החל בעת העתיקה היו יהודים נאמנים לשלטון בארצות מושבם ואף שירתו בצבאותיו, וכך עד ימינו. יהודים אחרים חיפשו פרנסה כשכירי חרב בארצות נכר. יש עדויות על שירות של תושבי יהודה וישראל בצבאותיה של האימפריה האשורית וכנראה גם בצבאות הבבלים. בכתובת החקוקה על גבי מנסרה שנמצאה בנמרוד נכתב כי סרגון מלך אשור שהחריב את ממלכת ישראל הטמיע בצבאו יחידת מרכבות גדולה מצבא ישראל המובס. יש גם עדויות למכביר על שירות יהודים בצבאות האימפריה הפרסית, והדוגמה הידועה ביותר היא חיל מצב יהודי שישב ביֵב שבמצרים במאות השישית והחמישית לפסה"נ. כנראה שלפני הכיבוש הפרסי שירת חיל מצב זה את מלכי מצרים.

כאשר יצא אלכסנדר מוקדון למסעו לכיבוש המזרח במחצית השנייה של המאה הרביעית לפסה"נ הוא שאף לגייס יהודים לצבאו כדי לעבות את השורות. יוסף בן מתתיהו כותב בספרו 'קדמוניות היהודים' כי לאחר שאלכסנדר מוקדון ניצח את צבאות פרס בקרב איסוס ב-333 לפסה"נ הוא קרא ליהודים להצטרף אליו, אך הם השיבו את פניו ריקם והצהירו נאמנות לדריווש מלך פרס. אלכסנדר המשיך דרומה, כבש את צור ואת עזה, ואז פנה לכיוון ירושלים. בעומדו בשערי ירושלים הוא דרש מהיהודים להתגייס לצבאו, והפעם הם השיבו בחיוב ורבים הצטרפו לכוחותיו.

מדוע התרצו היהודים? אחת הסיבות היא בוודאי החשש מאלכסנדר ומצבאו שניצבו בשערי ירושלים. סיבה נוספת היא הכרת תודה לכובש המקדוני בעקבות הכבוד וההערכה שהביע כלפי היהודים והיהדות, וגם הערכה לפועלו של המצביא הצעיר. אך נראה שסיבה חשובה לא פחות הייתה האמונה כי הקיץ הקץ על האימפריה הפרסית, וכי אלכסנדר עתיד לנצח במלחמה. סיפור זה מיתוסף לתיאורים אחרים מהעת העתיקה המעידים שהיהודים היו נאמנים לשליט בזמנם באשר הוא.

יוסף בן מתתיהו מתאר כיצד לקח תלמי, נציבו של אלכסנדר במצרים, שבויים מיהודה וצירף חלק מהם לצבאו:

ומשום שידע מתשובתם של אנשי ירושלים לאלכסנדרוס – ששלח אליהם שליחים לאחר שניצח את דריווש בקרב – כי איתנים הם ביותר בשמורת שבועות (ובקיום) אמָנות, חילק רבים מהם כחיל מצב במצודות, ואת אלה שבאלכסנדריה עשה אזרחים שווי זכויות למוקדונים ('קדמוניות היהודים', מהדורת אברהם שליט, י"ב, 8).

נראה כי סירובם של היהודים בתחילה נתפס בעיניהם של אלכסנדר ותלמי כנקודת זכות משום שהוכיח את נאמנותם של היהודים לשליט. נקודת זכות זו הניעה אותם להעניק ליהודי אלכסנדריה זכויות שוות לאלה של היוונים בעיר. ייתכן שנאמנותם של החיילים היהודים למלת הכבוד שלהם נבעה מהמסורת של נאמנות לדיבור הטמונה במושג נדר אשר שורשיו במקרא, ומאות שנים לאחר התקופה ההלניסטית הקדישו לו חז"ל מסכת שלמה במשנה.

השינוי בתגובתם של היהודים להצעתו של אלכסנדר מוכיח כי היהודים נשארו נאמנים לשליט הקודם לפחות עד לרגע שחשו כי אבדה כל תקווה לניצחונו. נאמנותם של היהודים וכישורי המלחמה שלהם הפכו אותם מבוקשים ורצויים בצבאות שונים לאורך הדורות.,

בימי היורשים

לאחר מותו של אלכסנדר ב-323 לפסה"נ נגררה האימפריה שהקים למלחמת אזרחים בין המצביאים אשר טענו לכתר וכונו דיאדוכים – יורשים או מחליפים ביוונית. לאחר כשלושה עשורים של מאבקים נותרו שתי ממלכות מרכזיות: הממלכה התלמית ששלטה בעיקר על מצרים והממלכה הסלווקית שהתפרסה על שטח נרחב שהיום מצויות בו תורכיה, לבנון, סוריה, עיראק, כווית וחלק מאיראן. אחרי שש מלחמות המכונות 'המלחמות הסוריות', שנמשכו לאורך המאה השלישית וראשית המאה השנייה לפסה"נ, עברה השליטה בארץ ישראל מידי הממלכה התלמית לממלכה הסלווקית.

יהודים שירתו בצבאותיהן של שתי המעצמות. הם נחשבו לחיילים נאמנים ומיומנים, ולכוח הזמין הטוב ביותר, במיוחד לנוכח המחסור בחיילים ממוצא יווני. בשל נוכחותם של יהודים בשני הצבאות אפשר להניח כי להיכרות האישית עם שיטות הלחימה של הצבאות ההלניסטיים, ובמיוחד של הצבא הסלווקי, היה חלק בהצלחת מרד החשמונאים.

מרד החשמונאים שהחל ב-167 לפסה"נ לא מנע מיהודים לשרת בצבא הסלווקי. במהלך המרד שירתו יהודים בצבאות אנטיוכוס הרביעי ובהמשך גם בצבאותיהם של יורשיו. היום מכנים יהודים אלה מתייוונים, אך זהו כינוי גנאי ברוח הלאומיות המודרנית שנועד לסמן את אלה ששיתפו פעולה עם הכובשים כמי שאינם יהודים עוד. על אף שיוסף בן מתתיהו היה פרו חשמונאי הוא המשיך לראות במי ששירתו בצבא הסלווקי יהודים:

עליהם ניתוספו בעלי ברית מסוריה ומן הארץ סביב ורבים מן היהודים שברחו (שם, 299).

,

התייוונות החשמונאים

תרבותם של מרבית היהודים בתקופת מרד החשמונאים הייתה הלניסטית, על אף שלא נטשו את אמונת אבותיהם. אפילו בני החשמונאים עצמם הפכו במרוצת הדורות להלניסטים בתרבותם. הם בחרו לילדיהם שמות יווניים, בנו בסגנון יווני וניהלו את הצבא בסגנון הלניסטי עד שהיה קשה להבדיל בינם לבין שליטים הלניסטים אחרים.

כיוון שהחשמונאים נהגו כיוונים לכל דבר, גם הנאמנות של חייליהם לא נבעה ממניעים לאומיים או דתיים בלבד. מה שהתרחש לפני הקרב בין דמטריוס השלישי, ששלט בשרידי הממלכה הסלווקית, לבין המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי בשנת 89 לפסה"נ יכול להעיד על אופייה של נאמנות זו. בשני הצבאות היו חיילים זרים – יהודים בצבא דמטריוס, ושכירי חרב נכרים ממוצא יווני בצבא החשמונאי. דמטריוס ניסה להעביר לצדו את השכירים הזרים שבצבא ינאי, בעוד שינאי ניסה לשדל את החיילים היהודים בצבא דמטריוס לעבור לשורותיו:

ואלכסנדרוס לקח אתו ששת אלפים ומאתיים שכירים וכשתי ריבואות יהודים שעמדו לצדו, ויצא לקראת דמטריוס שהיו לו שלושת אלפים פרשים וארבע ריבואות רגלים. (שידולים) רבים נעשו על ידי שני הצדדים: זה ניסה למשוך מאלכסנדרוס את השכירים באשר הלֶנים הם, וזה את היהודים שהיו עם דמטריוס. ומשלא יכול אף אחד מהם לפתות (את הצד שכנגד) התנגשו בקרב, ודמטריוס ניצח, ושכיריו של אלכסנדרוס מתו כולם בהוכיחם את נאמנותם וגבורתם כאחד (שם, י"ג, 377–378).

העובדה ששני הצדדים נכשלו בניסיונותיהם מעידה על נאמנותם של החיילים הזרים בכלל למפקדים ולצבאות שגייסו אותם, ולא לעמם, לתרבותם או לדתם. מעניין שיוסף בן מתתיהו מתייחס רק ליוונים ששירתו בצבא החשמונאים כשכירי חרב, בעוד שאת היהודים בצבא דמטריוס הוא אינו מכנה כך, ולכן נראה כי הם היו חלק מהצבא הסלווקי הסדיר.,

מה רצו החשמונאים?

הדרך ההלניסטית שבה ניהלו החשמונאים את ממלכתם והעובדה שיהודים רבים התנגדו להם ושירתו בצבא הסלווקי מעמידות בסימן שאלה את התיאור הרווח בדבר התמיכה העממית בחשמונאים ובדבר אופיו הלאומי של המרד. במהלך 26 השנים שעברו מאז שפרץ המרד ב-167 לפסה"נ ועד לייסודה של ממלכת החשמונאים העצמאית היו פרקי זמן שבהם לא היו מלחמות. בתקופות אלה החשמונאים עצמם סיפקו לעתים סיוע צבאי לטוענים לכתר הסלווקי, ונראה שכמו משפחות אצולה אחרות ברחבי הממלכה הסלווקית גם הם בחשו בקלחת וניסו לרכוש כוח ומעמד. ספרי המקבים וכתבי יוסף בן מתתיהו מציינים כי במהלכה של מלחמת הירושה הסלווקית, עוד קודם שהחשמונאים זכו בעצמאות מלאה, ניסו שני הטוענים לכתר, אלכסנדר בלס ודמטריוס, לרכוש את לב היהודים כבעלי בריתם. יהונתן גייס צבא כדי לסייע לאלכסנדר, ובתמורה מינה אותו אלכסנדר לשר צבא ולמושל:

ויכבדהו המלך ויכתבהו מן האוהבים הראשונים וישימהו שר צבא ושר פלך (מקבים א', מהדורת אברהם כהנא, י', סה).

בשלב מאוחר יותר במלחמת הירושה הסלווקית, לאחר שרבים מחיילי דמטריוס עזבוהו כיוון שלא שילם את משכורתם, פנה דמטריוס ליהונתן בבקשה חדשה לעזרה והפעם נענה בחיוב:

והוא ביקש (מיונתן) שישלח (לו) עזרה בספרו לו שחילו פשע בו. ויונתן שלח לו שלושת אלפים בחור אנשי חיל … ראה הלה את עַם אנטיוכיה חוגר (את) כלי זינו ואוסר עליו מלחמה, עמד ולקח אליו את השכירים ואת היהודים שנשלחו על ידי יונתן והתנגש עם אנשי אנטיוכיה, אולם נהדף על ידיהם … כשראו היהודים שאנשי אנטיוכיה מתגברים והולכים, עלו על גג הארמון וירו בהם משם … והסבו להם נזק משום שנלחמו מלמעלה ('קדמוניות היהודים', י"ג, 134–138).

החיילים היהודים ששלח יהונתן לסייע לדמטריוס עשו חיל במלחמה באנשי אנטיוכיה והיטו את הכף לטובת צבא דמטריוס.

מובילי המהפכות ומלחמות האזרחים בעת העתיקה היו בני אצולה שנהנו מזכויות יתר ולא פשוטי העם. מעמדם הגבוה הוא שאִפשר להם להכריז על מרד, ואילו פשוטי העם לחמו ומתו בשם אינטרסים לא להם. החשמונאים, שהיו ממשפחת כהונה בכירה, הם המקבילה הקרובה ביותר לאצולה בקרב היהודים.

ייתכן כי השאיפה לעצמאות יהודית שתאפשר להמשיך לעבוד את ה' אכן הייתה בראש מעייניהם, וכי מעמדם רק אפשר להם לייצג את רצונם של פשוטי העם, לקבל את אמונם ולגרום להם להתגייס למרד למען חירות דתית ולאומית. אך השתלשלות המלחמה ומשכה, הסיוע של החשמונאים לשליטים ההלניסטים במלחמותיהם הפנימיות והמעמד שקיבלו בשלבים שונים מאותם יורשים בכוח רומזים לכך שלצד השאיפה לעצמאות לאומית היו גם שאיפות אישיות. מעשיהם מצביעים על תכנון דקדקני ומחושב בשדה הכוחות הפוליטי בהתאם ליעדיהם שהשתנו בשלבי המלחמה השונים, החל משאיפה להשפעה דתית, דרך השגת מעמד ואוטונומיה ועד להרחבת השטח שבשליטתם ולהגעה לעצמאות מלאה.,

על הנסים

בספר מקבים ב' מובא נאומו של יהודה המקבי המעודד את אנשיו לפני היציאה לקרב בסלווקים, ומבטיח להם שא-לוהים יעמוד לצדם כפי שעמד לצד היהודים בעבר:

ויספר להם גם על תשועת האבות, ושבימי סנחריב אבדו מאה ושמונים וחמישה אלף [מצבא אשור]. ועל המלחמה בבבל נגד הגלטים שבאו לקרב רק בחיל שמונת אלפים ומקדונים ארבעת אלפים, וכעזוב המקדונים אותם הכו שמונת האלפים את שתים-עשרה הריבוא בתשועה שהייתה להם מן השמים ויקחו שלל רב (מקבים ב', ח', יט-כ).

אחת הדוגמאות שהביא יהודה הייתה סיפור ניצחונו של צבא סלווקי ש-8,000 מחייליו היו יהודים. כנראה שצבא זה היה חלק מגיסותיו של אנטיוכוס הראשון או של אנטיוכוס השני שלחמו באזור עיראק במאה השלישית לפסה"נ. למרות שיש להטיל ספק במספרים, ידוע לנו כי שיעורם של החיילים המקדונים והיוונים בצבאות ההלניסטיים הצטמצם עם הזמן, ואילו שיעורם של החיילים המקומיים – ובכללם היהודים – רק הלך וגדל. סיפור זה מעיד כי כבר בתקופה מוקדמת היה בצבא הלניסטי כוח משימה שהורכב בעיקר מיהודים.

יותר משהסיפור מלמד על מה שאירע בקרב זה, הוא מעיד על תחושתם של היהודים שחיו בדור מלחמות המקבים ובדור שאחריו. רבים מהם, כולל מחבר מקבים ב', חשו גאווה על השירות שהעניקו בני עמם למלכים לבית סלווקוס. מחבר מקבים ב' חי כנראה בתקופה של מלחמות החשמונאים, והסיפור שהוא מביא מפתיע במיוחד לאור העובדה שבדרך כלל עמדותיו היו אנטי סלווקיות. הוא מציג לעתים את מלחמות המקבים כמלחמות דת ואת המוות במלחמות אלה כמוות על קידוש השם, והוא גם זה שמביא את סיפור האם ושבעת בניה.

ידוע כי כותבי נאומים בעת העתיקה נהגו לצטט את דבריהן של דמויות היסטוריות או שהכניסו בפיהן נאום שחשבו כי היה ראוי להיאמר באותו אירוע. ייתכן כי במקרה זה מחבר מקבים ב' מצטט מדבריו של יהודה המקבי, אך גם אם לא מדובר בציטוט, הוא מייצג את תפיסת עולמם של יהודה המקבי ושל היהודים באותה תקופה. לפי מקבים ב' יהודה המקבי חשב כי סיפור גבורת היהודים וניצחונם בשירות בית סלווקוס ראוי לעמוד בשורה אחת עם נסים לאומיים כמו הסרת מצור סנחריב מעל ירושלים. מהסיפור עולה שלא זאת בלבד שיהודים היו חיילים רצויים בצבאות הזרים, אלא שגם בעיניהם שירות זה היה מקובל, מכובד ומבוקש. הם ראו לעתים את ניצחונותיהם במסגרת הצבא הזר כאילו סייעו בידיהם משמים, והאמינו כי הא-ל שומר על היהודים גם כשהם משרתים שליטים הלניסטים.

ההיסטוריון מרטין הנגל הציע להשוות את היהודים בתקופה ההלניסטית לשכירי החרב השוויצרים בשלהי ימי הביניים, אך לדעתי השוואה זו מגמדת את פעילותם של יהודים בצבאות זרים. שכירי החרב השוויצרים לא הסכימו ללחום בשוויצרים אחרים, בעוד שיהודים לחמו גם נגד יהודים מתוך נאמנות לשבועתם לצבא שבו פעלו, ולעתים גם מתוך אמונתם שהם לוחמים לצד השליט הראוי. בנוסף, היהודים היו משמעותיים יותר מהשוויצרים במספר החיילים שלהם, בתפרוסתם הגאוגרפית, במשך הזמן שבו שימשו כחיילים זרים ובמעמדם הצבאי. רוב היהודים שירתו כמגויסי חובה או כמשרתי קבע בצבא סדיר, בעוד שהשוויצרים היו שכירי חרב.

