מִמִּגְדֹּל סְוֵנֵה

תעודות לתולדות היהודים במצרים בתקופת פרס

בצלאל פורטן

מוסד ביאליק, תש"ף, 204 עמ'

*,

פורסם בגיליון 121, תמוז תש”ף, יולי 2020

ספרו של בצלאל פורטן – הספר ה-37 בסדרת המונוגרפיות של 'ספריית האנציקלופדיה המקראית' – כולל מבחר תעודות על פפירוס, כמעט כולן מהאי הקטן יֵב שעל הנילוס, מול העיר אסואן של ימינו, היא סוונה המקראית. ממכלול התעודות עולה תמונה של קהילה קטנה ופעילה של יהודים. הגברים שירתו בצבא הפרסי במאה החמישית לפסה"נ וקיימו שם חיי משפחה, מסחר ודת ערים (ראו חגי משגב, "המקדש שעל האי", גיליון 42). דבר קיומה של קהילה זו אינו ידוע ממקורות אחרים, אולם הוא משתלב בתמונה של קורות היהודים במצרים העולה מהמקרא וממקורות חיצוניים כמו איגרת אריסטיאס, כפי שכתב עורך הסדרה שמואל אחיטוב בהקדמה לספר.

,

ספר חדש?

הספר מבוסס על הוצאה שלמה וגדולה, תרתי משמע, של כל התעודות הארמיות ממצרים העתיקה שפרסמו בצלאל פורטן ועדה ירדני בשנים 1986-1999 בארבעת הכרכים של 'אוסף תעודות ארמיות ממצרים העתיקה'. הספרים יצאו בפורמט גדול ובכריכה רכה המקשים מאוד להשתמש בהם. בכרכים אלה נוספו לתעודות גם תיקיות המכילות ציורים של התעודות על דפים שחלקם גדולים ומקופלים. להוצאה ההיא קדם ספר קטן בשם 'יהודים מיב וארמים מסון', גם הוא עבודתו של פורטן בשיתוף יונה גרינפילד, שפורסם ב-1973 על ידי האוניברסיטה העברית. ספר זה, שכלל חמישים תעודות, התבסס על הפרסומים הראשונים של קאולי, קרלינג וברשיאני שראו אור עד סוף שנות השישים של המאה העשרים.

הספר הנוכחי הוא למעשה תקציר של ארבעת הכרכים, ללא ציורי התעודות עצמן, למעט מבחר קטן מאוד מהם. אין בו אם כן חידוש מחקרי, ואף לא פרסום מרוכז של תעודות שלא רוכזו קודם לכן, אלא רק רצון להקל את הגישה לתעודות למי שמעוניין בטקסטים עצמם, ורק באלה הנוגעים לקהילה היהודית.

שני מבואות לספר: הראשון, "קווים לראשית הגולה היהודית במצרים", שנכתב כאמור בידי העורך שמואל אחיטוב, מסכם את המקורות ההיסטוריים על קהילת מצרים בתקופה הפרסית ומשרטט את קווי האופי שלה מבחינת זהותה היהודית ומנהגיה. מסקירה זו עולה דמות של קהילה עובדת א-לוהים שיש בה מקדש לה' ושמקריבים בו קרבנות, כולל קרבן פסח.

מהתעודות עולה כי הקהילה לא ראתה חריגה דתית בקיומו של מקדש מחוץ לירושלים, וכאשר בני הקהילה נזקקו לכך הם אף פנו לכהני ירושלים בבקשת עזרה, למרות שבירושלים עמד באותה תקופה בית מקדש שלפי ספר דברים היה אמור להיות המקדש היחיד. מתלונתם באיגרת שהופנתה אל הפחה של יהוד על כך שלא קיבלו כל מענה אנחנו למדים כי לא עלה על דעתם שבקשתם לא תתקבל. הציפייה שלהם משקפת אולי תמימות, ואולי עדות לשיתוף פעולה שאיננו מכירים ממקור אחר.

התעודות מלמדות אותנו כי קהילת יב נהגה אחרת מההלכה הידועה לנו מתקופות מאוחרות. כתוּבותיה וסדרי הנישואין שלה שונים מהנהוג, ואפשר שחבריה אף לא נמנעו מנישואין עם בני עם זר. את החמץ בפסח נעלו כנראה בני הקהילה בחדרים בביתם כדי לא לעבור על איסור 'בל יראה'.

