ראשוני החלוצים היהודים במרחבים הפתוחים של אמריקה הצפונית לא היו רוכלים, סוחרים ובנקאים בלבד, כמתבקש על פי הסטראוטיפ. ערב רב של אנשים קשוחים – מחפשי זהב, בוקרים, אנשי חוק, חוואים ובדרנים – שמו פניהם מערבה, רכובים על סוסים או בעגלות. הם הפליגו דרומה בספינות מפרש, הקיפו את אמריקה הדרומית ושמו נפשם בכפם במים הבוגדניים של כף הורן, או שטו דרומה ומזרחה אל מצר פנמה, שם נפלו קרבן למלריה ולשבטי ילידים עוינים. מכל האזורים שאליהם התפשט גל ההתיישבות הזה, דומה שהסְפָר המערבי של ארצות הברית זכה למנות גדושות במיוחד של רומנטיזציה.

מערבה מכאן

היכן ומתי בדיוק היה ׳המערב הפרוע׳? ב־1803 הושלמה רכישת לואיזיאנה הצרפתית – לא להתבלבל עם מדינת לואיזיאנה של היום ששטחה קטן בהרבה – על ידי נשיא ארצות הברית תומס ג׳פרסון, מהלך שהוסיף את שטחיה הנרחבים של המושבה הצרפתית לשעבר ל־16 מדינות האיחוד של ארצות הברית דאז. מיד אחר כך הסמיך הנשיא את מזכירו האישי, מריוות׳ר לואיס, לצאת לתור את השטחים הלא ידועים ממערב לנהר המיסיסיפי. ב־1804 צירף אליו לואיס את השרטט סרן ויליאם קלרק, והמשלחת שנודעה בשם ׳משלחת לואיס וקלרק׳ יצאה מסנט לואיס שבמדינת מיזורי במטרה למצוא נתיב יבשתי עביר אל האוקיינוס השקט.

סנט לואיס, הממוקמת על גדתו המערבית של נהר המיסיסיפי, סמוך לנקודת ההתמזגות שלו עם הנהרות אוהיו ומיזורי, הייתה אז העיר הגדולה המערבית ביותר והתגוררו בה כ־1,200 נפש. מעבר לסנט לואיס השתרע המערב הפרוע – ערבות, רכסי הרים ונהרות – שאותו הוטל על המשלחת של לואיס וקלרק לתור, למפות ולתאר. המונח ׳מערב פרוע׳ לא היה גאוגרפי בלבד אלא גם כרונולוגי. הוא התייחס לא רק לשטחי הספר שהתרחבו בהתמדה מערבה, אלא גם לתקופה שהחלה לאחר שובם של לואיס וקלרק ב־1806. תקופה זו התאפיינה בהענקת חלקות קרקע חינם לכל מי שהיה מוכן לעבד אותן, ובעידוד אגרסיבי של ההתיישבות באותם שטחים פראיים. תקופה זו נמשכה עד 1912, השנה שבה הצטרפה אריזונה למדינות האיחוד של ארצות הברית – המדינה האחרונה ממערב למיסיסיפי שעשתה זאת.

סוחרים יהודים מילאו תפקיד חיוני בהתפשטות מערבה. במקרים רבים מוסדות המסחר שלהם שימשו זרז שבכוחו להפוך צומת דרכים נידח, שכלל לא הרבה יותר ממסבאה ואורווה, לעיירה משגשגת. ההיסטוריון קנת ליבו, מחבר שותף של הספר We Lived There Too (גם אנחנו חיינו שם) – אסופה מאוירת של תיאורים מכלי ראשון של מהגרים יהודים חלוצים – כתב:

"החלוצים היהודים הצליחו במידה כה רבה עד שב־1900 לא היה יישוב משמעותי אחד מערבית למיסיסיפי שלא כיהן בו ראש עיר יהודי, ובכלל זה עיירות כמו דדווד, דודג׳ סיטי וטומבסטון".

