חורבן Archives - סגולה
https://segulamag.com/tag/חורבן/
מגזין ישראלי להיסטוריהThu, 19 Jun 2025 11:34:39 +0000he-IL
hourly
1 https://wordpress.org/?v=6.8.2https://segulamag.com/wp-content/uploads/2024/06/logo-svg-150x150.pngחורבן Archives - סגולה
https://segulamag.com/tag/חורבן/
3232חורבן בעיניים בבליות
https://segulamag.com/%d7%97%d7%95%d7%a8%d7%91%d7%9f-%d7%91%d7%a2%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%91%d7%9c%d7%99%d7%95%d7%aa/
Wed, 18 Jul 2018 21:00:00 +0000https://segulamag.com/%d7%97%d7%95%d7%a8%d7%91%d7%9f-%d7%91%d7%a2%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%91%d7%9c%d7%99%d7%95%d7%aa/מנקודת המבט היהודית מהווה חורבן ירושלים ובית המקדש הראשון על ידי הבבלים אחת מנקודות השפל בתולדות עמנו. אולם מהכרוניקות הבבליות עולה כי עבור הבבלים היה זה רק מהלך אחד מרבים בסבך המורכב של בניית אימפריה שתשתרע מהרי איראן ועד לנילוס
609 לפסה"נ. באזור חרן נערכים אלה מול אלה צבאות אשור — הכוח הוותיק במרחב בראשות אשור אובליט מלך אשור האחרון ובעלי בריתו המצרים — וצבאות הכוח הבבלי העולה. הקרב בין שתי האימפריות נזכר בכרוניקה הבבלית בשנה ה־17 לנבופלאסר מלך בבל, המכונה גם בשם הארכאי 'מלך אכד':
בחודש תמוז אשוּר אֻבַּלִט מלך אשור, חיל מצרי גדול [ ] חצה את הנהר ויצא לכבוש את העיר חרן
[ ] ניצחו את חיל המצב אשר הציב מלך אכד בתוכה. לאחר שניצחו חנו על חרן. עד חודש אלול תקף את העיר ללא הצלחה. אך לא שבו כלעומת שבאו. מלך אכד בא לעזרת צבאו [ ] … ערים רבות בהרים [ ] שלהם שרף באש. בעת ההיא צבא [ ] עד גבול אררט הלך. [בארץ?] שלהם בזזו … מלך אכד חזר לארצו (מרדכי כוגן, 'אסופת כתובות היסטוריות מאשור ובבל: מאות ט'־ו' לפסה"נ', עמ' 128. בסוגריים מרובעים השלמת המהדיר או קטע חסר).
הד למערכה זו נמצא גם במקרא, שם מתואר ניסיונו של יאשיהו לתקוף את פרעה נכו בזמן מסעו צפונה:
הקרב הסתיים בניצחון בבלי, האימפריה האשורית ירדה מעל במת ההיסטוריה והבבלים ירשו את שטחי האימפריה האשורית שממזרח לפרת. מצרים — שגם בפעם הזו עזרתה הייתה בבחינת משענת קנה רצוץ — עדיין החזיקה בשטחים שממערב לפרת.
כתובת בבלית המתארת את מפלתו של אשור אובליט מלך אשור בחרן. לאחר המפלה ירדה אשור מעל במת ההיסטוריה,
הכרעה בכרכמיש
בשנת 605 לפסה"נ נערך בכרכמיש קרב גדול בין בבל למצרים, קרב על השליטה במזרח התיכון כולו. גם קרב זה נזכר בכרוניקה הבבלית. הפעם מסופר כי מלך בבל נבופלאסר נותר בארצו, כנראה בשל גילו המתקדם, ובנו נבוכדנאצר הנהיג את צבאות בבל:
מלך אכד בארצו. נבוכדראצר בנו הבכור [יו]רש העצר [את צבא ארץ אכד] גייס. הוא יצא בראש צבאו לעלות אל כרכמיש אשר על גדת הפרת. [ ] אשר חנו בכרכמיש. הוא עבר את הנהר. [ ] נלחמו זה בזה. צבא מצרים נסוג מפניו. הוא הנחיל להם [מפלה] עד בלתי השאיר להם שריד. את שרידי צבא [מצרים] אשר נמלטו [מן] המפלה ושלא הוכו בחרב, בפחוות חמת השיגום צבאות אכד. הנחילו להם מפלה. איש [לא חזר] לארצ[ו]. ביום ההוא עבר נבוכדראצר את ארץ ח[מ]ת לכל אורכה (כוגן, עמ' 131).
הכרוניקה מתארת כיצד נבופלאסר מת ובנו תפס את השלטון. נבוכדנאצר המשיך לפעול בארצות שכבש, ושב לבבל לחגוג את חג האכיתו — ראש השנה הבבלי שחל בא' בניסן:
עשרים ואחת שנה מלך נבופלאסר בבבל. בחודש אב, יום ח' (הלך) לגורלו. בחודש אלול חזר נבוכדראצר לבבל, ובחודש אלול, יום א', ישב על כיסא המלכות בבבל. בשנת מלכו חזר נבוכדראצר לארץ חת, ועד חודש שבט בארץ חת התהלך כשליט. בחודש שבט הביא את מנחת ארץ חת העשירה לבבל. בחודש ניסן אחז בידי האל בל ובן בל וחגג את חג האַכִּתֻּ (שם).