המבוא השני, שנכתב בידי בצלאל פורטן עצמו, כולל סקירה על תולדות הממצא ופרטים נוספים על קהילת יב, הרכבה ומערכת היחסים שלה עם בני העמים שהתגוררו מסביבה ואף בתוכה. יש דברים החוזרים על עצמם בשני המבואות.,

ארכיונים

הספר עצמו כולל עשרה פרקים. שלושה מהם מוקדשים למה שמכונה בספר ארכיונים. המלה ארכיון עלולה לעורר את הרושם שהתעודות נמצאו בחדר מסודר, אך רוב אוספי התעודות שעליהם מדובר נקנו בשוק העתיקות והכינוי ארכיון ניתן להם בדיעבד.

ארכיון ידניה קרוי על שם ידניה בן גמריה שעמד בראש הקהילה, והוא כולל מכתבים הנוגעים לקהילה, ובהם 'איגרת הפסח' המורה ליהודי יב מתי להקריב את פסחם והלכות שונות הקשורות לכך, טיוטות של עתירה לשיקום המקדש שנהרס על ידי אויבי הקהילה מבין הכהנים המצרים המקומיים וענייני קהילה אחרים.

ארכיון מבטחיה, שבו מסמכים הנוגעים לאימו של ידניה, כולל חוזים שונים הקשורים לרכוש המשפחה ולנישואין שנערכו בה, כולל נישואיה של מבטחיה למצרי שאולי התגייר בצורה כלשהי. ארכיון ענניה כולל מסמכים הנוגעים לאיש בשם זה שנשא לאישה את שפחתו המצרייה, ויש בו גם הוא חוזים שונים.

בפרקים הבאים נאספו התעודות לפי נושאים: שטרות שונים; רשימות שמות – חלקן של תרומות למוסדות ציבור, בין השאר גם למקדשים אליליים שעמדו על האי; איגרות משפחתיות של משפחות אחוטב וקויליה; ומכתבים המכונים בספר בעלי 'זיקה לדת'.

הפרק השמיני כולל יצירה ספרותית – 'דברי אחיקר' – הידועה גם ממקומות אחרים במזרח הקדום. היא הייתה כנראה חביבה על יהודי יב והועתקה אצלם בתרגום לארמית. יצירה זו שייכת לסוגת ספרות החכמה, והיא מכילה כ-300 פתגמי חכמה המיוחסים לאחיקר. הפתגמים מובאים בתוך סיפור מסגרת על אחיקר החכם שנבגד על ידי בנו המאומץ, ניצל ממוות וחזר למעמדו כיועץ המלך.

הפרק התשיעי מכיל מכתבים ששלח אדם בשם מכבנת ושנשלחו אליו, והם עוסקים בעניינים משפחתיים שונים. מכתבים אלה לא נמצאו ביב. הפרק האחרון אינו קשור לתולדות היהודים ביב, והמחבר לא מסביר את הקשר בינו לבין נושא הספר. הוא עוסק בתעודה שנמצאה בסקארה – מכתב משליט בשם אדון, כנראה מלך עקרון, ובו בקשת עזרה ממלך מצרים נגד הצבא הבבלי הקרב.,

מעט מדי

כותרת המשנה של הספר – 'תעודות לתולדות היהודים במצרים בתקופת פרס' – קצת גדולה עליו. רובו עוסק בסך הכל בקהילה נידחת בירכתי דרום, ולא בכל יהודי מצרים. ולמרות זאת אי אפשר להטיל ספק בחשיבותו של הספר, ובלעדיו קרוב לוודאי שלומדים רבים לא היו מגיעים כלל לאוסף תעודות מרתק זה.

עם זאת עליי להודות שיצאתי ממנו וחצי תאוותי בידי. המבנה של הקדמות כלליות ואחר כך הבאת התעודות ברצף – בליווי תרגום מארמית שנעשה על ידי עדה ירדני ז"ל – ללא פירוש צמוד כלשהו גורם לאי הבנה יסודית של התעודות, וכך כמעט שאין להן ערך מוסף. אפילו פירוש מילולי של המקור הארמי היה מוסיף הרבה, ומאפשר קריאה של המקור הארמי בלי לחפש כל הזמן כיצד תורגמה מלה זו או אחרת לעברית. סוף סוף מדובר כאן בארמית מהסוג שהלומד המצוי אינו נתקל בה כלל ובמלים נדירות למדי.

