על גבעות שייח' אבריק

מלים: אלכסנדר פן, לחן: מרדכי זעירא

אֲדָמָה אַדְמָתִי

רַחוּמָה עַד מוֹתִי

רוּחַ רַב חַרְבוֹנַיִךְ הִרְתִּיחַ

רוּחַ רַב הִרְתִּיחַ

אֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּדָם

שֶׁאָדַם וְנָדַם

עַל גִּבְעוֹת שֵׁיח' אַבְּרֵיק וְחַרְתִּיָּה

הַמָּחוֹל בְּגַלִּים

יְעַגֵּל עִגּוּלִים

עוּרִי שֶׁמֶשׁ לָעַד בְּחַרְתִּיָּה

עוּרִי שֶׁמֶשׁ בְּחַרְתִּיָּה

בְּיוֹמִי וְלֵילִי

לִי יֵהוֹד עֲמָלִי

עַל גִּבְעוֹת שֵׁיח' אַבְּרֵיק וְחַרְתִּיָּה…

לקריאת השיר המלא

בבוקר יום השנה הראשון להירצחו של אלכסנדר זייד, ביולי 1939, הגיעה אחייניתו הדסה רבינוביץ' מקיבוץ כפר גלעדי אל בית המשפחה בשייח' אבריק. הדסה גדלה בירושלים והצטרפה לקיבוץ כפר גלעדי שהיה מעין קיבוץ משפחתי של משפחת בקר, משפחת אמה. דודיה של הדסה, ציפורה לבית בקר ואלכסנדר זייד, היו ממקימי הקיבוץ שנקרא בהמשך על שם דוד אחר – ישראל גלעדי – בעלה של קיילה גלעדי לבית בקר.

למרות החיבור העמוק של המשפחה לקיבוץ עזבה משפחת זייד את המקום כיוון שלא קיבלה את הכרעת החברים בדבר החינוך המשותף והלינה המשותפת. אלכסנדר זייד, ששמו הלך לפניו כשומר עז נפש, מונה מטעם קרן קיימת לישראל לשמור על האדמות באזור שייח' אבריק שנקנו אך טרם יושבו, והמשפחה עברה לשם בכאב גדול באמצע שנות העשרים וחיה כמעט בגפה על הגבעות השוממות.

 ,

ביצים תמורת שיר

כשהגיעה הדסה באותו בוקר שלחה אותה ציפורה מיד לתל אביב עם בנה הבכור גיורא זייד. היא אמרה שאלכסנדר פן הבטיח לה שיר לאזכרה אך הוא עדיין לא כתב אותו, ובלי השיר אי אפשר יהיה לקיים את האזכרה. הדסה וגיורא נסעו לתל אביב ומצאו את המשורר בקפה אררט. הדסה סיפרה כי הכניסה לבית קפה, סמל לבורגנות ולחוסר מעש, הייתה כרוכה עבורם בבושה, וגיורא נכנס ומיד התיישב כשראשו מוסתר בזרועו שמא יחשבו שהוא מבלה במקום מביש זה. תוך פחות משעה סיים אלכסנדר פן את כתיבת 'שירו של זייד' ובני הדודים חזרו במהירות האפשרית לשייח' אבריק. בבית זייד הם מצאו את מרדכי זעירא שהיה חברו של זייד. הוא הלחין את השיר במקום, לימד חבורת צעירים מגרעין ההכשרה אלונים לשיר אותו, ואז אפשר היה לערוך את האזכרה.

ציפורה זייד, שמאז מותו של בעלה ראתה בהנצחתו חלק ממפעל חייה, רצתה שהטקס יהיה מושלם, ועל כן נסעה בעצמה לתל אביב ובידה קופסת נעליים מלאה כל טוב: שזיפים ולימונים אחדים, עוגה שאפתה ומוצר יקר ערך – ארבע ביצים קשות. את מרכולתה הביאה אל פן וזעירא וביקשה כי יכתבו יחד שיר נוסף לזכרו של אהובה, הפעם בקצב הדבקה. דווקא השיר השני, 'על גבעות שייח' אבריק', זכה לחיים ארוכים והנציח את זכרו של זייד בתרבות הישראלית.

,

רועי רוח

למה פנתה ציפורה זייד דווקא לאלכסנדר פן? פן היה מבאי ביתם של הזיידים והעריץ את אלכסנדר. הקשר ארוך השנים החל עם הגעתה של חבורת רועים לגבעות שייח' אבריק בקיץ 1927. חבורת הרועים נולדה מתוך חבורה אחרת שכינתה עצמה 'חבר'ה טראסק'. הייתה זו חבורת צעירים עליזים שנולדה בתל אביב עוד לפני מלחמת העולם הראשונה ועברה גלגולים אחדים. מקורו של שם החבורה לא לגמרי ברור, אך ההשערה הנפוצה היא כי משמעותו ביידיש מרמזת לרעש ולהמולה, והחבורה אכן קיבלה על עצמה לשמח את תושבי תל אביב הקטנה. לקבוצה הצטרפו גם משוררים ואנשי תרבות שהזדהו עם חוגי הפועלים, על אף שרוב פעילותה הסתכמה במעשי שטות וליצנות בזירה העירונית. אילן שחורי, המתמחה בהיסטוריה של תל אביב, כתב:

לחברי הקבוצה היה חלק נכבד ביותר בהתגבשות התרבות הישראלית ברוב תחומי היצירה והאמנות, ואפשר לקבוע כי חבורתם הניחה את היסודות לתרבות הידוענים התל אביבית והישראלית ("אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת: עלייתה ונפילתה של קבוצת 'חבר'ה טראסק' בתל אביב הקטנה של שנות העשרים והשלושים", 'ישראלים' 8, תשע"ז, עמ' 48).

ב-1927 סייר חבר הקבוצה ישראל זמירי בנגב ופגש רועים בדואים, ובחזרתו הדביק אחדים מחבריו בחזון חבורת הרועים העברית. אלכסנדר זייד, שהיה מקורב לחלק מבני החבורה, הציע להם לרעות צאן על גבעות שייח' אבריק. מלבד זייד ישב אז בשייח' אבריק גם גרשון פליישר שהמשיך לעסוק ברעיית צאן על אף שאחרים נשברו ועזבו. זייד ניצל את ההזדמנות ורתם את 'חבר'ה טראסק' לעזרתו של פליישר. שני החברים המרכזיים בקבוצה שהגיעה לשייח' אבריק היו ישראל זמירי ואלכסנדר פן.

תחילה עבדה החבורה התל אביבית בהתלהבות, אך כעבור חודשים אחדים התברר כי בוהמיינים מתל אביב אינם מתאימים למחויבות שחיי עבודה כרוכים בה. כשפליישר מצא יום אחד את העדר מסתובב לבדו על הגבעות ללא רועה הוא הבין כי שיתוף הפעולה עם החבורה צריך להסתיים.

פרק זה בתולדות 'חבר'ה טראסק' ארך כשנה ולא הניב הצלחה חקלאית גדולה, אך הוא הותיר אחריו שירי רועים נאים. החבורה חזרה לתל אביב, אולם אלכסנדר פן המשיך לבקר בבית זייד בשייח' אבריק לעתים קרובות למעין חופשות ממחויבויותיו המשפחתיות, ושהה במקום כל פעם ימים אחדים.