טיפוסים צבעוניים

ב־1848 – בראשית תקופת הבהלה לזהב – נוסד בסנט לואיס בית הכנסת הראשון שממערב למיסיסיפי. מבנה ׳הקהילה העברית המאוחדת׳ היה מרוחק כקילומטר בלבד מהנהר האדיר. בין השנים 1852־1854 נבנו במערב ארבעה בתי כנסת נוספים, כולם בקליפורניה, שניים בסן פרנסיסקו, אחד בסקרמנטו ואחד בסטוקטון. אחד הפעילים הבולטים בייסוד הקהילות בחוף המערבי היה לאון דאייר, טיפוס ססגוני בזכות עצמו. הוא נולד בגרמניה והיגר עם הוריו לבולטימור. דאייר היה אוטודידקט. הוא עבד באטליז של אביו, שלימים התפתח לעסק של שיווק בשר בקר. ב־1843 פרצו בבולטימור מהומות לחם בעת שראש העיר לא היה במקום. דאייר נטל את ניהול העניינים לידיו ועד מהרה הושב הסדר על כנו. מאוחר יותר, כאשר שהה לרגל עסקיו בניו אורלינס, שוכנע ליטול על עצמו את תפקיד ראש אגף האפסנאות בצבא של מדינת לואיזיאנה. לאחר הטבח שהתבצע במתיישבים טקסנים בידי כוחות צבא מקסיקניים באלמו – אירוע מפורסם בתולדות ארצות הברית – הוא הוביל כוחות מילואים מניו אורלינס כדי להשתתף במאבק על עצמאותה של טקסס.

דאייר מונה לרב סרן בכוחות הטקסניים ועסק בטיהור מערב טקסס מכנופיות של חיילים מקסיקנים שהפכו לשודדים. כאשר הגנרל המקסיקני השבוי סנטה אנה נלקח לוושינגטון דאייר היה בין מלוויו ואף קיבל מהמקסיקני מכתב הערכה על מאמציו. ב־1848 חצה דאייר – בינתיים כבר סגן אלוף – הרים ומישורים בדרך לקליפורניה, שם סייע ב־1849 לארגן את תפילות הימים הנוראים שנערכו לראשונה בבית הכנסת של קהילת רחוב קיני בסן פרנסיסקו.

מעטים אך איכותיים

חרף מספרם הקטן יחסית מילאו יהודים תפקיד נכבד ביישובו ובפיתוחו של המערב הפרוע. דודה של אמי, צ׳רלס אילפלד, מהגר יהודי מגרמניה, הגיע לטאוס שבניו מקסיקו כשבכיסו חמישה דולרים בלבד. הוא פתח תחנת מסחר קטנה והסיע שיירות של עגלות רתומות לפרדים שהובילו סחורות דרך הרי סנגרה דה כריסטו ללאס וגאס. העסק שלו שגשג והיה לאחת החברות הגדולות ביותר בניו מקסיקו. לא הרחק משם, באלבקרקי, נבחר ב־1885 לראשות העיר הנרי ג׳אפה, יהודי מפרוסיה ששימש גם נשיא ׳קהילת אלברט׳ היהודית בעיר. בסן פרנסיסקו פתח ב־1853 לוי שטראוס, מהגר יהודי מגרמניה, בית מסחר למוצרי בדים. הוא ייצר אוהלים עבור מחפשי הזהב, אך ׳מצא זהב׳ בעצמו בזכות מכנסי הג׳ינס המסומרים שעדיין נקראים לוי׳ס על שמו. החלוצים היהודים הללו הרחיבו את אופקיהם מעבר לפעילותם המקצועית והיו פעילים בענייני הקהילה ובפיתוח המדינה.

בכל מקום שאליו הגיעו יהודים צמחו ערים ונבנו בתי כנסת. כיום נותרו רק עשרה בתי כנסת שנבנו לפני 1912 מערבית ללואיזיאנה ולנהר המיסיסיפי, ושבעה מהם עדיין פעילים. בתי הכנסת האלה מוזכרים ומצולמים במרשתת באתר synagogue 360.

החבר הוותיק ביותר במועדון המכובד הזה שוכן דווקא בקנדה – בית הכנסת ׳קהילת עמנואל׳ בוויקטוריה שבקולומביה הבריטית שנחנך ב־1863. אף שבדרך כלל החוף הקנדי של האוקיינוס השקט לא נחשב חלק מהמערב הפרוע במובן המקובל של המושג, האזור היה פראי בהחלט ואף זכה לבהלה לזהב משל עצמו. בית הכנסת הזה מתייחד גם בהיותו בניין בית הכנסת הוותיק ביותר שעדיין פעיל בצפון אמריקה.