המחסור בכוח אדם יווני באזור המזרח התיכון ובמיוחד במצרים הפך את המאבק על ארץ ישראל גם למאבק על כוח אדם מיומן עבור הצבאות היריבים, ומאבק איתנים זה הפך את היהודים למעין ממליכי מלכים במזרח המרחב ההלניסטי.

The post החיילים היהודים של אנטיוכוס appeared first on סגולה.

האם יש לחיים היהודיים הקדומים ביטוי בתרבות החומרית? מה ממצאים ארכאולוגיים יכולים ללמד אותנו על זהות יהודית? וכיצד הקפידו יהודים על שמירת הלכה בימי קדם? עד לפני כחמישים שנה לא ניתן היה להשיב על שאלות אלה, אולם באמצע שנות השישים חפר יגאל ידין במצדה וחשף מה שזיהה כמקוואות טהרה – שלוש ברֵכות קטנות חצובות בסלע ומטויחות למניעת חלחול מים. בין שתיים מהברֵכות יש חור השקה ואפשר לרדת אליהן במדרגות צרות אחדות. בשנות התשעים של המאה העשרים גברה המודעות להימצאותם של מקוואות קדומים ומאות מהם זוהו ברחבי ארץ ישראל. החוקרים קישרו את ריבוי המקוואות בימי בית שני להקפדה הרבה על דיני טהרה בתקופה זו. מקורות כתובים רבים מעידים על הקפדה זו: מסכת מקוואות במשנה ובתוספתא, הלכות ודינים ממגילות קומראן, קטעים מכתבי יוסף בן מתתיהו וספרי הברית החדשה. אליהם מצטרפים כלים העשויים מאבן קירטון שהיו נפוצים בסוף ימי בית שני ומעט לאחר מכן, שכן לפי חז"ל הם אינם נטמאים.

התורה מצווה על רחצה לצורך טהרה מטומאה, אך לא מפורט בה כיצד והיכן מתבצע הדבר. מקוואות הטהרה שנחשפו עד היום – ברֵכות מים קטנות, חצובות, מטויחות ובעלות מדרגות – מתוארכים רק משנת 100 לפסה"נ, מימי אלכסנדר ינאי ואילך. נראה שעד אז יהודים טבלו במקורות מים טבעיים – במעיינות, בנחלים ובים. מספר המקוואות הולך ועולה ככל שקרבים לחורבן בית שני בשנת 70 לסה"נ, ומתקופה זו נמצאו באזור ירושלים מאות מקוואות. מקוואות רבים שנחשפו מתוארכים לשנים שלאחר המרד הגדול ואף לאחר מרד בר כוכבא. החל מהמאה השלישית מספר המקוואות פוחת מאוד.

מדוע הופיעו המקוואות דווקא בתקופה החשמונאית ומדוע היו נפוצים מאוד אחריה? האם המקוואות הרבים שנמצאו מלמדים אותנו דברים חדשים על היהודים ועל הקפדתם על דיני הטהרה?

עשרות שנים לפני שנחצבו המקוואות הראשונים הופיעו על במת ההיסטוריה הפרושים, הצדוקים והאיסיים. יוסף בן מתתיהו מתארך קבוצות אלה לימי יונתן החשמונאי, אחיו של יהודה המקבי, ששימש כהן גדול בשנים 152–143 לפסה"נ. הוא מציין כי חלק מחוקי הפרושים נדחו על ידי הצדוקים, וכי הצדוקים החמירו יותר מהפרושים בדיני עונשין. מדבריו משתמע כי בתקופה החשמונאית פרח העיסוק בפרשנות חוקי התורה. גם החכמים הראשונים המוזכרים בספרות חז"ל, ובהם אחדים מאלה שדבריהם מופיעים במסכת אבות שבמשנה, פעלו בתקופה החשמונאית. הראשון שבהם היה יוסי בן יועזר, שחי כנראה בתקופת מרד המקבים. במגילות שנמצאו בקומראן מוזכרים פולמוסים ישירים ועקיפים בנושאי הלכה עם הפרושים המכונים בהן 'דורשי החלקות' או 'אפרים'. ייתכן כי כיתות קומראן התפתחו מלכתחילה כאלטרנטיבה לפרושים. כל כיתה בחרה לדייק בפירוש חוקי התורה והקפידה על ההלכה בדרכה שלה. הייתה זו פריצת דרך של ממש, שכן שבמאות השנים שקדמו לתקופה החשמונאית נראה כי תשומת הלב התרכזה בעיקר בעבודת הקרבנות במקדש ולא ידוע לנו על דיונים ועל מחלוקות הלכתיות שהתקיימו בהן. הופעת המקוואות מעט אחר כך מעידה על הקפדה יתרה בדיני טומאה וטהרה, כנראה כפועל יוצא של המודעות ההלכתית בחברה היהודית בימי החשמונאים.

מיהו טהור

מפתיע לגלות כי ברבים מהאתרים נחצב יותר ממקווה אחד. הדוגמה הקדומה ביותר היא ארמונות החשמונאים ביריחו. במרחב המלכותי נחשפו 11 מקוואות, חמישה מהם בארמונות התאומים שנבנו עבור אריסטובולוס השני והורקנוס השני, בניהם של אלכסנדר ינאי ושלומציון. באחד מהארמונות היו שני מקוואות ובתאומו שלושה. גם בארמונות הורדוס במצדה, בהרודיון וביריחו יש יותר ממקווה אחד, ולעתים אף מקוואות אחדים באותו מבנה. במבנים ובמתחמים לא מעטים מהמאה הראשונה נמצאו מקוואות אחדים, וביניהם בולטים במיוחד חורבת קומראן ששטחה 4,800 מ"ר ובית המידות בירושלים ששטחו 600 מ"ר, שבכל אחד מהם התגלו עשרה מקוואות.

האם ריבוי המקוואות נובע מצורך דחוף ומיידי להיטהר כדי לעמוד בדרישות התורה? אין זה סביר בעיניי. נראה כי יהודים בחרו לבנות מקוואות מעבר לדרישה ההלכתית כדי לאפשר טבילה כמעט מדי יום. המקוואות שידרו, במודע או שלא במודע, מסר בדבר זהותו של בעל הבית. הימצאותו של המקווה, כמו גם הטבילה בו, היה עניין הצהרתי – כאן חיים יהודים המבקשים להתקדש ולהיטהר. המקווה והטהרה עצמה לא היו רק מענה לדרישה הלכתית להיטהרות, הם שימשו גם להגדרת הזהות החברתית של האדם. אנשים נהגו להיטהר לפני סעודה רגילה כאילו היה מדובר באכילת קדשים, ותופעה זו מכונה אצל חז"ל אכילת חולין בטהרה. בבשורה על פי לוקס שבברית החדשה מסופר כי ישו פגש פרושי וזה הזמין אותו לסעוד עמו. הפרושי טבל במקווה לפני הסעודה, ותמה מאוד כיצד ישו אינו טובל כמותו. מנקודת מבטו של הפרושי הטבילה לא הייתה רק חיוב הלכתי, היא סימנה את רמת הקפדה על המצוות. במונחים של חז"ל הטבילה הפרידה בין חבר לעם הארץ. מי שהיה חבר בחברת הפרושים הקפיד לאכול חולין בטהרה ואילו עמי ארצות לא הקפידו על כך. ייתכן כי האיסיים ואנשי כת קומראן טבלו אפילו יותר מהפרושים, ונראה כי גם החשמונאים וגם הורדוס הרבו לטבול (ראו מאמרי, 'היהודי הטוב', גיליון 44).,

זה שעולה וזה שיורד

חלק קטן מהמקוואות מימי בית שני מתייחדים בכך שגרם המדרגות שלהם מחולק לשניים. בדרך כלל מחיצת טיח בגובה סנטימטרים אחדים עוברת לאורך גרם המדרגות, או לאורך חלקו העליון, ולעתים הכניסה החצובה למקווה מופרדת לשני חצאים. סביר להניח כי מטרת המחיצה הייתה להבחין בין דרך הכניסה למקווה לבין דרך היציאה ממנו. מה הייתה מטרתה של הפרדה זו ולמה היא מופיעה רק בחלק מהמקוואות?

ההפרדה אינה מונעת מגע בין טמאים היורדים למקווה לבין טהורים העולים ממנו, שכן המחיצה נמוכה מאוד ולעתים אינה נמשכת לכל אורך גרם המדרגות. נמצאו גם מקוואות קטנים שיש בהם הפרדה, ולא נראה שהייתה בהם צפיפות של טובלים שדרשה הפרדה בין הטהורים לבין היורדים להיטהר. נראה כי המשמעות של ההפרדה אינה מעשית אלא סמלית. היא באה לסמן את הייחודיות של המקווה ושל הטובלים בו כמשתייכים לדרגת טהרה אחרת.

ההבחנה בין הנכנסים ליוצאים אופיינית לבית המקדש. במשנה נאמר:

כל הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין ומקיפין ויוצאין דרך שמאל (מידות ב', ב').

גם הכהנים עולים לכבש המזבח לצורך הקרבת הקרבנות מימין ויורדים משמאל. באוקסירינכוס שבמצרים נמצא פפירוס ובו קטע ממעין בשורה – אוונגליון שלא נכלל בברית החדשה וחובר כנראה מאוחר יותר. בקטע זה מתווכח ישו עם כהן גדול פרושי בשם לוי על הטהרה לצורך כניסה למקדש. הכהן הגדול טוען שבטבילתו ירד בסולם אחד ועלה בסולם אחר. בעקבות סיפור זה הצעתי בעבר כי מקוואות עם הפרדה שימשו בעיקר כהנים, אולם זו רק אפשרות פרשנית אחת. ברור שההפרדה מסמנת מקוואות עם הקפדה מיוחדת, אך מה היה אופייה של ההקפדה ניתן רק לשער.

חז"ל הבחינו במשנה בין דרגות טהרה שונות:

הטובל לחולין והוחזק לחולין – אסור למעשר. טבל למעשר והוחזק למעשר – אסור לתרומה. טבל לתרומה והוחזק לתרומה – אסור לקודש. טבל לקודש והחזק לקודש – אסור לחטאת. טבל לחמור – מותר לקל. טבל ולא הוחזק – כאלו לא טבל (חגיגה ב', ו').

המשנה מפרטת את מעלות הטהרה שלשמן טובל האדם מהקלה לחמורה, החל מאכילת חולין בטהרה, דרך מעשר שני הנאכל בירושלים, תרומה הנאכלת על ידי כהנים בלבד ואכילת קרבנות המכונים קודש, ועד לטהרה חמורה מכולן – נגיעה במי חטאת שנעשו מאפר פרה אדומה. ההבדל בין דרגות הטהרה אינו טמון בסממן חיצוני או במעשה טכני אלא רק בתודעתו ובכוונתו של הטובל. בדומה לכך סביר להניח כי ההקפדה שמשדרת המחיצה המפרידה בין היורדים למקווה לבין העולים ממנו משקפת תודעה מסוימת של טהרה בדרגה גבוהה מהרגיל. ייתכן כאמור שמדובר בטהרה האופיינית לכהנים לצורך אכילת תרומה או קודש, וייתכן שמדובר באנשים רגילים המבקשים להיטהר בדרגת טהרה גבוהה יותר, ומקרים מסוג זה מוכרים מספרות חז"ל. למשל אנשים המקפידים על טהרת תרומה או קודש גם בחיי החולין.,

טבילה על הסף

בחפירות שנערכו סמוך לכותל המערבי ולכותל הדרומי של הר הבית התגלו למעלה מעשרה מקוואות טהרה בגדלים שונים. מספר דומה של מקוואות התגלה מעט רחוק יותר, מדרום להר הבית, בעיקר באזור העופל. אין ספק שרובם, אם לא כולם, שימשו את באי בית המקדש שטבלו בהם קודם שעלו להר הבית. לכאורה הדבר מובן מאליו, שהרי המבקרים בהר הבית, כהנים ועולי רגל כאחד, היו חייבים להיות טהורים כדי להיכנס לבית המקדש, אולם דווקא דרישות ההלכה מעלות תמיהה באשר לצורך במקוואות אלה.

התורה מצווה על מי שנטמא בטומאות שונות כמו קרי, שרץ, נידה, זיבה, צרעת וטומאת מת להיטהר במים כדי שיוכל להיכנס למקדש או לאכול קדשים, אך לאחר שטבל הוא מכונה 'טבול יום', ועליו להמתין לפחות עד שקיעת השמש – ובטומאות מסוימות שבעה ימים – ורק אז הוא נטהר.

לפיכך, אדם טמא שטבל במקווה סמוך להר הבית עדיין אינו טהור ולא יוכל להיכנס לתחום המקודש של הר הבית מיד לאחר טבילתו. גם נשים נידות ויולדות שיטבלו במקוואות אלה לא יוכלו להיכנס להר הבית לאחר הטבילה. רק הטובלים כדי לאכול חולין בטהרה לפי מנהגים של החברים אינם צריכים להמתין עד הערב והם נחשבים טהורים מיד. כל הטובלים האחרים יצטרכו להמתין עד ערבו של יום, ובערב פוסקת עבודת הקרבנות ודלתות המקדש נסגרות בפני מבקרים.

למעשה, הציבור שהגיע להר הבית לא השתמש במקוואות הסמוכים אליו כדי להיטהר מטומאה. עולי הרגל הגיעו לירושלים כשהם טהורים, שהרי לא היו מעוניינים להמתין יום או שבוע עד שייחשבו טהורים ויוכלו להיכנס למקדש. גם עמי הארצות שלא הקפידו על טהרה בחיי היומיום, ובמהלך השנה נחשדו על ידי חכמים כטמאים, הוחזקו בעיני חכמים במהלך שלושת הרגלים כמי שנטהרו כהלכה לפני שהגיעו לירושלים, ועל כן גם הם לא נזקקו למקוואות הסמוכים למקדש.

מתברר אם כן כי המקוואות הסמוכים להר הבית לא שימשו לטהרתם של טמאים שבאו לבית המקדש. עבור אנשים טמאים מיקומם של מקוואות אלה אינו מעלה ואינו מוריד, והם אינם שונים מהמקוואות האחרים המצויים בירושלים, שהרי לאחר טבילה הם יצטרכו לפנות שוב לעיסוקיהם, לבתיהם, או במקרה של עולי רגל לאכסניות שבהן הם שוהים, ולהמתין עד הערב. מדוע אם כן מוקמו מקוואות כה רבים סמוך להר הבית?,

טהורים טובלים

במשנה נזכרת טבילה לפני הכניסה לעזרה שבמקדש. כל אדם הנכנס לעזרה לצורך הבאת קרבן או לצורך עבודה חייב לטבול קודם לכן, אף שברור לכל שהוא טהור, שהרי כבר נכנס לתחום המקודש בעזרת נשים:

אין אדם נכנס לעזרה לעבודה, אפילו טהור, עד שיטבול (יומא ג', ג'). 

כלומר, גם אדם שנטהר כבר צריך לטבול שוב לפני הכניסה לעזרת כהנים, כפי שנאמר בתוספתא:

מצורע טובל בלשכת המצורעים ובא עומד בשער ניקנור. רבי יהודה אומר: לא היה צריך טבילה שכבר טבל מבערב. אמרו לו: לא מן השם הוא זה, אלא כל הנכנס לעזרה דרך שערי ניקנור היה טובל באותה לשכה (תוספתא נגעים ח', ט').

המצורע כבר נטהר יום קודם, ולמרות זאת עליו לטבול שוב לפני הכניסה לעזרת כהנים דרך שער ניקנור.

יש דמיון בין הלכה זו לבין הימצאותם של מקוואות סמוך להר הבית. המטרה אינה לטהר את האדם שנטהר כבר קודם לכן, אלא להעלותו לדרגת טהרה גבוה יותר. אפשר לכנות תופעה זו 'טבילת יתר'. מדובר בטבילה בעלת אופי טקסי ייחודי שאינה מטהרת מטומאה אלא רק מכשירה את אדם להיכנס למקום המקודש.

המקוואות שנחצבו סמוך להר הבית מלמדים כי מדובר בתופעה רחבה יותר מזו המתוארת בדברי חז"ל. אנשים טבלו לא רק בלשכת המצורעים ולא רק לצורך כניסה לעזרת כהנים, אלא גם במקוואות נוספים באזור הר הבית שלא נזכרו כלל בספרות חז"ל. הממצא הארכאולוגי ממחיש את ההלכות ואף מרחיב אותן.