דמותו של זייד הותירה בו רושם רב והוא נמשך אליה כבחבלי קסם. יש הסבורים כי העובדה ששניהם היו בנים לאימהות מקהילת הגרים הסובוטניקים היא שקרבה בין השניים. פן העריך את יכולת ההיטמעות של השומר זייד בסביבתו, ואת קשריו הטובים עם ערביי הסביבה בלא שוויתר על מחויבותו למשימה הציונית שהוטלה עליו על ידי קרן קיימת לישראל.

 ,

הדם שאדם

אלכסנדר זייד נרצח בי"ב בתמוז תרצ"ח (1938) בדרכו לאספת חברים של מייסדי קיבוץ אלונים. כנופייה ארבה לו בדרך וקאסם אל-טבאש, בדואי משבט ערב אל-חילף, רצח אותו. באחת בלילה נמצאה גופתו. הרצח היה אחד ממעשי טרור רבים ששטפו את הארץ במאורעות תרצ"ו תרצ"ט, אך זהותו של הנרצח הכתה את היישוב בתדהמה. זייד הגיע לארץ בעלייה השנייה, הוא היה ממקימי ארגון בר גיורא ואחריו ארגון השומר, ודחף את חבריו להמשיך את מגמת ההתיישבות צפונה. ביישוב התהלכו אגדות על התמודדותו יחידי מול שודדים בדואים.

אלכסנדר זייד גידל את ילדיו – גיורא, כוכבת והתאומים יוחנן ויפתח – כמקומיים לכל דבר. הם דיברו ערבית היטב, היו להם ידידים ערבים, הם היו בקיאים ורגילים ברכיבה על סוסים ובאורחות החיים של שכניהם. כשהדסה מתארת את נסיעתה עם גיורא זייד לתל אביב היא מסבירה כי הוא לא יכול היה להסתדר בלי הליווי שלה משום שהיה 'בדואי'.

יגאל אלון אמנם מנע מגיורא זייד לנקום, אך לא שכח את הרצח. כשהוקם הפלמ"ח במאי 1941 פנה אלון שהיה מפקד פלוגה ליצחק שדה וביקש רשות לנקום את מותו של זייד. ראשי ההגנה אליהו גולומב, שאול אביגור וישראל גלילי דנו בעניין בכובד ראש. מנהג נקמת הדם שהיה מקובל בתרבותו של הרוצח היה רחוק מתרבותה של הנהגת היישוב שדגלה בטוהר הנשק. בניגוד למקובל בתרבות גאולת הדם ראשי ההגנה לא רצו לפגוע בבני משפחתו של הרוצח שזהותו הייתה ידועה להם בוודאות, הם גם סברו כי אסור שבניו של זייד הם שינקמו את דמו, כדי שלא יחל מעגל דמים ללא סוף. מוסדות המדינה שבדרך כבר היו מאורגנים דיים וחזקים מספיק כדי לעצור את בניו של זייד מלעשות את המעשה, וכדי ליטול על עצמם את האחריות לסגור את החשבון עם הרוצח.

 ציפורה זייד על הסוס. צילום: טלי רווה זייד

עם הירצחו של אביו פיעמה בגיורא תחושת נקם עזה. נקמת דם הייתה מקובלת בקרב הערבים שבקרבם גדל, אך יגאל אלון עצר בעדו. כשנה וחצי לאחר הרצח יצאו בני זייד לכיוון המאהל של אל-טבאש, אך כשהבינו כי הם עלולים להרוג חפים מפשע יחד עם הרוצח הם שבו על עקבותיהם.

הנהגת ההגנה קיבלה החלטה נדירה, בוודאי על רקע מדיניות ההבלגה שהנהיגה לאורך כל שנות המרד הערבי הגדול. מאות יהודים נרצחו באותה תקופה, אך מעמדו הלא רשמי של זייד וחשיבותו כסמל לביטחון היישוב הביאו להחלטה לנקום את מותו. יגאל אלון הטיל את התפקיד על יצחק חנקין, בנו של יחזקאל חנקין שהיה חבר בארגון השומר וחברו הקרוב של אלכסנדר זייד. אלון עצמו הוביל את לוחמיו אל אוהל אל-טבאש שהיו בו גם נשים וילדים, ולאחר שווידא את זהות הרוצח ירה חנקין בראשו.,

האירוסין המוזרים של הדם

הסופר יוסל בירשטיין ידוע בסיפוריו הקצרים המסופרים בגוף ראשון ומתעתעים בקורא שנשאר תוהה האם המסופר אכן קרה.

בסיפור מהספר 'סיפורים רוקדים ברחובות ירושלים' שכותרתו 'קשר דם' הוא מתאר פגישה עם יוחנן זייד בירושלים שבמהלכה שואל המספר את זייד על מפגש שהתקיים שנים רבות קודם. השניים ישבו אז על המרפסת בביתו של זייד בטבעון כאשר הגיעה לשם אישה ערביה שטענה בתוקף כי יש ביניהם קשר דם וכי בשל כך הוא חייב לסייע לה לשחרר את בנה ממעצר משטרתי שאליו נקלע. לפי הסיפור יוחנן נכנס הביתה עם האישה כדי לשמוע את פרטי העניין, וכשהם יצאו הוא אמר למספר כי הוא צריך ללכת כדי להירתם לעזרת האישה בבית המעצר. המספר שנשאר מסוקרן שואל את יוחנן כעבור שנים רבות מה היה קשר הדם שעליו דיברה האישה, ויוחנן מספר לו כי אביה היה רוצחו של אביו.

בירשטיין אכן חי בטבעון והיו לו קשרים עם בני זייד. האם התרחש סיפור כזה? קשה לדעת. נורית שני, בתו של בירשטיין, סיפרה לעמינדב רוטנברג הכותב עבודת דוקטור על אביה:

הוא סיפר לי את הסיפור לפני שכתב אותו כצירוף מקרים חזק ומעניין. רוב סיפוריו הם צירופים שחיבר מאפשרויות שלא בהכרח היו שייכות והוא קיבץ אותן לסיפור אחד. אבל אני לא יודעת אם המציא כזה צירוף.

ואילו בתו השנייה חנה ענבר כתבה לרוטנברג:

אני לא יודעת להגיד לך אם המפגש בין בנו של אלכסנדר זייד לבין בתו של רוצחו התרחש בנוכחותו של אבי, או שאבא רק שמע את הסיפור מפי בנו של זייד שהיה ידידו. אני יודעת בוודאות שמי שהיה ידידו של אבא לא היה יוחנן זייד אלא יפתח. כשאבא פרסם את הסיפור יפתח היה עדיין בין החיים ואבא לא רצה להשתמש בשמו, לכן בחר להשתמש בשמו של בן אחר שכבר הלך לעולמו.

הסיפור הזה מעיד אולי על ניקיון רגשותיהם של בני זייד, שעשו הפרדה בין תחושת הנקם שפעפעה בהם לבין רגשות חמים שהמשיכו ללוותם בקשריהם עם חבריהם הערבים שנים רבות לאחר הרצח.

