בתחילת ספטמבר 1908 פרסם מפקד המשטרה בניו יורק מאמר ובו ציין שהיהודים מהווים כרבע מאוכלוסיית העיר אך חמישים אחוז מהפושעים הם יהודים. באותו זמן היו בניו יורק כמיליון יהודים, רובם מהגרים קשי יום ממזרח אירופה שגרו בדרומה, ומיעוטם יהודים ותיקים ואמידים — בעיקר ממוצא גרמני — שהתגוררו בצפונה.

האשמתו הייתה אמנם מסולפת ונגועה באנטישמיות — כבר בראשית 1908 יזמה הקהילה היהודית מחקר בנושא והתוצאות הראו שהפשיעה בקרב היהודים הייתה פחותה מהפשיעה בקרב האוכלוסייה הכללית בעיר — אולם שיעור הפשיעה בקרב יהודי ניו יורק היה אכן גבוה משיעורו בהיותם באירופה והפשעים היו מגוונים יותר.

תוך 15 יום בלבד מפרסום המאמר הצליחו המהגרים היהודים לגרום למפקד המשטרה לחזור בו מהצהרתו ולהסביר שהמספרים שהוצגו במאמרו סופקו לו על ידי גורמים מחוץ למשטרה. במהלך ימים אלה פרסמו יהודים תגובות שונות למאמר. בין השאר טענו המהגרים החדשים שהיהודים הוותיקים הגיבו בפחדנות יתר, לא עמדו בתקיפות מספקת לצד אחיהם ובאופן כללי התייחסו אליהם בהתנשאות, אולם יחד עם זאת הם הבינו שלא יוכלו להסתדר ללא סיוע אחיהם הוותיקים בעלי ההשפעה. הוותיקים דגלו בפעילות שקטה והאשימו את המהגרים ברגישות יתר.

היה ברור — כפי שהעירו עורכיו של אחד העיתונים היהודיים — שחסר ליהודים ארגון מרכזי היכול לדבר או לפעול בשמם. יהודה לייב מאגנס, רב רפורמי ופעיל ציבור, ביטא מסקנה זו במאמר שפרסם ב'ניו יורק טיימס'. לדבריו, על מיליון היהודים בניו יורק להסיק שהם זקוקים לארגון יציג קבוע אשר ידבר בשמם, יגן על זכויותיהם ויתמודד עם בעיית הפשיעה.,

קהילה מאוחדת

ואכן, שיתוף הפעולה הזמני בין היהודים הוותיקים והחדשים בניו יורק הוליד שינויים בקרב כל אחת מהקבוצות וביחסים שביניהן. הוותיקים הבינו שלמרות המרחק הפיזי והתרבותי מאחיהם המהגרים, הסביבה הלא יהודית רואה אותם כמקשה אחת ויהיה עליהם להתייחס אל המהגרים בפחות התנשאות וביתר שוויוניות כדי לפתור בעיות משותפות; ואילו המהגרים הבינו כי עליהם לטפל בבעיות בביתם וכי הם זקוקים לסיוע של הוותיקים ולשיתוף פעולה עמם.

בפברואר 1909, בתום חמישה חודשים של דיונים קדחתניים, קיבלו נציגיהם של 222 ארגונים יהודיים בניו יורק את החוקה של 'הקהילה היהודית של העיר ניו יורק' (The Jewish Community of New York City), ובקיצור ה‘קהילה‘. בארגונים אלה היו דתיים וחילונים, אורתודוקסים ורפורמים, ציונים ולא ציונים, מהגרים וותיקים. הכוח המניע של הקהילה והמנהיג הבלתי מעורער שלה היה יהודה לייב מאגנס, יהודי בעל כריזמה וקשרים משפחתיים וחברתיים ברבים מהחוגים.

הקהילה היהודית של ניו יורק הייתה שונה בתכלית מהקהילה האירופית. היא הייתה דמוקרטית והחברות בה הייתה וולונטרית, שכן הרעיון של קהילה דתית שהמדינה כופה על היחיד את החברות בה היה זר לרוח האמריקנית. הקהילה גם הייתה גדולה בהרבה מהגדולות שבקהילות האירופיות, והוקמה בתקופה שבה הציבור היהודי היה הרבה פחות הומוגני מבחינה דתית וחברתית מאשר בעבר.

