זה איזה שנים אשר עבר רוח דרור על בני העיר ורבים החלו לקנות שדות מחוץ לעיר ולטעת כרמים ולבנות בתים. גם רבים מאחינו אשר השיגה ידם קנו שדות ויבנו בתים לשבת בראותם כי גם השוכנים שמה לא יראו רע ושלוות השקט להם מסביב. כי עיני הממשלה משוטטות גם שמה … והנה כל כיכר הארץ הזאת אשר לפנים לא נשמע בה קול איש, מיראת שמיר ושית ומבלהות צלמוות, עתה תצלצלנה אוזניים מקול המקבות והגרזן וכל כלי הברזל החוצבים בהרים ("שלום ירושלים", 'חבצלת', י"ב בתשרי תרל"א, 7.10.1870, עמ' 6).

היציאה מהחומות רשמה פרק מפואר בתולדות ירושלים והציונות בכלל, אולם היהודים לא היו יחידים בתהליך הזה. בתיאורי נוסעים וגאוגרפים מתחילת המאה ה-19 מתוארת ירושלים כעיר סגורה בין החומות שמסביבה שממה. תיאורים אלה אינם מדויקים לחלוטין. כפרים קטנים ובינוניים היו פזורים בסביבות ירושלים, ומחוץ לחומות העיר היו גם מבנים ומתחמים אחדים שנבנו שנים רבות קודם לכן. עם זאת, אין ספק שבשנות השבעים של המאה ה-19 החל תהליך ששינה את מראה העיר. ככל שחלף הזמן גדל מספר התושבים שהתגוררו מחוץ לחומות בקצב מואץ.

הכפרים הערביים ששכנו סמוך לירושלים בתחילת המאה ה-19 היו סילוואן, אבו דיס, אלעזריה, א-טור, ליפתא, מלחה, בית צפאפא ועין כרם שהיה הגדול מכולם. תושבי שמונת הכפרים האלה היו ברובם חקלאים, רוכלים ובעלי מלאכה. מקור פרנסה נוסף של התושבים, בעיקר באבו דיס ובאלעזריה, היו עולי רגל שהגיעו לירושלים מכיוון יריחו, ללא הבדל דת, והם שימשו מטרה לשוד ולגביית מכס. בעין כרם התפרנסו התושבים גם מצליינות נוצרית. בהסתמכו על תיאורי נוסעים ומדריכי תיירים מאותה תקופה העריך פרופ' יהושע בן-אריה, מגדולי החוקרים של ירושלים, כי בתחילת המאה ה-19 מנתה האוכלוסייה המוסלמית בכל הכפרים הללו יחד בין 800 ל-1,200 נפש. להערכתו שבעים שנה מאוחר יותר, ב-1870, מנתה האוכלוסייה בין 1,800 ל-2,500 איש. כלומר, לפני היציאה ההמונית של המוסלמים מחומות ירושלים יכלה אוכלוסיית הכפרים להתגורר במתחם מגדלי הולילנד הירושלמיים של היום ועוד היה נשאר מקום.

מחוץ לחומות היו במאה ה-19 גם בתי קברות מוסלמיים, מבני דת וארמונות קיץ של נכבדי העיר. רבים ממבני הדת נבנו עוד במאה ה-12 בתקופתו של צלאח א-דין. הם הוקמו כדי להחזיר לעיר את צביונה המוסלמי וכדי להפגין שליטה על השטח. לאחר שניצח את הצלבנים חילק צאלח א-דין לקציני צבאו אדמות מחוץ לחומות, בעיקר באזור אבו תור ושייח' ג'ראח, כפרס על השתתפותם בקרבות וכדי שהשטח יישאר בידי הצבא המנצח. במהלך השנים קיבלה משפחת דג'אני, משפחה ירושלמית ותיקה ומכובדת, את החסות על הר ציון, ומשפחת אל-עלמי קיבלה את החסות על פסגת הר הזיתים. בשטחים אלה הוקמו מסגדים, אכסניות לעולי רגל, זאוויות – מתחמי התבודדות קטנים – עבור דרווישים צוּפים, ומבנים שונים מעל מקומות שהתקדשו במסורת האסלאמית. במאה ה-19 רוב המבנים האלה כבר תפקדו באופן חלקי בלבד.

מחוץ לחומות ירושלים היו ארבעה בתי קברות מוסלמיים: בית הקברות הגדול והמפורסם ממילא השתרע ממערב לשער יפו; בית הקברות אל-דאהריה הוקם סמוך לשער הרחמים; ושני בתי קברות סמוכים לשער שכם. באחד מהם, א-סאהרה, קבורים על פי המסורת חללי המלחמה של צלאח א-דין.

בנוסף לבתי הקברות המסודרים היו פזורים בשטח קברים בודדים. נראה שהמפורסם שבהם הוא קבר השייח' ג'ראח הממוקם בדרך שכם סמוך לקבר שמעון הצדיק, בשכונה הנקראת כיום על שמו. כפי שהשם ג'ראח מעיד עליו, חוסיין אבן עיסא אל-ג'ראח היה רופא ומנתח, והוא שימש בתפקיד זה בחצרו של צלאח א-דין. אל-ג'ראח בנה במקום זאוויה, ולאחר מותו נקבר בה. במשך מאות שנים המשיך המקום לשמש זאוויה ומדרסה – בית ספר. ב-1895 שופץ המבנה ונוספו שם מסגד ומינרט – צריח – העומדים עד היום.

