רק 39 מטבעות זהב מהתקופות ההלניסטית והרומית רשומים במחסני אוצרות המדינה. בהשוואה לרבבות מטבעות הכסף והברונזה מתקופות אלה שהתגלו בחפירות מדובר בנתון מעניין המשקף את מצבה הפיננסי הרעוע של אוכלוסיית הארץ בתקופות אלה.

בחורף תשע"ו מצאה לתדהמתה לורי רימון מכפר בלום במהלך טיול בגליל המערבי מטבע זהב המיתוסף למניין זה. פקחי רשות העתיקות שהוזעקו למקום גילו כי מדובר במטבע בעל מאפיינים ייחודיים שכמותו ידוע רק מטבע נוסף אחד המוצג במוזאון הבריטי. המטבע שמצאה רימון כולל הכלאה בין סמלים של שני מטבעות שטבעו קיסרים שונים – אוגוסטוס וטריאנוס – שעשרות שנים מפרידות בין שלטונם. בצדו האחד של המטבע מופיעים סמלי הלגיונות הרומיים לצד שמו ותאריו של טריאנוס, קיסר האימפריה הרומית בשנים 98־117 לסה"נ, ובצדו השני מתנוססים שמו ודמותו של הקיסר אוגוסטוס, קיסר האימפריה מ־43 לפסה"נ עד 14 לסה"נ.

הכלאה בין דגמים של שני מטבעות שונים היא תופעה מוכרת במטבעות מהעת העתיקה. היא נוצרה בדרך כלל כאשר אחד מעובדי המִטבעה החליף בטעות בין הגלופות ששימשו להטבעת הסמלים שעל גבי המטבעות והשתמש במטבע אחד בגלופות של שני מטבעות שונים. תופעה זו הייתה נפוצה בעיקר במִטבעות שלא היו מקצועיות דיין ולא היו תחת פיקוח קפדני, כמו המִטבעות שפעלו בתחומי הפרובינציות הרומיות ובכללן ארץ ישראל.

אולם במקרה שלנו לא טעות הביאה למיזוג הסמלים במטבע. מטבע זהב זה הונפק באחת ממִטבעותיה המרכזיות של רומא והפיקוח על ייצורו היה חמור וקפדני. הסמלים של שני הקיסרים הוטבעו עליו בכוונת מכוון. טריאנוס בחר לוותר על כבודו, ובמקום להציג את דיוקנו הקדיש את המטבע לאוגוסטוס קיסר.

מדובר בתופעה רווחת. החל מהמאה הראשונה בחרו לעתים קיסרים להציג במטבעותיהם דיוקנאות של אנשים אחרים במקום את דיוקנם. היו שהציגו דיוקנאות של נשותיהם ושל יורשי העצר שלהם במטרה לעצב את הנרטיב של הקיסרות הרומית ולהציג את עצמם ואת בני משפחתם כאלים בשר ודם. קיסרים שהיו צאצאים של קיסרים קודמים הציגו גם את דיוקנם. במטבע הזהב שנחשף אמנם לא הופיע לצד דמותו של אוגוסטוס התואר CONSECRATIO – ביטוי האלהה והקדשה נפוץ – אך ניתן להבין שאוגוסטוס הוצג במטבע כדמות אלוהית, שכן במטבעות רומיים מופיעות פעמים רבות דמויות אלים וסצנות פולחניות.

המטבע שמצאה לורי רימון הוא כאמור מטבע הזהב השני הידוע לנו שמופיעה עליו דמות קיסרית מהעבר, והוא נטבע בזמן שבו האופנה של האלהת קיסרים קודמים הייתה בחיתוליה. המטבעות האחרים המוכרים לנו שעליהם הוטבעו דמויות מהעבר היו מטבעות זולים יותר מכסף או מברונזה.

קיסר ואל

שורשי התופעה של האלהת הקיסר נעוצים כנראה בתקופה שלאחר מותו של יוליוס קיסר במאה הראשונה לפסה"נ. ברבות השנים התגבש מנהג זה ונעשה פן מרכזי בפולחן הרומי. בתקופת אוגוסטוס קיסר – שנצרב בתודעת אזרחי רומא כשליט שהביא לקצה של מלחמת האזרחים וכונן את השלום הרומי – הפכה האלהת הקיסרים לחלק מהדת הרומית. מנהג זה רווח ברומא כל עוד נשענה הדת על יסודות פגניים, אך משעה שקיסרי רומא אימצו לחיקם את הנצרות במאה הרביעית הוא נעלם.