לוחמים אשורים בתבליט מארמונו של סנחריב מלך אשור צילום: ג'סטין אניס
נראה שיהודה החלה להעלות מס לבבלים בשנת 605 לפסה"נ. בכרוניקה הבבלית ארץ ישראל אינה נזכרת בפירוט, שכן היא מתמקדת ביחסי הגומלין בין הבבלים לבין המעצמות האחרות — מצרים ואשור. אולם כיבוש האזור נזכר בכרוניקה בקצרה, בתיאור התנהלותו של נבוכדנאצר בשטחים שממערב לפרת, המכונים ארץ חת, בשנה הראשונה למלכותו:
נבוכדראצר בחודש סיון גייס את צבאו ויצא אל ארץ חת. עד חודש כסלו התהלך בארץ חת כשליט. כל מלכי ארץ חת באו לפניו, והוא קיבל את מנחתם העשירה. אל אש[ק]לון יצא, ובחודש כסלו כבשה. לכד את מלכה, הוציא ממנה שבויים, [שלל] את שללה. את העיר הפך לתל חורבות. בחודש שבט פנה [וחזר] לבבל (כוגן, עמ' 131).
הבבלים נאלצו לפגוע קשות באשקלון למען יראו וייראו, ונראה שהיחידות הפוליטיות האחרות באזור הבינו היטב מיהו בעל הבית החדש במרחב. אולם כיבוש סוריה וארץ ישראל היה רק המבוא; השליטה באזורים אלה הייתה מבחינת הבבלים הקדמה לדבר האמיתי, לפרס הגדול באמת שאליו נשאו את עיניהם — מצרים.
האריה הבבלי. חלק מתבליט שהיה על שער אישתר בעיר בבל מתקופת שלטונו של נבוכדנאצר. כיום שמור התבליט במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק -
פלישות בבליות לארץ ישראל במאה השביעית לפנה״ס עיצוב מפה: רייזי כהן,
ממלכה בשולי הדרך למצרים
מצרים נחשבה ליהלום הנוצץ של ימי קדם: מדינה עשירה כקֹרח, אסם התבואה של העולם הקדום, שעמדה בקשרי מסחר עם אפריקה ועם ערב, ובשווקיה היו תבלינים, זהב ושנהב. בנוסף הייתה למצרים גישה לים סוף ולים התיכון והיא ישבה בצומת מסחרי חשוב בקצה גשר היבשות בין אפריקה לאסיה.
הבבלים לא היו יוצאי דופן ברצונם לקחת לעצמם את עושרה של מצרים. כובשים רבים לפניהם ואחריהם ניסו להשתלט עליה, ותנאי מקדים לכל הבאים למצרים מצפון הוא כיבוש פלשת, השער למצרים. הבבלים התאמצו לכבוש את אשקלון, שכן השולט באשקלון ובעזה — שולט בפלשת.
יהודה כשלעצמה לא הייתה חשובה במיוחד. ממלכה הררית קטנה למדי הגובלת במזרח ובדרום במדבר ובצפון בפחוות שומרון האשורית. אולם במערב גבלה יהודה בפלשת, ואם פלשת היא השער למצרים, הרי שיהודה היא משקוף השער. שליטה יעילה בפלשת מחייבת גם שליטה ביהודה.
לאחר שהבבלים ביססו את שלטונם בסוריה, בפלשת ובארץ ישראל הם היו בשלים לאתגר של פלישה יבשתית מפלשת דרך צפון סיני למצרים, בנתיב המכונה בספר שמות (י"ג, י"ז) "דרך ארץ פלשתים". בכרוניקה הבבלית תוארו בתמצית האירועים שהתרחשו ב־601 לפסה"נ, בשנה הרביעית לנבוכדנאצר:
מלך אכד גייס את צבאו ויצא אל ארץ חת. בארץ חת [התהלך כש]ליט. בחודש כסלו יצא בראש צבאו ויצא אל ארץ מצרים. מלך מצרים שמע וג[ייס?] את צבאו. הם לחמו בקרב שדה פנים אל פנים והנחיתו מכה קשה זה על זה. מלך אכד וצבאו חזרו [ושבו] לבבל (שם, עמ' 132).
הניסיון לכבוש את מצרים בסערה כשל, והכרוניקה אינה מסתירה את המכה הקשה שספגו הבבלים. הקרב נערך כנראה בצפון סיני והצבא הבבלי נסוג מובס. עדות למכה הקשה שספגו הבבלים יש בתיאור השנתיים הבאות. מלך בבל ליקק את פצעיו ותקף את שבטי הערבים. הכרוניקה מתארת בקצרה את השנים האלה. במקום לכבוש את מצרים הגדולה והעשירה פרק המלך נבוכדנאצר את זעמו ותסכולו על הערבים:
שנה 5: מלך בבל בארצו. הוא ארגן את מרכבותיו וסוסיו הרבים. שנה 6: (ב)חודש כסלו גייס מלך אכד את צבאו ויצא אל ארץ חת. מארץ חת שיגר את צבאו והם פשטו במדבר. שללו בכמות גדולה את שללם, מקניהם ואֵלֵיהם של הערבים הרבים. בחודש אדר שב המלך לארצו (שם).
