העובדה ששאגות וסלסולים, יללות בלוז ותפילות גוספל, כלי הקשה ותופים דומיננטיים מאוד במוזיקה האמריקנית נראית לנו מובנת מאליה, אולם לוואספים היה חזון מוזיקלי אחר. הם העדיפו מוזיקה פסטורלית ופוריטנית. התפתחות המוזיקה האמריקנית היא במובנים רבים תוצאה של ברית שנוצרה בין יהודים לשחורים, ברית תרבותית ומוזיקלית שהתבטאה גם בשותפות פוליטית במאבק לשוויון זכויות.

בזמן שאירופה הפכה לאדמת דמים אומללה יהודים שהיגרו לארצות הברית וצאצאיהם כתבו, הלחינו, עיבדו והפיקו את מיטב המוזיקה האמריקנית. המלחין הגרמני ריכרד וגנר האשים את היוצרים היהודים כי הם אחראים למוזיקה הבינונית שנוצרה במאה ה־19, ובמעין נקמה קולקטיבית, לא מתכוננת ולא מודעת, יהודים המציאו מחדש את המוזיקה האמריקנית. הם היו אחראים להמנוני רגטיים פופולריים, למחזות זמר רבי מכר בברודווי, לפסקולים עבור תעשיית הסרטים, לאופרות ג'אז פורצות דרך ולשירי בלוז ורוק פואטיים שדרשו צדק חברתי. דרך המוזיקה הם עיצבו את ארצות הברית כפי שהם היו רוצים לחוות אותה: ליברלית, רב תרבותית וקוסמופוליטית. המקום שבו כל אדם, לא משנה מה צבעו ודתו, יקבל הזדמנות לבנות מדרגות לגן עדן, כפי שהטיף ג'ורג' גרשווין באחד משיריו.

להיות שחור

אחד הלהיטים הגדולים בשנים האחרונות הוא 'Uptown Funk' (2014) שיצרו המפיק היהודי מרק רונסון והזמר ברונו מארס שגם לו שורשים יהודיים. השיר והווידיאו קליפ שלו רוויים סלנג שחור, יופי נשי וגברי, נהנתנות נעורים, נרקיסיזם בלתי מזיק וביטחון עצמי. הוא ניחן באווירה פאנקית שכמו ניזונה משנות השבעים, אך למרות זאת נשמע רלוונטי מאוד לימינו.
השיר מהווה דוגמה לאחת התשוקות הגדולות של מאה השנים האחרונות בקרב יוצרים ואמני במה בתחום המוזיקה הפופולרית: להיות שחורים, להשיל את הזהות המקורית ולהתחפש לשחור. נורמן מיילר כינה את אורח החיים הזה 'White Negro' ('כושי לבן') בספר שנקרא בשם זה. קולות הזמר השחורים, קצב אפרו אמריקני ואווירת ה־cool השחור נתפסים פעמים רבות כדבר הנכון. אחרי הכל, במוזיקה פופולרית קיימת מעין גזענות הפוכה: שחור נתפס בדרך כלל כדבר האמיתי והאותנטי, ואילו הצבע הלבן נראה כחיקוי דהוי. כך האמינו גם משוררי דור הביט, ואמני פופ חשו מחויבים לתפיסה זו לאורך השנים. למוזיקאים יהודים היה תפקיד חשוב במהלך זה, שכן אמנים וכותבי שירים יהודים עיצבו את המוזיקה האמריקנית על בסיס תרבות המוזיקה השחורה.

אל ארץ האפשרויות

יהודים נכנסו לתעשיית הבידור בתחילה כיזמים. הסיפור של הוליווד כבר מוכר למדי: את ששת האולפנים הגדולים בחוף המערבי ייסדו מהגרים יהודים או בני מהגרים. אולם המעורבות היהודית בתעשיית המוזיקה הייתה משמעותית לא פחות מאחותה הקולנועית. במהלך המאה ה־19 לא הייתה תעשיית השירים משתלמת דיה ועל כן יזמים נרתעו מלהיכנס אליה, אולם עם התרבותם של מופעי וודוויל בניו יורק בשנות השמונים, ובעיקר לאחר חקיקת החוק לזכויות יוצרים בראשית שנות התשעים, השתנתה המגמה והשירים הפכו מקור מצוין לרווחים. להיט אחד יכול היה לסדר כלכלית לא רק את התמלילן ואת המלחין, אלא גם את המוציא לאור. יהודים אמריקנים, בעיקר ממוצא גרמני, חדרו לתחום הבתולי של הוצאת מוזיקה לאור. רובם היו סוחרים בעברם, והם השתמשו באסטרטגיות השיווקיות שהכירו מעיסוקם הקודם.

בין השנים 1880־1920 הגיעו יותר משני מיליון וחצי יהודים ממזרח אירופה לחוף המזרחי. רובם התיישבו במרכזים עירוניים, ובעיקר בניו יורק שבה היוו המיעוט הגדול ביותר. למרות שארצות הברית הייתה עבורם גן עדן בהשוואה לעולם האירופי האנטישמי, לא בכל מקום התקבלו יהודים בחפץ לב. התעשיות הכבדות, החברות החשובות בוול סטריט והאוניברסיטאות המובילות היו סגורות בפניהם, והם נאלצו ליצור לעצמם תעשיות אלטרנטיביות, נישות ייחודיות שהתאימו לתקופתן. תעשיית הביגוד הייתה אחת מהן, ותעשיית הבידור הייתה השנייה. בסיכומו של דבר הגירת היהודים הייתה סיפור הצלחה פנטסטי; ארצות הברית התאימה להם בזכות התנופה הקפיטליסטית. ייתכן כי כתוצאה מהצלחה זו החלו האליטות האמריקניות לסגור את השערים בשנות העשרים של המאה העשרים מתוך חשש מהמהגרים הרבים, וההגירה לארצות הברית נעשתה קשה יותר.

המוציאים לאור התמקמו ליד ברודווי. הם הקימו חברות קטנות שעסקו בכתיבה, בהפקה ובהפצה של שירים על דפי תווים – הדרך המקובלת להפצת שירים לפני כניסת הגרמופון. העיתונאי היהודי מונרו רוזנפלד העניק לתעשייה את הכינוי 'סמטת טין פאן' – סמטת מחבת הבדיל – בשל הצלילים הקקופוניים של שירה ונגינת פסנתר בלי כל תיאום שנשמעו בעת ביקור במשרדי המו״לים. כינוי זה זוהה עם מוזיקת פופ אמריקנית מהמחצית הראשונה של המאה העשרים.

המלחין מהסמטה

ג'ורג' גרשווין, מגדולי המוזיקאים האמריקנים בכל הזמנים, צמח בסביבה הזו. הוריו, שניהם מהגרים מרוסיה, התחתנו בארצות הברית ושינו את שם המשפחה מגרשוויץ לגרשווין. ג'ורג' נולד ב־1898 בשם יעקב, שנתיים לאחר אחיו איירה (ישראל) שהיה בהמשך שותפו המצליח בכתיבת תמלילים לפזמונים פופולריים ולמחזות זמר, ואף השתתף בכתיבת האופרה ׳פורגי ובס׳. משפחת גרשווין סבלה בעיות פרנסה, אך הקפידה – כמו משפחות יהודיות אחרות – להעניק לילדים סביבה תרבותית בורגנית, ובבית דיברו אנגלית ולא יידיש.

ג'ורג' מתואר בביוגרפיות כילד רחוב שהיה היפראקטיבי עד שנכנע לקסם הפסנתר שהגיע לבית המשפחה כשהיה בן 12. הוא התגלה ככישרון מולד והצליח לנגן בפסנתר ברגע שנגע בו. הוא למד פסנתר ובהמשך גם קומפוזיציה אצל מורים פרטיים, אבל למעט שני קורסים באוניברסיטת קולומביה מעולם לא למד מוזיקה באופן רשמי במוסד גבוה. במכתב פרטי סיפר אחד ממוריו כי הוא מלמד גאון הלהוט אחר ג'אז – עוד בטרם יצאה הקלטת הג'אז הראשונה ב־1917 – וכי הוא מנסה להעניק לו יסודות של מוזיקה קונצרטנטית מודרנית. גרשווין תר אחר מוזיקאים ומקורות השפעה שונים. הוא הושפע מהתאטרון היידי, התוודע למלחין ולפסנתרן לס קופלנד, ובתחילת 1915 פגש בניצוצות הג'אז הראשונים אצל מלחינים אפרו אמריקנים שהתמחו בסגנון 'סטרייד פיאנו' – סגנון שהיו בו ממאפייני סגנון הרגטיים, אך הוא היה חופשי ומורכב יותר וקשה לנגינה.
מאז ראה גרשווין את הצבע השחור כבסיס למוזיקה האמריקנית. במאבק שהתנהל בתקופה ההיא בין המלחינים הוואספיים האליטיסטיים והפסטורליים לבין המלחינים המודרניסטיים זכתה הקבוצה השנייה בבכורה, הן בתחום המוזיקה הגבוהה והן בתחום המוזיקה הפופולרית, והטמיעה במסורת השירים האמריקניים מרכיבים ומאפיינים אפרו אמריקניים.,

פשר הקשר

התופעה שמייצג גרשווין מעלה שתי שאלות מעניינות: מדוע נמשכו מלחינים יהודים למוזיקה שחורה; ומי היה המרוויח הגדול משיתוף הפעולה בין היהודים לשחורים? לקשר בין יהודים לשחורים בתעשיית הבידור והמוזיקה ניתנו במשך שנים שני הסברים עיקריים: האחד, כמו השחורים שחוו עבדות בתקופה המודרנית גם היהודים חוו רדיפות ונשאו עמם סיפורי עבדות מהעבר, ועל כן יכלו שני המיעוטים להבין אלה את אלה ולחבור במעין ברית של שכבות חלשות; והשני, עורם של היהודים האמריקנים היה בהיר והם דמו לוואספים יותר מהאפרו אמריקנים, ולכן יכלו לנצל את השחורים לטובת עצמם. לפי הסבר זה היהודים נחשבו לגזע המעורב ביותר בארצות הברית ולכן הפכו למעין סוכני כור היתוך א־פוליטיים המייצגים תרבות כל־אמריקנית לבנה וניצלו את השחורים. כך לדוגמה הסרט 'זמר הג'אז' העוסק בג'אז ללא כל אזכור לשחורים.

לדעתי שני ההסברים הללו אינם עומדים במבחן ההיסטוריה. בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה העשרים נטלו היהודים שהיו מעורבים בתעשיית הבידור חלק במאבק באליטות. הם יצרו מערכת תרבותית אלטרנטיבית להעדפות הוואספיות. תרבות שהייתה פחות דתית, פחות פוריטנית ופחות מתחסדת. הם ביטאו סוג מיוחד של הומניזם אליטיסטי, האמינו שהם יודעים טוב מאחרים מהי התרבות האמריקנית ויצרו גרסה משלהם הן לתרבות פופולרית והן לתרבות גבוהה.