הבחירה של טראינוס להציג את אוגוסטוס על המטבע הייתה טבעית. בהצגתו של מייסד האימפריה הוא ביטא את הקשר אל העבר, ובעיקר הציג עצמו כממשיך דרכו של אוגוסטוס, חוליה בשרשרת הקיסרים החדשים והיורש של הקיסר האהוד. לעומת זאת, החלטתו של טריאנוס להציג את אוגוסטוס על מטבע מזהב הייתה יוצאת דופן ומפתיעה. קיסרי רומא הכירו במוניטין וביוקרה הנובעים מהצגתם על מטבעות זהב. בהשוואה למטבעות האחרים, נטבעו רק מעט מטבעות זהב. הם היו בשימוש עשירי האימפריה ונועדו לביצוע עסקאות יקרות, ועל כן עיצבו הקיסרים מטבעות אלה בקפידה ובדרך כלל הציגו עליהם את הישגיהם הגדולים ביותר.,

דווקא כאן?

עם גילויו של המטבע התעוררה השאלה כיצד ממצא כה נדיר וייחודי הרחיק נדוד והתגלה דווקא בשטחי ארץ ישראל. בין אלפי מטבעות הזהב שטבע טריאנוס ידועים כיום רק שניים שנטבעו כמחווה לאוגוסטוס, ובשל נדירותם ניתן לשער כי הם נטבעו במהדורה מוגבלת ולא נועדו להיכנס למחזור הכספים של האימפריה. ייתכן כי המטבעות הוענקו לדמויות בכירות ברומא או לבני משפחתו של אוגוסטוס.

אפשרות נוספת היא שהמטבעות נועדו לתשלום שכרם של חיילי הלגיונות הרומיים, ואם כך, ייתכן שהמטבע הוא שריד לנוכחותם של חיילים רומים בגליל בתקופת מרד בר כוכבא שפרץ כ־25 שנה לאחר הנפקת המטבע. משכורתם של החיילים הרומים הייתה 75 מטבעות כסף ברבעון, וייתכן שלעתים הם קיבלו את שכרם בשלושה מטבעות זהב. לא מן הנמנע שחלפני הכספים בארץ ישראל הענייה סירבו לפרוט את מטבע הזהב היקר שהיה לא שימושי בארץ ישראל. לפי השערה זו לא נותרה ברֵרה לחייל שקיבל את המטבע – ואולי לא עמד על ייחודו – והוא נאלץ להמתין עד שייתקל בחלפן כספים שיסכים לפרוט את המטבע, ובחלוף הזמן הוא איבד אותו.

עוד ייתכן כי המטבע הגיע לארץ ישראל כתרומה ששלחו יהודי התפוצות למען שיקומה של האוכלוסייה היהודית בארץ. בתקופת טריאנוס התלכדו יהודי התפוצות ופתחו ב'מרד התפוצות' בתגובה לדיכוי האלים של המרד הגדול ולחורבן בית המקדש. ייתכן שיהודים אלה גם הרימו תרומות ליהודי ארץ ישראל. על פי השערה זו המטבע כן התערה במחזור הכספים, ומי שאחז בו העדיף לממש את ערכו הרב במקום לשמור אותו למזכרת.

על כל פנים, כיוון שמדובר בממצא בודד וייחודי לא ניתן להסיק מסקנות נחרצות באשר לגלגוליו של המטבע, ומסלול הגעתו לגליל המערבי יישאר בגדר תעלומה.

The post נוסטלגיה מוזהבת – מטבע זהב רומי נדיר בגליל appeared first on סגולה.

פני חודשים אחדים נסעתי לטבריה כדי לבקר את סבא של אשתי. בדיוק כשהגעתי לעיר הרכב כנראה לא עמד בטמפרטורות הגבוהות ונתקע. הכנסתי אותו למוסך ולקחתי מונית. ״מאיפה אתה?״ שאל אותי הנהג שזיהה מיד שאני לא מקומי. ״לא תאמין״, אמרתי. ״שאני לא אאמין? למה שאני לא אאמין?! באר שבע!״ הוא אמר בביטחון מלא. ״לא״, תיקנתי אותו, דרומה יותר, ״שדה בוקר״. לא הייתה תגובה. זו לא הפעם הראשונה שאני נתקל בתשובה הפסקנית הזו ״באר שבע״. מסתבר שבאר שבע היא המקום הדרומי ביותר שאנשים מסוגלים לחשוב עליו באופן אינטואיטיבי, לפחות כשמדובר על מקום מגורים. כשירדתי מהמונית הרהרתי בשיחה שזה עתה הסתיימה ופתאום נפל לי האסימון. התחושה שבאר שבע היא המקום הדרומי ביותר בארץ אינה חדשה. הרי המשפט ״מדן ועד באר שבע״ כתיאור גבולותיה של הארץ נאמר גם בימי שלמה המלך, וגם אז, כמו היום, הגבול היה במפרץ אילת. אך עדיין משהו בתודעה הקולקטיבית שלנו נתקע בבאר שבע, וכל מה שדרומית לה נחשב מעבר להרי החושך.