בבל הייתה אחת הערים הגדולות בעולם העתיק. היא הוקפה בשלוש חומות ועוביה של החיצונית שבהן היה כ־24 מטרים. היקף החומה החיצונית נע לפי הערכות שונות בין 68 ל־90 ק"מ, ושטחה של העיר היה 260־520 קמ"ר. שרידי בבל, כנראה מתקופת נבוכדנאצר American Colony, Jerusalem, Library of Congress Collection
,
מרידה לא מחושבת
לתבוסה הבבלית היו השפעות על עמי האזור. בעקבות המפלה מול מצרים נתפסה בבל כנמר של נייר: היא אמנם ניצחה בכרכמיש אך הובסה בסיני. התחושה הייתה שאין סיבה להתרגש מהבבלים יתר על המידה. ואמנם יהויקים מלך יהודה מיהר לנצל את המצב לטובתו ומרד בבבל:
נבוכדנאצר לא יכול היה להרשות לעצמו שיהודה תשתחרר מהעול הבבלי ותפסיק להעלות מס — הביטוי הברור ביותר למרד. גם אם התכנית לכיבוש מצרים נגנזה, הרי שהדרך מפלשת למצרים מוליכה גם ממצרים לפלשת ועלולה לשרת את המצרים בפלישה פוטנציאלית לשטח שבשליטת בבל. ואכן נבוכדנאצר לא הבליג על המרד של יהויקים והטיל מצור על ירושלים. במהלך המצור נפטר יהויקים בתזמון מושלם. בנו יהויכין שמלך תחתיו נכנע לבבלים והוגלה לבבל, ובמקומו המליך נבוכדנאצר את דודו צדקיהו, כפי שמתואר בספר מלכים:
אירוע זה התרחש ב־597 לפסה"נ, השנה השביעית לנבוכדנאצר, והוא נזכר גם בכרוניקה הבבלית:
(ב)חודש כסלו גייס מלך אכד את צבאו ויצא אל ארץ חת. הוא חנה על עיר יהודה. בחודש אדר, יום ב', כבש את העיר ולכד את מלכה. מינה בה מלך כלבבו. את מנחתה העשירה קי[בל] והעביר לבבל (כוגן, עמ' 132).
מקרים דומים הסתיימו בכיבוש העיר ובהריסתה, ולא לגמרי ברור מדוע דווקא במקרה זה הבבלים לא הרסו את ירושלים המורדת. ייתכן שהסיבה לכך היא שמדובר בתחילת דרכה של בבל כאימפריה, והמכונה הבבלית לא הייתה מורגלת עדיין במקרים שכאלה. שיקול אפשרי נוסף הוא כי מלך שהומלך בחסות נבוכדנאצר לא יעז למרוד במיטיבו.
אולם להפתעת הבבלים צדקיהו — שמלך בחסות מלך בבל ואף כרת עמו ברית (כנזכר ביחזקאל י"ז) — התפתה להבטחות השקר של מצרים, נכנע ללחץ יועציו קצרי הראות, סמך על עזרת הממלכות השכנות ומרד בבבל ב־588 לפסה"נ. נבוכדנאצר לא רצה ולא יכול היה להתעלם מהמרד הזה, במיוחד לאור שבועת הנאמנות של צדקיהו. בנוסף, משקוף מתנדנד בשער מצרים עלול היה לסכן את האימפריה שלו. הוא היה נחוש ללמד את צדקיהו לקח למען יראו וייראו:
בתקופה שקדמה לחפירות הארכיאולוגיות לא יכלו מאיירים לדעת כיצד נראה לבושם של מלכי קדם ועל כן איירו אותם בהשפעת סגנון הלבוש של המלכים שהכירו. צדקיהו כורע ברך לפני נבוכדנאצר. מתוך מהדורה מאוירת של התנ"ך בצרפתית, 1670 -נבוכדנאצר השני היה אחד המלכים הדומיננטים ביותר בשושלת הבבלית. הכתובת, המהללת את פועלו, ובעיקר את תרומתו לבניית העיר בבל, התגלתה סמוך לאחד משערי העיר מפורקת לעשרות לבנים ושוחזרה על סמך כתובת מקבילה -,
מסע מלחמה חורפי
בימי קדם מלחמות פרצו בדרך כלל באביב. הסיבות לכך הן תנאי מזג האוויר הנוחים והבשלת היבולים שאפשרה לצבא להתקיים על טוב הארץ תוך שהוא שולל את היבול מהצד המתגונן. נבוכדנאצר החל את המצור על ירושלים בעשרה בטבת, בשיא החורף, ובירושלים החורף יכול להיות קשה, בעיקר למי שרגיל לחום הבבלי. בהנחה שהצבא צעד בקצב מהיר מאוד של 25 ק"מ ביום, הוא היה צריך לצאת מבבל לכל המאוחר בתחילת חודש מרחשון כדי להגיע לירושלים בטבת. ייתכן אמנם שהבבלים יצאו לדרך עוד קודם לכן והלכו לאט יותר, אך הדבר פחות סביר. ראשית, חלק מהחיילים היו אזרחים מגויסי חובה וכל יום נוסף שבו הם בצבא משמעו יום פחות בעבודות השדה ופגיעה בכלכלת הממלכה. שנית, המלך ניסה לקצר ככל הניתן את שהותו מחוץ לבירה, שכן בהיעדרו יכלו גורמים עוינים לחולל מהומות לא רצויות. ולבסוף, ככל שהמסע ארך זמן רב יותר היה צורך לכלכל את החיילים בדרכים זמן רב יותר, ולא תמיד בטריטוריה אוהדת במיוחד. לכן סביר לשער שהמסע כולו נערך בחורף, על כל המשמעויות הלוגיסטיות המורכבות הכרוכות בכך. מכאן ניתן ללמוד עד כמה הוטרדו הבבלים מהמרד ביהודה. שאיפתו של נבוכדנאצר להכניע את ירושלים גרמה לכך ששיקולים צבאיים ולוגיסטיים נדחו מפני שיקולים פוליטיים ומדיניים.
הצעד הראשון של הבבלים היה בניית דייק מסביב לעיר. דייק הוא חומה נמוכה ובה מגדלים, ומטרתו לנתק את העיר ממקורות המזון שלה ולהרעיבה. לא ברור מדוע הבבלים לא ניסו לפרוץ אל העיר בסולמות, או למוטט את החומה באמצעות אילי ניגוח או מנהרות, אלא הטילו על העיר מצור ממושך והרעיבו את תושביה עד לכניעתם. אפשר כי בניגוד לאשורים שהיו בעלי טכנולוגיה יעילה ומטילת אימה לפריצת ביצורים, הידע ההנדסי של הבבלים היה מפותח פחות. אפשר גם שהדרך לא אצה לנבוכדנאצר והוא העדיף מערכה ממושכת יחסית אך בעלת סיכון פחות לחיי חייליו. ואולי העובדה שהבבלים התבססו בעיקר על צבא שכירים שהם יקרי ערך היא שגרמה לכך. כך או אחרת, ירושלים הורעבה עד מוות.