לא ברור אם מי שטבל במקוואות הסמוכים להר הבית לא נדרש לטבול שוב בלשכת המצורעים או במקום אחר על הר הבית לפני נכנס לעזרת כהנים. ייתכן שהטבילה במקוואות אלה נועדה רק לתוספת טהרה לקראת הכניסה להר הבית כולו, אך מי שנכנס לעזרת כהנים חויב לטבול שוב. קשה להכריע בסוגיה זו, אך נראה כי מטרת הטבילה מחוץ להר הבית לא הייתה היטהרות מטומאה אלא רצון להיטהר ולעלות בקודש.

תנאים ואמוראים ניסו להסביר את טבילת הטהורים לפני הכניסה לעזרת כהנים בדרכים שונות:

שאלו את בן זומא: טבילה זו למה? אמר להם: ומה המשנה מקודש לקודש … טעון טבילה, המשנה מחול לקודש … אינו דין שטעון טבילה? רבי יהודה אומר: סרך טבילה היא זו, כדי שיזכור טומאה ישנה שבידו ויפרוש (יומא ל.).

בן זומא מסביר את הצורך בטבילת הטהורים באמצעות קל וחומר מטבילותיו של הכהן הגדול במקדש ביום הכיפורים: הכהן הגדול טובל בכניסתו למקום קדוש יותר בתוך תחום הקודש, וכך אפשר להבין גם את טבילתם של הנכנסים אל המקדש כמעין הכנה או התקדשות, טקס מעבר שיטהר את האדם. בדומה לכך יש אמוראים המסבירים את הטבילה הנוספת בצורך לטבול "על דעת ביאת המקדש" (שם, ל:), כלומר הטבילה צריכה להיות בכוונה להיכנס לעזרה, בדומה לדברי המשנה במסכת חגיגה המדרגת את רמת טהרתו של האדם בהתאם לכוונתו בעת הטבילה. בניגוד לדעת בן זומא, רבי יהודה מפרש טבילה זו כאמצעי תודעתי. הטבילה נועדה לגרום לאדם להיזכר אם נטמא בעבר ושכח, ואם אכן נטמא אסור לו להיכנס למקדש קודם שייטהר כהלכה.,

להתקדש

החל מהתקופה החשמונאית הושם דגש רב יותר על ענייני טומאה וטהרה. תופעה זו הייתה כנראה תולדה של עליית המודעות לשמירת מצוות התורה ופירושן הדקדקני, אך מספרם הגדול של המקוואות וסגנונם מלמדים כי הטבילה לא נועדה רק לקיים את דרישות התורה, אלא נבעה גם מרצון להתקדש ולהיטהר. מנקודת מבט הלכתית מדובר בטבילת יתר שהיה לה גם ממד חברתי: נראה שחלק מבוני המקוואות ומהטובלים בהם שייכו עצמם לקבוצה מובחנת של מי שמקפידים להתקדש, ושאפו כי מחויבותם לטבילה תבלוט לעין ותוכיח את מסירותם לעניין הטהרה.

אפשר להסביר את המחיצות שנוספו בגרם המדרגות של חלק מהמקוואות כרצון להבחין בין הירידה למקווה בטומאה ולבין העלייה ממנו בטהרה. הירידה והעלייה בדרכים שונות מעידות על מודעות של הטובל לתהליך ההיטהרות, והמחיצה מבטאת את המודעות הפנימית הזו כלפי חוץ. ממקוואות אלה, ומהמקוואות שנחצבו סמוך להר הבית, אפשר ללמוד כי הטבילה לא הייתה רק היענות לדרישה ההלכתית אלא סגנון חיים של התקדשות, סגנון שמי שהקפידו עליו ביקשו להשפיע על התודעה הפנימית שלהם וגם להפגין אותה כלפי זולתם. באמצעות הטבילה אדם לא רק הופך מטמא לטהור, אלא גם נותן דעתו למעשה ההיטהרות, לשינוי מקודש לחול, להכנה לקראת מעלת קדושה גבוהה יותר.

The post חיים של טהרה appeared first on סגולה.

מלחמות יהודה המכבי נדונו בספרים רבים ולא נעסוק בהן במסגרת זו. כפי שעשינו בעבר, נעסוק גם כאן בהעברת שושלת התורה וברציפותה מדור לדור. המשנה באבות מדברת על יהושע בן פרחיה וניתאי הארבלי (כנראה בין 110-140 לפנה"ס) שקיבלו מיוסי בן יועזר איש צרדה ומיוסי בן יוחנן איש ירושלים (170-200 לפנה"ס), אך קיים כנראה הפרש זמנים גדול בין שני הזוגות הללו, ואפשר שניזקק לחוליה נוספת בשושלת התורה – חוליית ביניים בין יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן לבין יהושע בן פרחיה וניתאי הארבלי. אנחנו מניחים שמדובר בתקופתם של מתתיהו החשמונאי ובניו, או "בית דינו של חשמונאי" בלשון התלמוד.

ברשימה זו נרצה לבדוק את תרומת בית דינם של החשמונאים לעיצוב ההלכה היהודית עד שלא נגיע להמשכה של תקופת הזוגות.

נפתח בהלכה מפורסמת שפסקו מתתיהו ובית דינו לבני דורם:

אז ירדו רבים מבקשי צדק ומשפט אל המדבר לשבת שם, הם ובניהם ונשיהם ומקניהם, כי רבו הרעות עליהם. ויוגד לאנשי המלך ולחיל אשר היו בירושלים בעיר דויד, כי ירדו אנשים אשר עברו את מצוות המלך למחבואים במדבר. וירדפו אחריהם רבים וישיגום, ויחנו עליהם, ויערכו עליהם מלחמה ביום השבת. ויאמרו להם: רב לכם, צאו ועשו כדבר המלך וחיו. ויאמרו: לא נצא, ולא נעשה דבר המלך לחלל את יום השבת. וימהרו לעשות אתם מלחמה. ולא ענו להם, ולא השליכו עליהם אבן ולא סתמו את המחבואים, באומרם: נמות כולנו בתומנו. עדים לנו השמים והארץ כי בלא משפט תספונו. ויערכו עליהם מלחמה בשבת, וימותו הם ונשיהם ובניהם ומקניהם כאלף נפש אדם.

וידע מתתיהו ואוהביו ויתאבלו עליהם עד מאוד. ויאמרו איש אל רעהו: אם נעשה כולנו כאשר עשו אחינו, ולא נילחם בגויים על נפשנו ועל תורתנו, עתה מהרה ימחו אותנו מעל פני הארץ. וייוועצו ביום ההוא לאמור: כל אדם אשר יבוא אלינו למלחמה ביום השבת נילחם בו, ולא נמות כולנו כאשר מתו אחינו במחבואים. אז נאסף עליהם קהל חסידים גיבורי חיל מישראל, כל המתנדב לתורה (מקבים א', ב', כ"ט-מ"א. מהדורת אברהם כהנא, תל אביב תרצ"ז, כרך ב', עמ' קז).

מתתיהו התיר אפוא להילחם בשבת. היסטוריונים נטו להבין את ההיתר כפשוטו, ולדבריהם ההלכה הרווחת לפניו אסרה כל מלחמה וכל הגנה עצמית בשבת. אך דרך זו לא תיתכן, משום שעם ישראל לא היה שורד למעלה מאלף שנות היסטוריה בארצו אילולא נלחם בשבת. שהרי הגויים בכל מקום היו מגלים את ה'סוד', והיו יכולים לנצלו להשמדת עם ישראל מדי שבת בשבתו, בלא שעם ישראל יגיב על כך. ואם נאמר שהיה היתר ונשתכח, לא ייתכן שהלכה כה קיומית תשתכח מכולם.

נראה לנו שחידוש ההלכה על ידי מתתיהו היה קשור במעבר מדין 'פיקוח נפש דוחה שבת' – הלכה שהייתה ידועה – ל'הלכות מלחמה' שמהוות קטגוריה הלכתית השונה מהלכות פיקוח נפש. נראה שמטעמי פיקוח נפש לא היה כל טעם במלחמתם של החסידים שנחבאו במערות עם בני משפחותיהם נגד צבאות הסלווקים והמתייוונים שצרו עליהם. הצרים היו אנשי מלחמה, ואילו החסידים במערות היו מטופלים במשפחותיהם, ללא ארגון צבאי מסודר וללא נשק. ברגע שסירבו להיכנע לצו ההתייוונות גורלם נחרץ למוות, ולא היה בהתגוננותם באמצעות אבנים, מים רותחים, ואפילו מעט חרבות או רמחים שהיו עמם, כדי להצילם. אילו היה הדבר ביום חול, מסתבר שהם היו עושים הכל כדי להקשות על אויביהם, והיו מוכרים את חייהם כמה שיותר ביוקר. הם היו מצליחים לעשות זאת, שכן מלחמה במצוקי מדבר יהודה שאליו נמלטו קשה גם לצבא מאומן, אך הם לא היו מצליחים להינצל. מכיוון שהמלחמה נכפתה עליהם בשבת, ומכיוון שלא הייתה לפניהם דרך הצלה, הם בחרו למות בלא התנגדות. מכירת חייהם ביוקר לא הצדיקה לדעתם חילול שבת.

אך מדיני מלחמה – שהותרה בשבת – היה מותר להם להילחם ולהכות באויבים ולהקשות עליהם ככל שיכלו. בדיני מלחמה קיים שיקול נרחב שאינו קיים בדיני פיקוח נפש של יחידים. אצל יחידים אפשר לומר: 'מי יימר?' – מי יאמר שיקרה הדבר שאנו חוששים מפניו כדי שנחלל עליו שבת. בדיני מלחמה השיקול הנרחב הוא הרצון להרתיע את האויב מפני התקפה דומה על קבוצה אחרת של נאמני ה' בשבת הבאה. גם אם לא היו החסידים במערה מצילים את עצמם, אילו חיללו שבת הם היו תורמים למאבק הכללי ביוונים, ובדיני מלחמה הם יכלו לחלל על כך שבת.

אך גם דיני מלחמה היו ידועים בעם ישראל לדורותיו, ולא נראה לנו שמתתיהו ובית דינו חידשו דינים אלה. נראה לנו שבעקבות אותה שבת קשה חידש מתתיהו שהחסידים הנמלטים למדבריות יוצאים מגדר פרטים המצווים לדאוג לעצמם, שחלים עליהם דיני צבא ודיני מלכות ישראל המתחדשת תחת עולם של היוונים, ולכן עליהם לנהוג בשבת על פי דיני מלחמה בהיותם חיילים בה, ולא על פי דיני יחידים הדואגים לעצמם ולתורתם. הוא חידש במציאות הנתונה שהייתה אז, שהמלחמה על קיום המצוות היא מלחמת הגנה של עם ישראל על קיומו – עם כל דיני מלחמת מצווה. בהלכת המלחמה שחידש מתתיהו הוא החל למעשה להקים את מלכות ישראל, שעוללה בעפר קרנה מיום מותו של יאשיהו בן אמון מלך יהודה בסוף ימי הבית הראשון.

הלכות קנאות

נדון עתה בהלכה הראשונה שחידש מתתיהו, עד שלא חידש את היתר המלחמה בשבת:

וככלותו לדבר את הדברים האלה קרב איש יהודי לעיני כולם לזבוח על הבמה במודיעים כמצוות המלך. וירא מתתיהו ויקנא וישתונן כליותיו וישלח חרונו כמשפט וירץ ויזבחהו על הבמה. ואת איש המלך המאלץ לזבוח המית בעת ההיא ואת הבמה הרס. ויקנא לתורה כאשר עשה פינחס לזמרי בן סלוא. ויקרא מתתיהו בעיר בקול גדול לאמור: כל המקנא לתורה העומד בברית ילך אחריי (שם, כ"ג-כ"ח, עמ' קו).

מתתיהו הרשה לעצמו להרוג ללא דין וללא משפט, ללא התראה וללא סנהדרין, יהודי אחד (הזובח) ואולי שניים (פקיד המלך). הוא עשה זאת על פי הלכת קנאות, הלכה שנלמדה ממעשה פינחס בן אלעזר בזמרי, בעת שהלה קירב את המדיינית אליו בדרך בוטה ומתגרה בחטא בעל פעור, בשנת הארבעים ליציאת מצרים. מפינחס ועד מתתיהו לא ידוע לנו על אדם נוסף שנהג על פי הלכה זו. אחרי הפסקה כה ארוכה ניתן לראות בה חידוש של מתתיהו.

על מה מבוססת הלכה מסוכנת וטעונת חומר נפץ זו? נראה שיש קשר בינה לבין ההלכה "גדולה עברה לשמה ממצווה שלא לשמה" (נזיר כג:). הלכה זו נאמרה על יעל, שחרגה הן מכללי הצניעות והן מכללי הכנסת האורחים בעת שהרגה את סיסרא שר צבאו של מלך חצור במלחמתו עם ברק ודבורה (שופטים ד'). הרב קוק קשר הלכה זו בתשובותיו (משפט כהן קמ"ג-קמ"ה) לענייני 'מיגדר מילתא' – תקנות לשעה לצורך הצלת האומה.

הלכה זו נראית דומה להלכות מלך, השונות מדיני התורה בכך שהן מציבות את המטרה של תקנת האומה וקיומה מעל כל גורם אחר בדיני התורה, ואפילו מעל איסור שפיכות דמים או גילוי עריות. הנוהג בה נוטל אחריות על גורלה של האומה ועל קיומה, כפי שמתבקש בדרך הטבע לעשות מלך בישראל. פינחס, שנהג בה, רצה להציל את האומה מן המגפה בחטא בעל פעור, והצליח בכך. מתתיהו החליט להציל את האומה משקיעה בהתייוונות, אף שלא הייתה בה סכנת הכחדה פיזית כפי שהייתה בימי פינחס. זה היה חידוש הלכתי שלו.

בדומה למלחמה בשבת, אף הלכה זו קשורה לדיני המלכות. מתתיהו, שחש את משק כנפי ההיסטוריה המחדש את מלכות ישראל, נטל את האחריות ופעל.

לא נוכל להתעלם מחומר הנפץ הרב הטמון בהלכת הקנאות ובנטילת האחריות על גורלו של העם, וממילא גם בדברינו כאן. כל דיון בהלכות קנאות חייב להיות מלווה באמירה מאה פעמים שלא כל הרוצה ליטול את השם יבוא וייטול. רבים מאלה שרוצים להציל את האומה ברגע נתון עלולים להביא לחורבנה מכוח מעשה בלתי שקול או מגלומניה של רגע. שמא היום צריכה להתחדש הלכה – כהוראת שעה בלבד – האוסרת את הלכת הקנאות בשל הסכנה הרבה הטמונה בה.

כפיית ברית המילה

הלכה שלישית:

ויסב מתתיהו ואוהביו ויהרסו את הבמות. וימולו את הבנים אשר לא נימולו אשר מצאו בגבול ישראל בחוזקה (שם, מ"ד-מ"ה, עמ' קז-קח).

מתתיהו ואוהביו כפו בכוח את מצוות המילה על העם. הם הפכו את המצווה המשפחתית הפרטית למצווה לאומית שמחייבת ערבות הדדית, וממילא מחייבת אותם במילת ערלים אחרים. אפשר שהם נטלו דוגמה מיהושע, שמל את בני ישראל אל גבעת הערלות בעת הכניסה לארץ (יהושע ה', ב'-ז'), ערב המלחמה הארוכה עם עמי כנען על הקמת הממלכה היהודית הראשונה בארץ ישראל.

ייתכן שעשו זאת מסיבות של הוראת שעה שיובהרו להלן, אך אפשר שמתתיהו חש צורך לחדש את הברית עם הקדוש ברוך הוא ערב כיבוש הארץ מידי היוונים והקמת מלכות ישראל מחדש. הוא חידש אותה בחידוש ברית המילה.

לגופה של כפיית ברית המילה, ניתן להעריך שרבים מאלה שלא מלו את בניהם נהגו כך רק מפחד השלטונות. השלטון הסלווקי נהג באלימות ובאכזריות שלא היו כמותן כלפי כל שומרי התורה והמצוות, אך בעיקר כלפי מי שמלו את בניהם:

ואת הנשים אשר מלו את בניהן המיתו על פי הפקודה. ויתלו את העוללים בצוואריהן ואת בני בתיהן ואת המלים אותם המיתו … ויבחרו למות … ולבלתי חלל ברית קודש וימותו (מקבים א', א', ס'-ס"ג, עמ' קג).

ושתי נשים נאשמו כי מלו את בניהן, ואחרי אשר תלו את הילדים בשדיהן ונסחבו בעיר לעיני העם, שמטון מעל החומה (מקבים ב', ו', י', עמ' קצז).

עד כי גם נשים השליכו עצמן יחד עם עולליהן למעמקים על אשר מלו את בניהן, יען ידעו מראש שזה יקרה להן (מקבים ד', ד', כ"ה, עמ' רסו).