בבואם ליצור את הגרסה שלהם הם גילו את הפוטנציאל הטמון במוזיקה השחורה שבה הרגישו בבית. צלילי הבלוז, שאגות השירה והאלתור שאפיינו את הבלוז האפרו אמריקני היו מוכרים להם מהניגונים בבתי הכנסת המזרח אירופיים, ואחדים מהיהודים הבולטים שהלחינו מוזיקה אמריקנית היו בני חזנים. עם זאת, במהלך השנים הרבות שבהן עבדו אמנים שחורים תחת שרביטם של מפיקים יהודים לא חסרו רגעי ניצול, הן כלכלי והן תרבותי, וג'ורג' גרשווין היה מאלה שהואשמו בגנבתה של המוזיקה השחורה.,

התחלות

כמו יוצרים אחרים גם גרשווין החל את דרכו בסמטת טין פאן, תחילה כמשווק שירים המשמיע להיטים פוטנציאליים לזמרי התקופה, ובהמשך כמלחין של שירים פופולריים העובר בין חברות ההוצאה לאור.

גרשווין טווה בתקופה ההיא רשת תעסוקתית וחברתית שביססה את הקריירה שלו. הזמר והשחקן היהודי אל ג'ולסון שמע ב־1919 את השיר 'Swanee' שהלחין גרשווין למלים שכתב ארווינג סיזר, יהודי אף הוא, ושילב אותו במחזמר שבו כיכב. השיר היה בנוי על מורשת מופעי המינסטרל, ואל ג'ולסון היה כוכב המינסטרל הגדול מכולם.

השיר חובר בבית משפחת גרשווין בעת שההורים וחברי המשפחה היו עסוקים במשחק פוקר. משה (מוריס) גרשווין, אביו של ג'ורג', סיפר כי עם סיום ההלחנה הוא הצטרף לנגינת הפסנתר העוצמתית של בנו, הפנומן הצעיר, בעזרת מסרק ונייר.

גרשווין לא יהיה רק כותב להיטים, אלא גם מלחין קונצרטנטי, ושני שדות הפעילות הזינו זה את זה. באופן גס אפשר לחלק את הקריירה שלו לשלושה חלקים: התקופה המוקדמת שהגיעה לשיאה עם ההצלחה המוחצת של היצירה 'רפסודיה בכחול' ב־1924; התקופה האמצעית שבה ביסס את ההשפעות הרומנטיות, הפוסט רומנטיות והג'אזיות; והתקופה האחרונה שבה הגיע להישגים האמנותיים הכבירים ביותר. התקופה האחרונה התחילה בראשית שנות השלושים עם השיר 'I Got Rhythm' – יש לי קצב – שהיה לאחד השירים המשפיעים ביותר בתולדות הג'אז, והגיעה לשיאה ב־1935 כשהלחין את אופרת הג'אז האפית 'פורגי ובס'. האופרה עסקה בעולם אפרו אמריקני בניסיון אמיץ להציג צד חשוב בנשמתה של אמריקה. גרשווין נפטר מסרטן המוח כחודשיים וחצי לפני הגיעו לגיל 39, ומותו קטע את היצירתיות האמנותית שלו בשיאה.

אפרו אופרה

האופרה 'פורגי ובס' הייתה יותר ממחווה לעולם התרבותי השחור, זו הייתה פריצת דרך אמנותית בהיבטים שונים: שילוב של הווה ועבר ושל אמריקה, אפריקה ואירופה; הלחנה תאטרלית, שפה מוזיקלית חלוצית ומעורבות חברתית. גרשווין הישיר מבט אל מחלת הגזענות כדי לרפא את האמריקנים ממנה. גרשווין לא ניסה להציג עצמו כשחור, הוא היה מודע לזהותו היהודית, והתנהג כבן מיעוטים המכיר בערך האמנותי והתרבותי של מיעוט אחר. הוא התעקש להציג את חיי השחורים במלואם באופן חיובי ולא סטריאוטיפי, והתעקש גם להעלות לבמה זמרים שחורים ולאפשר לאמנות שלהם לדבר בעד עצמה ולבטא את הייחודיות שלה. ב־1925 אמר גרשווין:

אני חושב שאופרת ג'אז צריכה להיות אופרה כושית … כי זה טבעי לכושים לחיות את הג'אז. זה לא ייראה אבסורדי על הבמה. האווירה יכולה להשתנות מאקסטזה לליריות כיוון שלכושי יש בטבעו הרבה משניהם (Howard Pollack, George Gershwin: His Life and Work, p. 567).

גרשווין תר אחר הלברית וקבע:

אני אכתוב אותה בשביל הכושים. שחורים שרים יפהפה. הם תמיד שרים, יש להם את זה בדם. יש להם גם ג'אז בדם, ואין לי ספק שהם יוכלו לעשות צדק עם אופרת ג'אז (שם, עמ' 568).

הרעיון לכתיבת האופרה נרקם באמצע שנות העשרים. לאחר אחת החזרות למחזמר 'או, קיי!' שיצא לאור ב־1926 שקע גרשווין בקריאה ברומן 'פורגי' של הסופר דובוס הייוורד שראה אור ב־1925. גרשווין אהב את המתח ואת ההומור שנגלו לפניו, ולפנות בוקר כתב להייוורד על רצונו להפוך את הספר לאופרה. הייוורד, שנודע כסופר דרומי מבטיח, תיאר את הווי החיים של הקהילה האפרו אמריקנית כשבמוקד הסיפור דמות הקבצן הנכה פורגי. הייוורד עשה שימוש במזמורי דת ובשפת גולה (Gullah) – הניב של הקהילה השחורה בחלק ממדינות הדרום. עבור גרשווין הספר היה מקור השראה והוא רצה להפוך אותו לאופרה.

גרשווין הלחין עוד קודם לכן מוזיקה לאופרת ג'אז בשם 'Blue Monday' – 'יום שני העצוב' – שהוקדשה לתרבות השחורה, אך האופרה כשלה. בעקבות הכישלון היה גרשווין זהיר בכתיבת 'פורגי ובס', ולמרות התלהבותו עברו תשע שנים מתחילת העבודה עד לבכורה בבוסטון בספטמבר 1935. באותה תקופה הלחין גרשווין מחזות זמר בזה אחר זה, ואף רצה להפוך את 'הדיבוק' של ש' אנסקי לאופרה בזכות הפולקלור והמיסטיקה היהודית שבו, אך כיוון שלא השיג את הזכויות זנח את הרעיון.

גרשווין שב לכתיבת 'פורגי ובס' רק ב־1933, והעיכוב הפך ליתרון בזכות הניסיון הרב שצבר בתקופה זו. בעבודה זו הוא מיזג בין כתיבה קונצרטנטית לבין כתיבת מחזות הזמר והלחנת להיטים, והחל במפעל שסיכם את דרכו המגוונת. גרשווין הקדיש כמעט שנה לקומפוזיציה ועוד כתשעה חודשים לתזמור שלה.,

להלחין כמו שחור

חילופי המכתבים בין גרשווין והייוורד מגלים כי השניים רצו להעסיק זמרים אפרו אמריקנים בלבד ולהימנע מתופעת הבלקפייס – השחרת פניהם של זמרים לבנים שגילמו דמויות שחורות – שהייתה שכיחה במופעי מינסטרל. שילובו של הכוכב היהודי אל ג'ולסון, שהזניק בעבר את הקריירה של גרשווין, היה עשוי להבטיח את מימונה של ההפקה, אך הם ויתרו עליו והדבר היווה צעד חשוב בהענקת אותנטיות לאופרה.

המלחין והסופר הרבו להתכתב, אך גרשווין גם בילה ימים אחדים בחברת הייוורד בצ'רלסטון בשלהי 1933 ובתחילת 1934, והייוורד הגיע לניו יורק לשבועות אחדים באביב 1934. לקראת נסיעתו לצ'רלסטון כתב גרשווין להייוורד:

ארצה לראות את העיר ולהאזין לאי אלה מזמורי דת, ואולי ללכת לבית קפה או שניים של צבעונים אם יש כאלה (שם, עמ' 577).

בביקורו בעיר הוא התרשם בעיקר מהווי החיים בשווקים, שאולי הזכיר לו את ההווי בשכונה היהודית בדרום מזרח מנהטן ואת המזמורים ששמע מהכנסיות באזור מגוריו. כיוון שחש כי לא ספג מספיק השראה בביקור זה, הוא נסע בקיץ עם חבריו הקרובים לפולי איילנד, המרוחקת קילומטרים ספורים מצ'רלסטון, שם מצא אפילו מעדנייה יהודית.

גרשווין דאג להביא פסנתר לבית המרווח ששכר סמוך לים, והעמיק את היכרותו עם תרבות הפולק המקומית בעודו מצטרף ספונטנית לחבורות ווקליות וללהקות רחוב מוזיקליות. בדרכו חזרה לניו יורק האזינו הוא והייוורד בהנדרסונוויל ללהקה ווקלית שחורה שביצעה מרקם רב קולי של 12 קולות, והיא הותירה את רישומה בגרשווין ובאופרה.

בעבודתו של גרשווין נוצר מפגש טעון ועמוק בין נשמת המלחין לבין מרקם הדמויות והסצנות. מוטיב אחר מוטיב, סצנה אחר סצנה, נוצרו שכבות של מרקמים רב קוליים שהביאו את הדמויות לכדי השלמה. החל בפוגה הפותחת את המחזה, דרך השילוב בין היידי לשחור בשיר הערש 'Summertime' – 'זמן קיץ' – וכלה בכמעט ציטוטים מהלחנות קונצרטנטיות קודמות שלו. באופרה מצויים הדים ללחנים קונצרטנטיים שכתבו קלוד דביסי, ג'קומו פוצ'יני, ג'רום קרן, איגור סטרווינסקי ואבלן ברג, ללחני ג'אז עממי אפרו אמריקני שכתבו וויליאם כריסטופר הנדי, קאב קאלוויי ודיוק אלינגטון, למזמורי דת נוצריים ולמוזיקה יידישאית. אפילו מאזינים לא מיומנים היו משוכנעים כי השיר 'It Takes a Long Pull to Get There' – 'זה מצריך עבודה קשה להגיע לשם' – מזכיר את המלודיה של 'הבאנו שלום עליכם'.

האופרה מציגה קהילה שיש בה הכל: אחווה, אלימות, צער, דעות קדומות ואמונה – אך לא גזענות. המרקם המוזיקלי המקורי שילב מוזיקה גבוהה ונמוכה, ולמרות שמדובר באופרה רבים מהשירים הפכו ללהיטים. בתגובה לטענות שהאופרה 'פורגי ובס' פופולרית מדי, טען גרשווין כי כמעט כל האופרות של ורדי כוללות להיטים, וכי 'כרמן' היא כמעט אוסף להיטים. ההישג היה מרשים אך גם מעורר מחלוקת, ואפילו ליאונרד ברנשטיין שביקר את ניסיונותיו הקודמים של גרשווין בתחום ההלחנה הקונצרטנטית כתב:

עם הופעת ׳פורגי׳ אתה נוכח לפתע לדעת כי גרשווין היה קומפוזיטור בימתי גדול, גדול מאוד. הוא היה כזה תמיד (ליאונרד ברנשטיין, 'חדוות המוסיקה', עמ' 57).