הארמונות

המבנים המוסלמיים הבולטים והמרכזיים ביותר שהוקמו מחוץ לחומות עד המאה ה-19 היו בתי קיץ של עשירי העיר שנקראו בערבית קֻצוּר – ארמונות. בניגוד למבני הציבור שנבנו מחוץ לחומות, הארמונות היו מרוחקים יחסית מהעיר. מוג'יר א-דין אל-חנבלי, היסטוריון וגאוגרף מוסלמי תושב ירושלים שכתב ספרי מסע על אזורים שונים בארץ ישראל, תיאר את הארמונות הללו באזור שכונת בקעה כבר בסוף המאה ה-15:

ומחוץ לירושלים מכל עבר כרמים וגנות נושאי פרי, ענבים ותאנים ותפוחים, והמקום היותר יפה הוא נגבה מערבה לירושלים אשר יקראו לו אל-בקעה  … ובבקעה הזאת בניינים בנויים ביופי והדר, ובעליהם ישבו בהם בימי הקיץ משך ירחים אחדים (רות קרק ושמעון לנדמן, "היציאה המוסלמית מחוץ לחומות ירושלים בשלהי התקופה העות'מאנית", 'פרקים בתולדות ירושלים בזמן החדש' בעריכת אלי שאלתיאל, עמ' 177).

הארמונות היו בנויים מאבן, להבדיל מבקתות העץ שבהן התאכסנו שומרי הכרמים והבוסתנים. דייריהם היו חכמי דת, מנהיגים עשירים ובעיקר גובי מִסים. האחרונים שלשלו לכיסם עמלות נאות ובעזרתן בנו ארמונות מפוארים. ארמונות רבים נבנו על מורדות הר הצופים ואחרים באזור בקעה שבדרום העיר. המבנים הוקפו בדרך כלל בחומה והופקדו עליהם שומרים. קירות האבן העבים והגגות השטוחים יצרו את הרושם שמדובר במצודות או במבצרים. כיוון שהארמונות נבנו בעיקר באזורים חקלאיים הייתה להם מערכת מים נפרדת שסיפקה מים הן לגידולים והן לבתי הקיץ.

שייח' מוחמד אל-ח'לילי, המופתי השאפעי של ירושלים במאה ה-17, היה איש אמיד למדי ובעל השפעה רבה הן בירושלים והן באיסטנבול. הוא בנה לו שני ארמונות שנודעו בשם קָצְר אל-ח'לילי – ארמון אל ח'לילי – אחד בוואדי ג'וז ואחד בבקעה. הבית בבקעה שימש מעון קיץ, ומעון החורף ששכן בוואדי ג'וז עומד עד היום. סביב הארמון בוואדי ג'וז נטע השייח' כרם שזכה לשם כרם א-שייח'. על שטח זה נבנה מאוחר יותר מוזאון רוקפלר. בפתח הארמון ניטע עץ אורן שהגיע לגובה אדיר והוא אחד האורנים הקדומים ביותר שקיימים היום בארץ ישראל כולה. בצוואתו של שייח' אל-ח'לילי הוא הורה להרבות בבניית ארמונות מחוץ לעיר, הן כדי להפחית את ההידבקות במחלות ובזיהומים שרווחו בעיר העתיקה כתוצאה מהצפיפות, והן כדי להגן על העיר מפני פולשים זרים.

באזור שבין הר הצופים למוזאון רוקפלר מצויים שרידיהם של ארמונות נוספים, וביניהם קַצר אל-שיהאבי, קַצר אל-קטוב וקַצר אל-ח'טיב. האחרון הוקם כנראה על ידי הסולטן העות'מאני אל נאזר במאה ה-17, והוא עובר עד היום בירושה מדור לדור. מול מסגד שייח' ג'ראח עמד בשלמותו עד מלחמת העצמאות קצר אל-עמאווי ובו גם תחנת קמח בבעלותה של משפחת נוסייבה הירושלמית. בדרום ירושלים הוקמו קצר אל-כרם באזור שייח' באדר – היום גבעת רם, קצר אל-עספור סמוך לתאטרון החאן של היום וקצר אל-חרירי באזור אבו תור. במפות ישנות ובעדויות כתובות מוזכרים ארמונות נוספים שאינם מוכרים לנו היום.,

פרברים לעשירים

נראה כי אופיים האליטיסטי והמבוצר של המבנים שהוקמו מחוץ לחומות עד אמצע המאה ה-19 גרם לכך שלא התפתחה בקרבתם בנייה נוספת. גם השכונות החדשות שנבנו החל מ-1870 לא נצמדו למבנים הקיימים.

באמצע המאה ה-19 החלו גם נוצרים לבנות מחוץ לחומות ירושלים. מדינות אירופה, שרצו לזכות בדריסת רגל בעיר הקודש, ניצלו את מדיניות האימפריה העות'מאנית להעניק תנאים מפליגים לבני מיעוטים דתיים ובנו מבני ציבור מכובדים שהיו מיועדים לעולי רגלים ולמטרות אחרות בעלות אופי דתי. בין השאר הם בנו את בית היתומים שנלר, את מנזר סן סימון ואת בית החולים האיטלקי. הם הקימו גם את המושבה הגרמנית בדרום העיר ואת המושבה האמריקאית בצפונה.

המוסלמים היו האחרונים לצאת מן החומות. בניגוד ליהודים ולנוצרים לא עמדו לרשותם מקורות הון אירופיים שיכלו לסייע במהלך זה, וגם המניע ליציאה אל מחוץ לחומות היה חלש יותר. הצפיפות והעוני של תושבי הרובע היהודי בעיר העתיקה לא היו מנת חלקם של תושבי הרובע המוסלמי, שחיו ברווחה יחסית. עולי הרגל המוסלמים הגיעו מערים ומארצות שכנות ושהו בעיר רק זמן קצר, ועל כן לא נזקקו לאכסניות ולמבני מגורים רבים, בשונה מבני העדות הנוצריות שהיה עליהם לבנות אכסניות לאירוח עולי הרגל. גם השלטונות העות'מאנים מצדם לא הראו כל כוונה או רצון לפתח את ירושלים החדשה עבור אחיהם לדת.