בדברים הבאים אני מעוניין לקחת אתכם למסע דרומה, אל מעבר להרי החושך. לצורך הסיור יש להצטייד בכובע, בנעלים ובכוס יין. כי כמו שכמעט לא שמעו עלינו, תושבי הדרום, כך גם כמעט לא שמעו על תעשיית היין שלנו.

הפריחה הגדולה

יין הוא אחד המשקאות התעשייתיים הקדומים ביותר שפיתחה התרבות האנושית. חוקרים מעריכים כי שרידי היין הקדומים ביותר שנתגלו יוצרו לפני למעלה מ־8,000 שנה. הפרסים, המצרים, הבבלים, היוונים, הרומאים והביזנטים שתו יין והשתמשו בו למטרות פולחניות, וכך גם היהודים. מאז השימוש ביין לנסכים בבית המקדש ועד שהבת שלי שפכה את כוס הקידוש של סבא שלה בליל שבת האחרון היין היה ונשאר נוכח בחיינו. זה גם המשקה השני שהבן שלי קיבל אחרי חלב אמו כשהיה בסך הכל בן שמונה ימים. אבל האם חשבתם פעם מאיפה הגיע אלינו היין שאנחנו כה אוהבים ומתי הפיקו אותו לראשונה בארץ ישראל?

כדי לקבל תשובות מקיפות לשאלה זו פניתי לפרופ׳ עמוס הדס, מחבר הספר ׳הגפן והיין בארכאולוגיה של ארץ־ישראל׳.

מתי לפי הממצאים הארכאולוגיים החלה תרבות היין בארץ ישראל?

"זה סיפור ארוך. ארץ ישראל לא הייתה מבודדת. ידוע לנו כי בימי מלך מצרים המכונה ׳עקרב׳, בסביבות שנת 3150 לפסה״נ, ייצרו יין מדרום ליהודה ובאזור החוף הדרומי. במרתף הארמון שלו נמצאו כדים כנעניים שתכולתם המיובשת העידה כי מדובר ביין. מלך מצרים נטע כרמים בארצו בעזרת מומחים שהגיעו מכנען. מתברר אפוא שהיה בארץ הידע המתבקש להפקת יין. מאוחר יותר היה ייצוא של יין מהארץ לאשור ולבבל.

"הממצאים הארכאולוגיים הקדומים ביותר הקשורים לתעשיית היין הם גת ניידת מהאלף החמישי לפסה״נ שנמצאה ליד תענך, וגת קבועה באזור חוף נהריה המתוארכת לאותה תקופה. בשל המיקום הגאוגרפי של ארץ ישראל עוברות בה דרכי מסחר מרכזיות, ולפי גודלן ומספרן של הגתות שנמצאו נראה כי הארץ שלנו הייתה מרכז תעשייתי חשוב בתחום היין בימים עברו".

מתי החלה הפריחה הגדולה של היין בארץ ישראל?

"היו גלים אחדים. בתקופת הברונזה הביניימית, בין השנים 2300־2000 לפסה״נ, הייתה פריחה גדולה. פריחה נוספת הייתה בתקופת הברונזה המאוחרת, סביב 1500 לפסה״נ, בימי השלטון המצרי בארץ ישראל. בתל אפק למשל נמצאה גת גדולה למרגלות הארמון של הנציב המצרי מ־1300 לפסה״נ. מכאן שייצרו יין בארץ ישראל לפני תקופת התנחלותם של שבטי ישראל. גם בתקופת ממלכות ישראל ויהודה הייתה תעשיית היין מפותחת, וייתכן שזו כללה אפילו ייצוא של יין. לפי המסופר בדברי הימים ב׳ (ב׳, ט׳) שלח המלך שלמה לחירם מלך צור תוצרת חקלאית שכללה בין השאר גם כמויות גדולות של יין בתמורה לעצים שחירם סיפק לבניית המקדש. פריחה נוספת של ייצור יין בארץ הייתה בימי בית שני. בתקופה ההלניסטית ניכר שינוי במבנה הגתות.

"בסוף התקופה הביזנטית, במאות החמישית והשישית, היה ליינות הישראליים שוק עולמי, וגתות מהתקופה הזו מתגלות בארץ כל הזמן. באותה תקופה הופצו יינות עזה ואשקלון בכל שטח האימפריה הרומית. כיוון שארץ ישראל הייתה מקודשת בעיני הנוצרים – הארץ שבה הסתובב ׳בן האלוהים׳ – יינות ׳טרה סנטה׳ (׳הארץ הקדושה׳) הפכו מבוקשים, מה גם שהם היו יינות איכותיים מאוד. אמפורות – כדי חרס – שהכילו יין מארץ ישראל התגלו בכל רחבי אירופה, החל מחומת אדריאנוס שבצפון אירופה, על גבול אנגליה וסקוטלנד, דרך מרתף ארמון המלך כלוביס הצרפתי ועד חופי הים התיכון.