הקהילה שאפה לפתור את הבעיות האופייניות לקהילת מהגרים, שבה הדמויות שהיו באופן מסורתי בעלות הסמכות המוסרית — כמו הורים, מורים ורבנים — איבדו מכוחן. בין משימותיה של הקהילה: התמודדות עם בעיות כמו עוני, נחשלות ופשע באמצעות חיזוקו של החינוך היהודי והתאמתו לסביבה האמריקנית; הסדרת שירותי דת כמו מילה, כשרות, שחיטה, בתי כנסת ועוד; טיפול ביחסי עבודה ותיווך בין פועלים לבין מעבידיהם (בתעשיית הטקסטיל למשל היו רוב הפועלים ורוב בעלי המפעלים יהודים); והקמת מחלקות לפילנתרופיה ולהכוונה מקצועית.,

משטרה חשאית יהודית

ב־1912 אירע מקרה רצח מתוקשר. הרמן רוזנטל, יהודי בעל קזינו, הסכים לשמש עד מדינה נגד קצין משטרה שהיה שותפו הסמוי בעסקי הימורים אך בגד בו וסגר את הקזינו שלו. ימים ספורים לאחר מכן נרצח רוזנטל במרכז העיר לאור יום. לתדהמת הקהילה היהודית התברר שרק שתיים מהדמויות המרכזיות שהיו מעורבות בפרשה — פושעים, משתפי פעולה ועדים — לא היו יהודיות.

ליהודים בני כל הזרמים היה ברור שיש צורך בפעילות נמרצת כדי לבער את נגע הפשיעה מהאזורים היהודיים. הקהילה הקימה 'לשכה למוסר חברתי‘ שהייתה למעשה שירות חשאי שאסף מידע על פעילות עבריינית באזורים היהודיים. העבריינות כללה גנבות, עסקי סמים, בתי קזינו, בתי זונות, מעשי סחיטה ועוד. בעקבות פגישה בין מאגנס לראש העיר מונה קצין משטרה אמין וישר שקיבל מהקהילה דיווחים על מעשי פשע ושלח כוחות משטרה לעצור את הפושעים ולסגור בתי קזינו, בתי בושת ושאר עסקים לא חוקיים.

השיטה פעלה בהצלחה רבה עד למותו של ראש העיר כעבור שנה. ראש העיר החדש צמצם את מידת שיתוף הפעולה עם הקהילה, אך הלשכה המשיכה לפעול עד 1917. חלק מאנשי הקהילה התנגד להפעלתה של מחלקה זו על בסיס קבוע ומאגנס התקשה לגייס את הכספים הדרושים לניהולה. עמדותיו הפציפיסטיות של מאגנס והתנגדותו להשתתפות ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה פגעו גם הן בפעילות הלשכה ואף בשאר הפעילויות של הקהילה. בעקבות התנגדותו למלחמה נוּדה מאגנס על ידי הציבור הרחב, שרובו תמך בהשתתפות אמריקנית במלחמה וחשש מהאשמה בחוסר נאמנות. הקהילה המשיכה לדעוך עד שחדלה לפעול ב־1922. באותה שנה עלה מאגנס עם משפחתו לארץ ישראל והחל בפעילויות חדשות ובהן הקמת האוניברסיטה העברית.

הקהילה אמנם הפסיקה לפעול, אך היא השפיעה על התארגנויות קהילתיות בערים אחרות בארצות הברית והותירה את רישומה על המציאות היהודית בניו יורק. היא הפגישה בין ציבורים שונים ומרוחקים זה מזה ושימשה זירה לפעילות משותפת שלהם. היא גם השאירה אחריה שני מוסדות יהודיים מפוארים הפועלים בעיר עד היום — הוועדה לחינוך יהודי (The Jewish Education Committee) ואיחוד הפילנתרופיות היהודיות (The Federation of Jewish Philanthropies).