הדחף העיקרי ליציאה המוסלמית אל מחוץ לחומות היה העלייה ברמת החיים. לקראת סוף המאה ה-19 ובתחילת המאה העשרים החלו לקום מוסדות עירוניים, ואלה העניקו משרות בעיקר לבני המשפחות המוסלמיות המיוחסות, ובהן משפחות חוסייני, דג'אני, נוסייבה, נשאשיבי, עארף וח'אלדי. המסחר שהשתכלל הגדיל את היקף הייבוא והייצוא בין המזרח התיכון לאירופה. משרות חדשות נוצרו, אפשרויות כלכליות נפתחו וזיכיונות הוצעו. רמת ההשכלה עלתה והקשרים עם השלטון המרכזי התחזקו. כל אלה גרמו לצבירת הון רב בידי המשפחות המיוחסות ולעלייה ניכרת ברמת חייהן.

המצב הכלכלי הוביל לשאיפה לשפר את רמת הדיור ולהפגין את המעמד החברתי והכלכלי החדש לעיני כל. שאיפה זו לא ניתנה להגשמה בתחומי העיר העתיקה, ועל כן הקימו המשפחות המתעשרות בתי פאר חדשים מחוץ לחומה. לארמונות מהמאות הקודמות הצטרפו בתי הבורגנים המוסלמים החדשים. בני משפחה ומקורבים נוספים הקימו אף הם בתים לצד בתי העשירים, וכך בחלוף השנים התרחבו המעגלים והיו לשכונות. דוד ילין מעיד על אופי ההתארגנות המוסלמית ועל הבסיס המשפחתי שלה, בניגוד להתארגנות על בסיס קהילתי שרווחה בקרב היהודים:

המוסלמים העניים … אינם עוזבים את העיר העתיקה כי אין לאל ידם לבנות להם בתים חדשים מחוץ לעיר כאשר עשו עשיריהם ואפנדיהם. אף חסר להם הרגש הציבורי להתאחד לחברות לבנות להם בתים יחד כאשר עשו בני עמנו הירושלמים (יהושע בן-אריה, 'עיר בראי תקופה – ירושלים החדשה בראשיתה', עמ' 472).

,

החוסיינים

ב-1905 ערך השלטון העות'מאני מפקד אוכלוסין, ונתוניו מהווים מקור מידע בלתי נדלה על התקופה. במפקד מוזכרים אזורים בנויים אחדים מחוץ לחומות שניתן לסווגם כשכונות מוסלמיות.

הראשונה בחשיבותה – על אף שלא הראשונה להיבנות – היא שכונת החוסיינים שכללה כשלושים מבנים. בשנות השבעים של המאה ה-19 בנה לעצמו רבאח אל-חוסייני וילה מפוארת בשכנות למסגד שייח' ג'ראח. הווילה לא דמתה במאומה לבתי הקיץ המוקדמים שנבנו קודם לכן והייתה מפוארת וחדישה מהם לאין שיעור. היא השתרעה על שטח של שמונה דונם, הייתה מוקפת עצי פרי וכרם וצוידה בבור מים פרטי גדול. האולמות והמסדרונות היו מרוצפים שיש, הסורגים מגולפים באבן, התקרה מצופה עץ כיאה לבנייה תורכית והכל אומר 'תסתכלו עליי'. בבית זה שוכן היום מלון אמריקן קולוני, והוא עדיין מהיפים ומהמפוארים ביותר באזור. ליד בית רבאח בנה ב-1882 ראש העיר סלים אל-חוסייני וילה מרשימה נוספת.

ב-1897 בנה אסמאעיל מוסא אל-חוסייני את ביתו הצנוע בשטח של חמישה דונמים שכללו גם גן נטוע ועצי זית. הבית נבנה בסגנון אירופי, כולל גג רעפים, חלונות רבועים ולא מקושתים, מרפסות וגמלון מקושת בחזית הבניין שנשען על שני עמודים. בכניסה לבית היו ברֵכה ומזרקה – אלמנט אירופי מובהק. בבית זה נערכה קבלת הפנים לקיסר גרמניה וילהלם השני שביקר בירושלים ב-1898. הבית עבר גלגולים שונים בחסות המנדט הבריטי והשלטון הירדני. הוא שימש בית מגורים, בית משרדים, בית מלון ואף מטה של מוסדות האו"ם. היום הוא מוכר בשם 'אוריינט האוס'. ההיסטוריה שלו, שייכותו למשפחת חוסייני והיותו המטה של אש"ף בירושלים בסוף המאה העשרים הפכו את הבית לסמל לאומי פלשתיני ולמייצג הריבונות הערבית על מזרח ירושלים.

לצד שלוש אחוזות הפאר נבנו בתים נוספים על ידי בני משפחת חוסייני הענפה ומשפחות מקורבות אחרות.,

הנשאשיבים

מצפון לשכונת החוסיינים החל להתפתח גרעין שני של התיישבות מצדו השני של מסגד שייח' ג'ראח שאף נתן לשכונה את שמו. הבית הראשון בשכונה נבנה גם הוא על ידי משפחת חוסייני כבית קיץ וכונה קצר אל-מופתי.