,

אדמתו

הדובר בשיר 'על גבעות שייח' אבריק' הוא אלכסנדר זייד. חגית הלפרין, חוקרת מסע חייו של אלכסנדר פן ושירתו, כתבה:

פן מתאר את זייד שבחר לחיות בשייח׳ אבריק חיי עמל, אך לא פחות מזייד מתאר פן גם את עצמו, את אותו צד שכיסה בעקבות המפנה האידאולוגי. בצד זה בא לידי ביטוי הקשר הפיזי של פן לארץ, קשר ארוטי כמעט, החיפוש אחר הציונות האמיתית, הנלהבת, הכנה, המצרפת מעשה לאמירה (חגית הלפרין, 'צבע החיים – חייו ויצירתו של אלכסנדר פן', עמ' 126).

פן השתייך לחוגי השמאל בארץ, וברבות השנים הצטרף למפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) ואף ערך את המדור הספרותי בעיתון המפלגה 'קול העם'.

הלפרין מראה כיצד פן נקרע כל חייו בין אמונותיו המרקסיסטיות לבין חיבתו העזה והפשוטה לארץ ישראל. בשיר שכתב על אלכסנדר זייד מביע פן לדעת הלפרין הזדהות מוחלטת עם דמותו של זייד ואין בו ביטוי לקרע שהתחולל בנפשו.

הסופר וחוקר הספרות מתן חרמוני טוען כי הלפרין משרטטת בספרה את דמותו של פן כנאיבית מדי. לדעתו יש לקרוא את השיר על זייד כשיר מתהפך: הוא פותח בקריאה "אדמה אדמתי", אך פן מתחכם ומסיים כל בית בשמות הערביים שייח' אבריק וחרתיה כדי להסתייג מהדובר בשיר הרואה את האדמה כאדמתו.

למרות האירוניה שחרמוני מצביע עליה לא בטוח שלטענתו יש בסיס היסטורי. בעת כתיבת השיר ב-1941 לא היה על גבעות שייח' אבריק שום יישוב יהודי שנקרא בשם עברי, ובמשך השנים קראו בני המשפחה למקום שייח' אבריק כי לא היה לו שם עברי אחר. נראה אפוא כי הלפרין צודקת, וכי המלים שאלכסנדר פן שם בפיו של אלכסנדר זייד המת שיקפו גם את תחושתו. המשורר המעריץ צייר בשיר את התמונה הרומנטית של השומר שהותיר עליו את רישומו העמוק.

על מצבתו של פן נחקקו המלים "אדמה אדמתי, רחומה עד מותי".

פורסם בגיליון 121, תמוז תש”ף, יולי 2020

The post עוד חוזר הניגון: רחומה עד מותי appeared first on סגולה.

מניה

אגדה בחייה

פנינה גרי. בימוי: גבריאלה לב, קבוצת התאטרון הירושלמי וארכיון יד בן-צבי

,

התפאורה

מסך בד שחור ועל הבמה ספסלי עץ וארגזים בודדים. התפאורה הצנועה הזו משמשת מסגרת הולמת לסיפור חייה של מי שהייתה בעצמה סמל לפשטות, על סף הסגפנות. גם התלבושות פשוטות ואינן מתיימרות לייצר אווירה תקופתית ססגונית. בגדים שחורים ואביזרים מעטים שנוספים ללבוש הבסיסי מדי פעם – סינר לבן, עניבה, כובע. לצד צהלה מיכאלי המגלמת את מניה משתתפים בהצגה רק שלושה שחקנים נוספים – סער שני, רן כהן וענבל מילוא-בכר – המחליפים תפקידים וזהויות. ההצגה נמשכת שעה בלבד.

במסגרת המינימליסטית הזו נפרס בהרחבה סיפור חייה של מניה שוחט, דמות ססגונית ורבת פנים שקורותיה יכולים ללא ספק לאכלס ספרים וגם סרטי דרמה סוערים. כדי למלא את החסר מוקרנים על המסך השחור שמאחורי השחקנים קטעים של סרטי ארכיון ותמונות מתקופת חייה של מניה, ובהם קטעים מהסדרה 'עמוד האש' המקימים לחיים את נופי ילדותה ונעוריה של מניה ברוסיה. את ההצגה מלווים גם קטעי שירה מפי השחקנים השרים ומשחקים בחן רב. במאמר מוסגר אוסיף כי חבל שהם אינם מקפידים יותר על הגייה נכונה של הטקסט על פי כללי הדקדוק העברי. כאשר משתדלים לכבד את מורשת העברית, מדוע לא להתייחס בכבוד הראוי גם לשפה העברית עצמה?,

דמות רבת ניגודים

מניה נולדה ב-1878 ברוסיה הלבנה למשפחת וילבושביץ האמידה. כבר בגיל צעיר נמשכה לפעילות פוליטית במסגרת הבונד ונאסרה בעקבות פעילותה. ב-1901 הקימה את מפלגת הפועלים היהודית העצמאית שמנתה תוך זמן קצר עשרות אלפי חברים. ב-1904 עלתה ארצה בעקבות תחבולה של אחיה נחום שהזעיק אותה ארצה כדי לסעוד אותו בחולי שלא היה ולא נברא. מחלה של ממש אולי לא הייתה, אבל על אף התרמית נדבקה גם מניה עד מהרה בחיידק הציוני וקשרה את גורלה בגורל הארץ. היא יזמה את הקמת הקולקטיב הראשון בסג'רה, הייתה ממקימי ארגוני השמירה היהודיים הראשונים בארץ 'בר גיורא' ו'השומר' יחד עם ישראל שוחט שהפך לאישהּ, ואף הייתה מראשי ארגון 'השומר'. לאורך כל חייה, עד לפטירתה ב-1961, המשיכה בפעילות פוליטית ונטלה חלק במאבק על מעמד הנשים בארץ ישראל.

מטבע הדברים קשה לפרוס יריעת חיים רחבה ועשירה כל כך בהצגה שנמשכת שעה בלבד. את המידע החסר מנסים להשלים באמצעות קטעי מידע קצרים המוקרנים גם הם על המסך לצד קטעי הסרטים, ולעתים מוסיפים השחקנים דברי הסבר קצרים להשלמת התמונה. כדי להציג תמונת חיים מלאה עד כמה שניתן נבחרו בקפידה סיפורים ואנקדוטות שצירופם יחד יוצר קו מתאר המשרטט את קורותיה של מניה. ילדה סוערת המבקשת להפוך לפועלת. מאסר. הקמת מפלגה. פעילות להגנה צבאית על יהודי רוסיה מפני הפרעות. עלייה ארצה. היכרות עם ישראל שוחט. הקמת הקולקטיב בסג'רה והקמת ארגון השומר. תקופת גלות בתורכיה בימי מלחמת העולם הראשונה. שיבה ארצה וניסיון לשלב בין חיי משפחה לבין פעילות ציבורית חסרת מנוחה.