"גם בכתבים נוצריים מוזכרת תעשיית היין של ארץ ישראל. אוסביוס, הבישוף של קיסריה במאה הרביעית, והילריון הקדוש, נזיר שחי באזור חלוצה שבנגב במאה הרביעית, מציינים שניהם כי היינות של הארץ יוצאו לחו״ל".

קוצרים גשם

מדבריו של פרופ׳ הדס עולה כי הנגב כבר היה פורח בעבר. האמנם? האם ייתכן שלפני מאות שנים – הרבה לפני חזון הפרחת השממה של דוד בן גוריון – מישהו פיתח חקלאות ברמת הנגב?

מסתבר שכן. בחלקו הצפוני של הנגב שכן הלימס פלשתינה – מערכת הגנה על גבולה הדרומי של האימפריה הרומית ביזנטית שהייתה אחת האימפריות הגדולות והחזקות בהיסטוריה. מטרת הלימס הייתה להגן על האימפריה מפני עמים ושבטים שאיימו לפלוש אליה מדרום, ובהם הערבים, הנבטים והפרתים. הגנה על גבול דורשת אדמיניסטרציה וצבא, ועל כן היה לאימפריה הרומית ביזנטית אינטרס לתמוך ביישוב מקומי שיהווה חלק מההגנה המרחבית שלה. התושבים מצדם סיפקו לצבא את צרכיו.

הממצאים הארכאולוגיים מצביאים על שגשוג חברתי וכלכלי בנגב בתקופה זו. על פי הערכת החוקרים חיו בנגב בתקופה הרומית ביזנטית עשרות אלפי מתיישבים, חלקם נבטים שהתנצרו, בשש ערים מרכזיות – שבטה, ניצנה, ממשית, עבדת, רחובות וחלוצה. בחורבות הערים הללו התגלו שרידי בתים מרווחים שכללו מבני ציבור, כנסיות, מצודות, גתות, יקבים, בתי בד, חנויות, שווקים, ברכות ציבוריות, בתי מרחץ ואפילו תאטרון.

תושבי ערים אלה התפרנסו ממסחר, מתיירות ובעיקר מחקלאות. וכאן נשאלת השאלה המרכזית: איך אפשר לפתח חקלאות באזור צחיח כל כך שיורדים בו בסך הכל כמאה מ״מ גשם בשנה? פרופ׳ עמוס הדס טוען כי ידוע שבאזור הנגב הייתה מאז ומעולם כמות משקעים מהנמוכות בארץ, אם כי בתקופה הרומית ביזנטית היא הייתה גבוהה מעט מאשר בימינו. ברור שכמות משקעים שכזו לא מאפשרת לקיים חקלאות מצליחה, ועל כן תושבי האזור השתמשו בשיטה המכונה כיום ׳יבול מים׳. כדי לאפשר יבול חקלאי היה צריך קודם כל ׳לקצור׳ מים. החקלאים הקדמונים פיתחו טכנולוגיה שאפשרה איסוף מי גשם ממורדות ההרים והזרמתם הישר לשטחי הגידול שמוקמו על טרסות חקלאיות. בשטחים אלה גידלו חיטה, שעורה וירקות בחורף וגפנים במהלך כל השנה.

אלא שאיסוף מי הנגר הוא תהליך לא יעיל במיוחד. מחקר שבחן את המערכות החקלאיות הללו הראה כי בפועל רק 15% ממי הגשם היורדים על מדרונות ההרים ממשיכים לזרום כמי נגר עילי לעבר שטחי הגידול החקלאי, ואילו שאר המים נספגים באדמה או מתאדים.

גם לבעיה זו הם מצאו פתרון. יחס השטח בין אזור הגידול שבמפלס התחתון לבין מורדות ההרים שבמפלס העליון הוא בערך 1:25 לטובת המפלס העליון. אם יורדים בממוצע כמאה מ״מ גשם בשנה, רק 15 מ״מ – שהם 15% – יזרמו כנגר עילי. אולם כיוון שהמים זורמים במורד, ושטח האיסוף גדול פי 25 מהשטח המושקה, הרי שהחלקות החקלאיות יקבלו כ־375 מ״מ גשם בשנה. לכך יש להוסיף את מאה המ״מ שיורדים ישירות על חלקת הגידול, והתוצאה היא שהחלקות החקלאיות מקבלות בערך 420 מ״מ גשם בשנה, כמות דומה לזו שיורדת בשפלה.