המופתי טאהר אל-חוסייני, אביו של חאג' אמין, הרחיב ב-1895 את מעון הקיץ והפך אותו לבית משפחתי. אולם מבנה זה מבודד מעט ונמצא בדרום השכונה, ורוב הבתים בשייח' ג'ראח נבנו על ידי משפחות נשאשיבי וג'אראללה. בית רשיד אל-נשאשיבי, שהוקם במקום שבו עומד היום מלון אמבסדור, היה המפואר בבתי שייח' ג'ראח. בשל היריבות המרה ששררה בין משפחות נשאשיבי וחוסייני כונתה לעתים שכונת שייח' ג'ראח 'שכונת הנשאשיבים', כדי להעמיד אותה כמשקל נגד לשכונה הקרויה על שם המשפחה היריבה. בנוסף לבתים שבנו משפחות נשאשיבי וג'אראללה היו בשייח' ג'ראח גם בתים שנבנו על ידי משפחות אחרות, ובהן עארף, ח'טיב ודג'אני. בתחילת המאה העשרים היו בשכונה כעשרים בתים של משפחות עשירות יותר ועשירות פחות מהמעמד הבינוני הגבוה.

בין שכונות החוסיינים והנשאשיבים לבין העיר העתיקה שמדרום להן התפתחו מוקדים נוספים של התיישבות מוסלמית באזור ואדי ג'וז, מסעודיה ובאב א-זהרה. באזורים אלה הוקמו גם מבנים שלא נועדו למגורים. בוואדי ג'וז נבנה מאגר לחלוקת נפט, וסמוך לשער הפרחים הוקם בית הספר ראשידיה, שהיה אולי המבנה הקהילתי היחיד מחוץ לחומות בתקופה הזו.

בראשית המאה העשרים הקימו מוסלמים ונוצרים את שכונת מוצררה, ועד היום ניתן לראות בתים שחקוקה עליהם שנת בנייתם. מוסלמים בנו בתים גם במגרש הרוסים, במעלה רחוב הנביאים ובשכונת החבשים. בקעה הייתה שכונה מעורבת שהתגוררו בה נוצרים ומוסלמים.

בתחילת המאה העשרים החלו האמידים מבין הארמנים והערבים הנוצרים ללכת בעקבות עשירי העיר המוסלמים והקימו גם הם שכונות פאר. אוכלוסייה זו פנתה בעיקר לדרום העיר. תחילה נבנו הבתים על אדמות שמכרה הכנסייה היוונית אורתודוקסית באזור קטמון, ובשנות העשרים נוספו להם בתים בטלביה ובבקעה.,

האמנם שכונות?

על פי הערכתו של יהושע בן-אריה היה מספר המשפחות המוסלמיות שגרו מחוץ לחומה בתום תקופת השלטון העות'מאני כ-400 בלבד, שהם לכל היותר 2,400 נפש. בירושלים כולה חיו באותה תקופה כ-12 אלף מוסלמים, ומכאן שרק כחמישית מתוכם התגוררו מחוץ לחומות העיר העתיקה. נתונים אלה מורים כי בניגוד לתנועה הנרחבת של יהודים אל מחוץ לחומות במחצית השנייה של המאה ה-19, בקרב המוסלמים התופעה הייתה קטנה בהרבה אפילו בהשוואה לנוצרים. המוסלמים התמקדו בבניית בתים פרטיים ומפוארים. הם לא הקימו מבני ציבור ונשארו תלויים ברמה היומיומית במסגדים, בחנויות ובבתי הספר שבתוך החומות. מוקד פעילותם הכלכלית והדתית המשיך להיות בעיר העתיקה – שם שכנו מוקדי הזהות הדתיים והלאומיים החזקים ביותר – כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא שעל הר הבית – ושם התגוררו רוב המוסלמים שלא שפר חלקם לנשום את אוויר ההרים הפתוח. עברו עוד עשרות שנים עד שמקבצי הדיור שנבנו מחוץ לחומות החלו לתפקד כשכונות עצמאיות שהיו בהן מוסדות ציבור וקהילה לטובת תושביהן.

בימי השלטון הבריטי החלה בירושלים כולה תאוצת בנייה ופיתוח. השכונות והמוסדות היהודיים עמדו בראש החץ של הבינוי והאכלוס בתקופה זו, וכך הלכה והתגבשה החלוקה בין ירושלים היהודית שהפנתה את ראשה – ואולי גם את לבה – מערבה לבין ירושלים הערבית שרוב תושביה נותרו בתחום העיר העתיקה. מלחמת העצמאות, שבה גורשו היהודים מהעיר העתיקה ובמקביל ברחו התושבים הערבים מהשכונות במערב העיר, הפכה את חלוקת העיר בין היהודים למוסלמים לעובדה מוגמרת. את תוצאות החלוקה הכמעט מוחלטת הזו חשה ירושלים על בשרה עד היום.

***

לא למוסלמים בלבד

העשירים והמקושרים מבין המוסלמים בנו את השכונות שמצפון לעיר העתיקה, אך הפאר של השכונות משך אליהן גם יהודים ונוצרים ממעמדות דומים.

ההנחה שבכל הבתים שנבנו על ידי משפחות מוסלמיות התגוררו מוסלמים בלבד בטעות יסודה. באותה תקופה חלוקת אזורי הדיור לפי מפתח לאומי ודתי עדיין לא הייתה חדה כל כך. בעלי בתים מוסלמים החכירו או השכירו את רכושם גם לנוצרים וליהודים. רק עשרות שנים אחרי שהחל שלטון המנדט הבריטי, עם התגברות המתח הלאומי בין היהודים למוסלמים, נתפסה השכרת דירות ליהודים כבגידה וכשותפות במעשה הציוני והתופעה נפסקה. עם התגברות המאורעות, ובעיקר בימי המרד הערבי הגדול, העדיפו גם השוכרים היהודים לעזוב את הבתים שהיו סמוכים לאזורים המוסלמיים ולעבור לשכונות היהודיות בירושלים.

