אין ספק כי ציורו המפורסם ביותר של הצייר היהודי הפולני מאוריצי גוטליב (1856־1879), זה המזוהה עמו יותר מכל ציור אחר, הוא הציור ‘יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים' משנת 1878. לא די שזו היצירה שמייחסים לה את המספר הרב ביותר של רפרודוקציות והדפסים מבין יצירות האמנות היהודית המודרנית, נדמה שהאמן שיקע בתוכה במלאות ובעוצמה את תמציתם של הווייתו ושל סיפור חייו. בין המתכנסים לתפילה בבית הכנסת המסורתי ביום הקדוש ביותר בשנה הוא מיקם פעמים אחדות את דמותו שלו — כעלם עטוי טלית צבעונית הנראית זרה על רקע זמנו ומקומו, כנער השקוע במחזור התפילות, וגם כילד הלבוש במעיל צבעוני השייך לתקופה אחרת ושעל צווארו מדליון עם ראשי התיבות של שם הצייר — מ"ג. כנראה שבתמונה משולבות דמויות נוספות ממשפחתו, ובהן זו של אביו, ובין הנשים המתפללות מתנשאת דמותה של לאורה רוזנפלד — אהבתו הנכזבת של גוטליב, מי שהייתה מאורסת לו, הפרה את האירוסים ושברה את לבו. על מעיל ספר התורה שבידי אחד המתפללים מופיעה כתובת זיכרון שגוטליב תיאר בדיעבד כי רשם אותה כאילו יד נעלמה מכוונת את תנועותיו, וזו תרמה למסתורין האופף את התמונה: “נדבה לזיכרון נשמת המנוח כבוד מורנו הרב רבי משה גאטליעב זצ"ל, שנת תרל"ח לפ"ק [לפרט קטן]". דוק של עצב נסוך על פני הדמויות בבית הכנסת, ובעיקר על פניו של העומד במרכז התמונה — משה־מאוריצי גוטליב עצמו.

גורמים שונים הניעו את גוטליב לצייר יצירה מפורסמת זו, ועוד נשוב ונידרש לכך בהמשך, אך אפשר שבין השאר נמסך לתוך התמונה גם רגש אשמה ישן שליווה את האמן מאז אחד מימי הכיפורים שחווה בנעוריו. גוטליב, בן למשפחה מסורתית ושומרת מצוות, למד אז בגימנסיה פולנית, והנה רצה הגורל ודווקא ביום הכיפורים הקצו בבית ספרו זמן מיוחד לציור — מקצוע הלימודים היחיד, לצד לימודי ההיסטוריה, שהיה אהוב עליו, וכך הוטה לבו לקראת “חטאי הראשון, חטא מעורר חלחלה" (בתוך: עזרא מנדלסון, ‘מאוריצי גוטליב — אמנות, היסטוריה, זיכרון', עמ' 30). לעיניהם המשתאות של מוריו וחבריו הנוצרים הגיע גוטליב לבית הספר בעיצומו של היום הקדוש והחל לצייר. הוא תיאר את שחש אחר כך:

"שבתי הביתה כשאשמה עוכרת את מצפוני. כששאלוני היכן הייתי הציף סומק את לחיי ואחר כיסן חיוורון. עיניי מלאו דמעות. תשובה אחרת לא הייתה בפי" (שם).

ייתכן אפוא ששנים מאוחר יותר מצא רגש אשמה זה את דרכו לתמונה המתארת את תפילת יום הכיפורים, תמונה שהייתה אולי שיא יצירתו האמנותית.,

רגע מכונן

חייו הקצרים של גוטליב החלו בגליציה — אז חלק מהאימפריה האוסטרית שתהפוך עד מהרה לאוסטרו־הונגריה — בעיר הקטנה דרוהוביץ שכמחצית מתושביה היו יהודים. במחצית השנייה של המאה ה־19 השתפר מאוד מצבה הכלכלי של העיר בזכות תעשיית הנפט שהתפתחה בה. הוא נולד באזור שסבך של תרבויות, שפות וזיקות דתיות ולאומיות רחש בו באותם ימים: נצרות קתולית לצד נצרות יוונית אורתודוקסית ויהדות מסורתית לצד יהדות חילונית; הלשונות פולנית, גרמנית ויידיש; לאומיות פולנית ולאומיות אוקראינית. גוטליב עצמו התעצב גם הוא כמי שזהויות שונות — תרבותיות ולאומיות — שוכנות בו זו לצד זו בערבוביה. על הזהות המפוצלת הזו ניתן ללמוד בין השאר ממגוון השמות שנשא בהזדמנויות שונות: משה היהודי, מוזס או מוריץ הגרמניים, ומעל כולם — מאוריצי הפולני.

משפחתו הייתה כאמור שומרת מצוות, אך היא השתייכה ל'מחנה השילוב' — קבוצה יהודית מודרנית ששאפה להשתלב בתרבות ובחברה הפולניות ונאחזה בגאווה במולדת הפולנית בד בבד עם שמירה על מורשתה היהודית. לפיכך, כשפנה הנער משה־מאוריצי עורף לקיום המצוות לא יצר הדבר קרע בינו לבין הוריו, אשר עשו כל שיכלו כדי להעניק לו חינוך מודרני שיאפשר את השתלבותו המלאה בחברה הסובבת. אין פלא אפוא שההורים — פאני ויצחק־איזק, סוחר בענף הטקסטיל שהפך ליזם בעסקי זיקוק הנפט — יכלו לזקוף לזכותם ארבעה בנים ציירים, בן משפטן ובת מורה ופסנתרנית חובבת. בת אחרת שלהם נישאה לצייר פולני לא יהודי, עובדה שוודאי שימחה אותם פחות. מכל מקום, כל ילדיהם מוכרים בשמות פולניים מובהקים.

את מסלולו החינוכי החל מאוריצי ב'חדר' המסורתי, שם רכש ידיעות בסיסיות בעברית וביהדות, ואחר כך עבר לבית ספר יסודי נוצרי, לגימנסיה פולנית שבה החל לחוש בעוצמה יחס אנטישמי מצד חבריו ללימודים, לגימנסיה גרמנית בלבוב וב־1872 החל את לימודיו באקדמיה לאמנות בווינה. על אף שמאוריצי עשה מאמצים מסוימים להשתלט כראוי על השפה הפולנית כדי להפוך פולני לכל דבר, כמו בבתים יהודיים רבים באוסטרו־הונגריה החינוך שקיבל בנעוריו כיוון אותו דווקא אל חיקה של התרבות הגרמנית. שפתו העיקרית הייתה אפוא הגרמנית, ורק אחריה באו הפולנית, העברית ואולי גם היידיש. ידיעותיו ביהדות התבססו על ניסיון החיים המועט שצבר בילדותו בבית מסורתי, ואת הצמא שגילה להיסטוריה היהודית הרווה באמצעות ספרים שקרא באופן עצמאי, בעיקר — כמו רבים מבני דורו — ספרו של ההיסטוריון היהודי היינריך (צבי) גרץ.

