חיים של התקדשות, סגנון שמי שהקפידו עליו ביקשו להשפיע על התודעה הפנימית שלהם וגם להפגין אותה כלפי זולתם. באמצעות הטבילה אדם לא רק הופך מטמא לטהור, אלא גם נותן דעתו למעשה ההיטהרות, לשינוי מקודש לחול, להכנה לקראת מעלת קדושה גבוהה יותר.

The post חיים של טהרה appeared first on סגולה.

לא ממש, עונה לשאלתי דודי מבורך, אוצר הארכיאולוגיה של התקופה הרומית במוזאון ישראל והמנצח העיקרי על עבודות ההכנה. הוא מחזיר את לוח הגבס למקומו ומורה לפועלים לוודא שהמתחם יישאר סגור. מבקרי המוזאון אינם אמורים לקבל פרומו עוד לפני פתיחת התערוכה, ואני זכיתי לפריבילגיה הזו לפנים משורת הדין. לא מדובר כאן בתערוכה מן המניין, אלא בתצוגה ששוקדים על הכנתה במשך שלוש שנים. שותף מרכזי בתערוכה היה פרופ' אהוד נצר ז"ל, ארכיאולוג בעל חזון שמסר את נפשו, פשוטו כמשמעו, למען הגשמת החלום שחזה כבר אז בעיני רוחו: תערוכה שתציג לעין כל את המלך הורדוס כפי שהוא למד להכירו. מדובר בתערוכה גרנדיוזית מכל ההיבטים: ההשקעה הכספית, המשאבים, ממדי המוצגים וההכנות המרובות הכרוכות בהצבתה. תערוכה בקנה מידה אחר, בהתאם למלך שאת מורשתו החומרית היא מתעדת. שהרי הורדוס – דומה אולי לאהוד נצר – לא חשב בקטן.

החיפוש אחר הקבר

תכנון התערוכה 'הורדוס – מסעו האחרון של מלך יהודה' החל מיד לאחר גילוי קברו של הורדוס המלך על ידי אהוד נצר במהלך החפירות הבלתי נלאות שערך במשך כשלושים שנה בהרודיון. כמי שחפר באתרים הרודיאנים אחרים – מצדה, קיסריה, בניאס, ירושלים ויריחו וסביבותיה – היה נצר כנראה הארכיאולוג בעל הרקע האדריכלי המתאים ביותר לפענח את החידה שהותיר אחריו המלך בהר שנשא את שמו: היכן ביקש הורדוס לשכב למנוחת עולמים? נצר עבר שוב על כל האזור הבנוי של הרודיון עילית, על מגדליו, מרתפיו וחדרי המרחץ שבו, ואז פנה לראשונה לחפור את הרודיון תחתית. אולי יימצא הקבר בגנים המבושמים שנטע הורדוס למרגלות ההר המלאכותי למחצה, חשב, או בסוף שדרה ארוכה של עמודי אבן המובילה לאגם מלאכותי שאתגר יום יום את הסביבה המדברית הצחיחה? הוא מצא שם את בית המרחץ הפרטי המפואר של הורדוס ודרך סלולה שהכין לצורך הלווייתו. הממצאים בתחתית ההר ולא בראשו הגבירו את הציפייה שגם הקבר יתגלה למרגלות ההרודיון, אולם התקווה נכזבה.

ב-2006, בצעד שנשען יותר על אינטואיציה מאשר על מסקנה מדעית, העביר נצר את החפירות חזרה למעלה, למורדות הצפון מזרחיים של ההרודיון, ובאפריל 2007 נשאו חיפושיו פרי. תגלית חייו – חלקים פזורים של סרקופג המלך – נחשפה לראשונה מזה אלפיים שנה לאור השמש. הוא המשיך לחפור באזור מורד המדרגות המלכותי שנתגלה, ומצא גם את שרידיו של הקבר. בעת שנבנה ניצב המאוזוליאום יחידי באזור זה של ההר, ונצפה אף מירושלים, שכן הורדוס כיסה את כל המורד כדי להבליט את יד הזיכרון שבנה לעצמו.

בחורף 2010 כבר החל נצר לשרטט בפועל את התערוכה שבה יוצגו ממצאיו הכבירים. את האבנים העצומות יעבירו באופן זמני מאתר ההרודיון למקום שבו יזכו רבבות לראותן במלוא הדרן – בקבר הורדוס המשוחזר במוזאון ישראל. בזמן שבו עמלו במוזאון על פתיחת אולמות התצוגה המחודשים היו מעבדות השימור של המוזאון שקועות מכף רגל ועד ראש בתגליות מההרודיון. מיליונים הושקעו בשימור הממצאים ובשחזורם. פעולות שימור אחדות – בעיקר של תמשיחים שצבעיהם דוהים מיד עם חשיפתם לאור – נעשו כבר באתר עצמו. עבודה של עשור הושלמה תוך שלוש שנים. לצד דודי מבורך וסילביה רוזנברג, אוצרי התערוכה מאגף הארכיאולוגיה, שקד נצר על הכנת התערוכה ועל כתיבת הקטלוג. באוקטובר 2010, בסוף יום עבודה בשטח שאליו חזרו כדי לבחור את האבנים שיוצגו במוזאון ולציין את מיקומן המדויק, עמד הצוות ליד גדר החפירה. אהוד נצר ישב לנוח לרגע, ואז מעד ונפל לתוך אתר החפירה. הוא נפצע קשה ונפטר כעבור ימים אחדים.

זוכרים את נצר

כמעט באותה מידה שהתערוכה מנציחה את זכרו של הורדוס, המלך האחרון שמשל ביהודה באופן כמעט עצמאי, היא מנציחה גם את זכרו, את פועלו ואת חזונו של אהוד נצר. באופן שאינו טיפוסי לתערוכה מוזאלית, המבקר לא ייתקל בכניסתו לתערוכה בממצאים או במלל, אלא בפרוזדור שמתפתל בין קירות המכוסים בצילום נוף פנורמי של מדבר יהודה. מוקף בנופי בראשית שעל רקעם הקים הורדוס את המרשימים שבמפעליו – במצדה, בהרודיון וביריחו – יצעד המבקר לתוך החדר הראשון של התערוכה, התחנה הראשונה במסעו האחרון של המלך הורדוס. הודעה מטלטלת תוקרן על רצפת החדר הקטן: "4 לפני הספירה. המלך מת".