אחד מבתי החוסיינים בשייח' ג'ראח הוחכר ב-1896 לקהילה נוצרית מארצות הברית שהקימה אז את המושבה האמריקאית, או בשמה המוכר יותר אמריקן קולוני, ומלון בשם זה פעיל שם עד היום. לאמריקן קולוני הגיעו גם יהודים כדי ללמוד אנגלית, ובין המפורסמים שבהם היו דוד ילין ויוסף מיוחס.

באזור שער הפרחים התגוררו בתקופת המנדט יהודים נכבדים רבים, ובהם יהודה לייב מאגנס, נשיאה הראשון של האוניברסיטה העברית. מאגנס התגורר בבית ששכר ממשפחת ח'אלדי, ועבר לרחביה רק בתקופת המרד הערבי הגדול. באזור זה גרו גם פרופ' שמואל הוגו ברגמן, ד"ר יעקב טהון וד"ר אריה בעהם. הנרייטה סאלד התגוררה לא רחוק בדירה שבעליה היה נצר למשפחת חוסיני. ד"ר ישראל קליגר מראשי הדסה וזיגפריד ון וריסלנד גזבר ההנהלה הציונית היו שכניה. בבית שהיה שייך למשפחת דג'אני גר אדווין סמואל, בנו של הנציב העליון, עד שהסכסוך הלאומי גרם לו לעבור לקטמון.

בשכונות המוסלמיות היו גם בתים שנבנו על ידי יהודים ועבורם. ב-1876 נרכשה מערת שמעון הצדיק והקרקע הסמוכה לה על ידי ועד העדה הספרדית וחברת כנסת ישראל האשכנזית ובמקום נבנתה שכונת שמעון הצדיק. סמוך לשם הוקמה שכונת נחלת שמעון, וב-1916 התגוררו בשתי השכונות 106 משפחות יהודיות. ליד שער שכם נבנה מתחם בתי ניסן ב"ק ומתחם אשל אברהם. היהודים שהתגוררו בשכונות הללו פונו בהוראת ההגנה במלחמת העצמאות.

The post בלי עזרה ממונטיפיורי appeared first on סגולה.

קרבן העדה // זאב ח' ארליך

ערב פסח, הדרך העולה שכמה. בהר גריזים נשלמות ההכנות לחג. השה ממתין, והעדה לבושה לבן. ובהר הבית? על פסח השומרונים, פסח היהודים – ומה שביניהם

על קרבן הפסח, על דרישת הגאולה, ועלינו // יהודה עציון

ברור היה לרב צבי הירש קלישר שכאשר יהיו רבים מִנדחֵי ישראל בארץ הקדושה, חובתם לחדש את העבוד על גבי המזבח בהר הבית, עוד בטרם ייבנה המקדש. הסכמות של גדולים בעניין הצליח להוציא רק לגבי קרבן הפסח

וישן מפני חדש תוציאו // אסף מלאך

כאנטיתזה לרעיון הבחירה בעם ה' ניצב החזון האוניברסלי של הכנסייה, לפיו מאס האל בישראל לטובת קהילת המאמינים הנוצרים. ההתעוררות הלאומית של עמים נוצריים שונים לוותה בזיהוים העצמי כעם נבחר – 'ישראל החדש'. אותה אדרת, אך הגברת אחרת לחלוטין

הקרב האחרון // מיקי ארליך

קרב קרני חיטין שנערך ב-1187 לא היה הראשון שניטש בין צאלח אל-דין לבין הצבא הצלבני באותו אזור. קדמו לו שני קרבות שבאחד מהם התנהלות הצלבנים – וגם תוצאות הקרב – היו אחרות. יש בכך כדי לערער את התאוריה התולה את תבוסת הצלבנים במעמדם ככובשים בארץ הקודש

אבן מקיר תזעק // חגי משגב

הכתובות הפזורות ברחבי הארץ הן העדות החומרית דווקא לרוחו האיש הקטן המהלך בשוליים של דרכי ההיסטוריה. הוא הקונה והמוכר, המתפלל והמקדיש, הקובר והמקונן. מפעל חדש מקבץ את כולן. סקירה של אפיגרף ממחברי הקובץ

הגדת המשורר // עשהאל אבלמן

על אף שהוטבל לנצרות בגיל 28, נשמרה בעזבונו של היינריך היינה הגדה של פסח. מוטיב ליל הסדר מככב ברומן היסטורי שכתב המשורר הגרמני הדגול, ובכתביו ניתן לזהות אהדה לעם שהשאיר מאחורי גוו. הקונפליקט שבין המודרנה למסורת חצה את נשמתו

המכחול המגויס // עקיבא צימרמן

ארתור שיק היה קצין בצבא אוקראינה, אך להגנת עמו הוא גייס את נשקו העיקרי – המכחול. בסגנון ייחודי עיטר את נכסי צאן הברזל של העם: ההגדה של פסח, מגילת אסתר ומגילת העצמאות. אמן ופטריוט

מנבכי הארכיון

'עלינו' ועליהם // הדסה אסולין

משפט אחד בתפילת 'עלינו לשבח' שובה מעלה את חמתם של נוצרים ושל מומרים – הוא מבזה את משיחם. בפרוסיה של המאה ה-18 הופעלה הצנזורה, והמשפט נעלם מהסידורים בנוסח אשכנז. לגלגולה של תפילה ושל צו קיסרי

The post גיליון 11 | ניסן תשעא | אפריל 2011 appeared first on סגולה.