הפסנתרן אוסקר לבנט, שהיה חבר קרוב של גרשווין, סיפר כי המלחין הרבה להאזין בזמן הכתיבה לוגנר, והיו שהצביעו על השפעות אחרות שגילו ביצירה. גם אם נדמה לנו שאנו יודעים מה היה חושב וגנר על האופרה היהודית, ההפתעה הלא נעימה הגיעה דווקא מהכיוון האפרו אמריקני. הזמרים השחורים באופרה אמנם התרגשו עד דמעות, אבל היו אחרים שביקרו את התוצאה בחריפות. במהלך שנות השישים רדיקלים שחורים כמו הרולד קרוז תיעבו את הסטריאוטיפים ששוקעו באופרה, אבל גם בזמן אמת התרשם המלחין האפרו אמריקני דיוק אלינגטון כי זו אינה מוזיקה שחורה אמיתית וטען כי הגיע הזמן להסיר את הפיח השחור מעל גרשווין.

למרות הביקורת הזו אי אפשר להתעלם מהתרומה הגדולה של גרשווין להבאת המוזיקה השחורה אל קדמת התרבות הפופולרית והגבוהה. רבים בקהילת המוזיקה השחורה עדיין רואים את 'פורגי ובס' כקלסיקה של ג'אז, ויוצרים מרכזיים מוסיפים לבצע את שיריו של גרשווין.

The post גפילטע ג'אז appeared first on סגולה.

ספק רב אם תלמה בנטוויץ', לימים תלמה ילין, שנולדה שנים אחר כך באנגליה הכירה אגדה זו, אך גם סיפור חייה, ממש כסיפור לידתה של אם המושבות, מיזג לכל אורכו עשייה ציונית עם מוזיקה מופלאה.,

משפחה ציונית מוזיקלית

ביתם של הרברט וסוזן (שושנה) בנטוויץ' בלונדון היה בית ציוני נלהב. הרברט, שעסק בעריכת דין, עבד בשירותו של משה מונטיפיורי ונדבק ממנו בחיידק אהבת הארץ. בראשית ימי התנועה הציונית אירח בביתו את הרצל ואת ישראל זנגוויל ובהמשך הפך ידיד קרוב של חיים ויצמן ואף סייע לו בניסוח הצהרת בלפור. ב־1897, כששב לאנגלייה מביקורו הראשון בארץ ישראל, מאוהב בה אך אנוס לדחות את עליית הקבע שלו אליה, הקים למשפחתו אחוזת קיִט בבירצ'ינגטון, עיירת חוף בדרום מזרח בריטניה, וקרא לה 'חצר כרמל' (על 'חצר כרמל' שהקימו בתו וחתנו בזיכרון יעקב ראו 'מסע בזמן', גיליון 57).

לצד אהבת ארץ ישראל המתובלת בזיקה עזה למסורת היהודית היה החינוך שהוענק בבית בנטוויץ' ספוג גם באהבת המוזיקה. סוזן, שהייתה פסנתרנית מחוננת אך ויתרה על קריירה של נגנית לצורך הטיפול בילדיה, עשתה כל שיכלה כדי להנחיל את אהבת המוזיקה לילדים. בסדר בריטי מופתי — שהופר רק בשל העובדה שלמשפחה נולדו בסופו של דבר 11 ילדים — חולקו ילדי המשפחה לשלשות או לחוליות. כל שלשה זכתה לחדר שינה, לחדר משחקים ולחדר לימודים משלה, וכן לתפקידים מוגדרים מראש בתזמורת המשפחתית. הבוגר בכל שלשה יועד בדרך כלל לנגן בפסנתר, השני בכינור והשלישי בצ'לו. וכך, בלי שהושקעה בעניין מחשבה יתרה, נסללה דרכה של תלמה — הבת התשיעית במשפחה שבאה לעולם ב־1895 — אל הנגינה בכלי המיתר הגדול והכבד.

למזלה של תלמה הפך הצ'לו עד מהרה להיות כלי הנגינה האהוב עליה, וכישרון הנגינה הטבעי שלה, יחד עם חריצות ונחישות יוצאות דופן, הפכו אותה לשותפה מבוקשת בהרכבים קאמריים עוד בהיותה נערה צעירה. בגיל 16 זכתה במלגה לשלוש שנות לימוד בקולג' המלכותי למוזיקה, ובמקביל קיבלה שיעורים מנגן הצ'לו הספרדי בעל השם העולמי פבלו קזאלס, וזה גילה עד מהרה את הפוטנציאל הטמון בה. כשמחתה בפניו תלמה על כוונתו להיעשות למנצח, שהרי "יש רק צ'לן אחד כמותך", ענה לה: "ובכן, את תהיי אפוא אותו צ'לן אחד ויחיד" (מרג'רי בנטואיץ, 'תלמה ילין — מחלוצי המוסיקה בארץ ישראל', עמ' 17).

ככל שבגרה הפכה המוזיקה מקור לסיפוק רוחני עבור תלמה ואמצעי להשגתה של אמת נצחית. בראשית 1914 כתבה ביומנה:

שנותיי אלה הן שנותיי היקרות ביותר, וכל מעשה שאני עושה בהן יש לו חשיבות, ואינני רוצה ששנים אלה יחלפו כאילו אין להן ערך. אני מתפללת כי בכל יום ויום ארשום בו [ביומן] איזו פעילות חדשה, כשכל הפעילויות כולן מוליכות ליעד גדול — האמת, במוזיקה ובכל תחום אחר. הלוואי ולעולם לא אחוש כי עבר יום בלא שנוסף לפחות חלקו של שלב נוסף בשלביו של הסולם. חיי אדם קצרים הם, אולם מי שחותר בכל שעה ובכל יום למשהו שמעבר לו — לאידאל שאין לו ראשית ואין לו קץ — יכול להאריך את חייו (שם, עמ' 18).

קשיים ולבטים

עם זאת, לצד הסיפוק והשלווה שהעניקה לה הנגינה, הפך העיסוק האינטנסיבי במוזיקה — כמו גם קשיים אחרים שזימנו לה החיים באותן שנים — מקור לספקות וללבטים. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה התעוררו בלבה של תלמה ספקות האם לא בחרה לעסוק בטפל בשעה שהעולם מיטלטל בין חיים למוות. באותם ימים כתבה:

העולם נעשה עגום יותר, ואף עגום מכך… במיוחד בלילה חשה את עד כמה הכל נורא, ותחושה זו מציפה אותך כגל המסתער… ומאמציי הזעירים להשיג משהו נראים כה פעוטים בהשוואה לשאלות הגורליות המתיישבות מדי יום ביומו, עד שאני תוהה האם אי פעם אראה בהם איזו גדלות. ועם זאת, המוזיקה היא דבר גדול וטוב, ובימים קשים אלה אני מברכת את עצמי בעת שאני חושבת על כך, כי אני מסוגלת להעניק את יופייה לאחרים (שם, עמ' 22).

יופי זה ביקשה תלמה להעניק בין השאר לחיילים ששירתו בחזית, ועל כן הצטרפה לקבוצת נגנים שיצאה להנעים בנגינתה את זמנם של לוחמים בצרפת, מסע שהיה עבורה מפרך אך גם מספק.

כאמור, שנות המלחמה והתקופה שלאחריה לא היו פשוטות עבור תלמה. אמה הלכה לעולמה במפתיע ובטרם עת והדבר הכה בצער את המשפחה כולה. תלמה ביקשה בכל מאודה ללכת בדרכה של אמה ולהיות, כמותה, נאמנה הן לנגינה והן לדת היהודית, אך עד מהרה גילתה כי הנאמנות הכפולה הזו אינה פשוטה כלל ועיקר. קונצרטים רבים נערכו בשבת, ורק בזכות רצונם הטוב של מכריה נקבעו על פי רוב ההופעות בשעות שאפשרו לתלמה להופיע מבלי לחלל את השבת. אולם המתח בין המוזיקה — שנתפסה על ידה כמי שמחייבת חירות גמורה — לבין מגבלות הדת הלך וגבר. הצטרף לכך גם סיפור אהבתה לסטודנט צעיר לרפואה וחובב מוזיקה, בן לאב יהודי ולאם נוצרייה, ולאחר מאבק פנימי הכניעה תלמה את אהבתה אליו בפני חובתה הדתית.

יותר מכל הקשה עליה באותה תקופה המתח הכרוך בקריירה המוזיקלית התובענית שבחרה לעצמה: האימונים המפרכים, התחושה שבכל עת עליה להצטיין יותר ולשפר את הישגיה, העמידה המתמדת בתחרות מול נגנים אחרים והלחץ הנפשי שליווה את ההופעות. כל אלה גרמו לה לכאבים גופניים בלתי מוסברים שנמשכו זמן רב והגיעו לבסוף לכדי התמוטטות עצבים קשה. כשהציעו לה קרוביה לנסוע לחו"ל לצורכי הבראה והתאוששות קיבלה את ההצעה בהתלהבות.

התחלה חדשה

ארץ ישראל הייתה עבור תלמה הבחירה הטבעית ליעד המסע. היא הייתה מושא הכיסופים שעליו התחנכה מילדות, שתיים מאחיותיה כבר השתקעו בה, ואחיה נורמן — ששימש היועץ המשפטי הבכיר לממשל הצבאי הבריטי בארץ ישראל — עמד לשוב אליה עם אשתו לאחר חופשה ממושכת באנגליה. תלמה התלוותה אפוא אל השניים בנסיעתם לירושלים, ועד מהרה חשה שכאבי הגוף והמתיחות הנפשית עזבו אותה. ביום השני שלה בירושלים, במאי 1920, כתבה ביומנה:

ירושלים. אווירה של שמש ושל רוחות קלות, האוויר מלא בניחוח עצי השיטה והאורנים, הכבישים מאובקים אולם מלאי עניין. המושבה הגרמנית היא ממש כפר חקלאי, והאוכלוסייה בה מתחלקת שווה בשווה בין אנגלים לבין ערבים, ויש גם חיילים הודים אחדים. אלה נוהגים להתפלל ליד מצבה קטנה ממש מול חלון חדרי. האווירה הולמת ביותר את התפילה, או — לפחות — הולמת ראייה שלווה ורצינית של החיים. אני שלווה עתה יותר מאשר הייתי דומני אי פעם. זו הפעם הראשונה בחיי שנטשה אותי תחושת הצורך להתחרות, ואני מסתפקת בכך שאני אחת מרבים במחזור החיים האנושיים (שם, עמ' 36).

תלמה אמנם האטה את קצב החיים בהשוואה לפעילותה באירופה, אך מעולם לא הפכה לאחת מן ההמון חסר הייחוד וגם בארץ הוסיפה לשאוף לחיות חיים של הגשמה ומימוש חלומות ושל השגת הבלתי מושג. נוסף לשיפור שליטתה בשפה העברית ולקשירת קשרים חברתיים עם בני הארץ היא הוסיפה לנגן ואף החלה להופיע בהרכבים מוזיקליים שונים. בארץ ישראל היו אז רק ניצנים של פעילות מוזיקלית מאורגנת. בתל אביב פעל בית הספר למוזיקה 'שולמית', שהוקם על ידי שולמית רופין (ראו כתבתה של שרה ברנע "צלילי מולדת חדשה", גיליון 22), ובית ספר למוזיקה בירושלים עשה את צעדיו הראשונים. תלמה חשה כי הגיע הזמן להצעיד את ארץ הקודש — שעברה זה עתה לשליטתה של מעצמה אירופית — לעבר פיתוח מואץ גם בתחום המוזיקלי. בסיועם הנלהב של הנציב העליון, של מושל ירושלים ושל אחיה נורמן ייסדה תלמה את החברה המוזיקלית הירושלמית, ובלוויית הצ'לו שלה — החריג כל כך בנופה המוזיקלי של הארץ — היא בלטה בהרכבים מוזיקליים מגוונים.