אך כעת, בשעה שאני נכנסת לחדר זה, רק אנמרי ברטפלד, המומחית לשחזור ציורי קיר במוזאון, מפנה אליי את מבטה. היא שקועה בניסיון להתאים את צבע התמשיח שבו היא צובעת את הקיר לצבע החום אדמדם של הפרסקו המקורי שהיה בחדר המלכות ביריחו ומשוחזר כאן. צינבר יקר ערך מהמכרה של אוגוסטוס קיסר בספרד נתן לקירות של הורדוס את גונם המיוחד, גוון שנראה רק בבתי העשירים הגדולים ביותר של האימפריה הרומית. כבר ב-1981 הסירו ארכיאולוגים ישראלים את ציורי הקיר מארמונו של הורדוס ביריחו מחשש שייהרסו בשטח ללא שימור מתאים, וכעת הם מוחזרים למקומם בחדר המלכות המשוחזר, הזהה בממדיו ובעיצובו לחדר המקורי. חדר קטן להפליא עבור מלך שככל הידוע לנו אהב לעשות רושם גדול.

הורדוס הלך לעולמו בארמונו שביריחו. הלוויה המלכותית, שאותה תכנן עד לפרט האחרון, יצאה מעיר התמרים לכיוון הקבר שהכין מבעוד מועד בארמון האהוב עליו – ההרודיון – החבוי בספר המדבר במרחק לא רב מירושלים. ביציאה מהחדר מוצגים שני כתבי יד עתיקים מתוך כתביו של יוסף בן מתתיהו, מקור המידע העיקרי שבידינו על הורדוס ותקופתו. עד לתערוכה זו הכרנו את הורדוס בעיקר דרך עיניו של ההיסטוריון היהודי הגדול, ומטרתה של התערוכה היא לאפשר למורשתו הישירה – המבנים והחפצים שהותיר הורדוס אחריו – לדבר בעד עצמם.

בניגוד ליוסף בן מתתיהו, הסופר המשופשף שידע דבר או שניים על כתיבת עלילה, ניצב בפני אוצרי התערוכה אתגר לא רגיל: איך גורמים לתמשיחים, לפסיפס ולטיח מכויר לספר סיפור? איך מביאים אבנים לכדי דיבור? למשימה זו בדיוק נרתם צוות המוזאון. לכל חלל תצוגה בתערוכה יש שני נושאים עיקריים, האחד חומרי: צבע, אבן, טיח; והשני, ציר מרכזי בשלטונו של הורדוס. מחדר המלכות אני עוברת לחלל מוצגים רחב ממדים ומיד תופסים את מבטי ממצאים בודדים, עתיקים ומרשימים, הממוקמים בקפידה כל אחד בפני עצמו. הפסיפס והפרסקו מעידים על נטייתו של הורדוס לעטר את ארמונותיו ביצירות העשירות ביותר שניתן היה להשיג. בקצה החדר עומדת אמבטיית אבן מעוגלת ומסיבית שהובאה ממבצר קיפרוס שמעל נחל פרת ומשקלה טון.

הרצפה הצמודה לאמבט משובצת באריחי אבן שחורים ולבנים היוצרים דגם גאומטרי. טכניקה זו, המכונה אופוס סקטילה, הייתה פופולרית למדי ברומא בתחילת המאה הראשונה. דגם זה, שנלקח מארמון הורדוס בהרודיון, הוא מהמוקדמים שנמצאו ברחבי העולם, עדות לכך שהורדוס עקב בהצלחה אחרי האופנות החדשות שצצו ברומא הרחוקה. פסיפס גאומטרי תואם, מאותו אתר, עתיד לתפוס מקום על הקיר שמעל לדגם, ובצדו השני של החדר יועמד אוסף של כ-25 עציצי חרס שרופאו במעבדת המוזאון מחרסים שנמצאו ביריחו. לצערנו אין מידע באשר להעדפותיו הבוטניות של הורדוס, ולכן העציצים יישארו ריקים. בחלל זה יוקרן על הקיר סרט שיעסוק בבניית הארמון ביריחו.

קשרים בינלאומיים

בוני התערוכה מסתובבים בחללים המתהווים, מציינים את מיקומם של קירות גבס שצריך עדיין להקים, את החור בקיר שבו ירכיבו מסך הקרנה ופרטים רבים נוספים. "צריך להזיז את זה קצת לכיוון המרכז", מעיר דודי. "עשיתי זאת בדיוק לפי המידות שאתה רשמת", עונה ויקטור ומראה לו את סקיצות האדריכלות עם המספרים המדויקים. דודי מעיין אך לא נראה משוכנע. שמוליק פונה מעיסוקיו בפיגומים ודוחף אותו דחיפה ידידותית. "בא לך לדעת איך זה היה לעבוד אצל הורדוס?" הוא שואל אותי, "תנסי לעבוד קצת עם דודי". בחדר שאנחנו נמצאים בו עתה הדגש הוא על מורשת הבנייה המסיבית של הורדוס, זו ששינתה את פני הערים בישראל ושרידי אבנים מסותתות ועמודים נשתמרו ממנה עד היום ברחבי הארץ.

בחדר ניצבת אבן עצומה מהר הבית בעלת מסגרת הרודיאנית טיפוסית. "איך היא הגיעה לכאן?" אני שואלת את דודי, והוא משיב בנימה חצי מבודחת, "בחצות הלילה". יש כאן גם כותרת עמוד המגולפת בעיטורים מתעגלים שמשקלה 'רק' שלושה טון ואוסף קטן של עמודים. בחדר זה יוקרן סרט על הדגם של ירושלים ההרודיאנית המוצג בחצר מוזאון ישראל. הסרט צולם בתוך הדגם וממעוף הציפור, והוא מציג זוויות שאי אפשר לראותן בהליכה שגרתית מסביבו. אני צועדת בפרוזדור שלכל אורכו חלון גדול אשר דרכו יתגלו לעין המבקר שורות של אמפורות חרס. היוצרים, או אולי עבדיו של הורדוס, מספרו כל אמפורה ורשמו בלטינית או ביוונית את מקורה, את תכולתה ואת תאריך ייצורה. יינות, תפוחים וגארום – סוג של רוטב דגים מתובל – מאפשרים לנו הצצה למותרות הקולינריות שעלו על שולחנו של הורדוס, אך גם לפריסתה של רשת המסחר שהביאה למלך את המצרכים שבהם חשקה נפשו מקצות העולם.