באקדמיה לאמנות של וינה נרשם גוטליב למחלקה לאמנות היסטורית — סוגה אמנותית מובילה באותם ימים שהעוסקים בה יצרו תמונות רבות רושם של אירועים היסטוריים אמיתיים וספרותיים. בבירה האוסטרית נפגש גוטליב עם אמנים מן השורה הראשונה, אך יותר מכל השפיע עליו כנראה המפגש עם תמונה שהוצגה בווינה ב־1873 — ‘רייטן: מפלתה של פולין', פרי מכחולו של הצייר הפולני החשוב יאן מטייקו. הציור מתאר את הכינוס הדרמטי שנערך בוורשה ב־1773, ובו אישר הסיים הפולני את חלוקתה הראשונה של פולין. אירוע הרה אסון זה — מנקודת מבט פולנית — הביא תוך שנים ספורות לאיבוד עצמאותה של פולין ולחלוקתה בין אוסטריה, פרוסיה ורוסיה. בציור נראה ציר הסיים טדיאוש רייטן כשהוא שרוע על הרצפה ומוחה בתקיפות, אך ללא הועיל, נגד מנהיגיה של פולין המקבלים בתבוסתנות את ההסכם המביש, ובראשם המלך הכנוע וחסר האונים.

התמונה הדרמטית, הרומנטית והטרגית עשתה רושם בל יימחה על מאוריצי גוטליב הצעיר בעל הנפש הרגישה, ואפשר שכבר אז הבשילה בו ההכרה בדבר אחוות גורל המתקיימת בין שתי האומות המיוסרות, הפולנית והיהודית. מכל מקום, בנאום מאוחר יותר הוא העיד על עצמו כי הביט בתמונה כמהופנט ואז “ניצת בנשמתו זיק האמנות" (שם, עמ' 36). אז גם גמלה בלבו ההחלטה החריגה כל כך במסלול המקובל של צעירים יהודים כמותו — לעזוב את מרכז האימפריה האוסטרו־הונגרית ולחזור לשוליה, לגליציה, כדי ללמוד ציור בבית הספר לאמנות של קרקוב שנוהל על ידי יאן מטייקו עצמו.

איך דרבנה האנטישמיות את האמנות?

בקרקוב, לב לבה של המורשת הפולנית, גאו בלבו של גוטליב — הצעיר הרגיש והרומנטיקן — רגשות פרו פולניים. שם גם התמסר לציור תחת חסותו המגוננת של מורהו יאן מטייקו. והגנה אכן הייתה נחוצה לגוטליב, שכן בקרקוב — כפי שקרה לו בגימנסיה בדרוהוביץ — הוא נתקל שוב ושוב בגילויים אנטישמיים שהעכירו את רוחו. הסופר נתן סאמועלי, ששוחח עמו ב־1878 על מה שהניע אותו לצייר את היהודים המתפללים ביום הכיפורים, רשם מפיו את הדברים הבאים:

"בהיותי בבית הציורים היה לבי מלא על כל גדותיו ממלאכת מחשבתי ונפשי הייתה שיכורה מכל הגדולות והנשגבות אשר סביב שתו עליי, עד כי האמנתי בחופזי כי כבר נפלה החומה המבדלת אותי מכל בני העמים, כי הרחיבו גבולות עולם לפניי עד אין קץ, ואהי בעיניי אח ורע לכל בני האדם, אין גדר ואין מסך מבדיל, כולנו אחים ורעים, כולנו בני אב אחד, א־ל אחד בראנו" (שם, עמ' 38).

אלא שחלום ההשתלבות התנפץ באחת כאשר אחד מחבריו ללימודים הטיח בו דברים ארסיים:

"'אל נא תשכח מי ומה אתה, רק יהודי נקלה, בזוי עם, תולעת ולא איש, מרמס היית מאז מעולם לכל רגל, וגם עתה יוכל כל איש להשכין לעפר כבודך, ולך אין הצדקה לתבוע עלבונך…'. בשומעי את הלעג הנורא הזה, אשר כבר נשכח כמת מלבבי, החל דמי לרתוח בקרבי כסיר נפוח, לבבי חש מכאוב איום ונורא, כל פצעי בת עמי התעוררו בקרבו, קראו ולא דמו — אז נשבעתי להקדיש כל כוחי ואוני לבת עמי הנלאה (שם).

הסיפור, שסופר בדיעבד, מעוצב כסיפור חינוכי טיפוסי של התפכחות פתאומית מחזון השילוב ושיבה דרמטית ליהדות — מה שככל הנראה לא תואם לגמרי את הדברים כהווייתם. גוטליב מצא עניין ביהדות עוד קודם בואו לקרקוב, והמשיך לעסוק בנושאים כלליים גם לאחר מכן, וכפי שצוטט פעמים רבות: “פולני הנני ויהודי, ומשתוקק אני לפעול למען השניים, כן יהי רצון הא־ל" (שם, עמ' 39). אך אין ספק שהאנטישמיות שחווה על בשרו אכן העמיקה את רצונו לפעול — באמצעות כן הציור, פלטת הצבעים והמכחול — לשיפור מעמד בני עמו:

"כמה רציתי לבער את הדעות הקדומות כלפי בני עמי האומללים! כמה ביקשתי לברא את השנאה ששונאים את העם המסכן הזה! כמה רציתי להביא לפיוס בין פולנים ליהודים, שכן דברי הימים של שני העמים רצופי ייסורים. אמת, יומרני להאמין כי אני נקרא להיות שליח ממין זה. ואם נעדר אני כוחות להגשמת המטרה הנעלה, לו יהיו לי אהבת בני ארצי והדיווחים בעיתונות הפולנית לעדים על אופיי, שדרכי היא לפחות הדרך הנכונה לקראת תכלית זו" (שם, עמ' 43־44).

 ,

מיתה חטופה

הסביבה האנטישמית גם הניעה את גוטליב לצאת מקרקוב, ובשנים הבאות — מתוך רצון לכבוש עוד ועוד יעדים בעולם האמנות — חזר לווינה, עבר למינכן ולרומא, ולבסוף שב לקרקוב. בשנים אלה הפך גוטליב הצעיר לצייר נודע ומוערך, וזכה בקרבתם של ציירים פולנים וביחס של כבוד מצד כותבים בעיתונות הפולנית והיהודית ומצד ארגונים יהודיים.