באותם ימים, זמן לא רב לאחר שהשתקעה בארץ, פגשה במי שהפך עד מהרה לאהבת חייה — המהנדס והאדריכל אליעזר ילין. אליעזר — בנם של איש החינוך דוד ילין ושל איטה, בתו של הרב יחיאל מיכל פינס מחובבי ציון — גילם את תמצית ההוויה העברית המתחדשת, שילוב של מזרח ומערב, של מסורת ושל תרבות אירופה המודרנית. תלמה החולמת ואליעזר המעשי, הנטוע בקרקע, ראו זה בזה ניגודים משלימים, ובמרץ 1921 נישאו השניים בהסכמה כי תלמה לא תוותר על דבקותה במוזיקה גם לאחר הנישואין. ואכן תלמה, שעד מהרה הפכה לאם, הוסיפה לארגן במרץ קונצרטים והמשיכה להפעיל את החברה המוזיקלית. זמן קצר לאחר שנולדה בתה הבכורה שושנה, בינואר 1922, כתבה לאביה:

את זמני אני מחלקת בין התינוקת לבין האגודה למוזיקה, וזו האחרונה גורמת הרבה יותר צרות מאשר הראשונה (שם, עמ' 50).

,

בין השופר לצ'לו

ב־1924 חנכו אליעזר ותלמה את ביתם, הבית הראשון בשכונת הגנים רחביה — היום ברחוב רמב"ן 14 בירושלים — שתכנונה הופקד בידי משרד האדריכלים של אליעזר. בית זה, כמו בתיה הבאים של המשפחה, הפך עד מהרה אבן שואבת למוזיקאים ולאנשי תרבות. בבית פעל גם גן הילדים הראשון ברחביה ובו גדלו ארבע בנותיהם של אליעזר ותלמה — שושנה, יהודית, יונה וויולה — רביעייה קאמרית של ממש, כפי שנהגה אמן לכנות אותן.

בשנים הבאות האיצה תלמה את פעילותה המוזיקלית. ככל שבנותיה בגרו הרשתה לעצמה לנסוע למסעות באירופה ובהם השתתפה שוב בקונצרטים לצד נגנים בעלי שם עולמי. באותן שנים, שנות השלושים של המאה הקודמת, עלו ארצה מוזיקאים גדולים רבים שברחו מאימת השלטון הנאצי ומהאנטישמיות הגוברת באירופה, ותלמה גייסה אותם למפעליה המוזיקליים השונים בארץ. בין השאר גייסה אחדים מהם להוראה בבית הספר למוזיקה שהייתה שותפה להקמתו ב־1933 ועמדה בראשו, בית ספר שהפך לימים לקונסרבטוריון בירושלים. ב־1936 אף זכו היא וחבריה לרביעיית המיתרים לנגן תחת שרביט המנצחים של ארתורו טוסקניני שביקר אז בארץ. שנים אלה, שנות התבססות היישוב העברי בארץ, היו גם תקופה של מתח ביטחוני כבד. בימי המאורעות נרצח בין השאר גיסה של תלמה, אבינועם ילין, אך תלמה האמינה כי אסור להניח לאירועי הדמים להשתיק את המוזיקה המתנגנת בארץ. זמן מה אחר כך כתבה במאמר שכותרתו "מוסיקה בארץ ישראל בין שתי מלחמות העולם" כי גם כאשר "מעשה ידיי טובעים בים יש לומר שירה" (שם, עמ' 76).

שנות מלחמת העולם השנייה נשאו בכנפיהן צער עמוק גם למשפחת ילין. תחילה הלכו הוריו של אליעזר לעולמם בזה אחר זה, ואליעזר התקשה להתמודד עם אובדנה באחת של המשענת המשפחתית. הצער על מות הוריו, לצד עומס העבודה הכבד שהוטל עליו, פגעו אנושות בבריאותו, וזמן קצר לפני תום המלחמה נפטר גם הוא. במשך חודשים אחדים לא הצליחה תלמה לנגן, אבל כוח החיים היה חזק יותר. תמיכתן של בנותיה, נישואיה של בתה הבכורה והפיכתה לסבתא השיבו אליה אט אט את שמחת החיים וגם את היכולת למצוא משען במוזיקה בשעות קשות.

בקיץ 1947 יצאה תלמה לראשונה לארצות הברית בשליחות המוסדות הלאומיים. אלה בחרו בה כתועמלנית של היישוב בשל היותה פטריוטית נלהבת ומוזיקאית מפורסמת. בדרכה עצרה באנגליה, שם שהתה גם ביום הכיפורים והקפידה לבקר בבית הכנסת. אז גם הבינה מה רב המרחק שעשתה בחייה מאז נעוריה באנגליה, באותם ימים שבהם נקרעה בין המוזיקה לבין ציוויי הדת:

משם נחפזתי לאולם המרכזי שבווסמינסטר כדי להאזין לפורנייה כשהוא מנגן עם שנאבל את הסונטה של בראהמס, וחשתי תחושה מוזרה של נפש חצויה: המוזיקה משמעותית לי יותר מאשר השופר. אין ספק כי בארץ ישראל אנחנו מתרחקים — לטוב או לרע? — מן היהדות המסורתית (שם, עמ' 90).

השהות בארצות הברית מילאה אותה בתחושות משכרות. היא התלהבה מהנופים וממראות הערים הגדולות, מהחדירה ללב החיים המוזיקליים התוססים, מהביקורים בקהילות יהודיות ומהבאת סיפורו של היישוב העברי לקהלים שונים של מאזינים. אך גם כל אלה לא הצליחו להשקיט את המתח נוכח האירועים הדרמטיים שהתרחשו בארץ ישראל, ונוכח ההצבעה על גורלה של הארץ באו"ם, כה קרוב למקום שבו שהתה באותו זמן. בעקבות ההצבעה באו"ם בכ"ט בנובמבר כתבה לבני משפחתה:

אני חשה כאילו תלויה אני באוויר בין ניו יורק לירושלים ותוהה מה יביא יום המחר. כרך חדש בספר ההיסטוריה נכתב בשעה זאת, והייתי משתוקקת להיות מסוגלת לקרוא עכשיו את הדף האחרון שבו! הייתי נוכחת בעת כתיבתו של ראשית הדבר (שם, עמ' 93).

תלמה חזרה ארצה זמן קצר לאחר קום המדינה, ועד מותה במרץ 1959, סמוך ליום הולדתה ה־64, הוסיפה להופיע ולהשקיע בטיפוח הוראת המוזיקה ובהקמתם של מוסדות מוזיקליים מגוונים. המפעל האחרון שיזמה היה הקמת בית ספר תיכון למוזיקה שבו יוכלו התלמידים לשלב בין לימודים עיוניים רגילים ללימודי מוזיקה מתקדמים, שלהם יוקדש מרב זמנם. בית ספר זה, הנושא את שמה של תלמה ילין ומשמש היום ללימוד תחומי אמנות שונים, החל לפעול זמן קצר לאחר מותה. תלמה, שכשלושים שנה קודם לכן הכריזה כי היא מסתפקת בהיותה אחת מני רבים במחזור החיים האנושיים, הצליחה אפוא להגשים חלק מחלומותיה השאפתניים ולהותיר טביעת אצבע ייחודית בבניית הארץ שכה אהבה.

The post צלילי מיתר מארץ מתעוררת appeared first on סגולה.

צפת, בירת הגליל, זכתה אמנם לפריחה רוחנית וכלכלית כבר במאה ה–16, אך ירדה מגדולתה במאתיים השנים הבאות. הבצורות, עושק המושלים וההרעה במצב הביטחוני הביאו לדלדול היישוב היהודי ולהתמוטטות כלכלית, עד שהיא דמתה בעיני מבקריה לעיירה קטנה או לכפר. מסוף המאה ה–18 חלה עלייה הדרגתית במצבה הדמוגרפי, שתרמה לה בין השאר גם עליית הפרושים בראשית המאה ה–19. למרות האסונות שפקדו את צפת בשנות בראשית המאה ה–19 — מגפה, התמוטטות בתים עקב גשמים בשנת תקפ"ה, בריחת התושבים מהעיר לעין זיתים עקב התקפה של ערביי העיר על הרובע היהודי בתקצ"ד, רעידת האדמה בתקצ"ז והגירתם של רוב הפרושים לירושלים — הייתה העיר לבסוף מרכז לעולי אירופה האשכנזים, ובמיוחד לחסידים. בין העולים הללו היו כנראה גם כליזמרים.

הידיעות הראשונות על כליזמרים בצפת הן מאמצע המאה ה–19. ראשיתן בעדות מרתקת על ניסיון כושל לאייש את מצבת הכליזמרים בצפת. בין העולים לצפת הגיעו גם שלושה נגנים עם כלי נגינתם — כינור, קלרינט ובאס — שהמשיכו במסורת האירופית רבת השנים לשמח חתן וכלה בנגינתם (משה רישר [נוסבוים], 'שערי ירושלים', תרכ"ו, עמ' מט). מותם הפתאומי של שניים מהם יוחס לכך שעברו על תקנתם של רבנים מאירופה שהשתקעו בירושלים ואסרו על נגינה בחתונות כאות אבל על חורבנה של העיר. איסור זה לא חל על זמרה בחתונה בליווי תוף, או על נגינה בחגי ישראל — בשמחת בית השואבה בסוכות, בהקפות במוצאי שמחת תורה ובתהלוכות בערב החג (מנחם גץ, 'ירושלים של מעלה', עמ' 159 ואילך). הקהילות האשכנזיות בירושלים נשמעו לצו הזה, ויש מהחרדים האשכנזים בעיר המקפידים להישמע לו עד עצם היום הזה, אולם יהודי הגליל — לאחר שהתאוששו מההלם שגרם מותם של הנגנים — לא נשמעו ברובם לצו וגברו על החרדים שביקשו לאסור את הנגינה גם בגליל. הם הסתמכו על המסורת הרבנית האירופית רבת השנים, ובעיקר על המהרי"ל, מחשובי הפוסקים באשכנז בימי הביניים, שחייב את השתתפותם של כליזמרים בחתונות, כדי לקיים כהלכה את המצווה לשמח חתן וכלה (יהודה ליביש אורנשטיין, 'שו"ת מהרי"ל לא אבוש, טל ירושלים', ירושלים תרל"ג, עמ' 13-12).