על הקיר הנגדי של הפרוזדור מוקרנות תמונות מהעיר המעורבת קיסריה שבנה הורדוס לכבוד אוגוסטוס קיסר. ההיפודרום, התאטרון, ארמונו של הורדוס ונמל המים העמוקים של העיר, הראשון ביהודה, ששינה מהותית את כלכלת הממלכה – כולם מעידים על הצביון הרומי שבו עיצב הורדוס את ערי ממלכתו. במקום זה מככבת גם מצדה, הפנינה האדריכלית שבכתרו של המלך הבנאי, על ארמנותיה התלויים במורד ההר.

רשת הקשרים הבינלאומיים שטווה הורדוס לא הסתכמה בייבוא של מטעמים אקזוטיים. במרכז התערוכה מוצגים המעידים על הקשרים הדיפלומטיים הענפים שלו, שהיו חיוניים כל כך להצלחתו ולעוצמתו. בקצה אחד של החלל האובלי, המזכיר חדר קבלת פנים בארמון בסגנון קלסי, יש נישה קטנה המחכה להגעתן של שלוש יצירות אמנות קטנות אך יקרות ערך שיושאלו ממוזאונים חשובים בעולם: פסל של מרקוס אנטוניוס מבודפשט, אהובתו קליאופטרה ממוזאון המטרופוליטן בניו יורק, וכד קטן מאזור קומראן שנועד לשמן אפרסמון, מוצר נכסף בין אצילי האימפריה. שלושתם מסמלים את הוויכוח המפורסם שניטש בין הורדוס לקליאופטרה באשר לבעלות על פרדסי האפרסמון שבסביבות יריחו.

בצדו השני של החלל ניצב דיוקנו של אוקטביוס, יריבו של אנטוניוס, שאליו העביר הורדוס את תמיכתו הפוליטית בדיוק בזמן – מיד לאחר שהביס את יריביו ועלה על כס האימפריה הרומית. פסל של אוקטביוס שהתגלה במקדש בשומרון ומציג את השליט הרומי לאחר שהסב שמו לאוגוסטוס קיסר עתיד למלא בנוכחותו את קצה החדר. משני צדדיו יוצבו פסלים של אשתו הגבירה ליביה ושל מרקוס אגריפה, יד ימינו של הקיסר ומפקד רומי מפורסם. בשני קצות האולם יוצבו אם כן זה מול זה שני הצדדים העוינים במשחק השחמט הגאופוליטי ששיחק הורדוס. חסר רק דיוקנו של המלך היהודי עצמו, שלא התגלה ושאולי מעולם לא נוצר – אם בשל סלידה אסתטית של הורדוס מדיוקנו המכוער, כפי שמציעה האגדה, ואם בשל רצונו להעלות מס שפתיים למנהג היהודי האוסר עשיית פסל וכל תמונה. אולם גם בלי להכיר את קלסתר פניו של הורדוס אנחנו כבר מתקרבים אל לב לבה של התערוכה, אל בבת עינו של המלך – אתר ההרודיון.

פסגת ממצאיו

בחדר הבא מוצג דגם של אתרי החפירות בהרודיון ומוקרן סרט המסביר איך נבנו הארמונות השונים וכיצד התגלו על ידי הארכיאולוגים. לאחר שמצא את קברו של הורדוס הבין אהוד נצר שמסביב לקבר קבורים באמצעות עפר מילוי מבנים נוספים. לדעתה של סילביה רוזנברג, שתיעדה משך שלושים שנה את ממצאיו של נצר, עם השלמת הבנייה של הקבר ביקש הורדוס למחוק כל מבנה שיתחרה עמו, כדי שהמבנה האדיר יעמוד בודד בשטח ויבלוט לעיני הצופים לעבר ההרודיון מירושלים. לשם כך ויתר המלך על פנינים אדריכליות שהשלים רק שנים מועטות קודם לכן. בין השאר גילה נצר באזור הקבר תאטרון. בשורותיו העליונות נחשף תא מלכותי שנבנה כנראה לקראת ביקורו של מרקוס אגריפה בין השנים 15-10 לפסה"נ. הורדוס כיסה את התאטרון בשכבת עפר עבה, ובזכותה נשתמרו על קירותיו חלק מעיטוריו היפים, בעוד אחרים נשברו והתפזרו. את השברים שנמצאו בעפר העבירו לריפוי ולשחזור במעבדות השימור של המוזאון, ועיטורים אלה מוצגים בתערוכה.

מעלה משופע מוביל אל שחזור של התאטרון. במקום זה, שנועד לעיניהם של אורחי המלך המכובדים בלבד, הרשה לעצמו הורדוס להשתולל בסגנון אמנותי פגני. בין הצבעים העזים של תמשיחי הקירות לבין כיורי הטיח המורכבים שציפו את התקרה שיבץ שורה של תמשיחים זעירים עמוסי פרטים ומושלמים בביצועם, שכל אחד מהם צויר בתוך מעין חלון. תמשיחים אלה מציגים נוף שונה לחלוטין מהסביבה המדברית הריקה שבה הם מצויים. נוף סלעי ובו יעלים, עצים, ספינות ואפילו תנין. בכל חלון כזה מצוירים תריסים פתוחים, חוט תלייה ואפילו מסמר. יש הסבורים שאחד החלונות מייצג את קרב אקטיום שבו הביס מרקוס אגריפה את אנטוניוס, ואילו חלון אחר, בעל נוף מצרי, מעיד על רצונו של הורדוס להזכיר לידידו רם המעלה באיזה צד בחר. מי שהרשה לעצמו להשקיע ממון רב בציור קיר כדי לשרת צרכים פוליטיים במהלך ביקור אחד, יכול היה כנראה גם להעלים את המסר – יחד עם כל הבניין – כשצרכים אחרים עמדו על הפרק.

נצר אמנם זכה לראות רק חלון אחד שהשתמר על הקיר, שכן הציורים האחרים נשברו והתפזרו בין הריסות התאטרון, אולם הוא נוכח לדעת כי לאוצרות שהתגלו בחפירה שניהל אין אח ורע בכל המזרח הקדום, וכי המקבילות היחידות, אם ישנן, מקורן בארמונות האצולה ברומא ובפומפיי. הוא הצליח לרתום את משאבי השחזור של מוזאון ישראל לעניין, וכבר בשטח שקד דוד ביגלאייזן על שיבוץ מקבצי שברים תואמים שנמצאו בקרבת מקום זה לזה. כך יצר חלקי פאזל גדולים יחסית שאליהם ניתן היה להוסיף חלקים נוספים במעבדה בשלב מאוחר יותר. כיום, שלוש שנים מאוחר יותר, ביגלאייזן משלים את המלאכה. על שולחן במעבדת השחזור של המוזאון מונח תמשיח החלון, עבודת אמנות קטנה אך מדהימה. ביגלאייזן מיין את כל החלקים שהובאו מההרודיון ואוחסנו במחסני המוזאון. מדובר בכאלף קרטונים המכילים כל אחד כחמישים שברי פרסקו. לצד תמשיח החלון מונח על השולחן תרשים ובו נראים חלקי התמשיח שנותרו על הקירות בהרודיון. רגלי הבהמה שמופיעים בתרשים משמשים לו עוגן שיאפשר לו למקם לפחות פיסה אחת של התמונה – גוף הפר – במקום הנכון. התהליך מזכיר את ההתבוננות בתמונה המצויה על גבי קופסה של פאזל בעל אלפי חלקים, רק שבמקרה זה מופיעה בתמונה רק פינה אחת מתוך התמונה כולה. על סמך הפינה הזו ממשיכים להתאים שברים נוספים עד להשלמת התמונה, שתועבר בסיום העבודה לקיר התאטרון המשוחזר בתערוכה, שלוש קומות מעלינו.