הכרוניקה הבבלית לשנים אלה לא נמצאה עד היום, ועל כן שחזור האירועים מתבסס על המקרא בלבד:
בספר מלכים לא מפורש באיזה חודש נפרצה העיר, אך בתיאור המקביל בספר ירמיהו (ל"ט, ב') נאמר שהעיר הובקעה בחודש הרביעי, הוא חודש תמוז. המצור החל אם כן בעשרה בטבת בשנת 588 לפסה"נ, ובתשעה בתמוז בשנת 586 לפסה"נ הובקעו חומות ירושלים. לבבלים נדרש כחודש נוסף עד שהכניעו את העיר סופית, אם בשל הצורך לחסל כיסי התנגדות ואם בשל שיקולים ביורוקרטיים כאלה ואחרים:
על פי תיאור זה הבית הראשון חרב בשבעה באב, ועל פי המקבילה בירמיה (נ"ב, י"ב) הוא חרב בעשרה באב. לאחר חורבן ירושלים הוגלה חלק מהעם לבבל. מכיוון שארץ חרבה שרוקנה מיושביה אינה מעלה מסים, הותירו הבבלים חלק מאוכלוסיית יהודה, המכונה בספר ירמיהו 'דלת הארץ' (מ', ז'), ונתנו לתושבים אלה קרקעות לחקלאות. על שארית זו הופקד גדליה בן אחיקם. תפקידו היה פשוט: לשמור על השקט ולהעלות מסים בזמן.
גדליה נרצח כידוע כעבור זמן קצר, ולאחר הרצח קיימת שתיקת מקורות מוחלטת באשר למה שהתרחש בארץ יהודה. בספר ירמיהו (מ"ג, ה'־ז') מתואר איך בעקבות הרצח ירדו כל הנשארים בארץ יהודה למצרים, וירמיהו בתוכם, אולם ממצאים ארכיאולוגיים מלמדים כי בלא מעט אתרים הייתה המשכיות יישובית, וכי גם לאחר מות גדליה לא התרוקנה ארץ יהודה כליל מיושביה. 0
בזמן שהבבלים השתלטו על האשורים הייתה התרבות האשורית מפותחת מזו הבבלית. בתחום מכונות המצור למשל עלה כנראה הידע הצבאי של האשורים על זה של הבבלים. תמונת אילוסטרציה של אזרח אשורי -
לקריאה נוספת: מיכאל אביעוז, "התאריך של חורבן בית המקדש הראשון במקרא ובמקורות הבתר־מקראיים". 'חידושים בחקר ירושלים' י"א (תשס"ו), עמ' 23־34; אברהם מלמט, "דמדומי ממלכת יהודה", 'ישראל בתקופת המקרא', ירושלים תשמ"ג, עמ' 242־291; עודד ליפשיץ, 'ירושלים בין חורבן להתחדשות: יהודה תחת שלטון בבל', ירושלים 2004; בוסתנאי עודד ואברהם פאוסט, "ארץ ישראל בתקופה הנאו בבלית", 'קתדרה' 121 (תשס"ז), עמ' 171־178.
]]>איך מיהודה יצא קיסר
https://segulamag.com/%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%9e%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%94-%d7%99%d7%a6%d7%90-%d7%a7%d7%99%d7%a1%d7%a8/
Wed, 18 Jul 2018 21:00:00 +0000https://segulamag.com/%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%9e%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%94-%d7%99%d7%a6%d7%90-%d7%a7%d7%99%d7%a1%d7%a8/אספסיאנוס קיסר רומא ידוע ליהודים בעיקר כמצביא שדיכא את המרד הגדול ביהודה וכקיסר שתחת שלטונו חרב המקדש. פחות ידוע לנו עד כמה השפיע המרד ביהודה על קביעת זהותו של הקיסר
]]>בשנת 69 לסה"נ תפס אספסיאנוס את השלטון באימפריה הרומית. הקיסר החדש, שבתפקידו הקודם פיקד על הדיכוי האכזרי של המרד הגדול, היה שנוא על יהודים רבים. המרד הגדול החל בשנת 66 ונמשך גם לאחר עליית אספסיאנוס לשלטון ברומא. את שלבי הסיום של המערכה ביהודה ניהל טיטוס, בנו של אספסיאנוס, והוא נודע כמי שהחריב את בית המקדש השני. באופן פרדוקסלי, דווקא המרד הגדול הגדיל את סיכוייו של אספסיאנוס לזכות בכס השלטון. בין התורמים לכך היו יהודים רבים, שכללו לא רק את מחוללי המרד שניסו להיחלץ מעול האימפריה.
בשנת 66 הגיעה האימפריה הרומית תחת שלטונו של נירון קיסר כמעט לשיא התפשטותה היבשתית. היא שלטה על כרבע משטחו של העולם המוכר, ועל כרבע מאוכלוסיית תבל כולה. בין נתיניה היו יהודים רבים, בעיקר בארץ ישראל ובמצרים, ושיעורם מוערך בין 5 ל-15 אחוזים מכלל התושבים. שלטונו של נירון נחשב שרירותי ואכזר. סווטוניוס תיאר אותו כקיסר שהחל כשליט טוב ועם הזמן התגלתה אכזריותו:
מעשי שרירות אלה, תאוותנותו, פזרנותו, אהבתו לבצע ואכזריותו היו אמנם בודדים תחילה ובחשאי, כאילו נעשו מתוך שגגת נעורים; אבל גם אז לא היה לאיש ספק שמעשי נבלה אלה יסודם באופיו ולא בגילו (סויטוניוס, 'שנים-עשר הקיסרים', מהדורת אלכסנדר שור, עמ' 197).