התיקים שבהם נשמרה התכתובת של הקהילה בניו יורק נשלחו אל מאגנס שנים אחדות לאחר השתקעותו בארץ, והם מהווים חלק מאוסף מאגנס בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. ■

הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי (http://sites.huji.ac.il/archives) עוסק בהצלה, בשחזור ובשימור של תיעוד היסטורי של העם היהודי על כל תפוצותיו, מימי הביניים ועד ימינו.
אם נמצא ברשותכם חומר ארכיוני משפחתי נודה לכם אם תוכלו להעבירו לידינו. כך נוכל לשחזר אבן נוספת בפסיפס ההיסטורי של עם ישראל.

The post המשטרה החשאית של קהילת ניו יורק appeared first on סגולה.

ניו יורק, ראש השנה תש"י (1949). חנויות רבות סגורות על מנעול ובריח ויהודים יראי שמים נקהלים לתפילה בבתי כנסת גדולים וקטנים ובטמפלים רפורמיים. באותה השעה ממש רבבות גברים, נשים וילדים מטיילים בהמוניהם לאורך השדרות, להוטים לראות ולהיראות בין אחיהם ומכריהם הלבושים במיטב מחלצות החג. למטיילים בחוצות עירם היהודית לא היה דבר נגד הדת, פשוט לא היה להם עניין למצוא את דרכם אל בתי הכנסת ולהתפלל. זוהי ניו יורק, ביתם של רבבות יהודים, אולי המטרופולין היהודית ביותר בעולם, העיר שאפשרה ליהודים אולי יותר מכל מקום אחר לעצב את זהותם היהודית במגוון דרכים וצורות.

במשך למעלה ממאה שנה שימשה העיר ניו יורק בית לקהילה היהודית הגדולה ביותר בעולם.

רק לאחרונה — עם פרוס האלף החדש — נטלה ממנה המטרופולין של תל אביב רבתי את הבכורה. לצמיחתה של ניו יורק היהודית סייע כמובן מיקומה של העיר כנקודת העגינה הראשית של יהודי מזרח אירופה ששמו פעמיהם אל חופי אמריקה. מתוך שני מיליון ורבע אנשים שנכנסו לארצות הברית בין 1881 לבין מלחמת העולם הראשונה, קרוב לשני שליש הגיעו דרך קסטל גרדן ומאוחר יותר דרך אליס איילנד לנמל מנהטן. שכונת לוֹאֶר איסט סייד הפכה לביתם הראשון של רבים מהמהגרים החדשים.

ב־ 1917 כבר היו מיליון וחצי יהודים בתפוח הגדול, שחיו לא רק בדאונטאון שבמרכז מנהטן אלא גם במובלעות חדשות שבצפון הרובע (אפטאון), בעיקר ביורקוויל ובהארלם, וגם מעבר לנהר, בוויליאמסבורג ובבראונסוויל שבברוקלין. אחד מכל ארבעה תושבים בניו יורק היה יהודי. עוצמה כמותית זו נותרה בעינה לאורך כל שנות הצמיחה הכלכלית בעשור השני של המאה העשרים, בימי 'השפל הגדול' שבאו בעקבותיה ובמהלך מלחמת העולם הראשונה.

כאשר יהודי ניו יורק העתיקו את מקום מגוריהם הם עשו זאת בדרך כלל יחד. בשנות העשרים נמשכו היהודים לעבר רובע ברונקס, אל הווסט סייד או אל וושינגטון הַייטס שבמנהטן, ואל שכונות ברוקלין החדשות — פלטבוש, בורו פארק, בנסונהרסט ועוד –  והשתרשו עמוק במובלעות אלה. בשלהי שנות הארבעים ובשנות החמישים קרצו לרבים מבני השכונות הישנות החיים בפרברים, במחוזות נסאו וסאפוק, בווסטצ'סטר או מעבר לגשר ג'ורג' וושינגטון בואכה צפון ניו ג'רזי, ובמקביל הפך רובע קווינס ל"פרבר בתוך העיר עצמה", כפי שניסחו זאת פרסומות הנדל"ן באותם ימים. פירוש הדבר היה שתושבי הרובע יכלו ליהנות מכל היתרונות של חיים פסטורליים מחוץ לניו יורק בלי לנסוע מדי יום למנהטן לצורך עבודה או בידור. ובכל זאת, למרות מגוון האופציות האטרקטיביות, נשארו היהודים ברובם בדיוק במקום שבו התגוררו הם או הוריהם קודם לכן. נכון לשלהי שנות החמישים היהודים עדיין היוו קרוב לרבע מתושבי ניו יורק, ואחד מכל ארבעה יהודים בניו יורק התגורר בשכונה שלמעלה ממחצית תושביה היו יהודים.