בנוסף לכך, מבוא כללי לסוגי תעודות שונים – כמו דיני העברת בעלות ודיני משפחה – היה יכול להאיר עיניים. אפילו 'איגרת הפסח' (עמ' 5-6), שחשיבותה לתולדות ההלכה גדולה, זוכה רק להסבר קצר ומרומז, הן במבוא של אחיטוב והן בהקדמה הקצרצרה לאיגרת עצמה. חֶסֶר זה מורגש גם בכתוּבות, בשטרי נישואין ובתעודות נוספות המובאים בספר.

לספר צורפו ציורים של תעודות בודדות בלבד, וגם כאן לטעמי הצמצום הוא בעוכרי הספר. תעודות יב משמשות תחנת דרכים רבת משמעות בתולדות הכתב העברי. ד"ר עדה ירדני, אשר קראה מחדש, ציירה ותרגמה את כל התעודות בארבעת הכרכים של 'אוסף תעודות ארמיות ממצרים העתיקה', עסקה בהרחבה רבה בנושא הכתב והתפתחותו וגם בהיבטים הטכניים של הכתיבה. נכון שבפורמט של הספר הנוכחי אין מקום להרחבה רבה בנושא הזה, אבל מן הראוי היה שלפחות מעט מזה ייאמר.

סיכומו של דבר, את הספר אמנם קראתי מכריכה לכריכה, אבל מי שרוצה להעמיק באמת בתעודות אלה, ולא להשכיל רק מההקדמות ומהמבואות, עדיין חייב לקרוא את הפרסומים הקודמים. דומה שאפשר היה להרחיב מעט יותר, להוציא ספר עבה מעט יותר, ועדיין להישאר בתחומי הפורמט המקובל בהוצאה זו של ספריית האנציקלופדיה המקראית.

פורסם בגיליון 121, תמוז תש”ף, יולי 2020

The post הסיפור נותר חתום appeared first on סגולה.

התקופה שנמשכה משלהי המאה ה־18 ועד מלחמת העולם הראשונה מכונה לעתים בתולדות מצרים ׳המאה ה־19 הגדולה׳. הייתה זו תקופה של התפתחות בתחומים שונים ובמהלכה התעצבה מצרים כמדינה מודרנית. ההתפתחות בישרה על עידן חדש גם ביחס ליהודים: התחזקות ביטחונם האישי במצרים במחצית הראשונה של התקופה ופריחה בסופה.

הממשל הריכוזי שייסד מוחמד עלי פאשא בשנות העשרים של המאה ה־19 הכניס חוק וסדר במדינה כולה וגם בחיי היהודים. ב־1840 קם באלכסנדריה ועד קהילה יהודי ראשון, ומעריכים כי ב־1861 חיו במצרים כעשרים אלף יהודים.

בתקופת שלטונו של אסמאעיל פאשא (1863־1879) צברו מגמות המודרניזציה תאוצה. חנוכת תעלת סואץ ב־1869 הגדילה מאוד את חשיבותה הבינלאומית של מצרים. פתיחת השערים להון מערבי והעלייה בהיקף ההשכלה וההכשרה המקצועית הגבירו את מעורבות היהודים בכלכלה ובחיי הציבור, ויהודים היגרו למצרים מארצות שונות באירופה. משנאלץ אסמאעיל להתפטר בלחץ המעצמות התעוררו מהומות ולבסוף פרץ ׳מרד עוראבי׳ שבישר את ראשיתה של הלאומיות המצרית המודרנית.

לאחר כישלון המרד והכיבוש הבריטי של מצרים ב־1882 נוהלה כלכלת מצרים בפיקוח בריטי, אולם מתחת לפני השטח רחשה כל העת הלאומיות המצרית, עד שבראשית המאה העשרים זכתה מצרים לעצמאות מדינית. יהודים מעטים בלבד נטלו חלק בהתעוררות הלאומית והפוליטית של הציבור המצרי המשכיל, והבולט שבהם היה יעקב ג׳יימס צנוע.