הגזרות החמורות היו בעיקר (אך לא רק) על המילה, משום שהיא הבדילה את עם ישראל מן הנכרים בהבדל גופני ניכר, וממילא שמה חיץ ברור בינו לבין הגויים גם לענייני חיתון. דבר זה נגד את ערכי הפילוסופיה הסטואית, שהסלווקים היו חניכיה, ולא אפשר את התמזגותם של היהודים באימפריה השלמה והאחת.

גזרות דומות שבו והתחדשו בימי אדריאנוס קיסר רומא, שניסה לחקות במידה רבה את תרבותה העתיקה של יוון, והן היו גורם מרכזי למרד בר כוכבא, ששאב במידה רבה את השראתו ממרד החשמונאים. נביא לכך מקורות בודדים:

המשוך צריך שימול. רבי יהודה אומר: משוך לא ימול מפני שהוא מסוכן. אמרו לו: הרבה מלו בימי בן כוזבא והיו לו בנים ולא מתו, שנאמר: הִמול ימול – אפילו מאה פעם. ואומר: ואת בריתי הפר, לרבות את המשוך (תוספתא שבת ט"ו, ט').

רבי נתן אומר: לאוהביי ולשומרי מצוותיי – אלו ישראל שהם יושבין בארץ ישראל ונותנין נפשם על המצוות. מה לך יוצא ליהרג? על שמלתי את בני (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דבחודש, ו').

תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל מצווה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון עבודת כוכבים ומילה – עדיין היא מוחזקת בידם (שבת קל.).

מבחינה זו כפה 'בית דינו של חשמונאי' את המילה על השלטון הסלווקי, שביקש למחוק את בריתו של אברהם אבינו בכוח הזרוע, ולא על הנימולים ועל הוריהם.

אך היו גם מי שבחרו מרצונם בביטול ברית המילה, ונהו לכתחילה אחרי תרבות יוון והמתייוונים. אף הנימולים שבהם 'משכו בעורלתם'. הם משכו את עור הפריעה וכיסו בו את מקום המילה כדי להיראות כמי שלא נימולו. הם עשו זאת בעיקר כדי שיוכלו להופיע בגימנסיונים, שם התחרו בני הנעורים כשהם ערומים, בלא שיצטרכו להתבייש במילתם (משמעות הביטוי היווני גימנסיון היא 'בית מערומים'. הגימנסיון בירושלים הוקם מתחת למצודת החקרא שבדרום הר הבית). יוסף בן מתתיהו כתב על אנשים אלה:

וכשלחץ יאסון את מנלאוס ואת בני טוביה, נמלטו (הללו) אל אנטיוכוס ואמרו לו שרצונם לעזוב את חוקי אבותיהם … וללכת אחרי חוקי המלך ולהחזיק באורח החיים ההלני. הם ביקשו אפוא שתינתן להם רשות לבנות גימנסיון בירושלים, וכשנתן להם אנטיוכוס את הרשות, הם היו מכסים על מילתם עד שיהיו (נראים) כהלנים גם בשעה שהם ערומים, ונטשו בכלל כל מנהגי אבותיהם (קדמוניות היהודים י"ב, ה', א', הוצאת מוסד ביאליק תשכ"ג, עמ' 55).

ובספר מקבים נכתב עליהם:

ויבנו גימנסיון בירושלים כמשפטי הגויים. ויעשו להם עורלה ויעזבו ברית קודש" (מקבים א', א', י"ד-ט"ו, עמ' צח-צט).

אפשר שגם על בני מתייוונים אלה כפה מתתיהו את המילה כחלק ממאבק ההישרדות שהכריז על קיומו של עם ישראל.

 ,

המאבק על הבית

ההלכה שבה מקורו של הביטוי 'בית דינו של חשמונאי' נמצאת בתלמוד:

כי אתא רב דימי אמר: בית דינו של חשמונאי גזרו: הבא על הנכרית חייב עליה משום נידה, שפחה, גויה, אשת איש. כי אתא רבין אמר: משום נשג"ז – נידה, שפחה, גויה, זונה (סנהדרין פב.).

מדובר כאן על נגזרת ברורה מן המאבק על ברית המילה – המאבק על קדושת הנישואין, על הבית והמשפחה היהודיים, המאבק נגד ההתבוללות המתייוונת. כאן הושלם למעשה המשך דרכו הקנאית של פינחס בן אלעזר, שהרג את זמרי בן סלוא שקירב את המדיינית.

נבהיר: התורה אסרה על חיתון עם נכריות. בית דינו של חשמונאי גזרו גם על בעילה אקראית.

המשך מפעלו היה בגזרת י"ח דבר, כעבור קרוב למאתיים שנה, בתקופת בית שמאי ובית הלל, ולא נאריך בכך כאן.

דומה שההלכה העיקרית שלמדנו מבית דינו של מתתיהו הייתה היכולת להכריז על מאבק אלים בשלטון בארץ ישראל, שכלל גם יהודים מתייוונים. גם כאן אנחנו נכנסים לסוגיה הטעונה חומר נפץ רב. במאמרנו הבא נשער שהוצאתו להורג של יוסי בן יועזר נשיא הסנהדרין – בסיוע המתייוונים – הייתה מאיץ בעל משקל בהיתר המאבק האלים. ארבעת ספרי המקבים מתארים עינויים ורציחות אכזריים מאין כמותם כלפי מי שהעז שלא לקבל את דרכם של המתייוונים ולשמור את מצוות ה'. הייתי ממליץ על קריאת תיאורים אלה לכל מי שמוכן להעלות על דעתו בדל של הווא אמינא לדמות את המצב ערב מרד החשמונאים למצב היום. מכל מקום, מתתיהו ובית דינו הכריזו על מאבק זה ופעלו בו במלוא כוחם.

יהודה המכבי, בנו של מתתיהו ויורשו הראשון בהנהגת המרד, השכיל להעביר את המאבק מפסי מלחמת אחים בין החסידים למתייוונים לפסי מלחמת שחרור לאומית נגד המעצמה הסלווקית. כך זכו ימי החנוכה להגדרת ישועתם בידי הרמב"ם במלים היפות: "וחזרה מלכות לישראל".

 ,

חנוכה

התקנה הידועה ביותר של בית דינם של החשמונאים היא תקנת ימי החנוכה:

ויקיים יהודה ואחיו וכל קהל ישראל להיות ימי חנוכת המזבח נעשים במועדם שנה בשנה ימים שמונה, מיום חמישה ועשרים לחודש כסלו בשמחה וגיל (מקבים א', ד', נ"ח; ובהרחבה במכתב הוראה ליהודי מצרים בתחילת מקבים ב').

תקנה של הוספת מועד אינה תקנה של מה בכך, שהרי בפשטות יש איסור להוסיף מועדים ומצוות על דברי התורה. הגמרא במסכת מגילה מתלבטת בהרחבה באשר ליכולת לתקן את ימי הפורים ואת קריאת מגילת אסתר. המגילה עצמה מרמזת (בפרק ט') על ויכוח עמוק שהיה בין חכמי הדור לבין מרדכי ואסתר על כך. כאמור, בית דינם של החשמונאים הכריע על תקנת ימי החנוכה, ומאז אנחנו מברכים בשם ומלכות על מצוות הדלקת הנרות:

מאי מברך? מברך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה. והיכן ציוונו? רב אויא אמר: מ"לא תסור". רב נחמיה אמר: "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" (שבת כג.).

הכרעות נוספות עמדו לפני בית דינם של החשמונאים, כמו שאלת מעמדן של אבני המזבח שהיוונים חיללו, שאלת המנורה שחוללה והיה צורך לאלתר מנורה אחרת במקומה, ועוד. אך קצרה יריעתנו ונסתפק בכך.

The post בית דינם של החשמונאים appeared first on סגולה.

אז איזה חלק של מרשה מעניין אתכם? עיר המתים העתיקה, שהחלק הידוע ביותר שלה הוא המערות הצידוניות המעוטרות בשלל צבעים, הקולומבריומים הכוללים מאות גומחות משולשות קטנות שנחצבו בסלע, או שמא מערות האחסון ששימשו גם כסדנאות מסוגים שונים והיוו מחסה צונן באזור החם והיבש?

עד כאן מרשה המוכרת, אבל ההרפתקנים יוכלו למצוא מרשה אחרת ההולכת ונחשפת לאטה, עקב בצד אגודל, במשך יותר משלושים שנה של חפירות. זהו מקום מאובק, מפרך ונטול זוהר, שאינו קורץ לכוכבי העל של הארכאולוגיה הישראלית. שרידים שאפשר לייחס אותם במובהק לתקופת המקרא לא תמצאו כאן. אחרי כל החיפושים והבדיקות נראה כי יהודים כמעט לא התגוררו באתר. במובן מסוים הדבר עושה את מרשה מרתקת שבעתיים, ולמרבה ההפתעה גם רלוונטית לנו, כי בשיא התפתחותה של העיר כבש אותה המלך החשמונאי יוחנן הורקנוס (104-137 לפסה״נ), וכל תושביה – כך לפחות מספר יוסף בן מתתיהו – גוירו. המקום ננטש כעבור זמן קצר וכמעט לא התאושש שוב. מרשה היא אם כן אתר נדיר ביותר בארכאולוגיה הארץ ישראלית – אתר שניתן ללמוד ממנו מה קורה כאשר היהדות היא התרבות השלטת באזור ועיר נכרית צריכה להשתלב בתוכה. תופעות מסוג זה לא אירעו לעתים תכופות בהיסטוריה היהודית, וייתכן שלא היה מקרה דומה עד הקמתה של מדינת ישראל.

כל אחד יכול לחפור

למרשה ייחוד נוסף: כל אחד יכול לחפור שם. תכנית ייחודית המשותפת לרשות העתיקות ולעמותת סמינרים ארכאולוגיים מאפשרת לתיירים מהארץ ומהעולם, לתלמידים ולכל המבקשים לחוש את החוויה של יממה בחפירה ארכאולוגית לעשות זאת תחת עינם הפקוחה של עובדי החברה, חלקם ארכאולוגים וחלקם מתנדבים שהוכשרו לכך במיוחד. מדהים לראות את כמויות העפר אשר הוצאו מתוך מאות החדרים שנחפרו באתר – מחדרי אמבטיה קטנים ועד אולמות גדולים – ונופו במטרה לגלות ממצאים מעניינים. שיטת עבודה זו אפשרית כיוון שהמערות הפכו בתקופה כלשהי למזבלות. כאשר משליכים חפצים כלאחר יד לבור גדול – ויש באזור המון בורות גדולים המוליכים לחללים שהיו במקורם חדרים תת קרקעיים – הם שוקעים בלי שום סדר ועל כן אין טעם לערוך במקום חפירה שיטתית.

המונח הארכאולוגי לאתר מסוג זה הוא ׳אתר לא מרובד׳, והמשמעות היא שאי אפשר להניח שמה שנמצא בחלקו העליון של הבור הגיע אליו בהכרח אחרי מה שמתחתיו. כיוון שכך, החפירה במרשה אינה נעשית באופן הדקדקני המקובל בחפירות ארכאולוגיות אחרות. אין צורך לדייק עד המילימטר או עד הסנטימטר האחרון בציון המקום שממנו הגיע פירור עפר מסוים, צריך רק לציין מאיזו מערה ומאיזו מערכת תת קרקעית הוא הגיע. העובדים אינם צריכים אפוא להיות ממושמעים במיוחד, ועל כן גם ילדים יכולים להשתתף בחפירה במרשה.

הארכאולוגים איאן שטרן וברני אלפרט הקדישו שנים רבות לחשיפת מרשה לצד פרופ׳ עמוס קלונר. שטרן ואלפרט הם שהגו את התכנית המאפשרת חפירה יומית בשטח ומיזמים דומים בשיתוף היברו יוניון קולג׳, רשות העתיקות ורשות הטבע והגנים. שטרן מנצח כיום על מאמץ מתואם לתיעוד כמות הממצאים העצומה שנחשפה במקום, הכוללת כלי חרס ביתיים, תכשיטים ואשפה שמצאו דרכם לתוך המערות. אנשים רגילים חיו במקום חיים רגילים, ותוצאות החפירה יכולות ללמד לא מעט על המארג היומיומי של חייהם.

ביהודה התנהג כיהודי?

מרשה נזכרת בתנ״ך כאחת מערי שבט יהודה בתקופת יהושע, כעיר שביצר רחבעם בן שלמה וכעירו של נביא בשם מיכה המורשתי, אבל רוב השרידים שנמצאו בתל מרשה תוארכו למאה השלישית או למאה השנייה לפסה״נ, תקופה שבה עברה ארץ ישראל מיד ליד בין יורשי האימפריה של אלכסנדר הגדול – משלטונו הנוח למדי של בית תלמי למשטר הדיכוי של בית סלווקוס. במחצית השנייה של המאה השנייה לפסה״נ צפו כנראה תושבי מרשה מן הצד במרד החשמונאי שהביא להקמתה של מלכות יהודית עצמאית למחצה. יוסף בן מתתיהו תיאר את תושבי המקום כאדומים מצאצאי עשו, שוכני מדבריות שהתגוררו ברובם בדרום הארץ.

עד היום לא נמצאו כתבים כלשהם המזוהים באופן חד משמעי ככתבים אדומיים, ולכן המעט הידוע לנו על האדומים מבוסס על מחקרים ארכאולוגיים ועל מה שכתבו עליהם עמים אחרים שבאו עמם במגע. מדובר באזכורים אגביים מועטים בתנ״ך, בכתבי יוסף בן מתתיהו ובכתובות מצריות ואשוריות. ממקורות אלה מצטיירת תמונה של עם קשוח ולוחמני שאדמתו צחיחה מדי לחקלאות ויישוביו ממוקמים לאורך נתיבי השיירות ממצרים ללבנט. לאדומים נקשרה תדמית רומנטית של מורי דרך ומובילי שיירות גמלים במדבר – חוליה חיונית בדרך הבשמים המפורסמת.

גם האדומים סבלו מהפלישה הבבלית שזרעה הרס ביהודה במאה השישית לפסה״נ, והעתיקו את תחום מושבם העיקרי מערבה לסביבות חברון. שם הם התיישבו בערים שנטשו גולי יהודה, וביניהן גת ומרשה. כ־400 שנה מאוחר יותר בזז יהודה המקבי ערים אלה, וכעבור שני דורות נוספים, בסביבות 110 לפסה״נ, כבש אותן המלך החשמונאי יוחנן הורקנוס הראשון, כפי שכתב יוסף בן מתתיהו:

הורקנוס כבש גם את אדוריים ואת מרשה, ערי אדום, והכריע את כל האדומים, והרשה להם להישאר בארץ אם יימולו ויאותו לקיים את חוקי היהודים. והללו קיבלו על עצמם מאהבת ארץ אבותם גם את המילה וגם להשוות את שאר הליכות חייהם לאלו של היהודים. ומאותו זמן ואילך היו הללו יהודים (יוסף בן מתתיהו, ׳קדמוניות היהודים׳, מהדורת אברהם שליט, י״ג, 257־258).

לדברי יוסף בן מתתיהו אלכסנדר ינאי בנו של יוחנן הורקנוס כבש שוב את מרשה וערים אדומיות נוספות במהלך מלחמותיו נגד השומרונים, אך השרידים המאוחרים ביותר הניתנים לתיארוך ודאי באתר הם משקולות עופרת משנת 701 לפסה״נ שנמצאו בעיר התחתית של מרשה. אחר כך ננטש כנראה האתר, אך ייתכן שהעיר הוקמה מחדש בקרבת מקום ועל כן יוסף בן מתתיהו מזכיר אותה גם מאוחר יותר.

שאלה מרתקת היא באיזו מידה קיבלו האדומים במרשה את היהדות ומנהגיה. האמנם לא היה שום הבדל בינם לבין היהודים, כפי שמשתמע מכתבי יוסף בן מתתיהו, והאם הדמיון שהוא מציין קדם לכיבוש המקום על ידי החשמונאים או בא בעקבותיו? התשובה עשויה ללמד מה הייתה השפעת היהודים על העם הכבוש, ועד כמה הוא התמזג בעם השולט. יהיו מן הסתם מי שיקפצו על המציאה, ינסו לערוך הקבלה לסכסוך הישראלי ערבי וירחיבו את הדיבור על סכנות הכיבוש. אבל עם כל הכבוד לאקטואליה, הבה נראה מה יכולה הארכאולוגיה לומר לנו בנושא זה.