ביוני 1949 הסבירה הסופרת וההיסטוריונית רות גלזר בירחון 'קומנטרי' כיצד נשמרה למשל יהדותה של שדרת גראנד קונקורס שלושה עשורים לאחר שהשכונה המקיפה רחוב מרכזי זה, החוצה את הברונקס מצפון לדרום, הפכה למשכנם של מצליחנים חדשים. "יש עדיין יותר חיים, מרץ והתלהבות בבית דירות אחד בברונקס בשעה שש בערב מאשר באלף רחובות נטועים עצי בוקיצה בארבעה ביולי", השתפכה. "אילו רחובות בכל מקום שהוא יכולים להשתוות אליהם במספרם העצום של חנויות המזון,דוכני הגלידה, המעדניות, המסעדות, החנויות המיוחדות לנשים ולילדים … תפקידה של שדרת קונקורס בחיי הברונקס, כמו מיקומה הגאוגרפי,הוא מרכזי … שם דבר … בקצה אחד של גראנד קונקורס יש פארק קטן אך מסועף המתנאה אף בדוכן לתזמורת ובקונצרטים בימי ראשון אחר הצהריים… יש אזור מרכזי ובו אפשר לראות ולהיראות". לדבריה, "הדור הנוכחי אינו אלא ממשיכו ומשכללו של סגנון הברונקס".

ברחובות אלה אפשר היה להאמין — כפי שגלזר וכותבי זיכרונות רבים אחרים האמינו — כי "כל העולם יהודי", גם אם כשהרהיבו עוז לצאת ברגל, באוטובוס או ברכבת התחתית אל השמורות האיריות, הגרמניות או האיטלקיות — שהיו לא פעם עוינות כלפי היהודים — קיבלו תזכורת לכך שהם רחוקים מלהיות לבדם. מנקודת מבטם של היהודים באותה תקופה כמעט לא היו קהילות לבנות אנגלוסכסיות ופרוטסטנטיות בניו יורק. אלה נמצאו אי שם במרחביה המרוחקים של אמריקה. אותה עוצמה כמותית — שכמעט לא היו לה מקבילות בעולם — חיברה את היהודים אלה לאלה חיבור אורגני ובלתי פורמלי.

במשך דורות נפגשו מהגרים, ולאחר מכן ילדיהם ונכדיהם, במעליות,בחדרי מדרגות, על ספסלים בפארק או ליד דוכני תזמורת בברונקס. סם וולס כתב כי קונצרטים כאלה תחת כיפת השמים היו "המקום היחיד בעולם שבו… כדי להתחיל עם בחורה יכולת לשרוק אליה את הרביעית של בטהובן" (' Fortune ', גיליון 61 ,פברואר 1960 ). החיים היהודיים המאורגנים לא קסמו לרוב יהודי המטרופולין, שחלפו ברחוב בשלווה על פני אידאליסטים שניצבו עם פלקטים, עלונים ועצומות וניסו לגייס תומכים לרעיונותיהם. בניו יורק היהודית, שהייתה ספונה בחיק בירת התקשורת האמריקנית, מקום שבו מועברים ללא הרף מסרים החוצה, היה די מקום לאכלס כמעט כל ארגון יהודי,ארצי, אזורי או מקומי, דתי, אגודתי, ציוני, נדבני או קיצוני. כך למשל בנה כל אחד משלושת הזרמים היהודיים העיקריים — אורתודוקסי, קונסרבטיבי ורפורמי — את בתי הספר שלו להכשרת רבנים ומורים במנהטן, וחסידיהן הנלהבים של התנועות נקראו להרחיב את טווח השפעתן מעבר לקהילות הליבה המצומצמות שלהן.,

אל הפרברים ובחזרה

במחצית השנייה של המאה העשרים עברה ניו יורק תהפוכות. היא הייתה עדה למשברי המתיחות הגזעית של שנות השישים, לדעיכה הכלכלית של אמצע שנות השבעים, ולדהירה של הדור האחרון ברכבת הרים שכללה התאוששות, נסיגה וכינון מחדש של ניו יורק כעיר של הבטחות ושל מציאות קשה.