נירון קיסר התמסר לחיי תענוגות ואמנות, וכאשר נשרפה העיר רומא בקיץ 64 נפוצה השמועה כי האש הוצתה בשליחותו וכי הוא צפה בה להנאתו בעודו מנגן. איור מתוך הספר ׳ההיסטוריה של איטליה לעם׳, פירנצה 1930־1934
גם ביהודה סבלו מנחת זרועו של נירון. השלטון הרומי בארץ ישראל נטה נגד היהודים בסכסוכים שפרצו בינם לבין תושבים לא יהודים בארץ. האירוע הבולט ביותר התרחש בקיסריה, כאשר סורים שקיבלו מהרומאים זכויות אזרח שלא ניתנו ליהודים מנעו מהיהודים להיכנס לבית הכנסת והרומאים צידדו בהם. בעקבות המאורע נאלצו יהודי קיסריה לעבור לנרבתא הסמוכה. בירושלים קבעו הרומאים את נשר הזהב של הלגיון בשער המקדש ואף דרשו את אוצרות המקדש. אירועים אלה ואחרים עוררו את היהודים למרוד ברומאים.
,המרד החל בהיקף מקומי כאשר יהודי ירושלים וסביבתה צרו על חיל המשמר שהיה בעיר. כשהחיילים הרומאים נכנעו לבסוף והניחו את נשקם, הפרו היהודים את הבטחתם לאפשר מעבר בטוח לרומאים שביקשו לסגת מהעיר, ובמקום זאת טבחו בהם והרגו את כולם, פרט למפקדם מטיליוס שהבטיח להתגייר:
המרד ביהודה היה הגדול ביותר באימפריה. מטבע מהשנה השלישית למרד, שנת 86. בצדו האחד גביע והכיתוב ׳שקל ישראל׳, ובצדו השני ענף רימונים והכיתוב ׳ירושלים הקדושה׳ באדיבות Classical Numismatic Group
בתגובה למעשי היהודים יצא נציב סוריה קסטיוס גאלוס לארץ ישראל עם צבא אדיר של שלושים אלף חיילים שכלל את כל הלגיון ה-12, אלפי חיילים מלגיונות אחרים ויחידות רבות של כוחות עזר ובעלי ברית.
גאלוס שהגיע מצפון כבש בדרך לירושלים ערים וכפרים, ובהם קיסריה, אפק ולוד, וחנה בגבע שמצפון לירושלים. גאלוס צעד לירושלים, ומשלא זכה להתנגדות בדרך – כיוון שהיהודים שהשתתפו במרד בשלב זה היו מעטים ולא יכלו להתמודד עם הרומאים בשדה הפתוח – הגיע לחומותיה והטיל מצור על העיר. לו היה מתמיד במצור היה מצליח לכבוש את ירושלים ולהביא קץ למרד באבחת חרב, אך כעבור זמן מה, בלי הסבר ברור ולמרות שעמדו לרשותו מאות מכונות מלחמה וכלי מצור, החליט גאלוס להסיר המצור ולסגת. החלטה זו הייתה הרסנית לצבא הרומי בטווח הקצר, אך בסופו של דבר היא הביאה כליה דווקא על היהודים. הם ראו בנסיגת גאלוס אות לתמיכה במרד משמים, ותחת רושם זה יצאו בהתלהבות לזנב ברומאים הנסוגים.
ככל שהרומאים התמידו בנסיגתם כך לחצו עליהם היהודים ביתר עוז. כפריים רבים מהסביבה חזו בהצלחת בני עמם ואחזו בנשק כדי להצטרף לאחיהם. נסיגת הרומאים המסודרת הפכה לבריחה מבוהלת. לאורך נתיב הנסיגה, ובעיקר בבקעת בית חורון, נותרו גופותיהם של כ-6,000 חיילים רומאים ומאות מכונות מלחמה וכלי מצור של הצבא. הלגיון ה-12 איבד כנראה את נשר הזהב שלו – חרפה שאין שנייה לה – וגאלוס עצמו ברח לסוריה. זו הייתה אחת התבוסות הקשות ביותר שסבלה רומא מאוכלוסייה מורדת. דבר הניצחון התפשט כאש בשדה קוצים, ערים רבות הצטרפו למרד מתוך אמונה שהחזרת העצמאות היהודית היא רצון הא-ל. כך הפך המרד מעניין מקומי למרד הגדול. בעקבות תבוסת גאלוס הוזעק אספסיאנוס לקבץ יחידות מכל רחבי האימפריה ולצאת בראשן לדיכוי המורדים.,המרד התפשט גם למצרים, ובמיוחד לקהילת אלכסנדריה. בעקבות האירועים ביהודה החלו תושביה הלא יהודים של אלכסנדריה להטריד את שכניהם היהודים. האלימות שהתפתחה ערערה את היציבות בפרובינקיה שהייתה אסם התבואה של האימפריה. הנציב הרומי של מצרים באותה עת היה טיבריוס יוליוס אלכסנדר, שמאוחר יותר השתמש במעמדו כדי להכריע מי יהפוך לקיסר. טיבריוס היה בן למשפחה יהודית אמידה באלכסנדריה ואחיינו של הפילוסוף פילון האלכסנדרוני. לא ברור אם טיבריוס היה יהודי מאמין, אך ידוע כי אביו תרם את ציפוי הזהב לשערי החומות החיצוניות של בית המקדש בירושלים, ומכאן שמשפחתו נטלה חלק פעיל בקהילה היהודית.