אלילת המרתף

הודות לאדמת הגיר הרכה של מרשה בנייה, שיפוצים והרחבות היו בה עניין של מה בכך. במקום שבו רצו לבנות בית חצבו מערה – יצרו חור קטן באדמה, ומתוכו הרחיבו את החציבה ויצרו חללים תת קרקעיים. האבנים שהוצאו שימשו לבניית הבית שנבנה ממש מעל פתח המערה, ואת החללים שנוצרו בעת החציבה הפכו למרתפים או למחסנים. אם היה צורך בחדר נוסף, הרחיבו את החציבה, השתמשו באבני הגיר להגדלת הבית, ועל הדרך הרוויחו גם חלל תת קרקעי נוסף.

היה זה אך טבעי שבימים קשים חצבו באדמת הגיר מנהרות קישור בין המערות, וכך יכלו תושבי מרשה לנוע בין חלקיה השונים של עירם מבלי לעלות כלל אל פני הקרקע. מערכת מנהרות אחת – שהגישה אליה היא דרך חור בקיר של מערכת תת קרקעית מספר 89 – הכילה מספר רב של כלי חרס שלמים שהונחו בה כנראה למשמרת. במערכת זו, שהיא מהגדולות שנחפרו וכוללת 67 חדרים תת קרקעיים, נמצא גם חלל ששימש כנראה מקדש. במרומי אחד הקירות נחשף תבליט גדול המציג צדודית של אלוהות עם כיסוי ראש בסגנון מצרי, ובמערה סמוכה נמצא מזבח. מתברר כי תושבי העיר – שהיו ביניהם כנראה בנוסף לאדומים גם צידונים, מצרים ואף יהודים – הקריבו קרבנות ושיוו לאלוהיהם דמות. ראוי לציין כי האל האדומי הראשי קוס, שדמותו נמצאה אף היא במרשה, מוצג באופן מופשט ביותר, כמעט קוביסטי, ללא פירוט של איברי גופו.

האם השתנו מנהגי המקום לאחר הכיבוש החשמונאי? איננו יודעים, כי לא נמצאו שרידים במרשה מהתקופה שלאחר הכיבוש. אם האדומים אכן קיבלו על עצמם את הדת היהודית הם קיימו את אשר קיבלו במקום אחר. נראה כי מישהו רצה לוודא שהאדומים לא יחזרו למרשה, ועל כן מוטט את הבתים ומילא בעפר ובאשפה את החללים התת קרקעיים כדי למנוע את המשך השימוש בהם.

כתובות שנחשפו – בעיקר על שברי חרס – אינן מוליכות למסקנות ודאיות. במערכת המערות מספר 169 נמצאו בעיקר כתובות בארמית, מה שמרמז על כך שהתושבים היו מקומיים, ואילו במערות המרכיבות את מערכת מספר 89 נמצאו כתובות ביוונית. כיוון שכל תושבי יהודה – שומרונים, יהודים ואדומים – דיברו בימי בית שני ארמית, שהייתה השפה הבינלאומית בתקופת השלטון הבבלי והפרסי, ולאחר הכיבוש ההלניסטי שפת התקשורת הרשמית הפכה ליוונית ובה השתמשו בני המעמד המשכיל, שתי השפות אינן מעידות על מוצאם של התושבים במרשה. מעל מערכת המערות מספר 75 נמצאה כתובת הליוֹדוֹרוֹס שנחרתה על מצבת אבן ביוונית. בכתובת מודיע סלווקוס הרביעי להליודורוס – ׳הממונה על העניינים׳ – על מינויו של אולימפיודורוס לאחראי על המקדשים במחוז. בספר מקבים ב׳ (פרק ג׳) מופיע סיפור המתייחס כנראה להוראה זו. מתואר שם כיצד הליודורוס בא למקדש בירושלים בשליחות המלך ודרש מהכהן הגדול חניה את אוצרות המקדש. על פי המסופר שם פרש נורא הכה בו והוא כמעט מת, אך חניה הקריב עבורו קרבן והצילו.

מכל מה שתיארנו עד עתה אין ראיות להשפעה יהודית במרשה. הממצאים שהזכרנו דווקא מצביעים על היעדר השפעה שכזו.

יונים או תרנגולות?

לארכאולוגים יש סימנים אחדים המסייעים להם להבחין בין יישוב יהודי ליישוב נכרי. המובהק שבהם הוא שיעור נמוך של עצמות חזיר, המלמד על שמירה חלקית לפחות על דיני הכשרות. מיון האשפה במרשה הניב שפע של עצמות חיה ועוף, אך מעט מאוד עצמות חזיר. שלושים אחוז מהעצמות שנמצאו היו של תרנגולת – שיעור גבוה באופן יחסי. לפי המקובל במחקר התרנגולות יובאו למזרח התיכון על ידי הפניקים, והתפשטו מסוריה דרומה באמצע האלף השני לפסה״נ.

לצד הריבוי של עצמות תרנגולת נתגלתה במרשה תופעה לא ברורה נוספת: במקום יש למעלה מ־85 מערות קולומבריום – הריכוז הגדול ביותר של מערות מסוג זה שנמצאו בארץ. מדובר במערות גדולות מאוד שנחצבו בהן מאות גומחות משולשות המסודרות בשורות זו מעל זו. התאוריה המקובלת היא שמערות אלה שימשו לגידול יונים – עוף כשר הראוי גם לשמש קרבן. ניתן גם לאכול את ביצי היונים, והלשלשת שלהן יכולה לשמש כדשן. אך ריבוין של עצמות תרנגולת במרשה מעלה השערה שבמערות הקולומבריום קיננו דווקא תרנגולות ולא יונים.

הגומחות במערות הקולומבריום מגיעות עד לתקרה, וספק אם הייתה זו דרך נוחה לגידול תרנגולות שאינן מצטיינות בתעופה. על כן סביר יותר לומר שהמערות נועדו ליונים, אלא שעצמות יונים לא התגלו כמעט במרשה. אפשר אמנם לטעון שחיפוש עצמות יונים בערמות האשפה דומה לחיפוש מחט בערמת שחת, אבל כיוון שהחופרים הצליחו למצוא במהלך סינון העפר חרוזי זכוכית זעירים, אין סיבה שלא יימצאו גם עצמות יונים, והעובדה היא שבמרשה נמצאו עצמות תרנגולת רבות ולא נמצאו עצמות יונים. נותרה שאלה קריטית בעניין מרק העוף: מי המציא את הפניצילין היהודי – היהודים או האדומים ממרשה?

יש חור בכלי

גם מקוואות, הנחשבים סממן מובהק ליישוב יהודי בתקופת הבית השני, לא נמצאו במרשה. ביותר מעשרים מערות נמצאו אמנם אמבטיות חצובות בסלע, אך הן אינן עונות ברובן על אף אחת מהדרישות המוכרות לנו מימי בית שני למקווה טהרה. יש גם בתי מרחץ הכוללים מערכת משוכללת להובלת מים ולהתזתם, אך זו נועדה לשמור על פרטיות הרוחץ בעת הזרמת המים ולא למלא את בית המרחץ במי גשמים או במי מעיין כפי שנדרש בהלכה במקווה טהרה. גם בתיעוד החפירות שערכו הארכאולוגים רוברט מקליסטר ופרדריק בליס במרשה בשנים 1902-1900 מוזכרים שני בתי מרחץ עם מדרגות המוליכות לתוכם, כפי שמצוי במקוואות טהרה, אך לא תוארה מערכת להולכת מי גשמים או מי מעיין.

נראה אם כן שבכל הקשור לדיני טהרה לא היה הרבה מן המשותף בין האדומים שחיו במרשה לבין היהודים. עם זאת, ב־419 כלי חרס – מתוך כ־33 אלף שנמצאו במרשה – מופיע סממן ייחודי: חור קטן שנוקב בכוונה בכלי השלם. במשנה במסכת כלים, המתארת כיצד נטהרים כלים שנטמאו, נאמר: ״כלי חרס … שבירתן היא טהרתן״ (כלים ב׳, א׳). בהמשך (ג׳, א׳) נאמר כי בכלי חרס המיועד לנוזלים די בנקב שדרכו זורם הנוזל כדי שייחשב שבור ועל כן טהור, ואילו בכלי שמיועד למוצק על החור להיות בגודל זית לפחות. ההיגיון שביסוד הדברים הוא שכאשר יש בכלי נקב הוא כבר אינו נחשב לכלי: ״חרס שניקַב … טהור, מפני שבטל שם כלי מעליו״ (שם, ג׳).

הייתכן כי כל כלי החרס שנמצאו נקובים נטמאו בשל מגע עם טומאה ובעליהם החליטו לעשות בהם נקב כדי שייחשבו שבורים ועל כן טהורים? הנקבים שנמצאו בכלי החרס במרשה קטנים ברובם מגודל הזית הסורי שאליו מתייחסת כנראה המשנה – נפח של כשלושה סמ״ק – אולם ההפרש אינו גדול. מספר רב של כלי חרס נקובים באופן דומה נמצאו בחפירות בקרבת הר הבית ובאתרים אחרים ברובע היהודי בירושלים המתוארכים לתקופה הרומית. כלים נקובים דומים נמצאו בקרית אתא ובתל בית מרסים, אך אלה תוארכו לתקופת הברונזה ולתקופת הברזל הקדומות בהרבה לממצאים בתל מרשה. גם בסילצ׳סטר שבאנגליה תועדו 57 כלי חרס נקובים מתקופת הברזל ומהתקופה הרומית, ויש מן הסתם דוגמאות נוספות רבות שלא תועדו, שכן ארכאולוגים לא מייחסים בדרך כלל חשיבות לנקבים מסוג זה בכלי חרס ועל כן גם לא טורחים למנות אותם ולתעדם.

אחת התאוריות גורסת כי מדובר בכלים ששימשו לבישול בשר קרבנות והם נוקבו כדי להבטיח שלא יוחזרו לשימוש רגיל, אך במקרה כזה היה מן הסתם פשוט יותר לשבור אותם לגמרי כפי שמציעה המשנה. ניקוב כלי חרס באופן שלא יפורר אותו לגמרי הוא מלאכה לא פשוטה. ורד נעם ואיאן שטרן שחקרו את תופעת הכלים הנקובים במרשה טוענים כי הכלים הם ברובם כלי אכילה ולא כלי בישול, כי הימצאותם של רבים מכלים אלה באחוזת קבר מספר 955 מעידה שהם שימשו כנראה בטקס קבורה כלשהו, וכי העובדה שנמצאו כלים מסוג זה לא רק מחוץ לירושלים אלא אפילו מחוץ לארץ ישראל רומזת לכך שמדובר אולי במנהג אוניברסלי הקשור לסעודות פולחניות. ייתכן כי ייחסו קדושה לכלים ששימשו בסעודה מסוג זה ולכן לא רצו לשבור אותם, אך גם לא רצו שייעשה בהם שימוש בחיי היומיום ועל כן פגמו אותם באמצעות ניקובם.

ובכן, האם נהגו האדומים תושבי מרשה לפי מנהגי היהודים, או שמא אצל עמים שכנים מתפתחים באופן טבעי קווי דמיון באורח הפולחן? האם היה נוהג פולחני משותף לתרבויות שונות העשוי להסביר מדוע נמצאו במקומות מרוחקים זה מזה כלים מנוקבים? הממצאים ממרשה – בדומה לאוכלוסייתה – אינם חד משמעיים. שלושים שנות חפירה באתר הניבו יותר שאלות מתשובות, והמון חרסים. לכן, אם יהיה לכם יום אחד דחף ללכלך את הידיים, תמיד יימצא באתר מקום לחופרים נוספים. החפירה והסינון נעשים בתוך המערות, ושם קריר למדי אפילו בימי הקיץ הלוהטים. מרשה אינה דומה לעיר דוד, שבה קופצים שמות מקראיים מתוך העפר, אבל אם יש את נפשכם לדעת מעט יותר על תערובת התרבויות ביהודה הקדומה, מי יודע מה תוכלו לגלות.

The post חפירה מלאת חורים appeared first on סגולה.

שנת 30 לפסה"נ. יהועזר ואלעזר ממשפחת גולית שביריחו הגיעו לארמונו של הורדוס אשר ניצב סמוך לביתם. בהיותם מנכבדי העיר ומעשיריה הם החליטו להעז ולבקש מהמלך הקלה מיוחדת במסים על תבואת השנה שחלפה בשל ההרס הנורא שפקד את העיר בעקבות רעידת אדמה. השמועות על המלך האכזר שכבש את ירושלים בעזרת הצבא הרומי עשו להן כנפיים, וחשש כבד קינן בלבם פן יבולע להם בגלל בקשתם החצופה. עם הגעתם לארמון הופתעו מדרישת השומרים לטבול במקווה שנמצא בכניסה. כששאלו מדוע עליהם לטבול נאמר להם כי המלך ואנשי החצר מקפידים בתקופה זו, סמוך לחג הפסח, על אכילה בטהרה. יהועזר ואלעזר שיערו כי לא יעלה בידם לפגוש את המלך פנים אל פנים והם ייאלצו לשטוח את בקשתם בפני אחד השרים או הפקידים. להפתעתם הורו להם השומרים, ללא שעברו תחקיר קפדני במיוחד, להיכנס לחצר ענקית מוקפת עמודים שבה חיכו עוד עשרים אנשים לפחות. בקצה החצר הם ראו טרקלין ובו כס המלכות שהיה ריק. אחד מאנשי החצר אמר להם כי המלך מתעכב כיוון שהוא טובל במקווה לאחר שרכב על סוס בערבות יריחו וכי הוא אמור להיכנס בקרוב, וכך אכן היה. כעבור זמן לא רב הם זכו למפגש אישי ומרגש עם המלך לאחר שנקראו לגשת לטרקלין שבו ישב כעת הורדוס. המלך האזין לדבריהם בקשב רב אך לא הבטיח דבר.

את הסיפור הדמיוני הזה — או סיפור אחר דומה לו — לא תמצאו בכתבי יוסף בן מתתיהו. כשיוסף בן מתתיהו מתאר את הורדוס הוא חוזר שוב ושוב על מאפיינים שונים בתכלית של המלך אשר סבו האדומי התגייר בימי החשמונאים יחד עם רוב האדומים. יוסף בן מתתיהו יוצא בחמה גלויה נגד המלך שהפר את 'חוקי האבות' בהכניסו לירושלים משחקי גלדיאטורים, הצגות תאטרון ואף כתובות ואותות ניצחון של הקיסר, וטוען כלפיו כי בהחניפו לקיסר הפר את חוקי היהודים ('קדמוניות היהודים' ט"ו, 267־276, 328). לדבריו, בשלב מסוים התבצר הורדוס מבודד בחצר מלכותו והקיף עצמו באנשי ביטחון, ושנים אחדות קודם לפטירתו הוא חשש מקשר נגדו ולא נתן אפילו לידידיו להיכנס לארמנותיו (שם, ט"ו 327, ט"ז 241־243).

אלא שעל אף עמדתו הנחרצת של בן מתתיהו, אחדים מהפרטים בסיפור הדמיוני שעמו פתחנו מוכחים לאור הממצאים הארכאולוגיים שנחשפו בארמונותיו של הורדוס, ובעיקר בארמונו הראשון ביריחו.

טבל או לא טבל?

39 מקוואות נתגלו בארמונותיו השונים — מספר גדול ללא ספק. האורחים שביקשו לפגוש בהורדוס בארמון הראשון שבנה ביריחו, המכונה במחקר 'הגימנסיון', הופנו לאחד ממתקני הטבילה שהיו במקום. המכובדים יותר נכנסו לבית מרחץ רומי שהיו בו חדרי הלבשה אחדים וחדרי מרחץ חמים ופושרים, וקינחו בטבילה במים קרים במקווה טהרה. האורחים האחרים הופנו למקווה טהרה פשוט. גם בארמונות האחרים של הורדוס היו לאורחים אפשרויות אחדות להיטהר. לעתים נראה כי הארמונות הוקפו במקוואות טהרה: מקווה בכניסה לארמון שונית הסלע בקיסריה, שני מקוואות בארמון המערבי במצדה ושני מקוואות בארמון בהרודיון תחתית. לעתים טבלו אנשי החצר והאורחים בבתי מרחץ רומיים שכללו גם מקוואות. בבתי המרחץ היו ברכות קטנות שבהן חוממו המים באמצעות הזרמת אוויר חם מתחת לרצפה, ובסיום הרחצה טבלו האנשים במקווה. כך היה בבתי המרחץ שנבנו בחצר הארמון השני ביריחו, סמוך לארמון הצפוני במצדה, בהרודיון תחתית, במבצרי קיפרוס עילית ותחתית שמעל ליריחו ובמבצר מכוור שבעבר הירדן.