הסצנות יוצרות תמונה של דמות רבת ניגודים. אישיות סוערת וחסרת מנוח, אך גם כזו הנוטה לדכאונות ממושכים. מי שעסקה במשך שנים בבניית כוח לחימה, אך גם פעלה למציאת הסדר מול הערבים. מי שנזעקה ובאה מרוסיה בעקבות שמועה על מחלתו של אחיה הצעיר, אך גם עזבה את ילדיה למשך תקופות ממושכות לצורך פעילות ציבורית. שני קטעים נוגעים ללב במיוחד בהצגה עוסקים בקשייה המשפחתיים של מניה: דבריו של בנה גדעון (גדע) הזועק כלפי אמו הנוטשת פעם אחר פעם אותו ואת אחותו בשם המפעל הלאומי, ואהבתה הלוהטת לישראל שוחט שנענתה לא פעם בכתף קרה ואף בבוגדנות.,

שיעור בציונות

בתמונת הפתיחה של המחזה נראית מניה המבוגרת בצריפם של יצחק ורחל ינאית בן-צבי בשכונת רחביה כשעיניה חבושות לאחר טיפול במרפאתו של ד"ר טיכו. פתיחה זו, שבה היא מספרת לרחל ינאית את סיפור חייה, משקפת אירוע אמיתי שממנו אולי נבט הגרעין לכתיבת המחזה. בשנת 1951, שנים רבות לפני שכתבה את המחזה, ביקרה פנינה גרי בצריפם של בני הזוג בן-צבי. גרי הייתה אז כלתם המיועדת של יצחק ורחל ינאית, והביקור נערך כשבוע לפני חתונתה המתוכננת עם בנם עלי שנפל בקרב ימים מעטים אחר כך. באותה פגישה, שבה ניצלה רחל ינאית את המנוחה שנכפתה על מניה כדי לרשום מפיה את קורות חייה, הכירה פנינה גרי את מניה שוחט. שנים אחדות לאחר פגישה זו קיבלה גרי מרחל ינאית את ספרה על חייה של מניה, וכעבור שנים רבות היא עיבדה את הסיפור למחזה.

ההקשר הזה, והעובדה שהמחזאית בת ה-92 היא עצמה בת לדור הנפילים ההוא והכירה באופן בלתי אמצעי רבים מחלוצי העלייה השנייה, משווים למחזה כולו ניחוח מיוחד של התרפקות על עולם שהיה ואיננו.

בעידן שבו התאטרון הפך למוסד חתרני המבקש לשחוט פרות קדושות ולערער על ערכים מקודשים, מבטא המחזה 'מניה – אגדה בחייה' חתרנות מסוג אחר, כפי שמעידה במאית ההצגה גבריאלה לב:

בעולם התאטרון הישראלי של היום המלה 'ציוני' היא כמעט ביטוי שלילי. לפיכך, להציג יצירה כמו 'מניה – אגדה בחייה', החוגגת ללא בושה את חייה – חיים שהוקדשו לבניית המפעל הציוני – ניתן לראות זאת כמעשה חתרני. נראה לי שלתאטרון, ולאמנות בכלל, ישנה אחריות כפולה. האחת, להעריך את החסרונות של הממסד ולהצביע על חזון נאור יותר, והשנייה היא לחגוג, לחגוג את העובדה שאנחנו בחיים. בעידן זה, הנשלט על ידי הרשת והמסכים, התאטרון – אמנות עתיקה שבבסיסה תקשורת חיה בין שחקנים לקהל הצופים, היא הכרה ייחודית על היותה אנושית (מתוך התכנייה).

היוצרות אכן אינן מתביישות בכך שהמחזה מתיימר להנחיל לצופים בו ערכים ציוניים. הדבר מתבטא גם בשיתוף הפעולה עם ארכיון יד בן-צבי, ומצטרף למטרתה המוצהרת של קבוצת התאטרון הירושלמי:

לחקור את ארון הספרים היהודי לצד ארון הספרים הישראלי, לחבר בין ישן וחדש, בין תרבות ויצירה עכשווית, בין מורשת והיסטוריה, ולהצמיח מכל זה יצירה תאטרונית חדשה (שם).

כל אלה משווים למחזה יותר מקורטוב של דידקטיות, וזו באה לידי ביטוי גם בקטעי הקריינות המוסיפים מידע כדי להשלים פרטים על חייה של מניה, והופכים את ההצגה לא רק להצגה חינוכית אלא במידה מסוימת גם להצגה לימודית.

The post שומרת מסך appeared first on סגולה.

בסתיו 1918, יומיים לאחר שכבשו הבריטים את זכרון יעקב מידי התורכים, כתב ד"ר הלל יפה — רופא בעל שם, חבר בהנהגת המושבה ופעיל ציוני בולט ביישוב — אל ועד הצירים:

לפני שנה נתגלה שירות ריגול בזכרון יעקב ובתחנה לניסיונות חקלאיים שעורר משפט גדול. טרם נמחו כתמי הדם וטרם יבשו הדמעות. והנה, האישיות הראשונה הבאה לדבר בשם השלטונות האנגליים לתושבי זכרון הוא אחד מיוצרי הריגול [הכוונה לאלכסנדר אהרונסון]. הבית היחיד שהוועדה הציונית מבקרת במושבה הוא הבית בו נרקמו מזימות הריגול … אני מוחה נגד התנהגותם של הציונים שלנו, אני מפנה את תשומת לבכם כי יסוד מדינת חלומותינו הוא מוסרי ואמצעיו טהורים. המרגלים קיבלו את תשלומיהם בכסף מלא. אל נחלוק להם את הכבוד הזה. הן יימָצאו עוד מאות ואלפים ההולכים בעקבותיהם, המוכים בסנוורים למראה הצלחתם ('ניל"י — תולדותיה של העזה מדינית', עמ' 372).

בהזדמנות אחרת כתב יפה על חברי אותו ארגון ריגול:

הוי לרוצחים קרי הדם אלה, רוצחי אב בלי רחמים, שהעמידו את מושבתם ואת היישוב כולו בסכנה איומה בגלל האמביציות שלהם (הלל יפה, 'דור מעפילים — זכרונות, מכתבים ויומן', הספרייה הציונית תשל"ה, עמ' 387).

אלא שחששו של ד"ר יפה מכך שהמונים יסתנוורו מהצלחתם של אנשי ניל"י וילכו בעקבותיהם התבדה. במשך שנים רבות הוקעו אנשי ניל"י על ידי הממסד בארץ וזכר פועלם הודר מן הזיכרון הישראלי הקולקטיבי. רק ב־1967, חמישים שנה לאחר נפילת חברי הארגון בידי התורכים, בהשפעת תהליכים פוליטיים, תרבותיים וחברתיים שעברו על הציבור בישראל, נערך בזכרון יעקב הטקס הממלכתי הראשון לזכר הנופלים משורות הארגון. בראשית שנות השלושים, כאשר בני החוגים החברתיים והפוליטיים המקורבים לניל"י ערכו במקום את טקס ההנצחה הראשון לשרה אהרונסון, אמר אחד מהם:

היישוב לא ידע גם הוא להעריך את ערכה של שרה ושל חבריה הגיבורים מתוך רשעות, זדון וקנאה (בילי מלמן, "אגדת שרה: מיגדר, זיכרון וארץ ישראליות 1917־1990", 'ציון' סה, ג, עמ' 354).