בטלטלת המשברים והמהפכים המהירים שהתחוללו סביבן ובתוכן התדרדרו השכונות היהודיות הוותיקות. שכונות רבות שהיו בברונקס למשל אינן עוד. בשנות השישים והשבעים פנו משפחות צעירות שתרו אחר סביבה בריאה יותר ובתי ספר טובים יותר לילדיהן אל הפרברים, בהשאירן לא פעם את הדור הזקן מאחור, למרות שההורים נאלצו להתמודד בגבורה עם פקקי התנועה כדי להגיע למקומות עבודתם או כדי לבלות ערב בעיר. במקומות מגוריהם החדשים,שבהם הסתדרו יפה לא רק עם יהודים כמותם אלא גם עם שכנים נוצרים ידידותיים, ההזדהות הרשמית עם קהילה יהודית כזו או אחרת נהייתה חשובה יותר.

במקום שבו הדירות מעטות, ואת מקום המדרכות ההמוניות תופסים שבילים וכבישי גישה פרטיים וסמטאות ללא מוצא, הרבה יותר קשה ליצור קשר עם יהודים אחרים.

בתקופה הנוכחית מתאפיינות לעתים קרובות השכונות שנותרו בתוככי העיר, שהיא עד היום ביתם של קרוב למיליון יהודים, לא רק בעוצמות כמותיות אלא גם במחויבות דתית. מנהיגים אורתודוקסים בברוקלין ובמקומות אחרים מסתמכים על חסידיהם המסורים הנמשכים באופן טבעי לבתי הכנסת. רב שמחפש כיום עשירי למניין ברחוב עושה זאת בעיקר כדי למנוע ממתפללים ללכת לשטיבל המאולתר שהקים זרם מתחרה.

במקומות אחרים ניצבים מחדשי חידושים, בוני קהילות ומסבירנים מטעם תנועות ליברליות יותר מול אתגרים גדולים מאלה בניסיונם לקדם התחדשות,למרות שהמסרים שלהם מצאו בהחלט אוזן קשבת בקרב יהודים המחפשים קבוצת השתייכות. ועדיין ישנם, כתמיד, יהודים המתהלכים בנחת ברחבי העיר. צעירים אלה, ששבו לעיר הגדולה מהפרברים שאליהם נמלטו הוריהם או שהגיעו ממקומות אחרים בארצות הברית בעקבות ההבטחה הצפונה בשכונותיה המשופצות למראה של ניו יורק, התמזגו עם תושבים ממוצאים אתניים מגוונים ויצרו מרקם תרבותי חדש ברחובות התפוח הגדול. מכיוון שידידיהם באים מרקעים שונים, הם אינם חשים שכל עולמם הוא יהודי ואף אינם רוצים שכך יהיה. אבל על מסורת אחת ארוכת שנים המזכירה את ימיה היהודיים שלשדרת גראנד קונקורס שומרים יהודים אלה עד היום: הם מקפידים להתחמק מבתי כנסת המצפים להם בזרועות פתוחות, ורבים אף ייראו בראש השנה וביום הכיפורים מטיילים סביב שכונותיהם השקטות.

בימים אלה — ימי שבתון לא רשמי מעבודה — רבים מאוד בתי העסק, החנויות, המשרדים ובתי הספר הציבוריים הסגורים בשל היעדר לקוחות ובשל מיעוט תלמידים ומורים. קהל המטיילים מסביב לבתי הכנסת כולל קרוב לוודאי ידידים לא יהודים, ובמידה גדלה והולכת גם קרובי משפחה נוצרים. זהותם של יהודים אלה היא הרבה יותר ניו יורקית מאשר יהודית, ויש בה דגש על המשותף בינם לבין כל אלה שבחרו להתגורר בתפוח הגדול. דומה שנטייה זו אף גברה בעשור שחלף מאז מתקפת הטרור ב־ 11 בספטמבר.