נס השחזור

לא הרחק ממעבדת השחזור של דוד ביגלאייזן עובד אלון קדם על תבליטים דמויי עמודים שהיו על קירות התאטרון, ואנדריי ואינר רוכן מעל פרטי גבס מורכבים ויוצר עלי דפנה וקיסוס. מאחור שוקדת חני גרין על תקרת הטיח המכויר של אולם המלוכה מיריחו. שברים מתקרה זו שכבו במחסנים מאז החפירות שנערכו שם בשנות השבעים, ועכשיו נעזרת חני ברישומיה של ד"ר סילביה רוזנברג, שחקרה את העיטורים בארמונותיו של הורדוס ביריחו ובקיפרוס, ובצילומים של טיח מכויר מאותה תקופה שנחשפו בפומפיי, כדי ליצור מסגרת שבה תשבץ את חלקי הטיח המקוריים. התוצאה תהיה בעצם יצירה חדשה, ניחוש הבנוי על סמך תבונה, עבודת מחקר, ואמנות ההתאמה בין השברים ששרדו. חני נותנת לחומר להוביל אותה, ובונה את משבצות התקרה בהתאם לצורתן של החתיכות ולצבעיהן, ועל פי קווים ששרטטו האמנים המקוריים בין הצורות הגאומטריות שיצרו.

בחצר הקטנה הנושקת למעבדה מניחים אבנים מונומנטליות מסותתות שורה על גבי שורה תחת השגחתו של ויקטור עוזיאל, בניסיון לשחזר את המבנה המקורי שממנו התפזרו. על כל אבן מודבקת תווית ממוספרת, כדי שאפשר יהיה לפרק את המבנה, להעביר את האבנים במעלית לקומת התצוגה, ושם לבנותו מחדש. מעל למבנה העגול שהסתיים בכרכוב אבן מעוטר התנוסס גג משופע לגובה של 25 מטרים. גם לאחר הגבהת התקרה בשיפוץ האחרון אין במוזאון ישראל חלל שיכול להכיל מבנה כה גבוה, ולכן בתערוכה לא ייבנו הקירות בגובהם המקורי, ואת הכרכוב יניחו על פיגומים במקום על הקירות. הגג – או לפחות חלק משיפועו החלק להפליא – יוצג בנפרד, יחד עם אחד מעיטורי האבן שקישטו את קצותיו ואת ראשו. המשקל הכולל של אבני השחזור הוא 13 טון, ולכן אמיר עסוק כעת בחיזוק רצפת המוזאון עד לסלע האם, עמוק מתחת ליסודות הבניין.

מה טיבו של מבנה האבן המונומנטלי הזה, ומדוע משקיעים הון עתק ומאמצים מרובים כל כך בניסיון לשחזרו? מדובר בגולת הכותרת של התצוגה, האוצר הארכיאולוגי שחיפש אהוד נצר במשך שנים רבות – קברו של המלך הורדוס.

סוף סוף הגעתי לאולם התצוגה האחרון. שוב מתגלות לעיניי אבני הקבר הלבנות, המעוגלות, בדיוק כפי שתיאר דוד מבורך, מציצות אליי מבעד לשורה של עמודי גיר לבנים. העמודים נלקחו מהתאטרון שהשתמר בזכות העובדה שהורדוס כיסה אותו בעפר כדי להבליט את קברו. בעיני רוחי אני עוקבת אחרי תהלוכת הלוויה המגיעה לסוף דרכה, רואה כיצד מניחים את המת בתוך הסרקופג הפעור לקבל את גופו של המלך בחדר האבן הקטן והעגול. בקרוב יעבירו לתצוגה את שלושת הסרקופגים שמצא אהוד נצר סמוך לקבר בהרודיון. שניים מהם יוצבו בשולי האולם, ואילו השלישי, המפואר ביותר, זה שסותת מאבן אדומה שבירה ונופץ למאות רסיסים, זה שלפחות לדעת אהוד נצר היה לא אחר מאשר הסרקופג של הורדוס, יוכנס לתוך הקבר העגול. עמודי האבן שהיו במתחם הקבר משוחזרים כולם מגבס, למעט העמוד האחרון ששרד. עמוד זה יוצב מחוץ לתצוגה, בפרוזדור המוזאון ההומה, וילווה את המבקר בדרכו החוצה, חזרה אל המציאות העכשווית.

אני משאירה מאחוריי את הסרטונים שבהם דנים המומחים בחשיבותו של הורדוס, בעוצמת מפעליו, ביתרונות שלטונו ובחסרונותיו. השקפותיהם של המלומדים באשר להורדוס אינן מעסיקות אותי עכשיו, כי במובן מסוים האבנים אכן דיברו בתערוכה זו, לא לטוב ולא לרע, ומבלי לקבוע מי צדיק ומי רשע. אמנם מעשיו הנבזיים לא היו שונים במאומה מהנהגותיהם של עמיתיו אצילי רומא שהרגו ללא רחם בני משפחה ומכרים כדי לקדם את עצמם ואת הונם, אולם מבחינת השלווה, השפע והגדולה שהעניק לממלכתו לא היה כמוהו מימי שלמה המלך, שגם הוא כזכור זכה לגינויים חריפים על כך שפתח את ממלכת ישראל בפני השפעות זרות. ביציאתי מן התערוכה אני לוקחת אתי את ממדי חזונו של הורדוס, חזון גדול שלא מתחשב בקטנות. חזון ייחודי, שגם אם נתיניו לא הסכימו עם העקרונות שעליו נבנה, הוא העניק לכל אחד מהם את התחושה שלארץ יהודה תפקיד מרכזי וחשוב בזירה העולמית של העת העתיקה.