ביקורת היתולית

יעקב בן רפאל צנוע נולד בקהיר ב־1839. מאוחר יותר קיבל גם את השם הלועזי ג׳ייימס, ובו הוא מוכר יותר במצרים כיום. אמו נולדה במצרים ואביו היגר אליה מאיטליה. האב, רפאל צנוע, שימש יועץ של הנסיך אחמד פאשא יקן, המשנה למלך מצרים ונכדו של מוחמד עלי, וכך הכיר הנסיך גם את יעקב, בנו של רפאל. הנסיך התרשם מאוד מיעקב הפיקח שהיה בקיא בתורה, בקוראן ובשירה ערבית, וב־1852 שלח אותו ללמוד בליבורנו שבאיטליה על חשבונו. צנוע שהה שלוש שנים בליבורנו, שם למד תולדות האמנות, מוזיקה, ציור ושפות זרות אחדות. בתקופת שהותו באיטליה ראה הצגות רבות ולבו הלך שבי אחר עולם התאטרון. שם נחשף גם להתעוררות הלאומית האיטלקית ולמודרניזציה האירופית.

רפאל צנוע והנסיך יקן נפטרו מעט לאחר שיעקב חזר למצרים, והוא נאלץ למצוא את דרכו בעצמו. בזכות שליטתו בשפות רבות – ערבית, עברית, איטלקית, צרפתית, אנגלית, גרמנית, ספרדית, יוונית ורוסית – החל יעקב לעסוק בהוראה, אולם הוא לא נטש את אהבתו לתאטרון וב־1869 עשה את צעדיו הראשונים בתחום. בתחילת שנה זו הוקם בגן הציבורי אל־אַזְבַכֶיָה שבקהיר ׳התאטרון הקומי׳, ובאותה שנה נחנך בעיר בית האופרה המצרי. אסמאעיל פאשא הזמין להקות תאטרון מאירופה להופיע בארמונו, והן הופיעו בשפות זרות. שלושת האירועים האלה דחפו את יעקב צנוע – שכבר גיבש באותה עת תפיסת עולם לאומית מצרית – לייסד תאטרון משלו, והוא התחיל להופיע עם להקה שהקים בבית קפה גדול בגן הציבורי אל־אזבכיה.

לאחר שנודע לאסמאעיל פאשא על התאטרון שהקים צנוע הוא הזמין אותו להופיע בפניו בארמונו כארבעה חודשים בלבד לאחר הקמת התאטרון. צנוע העלה בארמון שלוש הצגות: ׳אֶלְבֶנְת אֶלְעַצְרֶיָה׳ – ׳הבחורה המודרנית׳; ׳אַלְדורַתָן׳ – ׳שתי הנשים הנשואות לגבר אחד׳; ו׳רַ׳נְדוּרֶת מַסְר׳ – ׳הגנדרנית של מצרים׳. שלושתן היו הצגות קומיות שכללו הטפת מוסר וביקורת חברתית מרומזת. אסמאעיל פאשא, שהתרשם מאוד מההצגות, הצהיר בנוכחות שרים ועוזרים בכירים כי בזכות פועלו ייסד צנוע את התאטרון הלאומי של מצרים, והכתיר אותו בכינוי ׳מולייר המצרי׳. ייתכן כי אסמאעיל פאשא ניסה לחקות בכך את מלך צרפת לואי ה־14 שהזמין את מולייר להופיע בארמונו וכינה את להקתו ׳להקת המלך׳. מכל מקום, השוואתו של צנוע למולייר הייתה מוצדקת, שכן בדומה למחזאי הצרפתי מחזותיו שילבו ביקורת חברתית והומור היתולי.

יעקב צנוע ראה עצמו כמצרי בן העם היהודי והיה שותף לשאיפות הלאומיות של אינטלקטואלים מצרים. גם התאטרון שהקים היה חלק מהמאבק הלאומי המצרי. לאחר היכרות עם העם המצרי, מנהגיו והמוסר שלו, הגיע צנוע למסקנה שהוא חייב לכתוב את הצגות התאטרון שלו בשפה הערבית המצרית, השפה המדוברת ברובה של מצרים. הוא גם ראה חשיבות גדולה בשילוב של מוזיקה עממית בהצגותיו. דבר זה האהיב אותו מאוד על הקהל המצרי שחש כי צנוע מגיש לו תאטרון מצרי אותנטי: בשפה המצרית, עם המוזיקה שהוא אוהב ובאווירה של אופרטה. עם זאת, התאטרון של צנוע הושפע גם מהתאטרון האירופי שהכיר באיטליה, וכך נוצר ערבוב בין סגנון מצרי עממי לסגנון אירופי.