עיר הנמל ויקטוריה הייתה היישוב המשמעותי הראשון שהוקם בחוף האוקיינוס השקט הבריטי. היא נוסדה עוד לפני שבהלת הזהב הגיעה ב־1858 לנהר פרייזר והפכה את המקום למרכז תובלה ואספקה ראשי. מראשית ימיו התפללו בבית הכנסת חברי קהילה בולטים ונכבדים, ובהם ראש העיר לאמלי פרנקלין, היהודי הראשון שכיהן כראש עיר בקנדה, שנבחר ב־1866; הנרי נייתן, היהודי הראשון שכיהן כחבר הפרלמנט הקנדי, שנבחר ב־1871; וסמואל דיוויס שולץ, השופט היהודי הראשון בקנדה, שהתמנה לבית המשפט הארצי ב־1913. סלים פרנקלין, אחיו של לאמלי, מונה כבר במרץ 1860 לחבר בבית המחוקקים של מושבת הכתר הבריטי כנציג ויקטוריה. השבעתו לא נעשתה על פי הנוסח הנוצרי והוא השתמש בפסוקים עבריים מהתנ"ך. הדבר התאפשר בזכות תיקון בנוסח השבועה שנעשה כדי לאפשר את השבעתו של הברון ליונל דה רוטשילד לפרלמנט הבריטי, אך למרות זאת 23 חברים התנגדו ליחס המיוחד שהוענק לפרנקלין, ועל כן נמנע ממנו תחילה למלא את תפקידו בבית המחוקקים. רק כעבור ארבעה חודשים אושרה כהונתו והתפרסמה הכרזה רשמית על בחירתו של פרנקלין לחבר בבית המחוקקים.

יותר ממחצית הסכום שנדרש לבניית בית הכנסת של ויקטוריה נתרם על ידי לא יהודים, דבר המעיד על ההערכה הרבה שלה זכתה הקהילה היהודית הקטנה. מרטין סגר ודגלס פרנקלין תיארו את המבנה שתכנן האדריכל ג׳ון רייט: "בניין לבנים קטן אך מוצלח מאוד, בסגנון הרומי — הלא הולם אולי — של הכנסיות הנוצריות הראשונות" (Martin Segger & Douglas Franklin, Victoria: A Primer for Regional History in Architecture , p. 227).

בית הכנסת, הבנוי מלבנים אדומות יפות, משמש את הקהילה היהודית בוויקטוריה עד עצם היום הזה.,

בתי כנסת ססגוניים

בתי הכנסת במערב הפרוע נבנו ברובם מעץ בסגנון הגותי הצפון אמריקני או מלבנים אדומות בסגנון הוויקטוריאני. יוצא מהכלל בולט אחד הוא בית הכנסת ׳אהבת בית ישראל׳ בבויס שבאיידהו, שבנייתו הושלמה ב־1896, הבנוי בסגנון רונדבוגנסטיל – סגנון קשת עגולה. סגנון זה נוצר על ידי אדריכלים גרמנים ששאפו לייצר סגנון אדריכלות לאומי גרמני, והוא הולם במיוחד את הקהילה היהודית בבויס שמייסדיה היו בעיקר יוצאי גרמניה ומרכז אירופה. אלה הגיעו לאיידהו בנתיב אורגון בעקבות גילוי הזהב ב־1864. סגנון זה, שיושם באופן מאופק יותר בבתי כנסת רבים, מאופיין ב׳גבות׳ מודגשות מעל קשתות נאו גותיות ובשולי גג מפוארים המתבלטים מעל חזיתות פשוטות. השנה מציין בית הכנסת ׳אהבת בית ישראל׳ 120 שנה של פעילות רצופה.

נתן אפל, יליד גרמניה, כנראה ראשון המתיישבים היהודים באריזונה, הגיע ב־1856 דרך נתיב סנטה פה לטוסון, שהייתה אז בירתה החדשה של אריזונה. הוא הוליד עשרה ילדים, ולמרות זאת מצא זמן לשמש שריף של העיירה, בעלים של מסבאה ומוביל שיירות של עגלות. ב־1887 הוא התגרש ועקר ללוס אנג׳לס. על אף שכבר ב־1886 נוסדה בטוסון אגודת צדקה של נשים יהודיות, בית הכנסת הראשון באריזונה נבנה רק ב־1910, שנתיים לפני שהטריטוריה קיבלה מעמד של מדינה. ׳טמפל עמנואל׳, שסגנונו האדריכלי שונה בעליל מזה של בתי הכנסת האחרים במערב הפרוע, מתאפיין בתווי רונדבוגנסטיל גדולים מהרגיל עם הידור ספרדי האופייני לדרום מערב ארצות הברית.

היום משמש הבניין כמרכז המורשת היהודית של דרום מערב ארצות הברית ומשקף את צמיחתה ואת פיזורה הרחב של קהילת ׳טמפל עמנואל׳.