ועכשיו לאן?

מה מתכננים לעשות במוזאון כשיבוא יום ויצטרכו לפרק את התערוכה העצומה הזו שעל עלותה מסרב ג'יימס סניידר, מנהל המוזאון, בכל תוקף לדבר? לאן יעבירו את כל היופי והפאר הזה שאותו מגדיר סניידר "תרומה חשובה מאין כמוה להבנת הורדוס, מלכותו ותפקידו בתולדות האזור". חברי הצוות של אגף הארכיאולוגיה במוזאון, שטרחו ועמלו על השחזורים, נחושים בדעתם כי כל מה שיצא מאתר ההרודיון יש להחזיר לשם. פרויקט כזה ידרוש סכומי עתק הזהים לאלה שנדרשו כדי להביא את אבני קברו של הורדוס לירושלים. בנוסף, יהיה צורך להקים במקום מרכז מבקרים הכולל גידור ואבטחה של האתר. תקוותם היא שהממשלה תשקיע את ההון הנדרש ולא תסתפק בדגם הקטן והעלוב המוצב כעת בכניסה לאתר ההרודיון ומבזה את חזונו הגרנדיוזי של הורדוס. קשה להאמין שדעתם היא שתכריע, אבל בינתיים מסתמן אולי משהו בכיוון.

בהצהרה הממשלתית האחרונה שהתייחסה לאתרי המורשת היהודית שהממשלה מבקשת לקדם דובר בין השאר על שחזור מבנה הקבר של הורדוס. עדיין לא ברור האם הכוונה היא לשחזור המשלב את החלקי המקור, כפי שנעשה במוזאון, או לשחזור מן היסוד שהוא מלאכה פשוטה הרבה יותר. ההצעה הנוכחית – לבנות מודל מונומנטלי שיהווה העתק מדויק של מבנה הקבר ויתנשא לגובה 25 מטרים – יכולה להתפרש על פי כל אחת מהאפשרויות. אם אכן יחליטו לשמוע בעצת צוות המוזיאון זה יהיה המיזם התיירותי הארכיאולוגי המושקע ביותר ביהודה ושומרון, והדבר עשוי לשדר קבל עם ועדה שבכוונתה של מדינת ישראל להשאיר בידיה את ההרודיון. מדובר אמנם בהשקעה עצומה, אך לאור חשיבות דמותו של הורדוס להיסטוריה היהודית היא גם מוצדקת.

אולם קיימת גם אפשרות נוספת. המוזאון החדש של רשות העתיקות, ההולך ונבנה לא הרחק ממוזאון ישראל, מיועד בדיוק למטרה זו: להציג את האוצרות הארכיאולוגיים שלא נמצא להם המקום באולמות התצוגה הקיימים של מוזאונים שונים ברחבי הארץ. ייתכן שמתכנני התצוגות במוזיאון החדש כבר לוטשים עיניים לשחזורים המושקעים מהרודיון, ויש להניח כי העברת המוצגים לשם תהיה פשוטה וזולה הרבה יותר. כרגע יש עוד למעלה מחצי שנה – עד סוף תשרי תשע"ד – כדי להכריע בשאלה זו. בינתיים אפשר ליהנות ממורשתו האדירה של הורדוס, ולקוות כי אנשי המוזאון יצליחו להשפיע על המעורבים בדבר להגיע להכרעה הנכונה.

The post מסע המלך האחרון: ביקורת תערוכה appeared first on סגולה.

שנת 30 לפסה"נ. יהועזר ואלעזר ממשפחת גולית שביריחו הגיעו לארמונו של הורדוס אשר ניצב סמוך לביתם. בהיותם מנכבדי העיר ומעשיריה הם החליטו להעז ולבקש מהמלך הקלה מיוחדת במסים על תבואת השנה שחלפה בשל ההרס הנורא שפקד את העיר בעקבות רעידת אדמה. השמועות על המלך האכזר שכבש את ירושלים בעזרת הצבא הרומי עשו להן כנפיים, וחשש כבד קינן בלבם פן יבולע להם בגלל בקשתם החצופה. עם הגעתם לארמון הופתעו מדרישת השומרים לטבול במקווה שנמצא בכניסה. כששאלו מדוע עליהם לטבול נאמר להם כי המלך ואנשי החצר מקפידים בתקופה זו, סמוך לחג הפסח, על אכילה בטהרה. יהועזר ואלעזר שיערו כי לא יעלה בידם לפגוש את המלך פנים אל פנים והם ייאלצו לשטוח את בקשתם בפני אחד השרים או הפקידים. להפתעתם הורו להם השומרים, ללא שעברו תחקיר קפדני במיוחד, להיכנס לחצר ענקית מוקפת עמודים שבה חיכו עוד עשרים אנשים לפחות. בקצה החצר הם ראו טרקלין ובו כס המלכות שהיה ריק. אחד מאנשי החצר אמר להם כי המלך מתעכב כיוון שהוא טובל במקווה לאחר שרכב על סוס בערבות יריחו וכי הוא אמור להיכנס בקרוב, וכך אכן היה. כעבור זמן לא רב הם זכו למפגש אישי ומרגש עם המלך לאחר שנקראו לגשת לטרקלין שבו ישב כעת הורדוס. המלך האזין לדבריהם בקשב רב אך לא הבטיח דבר.

את הסיפור הדמיוני הזה — או סיפור אחר דומה לו — לא תמצאו בכתבי יוסף בן מתתיהו. כשיוסף בן מתתיהו מתאר את הורדוס הוא חוזר שוב ושוב על מאפיינים שונים בתכלית של המלך אשר סבו האדומי התגייר בימי החשמונאים יחד עם רוב האדומים. יוסף בן מתתיהו יוצא בחמה גלויה נגד המלך שהפר את 'חוקי האבות' בהכניסו לירושלים משחקי גלדיאטורים, הצגות תאטרון ואף כתובות ואותות ניצחון של הקיסר, וטוען כלפיו כי בהחניפו לקיסר הפר את חוקי היהודים ('קדמוניות היהודים' ט"ו, 267־276, 328). לדבריו, בשלב מסוים התבצר הורדוס מבודד בחצר מלכותו והקיף עצמו באנשי ביטחון, ושנים אחדות קודם לפטירתו הוא חשש מקשר נגדו ולא נתן אפילו לידידיו להיכנס לארמנותיו (שם, ט"ו 327, ט"ז 241־243).