אבל ההצלחה לא האריכה ימים. אהבתו ללאורה רוזנפלד, שאותה פגש ב־1877 בהיותו בן 21, הסתיימה כאמור במפח נפש כאשר זו ביטלה את אירוסיה עמו. בהיותו בעל נפש רגישה סבל גוטליב, גם בלי קשר לאהבתו הנכזבת, מתקופות של דיכאון ומהתקפי מלנכוליה, ופעמים אחדות רמז לכך שרק אהבתו האמיצה למשפחתו מונעת ממנו לשים קץ לחייו. ב־1879 הוא החל אמנם לרקום קשר רומנטי חדש עם נערה בשם לולה רוזנגרטן, אך באותו קיץ נפל למשכב ותוך זמן קצר הלך לעולמו והוא בן 23 בלבד.

לאחר פטירתו ניתנו הסברים טבעיים אחדים למיתתו החטופה — סיבוך של דלקת באוזן, אנגינה או גידול בצוואר — אך אישיותו המלנכולית הולידה גם שמועות בדבר התאבדות, שמועות שלאורה רוזנפלד למשל הייתה בטוחה באמיתותן. כך או כך, חייו הקצרים של מאוריצי גוטליב הסתיימו במפתיע, והסיבה לכך נותרה עד היום לא פתורה. גוטליב הובא לקבורה בבית הקברות היהודי של פראג, אך יצירתו הענפה המשיכה לחיות גם לאחר מותו.,

איזה יהודי מודרני הקשיב לדרשה של ישו?

גוטליב צייר ציורים רבים במגוון נושאים. בין יצירותיו ציורים אחדים המתארים סיפורים מהמקרא ואחרים המתארים סיפורים מתולדות היהודים שהשתמרו בכתבי הקודש הנוצריים, ובהם תיאור הריגת הולופרנס בידי יהודית. ברוח תקופתו הוא עסק לא מעט בציור סצנות שהתרחשו במזרח, וכמי שמצא עניין רב בגורל בני עמו צייר גם סצנות רבות מהחיים היהודיים — חתונה יהודית, יהודים רוקדים, יהודים בתפילה ועוד.

הוא צייר גם סצנות ששיקפו את שאיפתו כי היהודים יתקבלו על ידי החברה הפולנית. תמונה מפורסמת שלו מתארת את אסתרקה והמלך קזימיר הגדול בן המאה ה־14, בעקבות אגדה על אשתו היהודייה של מלך פולין, מעין גלגול מאוחר של אסתר המלכה. הוא תכנן לצייר יצירת מופת רבת רושם שתתאר את הגעת היהודים לפולין בימי קזימיר, אך בשל מותו בטרם עת לא הספיק לממש את תכניתו. בהיותו טרוד בשאלת זהותו העצמית צייר גוטליב גם דיוקנאות עצמיים, חלקם כשהוא מחופש לדמויות אחרות, ביניהן גבר ערבי, אציל פולני ואחשוורוש.

רצונו של גוטליב להילחם בחוסר הסובלנות באמצעות הציור באה לידי ביטוי גם באופן שבו טיפל בדמויות בלתי צפויות. אחת מהן היא זו של אוריאל דה קוסטה, יהודי פורטוגזי ממשפחת אנוסים ששב ליהדות אך הוקע על ידי הקהילה היהודית בשל דעותיו ולבסוף שם קץ לחייו. דמות אחרת היא דמותו הספרותית של שיילוק, היהודי הנוכל ממחזהו של שייקספיר ‘הסוחר מוונציה', המתואר בידי גוטליב כאדם ישר דרך וכאב רגיש ואוהב.

אך אין ספק כי דמות היהודי המפתיעה ביותר בציוריו של גוטליב היא דמותו של ישו. דמות זו, שהוקעה בחברה היהודית המסורתית מכל וכל, הופיעה בשתי יצירות בלתי גמורות שלו — ‘ישו לפני שופטיו' ו'ישו דורש בכפר נחום'. ברוח המחקרים האוריינטליסטיים בני הזמן תיאר גוטליב את ישו כיהודי בשר ודם, בן המזרח שחי בשלהי ימי הבית השני, ולא כדמות אלוהית בעלת סממנים אירופיים כפי שתואר במסורת הציור הנוצרית. בדרך זו הוא ביקש למעשה לטהר את דמותו של ישו ולהציגו כיהודי. גוטליב עבד על יצירות אלה בשעה ששהה ברומא — מעוז השנאה ליהדות בשמו של ישו עצמו. ביצירה ‘ישו דורש בכפר נחום' מוצגות בכפיפה אחת דמויות יהודיות ואורח רומי, ועל שטיח במרכז התמונה מופיע ייצוג אנכרוניסטי של מה שנראה ככיפת הסלע מאות שנים לפני בוא האסלאם לעולם. הדעת נותנת אפוא שבשם חזון השילוב שלו ביקש גוטליב להביע ביצירה מסר אוניברסלי של אחוות עמים ודתות. כמו ברבות מיצירותיו מופיעה בציור גם דמותו שלו, וזו ממוקמת בין היושבים בבית הכנסת בשעת דרשתו של ישו. הקהל ברובו נראה אדיש למסר היוצא מפיו של הדרשן, ועל פניו של גוטליב נסוכה הבעה מלנכולית הרומזת לכך שהוא מסופק אם החזון האוניברסלי המהדהד בין כתליו של בית הכנסת בכפר נחום אכן עתיד להתממש.

הבעה מלנכולית משוכה על פניו של גוטליב גם בציור היהודים המתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים. אין זה מקרה שבעוד חבריו הפולנים של גוטליב הציגו ביצירות המופת ההיסטוריות הגדולות שלהם תמונות של קרבות, בחר גוטליב להציג ביצירת המופת המובהקת שלו דווקא סצנה של תפילה שנסוכה עליה אווירת טוהר וזוך. הצייר לאופולד פיליכובסקי כתב על כך:

"גוטליב היה האמן היהודי הראשון שהבחין ביופי הפיוטי של חיי היהודים בגלות, הראשון שראה בחייהם של היהודים הפולנים, בלבושם העלוב, בנשיהם ובטפם ריתמוס משוכלל, חינניות, תוכן, דרך תרבותית. הוא הבין ברגישותו האמנותית כי הטלית יכולה לשמש את האמן ליצירת קווים ענוגים לא פחות מן הטוגה היוונית או הרומית" (שם, עמ' 151).