קרב קרני חיטין הוא אחד הקרבות הידועים והגורליים בתולדות ארץ ישראל. הבעיה היא שלא ברור בצד של מי אנחנו. הבחירה היא בין הנוצרים הצלבנים שכבשו את ארצנו לבין המוסלמים האיוּבִּים שכבשו את ארצנו. בתוך קלחת הקרב הנורא הזה לפחות אי אפשר להאשים אותנו — דבר נדיר ביותר במזרח התיכון, ובתולדות העם היהודי בכלל.

מאז הכיבוש הרומי ההיסטוריה הארץ ישראלית לא הייתה מגוונת במיוחד. בהתחלה היו כאן נוצרים ביזנטים, אחר כך מוסלמים, אחר כך נוצרים צלבנים, אחר כך שוב מוסלמים, לקראת הסוף הגיעו נוצרים בריטים, ורק ממש בסוף הגענו אנחנו. במהלך 1,600 שנות הפינג פונג האלה היה פרק זמן קצר והפכפך שבו הארץ לא ידעה להגיד אם היא נוצרית או מוסלמית.

,

הג‘יהאד הראשון בציון

זה קרה בסוף המאה ה־12, כשצלאח א־דין החליט לעשות היסטוריה ולחסל אחת ולתמיד את הממלכה הצלבנית שעמדה לחגוג מאה שנות שלטון. עד אז נמנעו המוסלמים מלהתחכך יותר מדי בצלבנים, שכן האחרונים נודעו בעוצמתם הצבאית וביכולתם הייחודית במזרח התיכון להתבצר במצודות ולעמוד בכל מצור. הנוצרים יושבי הארץ והמוסלמים שמעבר לגבול הצליחו להסתדר איכשהו ואף חתמו על הסכמי שלום ארוכי טווח, אבל התרופפות השלטון הצלבני והתככים סביב הכס הנחשק של מלך ירושלים הפכו את הנוצרים לפגיעים במיוחד. המלך התקשה לנהל את הממלכה ואבירים שונים הרשו לעצמם לעשות ככל העולה על רוחם.

בלט במיוחד נסיך עבר הירדן השחצן והמופרע, אציל אשפתות בשם רֵנוֹ משַׁטְיוֹן, שהחזיק באורוותיו עשרות סוסים מדגם רנו ועלה לגדולה לאחר שנישא לקרובתו של המלך. הבחור היה פגע רע, בריון נטול רסן שערך מסעות שוד קטלניים ותקף שוב ושוב שיירות של עולי רגל מוסלמים שעברו בשטחו בדרכן למכה. לא עזרו איומיו של מלך ירושלים שהיה חתום על הסכם שלום והורה לו להחזיר את השלל. אדרבה, כטוב לבו בכסף ניסה רנו לכבוש אפילו את מכה ומדינה, מה שהביא את צלאח א־דין, השליט הכורדי שמשל ממצרים ועד סוריה, לקצה גבול הסבלנות.

תכנית חיסולה של הממלכה הצלבנית, כולל נקמה אכזרית במיוחד ברנו משטיון, נרקמה במשך זמן רב וכללה גיוס נרחב של מתנדבים מרחבי המזרח התיכון למלחמה נגד הכופרים הנוצרים. ככל הידוע הייתה זו הפעם הראשונה שבה מלחמה על ארץ ישראל הוכרזה כמלחמת ג‘יהאד, ובזכות הכרזה זו הצליח צלאח א־דין לגייס לא פחות מעשרת אלפים פרשים ומספר דומה של רגלים ומשרתים שהיו מוכנים למות או לכבוש את ההר. התכנית הייתה פשוטה אך מתוחכמת: המוסלמים יפתו את הצלבנים לצאת ממבצריהם הבלתי ניתנים לחדירה, ואז יתקפו אותם בשדה הפתוח שבו למוסלמים יש יתרונות אחדים, ובהם יכולת תנועה זריזה על סוסים ערביים ומדי צבא קלילים בהרבה מהשריון הצלבני הכבד.

נוגס בפיתיון

שעת השין הגיעה בראשית 1187, כאשר צבאו הענק של צלאח א־דין פשט על אדמות רנו משטיון בעבר הירדן, הרס ובזז את התוצרת החקלאית וחיסל מכל הבא ליד ולחרב. רנו רתח מזעם אבל הבין את הטריק ולא התפתה לצאת ממצודתו. המוסלמים התבלבלו לרגע אך צלאח א־דין הציג את התוצאה כניצחון מזהיר על ‘הנוצרי המסתתר‘ וכך הצליח לגייס עוד ועוד גדודי מתנדבים שזרמו אליו מסוריה וממצרים. שלושה חודשים תמימים עשו המוסלמים בנחלותיו של רנו משטיון כבתוך שלהם, עד שהחליטו להתקדם הלאה והטילו מצור על העיר טבריה. לאחר שהעיר נכבשה וגדודיו של צלאח א־דין החלו לפלוש פנימה לתוך ארץ ישראל הייתה הממלכה הצלבנית כמרקחה.