אלא שעל אף עמדתו הנחרצת של בן מתתיהו, אחדים מהפרטים בסיפור הדמיוני שעמו פתחנו מוכחים לאור הממצאים הארכאולוגיים שנחשפו בארמונותיו של הורדוס, ובעיקר בארמונו הראשון ביריחו.

טבל או לא טבל?

39 מקוואות נתגלו בארמונותיו השונים — מספר גדול ללא ספק. האורחים שביקשו לפגוש בהורדוס בארמון הראשון שבנה ביריחו, המכונה במחקר 'הגימנסיון', הופנו לאחד ממתקני הטבילה שהיו במקום. המכובדים יותר נכנסו לבית מרחץ רומי שהיו בו חדרי הלבשה אחדים וחדרי מרחץ חמים ופושרים, וקינחו בטבילה במים קרים במקווה טהרה. האורחים האחרים הופנו למקווה טהרה פשוט. גם בארמונות האחרים של הורדוס היו לאורחים אפשרויות אחדות להיטהר. לעתים נראה כי הארמונות הוקפו במקוואות טהרה: מקווה בכניסה לארמון שונית הסלע בקיסריה, שני מקוואות בארמון המערבי במצדה ושני מקוואות בארמון בהרודיון תחתית. לעתים טבלו אנשי החצר והאורחים בבתי מרחץ רומיים שכללו גם מקוואות. בבתי המרחץ היו ברכות קטנות שבהן חוממו המים באמצעות הזרמת אוויר חם מתחת לרצפה, ובסיום הרחצה טבלו האנשים במקווה. כך היה בבתי המרחץ שנבנו בחצר הארמון השני ביריחו, סמוך לארמון הצפוני במצדה, בהרודיון תחתית, במבצרי קיפרוס עילית ותחתית שמעל ליריחו ובמבצר מכוור שבעבר הירדן.

אולם המעניינים ביותר הם המקוואות שיועדו כנראה להורדוס בכבודו ובעצמו. אלה שולבו בבתי מרחץ רומיים מפוארים ביותר ומוקמו באזורים הפנימיים של הארמונות, ועל כן סביר לשער כי יועדו למלך. הבולט שבהם הוא בית מרחץ מפואר בארמון השלישי ביריחו. בית המרחץ נבנה בטכניקת בנייה רומית מיוחדת הקרויה 'אופוס רטיקולטום' והוצמדה אליו ברכת טבילה. כך היה גם במבצר ההר המפורסם בהרודיון, ואילו בארמון הצפוני במצדה, שכלל שלושה מפלסים, נבנה בית מרחץ עם מקווה בכל אחד מהמפלסים. מקוואות נוספים, ששימשו את החיילים ואת אנשי החצר של הורדוס, מוקמו בקצה הארמונות, ומכאן ראיה נוספת לכך שהמקוואות שמוקמו באזורים הפנימיים של הארמון יועדו להורדוס עצמו.

הורדוס הציג חידוש ארכיטקטוני, תרבותי ותפיסתי כששילב מקוואות טהרה יהודיים בבתי מרחץ רומיים. בית המרחץ היה המוסד החברתי החשוב ביותר בחייהם של אנשי רומא. שם הם נפגשו, דיברו ואכלו יחדיו. הורדוס הפך את הפריגידריום הרומי — חדר המים הקרים שכלל ברכה רדודה ללא מדרגות אשר נועדה לקירור הגוף לאחר המרחץ החם והייתה מרכיב בסיסי בכל בית מרחץ — למקווה טהרה. במקום לשהות בברכת הטבילה במשך זמן מה כנהוג במרחץ, טבלו במקווה את מלוא הגוף ויצאו מיד. כך חוברו יחדיו ההלכה היהודית והתרבות הרומית למתקן משולב חדש שגישר על שני עולמות מנוגדים.

מה הניע את הורדוס ליצור את החידוש הזה? בניסיון לענות על שאלה זו מתנגשות ההיסטוריה והארכאולוגיה. מצד אחד, ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו מתאר את הורדוס בפרטי פרטים כפסיכופת שהוציא להורג את אשתו האהובה מרים החשמונאית ושלושה מבניו מכיוון שחשד בהם שהם מבקשים להדיחו מכס המלכות ולרשת אותו, וכמי שהעריץ את אוגוסטוס ובנה עבורו מקדשים פגניים בארץ. כיצד ייתכן שאדם כזה הקפיד כל כך על דיני טומאה וטהרה? מצד שני, הממצאים הארכאולוגיים מעידים כי הורדוס בנה מקוואות רבים בארמונותיו, כולל בחלקים הפנימיים ששימשו רק אותו ואת משפחתו. ועדיין ניתן להקשות: אולי הורדוס רק ניסה לעשות רושם טוב על אורחיו היהודים והציג בפניהם מצג שווא כאילו הוא מחויב לתורה ולמצוות?

בטרם נחרוץ את דינו של הורדוס הבה ננסה לחשוב כיצד היינו שופטים אותו לאור הממצאים מארמונותיו לולא היו בידינו דבריו של יוסף בן מתתיהו. לאור חשיפתם של מקוואות טהרה רבים כל כך בארמונותיו אין ספק כי הורדוס והסובבים אותו הקפידו על דיני טומאה וטהרה. גם אם נאמר שמטרת המקוואות הממוקמים בחלקים הפומביים של הארמון הייתה לכסות על פרצופו האמיתי של המלך, הרי שאיש מהאנשים שבפניהם רצה הורדוס להצטייר כצדיק לא היה אמור להיכנס לאזורים הפנימיים של הארמון ולראות את המרחצאות הפרטיים שהיו בהם. מדוע אם כן בנה הורדוס מקוואות גם באזורים אלה?

עצם הטענה שהורדוס ביקש להתחנף לקהל היהודי היא בעייתית למדי: הורדוס הקים סמוך לבית המקדש תאטרון, אמפיתאטרון והיפודרום וקיים שם בין השאר משחקי גלדיאטורים אשר עוררו התנגדות ציבורית עזה. הוא לא היה מסוג השליטים החוששים מדעת הקהל, ולכן אין בסיס להשערה שהמקוואות נועדו להחניף ליהודים.

מהממצאים הארכאולוגיים עולה אם כן שהורדוס ובאי ביתו נהגו להיטהר מעת לעת. כיצד מתיישבים הדברים עם תיאוריו של יוסף בן מתתיהו המציגים את הורדוס באור שלילי כאדם שהפר ברגל גסה את חוקי האבות? למען האמת גם בספרו של יוסף בן מתתיהו התמונה מעט מורכבת יותר, וגם שם נגלה רמזים ליחסו האוהד של הורדוס ליהדות ולמצוותיה.