אולם המעניינים ביותר הם המקוואות שיועדו כנראה להורדוס בכבודו ובעצמו. אלה שולבו בבתי מרחץ רומיים מפוארים ביותר ומוקמו באזורים הפנימיים של הארמונות, ועל כן סביר לשער כי יועדו למלך. הבולט שבהם הוא בית מרחץ מפואר בארמון השלישי ביריחו. בית המרחץ נבנה בטכניקת בנייה רומית מיוחדת הקרויה 'אופוס רטיקולטום' והוצמדה אליו ברכת טבילה. כך היה גם במבצר ההר המפורסם בהרודיון, ואילו בארמון הצפוני במצדה, שכלל שלושה מפלסים, נבנה בית מרחץ עם מקווה בכל אחד מהמפלסים. מקוואות נוספים, ששימשו את החיילים ואת אנשי החצר של הורדוס, מוקמו בקצה הארמונות, ומכאן ראיה נוספת לכך שהמקוואות שמוקמו באזורים הפנימיים של הארמון יועדו להורדוס עצמו.

הורדוס הציג חידוש ארכיטקטוני, תרבותי ותפיסתי כששילב מקוואות טהרה יהודיים בבתי מרחץ רומיים. בית המרחץ היה המוסד החברתי החשוב ביותר בחייהם של אנשי רומא. שם הם נפגשו, דיברו ואכלו יחדיו. הורדוס הפך את הפריגידריום הרומי — חדר המים הקרים שכלל ברכה רדודה ללא מדרגות אשר נועדה לקירור הגוף לאחר המרחץ החם והייתה מרכיב בסיסי בכל בית מרחץ — למקווה טהרה. במקום לשהות בברכת הטבילה במשך זמן מה כנהוג במרחץ, טבלו במקווה את מלוא הגוף ויצאו מיד. כך חוברו יחדיו ההלכה היהודית והתרבות הרומית למתקן משולב חדש שגישר על שני עולמות מנוגדים.

מה הניע את הורדוס ליצור את החידוש הזה? בניסיון לענות על שאלה זו מתנגשות ההיסטוריה והארכאולוגיה. מצד אחד, ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו מתאר את הורדוס בפרטי פרטים כפסיכופת שהוציא להורג את אשתו האהובה מרים החשמונאית ושלושה מבניו מכיוון שחשד בהם שהם מבקשים להדיחו מכס המלכות ולרשת אותו, וכמי שהעריץ את אוגוסטוס ובנה עבורו מקדשים פגניים בארץ. כיצד ייתכן שאדם כזה הקפיד כל כך על דיני טומאה וטהרה? מצד שני, הממצאים הארכאולוגיים מעידים כי הורדוס בנה מקוואות רבים בארמונותיו, כולל בחלקים הפנימיים ששימשו רק אותו ואת משפחתו. ועדיין ניתן להקשות: אולי הורדוס רק ניסה לעשות רושם טוב על אורחיו היהודים והציג בפניהם מצג שווא כאילו הוא מחויב לתורה ולמצוות?

בטרם נחרוץ את דינו של הורדוס הבה ננסה לחשוב כיצד היינו שופטים אותו לאור הממצאים מארמונותיו לולא היו בידינו דבריו של יוסף בן מתתיהו. לאור חשיפתם של מקוואות טהרה רבים כל כך בארמונותיו אין ספק כי הורדוס והסובבים אותו הקפידו על דיני טומאה וטהרה. גם אם נאמר שמטרת המקוואות הממוקמים בחלקים הפומביים של הארמון הייתה לכסות על פרצופו האמיתי של המלך, הרי שאיש מהאנשים שבפניהם רצה הורדוס להצטייר כצדיק לא היה אמור להיכנס לאזורים הפנימיים של הארמון ולראות את המרחצאות הפרטיים שהיו בהם. מדוע אם כן בנה הורדוס מקוואות גם באזורים אלה?

עצם הטענה שהורדוס ביקש להתחנף לקהל היהודי היא בעייתית למדי: הורדוס הקים סמוך לבית המקדש תאטרון, אמפיתאטרון והיפודרום וקיים שם בין השאר משחקי גלדיאטורים אשר עוררו התנגדות ציבורית עזה. הוא לא היה מסוג השליטים החוששים מדעת הקהל, ולכן אין בסיס להשערה שהמקוואות נועדו להחניף ליהודים.

מהממצאים הארכאולוגיים עולה אם כן שהורדוס ובאי ביתו נהגו להיטהר מעת לעת. כיצד מתיישבים הדברים עם תיאוריו של יוסף בן מתתיהו המציגים את הורדוס באור שלילי כאדם שהפר ברגל גסה את חוקי האבות? למען האמת גם בספרו של יוסף בן מתתיהו התמונה מעט מורכבת יותר, וגם שם נגלה רמזים ליחסו האוהד של הורדוס ליהדות ולמצוותיה.

עם הגוי הזה את לא מתחתנת!

טובי בניו של הורדוס נשאו נשים נכריות, ומן הסתם היו אלה נישואין דיפלומטיים. אלכסנדר, בנו ממרים החשמונאית, התחתן עם גלפירה בת ארכילאוס מלך קפדוקיה; הורדוס אנטיפס, בנו ממלתקי השומרונית ולימים שליט הגליל ועבר הירדן, התחתן עם בתו של ארטס מלך הנבטים. אך כששלום, אחותו התככנית של הורדוס, ביקשה להתחתן עם השר הנבטי סילאיוס, הורדוס התנגד. הוא דרש שהנבטי יימול קודם, אך סילאיוס סירב והנישואין לא יצאו לפועל. שתיים מנינותיו של הורדוס, דרוסילה וברניקי, בנותיו של המלך אגריפס הראשון, נישאו אף הן לגויים. אגריפס דרש מעזיז מלך אמסה ומפולימון מלך קיליקיה להימול כדי לשאת את בנותיו, והם אכן נימולו. דרוסילה הייתה אמורה תחילה להינשא לאפיפנס מלך קומגנה, אך כיוון שהאחרון סירב להימול הנישואין בוטלו.

מתברר אם כן שבמשפחת הורדוס התנגדו לנישואין של אישה יהודייה עם גבר נכרי, אולם למצב ההפוך לא הייתה התנגדות והורדוס ובניו נישאו לנשים נכריות. נראה שהסיבה לכך היא שבאותה תקופה השיוך לעם היהודי נקבע על פי האב, בשונה מההלכה הרווחת בספרות חז"ל שלפיה הוא נקבע על פי מוצאה של האם. סביר להניח כי הנשים הנכריות שהוכנסו למשפחת הורדוס הודרכו להתאים עצמן לאורח החיים היהודי, אך אין לדעת אם הן התגיירו בדרך כלשהי. על כל פנים, מההתעקשות שבנות המשפחה יינשאו לגברים נימולים ניתן ללמוד כי הזהות היהודית הייתה חשובה להורדוס וליורשיו, וכי גם לנישואי תערובת ממניעים דיפלומטיים היו גבולות.

לקדש שם שמים

חז"ל קבעו: "מי שלא ראה בניין הורדוס לא ראה בניין נאה מימיו" (בבא בתרא ד:), ואכן, חומות הר הבית של ימינו והממצאים הארכאולוגיים מהחפירות שנערכו ממערב להר הבית ומדרומו אינם מותירים ספק: זה היה המתחם המקודש הגדול והמפואר ביותר בעת העתיקה. גם יוסף בן מתתיהו לא נותר אדיש למפעל הבנייה הכביר של הורדוס ותיאר את המקדש שבנה במלוא תפארתו. אך מדוע דווקא הורדוס הוא שזכה לבנותו?

בנאום המובא אצל יוסף בן מתתיהו מסביר הורדוס מדוע החליט לבנות מחדש את בית המקדש. לטענתו מגיע לקדוש ברוך הוא מקדש מפואר מזה הנמוך והפשוט שנבנה בימי שיבת ציון תחת אילוצים פוליטיים. הורדוס אומר שוב ושוב כי הוא פועל מתוך חסידות דתית כלפי הא־ל. אך מדוע הוא חשב שדווקא הוא מתאים לממש את היוזמה הזו? בנאומו מדגיש הורדוס כי קשריו עם הרומים מאפשרים לו לתקן מה שנפגם בעבר, לבנות מקדש מפואר וכך להשיב לא־ל על הטובות שגמל עמו ('קדמוניות היהודים' ט"ו, 382־387).

בהזדמנות אחרת התבקש ניקולאוס מדמשק, סופרו הנכרי ויד ימינו של הורדוס, להיות מליץ יושר בפני מרקוס אגריפס ואנשיו למען יהודי איוניה — ערים יווניות לחופה המערבי של תורכיה של ימינו — שסבלו מהתנכלות של הרומים. טענתו המרכזית של ניקולאוס הייתה כי על הרומים לכבד את הזכויות הדתיות של היהודים ברחבי העולם ההלניסטי, ולו רק בשל נאמנותו של הורדוס כלפיהם. מאוחר יותר גם הורדוס עצמו זקף לזכותו את הסכמתו של אגריפס להיענות לבקשה (שם, ט"ז 27־63).

אין ספק שבשני המקרים מדובר בתעמולה פוליטית, אך היא מלמדת כיצד ביקש הורדוס לעצב את דעת הקהל: המלך דואג לזכויותיהם הדתיות של היהודים וגם קרבתו לרומא נעשית לטובת היהודים. רוצה לומר: אם הורדוס לא היה שליט חזק שהרומאים מתייחסים אליו בכבוד, לא היה מי שיבנה את בית המקדש המפואר וידאג ליהודים ברחבי האימפריה.

לפגוש את המלך

הורדוס, המתואר על ידי יוסף בן מתתיהו כמלך רודף ורדוף, חשדן, נקמן ואכזר, דומה בעינינו למלכת הקלפים ב'עליזה בארץ הפלאות' אשר בכל משפט שני הפטירה "ערפו את ראשו!" — ואנשיו אכן ערפו לא מעט ראשים. מי ירצה בקרבתו של מלך כזה? כפי שכבר הראינו, יוסף בן מתתיהו מספר שהורדוס הקיף עצמו בשומרי ראש ובערוב ימיו אסר אפילו על הקרובים לו ביותר לשהות במחיצתו. העלילה הדרמטית והמפורטת של חייו ושל היחסים בחצר המלכות המשפחתית, כפי שיוסף בן מתתיהו פורס אותה בפנינו, רצופה תככים, אינטריגות וסערות נפש של מלך מגלומן ופרנואיד, והיו שטענו כי הורדוס לקה במחלת נפש כלשהי אשר החמירה לקראת סוף ימיו.

אך לצד כתבי בן מתתיהו יש בידינו תיאור שונה של הורדוס ושל יחסיו עם הסובבים אותו כפי שעולה מהממצא הארכאולוגי. התכנית האדריכלית של ארמונותיו הרבים — אם רק נדע לנתח אותה נכונה — מאפשרת לנו לשחזר את חיי החצר ואת היחסים בין המלך לבין אנשי החצר והאורחים שפקדו את הארמונות. הארמונות תוכננו על ידי המלך ולכן הם משקפים את הדרך שבה שאף הורדוס למלוך. כאן מחכה לקוראיו של יוסף בן מתתיהו הפתעה.

הבה נשוב אל יהועזר ואלעזר בני גולית שעמדו לפגוש את הורדוס בארמון הראשון ביריחו. כזכור, מיד עם כניסתם לארמון הם הגיעו לחצר ענקית מוקפת עמודים ומולם היה טרקלין פתוח לרווחה שבו ישב המלך. כמו כל הציבור שהתכנס בחצר, הם יכלו לחזות במלך והמלך ראה אותם. הארמון נבנה כך שיאפשר מפגשי מבט הדדיים וחילופי דברים בין הורדוס לאורחיו. שנים אחדות אחר כך בנה הורדוס ארמון נוסף ביריחו, צפונית לארמון הראשון. המבקרים בארמון החדש נכנסו לחצר שהיו בה בית מרחץ רומי, מקווה וברכות שחייה, הם עברו באכסדרת עמודים ומיד ראו את המלך שישב בחדר קבלה פרטי. הם נופפו למלך לשלום או החליפו אתו מלות ברכה עוד קודם שפגשו את האורחים האחרים שהוזמנו, ורק אחר כך הם המשיכו לאולם עמודים רחב ידיים שבו התכנסו כולם. המלך הצטרף אליהם מאוחר יותר, לאחר שכל המוזמנים הגיעו.

נרחיק כעת לקיסריה, העיר שהורדוס הקים מחדש כעיר מעורבת של יהודים ונכרים, ובנה בה יותר מבכל עיר אחרת. על חוף הים, סמוך לתאטרון המפורסם הפעיל עד ימינו, נבנה ארמון על שונית סלע ובמרכזו ברכת מי ים מוקפת עמודים. המלך ישב בחדר מפואר סמוך לברכה וצפה באורחיו מתרחצים, משחקים ונהנים על גדותיה.

הארמון המרשים ביותר מבחינה ארכיטקטונית, וכנראה גם המרשים ביותר בכל רחבי האימפריה הרומית בתקופתו, נבנה דווקא במדבר — הארמון הצפוני של הורדוס במצדה. הוא כלל שלושה מפלסים של אולמות עמודים התלויים על צוק הסלע. היו אלה אולמות קבלה שנועדו להתוועדות של האורחים ואפשרו מפגש ללא מחיצות עם הורדוס עצמו.

בכל הארמונות הללו, שנבנו במחצית הראשונה של תקופת שלטונו (הורדוס מלך בשנים 37־4 לפסה"נ), הקיף המלך את עצמו באנשי חצר ובאורחים, ומשמעות הדבר היא שעל פי הממצאים הארכאולוגיים הורדוס חתר בתקופה זו למגע עם זולתו.

השינוי חל בשליש האחרון של ימי מלכותו. הארמונות שבנה בתקופה זו הם בעלי אופי שונה לחלוטין. הארמון המפואר ביותר שנבנה אז הוא הארמון השלישי ביריחו שמוקם על גדות נחל פרת (ואדי קלט). האורחים הופנו לאולמות עמודים רחבי ידיים ולחדרי אירוח נוספים, אך היה רק אולם אחד שממנו ניתן היה ליצור קשר עין עם הורדוס אשר הסתגר בחדר הכס הפרטי שלו. כדי להגיע לאולם זה ולגשת אל המלך היה צורך לעבור חדרים אחדים, פרוזדורים ושומרי סף. ניכר כי הורדוס לא היה מעוניין שאורחי הארמון יגיעו אליו וכי הפך פחות נגיש לקהל.

גם בארמון המערבי במצדה, ארמון שהורדוס הרחיב בהדרגה במהלך שלטונו, לא היה פשוט לפגוש את המלך. אורחיו של הורדוס נאלצו לעבור חדרים אחדים, כניסות ומעברים עד שהגיעו לחדרו הפרטי. בניגוד לארמונות האחרים, בארמון זה לא היה אולם התכנסות שבו המתינו למלך. מבקרים לא היו רצויים בארמון זה. חדרי הארמון הרבים יועדו ברובם לפקידים, לשרים ולאנשי מנהל, וגם עבורם הורדוס לא היה נגיש.

מתברר אם כן שרק כעשר שנים לפני מותו ביקש הורדוס להתרחק מאורחיו וממבקריו. ניתן אולי לקשור זאת למחלת הנפש שלו, אולם התנהגות שכזו לא הייתה נדירה כלל בקרב שליטים בעולם ההלניסטי ובקרב שליטים בכלל. לא כל מלך מעוניין להיות קרוב לשריו, למקורביו ולאורחיו. מה שמעניין יותר הוא הצד השני של המטבע: במשך רוב ימי מלכותו הורדוס ביקש להיות נגיש לאורחיו, לשריו ולאנשי חצרו. הוא לא חשש ממפגש עם מבקרים רבים ורצה להרשים אותם בנוכחותו.

 ,

רצח אופי?

אין חולק על כך שהורדוס היה מלך קשוח, לעתים אף אכזר, שביקש להאדיר את שמו ולהתקרב לרומא, וגם אין ספק כי רבים ממעשיו נגדו את התורה ואת האתוס היהודי בימיו. אולם אל לנו להסתפק במה שכתב עליו יוסף בן מתתיהו. כשאנחנו בוחנים את הממצאים הרבים והמרשימים מארמונותיו עלינו לשים לב כיצד משתקפות מתוכם דמותו של המלך וחצר מלכותו. אל לנו להתעלם מעדויות חד משמעיות על אופיו ועל התנהלותו, גם אם הן עומדות בסתירה לנאמר במקורות הכתובים. הרי אלה לא ירדו משמים אלא נכתבו בידי מי שביקשו לעצב דימוי היסטורי מסוים. ליוסף בן מתתיהו הייתה נקודת מבט משלו, שהושפעה מתפיסת עולמו ומהאינטרסים ששירתו אותו. בניגוד לכך, הממצאים הארכאולוגיים — אם רק נפרשם נכון — מספרים את סיפורו האמיתי של הורדוס מזווית אישית ובאופן בלתי אמצעי וחד משמעי.