כשמסתכלים בתצלומי אוויר או לווין של אזור צפון הנגב ומרכזו מגלים עשרות אלפי דונם של חלקות חקלאיות קדומות. אם נזכור שגם המדרונות שמהם הגיעו המים היו חלק מהמערך החקלאי הרי שמדובר במיליוני דונם של שטח חקלאי ברחבי רמת הנגב. לדוגמה, בשטח שבין ממשית לניצנה, הכולל כשני מיליון דונם, אין מטר מרובע אחד שלא נוצל למטרות חקלאיות – לאיסוף מים או לגידולים החקלאיים עצמם. ניתן להבחין במחזה מרהיב זה לא רק בתמונות לווין אלא גם בסיורים בשטח.

׳יבול המים׳ הוא סוד הצלחתה של ההתיישבות החקלאית בנגב, והגפנים היו חלק משמעותי מהשגשוג הזה. עד עכשיו התגלו בשש הערים הקדומות בנגב 13 גתות לדריכת ענבים ולייצור יין, מהן חמש בעבדת ושלוש בשבטה, והן מהגדולות ומהמשוכללות ביותר שהתגלו בארץ. היין זרם ברמת הנגב כמו מים, תרתי משמע.

לדברי פרופ׳ הדס, העובדה שמדובר בגבול האימפריה חייבה הקמה של מערכת מים משוכללת: ״כשנמצאים בספר חשוב שיהיו אנשים בריאים שיגנו על המקום. מדי חורף יש שיטפונות אחדים, ומים אלה נאגרים בבורות שלתוכם נסחפים גם בוץ ופגרי חיות. כתוצאה מכך יש במים חיידקים, פטריות ושאר מרעין בישין והם בדרך כלל אינם ראויים לשתייה. התושבים נהגו לנקות את המים באמצעות סינון גס, ואחר כך מזגו לתוכם יין ביחס של שליש יין ושני שלישים מים. פעולה זו הפכה את המים ראויים לשתייה, שכן האלכוהול והצבע האדום – הכולל בין השאר פנולים – שימשו יחד חומר מחטא. בנוסף היווה היין מקור קלורי לא מבוטל לצד הלחם״.

כיצד התנהל תהליך אופייני של יצירת יין בעולם הקדום?

"לקחו זמורות של גפן, תקעו אותן בקרקע, הן השרישו ויצאה מהן גפן. הגפן הייתה לרוב שרועה, ומה שנותר לעשות היה לזמור אותה כדי שלא תתפשט יותר מדי. דרך זו דומה לשיטה שבה הערבים מגדלים גפנים עד היום. כשהגיע הבציר אספו את הענבים והובילו אותם בסלסילות למשטח דריכה במתקן הקרוי גת. דרכו על הענבים ברגלים יחפות וכך הפיקו את התירוש – עסיס הענבים. בגתות קטנות התירוש היה נאסף לבור ותוסס שם, בגתות הגדולות אי אפשר היה להתסיס את התירוש בתוך הבור כיוון שכמות החום שנוצרה במהלך התסיסה הייתה הורגת את השמרים, לכן סתמו את הפתח שהוביל לבור והתסיסה הראשונה התרחשה על משטח הדריכה עצמו. השמרים היו טבעיים והתהליך עד לגמר התסיסה הכוהלית נמשך בין חמישה לשישה ימים. לאחר שהיין היה נרגע מתסיסתו העבירו את היין דרך בורות איגום קטנים ששימשו כמסננים, ומשם לבורות איגום גדולים יותר שבהם טיפלו ביין. את השיירים שנותרו היו סוחטים ומקבלים יין שאיכותו פחותה. מבורות האיגום העבירו את הנוזל לכדים לצורך התיישנות.

היפהפייה מתעוררת

אך לא לעולם חוסן. במאות השביעית והשמינית התבסס בארץ ישראל ובמזרח התיכון כולו השלטון המוסלמי, ודתם של השליטים החדשים אסרה על שתיית יין. בנוסף, הנגב כבר לא היה אז הגבול הדרומי של האימפריה. מסיבות אלה ואחרות החלו אז שש ערי הנגב המשגשגות לדעוך, ובמאה התשיעית כבר לא נשאר כלום מתעשיית היין שפרחה באזור לאורך מאות שנים.

וכך, במשך 1,300 שנה נרדמה יפהפיית היין של הנגב. אפילו צינורות המים שהונחו בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים בעקבות ראשוני המתיישבים היהודים שהגיעו להפריח את השממה לא הצליחו להעיר אותה, בעוד במרכז הארץ תעשיית היין דווקא פרחה ושגשגה, הרבה מאוד בעידודו של הברון רוטשילד.

והנה, אחרי שנים ארוכות של המתנה הגיעה גם שעתו של הנגב. באמצע שנות התשעים קמו חברים אחדים מקיבוץ שדה בוקר והחליטו להחזיר עטרה ליושנה ולהקים בו מחדש את תעשיית היין. ראש וראשון להם היה אלישע צורגיל שעמו נפגשתי אחר צהריים אחד שטוף שמש.