לאחר שצנוע הצליח למשוך אליו את הקהל המצרי התאטרון הפך בהדרגה מהיתולי לביקורתי. הוא הגיש מחזות שעסקו בענייני חברה ומוסר ובבעיות היומיום במצרים. הוא ערער על מנהגי משפחה ישנים וביקר אפילו את השושלת המלכותית ואת אסמאעיל פאשא עצמו. היה בכך שילוב מעניין בין אימוץ המודרניזם, שגם אסמאעיל הזדהה עמו, לבין הנטייה הלאומנית לרפורמה במבנה השלטוני.

צנוע כתב את הטקסטים להצגות, בדרך כלל גם ביים אותן, לעתים אף שיחק בהן ואפילו הלחין חלק מהשירים שהושרו בהן. הוא עמד על הבמה לפני ההצגה או בסופה כדי להסביר לקהל מה שאולי לא הצליח להבין לבד, ולהבהיר את המסר שביקש להעביר באמצעות ההצגה. גם בכך הוא חיקה את מולייר שהיה יוצא אל הקהל בסוף ההצגה כדי להודות לו ולענות על שאלותיו. מאפיין נוסף שקירב בינו לבין הקהל היה מנהגו לשנות את הטקסט של ההצגה לאחר שעלתה פעמים אחדות – בעקבות בקשת הקהל או סתם משום שרצה להפתיע אותו.

חוקרים הצביעו על קווי דמיון נוספים בין צנוע למולייר: בדומה למולייר נהג צנוע לפתור את הסיבוך בעלילה במהירות ובדרמטיות, שניהם שאפו לסיים את ההצגה בסוף טוב כנהוג בקומדיות, ושניהם עסקו בבעיות יומיומיות של החברה וניסו להציע להן פתרונות.

היו בהצגותיו של צנוע דמויות סטראוטיפיות קבועות, ובהן המשרת הנובי שדיבר בהיגוי נובי האופייני לדרום מצרים, הדמות הסורית שדיברה בהיגוי סורי, והשייח׳ שדיבר ערבית ספרותית קלסית. הוא העלה על הבמה גם שחקניות, דבר שלא היה מקובל עד אז.

צנוע, שהיה גם משורר, ניסה לשלב בין השירה לבין המשחק והדרמה. הוא נהג לסיים את ההצגות שלו בשיר קצר בן שורות אחדות שבהן ניסה לסכם את כל ההצגה. בהצגות מורכבות יותר הסתיימה כל מערכה בשיר, ובסוף ההצגה הוא הגיש שיר שסיכם את כולה. כך למשל ההצגה ׳אַלְדורַתָן׳ – ׳שתי הנשים הנשואות לגבר אחד׳ – הסתיימה בשיר:

הרוצה למרר את חייו / יוסיף אישה שנייה על אם ילדיו / הרוצה סיפוק בחיים / לא יחרוז לו שרשרת נשים.

היה בכך ביטוי מילולי מפורש לביקורת שמתחה ההצגה על הנוהג המקובל לשאת שתי נשים.

גם בהצגות שבהן מתח צנוע ביקורת על השלטון הוא לא נמנע מלהבהיר את כוונתו בצורה גלויה בסוף ההצגה. ביקורת זו הביאה לבסוף לכך שבעקבות המחזה הסטירי ׳המולדת והחירות׳ סגרו השלטונות את התאטרון שלו ב־1872. לאחר סגירת התאטרון הקים צנוע שתי אגודות מדעיות שפעלו למען מודרניזציה ועידוד הלאומיות ונבחר לעמוד בראשן, אולם עד מהרה סגרו השלטונות גם אותן. צנוע נאלץ לברוח לצרפת ונשאר שם כשנתיים.

בעל המשקפיים

כשחזר צנוע למצרים הוא השתלב ביתר שאת בפעילות נגד השלטון. הוא התחבר לחוג הלאומנים שהוביל בהמשך למרד עוראבי, ובמיוחד התיידד עם קציני צבא מצרים שהנהיגו את המרד. בין ידידיו הקרובים היו השייח׳ ג׳מאל אלדין אל־אַפְעָ׳אנִי, הוגה דעות ותאולוג שביקש להצעיד את האסלאם אל עבר המודרנה, ותלמידו מוחמד עַבְּדוּ. צנוע הצליח לטפס לצמרת החוגים הפוליטיים במצרים ולרכוש לעצמו מעמד והשפעה. לטענת רבים לא היה יהודי שהשפיע כמוהו חברתית ותרבותית על מצרים המודרנית ועל העולם הערבי. השפעתו הרבה הולידה שמועות ואגדות על כך שהתאסלם, אולם המזרחן פרופ׳ שמואל מורה הוכיח באמצעות מסמכים ובאמצעות עדויות ששמע בעל פה מבתו של צנוע כי הוא נשאר יהודי עד יומו האחרון.