הורדוס צועק אלינו מבין עמודי הארמונות ומהמקוואות הרבים: "אני הייתי יהודי טוב". האם נאמין לו? ההכרעה נתונה בידינו, אך חשוב לזכור כי מדובר בעדויות רבות מכלי ראשון הגלויות לפנינו באתרים רבים בארץ ובמוזאון ישראל. בואו לשפוט אותו בעצמכם.

The post היהודי הטוב appeared first on סגולה.

הדרכים הראשיות בתוואי הסחר הקבוע של בני השבט נקראו ‘דרך הבשמים‘, ולאורכן הוקמו תחנות קבע, חאנים ומצודות הרחוקים זה מזה כעשרים קילומטר — מהלך גמל ביום אחד. בתחנות אלה ניתן היה להצטייד במזון ובמים, להחליף גמלים פצועים ועייפים ואף ללון בלילה. השירות שניתן היה אמין ומקצועי, וכך הפכו בני השבט עד מהרה למובילי סחורות מבוקשים מאוד, ובעקבות כך גם עשירים מאוד.

,

עושר אגדי

מעט מאוד ידוע על תרבותם ועל קורותיהם של בני השבט, שכן הם לא כתבו על כך דבר. רוב המידע עליהם מגיע מגורמים שבאו אתם במגע — עמים שלחמו בהם או סחרו אתם — וממקורות ששמעו עליהם מכלי שני ושלישי כמו היסטוריונים יוונים ורומים. בזכות ציורים ושמות אלילים שחרתו על סלעים לאורך מסלולי הסחר אנחנו יודעים כי הנבטים היו עובדי אלילים — כמו רוב השבטים הערביים לפני עליית האסלאם. דוגמאות לחריתות המתארות את אל ההר הערבי דוּשַרַא, את אלת האהבה אל־עוּזַא ואת אלת הלבנה אל־מַנַאת ניתן לראות עד היום בוואדי ראם שבירדן, סמוך לשרידי מקדשים לאלים אלה. במשך זמן רב סירבו בני השבט להשתקע ביישובי קבע, אך לבסוף הבינו כי לא ניתן להמשיך לשוטט בדרכי המדבר עם אלפי נשים וילדים. הם חיפשו אפוא מקום יישוב גדול, אך נסתר ומרוחק מדרכי המסחר, שבו יוכלו לשכן את בני משפחותיהם, ולא פחות חשוב מכך, להגן על אוצרותיהם. תכנית ההתיישבות יצאה לפועל במאה הרביעית לפסה״נ, כאשר בני השבט כבשו מידי האֵדומים את העיר הנסתרת פטרה שבהרי עבר הירדן המזרחי. מהלך זה היה סנונית ראשונה בתהליך השתקעותו של השבט ביישובי קבע נוספים ואף בערים. הם החלו להשתלט על אדמות האדומים יושבי עבר הירדן ודחקו אותם מערבה לתוככי ארץ ישראל. מכאן קצרה הדרך להתפשטות השבט עד צפון ערב, עבר הירדן המזרחי, דרום סוריה, הנגב וחצי האי סיני.

בינתיים השתוללה בארץ ישראל מהומה רבתי בעקבות הסכסוך המר שניטש בין יורשי אלכסנדר מוקדון, סכסוך הידוע בשם ‘מלחמת הדיאדוכים‘. היוונים השתלטו על הארץ ופנו לכבוש גם את עבר הירדן המזרחי ולשעבד את יושביו. רק אז הועלה לראשונה שמם של בני השבט על הכתב, ואנשיו כונו על ידי היוונים ‘נבָּטים‘ — השם שבו הם מוכרים עד היום. נראה כי מקור השם הוא במלה הערבית ‘נַבָּטוּ‘, שפירושה חציבה או כרייה, והוא מסמל את כישרונם הייחודי של בני השבט למצוא מקורות מים במדבר ולחפור בורות לאגירתם בשיטות מקוריות. ניסיונותיהם של היוונים לכבוש את ארץ הנבטים לא צלחו — כמו ניסיונותיהם של רוב האויבים האחרים במהלך השנים — שכן רק הנבטים ידעו להסתדר בתנאים הקיצוניים של יובש ולהט שמש ביום ושל קור עז בלילה. איש לא יכול היה לאדוני המדבר.

השתקעות הנבטים ברחבי המזרח התיכון הביאה לשגשוגם ולשכלול דרכי המסחר בין ערי הנמל השונות. בצמתים מרכזיים על אם הדרך הוקמו עשרות תחנות נבטיות, בהן אחדות שחצו את הנגב והובילו לעיר הנמל עזה. הנבטים פיארו את עריהם, בנו מקדשים לאלילים והתמחו בחציבת קברים מדהימים ביופיים בבירתם הנסתרת פטרה. השגשוג הכלכלי והביטחון הפיזי הביאו לפריחה טכנולוגית, והנבטים הגיעו לשיא אמנותי בייצור קרמיקה דקיקה שזכתה לכינוי ‘קליפת ביצה‘. אותו שבט יחיד שיצא אי אז מחצי האי ערב הפך תוך 300 שנה לאומה חזקה, עשירה ובוטחת שבראשה מלך.

לא ידוע מתי וכיצד נולד בית המלוכה הנבטי, אולם שמו של מייסד השושלת — המלך חרתת הראשון — מונצח בכתובת חרותה בסלע בחלוצה המתוארכת לשנת 168 לפסה״נ. המלך חרתת מככב גם בספר מקבים ב‘, שבו הוא מכונה “חרתת שליט הערבים״ (מקבים ב‘ ה‘, ח‘, מהדורת אברהם כהנא). המלך מתואר בספר כאחד הגורמים שהתנכלו — לשמחת החשמונאים — לכהן היהודי הנלוז יסון, שניסה להפוך את ירושלים לעיר הלניסטית ונאלץ לברוח לעבר הירדן המזרחי. המלכים הנבטים הנפיקו מטבעות ועליהם דמות דיוקנם. בהשפעת הסביבה הפרסית דוברת הארמית הכיתוב על המטבעות היה בארמית ולא בערבית.

הסכסוך היהודי ערבי הראשון

היחסים בין ממלכת החשמונאים לממלכת הנבטים היו בשלב הראשון ידידותיים מאוד. יוסף בן מתתיהו מתאר שיתוף פעולה בין היהודים לנבטים אשר דאגו לשלומם של יהודי הגלעד שהיו נתונים תחת לחץ היוונים:

ויהודה המקבי ויונתן אחיו עברו את ירדן הנהר והמשיכו בדרכם מהלך שלושה ימים ממנו ופגעו בנבטים שקידמו פניהם בשלום. והם [הנבטים] סיפרו לו על האנשים [היהודים] בגלעד, שרבים מהם נתונים (בכל) רע כשהם כלואים במצודות ובערי הגלעד, והאיצו בו שימהר אל הגויים וישתדל להציל את בני עמו מידם (קדמוניות היהודים י״ב, 335־336).

יחסי הידידות בין שתי הממלכות התאפשרו בזכות האויב היווני המשותף, ובזכות העובדה שלכל אחת מהן היה מרחב מחיה משלה: הממלכה החשמונאית פעלה במרכזה של ארץ ישראל ובצפונה, ואילו הנבטים פעלו בעבר הירדן המזרחי ובנגב. היחסים בין שתי הממלכות התערערו עם שגשוגה של ממלכת החשמונאים בימי אלכסנדר ינאי, לאחר שזה החליט להרחיב את ממלכתו על חשבון השכנה הנבטית.

אלכסנדר ינאי פלש מזרחה לעבר הירדן, כבש ערים ומבצרים והטיל מס על הנבטים. במקביל הוא כבש גם את עזה — עיר הנמל הנבטית העיקרית באזור — והרס את הנמל שלה כדי לפגוע בסחר הנבטים ולהרחיק אותם מארץ ישראל. זו הייתה מכה קשה מאוד למערך המסחר הנבטי בנגב. שיירות הגמלים שהגיעו מים סוף נהגו לפרוק את סחורותיהן בעזה כדי להשיטן לאירופה, ובעקבות הרס הנמל הן נאלצו לנוע צפונה לאורך הרי מואב והגלעד עד לערי הנמל הסוריות.

הנבטים לא עברו על הדבר בשתיקה, ועבדת הראשון, המלך השלישי בשושלת, הכריז מלחמה על אלכסנדר ינאי. הוא הביס את הצבא החשמונאי בקרב שנערך בגולן והצליח להשיב לידיו אחדים מהמבצרים ומהערים שנלקחו מהנבטים בעבר הירדן המזרחי. יורשו, המלך חרתת השלישי, פלש לממלכת החשמונאים, איים לתקוף אותה ונסוג לבסוף רק בעקבות הסכם שנחתם בין הממלכות.

ההמשך לא היה נעים יותר: האחים החשמונאים אריסטובולוס השני והורקנוס השני, שהתקוטטו על כתר המלוכה, עירבו בקלחת את הנבטים והבטיחו להם הבטחות שונות ומשונות אם ייחלצו לעזרתם. הצבא הנבטי הגיע לירושלים בשנת 65 לפסה״נ וצר על הר הבית שבו התבצר אריסטובולוס, אך בסופו של דבר היו אלה דווקא הרומאים שהביאו את הקץ על ממלכת החשמונאים. הללו לא הסתפקו בכך ופלשו גם לארץ הנבטים, אולם לבסוף נסוגו.

במשך עשרות שנים ניסו הרומאים להשתלט על ממלכת הנבטים ללא הצלחה. בשנת 30 לפסה״נ עלה לשלטון המלך עבדת השלישי, שפעל במקביל להורדוס הגדול מלך יהודה. היחסים בין השניים היו מורכבים, בעיקר בשל העובדה שהורדוס היה מלך מטעם הרומאים אך אמו קִיפְּרוּס הייתה נבטית. בסופו של דבר עלו היחסים על דרך המלך, תרתי משמע, וימי מלכותו של עבדת השלישי נחשבים לתקופת זוהר בתולדות הממלכה הנבטית. הוא שיקם את נמל עזה באישורו של הורדוס והחזיר את שיירות הגמלים לנגב. נתיניו המעריצים הקימו לכבודו עיר בנגב וקראו לה על שמו — עבדת — וייתכן שבה גם נקבר.

מחיקה תרבותית

באותם ימים נדמה היה שאיש לא יכול לאדוני המדבר, ועל כן צריך להבין מדוע בא עליהם הקץ. מתברר כי הנבטים עצמם לא יכלו לשפע התרבויות שאליהן נחשפו דרך קשרי המסחר הענפים שניהלו. השפעות מצריות, יווניות ורומיות החלו לחלחל אל הערים הנבטיות. השפה הערבית שבה דיברו נדחקה ואת מקומה תפס ניב נבטי משונה שהורכב מבליל של ארמית וערבית. הנבטים החלו להתבולל ולהתחתן עם שכניהם, ואפילו המלך עבדת הרביעי השיא את בתו לאנטיפס בנו של הורדוס. בהשפעת הרומאים גם בוטל האיסור המוחלט על שתיית יין, ויעידו על כך גתות יין רבות שנמצאו בערי הנבטים. ההיסטוריון היווני סטראבו, בן המאה הראשונה, תיאר את היין הרב שהוגש במשתאות שערכו הנבטים:

הנבטים … נוהגים לסעוד בצוותא בחבורות של 13 אנשים, ובכל משתה ישעשעו את לבם שתי נערות מזמרות. המלך עורך משתאות מפוארים, אולם איש לא שותה בהם יותר מ־11 גביעי יין, כל פעם בגביע זהב שונה
(John F. Healey, The Religion of the Nabataeans: A Conspectus P. 27).

ייחודם של הנבטים הלך והתפוגג. התרבות הנבטית האותנטית נרמסה תחת השפעות צבאיות ושלטוניות זרות ובשל הערצה כמעט עיוורת לתרבות הרומית.

בסופו של דבר כרתו הנבטים ברית עם הרומאים, ובדיכוי המרד הגדול של היהודים בירושלים בשנת 67 השתתף כוח נבטי שכלל אלף פרשים ו־5,000 רגלים. יחסי הידידות בין הרומאים לנבטים נשמרו עד מותו של המלך הנבטי רבאל השני בשנת 106. הרומאים ניצלו את ההזדמנות, כבשו בסערה את הממלכה הנבטית, סיפחו אותה לאימפריה הרומית והפכו את ארץ הנבטים למחוז שנקרא ‘פרובינקיה ערביה‘.

באותה עת החלה האימפריה הרומית לרַשֵת את העולם הקדום בנתיבי סחר ימיים, מהלך שהוזיל את העברת הסחורות מארץ לארץ ולעתים אף האיץ אותה. התפתחות זו פגעה מאוד בכלכלה הנבטית והוציאה מכלל שימוש את רוב תחנות המעבר בדרך הבשמים. חיי הנוודות — שגם כך ננטשו חלקית עוד קודם לכן — הפכו לא רלוונטיים לחלוטין, והנבטים השתקעו בנקודות היישוב שהקימו לאורך דרך הבשמים והפכו אותן ליישובי קבע.

בסוף התקופה הרומית היו בארץ ישראל שבע ערים נבטיות גדולות: עבדת, ממשית, חלוצה, ניצנה, שבטה, מואה ורחובות בנגב. האוכלוסייה עסקה ברובה בחקלאות מדברית ובמקצועות נוספים, ורק מעטים מתושבי הערים עסקו במסחר. מחפירות שנערכו בערים הנבטיות עולה כי השפעת התרבות הרומית הייתה עצומה, והערים נבנו במתכונת של ערים רומיות לכל דבר, החל בתכנון העירוני וכלה באדריכלות הבתים. מקדשים לאלילים רומיים הוצבו בכיכר העיר, מנהגים נבטיים ננטשו לטובת מנהגיה של התרבות החדשה והמורשת הנבטית הלכה והתמוססה. במאה הרביעית, כשהאימפריה הרומית התנצרה, התנצרו גם הנבטים ומקדשיהם הפכו לכנסיות.

לכאורה לא נותר דבר מהתרבות הנבטית המקורית, אולם חכמת אדוני המדבר והיכרותם ארוכת השנים עם סודותיו עמדו להם גם בתקופה הביזנטית, ואלה באו לידי ביטוי ביכולתם המופלאה לאגור כל טיפת מים, לגדל כמעט כל גידול חקלאי בתנאי מדבר ולקיים ערים שלמות ושוקקות על אדמה ללא צל. היין שייצרו הנבטים בנגב היה מצרך מבוקש שבלט באיכותו ובטעמו, ויושבי אירופה התקשו להאמין כי הענבים הנפלאים שממנו נעשה גדלו בלב המדבר.

הישגים מדהימים אלה הפכו את הנבטים מודל הערצה למתיישבים היהודים בנגב לפני קום המדינה ומקור השראה עבורם. הסופרים יונת ואלכסנדר סנד, ממקימי קיבוץ רביבים, מתארים בספר ‘אדמה ללא צל‘ את המפגש הראשון של גיבורי הסיפור עם חורבות העיר שבטה:

כנסיות. אחת, שתיים, שלוש … רצפת פסיפס, אגן טבילה חצוב באבן, פרסקות, כתובות, שעון שמש … היגיון נפלא בניצול שיפועי הרחובות. תעלות חצובות לאורך קירות הבתים מוליכות לבורות מים ולברֵכות פוליגונאליות במרכז העיר. מנשקה רץ מחצר אל חצר, מבור אחד למשנהו … מאה, מאה ועשרים חצרות, יותר, הרבה יותר, שלוש כנסיות … אלפי אנשים, ילדים, בתי אולפנה, המון שוקק. הלכו כאן, ברחוב הזה הלכו, דיברו התלוצצו, ברחוב הזה צחקו … בנגב חיו בני אדם, רבבות בני אדם (יונת ואלכסנדר סנד, ‘אדמה ללא צל‘, עמ‘ 108־109).

,

קץ בצל הסהר

אז מתי ולאן נעלמו לבסוף רבבות הנבטים יושבי המדבר? הקץ התחשר על ראשם עם כיבוש ארץ ישראל על ידי המוסלמים במאה השביעית. הקשרים המסחריים השוקקים שניהלו עם לב האימפריה הביזנטית בקונסטנטינופול ניתקו באחת והלגיטימיות של דתם הנוצרית הועמדה בסימן שאלה: אם אתם ערבים, מדוע אינכם מוסלמים? הכלכלה הנבטית שהושתתה בעיקר על גידול גפנים וייצור יין התערערה מאוד עקב חוסר הביקוש ליין מצד השליטים החדשים. המוסלמים שאפו לצמצם את תעשיית הגפן והיין בממלכתם והטילו על הנבטים מס כבד. בעקבות שבירת מטה לחמם של אדוני המדבר נשברו גם רוחם והמוטיבציה שלהם להתקיים במדבר. הערים הנבטיות ננטשו וחרבו ויושביהן התפזרו ברחבי הארץ. רבים מהם התאסלמו ונטמעו בקרב הערבים יושבי הארץ החדשים, וכך נעלמו הנבטים סופית.