בראשית יולי 1187 התכנסה הנהגת הצלבנים — המלך, אבירי החצר הבכירים ומיטב קציני הצבא — למועצת מלחמה דחופה במצודה בציפורי. לא היה כמעט לוחם כשיר אחד שלא הוזעק למערכה, וכך תוך שלושה ימים התגודדו בציפורי כ־1,200 אבירים מאובזרים היטב עם סוס אציל, חרב מעוררת פלצות ורצון בלתי נשלט להסתער. בנוסף גויסו גם כמעט עשרת אלפים חיילים רגלים ועוד מספר לא ידוע של פרשים קלים בעלי כידוני הטלה וקשתות. כל זה אומר שעם כל הכבוד לצלאח א־דין ולג‘יהאד, מול צבא כזה לא היה לו סיכוי ממשי לשרוד עם חבורת המתנדבים הבלתי מאומנת שלו. זה הזמן לספק ספוילר קטן ולומר שכבר הוכח כי בארץ ישראל הכרעה בעימות של “מעטים מול רבים“ ו“חלשים מול גיבורים“ אינה צפויה מראש. בחכמה שלאחר מעשה גם נוכל לומר כי טוב היו עושים הצלבנים לו נשארו במצודה בציפורי. מעבר להגנה שסיפק המבצר, היה להם שם גם שפע של מים ממעיינות סמוכים, ואם צלאח א־דין היה מחליט לתקוף אותם בציפורי היה עליו לצלוח כמעט ארבעים קילומטרים מייגעים מטבריה עם בדל מעיין בדרך שלא היה מספיק לו ולצבאו בימי הקיץ הלוהטים ההם. הצלבנים כבר ראו פעמים אחדות בעבר מה קורה לתנופת הלחימה של צבאות מוסלמיים מאולתרים המעבירים את הזמן במשחקי שש בש משעממים מול חומות בצורות — שבועות אחדים כאלה והחבר‘ה מתפזרים איש איש לעיסוקו ולאוהלו. סבלנות, זה כל מה שנדרש מהם, אבל הצלבנים היו עצבנים, ואפשר גם שרנו משטיון — שהצליח לחמוק ממצודתו ולהצטרף לקבינט שבציפורי — היה בין הדוחקים לצאת להגנת טבריה ולנקום במוסלמים.

מה בדיוק קרה שם? איש לא ידע לעולם. באיזה תוואי הלכו הצלבנים ובאיזה שלב החלו פרשים קלים של הצבא המוסלמי לצלוף עליהם — אלה ייוותרו חידה לנצח. דבר אחד ברור: בצהרי השלושה ביולי, תחת שמש לוהטת, במרחק 18 קילומטר מציפורי ועוד מרחק דומה עד טבריה, הבינו הצלבנים שהם בצרות צרורות. מלאי המים אזל, הסוסים הצמאים הפכו עצבניים וסרבניים, וצליפות הקשתים המוסלמים הפילו בהם חללים בזה אחר זה. הערכה מחודשת של המצב הביאה להחלטה לזנוח את התוואי המהיר לטבריה ולפנות מעט צפונה כדי להגיע למעיינות ולבורות המים המלאים שליד כפר חיטין, מרחק שמונה קילומטרים מראש הטור. המוסלמים לא התכוונו לעשות להם חיים קלים וזינבו ללא רחם בנחשלים מאחור. בלית ברֵרה נאלצו הצלבנים לעצור עם רדת החשכה לחניית לילה מבלי שלגמו ולו טיפה אחת של מים. המוסלמים יצאו בינתיים לאפטר, שתו והתרחצו במעיינות שבסביבה וחיכו בצחצוח חרבות ליום המחרת.

ללא רחמים

הקרב היה אכזרי, ולכן נחסוך מכם, קוראינו העדינים, את התיאור המדויק. נספר רק כי הצלבנים עוד הספיקו עם שחר להתקדם קילומטרים אחדים לכיוון המעיינות, עד שנבלמו בתחתיתו של הר געש כבוי ונמוך בעל מראה מוזר ובראשו שתי קרניים שנודע בשם ‘קרני חיטין‘. המוסלמים שהקיפו אותם מלמעלה הציתו בצהלה את שדות הקוצים שמסביב, כך שהחום הבלתי נסבל והעשן הנורא החניקו כמעט לגמרי את הצלבנים המיובשים. הצבא הצלבני החל להתפרק, ואפילו המלך לא הצליח לשכנע את החיילים הנפוצים לכל עבר לשוב ולהגן על הסוסים מפני חצי התוקפים המוסלמים. האבירים נלחמו בעוז למרגלות הקרן הצפונית של קרני חיטין, אבל בתנאים שנוצרו לא היה להם סיכוי.

השורה התחתונה היא שרוב הצבא הצלבני שהשתתף בקרב קרני חיטין הושמד באכזריות, ואתו כמעט כל האצולה הבכירה שניהלה את הממלכה. האבירים שנכנעו לבסוף מרוב תשישות וצימאון הוצאו מיד להורג, למעט אלה שזכו לרחמיו של צלאח א־דין ונשלחו לשוק העבדים בדמשק. המלך נלקח בשבי, ולמזלו הטוב שוחרר בעסקת חליפין כשנה אחר כך. מזלו של רנו משטיון היה, איך לומר, קצת פחות מוצלח, והוא זכה לטיפול אישי מסור מידי צלאח א־דין שעשה בו מעשה דאעש וערף את ראשו בהנאה מרובה.

הגיוס המקיף לקרב הגורלי, שכלל את רוב החיילים בממלכת הצלבנים, הותיר את הארץ ללא הגנה, ובזכות עובדה זו הצליח צלאח א־דין להפיל את מבצרי הצלבנים בזה אחר זה. תוך פחות משלושה חודשים הגשים צלאח א־דין את חלום הג‘יהאד ונכנס בראש צבאו לירושלים. מעשה זה אמנם הצית מסע צלב חדש שיצא מאירופה והצלבנים חזרו וכבשו רצועת חוף ארוכה בארץ ישראל, אך הם לא הצליחו מעולם לשקם את ממלכת ירושלים שנפלה. כעבור כמעט מאה שנה, ב־1291, גורש אחרון הצלבנים מהארץ והיא עברה לידיים מוסלמיות למשך מאות שנים.