עם זאת, היופי שתיאר גוטליב בציור היה יופי נוסטלגי של עולם דועך שלא ברור כמה זמן עוד יוסיף להתקיים. הוא עצמו מופיע בציור כ'אחר', זר ומוזר בלבושו, כאילו הוא לקוח מתקופה אחרת. מי שבחייו לא חדל מלהתלבט לאיזו קבוצה הוא שייך, הונצח בלבטיו אלה גם ביצירתו הגדולה.

The post מאוריצי גוטליב – יותר יהודי או יותר פולני? appeared first on סגולה.

בשנת 1899 פרסם זיגמונד פרויד את הספר 'פירוש החלום' (Die Traumdeutung, שתורגם לעברית גם כ‘פשר החלומות‘), החושף את השיטה שפיתח לפענוח מעמקי הלא מודע ולטיפול נפשי. פרויד היה משוכנע כל כך בחשיבות הספר עד שביקש מההוצאה שתדפיס על כריכתו את השנה 1900, שכן לדעתו הוא עתיד לשנות את פני המאה העשרים וצריך להשתייך אליה בדין. למרות שהיה זה ספרו הראשון בתחום חקר הנפש הוא הרגיש בטוח מספיק בשביל לקבוע כי תובנה כגון זו אינה נופלת בחלקו של אדם אלא פעם אחת בימי חייו. חודשים אחדים לאחר הפרסום תהה אם בבוא היום ירקעו שלט בחזית הבית שבו הגה את רעיונותיו ועליו יירשם “כאן נגלה סוד החלום לד“ר פרויד“.  הערכה עצמית גבוהה זו לא הייתה נדירה אצל פרויד. במהלך הקריירה הארוכה שלו הוא השאיר רשימות של נושאים שרצה כי הביוגרפים שלו בעתיד ייעזרו בהם, והשמיד דברים אחרים שלא רצה שיהיה להם זכר. תפיסתו העצמית מעידה הן על אמונה פנימית בחשיבות דרכו ותרומתו והן על משאלות ותקוות גדולות שרק ספק ודאגה יכולים להולידן. המעניין בסיפור הוא שפרויד אכן הצליח לנחש את הנולד. המאה העשרים הושפעה באופן עמוק מעבודתו ורבים מייחסים חשיבות לספרו על החלומות. באשר לביוגרפים — הללו שמחו מן הסתם על הסדר שמצאו, ונותרו עם תחושת תסכול על מה שהושמד.

ילד של אמא

שמו המלא היה זיגיסמונד שלמה פרויד, והוא נולד במאי 1856 בפרייברג אשר במורביה — כיום העיירה פְּזִ‘יבּוֹר בצ‘כיה — בן בכור ליעקב ולאמליה, אשתו השלישית שהייתה צעירה ממנו בעשרים שנה. לימים שינה את שמו לזיגמונד, כנראה משום שזיגיסמונד היה שם נפוץ בבדיחות אנטישמיות. שמו העברי מרמז על חכמה מופלגת, ואכן כבר מילדות הפגין חשיבה וסקרנות טבעית. הוא נהג לקרוא ללא הפסקה, למד היטב שפות כולל יוונית ולטינית, וזכה שוב ושוב בתואר התלמיד המצטיין בכיתתו. משפחתו ראתה בו אדם שנועד לגדולות, וסדר היום בבית שונה במטרה לתמוך בלימודיו. אמו הרעיפה עליו אהבה באופן מיוחד, על אף שהיו לה שבעה ילדים נוספים. היא כינתה אותו ‘ילד הזהב שלי‘ (‘mein goldener Sigi‘). בבגרותו האמין כי ביטחונו העצמי בכישוריו הוקנה לו בזכות האמון שהעניקה לו משפחתו, ובעיקר אמו.

את שלוש שנות חייו הראשונות והחשובות בילה בעיירה הקטנה. אחר כך עקרו הוריו לווינה, בדומה ליהודים רבים באירופה באותה תקופה שהיגרו למרכזי הערים הגדולות. כאדם בוגר הוא החזיק בתפיסת עולם מדעית ליברלית והתנגד לדת שראה בה אשליה, אך הדבר לא מנע ממנו להגדיר את עצמו כיהודי. סיפור חייו שזור בזהותו היהודית ובאירועים הקשורים לתמורות העמוקות שעברו על יהודי אירופה במעבר למאה העשרים. פיטר גיי, הביוגרף הגדול שלו, כינה אותו ‘יהודי חסר א־לוהים‘. בגיל 26 הוא התחתן עם מרתה ברנייס ולזוג נולדו שישה ילדים. במכתב לנוירולוג האיטלקי מורסֶל כתב פרויד:

אף על פי שאני רחוק מדת אבותיי כבר שנים רבות, מעולם לא איבדתי את הרגשת הסולידריות עם עמי.

פרויד אף האמין כי דחיית היהודים סייעה לו לחדד מחשבה אוטונומית וייחודית משל עצמו. הרגשת הדחייה גרמה לו לעתים קרובות להרגיש מסוגר ושבטי: חברי המעגל הקרוב אליו מקרב מייסדי הפסיכואנליזה היו ברובם יהודים והוא קשר קשרים מעטים יחסית עם לא יהודים. גם העובדה שחנך מתוך קרבה רבה את קרל גוסטב יונג, בנו של כומר, לא הייתה מנותקת מהמחשבה שזוהי דרך הכרחית להפיץ את הבשורה האנליטית מעבר למעגל היהודי הסגור. ‘תודעת השבט‘ הופיעה שוב ושוב במחשבותיו לאורך השנים. במכתב לסבינה שפילריין — יהודייה שהייתה מטופלת ואהובה לשעבר של יונג ומאוחר יותר אנליטיקאית בפני עצמה — כתב:

כפי שאת יודעת, נרפאתי לחלוטין מהחיבה האחרונה שלי לעניין הארי, והייתי רוצה לחשוב שהוולד [סבינה הייתה בהריון עם בתה הראשונה] יתפתח כציוני חסון. אנחנו יהודים ונישאר יהודים. האחרים רק ינצלו אותנו ולעולם לא יבינו או יעריכו אותנו (Ronald Hayman, A Life of Jung).