המידע שבידנו מצביע לפחות על שתי חתונות שהתקיימו בגליל בשנות השמונים של המאה ה–19. באחת מהן הרב המקומי הוא שהורה לכליזמרים לנגן, למרות האיסור הירושלמי (אברהם זידא הלר, 'הרב המנהיג והרופא', הוצאת מחשבת, תשמ"ט, עמ' 258). עדות זו מסבירה מדוע ברשימת המפרנסים של לונץ משנת תרנ"ט — שמובאת במאמרו של שמואל אביצור "מקורות הקיום של יהודי צפת מרעש תקצ"ז ועד לתקומת ישראל" ('ספר צפת' כרך ב', עמ' שלה-שמ) — רשומים חמישה כליזמרים, ומדוע התפתחה תרבות הכליזמרים דווקא בגליל ולא בירושלים.

הכליזמר הראשון שנמצאו פרטים ביוגרפיים עליו מכונה שמעון קלינעטער. הוא עלה ארצה עם העולים שעלו במחצית השנייה של המאה ה–19 והתיישבו בראש פינה, במטולה ובצפת. שמעון היה חסיד והתפרנס מנגינה בחתונות ובמירון, וכן מכריית קברים. הוא חי כשבעים שנה וזכה בדרך מופלאה להיקבר ליד הרידב"ז, רבי יעקב דוד בן זאב וילובסקי. כיצד ומדוע זכה כליזמר פשוט להיקבר סמוך לאחד מגדולי החכמים של הדור? שמעון קלינעטער והרידב"ז גרו בסמטאות סמוכות. בחודשי הקיץ נהג הכליזמר לנגן בשעות הערב כשהוא יושב בפתח ביתו. כל אימת שהיה הרידב"ז עובר ברחוב היה עוצר לידו ומאזין לנגינתו. יום אחד שאל הרב את שמעון במה יוכל לגמול לו על העונג שהוא גורם לו בנגינתו. שמעון השיב: בכך שיתיר לו להיקבר לצדו. הרב חייך ולא הגיב. אולי חשב בלבו שהכליזמר הגזים בבקשתו. כשהרב נפטר, בראש השנה תרע"ד, חיפשו קבר מוכן, שכן באותם ימים לא הלינו את המת בחג, ומצאו קבר כזה בחלקת הקבר שקנו שמעון ואשתו. וכך, כאשר נפטר הכליזמר הוא נקבר ליד הרידב"ז (יוסף הגלילי, 'ספר מירון', עמ' 127-125). זהותו של הכליזמר המדובר שנויה במחלוקת, אולם נראה שהוא שמעון בן אליעזר רוזנברג, שקברו מצוי בחלקה שבה נקבר הרידב"ז.

לא רק הילולא דרשב"י

יתרון נוסף היה לצפת בהשוואה למקומות אחרים בגליל ובארץ ישראל בכלל: קרבתה הגאוגרפית למירון שבה התקיימה מדי שנה בל"ג בעומר ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי. בחגיגות היו שלושה אירועים מרכזיים, ובכולם מילאו הכליזמרים תפקיד מרכזי: ההדלקה הכפולה בליל ל"ג בעומר על גג הבניין שבו נמצאים קבריהם של רשב"י ושל רבי אלעזר בנו שנעשתה בשעת ערב מוקדמת, ההדלקה השנייה ליד קבר רבי יוחנן הסנדלר בחצות הלילה או כשעה לאחר חצות, וחגיגות החלאקה — התספורת הראשונה של הילדים — שנערכו ביום ל"ג בעומר אחרי תפילת שחרית ונמשכו עד חצות היום. רבי מנחם מנדיל ראבין, בן המאה ה–19, כותב בספרו 'מסע מירון' שהיו חוגגים ששבו ועלו לקבר רבי יוחנן הסנדלר בשירה ובריקודים בצהריים, אחרי טקסי החלאקה, ומעטים אף נשארו שם במוצאי ל"ג בעומר לחגוג עם הכליזמרים (ירושלים תשמ"ט, עמ' קח, קיד).

לאירוע המרכזי במירון היו שני אירועים מקדימים שאף בהם נטלו הכליזמרים חלק: ההילולא בקבר רבי מאיר בעל הנס בטבריה בי"ד באייר — שאף היא תועדה בספר 'מסע מירון' — כללה טקס הדלקה והייתה מעין אירוע מכין להילולא דרשב"י; והתהלוכה עם ספר תורה מבית הרב עבו בצפת למירון בערב ל"ג בעומר, כחלק מחגיגות ההילולא דרשב"י, שבה שיתוף הכליזמרים נעשה מאוחר יחסית, כנראה בשנות העשרים של המאה העשרים או מעט לפני כן. התהלוכה נפתחה בטקס בחצר ביתו של הרב עבו בהשתתפות להקה שאברהם סגל היה אחד ממנגניה. לאחר הטקס נישא ספר התורה בתהלוכה רבת משתתפים ברחובות צפת העתיקה תוך שירה, נגינה וריקוד עד למבואות העיר. משם העבירו את הספר ברכב למירון והמשיכו בתהלוכה מתחתית ההר עד לחצר קברו של רשב"י.

בין מזרח למערב

תרבות הכליזמרים בארץ ישראל בכלל ובצפת בפרט היא ענף של מוזיקת הכליזמרים היהודית באירופה. הקשר עם רפרטואר הכליזמרים האירופי נשמר בארץ בסוף המאה ה–19 ובראשית המאה העשרים באמצעות העולים מאירופה, באמצעות שד"רים ושלוחים מטעם, ובאמצעות כליזמרים ויהודים נוספים שנסעו לאירופה לבקר את קרוביהם או את הרבי הנערץ עליהם. הוא המשיך גם באמצעות יהודים מאירופה שבאו לביקור או שעלו לרגל להילולא במירון, ובהזדמנויות אלה הביאו עמם ניגונים חדשים מאירופה.

החיים בארץ התנהלו תוך מגע מתמיד עם יהודים בני עדות המזרח ועם התושבים הלא יהודים של הארץ — ערבים, דרוזים וצ'רקסים — שהצטרפו לחוגגים במירון, בין אם מתוך סקרנות ובין אם מתוך אמונה בכוחו המאגי של קבר התנא, והיו גם קשרים עם הממסד התורכי ועם שלוחותיו התרבותיות. קשרים אלה חשפו לאוזניהם של הכליזמרים הארץ ישראלים את הצלילים המזרחיים במידה מרובה מזו של הכליזמרים היהודים בארצות מזרח אירופה — אפילו אלה שחיו בארצות שהיו תחת השפעתה של הקיסרות העות'מאנית.

פתיחות זו לצלילים שונים לא השפיעה על הרכב כלי הנגינה — שנשאר זהה לזה של הכליזמרים באירופה — אולם בגליל הכלי הדומיננטי בהרכבים היה הקלרינט, ואילו באירופה הכינור. נראה כי הסיבה לכך היא שעוצמת הצלילים של הקלרינט חזקה מזו של הכינור. בחגיגות ההמוניות במירון כלי הנגינה היו צריכים להתגבר על שירת הקהל בחלקים שבהם ליוותה הנגינה את השירה, ואף בחלקי ההילולא שבהם הכליזמרים ניגנו לבדם היה עליהם לגבור על הרעש שנגרם בשל ההמון הרב — אנשים שחיפשו זה את זה, קולות המתפללים במניינים השונים, קריאות הרוכלים המכריזים על מרכולתם, ועוד כיוצא באלה. הצפיפות ומגבלות המקום הקשו על שימוש בכלי נגינה גדולים כמו טרומבון וקונטרבס, שנהגו להשתמש בהם בחתונות.

אוצר הניגונים של הכליזמרים הארץ ישראלים, בדומה לרפרטואר באירופה ובארצות הברית, כלל שני ענפים עיקריים: מנגינות שמקורן במוזיקה כלית שנוגנה בארצות שבקרבן ישבו היהודים באירופה, ומנגינות שמקורן במוזיקה זמרתית שהיהודים נהגו לשיר. הענף הראשון כלל לחני ריקוד עממיים מארצות אשכנז וממזרח אירופה שאותם הכירו יהודים כתוצאה ממגעם עם הגויים, כמו הקרקוביאק הרוסי, הקזצ'וק האוקראיני המכונה ביידיש קזצ'קע, הסקוצ'נה הפולנית–אוקראינית, הפולקה והמזורקה הפולניות, ההורה והסירבה הרומניות, וריקודים פופולריים בינלאומיים כמו הקונטרדאנס והוואלס; ומנגינות שהותאמו לריקודים ששמם מעיד עליהם שהורתם בחברה היהודית כמו שר, שרלה וחסיד'ל. נראה שהמנגינות של הריקודים היהודיים חוברו לפחות בחלקן על ידי הכליזמרים. הענף השני, הזמרתי במקורו, כלל לחנים של שירים ביידיש, ניגוני ריקוד חסידיים ומעט מנגינות שאומצו מן התאטרון היידי.

נראה שברפרטואר הארץ ישראלי היה משקלם של הניגונים האירופיים הכליים, הקדומים יותר, קטן ממשקלם ברפרטואר הכליזמרים האירופי. אמנם ניגוני חתונה מובהקים — כמו אלה שנוגנו בעת הולכת החתן והמחותנים בערבי הפארשפיל שקדמו לחתונה, ואלה שנוגנו בעת ההולכה אל החופה וממנה ובחופה עצמה — נוגנו הרבה גם בארץ ישראל, וחלקם אף שולב בתהלוכה של הולכת ספר התורה בצפת ובעלייה לקבר רבי יוחנן הסנדלר; אולם ניגונים שבמזרח אירופה יועדו לאירועי החתונה האחרים — טקס האירוסין, הפרדה מהכלה, קבלות הפנים, הושבת הכלה (הבאזעצנס) וכדומה — נעדרו מהרפרטואר הארץ ישראלי.

כאמור, באירועי החתונה וההילולא שרו וניגנו גם ניגונים שהושאלו ממקורות מזרחיים שונים או עובדו על פיהם ולא היו ידועים לנגנים באירופה. כזה היה ברובו הרפרטואר של שירי ל"ג בעומר: "בר יוחאי נמשחת אשריך", "ואמרתם כה לחי", "לכבוד התנא הא-לוהי", "נהלל נודה ונהלל" ועוד. ניגונים כליים וקוליים ממקורות תורכיים, יווניים, ערביים ודרוזיים, שהשם של חלקם מעיד על מקורם — "א טערקישער", "אנאראביש", "ניגון יווני", "ניגון דרוזי" — נוגנו גם הם בתהלוכות ובאירועי ההילולא השונים. ניגונים אלה זכו לכינוי 'ניגוני מירון' ונוגנו גם בחתונות של חסידים ברחבי הארץ. דרישתו של הקהל החסידי — שמשקלו הסגולי ומעמדו הלכו וגברו עם השנים — השפיעה על כך שבחתונות ינוגנו בעיקר ניגונים חסידיים.

הירידה במשקלם של הניגונים האירופיים נבלמה במידת מה במחצית השנייה של המאה העשרים הודות לשני גורמים: עלייתם ארצה של נגנים יהודים פליטי השואה שזכרו מנגינות מהעבר, ופעילותו של הכליזמר הישראלי משה (מוסא) ברלין, תלמידו וממשיך דרכו של אברהם סגל, בכיר הכליזמרים במאה העשרים. מוסא, כליזמר בוגר ועצמאי, שרצה להעשיר את הרפרטואר שלו, האזין לתקליטים ולהקלטות שהכילו ניגונים מהרפרטואר האירופי הקדום, ליקט מהם את אלה שנראו בעיניו ושילב אותם ברפרטואר הקבוע שלו.