לטיבריוס הייתה קריירה מזהירה שכללה שירות כנציב רומא ביהודה בשנים 46-48, וכאחד מאנשי המטה של הגנרל דומיטיוס קורבולו במסע המלחמה בארמניה בשנת 63. בהמשך קודם לתפקיד נציב רומא במצרים, שם שרר כאמור מתח בין יהודים ללא יהודים. טיבריוס פתר אותו באמצעות דיכוי היהודים. היהודים אמנם לחמו באומץ, אך הובסו וכחמישים אלף מביניהם נהרגו בידי אנשיו של טיבריוס. הוא הציל בעיקר את עשירי הקהילה, כנראה מתוך נאמנות למקורביו ולבני המעמד הגבוה הדומים לו.
מעשיו של טיבריוס השקיטו את מצרים, אך השקט שהשתרר הביא דווקא לצמצום העוצמה הצבאית שהייתה נתונה בידיו. הקיסר נירון סבר כי היציבות במצרים מאפשרת לו להעביר את כוחותיו למקומות שבהם צריכים אותם יותר, והחליט להעביר ליהודה את הלגיון ה-15 וכוחות נוספים שהיו עד אז תחת פיקודו של טיבריוס.
בעקבות החלטה זו נשלח טיטוס למצרים כדי לקבל את הפיקוד על הכוחות שיועדו ליהודה, ובינו לבין טיבריוס נוצר קשר ששינה בהמשך את גורלה של רומא. טיטוס והחיילים שהועברו ממצרים חברו אל צבאו של אביו אספסיאנוס, שכלל את הלגיונות החמישי והעשירי ויחידות עזר נוספות. אליהם הצטרפו בעלי ברית רבים, כולל צבאו של אגריפס היהודי, ובסופו של דבר עמדו לרשות אספסיאנוס שישים אלף חיילים – אחד הכוחות הגדולים שרומא קיבצה מעולם.
אולם בזמן שחילותיו של אספסיאנוס התקבצו ביהודה עברה הפוליטיקה הרומית שינוי משמעותי.
נירון קיסר שולח את אספסיאנוס לדכא את המרד ביהודה. מתוך כתב יד מאויר מראשית המאה ה־16, הספרייה הלאומית של ויילס -,בראשיתה הייתה רומא ממלכה קטנה בדומה לערי מדינה רבות. שינוי שיטת הממשל הרומית היה דומה לזה שהתרחש באתונה ובערי מדינה יווניות אחרות אשר ביטלו את המלוכה והעבירו את השלטון לידי האזרחים הנכבדים. המלך האחרון של רומא היה לוקיוס טארקוויניוס סופרבוס. הוא נחשב למלך רודן והודח על ידי תושבי העיר ב-509 לפסה"נ. את המלוכה החליף שלטון רפובליקני, ומאז ימי סופרבוס הפכו המושג מלוכה והתואר מלך למלות גנאי בפי הרומאים.
ברומא הונהגה שיטת ממשל עממית שהייתה שונה מאוד מהדמוקרטיה האתונאית הישירה. באתונה האזרחים, גברים בלבד, היו מתכנסים ומצביעים על כל החלטה ועל כל מינוי לתפקיד כלשהו. אזרחי רומא, גברים בלבד, בחרו לתקופה קצובה בבעלי תפקידים מסוימים מקרב העשירים בבני העיר. הם ניהלו את העיר לצד הסנט – אספה של נכבדים שהתקבלו למוסד זה על פי מידת עושרם. כדי ליצור איזון ולמנוע התדרדרות לדיקטטורה עמדו בראש ההיררכיה השלטונית שני אנשים שכונו קונסולים. הם כיהנו יחדיו במשך שנה, ויכלו להטיל וטו זה על פעילותו של זה. במקרי חירום קיצוניים, כמו בפלישת הקרתגנים בפיקודו של חניבעל ב-218 לפסה"נ, היו ממנים דיקטטור יחיד להנהגת המדינה, ומשך כהונתו הוגבל לחצי שנה.
במאה הראשונה לפסה"נ החל השלטון הרפובליקני להתערער עד כדי מלחמות אזרחים. לקראת אמצע המאה חילקו ביניהם שלושת האנשים החזקים ברפובליקה – קראסוס, פומפיוס ויוליוס קיסר – אזורי השפעה, ויצרו למעשה שלטון משולש שכונה טריומווירט. לאחר מות קראסוס בקרב מול הפרתים נשאר השלטון בידי שני האחרים ונוצר ביניהם מתח. לבסוף הצעיד יוליוס קיסר את צבאו לרומא, מעשה שהיה אסור על פי החוק. במלחמת האזרחים שהחלה לאחר מכן קיסר ניצח והכריז על עצמו דיקטטור.
בשנת 44 לפסה"נ יוליוס קיסר נרצח. מותו הוביל למלחמת אזרחים נוספת, ותומכיו ניצחו בה. המנצחים היו אנטוניוס, לפידוס ואוקטביאנוס – הטריומווירט החדש. הרפובליקה מתה סופית כאשר אנטוניוס – שחבר לקלאופטרה מלכת מצרים – לחם באוקטביאנוס. מלחמה זו הסתיימה ב-31 לפסה"נ בניצחונו של אוקטביאנוס ששינה את שמו לאוגוסטוס והכתיר עצמו לקיסר. אוגוסטוס אמנם השאיר בתוקפה את המערכת הסנטורית הקונסולרית הישנה כדי לספק את שמרנותם של הרומאים שהתנגדו למשטר מלוכני, אך הוא החליש את הסנט ואת הקונסולים ולמעשה פעל כשליט יחיד. אוגוסטוס היה הקיסר הראשון ומייסד השושלת היוליו-קלאודית, שכללה בשנים הבאות ארבעה מבני משפחתו.
אחרון הקיסרים בשושלת היוליו-קלאודית היה נירון קיסר, ושלטונו האכזרי, הנהנתני והמטורף עורר אי נחת לא רק בקרב העם ביהודה אלא בכל רחבי האימפריה. מושלי הצבא בפרובינקיות המרוחקות מרדו בו, הוא הודח על ידי הסנט ולדברי סווטוניוס התאבד בעזרת מזכירו באמצעות תקיעת פגיון בגרונו.