המכתב נכתב זמן מה לאחר שמערכת היחסים בין סבינה ליונג הסתיימה, ולאחר שנקרע קרע בין פרויד ליונג ב־1912. לנבדלות היהודית היו גם היבטים קשים ביותר באותן שנים, והמימוש הכואב שלהם לא פסח על פרויד ועל משפחתו. עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה שרף ההמון המוסת בברלין את ספריו. לקראת סוף ימיו השתלטו הנאצים על וינה וקציני גסטפו החלו להציק לו ולבני משפחתו ולרדוף אותם. ב־1942, לאחר שפרויד כבר לא היה בחיים, נספתה אחותו אסתר במחנה הריכוז טרזינשטט. פרויד עצמו הצליח להימלט לאנגליה עם משפחתו ביוני 1938 בסיועם של אנשי מדע וממשל בריטים, דיפלומטים אמריקנים והנסיכה הצרפתית העשירה מארי בונפרט. באופן יוצא דופן קיבל פרויד סיוע גם מהקצין הנאצי אנטון סוורוואלד שהושפע מכתביו. האחרון מונה להשתלט על נכסיו של פרויד, אך רשם דיווחים כוזבים על חשבונות הבנק שלו וכך סייע לבריחתו. לאחר שפרויד הגיע לאנגליה אף אפשר סוורוואלד לרופאו האישי באוסטריה לבוא לבקרו. ב־1945 נאסר סוורוואלד בווינה, אך מכתב מאנה בתו של פרויד שאישר את הפרטים הללו סייע בשחרורו מהכלא כעבור שנתיים.

את הגלייתו מביתו השווה פרויד להצהרה המפורסמת של רבן יוחנן בן זכאי “תן לי יבנה וחכמיה“ בימי חורבן בית שני. “אנו עומדים לנקוט צעד דומה“, צוטט פרויד בישיבה האחרונה של ועד החברה הפסיכואנליטית בווינה, “אנחנו, אחרי ככלות הכל, רגילים לרדיפות בהיסטוריה שלנו“ (Marthe Robert, "La révolution psychanalytique", Payot, Tome II, pp. 259-260).‏ פרויד סבל ממחלת הסרטן. לאחר שכלו כל הקצין והכאבים הפכו בלתי נסבלים הוא ביקש מרופאו שישים סוף לייסוריו כפי שהבטיח לו מבעוד מועד. הרופא הזריק לו מנות מוגברות של מורפיום ופרויד הוציא את נשמתו במוצאי יום הכיפורים ת"ש (1939).

 ,

להקשיב למטופלת

כאדם סקרן החותר להבין את מסתרי הטבע האנושי היה זה אך הגיוני מבחינת פרויד לאמץ את השיטה האפיסטמולוגית שהייתה מקובלת במדע בתקופתו, ולפיכך פנה ב־1873, בגיל 17, ללימודי רפואה באוניברסיטת וינה היוקרתית. לאחר שסיים את לימודיו שימש שנים רבות חוקר בתחום הנוירולוגיה במכון הפיזיולוגי של ארנסט וילהלם פון בריקה, מרצה לנוירופתולוגיה באוניברסיטת האם שלו ורופא. בשנים אלה פרסם עשרות מאמרים שעסקו בנוירולוגיה, ובכללם עבודת מחקר מעניינת על קוקאין שכללה גם שימוש עצמי בסם. אולם פרויד לא נועד לקדם את חזית המדע בצעדים קטנים או לטפל בחולים ספורים. הוא קורץ מהחומר שמוליד מגלי ארצות, מהפכנים ומדעני ענק שהמשותף להם הוא שאינם מקבלים את הדוֹגמה הקונבנציונלית בנחת. במהלך עבודתו הקלינית הוא נתקל בתופעות רבות שהעידו על תסמינים נוירולוגיים שאין להם בסיס פיזיולוגי ברור, והדבר לא נתן מנוחה לנפשו.

במיוחד התגברה בו התמיהה כאשר השתלם בפריז אצל הנוירולוג בעל השם העולמי ז'אן־מרטן שרקו. שרקו טיפל בתסמינים של שיתוק גופני באמצעות הפנוט ונחל הצלחה מסוימת. יתרה מכך, הוא הצליח לגרום לתסמינים אחדים בקרב מתנדבים בריאים באמצעות השאה הפנוטית. דבר זה ערער את עולמו של הנוירולוג מווינה. כיצד אפשר להסביר שיתוק המתרפא באמצעות הפנוט או לחלופין תסמין המופיע בעקבות השאה. מה אמור רופא החוקר את מדעי העצב לעשות מול ראיות מסוג זה? אפילו בימינו, למעלה ממאה שנה מאז שיצא לאור 'פשר החלום', יעדיפו מרבית הרופאים לחפש יסוד אורגני לכל תסמין ולתת אבחנה פיזיולוגית גם אם מקורה אינו ברור.

פרויד בחר לפנות לדרך חדשה, לא בטוחה בעליל, במטרה לנסות למצוא הסבר טוב יותר לתופעות. התפנית בגישתו נסתייעה גם בעבודתו המשותפת עם יוזף ברויאר, רופא יהודי מווינה. ברויאר ופרויד טיפלו בחולים שסבלו מתסמינים גופניים שלדעת שניהם מקורם היה נפשי. מקרים אלה השתייכו לקטגוריה של 'היסטריה' — הפרעה נפשית עם תסמינים כמו שיתוק, אילמות, עילפון, חוסר שינה, כאבים והתכווצויות שרירים — שממנה סבלו בעיקר נשים.

אחד הטיפולים שבאמצעותו אפשר להדגים את עבודתם נערך עם מטופלת שכונתה 'אליזבת פון ר" — ששמה האמיתי היה אילונה וייס. מדובר במקרה האנליזה הראשון שפרויד ביצע בשלמותו. אליזבת בת ה־24 הגיעה לטיפול ב־1892 בעקבות כאבים חריפים ברגליה, בעיקר בירך הימנית, ובשל תשישות שהתלוותה למצוקה הגופנית. פרויד בדק אותה, הציע לה טיפולי מסאג' כדי להקל על אי הנוחות, ואז ביקש ממנה שתספר לו את סיפור חייה. בצעד זה היה משהו מטלטל, משום שבאותה תקופה לא נהגו רופאים — ועד היום רבים מהם לא נוהגים — להתעניין בסובייקט שעומד מולם. אולם פרויד וברויאר האמינו כי ההיסטוריה המוקדמת של המטופלת קשורה בדרך זו או אחרת להיסטריה שממנה היא סובלת, וכי אם היא תאפשר חשיפה ניתן יהיה להגיע אל החלקים הכואבים בעברה ולנטרל אותם. פרויד, אספן מושבע של עתיקות ומעריץ של תרבויות קדומות, השתמש שוב ושוב בדימויים ארכאולוגיים. הוא דימה את שיטת הטיפול לחפירה ארכאולוגית:

סילוק החומר הנפשי הפתוגני, שכבה אחר שכבה, שאנו רגילים להשוותה לטכניקת החפירות בהריסותיה של עיר (זיגמונד פרויד

ויוזף ברויאר, 'מחקרים בהיסטריה, 1893־1895', בתרגומה של מרים קראוס).