הכליזמרים שפעלו בתקופת התגבשותה של מסורת הכליזמרים בארץ גרו ברובם בצפת ובטבריה והשתתפו באירועי ל"ג בעומר. לעיצוב הרפרטואר המקומי ולהפצתו בחבלי הארץ האחרים תרמו בעיקר אברהם סגל ומוסא ברלין, ושלוש להקות כליזמרים חרדיות שבהן לקחו חלק נגנים מירושלים ומאזור המרכז. בקרב החרדים צמחו החל משנות השמונים להקות חדשות שעמלו לשמר את מורשתם של הראשונים. עם השנים התרבו הלהקות. חלקן עדיין הושפע ממוסא ברלין, אך רוב הלהקות נסחף בזרם המוזיקה הנאו–חסידית מבית מדרשם של שלמה קרליבך ודומיו, ובזרם הפופ הפסידו חסידי ששואב את מקורותיו ואת סגנונו מחומרים מערביים מודרניים הזרים למוזיקה המסורתית, הכליזמרית והחסידית.

The post ניגונים של ארץ ישראל – הכליזמרים של צפת appeared first on סגולה.

אלברט איינשטיין היה נון קונפורמיסט, מרדן, הומניסט ומשעשע. הוא לא השתבח בעצמו ולא החמיא לעצמו מעולם, גם בשעה שהעיתונות פיזרה עליו סיפורי בדים ופלאות. הוא נותר תמיד פרוע ומרושל ואמר בענווה:

אני מדבר אל כולם באותה דרך, בין אם מדובר באיש הזבל או בנשיא האוניברסיטה (Fred Jerome and Rodger Taylor, Einstein on Race and Racism, p. 39).

אלברט איינשטיין נולד ב־14 במרץ 1879 בעיר אולם שבמדינת וירטמברג (כיום בגרמניה). אביו הרמן היה סוחר ואמו פאולינה הייתה בקיאה במוזיקה וניגנה בפסנתר. האם השתוקקה שאלברט ילמד לנגן בכינור, על אף שבגיל צעיר לא הראה התלהבות כאשר למד נגינה. ב־1880, לאחר שהעסק שלו באולם קרס, עבר הרמן איינשטיין עם משפחתו למינכן, ושם ניסה שוב את מזלו בעסקים והקים עם אחיו יעקב בית חרושת לציוד חשמלי. אחותו היחידה של אלברט מריה — שכונתה מאיה — נולדה במינכן ב־1881.

כילד התפתח אלברט לאט והיו לו קשיי שפה. הסובבים אותו חששו שלא ילמד לדבר, והוא אכן החל לדבר כנראה רק בגיל שלוש. הוריו המודאגים התייעצו עם הרופא, אבל התברר כי התפתחותו המאוחרת של איינשטיין הייתה תקינה לגמרי, וכמובן אף מעבר לכך.

בהיותו בן חמש הגיעה לביתו מורה פרטית. אלברט היה מועד להתקפי זעם וברגעים כאלה פניו הפכו צהובות לחלוטין, קצה אפו הלבין כשלג והוא איבד שליטה על עצמו. פעם אף השליך כיסא לעבר המורה והיא נבהלה כל כך עד שנסה על נפשה ולא חזרה יותר.

כיוון שבית הספר היהודי היה רחוק ממקום מגוריהם ושכר הלימוד בו היה גבוה, שלחו הרמן ופאולינה את אלברט ב־1885, כשהיה בן שבע, לבית ספר יסודי קתולי. ב־1889, בהיותו בן תשע וחצי, החל אלברט ללמוד בגימנסיית לואיפולד. בית הספר היה בעל נטייה למקצועות הומניים ואלברט המרדן לא יכול היה לסבול עיסוק בנושאים שאינם מעניינים אותו, ובייחוד בנושאים הומניים. הוא התמרד נגד כל סמכות, והמורים בגימנסיה הגיבו להתנהגותו בתקיפות, ולעתים אף בגסות. מורה אחד הרחיק לכת באומרו שעצם נוכחותו של אלברט בכיתה גורעת מהכבוד שמורה זקוק לו, והמורה ללטינית הכריז כי לעולם לא יצא מאיינשטיין כלום.

מקס תלמוד, סטודנט יהודי לרפואה, הוא שעורר בילד עניין. תלמוד, שהתעניין בתחומים רבים והיה מבוגר מאלברט ב־11 שנה, היה אורח קבוע בבית המשפחה ונתן לאיינשטיין הצעיר ספרים פופולריים שעסקו במדע, בטכנולוגיה, במתמטיקה ובפילוסופיה.

גם במינכן נכשל העסק של הרמן איינשטיין והמשפחה עברה לאיטליה, שם פתחו האב ואחיו יעקב חברה חדשה. אלברט נשאר לבד במינכן כדי להשלים את לימודיו בגימנסיה, אך בייאושו ובשעמומו מבית הספר ברח אל הוריו באיטליה מבלי שסיים את הלימודים.

בסתיו 1895 ניגש איינשטיין לבחינות הכניסה לפוליטכניון בציריך. בעוד שביצועיו במתמטיקה ובפיזיקה היו טובים, הוא נכשל בבחינה בשפות מודרניות זרות. הפרופסור לפיזיקה היינריך פרידריך ובר הבחין בכישרונו והציע לו לשמוע את הרצאותיו, אך מנהל הפוליטכניון אלבין הרצוג הפנה את איינשטיין לבית הספר הקנטוני באראו כדי שיסיים קודם את מבחני הבגרות. האווירה הליברלית והדמוקרטית בשוויץ, בניגוד למשמעת הקפדנית בבתי הספר הגרמניים, הייתה גורם מכריע בבחירתו של איינשטיין בשוויץ כארצו.

סטודנט בעייתי

לאחר שסיים את לימודיו באראו עבר איינשטיין את הבחינות לפוליטכניון בהצלחה וב־1896 נסע לציריך והחל ללמוד במכון לפיזיקה במחלקה להכשרת מורים למתמטיקה ולפיזיקה בפוליטכניון. בין מוריו היו הפרופסורים אדולף הורביץ והרמן מינקובסקי, והאחרון טען כי איינשטיין הוא כמו “כלב עצלן שאינו טורח על המתמטיקה כלל“ (Carl Seelig, Albert Einstein: A documentary biography, p. 28). פרופ‘ ובר אמנם התפעל מהאינטליגנציה שלו אך לא מחריצותו ואמר לו: “יש לך פגם אחד: איש לא יכול לומר לך דבר“ (Banesh Hoffmann and Helen Dukas, Albert Einstein Creator & Rebel, p. 32).

איינשטיין בעל המחשבה החופשית לא העריך את ובר שהיה בדיוק ההפך ממנו: מקובע, שמרן בדעותיו, הולך בתלם ומסור למערכת ולמוסדותיה. הוא חש כי בידיים של ובר המדע האהוב עליו, בבת נפשו, מאבד מקסמו ומשאר הרוח שלו. איינשטיין, שהיה ישיר, חסר טקט והתנגד לכל סמכות, גרם לפרופסורים בפוליטכניון להתרחק ממנו. ובר, שחמש שנים קודם לכן התפעל מהנער והציע לו ללמוד אצלו על אף שלא עבר את כל הבחינות, סלד ממנו במיוחד.

איינשטיין לא הסתדר גם עם פרופ‘ ז‘אן פרנה, שוויצרי צרפתי שלימד פיזיקה ניסויית ואיינשטיין השתתף בקורסי המעבדה שלו. ביוני 1899, בעודו עובד במעבדה של פרנה, נפצעה קשה ידו הימנית של איינשטיין בהתפוצצות. הוא כמעט לא הופיע לשיעורי המעבדה בפיזיקה, דבר שהעלה עוד יותר את חמתו של הפרופסור, ועל כן הוא העניק לו את הציון הנמוך ביותר האפשרי. יום אחד סיפק פרופ‘ פרנה לאיינשטיין חומר למחשבה באומרו לתלמידו הסורר: “אין חוסר להט או רצון טוב בעבודתך, אלא חוסר יכולת“. הוא הוסיף ואמר כי אין לו מושג עד כמה קשה מסלול לימודי הפיזיקה ושאל אותו מדוע שלא ילמד במקום זה רפואה, משפטים או פילולוגיה. איינשטיין השיב: “בגלל שאני מרגיש שיש לי כישרון, אדוני הפרופסור, מדוע שאני לפחות לא אתנסה בפיזיקה?“ ופרופ‘ פרנה סיים את השיחה באומרו:

אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, בחור צעיר, רק רציתי להזהיר אותך לטובתך האישית“  (Carl Seelig, Albert Einstein: A documentary biography, pp.40־41).

בכיתתו של איינשטיין בפוליטכניון למד גם חברו מרסל גרוסמן. האישה היחידה בכיתה הייתה הסרבית מילבה מאריץ‘, חברתו ומאוחר יותר אשתו של איינשטיין. גרוסמן חלק עם איינשטיין את מחברת ההרצאות שלו, ואיינשטיין, שהרבה להיעדר מההרצאות, סיפר מאוחר יותר:

לא רק שגרוסמן ביקר במקומנו בכל הקורסים הראויים, הוא גם כתב אותם בצורה כה מסודרת עד שנדמה כאילו הדפיס את מחברותיו. כאשר התכוננתי למבחן הוא השאיל לי את המחברות ופירושו היה עבורי הצלה. אני מעדיף לא לחשוב ולא לכתוב מה היה קורה לי בלעדיהן (Albert Einstein, “Autobiographische Skizze” in Seelig Carl (1956b), Helle Zeit — Dunkle Zeit. In memoriam Albert Einstein, p. 11).

ביולי 1900 העניק הפוליטכניון בציריך לאיינשטיין דיפלומה ותעודת הוראה במתמטיקה ובפיזיקה. בשל העוינות של ובר כלפיו ובשל השתמטותו מהשיעורים לא הצליח איינשטיין לקבל משרת עוזר הוראה בפוליטכניון. התמיכה הכספית שקיבל מדודתו שגרה בגנואה הסתיימה עם תום לימודיו והוא נזקק לעבודה בדחיפות.

פטנטים ותגליות

איינשטיין שלח בקשות עבודה למקומות שונים באירופה ונדחה על ידי כולם. בעיית התעסוקה שלו הטרידה אותו עוד יותר בגלל שבדיוק אז הגיש בקשה לאזרחות שוויצרית ולשם כך התבקש להוכיח שיש לו תעסוקה. במוחו של איינשטיין התרוצצו רעיונות על האלקטרודינמיקה של גופים בתנועה — שכונתה אחר כך ‘תורת היחסות‘ — ועל מהות האור, אולם בתחום התעסוקתי הוא לא נחל הצלחה, עבר מעבודה לעבודה וחי מהיד אל הפה. איינשטיין חשד כי מאחורי כל התשובות השליליות שקיבל מהמוסדות האקדמיים שאליהם שאף להתקבל ניצב פרופ’ ובר. ב־1901 כתב לחברו מרסל גרוסמן:

הייתי יכול למצוא משהו לפני הרבה זמן אלמלא הבוגדנות של ובר. מכל מקום, איני משאיר אפילו אבן אחת הפוכה ואיני מוותר על חוש ההומור שלי. א־לוהים יצר את החמור ונתן לו עור עבה (John Stachel and others (eds.), The Collected Papers of Albert Einstein Vol. 1: 1879־1902, Doc. 100).