כך בא הקץ על מורשת נבטית בת כמעט 1,300 שנה, מורשת שהתחילה בשבט לא ידוע והסתיימה בעם גדול. התרבות המרתקת של הנבטים, שרובה תואר על ידי צופים מהצד, הייתה ואיננה, ונראה כי קורותיה יישארו ברובם עלומים לנצח.

–

The post אדוני המדבר appeared first on סגולה.

בימי בית המקדש השני הייתה יריחו עיר גדולה למדי, כנראה העיר היהודית השנייה בגודלה בארץ, ולפי מסורת חז"ל כמחצית ממשמרות הכהונה התגוררו בה. גולת הכותרת של השרידים מימי בית שני בעיר ובסביבותיה היא מכלול ארמונות מתקופת החשמונאים ומתקופת הורדוס (על ארמונות הורדוס ראו: איל רגב, "היהודי הטוב", גיליון 44).

הארמונות והחווה החקלאית שלצדם נחפרו על ידי פרופ' אהוד נצר ז"ל במשך למעלה מעשור. נצר שחזר ארבעה ארמונות שונים המיוחסים למלכים החשמונאים שהיו גם כהנים גדולים: 'הארמון הקבור' שנצר תארך לסוף ימי יוחנן הורקנוס; 'הארמון המבוצר' שנבנה כנראה על ידי אלכסנדר ינאי, בנו של יוחנן הורקנוס, על גבי 'הארמון הקבור'; ו'ארמונות התאומים' שנבנו כנראה עבור בניהם של ינאי ושלומציון — הורקנוס השני ואריסטובולוס השני — שני הנסיכים שנאבקו ביניהם על השלטון לאחר מות שלומציון, עד שבסופו של דבר גבר הורקנוס השני על אחיו.

הארמונות והממצאים שנתגלו בתוכם ובסמוך להם מאפשרים לנו לשחזר את אורחות חייהם ואת השקפת עולמם של החשמונאים, שכן הארכיטקטורה של הבית וכליו מעידה על עולמו של בעליו. לארמונות שכאלה ולתכולתם נועד מלכתחילה תפקיד חשוב: לשקף לנתינים — ולשליטים עצמם — את הדימוי ואת הכוונות של דריהם רמי המעלה.

 ,

איפה חדר האורחים?

היסטוריונים רבים שעסקו בחשמונאים על פי המקורות ההיסטוריים העוסקים בהם שמו לב למאפיינים הלניסטיים בולטים הנזכרים בכתבי יוסף בן מתתיהו: הם נשאו שמות יווניים, כמו אנטיגונוס ואלכסנדרה למשל; הקימו צבא שכירים; עשו עצמם מלכים למרות שלא היו מבית דוד; ואף הייתה ביניהם מלכה. כל אלה נראו כצעדים הנובעים מאימוץ עקרונות המלכות ההלניסטית, ונדמה היה שגם באורחות חייהם ובדפוסי החשיבה שלהם דמו החשמונאים לאנשי בתי המלוכה ההלניסטיים של תלמי במצרים ושל סלווקוס בסוריה, אלה שפעם נלחמו נגדם ופעם כרתו עמם ברית.

בשונה מכתבי יוסף בן מתתיהו וממקורות נוספים מהתקופה, חשיפת הארמונות מאפשרת לגלות באופן חד משמעי כיצד נהגו החשמונאים בפועל. כידוע, הם שימשו לא רק שליטים — שלאחר ימי יוחנן הורקנוס אף התהדרו בכתר מלכות — אלא גם כהנים גדולים. מידת העושר והפאר, וכן מאפיינים הלניסטיים בארכיטקטורה, באמנות ובכלים, יעידו באיזו מידה החשמונאים ביקשו להיות חלק מהתרבות ההלניסטית, ובאיזו מידה ניתן למצוא אצלם מאפיינים של זהות יהודית. מבנה הארמונות וסביבותיהם עשוי להעיד גם על הדפוס השלטוני שביקשו החשמונאים לאמץ.

המבנים של ארבעת הארמונות הם קטנים וצנועים יחסית. הארמון הקדום שבהם — זה המיוחס ליוחנן הורקנוס שנהרס כנראה במכוון על ידי בנו אלכסנדר ינאי שבנה על גביו ארמון קטן יותר אך מבוצר היטב — הוא הגדול שבהם ושטחו למעלה מ־2,000 מ"ר. הארמונות המאוחרים ביותר, של הורקנוס השני ואריסטובולוס השני, קטנים באופן משמעותי וגודלם כ־500 מ"ר כל אחד. הדבר מפתיע, שכן יוחנן הורקנוס לא היה מלך — את התואר הזה נשאו בנו ינאי ונכדו אריסטובולוס השני. דווקא כשהחשמונאים הפכו עצמם למלכים וממלכתם גדלה, ארמונותיהם קטנים יותר. הם לא כללו אולמות קבלה גדולים אלא חדרי שינה וחדרי אוכל קטנים, ונראו כבתים פרטיים לכל דבר. מאפיינים אלה בולטים במיוחד בהשוואה לחצרות מוקפות העמודים ולאולמות קבלת האורחים בארמונות הורדוס ביריחו, כמו גם בארמונותיו במצדה, בהרודיון ובמקומות נוספים.

ניתוח ארכיטקטוני של הארמונות מגלה אם כן שהם נועדו למגורים בלבד. חדרי המגורים היו מכונסים כלפי פנים כדי להגן על פרטיותם של הדיירים. המבנים חסרו חדרי שירות ומנהלה לפקידים ולמשרתים, והם לא כללו חדרי אירוח ושינה לאורחים. אלה גם אלה נמצאו בארמונותיו של הורדוס ביריחו, שנבנו מעט מאוחר יותר סמוך לארמונות החשמונאים.,

אליפות העולם בברכות שחייה

בארמונות נחשפו קטעים אחדים של ציורי קיר — פרסקאות — אך רק פסיפס אחד, פשוט במיוחד, וגם הוא בחווה החקלאית ולא בארמונות. הדבר מלמד על היכרות עם האמנות ההלניסטית והרומית, אך גם על שימוש דל יחסית שנעשה בה באתר שאמור להיות מפואר במיוחד. בכל אחד מהארמונות נחשף בית מרחץ יווני קטן, ולמעשה מדובר באמבט רחצה שניתן היה לחמם את מימיו.

גולת הכותרת של המתחם המלכותי נמצאת בחצר שמחוץ לבתי הארמון, שם נחשפו שתי ברכות רבועות בגודל 18X18 מטר אשר שימשו לשחייה. צמוד לברכות נמצא מבנה עמודים שכונה בפי אהוד נצר ‘פביליון‘, וממנו ניתן היה להשקיף על הברכות. בחצרות ארמונות התאומים נמצאו ברכות שחייה נוספות, וברכות קטנות מהן נמצאו ממזרח לארמון הקבור. בסך הכל היו במתחם 11 ברכות, וייתכן שכולן שימשו לשחייה. הברכות הוזנו באמצעות אמת מים שהגיעה מנחל פרת.

ברכות שחייה אופייניות לארמונות של מלכים הלניסטיים ולווילות רומיות מפוארות, ומאוחר יותר בנה גם הורדוס ברכות שחייה בארמונותיו. אך למרבה הפלא מספר ברכות השחייה, הקטנות והגדולות, שנחשפו בארמונות החשמונאים ביריחו רב יותר ממספר הברכות שנמצא בכל מתחם מלכותי אחר בעולם ההלניסטי. דומה שהחשמונאים נמשכו אחר ברכות השחייה מכיוון שהן מסמלות הצלחה ופאר, במיוחד כשהן מצויות בספר המדבר. משיכתם של החשמונאים למים ניכרת גם בסמלים אחרים: על המצבה שבנה שמעון החשמונאי במודיעין לזכר מתתיהו אביו ולזכר אחיו שמתו במלחמות נחקקו אוניות, ואלכסנדר ינאי הטביע במטבעותיו עוגן גדול.

בתוך הארמונות ובמתחם הברכות הסמוך אליהם נחשפו 12 מקוואות. לארבעה מהם היו גם ברכות ‘אוצר‘ סמוכות אשר שימשו להכשרת מי המקווה והן מלמדות לדעתי על אימוץ הלכה פרושית, בניגוד להלכה הצדוקית. גם בארמון הקבור נמצא מקווה עם אוצר. הארמון נחשף רק בחלקו, ונצר שיער שבאגף הסמוך היה מקווה נוסף. מהארמון המבוצר של ינאי נשתמרו רק הקירות החיצוניים ועל כן אין לדעת האם היו שם מקוואות. בארמון המזרחי שבארמונות התאומים נחשפו שני מקוואות, האחד — עם אוצר — סמוך למטבח, והאחר סמוך לבית המרחץ, ואילו בארמון המערבי היו שלושה מקוואות — סמוך למטבח, ליד בית המרחץ ולצד היציאה לחצר הארמון.

המקוואות הללו ניצבו ברובם בחלקים הפנימיים והפרטיים ביותר של הארמונות ונראה ששימשו בעיקר את דייריהם הנכבדים ולא את האורחים. הם מלמדים כי החשמונאים עצמם נהגו לטבול לעתים קרובות. מקוואות נוספים התגלו מחוץ לארמונות, בחלקים הציבוריים של המכלול המלכותי. בגן המזרחי, סמוך למחסנים ולמתקני התעשייה החקלאית, נמצאו שני מקוואות, אחד מהם עם אוצר, וליד מכלול הברכות המונומנטלי שבין הארמונות עמד מקווה קטן נוסף. בגן המערבי, ששימש לאירוח וכלל גם בית מרחץ, נמצאו שלושה מקוואות נוספים, ובהם מן הסתם טבלו האורחים.

הימצאותם של מקוואות רבים בתחומי הארמונות יכול להעיד על הקפדה רבה על כללי הטהרה, והימצאותם בכל האזורים במכלול הארמונות מלמדת שהקפדה זו רווחה בין כל דיירי הארמונות ולאורך כל התקופות.,

הכל מתוצרת הארץ

בארמונות החשמונאים נתגלו כלי חרס רבים המפתיעים בפשטותם. לא נמצאו כל כלים מיובאים כמו כלי טרה סיגילטה מאודמים, אמפורות ליין, נרות הלניסטיים שיוצרו בדפוס או פכיות בושם. כלים מיובאים רבים כאלה נמצאו בארמונות הורדוס ובאתרים הלניסטיים שונים, אך בארמונות החשמונאים כל הכלים הם מייצור מקומי. יתרה מזו, הכלים פשוטים ביותר, רובם הגדול צלחות וקעריות קטנות, כמעט ללא כל חיפוי, החלקה או עיטור, בדומה לכליהם של פשוטי העם. ממצא זה מאפיין את כלי החרס מכל התקופות, מימי יוחנן הורקנוס ועד הורקנוס השני.

ייתכן כי היעדרם של כלי ייבוא נובע מהקפדה על טהרה, אולם יש בכך גם היבט חשוב נוסף: החשמונאים לא ניסו לחקות טיפוסי כלים הלניסטיים מפוארים באמצעות קדרים מקומיים. הימנעותם מקרמיקה הלניסטית קשורה לתופעה מקיפה יותר: יצירת זהות אתנית יהודית הנבדלת מזו של הנכרים. החשמונאים אימצו את בית המרחץ ההלניסטי, את ברכות השחייה ואת הפרסקאות, אך דווקא בתחום היומיומי ביותר של התרבות החומרית — כלי האוכל — הם בחרו להדגיש את המחיצות שבין היהודים לבין העולם הנכרי ההלניסטי.

מקוואות הטהרה והיעדר כלי ייבוא קשורים לטהרה ולזהות יהודית, דתית או אתנית. בשני התחומים הפגינו החשמונאים הקפדה על ההלכה והיבדלות מטומאתם ומתרבותם של הגויים. מגמה זו מאפיינת את ארמונות החשמונאים בכל שנות פעילותם. הכהנים הגדולים והמלכים החשמונאים, בני משפחותיהם ובאי ביתם הקפידו על טהרתם באופן יומיומי והדגישו את זהותם היהודית.,

חבר היהודים

לצד הממצא הארכאולוגי יש לתופעה זו עדויות גם בכתובים. מחבר מקבים א‘ מדגיש את האופן שבו סילקו החשמונאים את טומאת הגויים מהמקומות שכבשו — בית המקדש, גזר והחקרא. כך למשל נכתב על המקדש:

ויהודה אמר לאחיו: הנה ניגפו אויבינו, נעלה לטהר את המקדש … ויטהרו את המקדש ויוציאו את אבני השיקוץ למקום טמא (ד‘, ל"ו־מ"ג).

גם במקבים ב‘ נזכרת הקפדתם של החשמונאים על טהרה:

ויהודה, הוא המכונה גם מקבי, היה העשירי. ויברח אל המדבר, כחיות בהרים חי הוא ואשר אתו, והעשב היה מאכלם כל העת לבלתי היות להם חלק בטומאה (ה‘, כ"ז)

כלומר, יהודה ואנשיו הגבילו את מזונם לבל ייטמאו. על פי הממצאים בחפירות עיר דוד, האמפורות ההרודיאניות שיובא בהן יין של נכרים לירושלים — נוהג רווח לפני התקופה החשמונאית — נעלמו כליל מימי יונתן או שמעון ועד לימי הורדוס. כמו ביריחו, גם באתרים חשמונאיים נוספים — ובהם העיר העליונה של ירושלים, הרובע הארמני, תל אל־פול, בית צור וחורבת קומראן — לא נמצאו כלים מיובאים. ממצאים אלה מלמדים כנראה שההתרחקות מטומאת הגויים היא חידוש של התקופה החשמונאית, וייתכן שהשליטים החשמונאים הם שהובילו מגמה זו.

עולה אם כן כי לצד עדויות על ‘התייוונותם‘ של החשמונאים נמצאו מאפיינים הפוכים רבים. מתברר שהחשמונאים הדגישו את הזהות היהודית של ממלכתם באופן שאינו משתמע לשני פנים: יוחנן הורקנוס ובנו הבכור יהודה אריסטובולוס גיירו את האדומים ואת היטורים, ואלה התגיירו ספק מאונס ספק מרצון; הם ייסדו את תשלום מחצית השקל למקדש מדי שנה, מס שיהודי התפוצות נענו לו בהמוניהם; על רוב מטבעותיהם הוטבע שמו של השליט החשמונאי עם התואר ‘כהן גדול וחבר היהודים‘. חבר היהודים הוא כינוי לעם היהודי כולו, והמטבעות מלמדים כי החשמונאים ראו עצמם כמייצגי העם היהודי כולו ולא כשליטים יחידים.,

מלכים כהנים

בנוסף לכך, החשמונאים ראו בעצמם לא רק מנהיגים פוליטיים, מדיניים וצבאיים של העם היהודי, אלא גם מנהיגים דתיים. התואר שהדגישו יותר מכל הוא ‘כהן גדול‘. אפילו אלכסנדר ינאי, שעל מטבעותיו נכתב ‘יונתן המלך‘, השתמש במטבעות גם בתואר ‘כהן גדול‘. מקורבי החשמונאים, המחברים של ספרי מקבים א‘ ומקבים ב‘, הדגישו את הצד הדתי של מנהיגותם: מתתיהו מקנא לתורה כפינחס, יהודה המקבי נושא תפילות לפני הקרבות ויונתן שופט את העם. חז"ל מכירים בגדלותו של יוחנן הורקנוס ששמע בת קול:

יוחנן כהן גדול שמע בת קול מבית קודש הקדשים שהוא אומר: ניצחו טליא דאזלו לאגחא קרבא לאנטוכיא [ניצחו נערים שהלכו להילחם באנטיוכיה] (סוטה לג.).

הורקנוס השני התערב לטובת זכויותיהם הדתיות של יהודי התפוצות, ויוליוס קיסר אף הכיר בסמכותו ההלכתית העליונה על יהודי צידון.

נראה כי כלפי חוץ ביקשו החשמונאים להציג לראווה את חצרות ארמונותיהם המשקפות את הצלחתם כראשי ממלכה ‘ככל הגויים‘, אך בד בבד בהליכותיהם בארמונות פנימה הם היו כרוכים אחר ההלכה והזהות היהודית ואף חיו בצניעות יחסית.

לקריאה נוספת:

אהוד נצר, 'ארמונות החשמונאים והורדוס הגדול', יד יצחק בן־צבי תש"ס, עמ' 5־31

איל רגב, "דימויים העצמי של החשמונאים כמנהיגים דתיים", 'ציון' ע"ז, א', תשע"ב, עמ' 5־30

The post זהות יהודית בארמון הלניסטי appeared first on סגולה.