ב־1877 ייסד יעקב צנוע את כתב העת ׳אבו נַדָארָה׳ – ׳בעל המשקפיים׳ – שהיה פורץ דרך מבחינות רבות. היה זה כתב העת הסטירי הראשון שראה אור בעולם הערבי, הראשון ששולבו בו קריקטורות והראשון שנכתב בשפה עממית ולא בערבית ספרותית. צנוע ביקר בו את המשטר בחריפות, וחִצי הביקורת שלו הופנו בעיקר כלפי האופן שבו נמשך אסמאעיל פאשא אל ארצות המערב. צנוע הציג את יחסו של אסמאעיל פאשא למערב כהתמכרות של ממש לתרבות זרה. הביקורת על השלטון כללה גם תיעוד של מעשי שחיתות שהתרחשו בארמון. בנוסף ביקר כתב העת נוהגים מסורתיים מצריים שהיו לדבריו פרימיטיביים, והצביע על עוולות חברתיות שונות. כתב העת ראה אור במצרים רק כשנה, ולאחר שיצאו 15 גיליונות הוא נסגר בהוראת השלטונות וצנוע גורש מהמדינה. אולם צנוע לא אמר נואש והמשיך להדפיס את כתב העת בצרפת. גיליונותיו הוברחו למצרים והופצו גם בארצות ערביות נוספות, והייתה להם השפעה עצומה על התעוררות הלאומיות הערבית בכלל ועל הלאומיות המצרית בפרט. כתב העת הגיע אפילו להודו, וגם שם הייתה לו השפעה על התעוררות הלאומיות.

במהלך מרד עוראבי חזר צנוע למצרים, אולם לאחר כישלון המרד והשתלטות הבריטים על המדינה הוא הוגלה ממצרים בפעם השלישית, והפעם באופן סופי. הוא חי באירופה, אבל גם משם פעל ללא לאות למען הלאומיות המצרית. באותה תקופה טבע את הסיסמה ׳מַסְר לֶלְמַסריין׳ – ׳מצרים למצרים׳, שהפכה לסיסמה המרכזית של הלאומנים המצרים. הוא חי בפריז, ובהרצאותיו הרבות הציג את העוול שיש בכיבוש הבריטי כלפי העם המצרי.

לאורך השנים הוציא צנוע לאור עיתונים וכתבי עת רבים. בשנים הראשונות הוא תקף בהם את אסמאעיל פאשא על משיכתו לארצות המערב, ולאחר הכיבוש הבריטי תקף את השלטון הקולוניאלי הבריטי וקרא למעצמות, ובעיקר לתורכיה ולצרפת, לפעול לגירוש הבריטים ממצרים ולהמלכת מלך ממוצא מצרי במדינה. בזכות שליטתו בשפות רבות הוציא צנוע במשך השנים עיתונים בשמונה שפות, אולם רוב העיתונים שייסד ראו אור בערבית ובצרפתית. הוא היה העורך של העיתונים, כתב רבים מהתכנים בהם, ובמקרים אחדים היה גם המו״ל. העיתונים שהוציא הצטיינו תמיד בחוש הומור, בסאטירה חריפה ושנונה, ובאימוץ כלים עיתונאיים שנחשבו חדשניים באותם ימים, בוודאי בעולם הערבי, כמו שימוש נרחב בקריקטורות ובקומיקס ושילוב של הדפסת צבע. הנושא העיקרי שבו טיפלו העיתונים וכתבי העת היה שחרורה של מצרים מעול המעצמות, אולם הוא היה גם הראשון שביקר את השלטון הקולוניאלי בסודן וטיפל בבעיות יסוד בחברה ובפוליטיקה הערבית בכללותה.