השמועות אומרות שאתה הראשון שנטעת כרמי יין בנגב מאז חורבן שש הערים הביזנטיות. האמנם?

"אכן כך הדבר. זו זכות גדולה להיות זה שהתחיל את דרך היין בנגב בסיוע מו״פ (מחקר ופיתוח) רמת הנגב וקיבוץ שדה בוקר. ב־1995 נטענו את הכרם הראשון ברמת הנגב בטקס חגיגי בהשתתפות אנשים מכובדים ממשרד החקלאות, מו״פ רמת הנגב והיישובים באזור. הכרם, בן שלושים דונם בלבד, הניב לראשונה בקיץ 1998. צבי רמק משדה בוקר נסע לארצות הברית ללמוד ייננות. היין הראשון שייצר היה מוצלח מאוד".

צורגיל מספר כי כרם שדה בוקר היה רק ההתחלה. זמן לא רב אחר כך ניטעו באזור מצפה רמון כרמים עבור יקבי ברקן. בראשית שנות האלפיים החלו לקום בכל רחבי צפון הנגב חוות בודדים, ורבות מהן התבססו על גידול ענבי יין ועל יקבים לייצור יין. המודל הכלכלי שהן ביססו היה חקלאות תיירותית. לצד הכרם הקימו רבים מהחוואים צימרים, וכך המבקר נהנה מאווירה מדברית פסטורלית ומכוס יין מקומי. חוות הכרם העיקריות באזור הן נחל בוקר, כרמי עבדת, אשבא, רוטה, דרך היין וכרמי הר הנגב, והיקבים העיקריים הם שדמה, רוג׳ום, שדה בוקר, כרמי עבדת וכמובן יקב רמת נגב שאינו ממוקם בחוות בודדים אלא במשק פרטי ביישוב קדש ברנע והוא נחשב לסיפור הצלחה מסחרר.

׳דרך היין׳ הוא השם שבו בחרו תושבי האזור למתג את שפע החוות הללו, ויחד עם החוות המייצרות שמן וגבינות הן מושכות אליהן עשרות אלפי תיירים בשנה, אנשים שמגיעים לדרום הארץ ובמו רגליהם דוחקים דרומה את הרי החושך.

להאזנה לפרק בפודקאסט 'פה ושם בארץ ישראל' בהגשת יפתח מזור

לקריאה נוספת:
עודד פיינגרש ודוד עיטם, ׳ארץ היין׳, ספריית מעריב, תשמ״ט; יהודה קידר, ׳החקלאות הקדומה בהרי הנגב׳, מוסד ביאליק, תשכ״ז; ירון דן, ״הסחר הבינלאומי של ארץ־ישראל בתקופה הביזאנטית״, ׳קתדרה׳ 23, יד יצחק בן־צבי, ניסן תשמ״ב, עמ׳ 17־24; זוהר לפיד, ״חקלאות קדומה בהר הנגב״, אתר טבע הדברים

The post והיקב עוד יהיה פורח! – איך מייצרים יין בנגב? appeared first on סגולה.

עשרים וחמש שנה חלפו מאז שמוזאון חיל האוויר נפתח בבסיס חצרים המהביל לא רחוק מבאר שבע. מאות דגמים של מטוסי קרב בדימוס עומדים שם בשורה, זקופים גם אם יגעים, לצד מטוסי קרב שנפלו שלל בידי חיילינו. שלטים מאירי עיניים פזורים בין המוצגים ובהם כיתובים המזכירים חידות חמיצר בסגנון ״מיראז׳ 3, שחק 159, 13 הפלות״, ולידם תצוגת כלי נ״מ ותערוכה מרגשת על יחידת החילוץ והפינוי.

שיטוט בין המוצגים הוותיקים יחזיר אתכם להרפתקאות שנכרכו ברכישות המטוסים הנועזות בימי מלחמת העצמאות, ובמיוחד לעלילות עמנואל צור (צוקרברג) ולהברחת המטוסים המפוארת שלו מאנגליה בתש״ח.

 ,

חייל בחיתולים

הכל התחיל כשעמנואל צוקרברג הגיע מגליציה בשנות השלושים של המאה העשרים ומונה למדריך הטיסה המקצועי הראשון בארץ ישראל. הוא היה מדריך הטיסה הראשי של ההגנה, ובהמשך הכשיר לא מעט טייסים במחלקת הטיס של הפלמ״ח. בין לבין ניהל צוקרברג גם שירות טיסות פרטי מישראל לאירופה והיה לו אפילו משרד בפריז.