במהלך הפגישות הטיפוליות חשפה אליזבת עוד ועוד רבדים מסיפור חייה. היא הייתה בת הזקונים להורים שרצו מאוד בן זכר אך זכו לגדל שלוש בנות. אביה, שיחסיה עמו היו קרובים מאוד, לקה בלבו, והיא סעדה אותו עד יום מותו. מצבה הבריאותי של אמה היה מעורער ואליזבת הייתה המטפלת העיקרית בה. גם אחותה הגדולה לא הייתה בקו הבריאות ונפטרה באופן טרגי מסיבוכי הריון. הפגישות בקליניקה המשיכו, וסודות העבר נדלו כמו פנינים שחורות ממעמקי אוקיינוס. אליזבת התוודתה באחת הפגישות על המשיכה שחשה אל גיסה בזמן שאחותה שכבה על ערש דווי. יותר מכך, לאחר מות האחות חלפה בראשה מחשבה שכעת הגיס פנוי ויוכל לשאת אותה לאישה.

כך התגלתה צעד צעד רשת הכוחות הנסתרים וקיבלה משמעות קלינית: תפקיד 'הילדה ההורית' והעומס שהוא ייצר, 'המשאלה האסורה' כלפי הגיס ורגשי האשמה שליוו אותה, הבדידות של בת הזקונים שהתייתמה מאביה האוהב, חוסר האונים בהתמודדות עם מצוקות החיים. התוצר של כל אלה היה קונפליקט פנימי וכובד נפשי כה גדולים עד שמשהו היה מוכרח לקרות בעקבות זאת. משום שכאבי החיים לא מצאו מוצא אחר הם התפרצו בגוף, הטריטוריה הזמינה שלא ניתן להתעלם מהתובענות של כאביה.

לטאה או דרקון?

לאחר שאספו מספר מספיק של מקרים כאלה הסיקו פרויד וברויאר שהמקור לכאב המטופלות הוא בחוויות קשות שעברו בילדותן, לעתים על רקע מיני. יתרה מכך, הם גילו שאפשר לטפל בהיסטריה באמצעות העלאת זיכרון האירוע המכאיב ודיבור על אודותיו. מבחינתם התסמין הגופני היה לא יותר מאשר הנכחה בבשר של הקונפליקט הנפשי. הדרך להתמודד אתו הייתה באמצעות המרתו לדבר שאפשר ללוש ולהרגיע. הפתרון שמצאו היה לתרגם את התסמין הגופני לשפת הדיבור. התסמין המסומן בגוף הומר למלים שאפשר לדבר אותן:

התסמינים ההיסטריים נעלמו מיד ולתמיד כשהצלחנו להעלות בבהירות את זכרו של האירוע שעורר את התסמין וליצור את ההרגשה שנלוותה לו, וכשהמטופל תיאר את האירוע במלוא הפירוט האפשרי וניסח את הרגשתו במלים (שם).

אליזבת חזרה ללכת ואף לרקוד, התחתנה עם גבר שאינו גיסה האלמן והפכה לאם. למרות זאת, לימים היא התכחשה באופן מעורר תמיהה לכך שפרויד היה זה שעזר לה להתמודד עם מכאוביה.

על כל פנים, התסמין שהופיע בגוף ככאב או כנכות התגלה ככזה שניתן לריפוי באמצעות שיח חקרני, פרשני ואמפתי. שיטה זו עבדה לדעת פרויד באופן טוב יותר מאשר התערבות רפואית כירורגית או תרופתית.

במסקנה שנגזרה מדרך זו הייתה טמונה דרמה גדולה. היה זה הניסוח המדעי הראשון שקשר בבירור בין אירוע נפשי פוגעני לבין תולדה פיזית פתוגנית, והוא היווה בהמשך תשתית לתאוריה הפסיכואנליטית כולה ולהשפעה הפרוידיאנית על החשיבה המודרנית. בכך נטש פרויד הלכה למעשה את דרך המדע הקונבנציונלית, השאיר מאחור את הסטטוסקופ ואת המיקרוסקופ ובחר בדרך של 'ריפוי בדיבור' כדי לתאר את הנפש ולטפל בה.

זהו רגע שיש להתעכב עליו, שכן הוא מוחמץ בדרך כלל. מדובר בתקופת שיא בעידן הקדמה והמודרנה. תפיסת העולם הנטורליסטית שלטה זה מכבר במדע, מושפעת מהדרוויניזם ומגילויים בתחום הגנטיקה. חידושים טכנולוגיים, רפואיים ותעשייתיים נולדו בקצב מסחרר. והנה, ברגע זה העז פרויד — רופא ומדען מן השורה הראשונה שפעל באחד המוסדות הרפואיים החשובים בעולם באותה עת — להעדיף פרשנות מילולית לטיפול בתחלואה על פני מושגים בטוחים מתחום הנוירולוגיה והפיזיולוגיה.

'פירוש החלום', שנכתב למעלה מעשור לאחר העבודה המשותפת עם ברויאר, היה אבן פינה למעוז שפרויד עמד להציב בלב התרבות המערבית. בספר הוא שטח את טענתו כי לנפש יש חלק שאינו מודע לה עצמה, וכי לחלק זה יש כניסה נסתרת בדמות החלום. החלום הוא מעין 'זנב לטאה' שעלול להיראות חסר משמעות למתבונן הניטרלי, אולם מי שיאחז בו ויביט היטב יגלה שהוא בעצם תפס רגל של דרקון. פרשנות נכונה של החלום תפתח את דרך המלך לאולמות התת קרקעיים הסמויים מן העין של הנפש. שם המסכה היומיומית של תפקוד רגיל מתמסמסת ואת מקומה תופסים הכוחות האמיתיים המנהלים את ההצגה של חיינו אליבא דפרויד: יצרים עוצמתיים של מין ותוקפנות הדורשים להגיע לסיפוק בכל מחיר, משאלות מסוכנות ובלתי מוסריות, זיכרונות של השפלה וטראומה, רגשות מערערים של ביזוי וקנאה, דימוי עצמי נשגב ומייסר שאין דרך לממשו, תחושות אשמה וייסורי מצפון.