בחוברת ההנצחה שהוציא אז 'מרכז הסתדרות החקלאים הצעירים בני בנימין' נשמע הד התסכול על הדרתם של גיבורי ניל"י מפנתאון הגיבורים הלאומיים, כמו גם על הדרתו של כלל המחנה שממנו יצאו חבריו מלב הקונצנזוס:

שרה אהרונזון היא גיבורה לאומית שאין לה מתחרים בדברי ימי התחייה העברית … אהרונזון איננה רק הגיבורה הלאומית הגדולה ביותר של תקופת תחייתנו, היא גם הגיבורה שלנו, של אותו מעמד הבועזים, אנשי האוריינטציה של בניין הכלל דרך בניין הפרט ובאחריותו, שמשתדלים בכל הזדמנות להמעיט את ערכם ולשלול מהם כל נימה אידאליסטית וכל כוח ורצון להקרבה לאומית; שרה איננה גיבורה גלמודה מבין שורותינו, היא הייתה נושאה של תנועה רחבה, של ארגון מקיף מתוך בני מעמד החקלאים האזרחיים שנתנו קרבנות ושהשקיעו כוחות נפשיים ופיזיים מתוך מסירות יוצאת מן הכלל בשחרור המולדת ובהחשת עזרה תכופה ליישוב ברגעיו הקשים ביותר (שם, עמ' 352).

,

בעין הסערה

הפולמוס סביב דרכו של ארגון ניל"י החל עוד בימי פעילותו, ימים שבהם פקדה את ארץ ישראל אחת הסערות הקשות בתולדותיה. בשלהי 1914 הכריזה תורכיה על הצטרפותה למלחמה העולמית לצד 'מעצמות המרכז' — גרמניה, אוסטרו־הונגריה ואיטליה — והיישוב העברי בארץ הוטל לתוך מערבולת. לצד מצוקות שפקדו את היישוב באותם ימים — עוני קשה שהגיע עד חרפת רעב של ממש בשל הפסקת הזרמתם של כספי החלוקה והתרומות מחו"ל, הפסקת הייצוא מן הארץ, התפשטות מחלות ומכת ארבה — סבל היישוב גם מיחס בלתי נסבל מצד השלטונות התורכיים. סמוך להצטרפותם למלחמה הכריזו התורכים על ביטול הקפיטולציות, והיהודים יוצאי המעצמות הזרות לא יכלו עוד ליהנות מחסותן ומהגנתן של אלה. התורכים העמידו בפני נתיני ארצות האויב, ובהם מרבית בני היישוב החדש יוצאי רוסיה, את הברירה להתעתמן או להיות מגורשים מן הארץ; 'מס מלחמה' כבד הוטל על תושבי הארץ, ובעיקר על היהודים, ורכוש רב הוחרם לצורכי הצבא; אלפים נשלחו לעבודות כפייה בשירות הצבא התורכי בתנאים מחפירים ובמהלכן רבים חלו ומתו ; רבים ממנהיגי היישוב גורשו מהארץ; נאסרה החזקת נשק להגנה עצמית; נאסרו גילויים של לאומיות עברית כמו שימוש בבולי קרן קיימת לישראל או בשלטים עבריים בתל אביב; ובאביב 1917 גורשו תושבי תל אביב ויפו היהודים מבתיהם.

ההיקלעות ללב המלחמה העמידה את היישוב העברי בארץ ואת הנהלת ההסתדרות הציונית בפני השאלה במי מן הצדדים הלוחמים לתמוך. האימפריה העות'מאנית אמנם הוכרה מזה זמן רב כ'איש החולה על הבוספורוס' שימיו ספורים, אך חבירתה לגרמניה החזקה הפכה את סיכוייה לסיים את המלחמה לצדם של המנצחים לאפשרות סבירה. רבים סברו כי כיבוש הארץ על ידי הבריטים, שכוחותיהם היו פרוסים במצרים, יביא לשיפור במצבו של היישוב, אך לא ניתן היה לחזות — בוודאי שלא בראשיתה של המלחמה — מי מהצדדים אכן ינצח.

היה קיים חשש כבד מפני תמיכה בצד שיפסיד בסופו של דבר ומפני תגובתם של המנצחים. במיוחד חששו בתנועה הציונית מפני פגיעתו של השלטון התורכי ביישוב העברי בארץ, ומכך שגורלו של היישוב עלול להיות כגורלם של בני העם הארמני. לפיכך החליטה ההסתדרות הציונית לנקוט קו ניטרלי ולהימנע מתמיכה מוצהרת כלשהי במי מהצדדים הלוחמים. המעטים שהביעו בכל זאת תמיכה גלויה בבריטים, מתוך תקווה שאלה אכן יכבשו את הארץ ויגמלו ליהודים במתן זכויות לאומיות — עשו זאת על דעת עצמם ומתוך הפרה של העמדה הציונית הרשמית. היו אלה ד"ר חיים ויצמן שקיים מגעים דיפלומטיים עם האנגלים; יוסף טרומפלדור וזאב ז'בוטינסקי שהגו במצרים את רעיון הגדודים העבריים; ומקימי ארגון ניל"י שבאו מבין בני מושבות העלייה הראשונה בארץ.

רעיון הריגול לטובת בריטניה נרקם על ידי אבשלום פיינברג מחדרה וחבריו אהרן אהרונסון — אגרונום ומדען שכבר קנה לו שם עולמי בזכות גילוי אם החיטה — ואחיו אלכסנדר אהרונסון מזכרון יעקב. תחילה הגה אבשלום תכנית להגשת סיוע צבאי לאנגלים, אך משעמד על מגבלותיה המיר אותה בתכנית להעברת מידע מודיעיני לידי הצבא האנגלי. רעיון הבגידה בתורכים לא היה כלל מובן מאליו, שכן אבשלום, אהרן ואלכסנדר עמדו בראשו של ארגון 'הגדעונים' קצר הימים, שערב מלחמת העולם קרא דווקא להתגייסות לצבא התורכי ולעמידה לצדו במלחמה המתקרבת. אהרן אף עמד בקשרים עם ג'מאל פחה, שליט הארץ התורכי, ומונה על ידו למפקח הכללי על המלחמה בארבה בארץ ישראל ובסוריה.

ואכן אהרן, הבכיר בין השלושה, היה נתון בלבטים קשים עד שהכריע לטובת התכנית, כפי שכתב לאחד מידידיו באותם ימים:

אתה בוודאי מתאר לעצמך כי היו לי מאבקים מפחידים וקשים. ראשיתם של מאבקים כדי לראות דרכי בלילות רבים של נדודי שינה. ואחרי שכבר באתי לכלל החלטה על הדרך בה אלך נתנסיתי בהתלבטויות לאין קץ כדי להגיע למטרה ('ניל"י — תולדותיה של העזה מדינית', עמ' 68).