בכסלו תש״ח (1947), מיד לאחר החלטת החלוקה, הכריז האו״ם על אמברגו נשק במזרח התיכון. חיל האוויר הישראלי היה אז בחיתוליו ועמד חרד בפתחה של מלחמה כוללת כשברשותו רק עשרה פייפרים חד מנועיים עלובים. בן גוריון קרא לצוקרברג להציל את המצב, ואחרי שהורה לו להיפטר משם המשפחה הגלותי לטובת השם ׳צור׳ יפה הבלורית והתואר, הוא מינה אותו לשליח הרכש הלאומי לכלי טיס באירופה. בזכות קשריו הענפים בתחום התעופה הצליח צור לגרד במהלך החודשים הבאים מטוסים צ׳כיים קלים מכל מיני חורים בעולם, אך אלה לא ממש הספיקו. המצב היה בקנטים; המלחמה הכוללת כבר פרצה והמצרים תקפו את יישובי הנגב מהאוויר. היה ברור כי אם לא תבוא תשועה משמים, תרתי משמע, גורלה של מדינת ישראל הצעירה עומד בסכנה.

בסיון תש״ח (1948) גונבה שמועה לאוזניו של צור כי אספן לונדוני מחזיק 12 מפציצים מסוג בריסטול בופייטר מימי מלחמת העולם השנייה שהגיעו אליו כגרוטאות מעודפי חיל האוויר המלכותי הבריטי (RAF). צור, שכבר היה על הכוונת של הבולשת הבריטית כמבריח מטוסים, ידע כי לא יוכל להיכנס לאנגליה ולכן נעזר בבריטי מקומי ושלח אותו לבדוק עבורו בדחיפות את הסחורה הנחשקת, שכן הבופייטר היה מטוס מלחמה דו מנועי מצוין עם ארבעה תותחים והרבה כבוד. הבחור דיווח בצער כי המטוסים במצב רעוע ביותר, אך בינתיים התלהב האספן הלונדוני – גנרל לשעבר ב־RAF ובעל סדנת שיפוץ למטוסים – מהרעיון להרוויח כסף והציע את הגרוטאות תמורת 1,500 לירות שטרלינג למטוס, כולל שיפוץ מסור לכל אחד מהם. כדי להכריע בהחלטה הקשה הבין צור כי אין ברֵרה ועליו לראות את הסחורה בעצמו. הוא טס לצרפת, שכר מטוס קל למרחקים קצרים שיכול לעבור מתחת למכ״ם ונחת בחשאי סמוך ללונדון. כשראה את המטוסים הרעועים חשכו עיניו. הוא היה מוכן לסוב מיד על עקביו ולשוב ארצה, אך המוכר שהיה להוט להיפטר מהסחורה הסכים להוריד את המחיר ואף הבטיח לעבוד קשה על המטוסים כדי להביאם למצב פעיל תוך שבועיים שלושה. אחרי שכנועים רבים והתלבטות ארוכה הסכים צור לקנות חצי מהמטוסים – אלה שנראו לו אפשריים לתיקון. במקביל הוא שבר את הראש בשאלה מי יטיס אותם, והחשוב ביותר – איך יוציא אותם מאנגליה בלי להרים עליו את כל חיל האוויר הבריטי.

,

חלומות מניו זילנד

צור טס למשרדו בצרפת, הרחק מעיני הבולשת הבריטית, שם קיווה למצוא פתרון. בפריז שוחח במקרה עם בחורה צעירה מניו זילנד שהתאהבה באחד הטייסים שלו ובאה לבדוק מתי יגיע לפריז. היא סיפרה לו כי חלומה הוא להפוך לשחקנית קולנוע ולככב בסרט שיוקדש לפועלה של ארצה במלחמת העולם השנייה.

באותו רגע ניצתה במוחו של צור אחת התכניות המבריקות והנועזות ביותר שידע העולם בתחום הברחת המטוסים. הוא החליט להקים חברת הפקה אנגלית פיקטיבית שתצלם כביכול סרט הלל לניו זילנד ולטייסיה שלחמו במלחמת העולם השנייה נגד היפנים. החברה תתעקש לצלם בסקוטלנד, ״שנופה דומה לנופי ניו זילנד״, ותשתמש לצורך העלילה במטוסי הבריסטול בופייטר שימריאו מאנגליה. מיותר לציין כי בתכניתו לא הייתה כלולה עצירה בסקוטלנד לאחר שגלגלי המטוסים יעזבו את אדמת אנגליה.

לביצוע התכנית הנועזת גייס צור את טרי פרנפילד, עמית דרום אפריקני שעשה חיל כטייס קרב בחיל האוויר הבריטי במלחמת העולם השנייה ובמקרה גם היה נשוי ליהודייה. פרנפילד, שכבר הטיס ארצה מטוסים אחדים עבור צור, הקים חברת קולנוע פיקטיבית בשם Air Pilot Film Company והתחיל לראיין ניצבים וטייסים לסרט ׳טייסי ניו זילנד בפעולה׳. בינתיים נערך תחקיר מעמיק על ניו זילנד בתקופת המלחמה, ובעקבותיו נכתב תסריט הרואי ומלא סצנות טיס לתפארה. לתפקיד אהובתו של הטייס הראשי לוהקה אותה צעירה ניו זילנדית שלא ידעה דבר וחצי דבר מהתכנית הסודית.