אל מול הסערה הזו, שפרויד כינה אותה לימים 'יצרי האיד' ו'ציווי הסופר אגו', ניצבת התרבות המנסה בנוקשות ליצור סדר בתוך המערבולת. הניגוד החד והברור בין החלקים היצריים ביותר לבין מאמצי הנרמול החברתיים יוצר זירת מאבק בלתי נמנעת הלוכדת את האדם בתווך ומאמללת אותו. זו אי הנחת של הנפש, הנוירוזה הבסיסית שכל אדם נתון להשפעותיה. פרויד הרחיב את הרעיון המקורי שטראומה מובילה לנוירוזה כאשר הראה כי די במאבק הדחפים המתחולל בנפש כדי לחולל סבל. ב'פירוש החלום' החל פרויד בתיאור המבנה המורכב של הנפש והשלכותיו, ואף הציע דרכי פרשנות שבעזרתן אפשר להקטין את הקונפליקט ולקדם איזון נפשי באמצעות פרשנות החלומות והגעה למשמעותם האמיתית.,

על שפת הר געש

בארבעים השנים שחלפו מאז שסיים לכתוב את הספר 'פירוש החלום' ועד למותו המשיך פרויד לפתח את רעיונותיו, להנחילם לתלמידיו ולקבל מטופלים. הוא היה מסור מאוד לעבודתו, לעתים באופן כפייתי. בלילות היה כותב את מאמריו, לאחר שבמשך היום עסק בטיפול, מבלי שהעבודה המאומצת תרפה את ידיו. העבודה הייתה בשבילו מטרת חיים נעלה והוא ראה בה עדות לנורמליות מתפקדת, לצד היכולת להימצא בקשר אינטימי עם אדם אחר. כתביו מתפרסים על פני 24 כרכים הכוללים מאות מאמרים, הרצאות והתכתבויות.

ניסיון לסכם את מכלול עבודתו יהיה יומרני וחסר טעם, הן משום שמחשבתו הייתה רבת צדדים ועשירה כל כך והן משום שמוטב לקרוא אותה במקור. קריאה בכתביו היא הנאה ספרותית צרופה. פרויד ניחן במתת הכתיבה ואף זכה בפרס גתה היוקרתי לספרות יפה בגרמנית ב־1930. מבלי להציע, אם כן, סיכום ממצה של התאוריה הענפה שלו, נשאל מה הייתה השפעתו הרחבה על התפיסה המודרנית של נפש האדם, באיזה אופן אחר אנו מבינים היום את נפשנו לאור המחשבה המקורית של פרויד? התשובה לשאלה זו נמצאת כבר בכתביו המוקדמים העוסקים בטראומה ובחלימה, והמסר שלה מהדהד לאורך כל יצירתו.

פרויד הדגיש למעשה שני יסודות מרכזיים בנפש האדם. היסוד הראשון הוא שהנפש נחווית על ידינו כדבר אחד, שלם ועקבי, אך למעשה היא מפורקת ומרובה. כאשר אני חושב על עצמי אני מרגיש שגופי שלם ואחיד. אני זוכר את ההיסטוריה הפרטית שלי ומשייך אותה אל עצמי ואל שמי. אני יכול לזהות את האנשים הקרובים אליי כמו גם את אויביי. המלה 'אני', שאני משתמש בה בקלות רבה כל כך, מקובלת עליי כמייצגת את הגרעין הפנימי המוכר לי והמזוהה עמי. יתרה מכך, מקננת בי האמונה שאני אדון למחשבותיי ולבחירותיי. ברצותי אוכל מזון טבעוני וברצותי אוכל בשר; אבחר לטייל בסיציליה ולא בסרדיניה; אנשא לאישה אחת ולא לאחרת; אלך ללמוד פסיכולוגיה בעוד אדם אחר יבחר להתמקצע בראיית חשבון. כל פעולותיי ובחירותיי גורמות לתחושת שלמות ושייכות וקשורות לנקודה פנימית אחת. גם אם יש לי לעתים ספקות או הרגשת חוסר ודאות, אין בכוחם לפורר את גרעין האני שבתוכי.

אולם פרויד הסיק ממחקריו שהחוויה הסובייקטיבית השלמה היא חסרת אחיזה במציאות האמיתית של הנפש. למעשה, ההפך הוא הנכון: הנפש היא אובייקט מורכב, רב ממדי ורב קולי. לעתים נדירות בלבד מתחברים כל ערוציה לכדי חוויה הרמונית אחת, אך בדרך כלל היא תוצר של מערבולת ניגודים בעלי צרכים נבדלים וקוטביים הנאבקים זה בזה.

אחד הגורמים לפיצול הנפש קשור לכך שיש שלוש רשויות שמרכיבות את מבנה האישיות ולכל אחת מהן מטרה, ערכים והיגיון משל עצמה. האיד הוא תינוק צווחן הדורש סיפוק מיידי של יצרים בסיסיים; הסופר אגו הוא ההפך הגמור, כוונתו להכריח את היחיד לפעול על פי המצפון המוסרי והאסתטי של תרבותו; ואילו האגו מבקש לפשר בין שניהם ולהסתגל לדרישות ולתנאי המציאות. התוצאה היא נפש מפוצלת לשלושה חלקים הנמצאת במתח מתמיד. ככל שמתגבר הלחץ גובר הסיכוי לסבול ממצוקה נפשית אמיתית ולהגיע לסטייה מהנורמה, לפסיכוזה ואף לפשע.

גורם אחר לפיצול הנפש קשור לרמות מודעות שונות הקיימות בה. החלק המודע המוכר לאדם מצוי על פני השטח ואפשר לדמותו לשכבת החול שעל שפת הר געש. מתחתיו נמצאים אזורי פרא בלתי מודעים גדולים ורחבים הרבה יותר. בבטן הר הגעש מצויים הכוחות המשמעותיים שמנהלים את נפש האדם מבלי שהוא עצמו מודע לכך, משום שעל פתח ההר יושב 'צנזור' שמסתיר בדרך כלל את האמת המסוכנת המסתתרת בבטן האדמה.

בפני כל אדם עומדות שתי אפשרויות: האחת לנסות להציץ פנימה אל תוך הלוע ולגלות את סודותיו; והשנייה לשבת באופן פסיבי ובלתי מודע בפתח ההר ולחוות מדי פעם רעידות אדמה והתפרצויות לבה בלתי צפויות. הסכנה אורבת בשני המקרים. גורלו של מי שמציץ פנימה עשוי להיות רע ומר משום שהאמת עלולה להיות בלתי ניתנת לעיכול. לכן למשל במיתוס על אדיפוס מנסה הנביא להניאו מלחקור את עברו ולחשוף את סיפור חייו העמוק. אדיפוס לא שועה לעצתו ומתוודע בחקירתו לתוקפנותו הרצחנית כלפי אביו ולתשוקתו האסורה שמימש עם אמו. סופו שהוא מנקר את עיניו ודן עצמו לגלות. ואילו אי חקירה מנציחה את הבורות ומובילה למה שכתב אוסקר ויילד:

הכסיל האמיתי, זה שהאלים מקניטים ומענישים אותו, הוא זה אשר אינו יודע את עצמו (אוסקר ויילד, 'ממעמקים').