צעירי ניו יורק, יהודים ולא יהודים, מבינים שעיר הניצבת מאוחדת מול איומים מבחוץ ומוכנה להידרש לאתגרים עיקשים ובלתי פוסקים מבית, מציעה להם ולכל האחרים את ההזדמנויות הרציניות ביותר לחיות חיים בטוחים, שלווים, ראויים ומלאי משמעות, וזו,ככלות הכל, הייתה הבטחתה העיקרית של ניו יורק מאז ומעולם. ■

 ,

ציוני דרך דמוגרפיים

גידול ופיזור האוכלוסייה היהודית בניו יורק

כמו רוב קבוצות המהגרים גם יהודי ניו יורק התחילו כמיעוט קטן, אולם מהר מאד הם הפכו לנתח משמעותי באוכלוסיית העיר. שיעור היהודים בכלל האוכלוסייה הגיע לשיאו בשנות העשרים של המאה התשע עשרה, אז היו היהודים כשלושים אחוז מתושבי העיר.

The post הכי יהודית שיש appeared first on סגולה.

המהגרים שהגיעו למנהטן עברו בדיקות רפואיות ותשאול מקיף, ולעתים אף המתינו שבועות אחדים לפני שהורשו להיכנס לארצות הברית.

במאה השנים שבין 1824 ל-1924 היגרו כ-34 מיליון אירופים לארצות הברית, וביניהם כשלושה מיליון יהודים. במאה ה-19 המסע אל היבשת החדשה ארך חודשים אחדים. משפחות עשו את דרכן לערי הנמל באירופה ברגל, בעגלות וברכבות. נתינים רוסים נאלצו אף להבריח את הגבול, שכן עזיבת האימפריה הצארית הייתה בלתי חוקית. המהגרים ממזרח אירופה חצו את גרמניה לכיוון אחד מהנמלים שהלכו וגדלו על שפת האוקיאנוס האטלנטי, בדרך כלל נמל ברמן או נמל המבורג, ושם קנו כרטיסים לספינות והפליגו לצפון אמריקה או לדרומה. חציית האוקיאנוס ארכה בממוצע 21 יום.

בראשית המאה העשרים, עם שיפורן של רשת הרכבות ושל ספינות הקיטור, קוצר משך המסע לפחות מחודש, אולם תקנות הגירה מחמירות יותר העמידו בפני המהגרים מכשולים חדשים. עד 1887 התבצע תהליך הקליטה בארצות הברית בקסטל גרדן, מבצר בקצה האי של מנהטן. לאחר שוועדת חקירה המליצה שהתהליך יועבר לידי הממשל הפדרלי, נפתחה בינואר 1892 תחנת הגירה גדולה באליס איילנד – אי השוכן בתוך מפרץ ניו יורק סמוך למנהטן – ובה התבצע תהליך הקליטה של המהגרים שהגיעו במחלקות הזולות. באליס איילנד הם עברו בדיקה גופנית, ואם הרופאים מצאו סימנים למחלה מדבקת כלשהי או למוגבלות שכלית או גופנית, סומנה כתפו של המהגר בגיר לצורך בדיקה עתידית נוספת. אם הוא נכשל גם בבדיקה השנייה, ונציגי הממשלה חששו שיהיה לנטל על הקופה הציבורית, היו לעתים מגרשים אותו חזרה לאירופה.

המהגרים נדרשו גם לענות על שאלות אחדות באשר ליכולות הקריאה והכתיבה שלהם, ליעדם הסופי, לנכסיהם, לזהותם הפוליטית ולקרוביהם החיים בארצות הברית. כעשרים אחוז מהבאים בשערי אליס איילנד הוחזקו שם לצורך תשאול נוסף. במקרים קשים יכול היה התהליך להימשך למעלה משבועיים. בתקופה זו אוכלסו המהגרים הפוטנציאליים בתנאי דוחק וצפיפות קיצוניים, אם כי הוענקו להם מזון וטיפול רפואי.

.

The post יורדים מהספינה appeared first on סגולה.