הדחתו של נירון גדעה את השושלת היוליו-קלאודית, אך גם העלתה על השולחן את עצם האפשרות של הדחה באמצעים צבאיים וחוללה סדרה של מלחמות פנימיות שבכל אחת מהן תפס את השלטון מפקד צבאי אחר בתמיכתם הכוחנית של לגיונותיו. ארבעה קיסרים שלטו בזה אחר זה כשהם נישאים על כתפי לגיונותיהם בעקבות ניצחונם במלחמת אזרחים, ובכך העניקו לשנת 69 את השם 'שנת ארבעת הקיסרים'. עד אז חילופי קיסרים נעשו בעקבות מאבקי כוח ותככי חצר, אך לא באמצעים צבאיים. ההיסטוריון הרומי טקיטוס כתב כי החידוש באותה שנה היה שעלייתו של אדם על כס הקיסרות לא הייתה זקוקה עוד להכרה פומבית של תושבי העיר רומא, אלא הוכרזה בפי חילותיו בקצות האימפריה. משנה זו ואילך גברה חשיבותו של הצבא, וכל מי שהתיישב על כס הקיסר השתדל לרצות את אנשי הצבא כדי שישמרו לו אמונים וימשיכו לתמוך בשלטונו.
שנת ארבעת הקיסרים עיצוב: רייזי כהן,כיוון שהמאבק על תפקיד הקיסר הרומי הפך להיות מאבק צבאי, הרי שלכוחות הצבא שהוצבו ביהודה – שלא דמו בגודלם לשום כוח אחר ברחבי האימפריה – הייתה השפעה מכרעת על הכתרת הקיסר הבא. אולם אין די בהשפעה צבאית, על המיועד לקיסרות לשאוף לזכות בתפקיד. מסע המלחמה ביהודה סיפק לאספסיאנוס את התהילה הקרבית הנדרשת, אך הוא לא היה מעורב במהפכות הראשונות שהתרחשו ברומא בשנת ארבעת הקיסרים וכל מעייניו היו נתונים למלחמה ביהודה. המקורות הקדומים מתארים את אספסיאנוס כאדם צנוע יחסית שלא שש להתמנות לקיסר. ייתכן שהסיבה העיקרית לחוסר שאפתנותו נעוצה במוצאו – הוא היה בן למשפחה איטלקית שעלתה למעמד הפרשים, ולא היה לו הייחוס הראוי, לפחות לדעתו. כל הקיסרים שקדמו לו באו ממשפחות רומיות שורשיות, ואבותיהם ואבות אבותיהם היו מהדמויות הבולטות בעברה של העיר. הרעיון להכתיר את אספסיאנוס לקיסר נולד דווקא בקרב חייליו: אם לגיונות אחרים יכולים להתערב במאבק על מינוי הקיסר, מדוע על הצבא הגדול המוצב ביהודה – הכוח המנוסה והמצליח בכל צבאותיה של רומא – להימנע מלהכתיר את מפקדו לקיסר?
אספסיאנוס
פקודיו של אספסיאנוס מצאו בן ברית בטיבריוס נציב מצרים, שכזכור התיידד בראשית המרד הגדול עם טיטוס, בנו של אספסיאנוס.
טיבריוס עקב בעניין אחר מאבקי הגנרלים על השלטון באימפריה לאורך שנת 69. הוא הבין כי בשלב זה רומא נכונה להציב בראשה קיסר שאינו בן למשפחה רומית ותיקה, ואף לא בן העיר רומא כלל. עם זאת, הוא חש כי על אף השינוי בהלוך הרוח רומא עדיין לא בשלה לקבל קיסר ממוצא יהודי, וקל וחומר אדם שלא היה איטלקי. בנוסף לכך טיבריוס ידע כי בעידן של מאבק צבאי על השלטון סיכוייו להתמנות לקיסר פחתו דווקא לאחר הצלחתו בדיכוי המרד באלכסנדריה, שכן בעקבותיו הועברו כוחות צבא רבים שהיו בשליטתו לרשות אספסיאנוס, ולא נותרו תחת פיקודו אנשי צבא מספיקים כדי לנסות לתפוס את השלטון בכוח.
טיבריוס הבין כי עליו להגביל את שאיפותיו ולהסתפק בתפקיד המושך בחוטים, מתוך הנחה שאם יתמוך במועמד שייבחר הוא יתוגמל על מאמציו. משהחליט על דרך פעולה זו היה טיבריוס הראשון שהכריז על נאמנותו ועל נאמנות חייליו לאספסיאנוס, מפקד הצבא הרומי ביהודה, והודיע כי הוא ואנשיו רואים בו את האיש הראוי להתמנות לקיסר. צעדו של טיבריוס הספיק כדי לגרום לאספסיאנוס – שהיה מסופק באשר לסיכוייו להתמנות לתפקיד – לדרוש את השלטון לעצמו בשמו ובשם הצבאות המזרחיים של האימפריה.
,עד שנת 69 תוצאות המאבק ביהודה השפיע על הנעשה ברומא, ומשנה זו ואילך המצב התהפך: המאבק ברומא הכתיב את קצב ההתפתחויות ביהודה. אספסיאנוס ובנו טיטוס החליטו לעכב את כל התכניות הצבאיות ביהודה כדי להתרכז בכיבוש השלטון. הם העבירו חצי מהצבא שהיה ביהודה לפיקודו של מוקיאנוס נציב סוריה, כיוון שזה נשבע אמונים לאספסיאנוס. הכוח המאוחד יועד לצעוד מסוריה לרומא כדי להדיח את הקיסר ויטליוס ולהכתיר תחתיו את אספסיאנוס.