יעקב צנוע נותר נאמן לרעיון הלאומיות המצרית עד יומו האחרון והיה פעיל למען שחרורה של מצרים משלטונם של עמים זרים. ב־1908 עוד הספיק ממקום גלותו בפריז להביע תמיכה פומבית במפלגה הלאומית אל־חֶזְב אל־וַטַנִי שנוסדה באותה שנה. ב־1912 נפטר בפריז, ולא זכה לראות בהגשמת חלומו. מצרים זכתה לעצמאות חלקית רק ב־1922, ולעצמאות מלאה בתהליך שנמשך עד 1952.,

חלוץ אמיתי

בתקופתו של צנוע הרגישו היהודים שהתגוררו במצרים כי הם מצרים לכל דבר. הם אהבו את ארץ מולדתם ודאגו לה, ואהבו את העם המצרי שלצדו חיו. יעקב צנוע הוא דוגמה מצוינת ליהודים שהשתלבו בחברה המצרית וגם הותירו את חותמם עליה במגוון תחומים, ובהם כלכלה, תרבות ופוליטיקה. הוא נחשב ליהודי היחיד שגורש ממצרים בגין תמיכתו בעם המצרי וגינוי השלטון.

לאחרונה קם במצרים חוקר המנסה לערער על כל שנכתב עד כאן, ולטעון כי כל המידע שיש בידינו על יעקב צנוע לא ניתן לאימות במקורות שאינם כתביו של צנוע עצמו. לדבריו את התאטרון הלאומי המצרי ייסדו אחרים, והתואר ׳מולייר המצרי׳ אינו תואם את דמותו של צנוע. כל החוקרים האחרים, כולל חוקרים מצרים, דוחים את טענותיו וסבורים כי יעקב צנוע הוא חלוץ התאטרון המצרי.,

פניו של בעל המשקפיים

לקוראי עיתונים בני זמננו, המורגלים בעיתונות מתוחכמת, עשויים שערי העיתון ׳אבו נדארה׳ להיראות בוטים או ישירים מדי. הקריקטורות ושערי העיתון מהווים צוהר לאידאולוגיה המוצהרת של יעקב צנוע ומספקים לנו מבט על דמותו של שיח ציבורי בחיתוליו

עיתונות אישית

שמו של העיתון וסמלו הם אישיים מאוד והעיתון מזוהה עם עורכו. בקריקטורה שצייר יעקב צנוע עם גירושו ממצרים הוא ביטא את עלבונו האישי: ״אבו נדארה נוסע לצרפת, אחלו לו כל טוב. אסמאעיל פאשא יוצא ממצרים, שילך לעזאזל״. 1878

לתבוע את עלבונו של העם

בדף השער של ׳אבו נדארה׳ מתואר אסמאעיל פאשא החוזר למצרים בחסות אירופית, מתעלל בנכבדי מצרים ובפלחים וגוזל את כספם. המצרים בתגובה מתפללים לביאת המהדי — המשיח המוסלמי. 10.1.1885

 היסטוריה מצוירת

בסוף המאה ה־19 לא היו בידי קוראיו של צנוע מקורות מידע רבים, והם שאבו את ידיעותיהם בעיקר מהעיתון. צנוע סקר בעמוד אחד של קריקטורות מאה שנה של מעורבות בריטית במצרים, ובתחתית העמוד הסביר את הקריקטורות אחת לאחת. 15.5.1894

 השלטון והעיתון

בהיעדר חופש ביטוי צנוע לא יכול היה להתעמת עם הסולטן ולכן השתמש באירוניה והילל אותו בהפרזה. לכבוד יום הולדתו של הסולטן עבדול חמיד השני כתב צנוע כי הסולטן מונע שינה מעיניו בעבודה למען אזרחיו המצרים, והמבין יבין. 31.8.1894

 לאומיות בינלאומית

כאידאולוג לאומי כיבד צנוע גם את הלאומיות של עמים אחרים. ירידים עולמיים היו חגיגה לאידאולוגיות הלאומיות, ולרגל היריד שנערך בפריז ב־1900 הילל צנוע את צרפת בשש שפות — אנגלית, צרפתית, איטלקית, גרמנית, ערבית ותורכית

 מצרים למצרים!

לצד הכבוד לעמים אחרים דחה צנוע את המעורבות של עמים אחרים בענייניה של מצרים. בקריקטורה שבשער נבעטים הזרים מראש הפירמידות. אפריל 1903

The post מולייר יהודי במצרים appeared first on סגולה.