האיבה לתורכים החלה לצמוח בקרב חברי הגרעין שהקים את ניל"י כבר כשעמדו על היחס המשפיל שזכו לו המתנדבים לצבא התורכי מבין הגדעונים, והיא הלכה והעמיקה ככל שגברו גזרות התורכים נגד היישוב העברי וכשהגיעו ארצה שמועות על טבח הארמנים בידי התורכים, שמועות שהובאו בין השאר על ידי שרה, אחותם של האהרונסונים, שחזתה בזוועות במו עיניה בעשותה את דרכה ארצה מתורכיה לארץ ישראל. בקרב החבורה התגברה התחושה כי עתיד דומה צפוי גם ליהודי ארץ ישראל, וכי התורכים לקחו מהם את נשקם כדי למנוע מהם לעמוד על נפשם כשיחל הטבח. אך ככל שהדברים אמורים באהרן, נראה כי פשעם הגדול ביותר של התורכים היה דווקא חבירתם לגרמנים שנואי נפשו, כפי שכתב לידידו השופט האמריקני יוליאן מאק ב־1916:

הן לא יכול להיות צל של ספק בדבר שאנוכי אנטי גרמני הנני כעת יותר מבכל עת שהיא. למעשה באה מלחמה גרמנית זו, אף כי מהר מאשר חששתי, כאישורם המוחלט של ניחושיי. האם לא היטבתי לראות מזמן מה עמוקות שלוחות הארס הגרמני? האם לא מזהיר הייתי 'לעניין ושלא לעניין' בכל עת ובכל שעה את ידידיי וחבריי האמריקנים אף מפני המדע הגרמני המורעל … ? האם לא התרעתי בשיחות פרטיות ובהרצאות פומביות על הסכנה הגרמנית בשעה שלא קל היה להשמיע דברים כאלה מבלי להיראות כמסית פרובוקטיבי ולעורר חשדות? (שם, עמ' 58).

קשה להבין מה מקורן של נבואות הזעם שבהן חזה אהרונסון אסון מר העתיד לפקוד את היהודים מידי הגרמנים בשעה שאלה נחשבו לאחת האומות הנאורות והסובלניות בעולם. עד היום יש המייחסים לו עקב כך חושים אינטואיטיביים, כמעט נבואיים, לחזות את העתיד לקרות ברבות השנים.

לא רק מרגלים

עד מהרה קרמו תכניות הריגול של אבשלום פיינברג עור וגידים בדמות ארגון קטן וחשאי שהאנגלים כינוהו 'ארגון A' וחבריו קראו לו 'ניל"י' — ראשי תיבות של המלים "נצח ישראל לא ישקר" (שמואל א' ט"ו, כ"ט). הגרעין הקשה של הארגון מנה כשלושים חברים, רובם מקורבים למשפחת אהרונסון בקשרי משפחה או רעות. לצדם פעלו עשרות חברים נוספים שזיקתם לארגון הייתה רופפת יותר. את הארגון הנהיגו אהרן אהרונסון, ששהה רוב התקופה במצרים לאחר שחמק אליה בסתר מפני התורכים, ואבשלום פיינברג שריכז את הפעילות בארץ. לאחר הירצחו של אבשלום בידי בדואים בראשית 1917 מילאו את מקומו שרה אהרונסון ויוסף לישנסקי.

הפרטים על פעולות הריגול של ניל"י מוכרים למדי. אלה התבצעו בחסות עבודתו של אהרן כאחראי למלחמה בארבה ובחסות העבודה בחוות הניסיונות החקלאית בעתלית שאותה ניהל. במשך תקופה ארוכה, מקיץ 1915, ניסו אנשי ניל"י כמעט ללא הצלחה ליצור קשר עם האנגלים כדי למסור להם מידע מודיעיני שאספו בשקדנות. במהלך 1917 נוצר סוף סוף קשר רציף יחסית בין אנשי ניל"י לבין ספינה אנגלית בשם 'מנגם' — 'מנחם', כפי שכונתה בפיהם של אנשי הארגון — שעגנה מול החוף בעתלית וחיכתה לקבלת מידע מודיעיני.

פעילות זו נמשכה חודשים אחדים, עד שבספטמבר 1917 נתפסה על ידי התורכים יונת דואר שנשאה על רגלה הודעה מוצפנת. התורכים אמנם לא הצליחו לפענח את ההודעה, אך לכידת היונה איששה את החשדות בדבר פעילותו של ארגון ריגול בארץ. זמן קצר אחר כך תפסו התורכים את נעמן בלקינד — חבר ניל"י שיצא למצרים על דעת עצמו כדי לברר מה עלה בגורלו של בן דודו אבשלום פיינברג. פרטים שהתבררו מתוך ניירות שנשא על גופו, ומידע שהתורכים חילצו ממנו בחקירתו, הביאו ללכידתם של יתר אנשי הארגון. רבים מהם עונו; שרה אהרונסון התאבדה במהלך חקירתה וראובן שוורץ נמצא תלוי בחדר כלאו, ועד היום לא ידוע אל נכון אם התאבד או שהתאבדותו בוימה בידי מעניו. רבים נשפטו ונגזר עליהם מאסר. יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד הוצאו להורג בתלייה בדמשק בדצמבר 1917.

מעט פחות ידוע על פעולותיו האחרות של הארגון. חברי ניל"י היטיבו לנצל את ערוץ התקשורת שיצרו עם הספינה האנגלית והשתמשו בו באופן דו כיווני. מלבד מידע מודיעיני צבאי העבירו אנשי ניל"י גם מידע על המתרחש בארץ ועוררו את דעת הקהל העולמית להתערב לטובת היישוב. ידיעות שהעבירו על גירוש יהודי תל אביב ויפו התפרסמו בעיתונות הבינלאומית, עוררו הדים והביאו לשיפור יחסו של ג'מאל פחה אל המגורשים. הדעת נותנת כי פרסומים אלה אף מנעו גירושים נוספים של בני הארץ.

נוסף לכך השתמשו אנשי ניל"י בערוץ הפתוח שיצרה המנגם להעברת כספים לארץ. כאמור, הפסקת העברתם של כספי החלוקה וכספי תרומות נוספים מחו"ל לארץ בזמן המלחמה גרמה לחרפת רעב של ממש, ומעריכים כי למעלה מעשרים אלף יהודים מתו בארץ מרעב במהלך המלחמה. אהרן אהרונסון ששהה במצרים ריכז משם את איסוף התרומות לארץ גם במהלך המלחמה, ותרומות אלה הועברו ארצה באמצעות המנגם והיו עבור רבים מבני הארץ כאוויר לנשימה. עוד פעל אהרונסון במצרים לצד גורמים אחרים מתוך היישוב למען הקמת גדוד עברי ארצישראלי שיסייע לבריטים בשלבים האחרונים של כיבוש הארץ. כמו כן פעל לצדו של חיים ויצמן בניהול מגעים דיפלומטיים עם האנגלים, ומגעים אלה הביאו בסופו של דבר למתן הצהרת בלפור.

האמנם הצדיקו הישגיהם של אנשי ניל"י את הסיכון שהיה כרוך בפעילותם? אין ספק כי סכומי הכסף הגדולים שהעבירו לארץ בזמן המלחמה שיפרו במידה ניכרת את מצבו של היישוב, וכך גם המידע שהעבירו לחו"ל על סבלם של יהודי ארץ ישראל. באשר לפעולות הריגול של ניל"י דומה שהתשובה נחרצת מעט פחות. אמנם המידע שהעבירו לבריטים סייע להם בכיבוש הארץ, אך נדמה שגם בלעדיו היו הבריטים מתגברים על הכוחות התורכיים הנחותים מהם. מידע זה הציל אמנם חיילים אנגלים, אך האם הצלת חייהם הצדיקה את סיכון חייהם של אנשי ניל"י ושל היישוב היהודי כולו?