שבועות מפרכים הוקדשו לאודישנים ולראיונות שנועדו בעיקר לבדוק איזה טייס אפשר לשתף בסוד הברחת המטוסים תמורת תשלום הגון מבלי שילשין לשלטונות. בינתיים התברר כי הגנרל פירק את כל המטוסים שהיו ברשותו לצורך חלקי חילוף, אך הצליח להביא למצב טיסה רק חמישה מתוך ששת המטוסים שצור בחר. בשל כך נבחרו רק חמישה טייסים ונקבע סט ענק של שחקנים, מאפרים, צלמים, אנשי תאורה, ניצבים ושאר בעלי מקצוע שהיו בטוחים כי הם משתתפים בהפקת סרט. הבולשת הבריטית התחילה לרחרח, ולכן ארבעה ימים יקרים הוקדשו באמת לצילום סרט, עם ״אקשן!״, ״קאט!״ וכל העסק. מדי בוקר יצאו אוטובוסים מלונדון עם כל צוות ההפקה לשדה תעופה ליד העיר, ומשם המריאו המטוסים ונחתו באישור רשויות התעופה.

ביום השלישי קרה אסון: כשל טכני באחד המטוסים הביא להתרסקותו על הר סמוך והטייס נהרג. הסט געש ורעש וכולם היו בטוחים כי בשל הטרגדיה תבוטל ההפקה לגמרי, אך צור ואנשיו שכנעו את כולם כי טייסי ניו זילנד ראויים להנצחה הגונה וכי דבר לא יעמוד בדרכם.

הצילומים המשיכו אפוא כרגיל, וביום החמישי, כ״ו בתמוז תש״ח (1948), המריאו ארבעת המטוסים לסקוטלנד כביכול, כדי להמשיך שם את הצילומים. עשרות ניצבות בוכיות נופפו לאהוביהן הגיבורים הממריאים אל החזית. המצלמות עבדו, המנועים חרחרו והמטוסים והמריאו ונעלמו מעבר לעננים. איש לא ציפה לשוב המטוסים לאנגליה, שכן הכל סברו כי צוות קרקע סקוטי מחכה לחבר׳ה באתר הצילומים הבא. הדבר אִפשר לטייסים לצאת מהשטח האווירי של אנגליה ולהמשיך משם לאן שבא להם, וכך נחתו המטוסים כעבור ארבע שעות וחצי לתדלוק ראשון באי קורסיקה, שם הוענק לפקחים המקומיים שוחד נדיב כדי שלא ידווחו לאיש. התחנה הבאה הייתה יוגוסלביה, ובכ״ח בתמוז נחת הלהק בתשואות גיל בבסיס שדה עקרון – היום בסיס תל נוף. צוות צביעה הסתער על ארבעת המטוסים העייפים וכבר למחרת הם יצאו בשירות חיל האוויר לקחת חלק במלחמת העצמאות. למרות מצבם הרעוע עשו המטוסים חיל בקרבות נגד המצרים במלחמת העצמאות, עד שהתפרקו סופית כעבור ארבעה חודשים בלבד. נציין רק כי אחד המטוסים לא זכה אפילו לזה, שכן הוא התרסק מול חולות אשדוד. תוכלו לחלוק כבוד אחרון לשרידיו המפוחמים במוזאון חיל האוויר בחצרים.

צור עצמו קיבל אפטר של ארבעה ימים בלבד לאחר סיום תכניתו הנועזת, שכן הוא נשלח על ידי בן גוריון שוב לאירופה כדי לאתר מטוסים נוספים. בסך הכל היה עמנואל צור שותף ברכישות נועזות של לא פחות מ־18 מטוסים תוך ארבעה חודשים, ועל כך הכיר לו בן גוריון תודה ומינה אותו למנהל הראשון של שדה התעופה לוד, לימים נמל התעופה בן גוריון. בהמשך הקים צור חברת תעופה, חיבר את ׳חוקת הטיס׳ של ישראל והיה ממפתחי מטוס המנהלים הקומפקטי ׳ווסטווינד׳ שייצרה התעשייה האווירית. צור נפטר ב־1991, ושנים לאחר מותו עוד סיפרו בארץ על הטייס המופלא שעשה שמיניות באוויר כדי להציל את מדינת ישראל הצעירה. יהי זכרו ברוך.

The post סיפור מהסרטים appeared first on סגולה.