המבקרים בבתי הכנסת במערב הפרוע העומדים עדיין על תלם לא ימצאו מן הסתם רבנים במכנסי בוקרים או מחפשי זהב עטויי תפילין, אבל הם בהחלט ימצאו קבלת פנים חמה והיסטוריה מרתקת.

The post היהודי הנודד במערב הפרוע appeared first on סגולה.

ב-26 באוקטובר 1881 בשעה שלוש אחר הצהריים נערך במכלאת הסוסים או קיי קוראל שבעיירה טומבסטון הקרב האגדי בין השריפים מורגן, וירג׳יל וויאט ארפ לבין חבורת הבוקרים בראשות האחים אייק וביל קלנטון והאחים טום ופרנק מקלורי. הקרב, שנמשך כשלושים שניות בסך הכל, הפך לאחד הסמלים של עידן המערב הפרוע, שכן הוא ייצג את היעדרם של חוק וסדר ואת קרבות האקדחים שפרצו תדיר ברחובות. העימות הונצח באינספור ספרים וסרטים, כמו למשל בסצנה מתוך הסרט 'טומבסטון' (1993).

 ,

יריבות רומנטית

בעוד שקרב היריות הפך מפורסם, אנקדוטה ידועה פחות היא העובדה שבין הסיבות לעימות הייתה יריבות רומנטית הקשורה באישה יהודייה בשם ג׳וזפין (ג׳וזי) מרכוס. ג׳וזי הצעירה והמרדנית נולדה בברוקלין ב־1860 למשפחת מהגרים יהודים מפרוסיה שלימים עקרה לסן פרנסיסקו שבחוף המערבי. לאחר שמשפחתה נקלעה לקשיים כלכליים דחתה ג׳וזי את הביטחון שהעניקו לה הבית והחינוך היהודי שקיבלה, ובגיל 14 עזבה את סן פרנסיסקו לטובת חיים של אי ודאות וטלטלות שאפיינו את הבהלה לזהב באריזונה. קורות חייה בשנים 1874־1880 אינם ברורים, שכן היא התאמצה כל חייה להסתירם, אך היסטוריונים אחדים טוענים כי יש ראיות לכך שחיה באותן שנים כפרוצה תחת השם סיידי מנספילד.

באוקטובר 1880 היא הגיעה לטומבסטון, שם פגשה את השריף המחוזי ג׳וני ביהן בן ה־33. ביהן התאהב בה והציע לשאת אותה לאישה, והיא נשארה עמו בעיר גם לאחר שחזר בו מהבטחתו. ביהן תמך באותם ימים בבוקרים והיה מיודד עם האחים קלנטון. יופייה ויצר ההרפתקנות שלה שבו את לבו של וויאט ארפ, וב־1881, מעט לפני הקרב באו קיי קוראל, עזבה ג׳וזי את ביהן וחברה לארפ. ספק אם המשולש הרומנטי היה הגורם לקרב באו קיי קוראל, והיסטוריונים אף מציינים שורה של סכסוכים אחרים בין הצדדים – מה עוד שביהן לא היה מעורב ישירות ביריות – אולם נראה כי המעבר של ג׳וזי מרכוס מחבורה אחת לחבורה אחרת הוסיפה שמן למדורה.

ידועים בציבור

לצדו של וויאט ארפ מצאה ג׳וזי לבסוף יציבות מסוימת. השניים חיו ביחד עד יומו האחרון של ארפ ב־1929, אולם הם כנראה לא נישאו מעולם – על אף שג׳וזי סיפרה שהם התחתנו בנישואין אזרחיים על סיפונה של יאכטה ב־1892 – ומעמדם היה של ידועים בציבור. השניים נדדו ברחבי המערב הפרוע, מחליפים את מקום מגוריהם ללא הרף ומתקיימים מהימורים, מניהול בתי מרזח ומעסקים מפוקפקים. אנשים שפגשו בהם לאורך השנים טענו כי הקשר ביניהם היה מורכב, ולצד אהבה היו ביניהם גם מריבות רבות. בשנותיה האחרונות הרבתה ג׳וזי לעסוק בשימור מורשתו של ארפ, ויש לה תפקיד חשוב בהפיכתו לגיבור אמריקני מפורסם. בין השאר היא ניסתה לשכתב או להסתיר עובדות לא נעימות עליו ועל עצמה. ג׳וזפין מרכוס־ארפ הלכה לעולמה ב־1944 ונקברה בקליפורניה לצד וויאט ארפ.

The post הנערה היהודייה שהציתה קרב אקדוחנים appeared first on סגולה.