לעומת זאת, אין להתעלם מהתרומה שהרימה פעילות הארגון, כמו גם פעילותו הדיפלומטית של אהרן אהרונסון, להידוק הקשרים בין האנגלים לבין ההנהגה הציונית והיישוב העברי בארץ ישראל, מה שסייע למתן הצהרת בלפור ולחימום היחסים בין הבריטים ליישוב בראשית תקופת השלטון האנגלי בארץ. קשה גם להתעלם מהעובדה שאנשי ניל"י היו אלה שהקדימו את זמנם, היטיבו מאחרים לקרוא את המפה הפוליטית המתהווה במזרח התיכון והימרו על הסוס שבסופו של דבר הוביל את היישוב העברי — גם אם בצליעה — אל כינונו של בית לאומי בארץ ישראל.

ילידים או 'אחרים'?

אם משפט ההיסטוריה הצדיק, ולו גם באופן חלקי, את מעשיהם של אנשי ניל"י, הרי שבני זמנם חרצו עליהם משפט אחר לחלוטין. כבר בזמן פעילות הארגון, ככל שפרטים על עבודתו הלכו והתבררו ביישוב, היו שיצאו נגדו בתקיפות רבה ועשו כל מאמץ לעצור אותו. בקיץ 1917 דרש ועד המושבה זכרון יעקב — בשמו ובשם ועדי המושבות של יהודה ושל הגליל התחתון — משרה אהרונסון ומיוסף לישנסקי לחדול לגמרי מעבודת הריגול, ועל לישנסקי אף אסרו להיכנס למושבה. ביישוב שרר פחד ממשי מכך שחשיפת הארגון תגרום לתורכים להטיל עונשים כבדים על כל יהודי הארץ, והחשש מפני גורל דומה לגורלם של בני העם הארמני הפך מוחשי יותר ויותר. אין ספק כי חששות אלה לא היו משוללי יסוד והם ניקרו גם בלבותיהם של חברי הארגון עצמם, אך מעבר לכך ניקר גם הספק בדבר מוסריותה של פעולה המנוגדת לרצונו של רוב היישוב והמעמידה אותו בסכנה כבדה. כך למשל כתבה שרה לאהרן בספטמבר 1917, ערב חשיפתם של חברי ניל"י:

סוף סוף אם המוסדות תתקוממנה ותתנגדנה אז בטח יכולים לעכב את העבודה. ואני חושבת אם האנשים לא רוצים, או לא יכולים להבין את טיב העבודה, למה לנו דווקא להעמיס עליהם? אם אנשים מתייראים ולא רוצים לסכן, האם באמת נוכל להכריעם? והן באמת ובצדק יגידו מי זה דורש מכם? ואם חס ושלום עם כל זהירותנו כן ניכשל, הלוא אז באמת לא רק עשרה ראשים או עשרים העובדים ייתָלו. לא! כל היישוב יידָרשו למשפט, והמשפט יהיה גירוש עד חמס, או תליות, או שחיטות, כי לזה ג'מאל ואפילו פון־קרס יתנדב וברוחב לב יאמר: "עשו שמות". ובפרט שעכשיו דווקא יהיו אותות ומופתים ואצבעות להראות: "ראו, ראו עבודתכם למה שהובילה". דע לך חביבי שאינני נבהלת מאנשים הנובחים, ובכל זאת זה לא עניין ולא עבודה, ואי אפשר להילחם כנגדם. טוב, ננסה עוד ועוד, הסוף? (שם, עמ' 192).

לבד מן הטענה בדבר העמדת היישוב בסכנה, היו רבים שראו בעצם העיסוק בריגול דבר בזוי ושפל. אלפיים שנות גלות של נאמנות מלאה לשליט, גם בהיותו צר ואויב, יצרו ביישוב תחושה כי הבגידה בדין המלכות והחבירה אל האויב אינן מוסריות. יתר על כן, רבים האשימו את אנשי ניל"י בכך שביצעו את פעולות הריגול למטרות בצע כסף, זאת על אף שאלה נהגו על פי העיקרון שטבע אבשלום כבר בראשית ימי הארגון, עת הודיע לאחד מבני שיחו האנגלים:

כלום סבור אתה שאסכים לעבוד בשירות זה בעד בצע כסף? שותפות מציעים אנו לאנגלים, והתמורה תהיה גאולת עמנו (שם, עמ' 265).

ואכן, אנשי ניל"י סירבו לקבל מהאנגלים תשלום על עבודתם והסכימו ליטול רק סכום שהספיק לכיסוי חלקי של הוצאות העבודה.

אך ההתנגדות לא הייתה רק לפעולות הריגול של אנשי ניל"י אלא גם למחנה החברתי והפוליטי שאליו השתייכו. בין אנשי ניל"י לבין פלגים אחרים ביישוב התקיים עימות על רקע מגזרי ורעיוני, ובמובנים רבים ניתן לראות בו את שורשי הפילוג הקיים עד היום בישראל בין ימין לשמאל. אנשי ניל"י באו ברובם מקרב ילידי הארץ, בני הדור השני למושבות העלייה הראשונה, דגלו בקפיטליזם, בחופש כלכלי ובבניית הארץ באמצעות הון פרטי, ובחלקם נטו לתרבות צרפתית בהשפעת פקידות הברון רוטשילד. על אף היותם בני הארץ הלכו בני המושבות ונדחקו מפני חברי מפלגות הפועלים שזה מקרוב באו והיו עתידים לשלוט בארץ ביד רמה בעשרות השנים הבאות. אלה ראו בבני המושבות בורגנים, אופורטוניסטים חסרי ערכים, 'בועזים' — בעלי אחוזות המעסיקים במשקיהם פועלים ערבים בעבור בצע כסף ומתוך עיוורון לצורכי האומה. ניסיונם של בני זכרון יעקב להתארגן במסגרת מעין פוליטית בארגון הגדעונים לא צלח, ועתה, משהקימו רשת ריגול בעלת שאיפות פוליטיות, היה הדבר לצנינים בעיני מחנה הפועלים ובעיני ההנהגה הציונית בארץ.

וכמובן שלא חסרו גם יריבויות על רקע אישי. כך למשל שמר ד"ר הלל יפה, ממנהיגי זכרון יעקב שדבריו בגנות ניל"י הובאו למעלה, טינה עזה לאהרן אהרונסון על שמינה את ד"ר זאב ברין ולא את יפה עצמו לעמוד בראש המכון לבריאות הציבור ולמלחמה באנופלס ב־1912. הוא גם האשים את אהרונסון בכך שהשתמש באופן בלתי הוגן בממצאי מחקריו של יפה ואף פרסם אותם תחת שמו. היו גם חששות מפני התחזקותו הפוליטית של אהרונסון, שתבוא על חשבון כוחם של עסקנים ציונים אחרים, כפי שהתבטא אחד מהם במפורש:

מסתמא מתכוון אהרן אהרונסון לפתח את הוועד המיוחד [הוועד לאיסוף תרומות לארץ ישראל] לגוף פוליטי שיבוא במקום ההסתדרות הציונית או ישתלט עליה (שם, עמ' 190).