בנובמבר 1901 הגיש איינשטיין עבודה לשם קבלת תואר דוקטור לפרופ’ אלפרד קליינר מאוניברסיטת ציריך, ובפברואר 1902 העבודה נדחתה בשל הביקורות החריפות והבלתי הולמות שכתב בה איינשטיין על תורת הגזים של לודוויג בולצמן.

ב־1901 קיבל איינשטיין אזרחות שוויצרית והחזיק בה עד סוף ימיו. הדבר הקל עליו במציאת עבודה וב־1901־1902 עבד כמורה זמני בוינטרטור ובשפהאוזן.

לאחר שמרסל גרוסמן ואביו התערבו למען איינשטיין אצל חברו של האב פרידריך הלר, מנהל משרד הפטנטים השוויצרי, קיבל איינשטיין עבודה במשרד הפטנטים בברן והחל לעבוד שם בקיץ 1902 כמומחה טכני זמני בדרגה שלוש עם משכורת צנועה של 3,500 פרנקים שוויצריים לשנה.

עם הגיעו לברן, בעודו מחכה למשרה במשרד הפטנטים, נאלץ איינשטיין למצוא מקור הכנסה זמני. הוא פרסם מודעה בעיתון מקומי ובה הציע את שירותיו כמורה פרטי למתמטיקה ולפיזיקה ואף הציע שיעור ניסיון חינם. בין הראשונים לענות למודעה היה מוריס סולובין שעבר מרומניה לברן כדי ללמוד פיזיקה ופילוסופיה באוניברסיטה. כשגילה כי ההרצאות רדודות למדי, בפרט אלה בפיזיקה, חיפש סולובין שיעורים פרטיים. הוא הלך לכתובת שצוינה במודעה של איינשטיין בתקווה שהלה יוכל להכניסו למסתרי הפיזיקה התאורטית. כשצלצל בפעמון הדלת בקומה הראשונה שמע סולובין צלצול רועם ואיינשטיין הופיע. מהר מאוד הסתיימו השיעורים הסדירים בתשלום והשניים החלו להיפגש לדיונים שוטפים בפילוסופיה. עד מהרה הצטרף אליהם קונרד הבישט, דוקטורנט למתמטיקה שאיינשטיין פגש במהלך שהותו הקצרה בשפהאוזן ב־1901. שלושת החברים ייסדו קבוצת דיון בלתי פורמלית והעניקו לה את השם הגרנדיוזי ‘האקדמיה אולימפיה‘. בתכתובת ביניהם הייתה נימה של ניבול פה, אך למעט השתעשעות כללית הייתה לאקדמיה אולימפיה תכנית קריאה פילוסופית רצינית. בשנים 1902־1904 נפגשו השלושה באופן סדיר כל פעם בדירתו של אחד מהם. לדיון קדמה ארוחה דלה שכללה בדרך כלל נקניקייה, גבינה, פרי ותה.

בינואר 1903 התחתנו אלברט איינשטיין ומילבה מאריץ‘ במשרד הרישום בברן, חרף התנגדותן של משפחותיהם. אמו של איינשטיין לא ששה לראות את בנה היקר מתחתן עם כלה לא יהודייה, צולעת ולא יפה במיוחד המבוגרת ממנו בשלוש שנים. שני העדים היו הבישט וסולובין, וההורים משני הצדדים לא הגיעו לחתונה. אחרי מסיבה קטנה חזר הזוג לדירתו החדשה של איינשטיין. איינשטיין שכח את המפתח לדירה — כמו תמיד — והיה צריך להעיר את בעלת הבית כדי שתפתח לו את הדלת.

ליזרל, בתם של אלברט ומילבה, נולדה כנראה בראשית 1902, עוד בטרם נישאו. הלידה מתועדת אך לא ידוע מה עלה בגורל הילדה, ייתכן שנפטרה ממחלה וייתכן שנמסרה לאימוץ. ב־1904 נולד בנם הראשון הנס אלברט, וב־1910 נולד בנם השני אדוארד — שכונה טדל — ונפטר בדמי ימיו ממחלה.

השנה המופלאה

במשך היום עבד איינשטיין במשרד הפטנטים. הוא כתב להבישט כי במשך שמונה שעות עבודה יש כל יום שמונה שעות לשובבות וכי יש גם יום ראשון. במשך אותן שמונה שעות של שובבות ובימי ראשון שקד איינשטיין על רעיונותיו הגדולים, ואלה פורסמו במאמרים שכתב בשנה שנודעה לימים כ‘שנה המופלאה‘, הלוא היא שנת 1905 — אחת השנים החשובות בתולדות המדע. איינשטיין נהג לכתוב את רעיונותיו על פיסות נייר קטנות, וכאשר שמע את צעדי המנהל הלר מתקרבים מיהר להחליק אותן לתוך המגרה והמשיך בעבודה השגרתית של משרד הפטנטים.

ב־1905 שלח איינשטיין ארבעה מאמרים מהפכניים לשנתון הפיזיקה הגרמני הנודע ‘אנאלן דר פיזיק‘: קוונטות האור (האפקט הפוטואלקטרי), התנועה הבראונית, תורת היחסות הפרטית והמאמר הראשון בנושא E = mc2. על מאמר היחסות חתם איינשטיין: “ברן, יוני 1905“, כפי שהיה נהוג בכתב העת. חוקרים רבים שקראו את המאמר חיפשו את הכותב באוניברסיטת ברן ואיש לא העלה בדעתו לפנות למשרד הפטנטים.

איינשטיין ניסה שוב להגיש עבודה לשם קבלת תואר דוקטור לפרופ‘ קליינר מאוניברסיטת ציריך. הוא הבין שהפעם עליו לכתוב עבודה על נושא מקובל, וב־15 בינואר 1906 קיבל איינשטיין תואר דוקטור מאוניברסיטת ציריך אך התקשה לקבל משרת מרצה זמני באוניברסיטת ברן. כדי להתקבל למשרה היה עליו להגיש עם הבקשה מאמר מדעי שטרם פורסם. איינשטיין המרדן הגיש את מאמר היחסות שכתב ב־1905. במחלקה לפיזיקה נתקל איינשטיין הסורר בפרופ‘ איים פוסטר שהיה בינוני ושמרן. פוסטר קרא את מאמר היחסות והגיב: “אינני יכול להבין מלה ממה שכתוב שם!“. הוא לא היה מסוגל לקבל עבודה שתוקפת מוסכמות פיזיקליות שהיו מקובלות מאות שנים וציפה לחיבור הכתוב בהתאם לכללים המסורתיים בפיזיקה הקלסית. איינשטיין המיואש והכועס כבר החליט לחפש עבודה כמורה בבית ספר, אך בהמלצת חברים הגיש חיבור נוסף בנושא תורת הקרינה, בהתאם לכללים המסורתיים של הסגל בפקולטה, וכתוצאה התקבל כמרצה (‘פריבטדוצנט‘) באוניברסיטת ברן ב־1908. הדבר לא הפריע לו להמשיך לעבוד במשרד הפטנטים. בסמסטר האביב הוא הרצה על תורת הקרינה מול קהל של ארבעה סטודנטים — חבריו ממשרד הפטנטים — ובסמסטר הקיץ שלאחר מכן הופיע להרצאותיו רק סטודנט אחד והקורס התבטל.

את המשרה האקדמית הראשונה שלו כפרופסור באוניברסיטה קיבל איינשטיין באוניברסיטת ציריך ב־1908. האוניברסיטה העדיפה אמנם מועמד אחר, אך כאשר זה ויתר על המשרה זכה בה איינשטיין. אחד הסטודנטים סיפר כי איינשטיין היה נכנס לכיתה בבגדים מרושלים, מכנסיו היו קצרים מדי וסביב צווארו הייתה שרשרת ברזל שעליה נתלה שעון. הסטודנטים היו סקפטים למדיי, אולם לאחר שפתח את פיו הוא שבה את לבם.

אגדה נולדת

איינשטיין לא שקט על שמריו. ב־1907, בעודו יושב במשרדכעשרקעשדעדכד הפטנטים בברן, עלו במוחו המחשבות הראשונות שהובילו אותו בסופו של דבר לתורת היחסות הכללית. הוא חשב על צופה שנופל מראש גג בית ומצוי בנפילה חופשית. הוא עבד על תורת היחסות הכללית שמונה שנים, ובראשיתן פרסם משוואות אשר התגלו מאוחר יותר כשגויות. לקראת 1915 הבין איינשטיין כי המסגרת התאורטית הכללית שאליה הגיע היא אכן נכונה, אך במשוואות עצמן יש שגיאות חמורות. הוא שיפר את המשוואות ועבד מבוקר עד לילה: “לעתים קרובות אני מרותק כל כך לעבודתי שאני שוכח לאכול ארוחת צהריים“ (Robert Schulmann and others (eds.), The Collected Papers of Albert Einstein, Vol. 8: 1914־1918, Doc. 134), כתב לבנו הנס.

ב־1915, לאחר שהתאוריה הייתה מוכנה והמשוואות מתוקנות, העיר איינשטיין במחאה עצמית אופיינית במכתב לארנולד זומרפלד: “לרוע המזל הנצחתי את הטעויות הסופיות במאמרי האקדמיה“ (שם, doc. 153). בהתייחסו לתאוריה הישנה שלו, שהכילה את המשוואות השגויות, אמר איינשטיין לחברו פול אהרנפסט:

זה אופייני לברנש הזה איינשטיין, שכל שנה הוא חוזר בו ממה שכתב בשנה שעברה (שם, Doc. 173).

רק ב־1919 זכה איינשטיין לפרסום עולמי, לאחר שפורסמו תוצאות הניסוי הגדול שערך ארתור אדינגטון, ואלה אישרו כי קרני האור מתעקמות בשדה הכבידה של השמש כפי שאיינשטיין חזה בתורת היחסות הכללית. תהילת הפרסום לוותה באמוציות לאומיות שאפיינו את אירופה אחרי מלחמת העולם הראשונה. המגזין הבריטי ‘פאנץ‘ היטיב לתאר זאת: “יהודי שוויצרי טויטון [כינוי לגרמני] חלקית השליך לגרוטאות את הפרינקיפיה של ניוטון" (19.11.1919, עמ‘ 422).

בשישה בנובמבר 1919 אמר אחד מחברי החברה המלכותית המדעית בלונדון לאדינגטון: “פרופסור אדינגטון, אתה חייב להיות אחד משלושת האנשים היחידים בעולם שמבינים את היחסות הכללית“. אדינגטון השיב: “אדרבה, אני מנסה להבין מיהו האדם השלישי!“ (Jean Eisenstaedt, The Curious History of Relativity: How Einstein’s Theory of Gravity was Lost and found Again, p. 2). בעשרה בנובמבר 1919 נכתב ב‘ניו יורק טיימס‘ כי בטרם פרסם איינשטיין את תורתו בעיתון הוא אמר לעורך: “דע לך כי בדיוק 12 חכמים בכל העולם כולו יהיו מסוגלים להבין את תורתי החדשה“, אבל העורך החליט למרות זאת לקחת את הסיכון ולפרסם תאוריה בלתי מובנת. במשך ימים אחדים חזר ה‘ניו יורק טיימס‘ על סיפור זה בגרסאות שונות. במהלך נובמבר 1919 עדכן העיתון את הסיפור וקבל על כך שתורתו של איינשטיין מופצת במהירות בציבור שאינו מסוגל להבינה.