נראה כי טיטוס ואספסיאנוס העריכו שהזמן אינו פועל לטובת היהודים, וכי הם לא ינצלו את העיכוב בפעילות הרומית כדי להקים ביצורים אלא ישקעו במלחמתם הפנימית. בסופו של דבר פסק הזמן שניתן ליהודים היה קצר, שכן המערכה על השלטון ברומא הייתה קלה משציפו. הלגיונות שישבו ליד חלקו הבלקני של נהר הדנובה נשבעו חיש מהר אמונים לאספסיאנוס, והביסו את ויטליוס בקרב בדריאקום השני. מיד לאחר שכבשו את רומא הם הוציאו להורג את ויטליוס, יום לפני שמוקיאנוס הגיע לשם בראש חייליו. הלגיונות שנלקחו מיהודה נשלחו עד מהרה חזרה כדי להמשיך את המלחמה ביהודים המורדים.
שנת 69 הייתה שנה שקטה לצבא הרומי ביהודה. חיילים רבים צעדו לרומא וחזרה ללא אבדות בנפש, והנותרים בארץ נחו והתכוננו לבאות. היהודים לעומתם היו נתונים בלחימה מתמדת בינם לבין עצמם, טבחו באחיהם, הרסו והשמידו מחסני אספקה ומקורות מזון, והחלישו את יכולתם להתנגד לרומא. בתחילת שנת 70, כאשר טיטוס, מפקדו החדש של הצבא ביהודה, וטיבריוס שמונה לסגנו צרו על ירושלים, הם אמנם נתקלו בהתנגדות משמעותית, אך לא עזה כמו זו שיכלה להיות לו כל תושבי העיר ולוחמיה היו מאוחדים ומוכנים לקרב עם הרומאים.
מטבעות עם דמותו של אספסיאנוס. מן הצד השני הכתובת: 'יהודה השבויה' -,
חורבן הבית סימל עבור היהודים את אכזריותו של השלטון הרומי, אך יוסף בן מתתיהו טוען כי מדובר בטעות. טיטוס, כמו יתר הרומאים, ידע להעריך בנייני פאר עתיקים, והוא ראה בבית המקדש אמצעי להאדיר את האימפריה. נראה כי גם אם טיטוס היה רוצה בהחרבת המקדש כדי לדכא את היהודים, לא היה זה מעשה שהיה מתגאה בו. סביר להניח כי יוסף בן מתתיהו, נאמנו ואיש חצרו, הביע את עמדתו הרשמית של אדונו כשכתב כי טיטוס התנגד להחרבת המקדש וכי הדבר קרה בשגגה:
[טיטוס] הקהיל אליו את שרי צבאותיו. ששת גדולי השרים נאספו יחד, והם טיבריוס אלכסנדרוס מפקד כל הצבא … וטיטוס נועץ אתם בדבר ההיכל. אלה יעצו לעשות בו ככל חומר משפט המלחמה, כי לא יחדלו היהודים ממחשבות מרד כל העת אשר יהיה ההיכל על מכונו … ואלה יעצו להציל את בית המקדש אם יעזבו אותו היהודים ולא יוסיפו להניח בו את כלי נשקם, ולשרוף אותו רק כאשר יעלו עליו היהודים לעשות משם מלחמה … אולם טיטוס גילה את דעתו כי לא יאות לקחת נקמה מהבית הזה – אשר אין בו רוח חיים – על חטאות אדם ולהשחית באש את הבניין הנהדר, אם גם יעלו אליו היהודים להילחם משם, כי הדבר הזה יהיה נזק לרומאים, ואם יישאר ההיכל על מכונו יתנוסס כאבן נזר בכתר מלכותם. דברי טיטוס נתנו אומץ בלב פרונטון ואלכסנדרוס וצראליס והם הסכימו לדעתו (יוסף בן מתתיהו, 'תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים', מהדורת שמחוני, ספר ו', ד', ג').
הכוחות הרומיים הציתו את השערים ואת האולמות החיצוניים במתחם במטרה לכבוש אותם, ואז עמלו לכבות את האש כדי שלא לפגוע בבית המקדש עצמו, ורק חייל פורק עול שילח את האש במקדש. האפולוגטיות הבולטת בדבריו של יוסף בן מתתיהו מעידה כי הוא מבקש לנקות את שמו של טיטוס, שכן לצד הטענה שמפקדי הצבא לא רצו בשרפה הוא טוען גם כי שרפת המקדש הייתה גזרה משמים:
נצחונו של טיטוס, לורנס אלמה-טדמה, מוזיאון וולטרס לאמנות, בולטימור -
,התנהגותו הנהנתנית של נירון קיסר – שהזניח את תפקידו והתייחס לשלטון כעניינו הפרטי – עוררה תסיסה רבה ברחבי האימפריה הרומית. המרד שפרץ ביהודה היה רק השלב הראשון בהתנגדות הרחבה לנירון, ובהמשך לגיונות הצבא הרומי הם שהפילו אותו והמליכו את מפקדיהם לקיסרים בזה אחר זה. המרד הביא לריכוז כוח צבאי גדול ביהודה, וכוח זה הוא שהכתיר בסיומה של שנת ארבעת הקיסרים את אספסיאנוס לקיסר. בזכות העובדה שאספסיאנוס השכיל לאחוז ברסן השלטון במתינות ולהרגיע את הפוליטיקה הרומית ואת כלכלתה, הוא זכה להוריש את ממלכתו לשני בניו אחריו.
כדי להתפנות למאבק על כתר הקיסרות מינה אספסיאנוס בשנת 96 את בנו טיטוס לפקד על הצבא ביהודה. ׳ניצחונם של טיטוס ואספסיאנוס׳, ג׳וליו רומנו, 1537, מוזאון הלובר, פריז