עם הגוי הזה את לא מתחתנת!

טובי בניו של הורדוס נשאו נשים נכריות, ומן הסתם היו אלה נישואין דיפלומטיים. אלכסנדר, בנו ממרים החשמונאית, התחתן עם גלפירה בת ארכילאוס מלך קפדוקיה; הורדוס אנטיפס, בנו ממלתקי השומרונית ולימים שליט הגליל ועבר הירדן, התחתן עם בתו של ארטס מלך הנבטים. אך כששלום, אחותו התככנית של הורדוס, ביקשה להתחתן עם השר הנבטי סילאיוס, הורדוס התנגד. הוא דרש שהנבטי יימול קודם, אך סילאיוס סירב והנישואין לא יצאו לפועל. שתיים מנינותיו של הורדוס, דרוסילה וברניקי, בנותיו של המלך אגריפס הראשון, נישאו אף הן לגויים. אגריפס דרש מעזיז מלך אמסה ומפולימון מלך קיליקיה להימול כדי לשאת את בנותיו, והם אכן נימולו. דרוסילה הייתה אמורה תחילה להינשא לאפיפנס מלך קומגנה, אך כיוון שהאחרון סירב להימול הנישואין בוטלו.

מתברר אם כן שבמשפחת הורדוס התנגדו לנישואין של אישה יהודייה עם גבר נכרי, אולם למצב ההפוך לא הייתה התנגדות והורדוס ובניו נישאו לנשים נכריות. נראה שהסיבה לכך היא שבאותה תקופה השיוך לעם היהודי נקבע על פי האב, בשונה מההלכה הרווחת בספרות חז"ל שלפיה הוא נקבע על פי מוצאה של האם. סביר להניח כי הנשים הנכריות שהוכנסו למשפחת הורדוס הודרכו להתאים עצמן לאורח החיים היהודי, אך אין לדעת אם הן התגיירו בדרך כלשהי. על כל פנים, מההתעקשות שבנות המשפחה יינשאו לגברים נימולים ניתן ללמוד כי הזהות היהודית הייתה חשובה להורדוס וליורשיו, וכי גם לנישואי תערובת ממניעים דיפלומטיים היו גבולות.

לקדש שם שמים

חז"ל קבעו: "מי שלא ראה בניין הורדוס לא ראה בניין נאה מימיו" (בבא בתרא ד:), ואכן, חומות הר הבית של ימינו והממצאים הארכאולוגיים מהחפירות שנערכו ממערב להר הבית ומדרומו אינם מותירים ספק: זה היה המתחם המקודש הגדול והמפואר ביותר בעת העתיקה. גם יוסף בן מתתיהו לא נותר אדיש למפעל הבנייה הכביר של הורדוס ותיאר את המקדש שבנה במלוא תפארתו. אך מדוע דווקא הורדוס הוא שזכה לבנותו?

בנאום המובא אצל יוסף בן מתתיהו מסביר הורדוס מדוע החליט לבנות מחדש את בית המקדש. לטענתו מגיע לקדוש ברוך הוא מקדש מפואר מזה הנמוך והפשוט שנבנה בימי שיבת ציון תחת אילוצים פוליטיים. הורדוס אומר שוב ושוב כי הוא פועל מתוך חסידות דתית כלפי הא־ל. אך מדוע הוא חשב שדווקא הוא מתאים לממש את היוזמה הזו? בנאומו מדגיש הורדוס כי קשריו עם הרומים מאפשרים לו לתקן מה שנפגם בעבר, לבנות מקדש מפואר וכך להשיב לא־ל על הטובות שגמל עמו ('קדמוניות היהודים' ט"ו, 382־387).

בהזדמנות אחרת התבקש ניקולאוס מדמשק, סופרו הנכרי ויד ימינו של הורדוס, להיות מליץ יושר בפני מרקוס אגריפס ואנשיו למען יהודי איוניה — ערים יווניות לחופה המערבי של תורכיה של ימינו — שסבלו מהתנכלות של הרומים. טענתו המרכזית של ניקולאוס הייתה כי על הרומים לכבד את הזכויות הדתיות של היהודים ברחבי העולם ההלניסטי, ולו רק בשל נאמנותו של הורדוס כלפיהם. מאוחר יותר גם הורדוס עצמו זקף לזכותו את הסכמתו של אגריפס להיענות לבקשה (שם, ט"ז 27־63).

אין ספק שבשני המקרים מדובר בתעמולה פוליטית, אך היא מלמדת כיצד ביקש הורדוס לעצב את דעת הקהל: המלך דואג לזכויותיהם הדתיות של היהודים וגם קרבתו לרומא נעשית לטובת היהודים. רוצה לומר: אם הורדוס לא היה שליט חזק שהרומאים מתייחסים אליו בכבוד, לא היה מי שיבנה את בית המקדש המפואר וידאג ליהודים ברחבי האימפריה.

לפגוש את המלך

הורדוס, המתואר על ידי יוסף בן מתתיהו כמלך רודף ורדוף, חשדן, נקמן ואכזר, דומה בעינינו למלכת הקלפים ב'עליזה בארץ הפלאות' אשר בכל משפט שני הפטירה "ערפו את ראשו!" — ואנשיו אכן ערפו לא מעט ראשים. מי ירצה בקרבתו של מלך כזה? כפי שכבר הראינו, יוסף בן מתתיהו מספר שהורדוס הקיף עצמו בשומרי ראש ובערוב ימיו אסר אפילו על הקרובים לו ביותר לשהות במחיצתו. העלילה הדרמטית והמפורטת של חייו ושל היחסים בחצר המלכות המשפחתית, כפי שיוסף בן מתתיהו פורס אותה בפנינו, רצופה תככים, אינטריגות וסערות נפש של מלך מגלומן ופרנואיד, והיו שטענו כי הורדוס לקה במחלת נפש כלשהי אשר החמירה לקראת סוף ימיו.

אך לצד כתבי בן מתתיהו יש בידינו תיאור שונה של הורדוס ושל יחסיו עם הסובבים אותו כפי שעולה מהממצא הארכאולוגי. התכנית האדריכלית של ארמונותיו הרבים — אם רק נדע לנתח אותה נכונה — מאפשרת לנו לשחזר את חיי החצר ואת היחסים בין המלך לבין אנשי החצר והאורחים שפקדו את הארמונות. הארמונות תוכננו על ידי המלך ולכן הם משקפים את הדרך שבה שאף הורדוס למלוך. כאן מחכה לקוראיו של יוסף בן מתתיהו הפתעה.