על אף ההתנגדות הכללית לאנשי ניל"י ולמעשיהם, נטתה הנהגת היישוב בשלבים מסוימים לשיתוף פעולה עם הארגון. במשך תקופה ארוכה קיבל מאיר דיזנגוף שעמד בראש 'הוועד להקלת המשבר' כספים שהובאו ארצה באמצעות ניל"י וחילק אותם לנזקקים. רק ערב לכידת אנשי ניל"י חשש דיזנגוף להיתפס כשכספים אלה בידיו והעביר סכום כסף גדול שקיבל מניל"י למשמרת בידי 'פועלי ציון'. הייתה גם כוונה להעביר באמצעות המנגם שני צירים ארצישראלים לקונגרס בארצות הברית, אך זו לא יצאה אל הפועל.

אלא שלצד מגעים אלה בין הנהגת היישוב לבין ניל"י היו כל העת גם גילויי עוינות לארגון. אלה באו לידי ביטוי במלוא עצמתם בימי לכידתם של אנשי ניל"י, למשל כאשר אחדות מנשות זכרון יעקב הובילו את החיילים התורכים ברחובות המושבה וסייעו להם באיתור חברי ניל"י, ואולי יותר מכל בפרשת ניסיון חיסולו של יוסף לישנסקי בידי אנשי 'השומר'.

מהשוליים לקונצנזוס

הדרתם של גיבורי ניל"י מדפי ההיסטוריה הייתה קשורה קשר הדוק בדחיקתו של המחנה האזרחי ממוקדי הכוח הפוליטיים בארץ. ניסיונות לליכוד פוליטי של מחנה זה בשנות העשרה של המאה העשרים לא עלו יפה, והם אף ספגו מכה אנושה כאשר האדם שבו נתלו התקוות לגיבושו של המחנה האזרחי כמחנה פוליטי — אהרן אהרונסון — נהרג בתאונת מטוס ב־1919. גם היותו של מחנה זה שקוע באינטרסים מגזריים ובענייני הפרט — בשונה מהמחנה היריב, מחנה הפועלים, שהעלה על נס את טובת הכלל — היה בעוכריו.

בשנות העשרים והשלושים, כאשר את מושכות הנהגת המחנה האזרחי נטל זאב ז'בוטינסקי, נכרכו אלה באלה תפיסותיו בשאלות חברתיות כלכליות ותפיסותיו המדיניות, והיישוב, שנטה ברובו למתינות מדינית, המשיך להפנות עורף למחנה האזרחי על אף שרק מיעוטו השתייך בעצמו להתיישבות העובדת.

אך התקבלותו לקונצנזוס של סיפור ניל"י — סיפור שלמרבה המזל לא הסתיים בענישה קולקטיבית ליישוב שממנה חרדו כולם — החלה עוד לפני ניצחונו הפוליטי של הימין. אט אט, באמצעות מעשי הנצחה ספונטניים שלא בחסות הממסד, החל סיפור הגבורה של ניל"י לחדור לתודעה הציבורית בארץ. שיאו של תהליך זה היה בפרסום ספרה של דבורה עומר 'שרה גיבורת ניל"י' שראה אור ב־1967. הספר נדפס מאז ועד היום בעשרות אלפי עותקים ושינה באופן דרמטי את היחס לפעולות הארגון ולחבריו.

זמן קצר אחר כך, לאחר מלחמת ששת הימים, גילה השוטר והחוקר שלמה בן אלקנה את עצמותיו של אבשלום פיינברג באזור רפיח והדבר הביא לפתיחתו של דיון מחודש בתולדות ניל"י. האווירה הלאומית ששררה בארץ בעקבות הניצחון במלחמה תרמה גם היא לשינוי היחס אל מי שנתפסו במשך שנים כגיבוריו הבלעדיים של הימין, מה גם שמשקעי היריבויות הפוליטיות והטינות האישיות מראשית המאה כבר איבדו מכוחם.

אך נדמה שגם היום, עם הסרת רבים מהמטענים שליוו במשך שנים את סיפורו של ניל"י, איננו פטורים מהדיון בשאלות המוסריות העומדות בלבו של הסיפור, שאלות ששני הצדדים בעימות הפוליטי חייבים להשיב עליהן: האם זכותם של המעטים להכריע על דעת עצמם בסוגיות ציבוריות בניגוד לעמדת הרבים? האם מותר למעטים להכריע בעצמם כאשר הרבים לוקים בעיוורון פוליטי? והאם ראויה הדרה והדחקה מן הזיכרון ההיסטורי, גם כאשר ההיסטוריה חורצת את משפטה לטובת המודרים?

לקריאה נוספת

אליעזר ליבנה, יוסף נדבה ויורם אפרתי, 'ניל"י: תולדותיה של העזה מדינית', שוקן 1981; יוסף גורני, "בין אקטיביזם היסטורי לאקטיביזם עכשווי — על השקפתם ומעשיהם המדיניים של 'פועלי ציון' ואנשי ניל"י", בתוך: י' ברטל (עורך), 'העלייה השנייה, מחקרים', ירושלים תשנ"ח, עמ' 434־419; בילי מלמן, "אגדת שרה: מיגדר, זיכרון וארץ ישראליות 1917־1990", 'ציון' סה, ג (תש"ס), עמ' 343־378.

The post שובם של המרגלים appeared first on סגולה.

יוסף לישנסקי היה חריג בנוף האנושי של ניל"י, ובמובנים שונים הוא היטלטל בין עולמם של בני המושבות לזה של הפועלים. לישנסקי נולד ב־1890, עלה ארצה עם אביו ב־1896 והתיישב במטולה. בבחרותו ניסה להצטרף לארגון 'השומר' ובמשך שנים אחדות עסק בשמירה אך לא התקבל לארגון כחבר מן המניין. דחייתו מהארגון תורצה בהאשמתו — הלא מוצדקת כנראה — בחיסולו של פורע ערבי, אך מאחוריה עמדו גם יריבויות אידאולוגיות בשל העובדה שלישנסקי לא דגל בהשקפה הסוציאליסטית, וכן ביקורת שמתחו מנהיגי 'השומר' על אישיותו. ב־1915 הקים לישנסקי ארגון שמירה מתחרה ל'השומר' — 'המגן' — שפעל במושבות הדרום, מעשה שמנקודת מבטם של אנשי 'השומר' לא הייתה לו מחילה.

בימי נפילתו של ניל"י לידי התורכים נתפס לישנסקי על ידי חברי 'השומר' ולאחר לבטים רבים החליטו אלה להוציאו להורג ולמסור את גופתו לתורכים. הם ירו בו, אך הוא הצליח להימלט ורק לאחר זמן נתפס על ידי ערבים והוסגר לתורכים. יש עדויות סותרות באשר לשאלה האם בחר לנקום באנשי השומר ולהעיד נגדם בפני התורכים, אך אין ספק שסירב להעיד על הברחת הכספים של ניל"י לארץ ובכך הציל מעונש אחדים מבחירי העסקנים הציונים ביישוב, ובהם גם מאיר דיזנגוף. אף על פי כן סירב דיזנגוף — שעשה קודם לכן שימוש רב בכספים שקיבל מניל"י — להעביר כסף לצורך שחרורו של לישנסקי מהכלא ומעמוד התלייה. פרשה עגומה זו נותרה במשך שנים פצע מדמם בסיפור מערכת היחסים בין אנשי ניל"י לאנשי 'השומר' בפרט ולהנהגת היישוב בכלל.

The post פרשה עגומה ומדממת appeared first on סגולה.