אדם כזה חי מתוך אמונה שקרית שאירועי חייו הם תולדה של גורל ומקריות, בעוד שלמעשה יש בהם חוקיות שבכוחו לגלות. בדומה לאדיפוס, גם הגאון המהולל אוסקר ויילד הגיע להבנה העמוקה והאמיתית של חייו בדרך הייסורים, במהלך השנתיים הקשות שבהן ישב בכלא רידינג.

בארץ הלא נודע

היסוד השני שפרויד הדגיש הוא נגזרת של היסוד הראשון. למרות שעל פי תחושתנו אנחנו שולטים על חיי היומיום שלנו ומכוונים אותם, האמת היא שאנחנו ממלאים תפקיד שכבר נכתב עבורנו בעבר. "הילד הוא אבי המבוגר", אמר פרויד, והתכוון לכך שההיסטוריה המוקדמת שלנו היא שמכוונת את צעדינו יותר מכל בחירה חופשית מתוכננת שאנחנו עושים. הרת גורל במיוחד היא מערכת היחסים שלנו עם ההורים ועם הסביבה החברתית הקרובה שבצלמה נבנית דמותנו. לדוגמה, הדרך שבה תגיב האם לבכיו של התינוק, לצעקתו הראשונה, תשפיע עליו באופן שלא ישווה לשום דבר אחר בחייו. האדם הבוגר, שרוצה בכל מאודו להאמין כי הוא שליט טוטלי על חייו, אינו כזה באמת.

פרויד האמין שבגילוייו אלה הוא מעמת את בני האדם עם העובדה הבלתי נעימה שלא זו בלבד שעולמם אינו מרכז היקום, ולא זו בלבד שהם אינם נזר הבריאה, אלא שבנוסף לכך האדם אינו אדון אפילו בביתו שלו. בכתביו הוא מפרט למה התכוון: החלקים המודחקים באים מדי פעם לרדוף אותנו, היצר להרוס את האחר יוצא לעתים מכלל שליטה, התשוקה למין אף פעם אינה יודעת שובע. במובן זה האדם דומה לחיה פראית היושבת בהיכל התרבות בלבוש מהודר ומשתדלת להתנהג כמיטב יכולתה. בדרך כלל ניסיונותיה להכחיש או להדחיק את יצריה החייתיים מצליחים, אולם לעתים יש התפרצות געשית בלתי נשלטת עם השלכות הרסניות.

עבור מדענים רבים מאז ועד היום אמירות כאלה הן בגדר אפיקורסיות, שכן הן מעליבות את ערכי הקדמה המושתתים על סדר, על חוקיות ועל שליטה. פרויד היה מודע לכך שדבריו יעוררו ביקורת ומורת רוח, אולם הפציר בקוראיו לקבל כי גם החדש והבלתי רצוי הזה ראוי לידיעה והכרחי, אם רוצים אנו להבין את הנפש ואת חיי האדם.

השתלשלות האירועים ההיסטוריים שהתרחשו באירופה כבר בימי חייו וכל שכן לאחר מותו לא הותירה את הצד האפל והבלתי מרוסן של האדם בגדר סברה בלבד.

פרויד לא היה אדם נואש או חסר תקווה, גם אם גרס שהאדם הוא יצור אומלל ביסודו. הוא האמין שמטרת התרבות היא לעבוד בעקביות ובהחלטיות כדי לכבוש עוד ועוד חלקים ב'טרה אינקוגניטה' — ארץ הלא נודע — של הנפש. לשיטתו הדברים כוללים בין השאר את ההכרה בכך שהדת היא אשליה, שהשליטה חמקמקה ורגעית ושיצר ההרס העצמי והרס האחר יכולים להתפרץ בכל שעה. דרכו הרעיונית הטיפולית הסתכמה במשפט שכתב במאמרו המפורסם "פירוק האישיות הנפשית": "היכן שזה היה, שם אהיה אני" (where it was, I shall be). כלומר, על האני המודע להמשיך במטלה כפוית הטובה של חשיפת חלקי הנפש היצריים, המפוצלים והסותרים, ולהשתדל כמיטב יכולתו להשית עליהם את הסדר שלו. לעתים הסדר החדש ינצח ויתקבל, ולעתים ילידי היצר, תושבי ה‘זה‘, ימרדו וימררו את חייו. התועלת היא שבסופו של דבר הליכה עקבית בדרך זו עשויה להוביל לתפקוד טוב יותר בחיים, ובוודאי שהיא מעניינת יותר. החלמה גמורה מתסמיני החיים אמנם לא תתרחש לעולם, האדם יישאר תמיד קצת מסכן ונוירוטי, אך אין בכך כדי לפטור את היחיד מהמאמץ.

בעשור האחרון לחייו כבר היה פרויד טרוד בשאלות הרות גורל באשר לעתיד האנושות. ב־1930 חתם את מסתו הנודעת 'תרבות ללא נחת' בשורות הבאות:

דומני ששאלת הגורל למין האדם היא אם תצליח התפתחותו התרבותית, ובאיזו מידה תצליח, להתגבר על שיבוש חיי היחד של האנשים מחמת יצר התוקפנות ויצר הרס עצמו הטבועים בנפשו של האדם… בני האדם שעבדו בשיעור כזה את כוחות הטבע לרצונם, שלא יתקשו להשמיד באמצעותם איש את רעהו עד לאחרון בהם. הם יודעים זאת, וידיעת הדבר הזה היא במידה מרובה גם מקור חרדתם של בני האדם בימינו, מקור אסונם, מקור רוח האימה המפעמת אותם. עתה השעה לחכות ולראות אם יעלה ארוס בן הנצח, האחד משני 'כוחות השמים', ויצליח בהתמודדותו עם יריבו בן האלמוות כמוהו. אבל מי יוכל להגיד מה יילד המאבק הזה ומה תהיה אחריתו? (זיגמונד פרויד, 'תרבות בלא נחת ומסות אחרות', עמ' 183).

דבריו אלה, לצד חלקים נרחבים מתורתו, נותרו משמעותיים גם בימינו, ונראה כי יישארו בזיכרון, בשיח ובחלומות של כולנו גם לעתיד לבוא.

לקריאה נוספת:
פיטר גיי, 'פרויד — פרשת חיים לזמננו', דביר 1993; אוסקר ווילד, 'ממעמקים', מודן 2014; אנטוני סטור, 'פרויד — מבוא ביקורתי קצר', ידיעות אחרונות 2006; זיגמונד פרויד, 'שתי נשים היסטריות — סיפורים פסיכואנליטיים', ספרים הוצאה לאור, 2004; זיגמונד פרויד, 'פירוש החלום', עם עובד 2007.

The post רופא הנפשות – זיגמונד פרויד מרפא במילים appeared first on סגולה.