המיתוס על הגאון שיצר תאוריה שאי אפשר להבין אותה הלך והתפשט. איינשטיין וחיים ויצמן נסעו יחד באנייה כדי לאסוף תרומות לאוניברסיטה העברית. כשהגיעו ב־1921 לניו יורק נשאל ויצמן האם הוא מבין את התאוריה של איינשטיין והשיב בסרקזם:

במהלך חציית האוקיינוס איינשטיין הסביר לי את התאוריה מדי יום, ועד שהגענו הצלחתי להשתכנע ללא כל ספק שהוא באמת ובתמים מבין אותה (Helen Dukas and Benesh Hoffmann, Albert Einstein, the Human Side: New Glimpses from His Archives, p. 62).

בפברואר 1919, השנה שבה זכה איינשטיין לפרסומו הגדול, התגרשו אלברט ומילבה לאחר שחיו שנים אחדות בנפרד. ביוני 1919 התחתן איינשטיין עם בת דודתו אלזה לוונטל וחי עמה עד פטירתה ב־1936. מנישואין אלה לא נולדו להם ילדים אולם אלברט אימץ את שתי בנותיה של אלזה מנישואיה הקודמים.

תאוריות מהכינור

המחשבה הייתה עבור איינשטיין כמו מוזיקה. הוא השווה בין המצאה מדעית למוזיקה והמוזיקה שימשה עבורו השראה להמצאותיו המדעיות. כשניגן בכינור היו הרעיונות המדעיים צצים במוחו.

איינשטיין לקח אתו את הכינור לכל מקום וחיפש הזדמנויות לנגן. ב־1920 הוזמן איינשטיין להרצאה באוניברסיטת פראג, עיר שאהב מאוד ואף שימש בה ב־1911 פרופסור. בשנה ההיא טיפח איינשטיין את הכושר המתמטי והפיזיקלי שלו וגם ניגן בחברותא במשך שעות. פראג שימשה לו השראה, שכן היא אירחה במאה ה־18 את מוצרט, המלחין האהוב על איינשטיין, ובה נערכה ב־1787 הבכורה של האופרה ‘דון ג‘ובאני‘. אחרי הרצאתו בפראג ערכו לכבודו קבלת פנים והקהל חיכה שאורח הכבוד ינאם. הוא הכריז כי במקום לנאום הוא ינגן בכינור, וכך אכן עשה. הוא ניגן מנגינות של מוצרט ובאך והקהל הנרגש הריע לו בהתלהבות, אסיר תודה למדען הדגול על ששחרר אותו מהתמודדות עם תורת היחסות במסיבה.

מוזיקאים מקצועיים לא אוהבים בדרך כלל לנגן עם מוזיקאים חובבים, אבל איינשטיין היה יוצא מהכלל; הזכות לנגן עם איינשטיין החניפה אפילו לכנרים הגדולים ביותר. הדבר שעשע את איינשטיין שאמר על אחד מהם:

הוא מנגן היטב, אני מנגן גרוע, והוא מאמין שהוא זוכה לפרסום בזכות העובדה שהוא מנגן אתי (Roy Meador, "The Scientist who Loved to Fiddle", Toledo Magazine, October 2־8, 1988).

בהזדמנות אחרת אמר איינשטיין כי הפרסום הפך אותו יותר ויותר טיפש. למזלו חוש ההומור שלו הציל אותו מטיפשותם של מעריציו. ידידו של איינשטיין ג‘נוס פלש, רופא יהודי מברלין, סיפר שיום אחד הגיעה אליו אישה עם ילד והודיעה לו כי היא ליזרל, בתו של איינשטיין שנולדה קודם לנישואיו, ולכן בנה הוא נכדו. פלש הופתע מעט, אך האישה שכנעה אותו והוא נפל במלכודת. הוא החל אפילו לראות דמיון משפחתי בין איינשטיין לילד, שנראה לו אינטליגנטי וערני. פלש, עוזרו וקומץ חברים ששוכנעו גם הם בזהותה נחלצו לעזרתה: הם סידרו לה משרה ומצאו לילד בית ספר. הם כתבו לאיינשטיין וסיפרו לו שיש לו בת ונכד. איינשטיין הפגין כמובן אדישות מוחלטת. כדי לעורר בקרבו רגשי אבהות שלח אליו פלש שני ציורים מחוכמים פרי יצירתו של הילד. פלש היה סמוך ובטוח שהדבר ירכך את לב הסב. איינשטיין היה משועשע מכל הסיפור וכתב חרוזים אחדים על התקרית המגוחכת:

חבריי עשו ממני צחוק. הצילו, סלקו את המשפחה הזו ורחוק! א‘ איינשטיין (אב חורג) (John Plesch, The Story of a Doctor, p. 221).

כמעט נשיא ללא גרביים

בראשית שנות השלושים היגר איינשטיין לארצות הברית ועבד במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטת פרינסטון. הוא היה כבר פיזיקאי מפורסם שזכה להכרה מלאה מהקהילה המדעית הבינלאומית לאחר זכייתו בפרס נובל ב־1923 — פרס שניתן לו על האפקט הפוטואלקטרי ולא על תורת היחסות, שכן החברים השמרנים בוועדת הפרס עוד לא היו משוכנעים בנכונותה.

כשהגיע איינשטיין לפרינסטון הוא כבר לא עסק בתחומי המחקר שהעסיקו את הזרם המרכזי של הפיזיקאים. אלה עברו ברובם לעסוק במכניקת הקוונטים ובהשלכותיה, ואילו איינשטיין עסק כמעט לבד בחיפוש אחר תורה ערטילאית של איחוד שדות, שעליה עבד למעשה עד פטירתו ב־18 באפריל 1955. מספרים כי נהג להסתגר במשרד, להגיף את הווילונות ולשרבט משוואות. הוא ישב עם קומץ שותפיו למחקר, וכשנתקל בקשיים ובבעיות נהג לעבור לדבר בגרמנית, שפת אמו, שאפשרה לו לפתור את הבעיות. אולם טקטיקה זו לא פעלה תמיד, וכשכך קרה הוא צעד במשרדו הלוך ושוב, העביר את אצבעותיו ברעמת שערו הלבנה ואמר באנגלית הטובה ביותר שלו: “Now I will a little tink”.

איינשטיין המזדקן האמין כי מכניקת הקוונטים היא תורה לא שלמה משום שקיים בה מרכיב של חוסר ודאות. הוא האמין בדטרמיניזם ובסיבתיות וסבר כי חלק מהתאוריה עדיין לא התגלה. פיזיקאים רבים, ובראשם ידידו הטוב נילס בוהר, ניסו לשכנע אותו שמדובר בתורה מושלמת, אך איינשטיין הקשיב בסבלנות וענה להם במשפט המפורסם שאמר שנים קודם לכן למקס בורן ונילס בוהר: “אולי אתם צודקים, זכותי לטעות, אבל א־לוהים לא משחק בקוביות“.

כאשר נפטר חיים ויצמן, נשיאה הראשון של מדינת ישראל, העלה עיתון יומי בירושלים את ההצעה שאיינשטיין יחליף אותו. דוד בן גוריון לחץ, השמועה פשטה, ואבא אבן, שגריר ישראל בוושינגטון, הונחה להגיש לאיינשטיין בקשה רשמית לכהן כנשיא המדינה. זה היה רעיון מופרך ולא מעשי שהגיע לידיעתו של איינשטיין שבוע לאחר פטירתו של ויצמן ממאמר קטן ב‘ניו יורק טיימס‘. איינשטיין היה בטוח שזו בדיחה והגיב בצחוקו המתגלגל, אבל לפתע החלו כתבים להתקשר אליו. שעות אחדות מאוחר יותר הגיע גם המברק הרשמי מאבא אבן. איינשטיין כבר ידע כי יסרב. הוא אמנם ראה בדו קיום בין ערבים ליהודים מטרה שיש להשיגה, אך חשב כי כנשיא הוא ייתקל בקונפליקט מצפוני.

איינשטיין האמין כי ניתן יהיה להגיע להסדר בין הערבים ליהודים בישראל, אבל הוא היה פציפיסט והתנגד לישות צבאית ומדינית בעלת גבולות. בשל היכרותו את גרמניה הטרום נאצית ואת המשטר הנאצי הוא חשש מכל סוג של לאומנות. הוא ראה עצמו שייך לשבט היהודי אך לא התייחס אליו כעם הנבחר. הוא היה יהודי חילוני גאה ואזרח העולם בעל אזרחות שוויצרית ואזרחות אמריקנית.

בשלב מסוים נמשך איינשטיין לציונות. הוא אמנם לא התלהב בתחילה מהרעיון של בית לאומי ליהודים בפלשתינה, אבל לאחר שנחשף למצבם העגום של יהודי מזרח אירופה שהגיעו לברלין וסבלו מאנטישמיות השתכנע לבסוף בצורך הזה. איינשטיין הבין כי יש צורך דחוף לפתור את בעייתם של יהודים אלה, יישובם בפלשתינה נראה לו פתרון אידאלי ולכן החל לתמוך במאמץ הציוני. יחד עם זאת, איינשטיין חשב שאסור ליהודים בפלשתינה לחקות את הלאומנות המטופשת והקיצונית של הגויים.

על כל פנים, איינשטיין השיב לאבא אבן כי לא יוכל להיות נשיא "במדינתנו ישראל". לאחר שסירב לקבל את התפקיד חש בן גוריון הקלה. הוא הבין שהרעיון היה בסופו של דבר גרוע. יצחק נבון, עוזרו של בן גוריון באותה תקופה והנשיא החמישי של מדינת ישראל, כתב ביומנו כי לאחר שליחת המברק לאבא אבן אמר לו בן גוריון שהוא היה חייב להציע לאיינשטיין את התפקיד, אבל אין לו מושג מה יעשה אם איינשטיין ייעתר לבקשה. יומיים אחר כך, כאשר אבא אבן נפגש במקרה עם איינשטיין בקבלת פנים בניו יורק, הוא שמח שהנושא הזה כבר מאחוריו, בייחוד כאשר ראה את איינשטיין בתלבושת חגיגית — אבל כהרגלו בלי גרביים.

לקריאה נוספת:
וולטר אייזקסון, 'איינשטיין — חייו והיקום שלו', עליית הגג ומשכל, 2011; דניס אוברביי, 'אינשטיין מאוהב — רומן מדעי', אוניברסיטת חיפה וכנרת זמורה־ביתן, 2005; אלברט איינשטיין, 'רעיונות ודעות', מאגנס, תשס"ה; אליס קלפרייס (ליקטה וערכה), 'כמו שאיינשטיין אמר', הד ארצי, 1999.

The post אלברט איינשטיין – מנגינה פיזיקלית מופלאה appeared first on סגולה.