הבה נשוב אל יהועזר ואלעזר בני גולית שעמדו לפגוש את הורדוס בארמון הראשון ביריחו. כזכור, מיד עם כניסתם לארמון הם הגיעו לחצר ענקית מוקפת עמודים ומולם היה טרקלין פתוח לרווחה שבו ישב המלך. כמו כל הציבור שהתכנס בחצר, הם יכלו לחזות במלך והמלך ראה אותם. הארמון נבנה כך שיאפשר מפגשי מבט הדדיים וחילופי דברים בין הורדוס לאורחיו. שנים אחדות אחר כך בנה הורדוס ארמון נוסף ביריחו, צפונית לארמון הראשון. המבקרים בארמון החדש נכנסו לחצר שהיו בה בית מרחץ רומי, מקווה וברכות שחייה, הם עברו באכסדרת עמודים ומיד ראו את המלך שישב בחדר קבלה פרטי. הם נופפו למלך לשלום או החליפו אתו מלות ברכה עוד קודם שפגשו את האורחים האחרים שהוזמנו, ורק אחר כך הם המשיכו לאולם עמודים רחב ידיים שבו התכנסו כולם. המלך הצטרף אליהם מאוחר יותר, לאחר שכל המוזמנים הגיעו.

נרחיק כעת לקיסריה, העיר שהורדוס הקים מחדש כעיר מעורבת של יהודים ונכרים, ובנה בה יותר מבכל עיר אחרת. על חוף הים, סמוך לתאטרון המפורסם הפעיל עד ימינו, נבנה ארמון על שונית סלע ובמרכזו ברכת מי ים מוקפת עמודים. המלך ישב בחדר מפואר סמוך לברכה וצפה באורחיו מתרחצים, משחקים ונהנים על גדותיה.

הארמון המרשים ביותר מבחינה ארכיטקטונית, וכנראה גם המרשים ביותר בכל רחבי האימפריה הרומית בתקופתו, נבנה דווקא במדבר — הארמון הצפוני של הורדוס במצדה. הוא כלל שלושה מפלסים של אולמות עמודים התלויים על צוק הסלע. היו אלה אולמות קבלה שנועדו להתוועדות של האורחים ואפשרו מפגש ללא מחיצות עם הורדוס עצמו.

בכל הארמונות הללו, שנבנו במחצית הראשונה של תקופת שלטונו (הורדוס מלך בשנים 37־4 לפסה"נ), הקיף המלך את עצמו באנשי חצר ובאורחים, ומשמעות הדבר היא שעל פי הממצאים הארכאולוגיים הורדוס חתר בתקופה זו למגע עם זולתו.

השינוי חל בשליש האחרון של ימי מלכותו. הארמונות שבנה בתקופה זו הם בעלי אופי שונה לחלוטין. הארמון המפואר ביותר שנבנה אז הוא הארמון השלישי ביריחו שמוקם על גדות נחל פרת (ואדי קלט). האורחים הופנו לאולמות עמודים רחבי ידיים ולחדרי אירוח נוספים, אך היה רק אולם אחד שממנו ניתן היה ליצור קשר עין עם הורדוס אשר הסתגר בחדר הכס הפרטי שלו. כדי להגיע לאולם זה ולגשת אל המלך היה צורך לעבור חדרים אחדים, פרוזדורים ושומרי סף. ניכר כי הורדוס לא היה מעוניין שאורחי הארמון יגיעו אליו וכי הפך פחות נגיש לקהל.

גם בארמון המערבי במצדה, ארמון שהורדוס הרחיב בהדרגה במהלך שלטונו, לא היה פשוט לפגוש את המלך. אורחיו של הורדוס נאלצו לעבור חדרים אחדים, כניסות ומעברים עד שהגיעו לחדרו הפרטי. בניגוד לארמונות האחרים, בארמון זה לא היה אולם התכנסות שבו המתינו למלך. מבקרים לא היו רצויים בארמון זה. חדרי הארמון הרבים יועדו ברובם לפקידים, לשרים ולאנשי מנהל, וגם עבורם הורדוס לא היה נגיש.

מתברר אם כן שרק כעשר שנים לפני מותו ביקש הורדוס להתרחק מאורחיו וממבקריו. ניתן אולי לקשור זאת למחלת הנפש שלו, אולם התנהגות שכזו לא הייתה נדירה כלל בקרב שליטים בעולם ההלניסטי ובקרב שליטים בכלל. לא כל מלך מעוניין להיות קרוב לשריו, למקורביו ולאורחיו. מה שמעניין יותר הוא הצד השני של המטבע: במשך רוב ימי מלכותו הורדוס ביקש להיות נגיש לאורחיו, לשריו ולאנשי חצרו. הוא לא חשש ממפגש עם מבקרים רבים ורצה להרשים אותם בנוכחותו.

 ,

רצח אופי?

אין חולק על כך שהורדוס היה מלך קשוח, לעתים אף אכזר, שביקש להאדיר את שמו ולהתקרב לרומא, וגם אין ספק כי רבים ממעשיו נגדו את התורה ואת האתוס היהודי בימיו. אולם אל לנו להסתפק במה שכתב עליו יוסף בן מתתיהו. כשאנחנו בוחנים את הממצאים הרבים והמרשימים מארמונותיו עלינו לשים לב כיצד משתקפות מתוכם דמותו של המלך וחצר מלכותו. אל לנו להתעלם מעדויות חד משמעיות על אופיו ועל התנהלותו, גם אם הן עומדות בסתירה לנאמר במקורות הכתובים. הרי אלה לא ירדו משמים אלא נכתבו בידי מי שביקשו לעצב דימוי היסטורי מסוים. ליוסף בן מתתיהו הייתה נקודת מבט משלו, שהושפעה מתפיסת עולמו ומהאינטרסים ששירתו אותו. בניגוד לכך, הממצאים הארכאולוגיים — אם רק נפרשם נכון — מספרים את סיפורו האמיתי של הורדוס מזווית אישית ובאופן בלתי אמצעי וחד משמעי.

הורדוס צועק אלינו מבין עמודי הארמונות ומהמקוואות הרבים: "אני הייתי יהודי טוב". האם נאמין לו? ההכרעה נתונה בידינו, אך חשוב לזכור כי מדובר בעדויות רבות מכלי ראשון הגלויות לפנינו באתרים רבים בארץ ובמוזאון ישראל. בואו לשפוט אותו בעצמכם.

The post היהודי הטוב appeared first on סגולה.