הר קרני חיטין הירוק לא משקף היום דבר מהדרמה הגורלית והעקובה מדם שהתרחשה למרגלותיו, ומי שמטייל בגן הלאומי שהוקם במקום במרחשוון תשס“ח (2007) צריך הרבה דמיון כדי להבין איך במקום כה שקט ופסטורלי הוכרע באכזריות גורלה של ממלכת ירושלים הצלבנית. מי שרוצה להבין יותר מה קרה שם, ואבירים מזיעים בשריון אמיתי כבד עושים לו את זה, מוזמן לקרני חיטין לפסטיבל האבירים הבינלאומי המתקיים בשנים האחרונות מדי קיץ. בפסטיבל משוחזר הקרב ההיסטורי, אבל אל דאגה — בלי קטשופ ובעידון מסוים של סיומו האכזרי.

אז והיום

קרב קרני חיטין ממשיך להלהיב את דמיונם של חובבי היסטוריה ברחבי העולם. בשנים האחרונות מתאספים אחדים מהם, חברי 'ממלכת ירושלים', כדי לשחזר את הקרבות. חברי המועדון, משוגעים לדבר, מגיעים לישראל כבר שבע שנים בראשית יולי, ומצטרפים לחבריהם בישראל כדי לשחזר את הקרבות.

תוצאות הקרב בכל קיץ נותרים כפי שהיו לפני 800 שנה: ניצחון לצלאח א-דין ולחילותיו. אבל המשתתפים עוברים חוויה משמעותית.

עוד על האירוע – בגיליון 'סגולה' 98!

לאחרונה הסתיימה עונת חפירות נוספת באזור קרני חיטין, ובה נתגלו ממצאים חדשים במסגרת הפרויקט הארכיאולוגי של מרחב חיטין. פרויקט זה זורה אור על האירועים הרי-הגורל של המאה ה-12 במאבק בין הצלבנים לחילות המוסלמיים, מאבק שהמשיך להדהד עוד דורות רבים לאחר מכן.

The post מפלה בין הקרניים appeared first on סגולה.

בשנת 1071 כבשו הסלג'וקים — בני שבט שנדד ממונגוליה למרכז אסיה וקיבל על עצמו את האסלאם — את אנטוליה (היום בתורכיה) והביסו את הצבא הביזנטי. היה זה המשכו של תהליך בן מאות שנים שבו איבדו הביזנטים שטחים למוסלמים. ארץ ישראל ובתוכה ירושלים נכבשה על ידי המוסלמים כבר ב־636, קרוב ל־500 שנה קודם לכן. כיבוש אנטוליה הביא את המוסלמים לפתחה המזרחי של אירופה הנוצרית, ולמעשה השלים את כיתורה, לאחר שבמאות השנים הקודמות כבשו כוחות מוסלמיים את כל צפון אפריקה ואת חצי האי האיברי.

האימפריה הביזנטית — האימפריה הרומית המזרחית — הייתה בדעיכה כבר זמן מה. בראש מה שנותר ממנה עמד הגנרל אלכסיוס הראשון קומננוס, והוא הבין כי כוחו דל מכדי לגבור על הסלג'וקים שהמשיכו לצבור כוח. למרות היחסים הרעועים בין ביזנטיון לבין האימפריה הרומית המערבית הקדושה והאפיפיור שברומא פנה אלכסיוס ב־1095 לאפיפיור אורבנוס השני וביקש ממנו לשלוח שכירי חרב שיעזרו לו להילחם בסלג'וקים. משיקולים אינטרסנטיים שונים נענה האפיפיור לבקשתו, ובסוף 5901 נשא נאום באוזני כמרים בוועידה גדולה שהתקיימה בקלרמונט שבצרפת ובו קרא להצלת ירושלים מידי הכופרים המוסלמים. הכמרים הביאו את דברי האפיפיור לקהילותיהם, והדבר עורר התלהבות רבה בקרב כל שכבות האוכלוסייה.

בעקבות קריאת האפיפיור יצאו לדרך באביב 1096 ההמונים המשולהבים, בלי מפות, בלי ידיעה היכן נמצאות ביזנטיון וארץ ישראל ובלי לוגיסטיקה. האספסוף המשולהב שנע ממערב אירופה למזרחה פגש בדרך קהילות יהודיות — בעיקר לאורך נהר הריין — וחולל בהן פרעות שכללו רצח, אונס ושרפת בתים באין מפריע. כ־12 אלף יהודים נהרגו בפרעות הללו שזכו לכינוי 'גזרות תתנ"ו'. ההמון חסר הארגון המשיך לכיוון ירושלים. כשהגיעו הצלבנים לדנובה החלו לשדוד את ההונגרים, אולם אלה הגנו על עצמם, הרגו אלפי צלבנים וגרמו למנהיגיהם לברוח חזרה לביתם. מסע הצלב העממי הזה התפזר ברובו בלא כלום.

קבוצה מאורגנת יותר של כ־35 אלף אבירים, ובהם 5.000 פרשים על סוסים, יצאה גם היא מאירופה ובראשה אנשי אצולה.

מאירופה לירושלים

בארץ ישראל שלטה מאז שנת 900 האימפריה הפאטמית שבירתה קהיר. בשיאה חלשה האימפריה על כל צפון אפריקה, סיציליה, תימן, ארץ ישראל והחג'אז — חלקו המערבי של חצי האי ערב.

למרות שהקהילות היהודיות הגדולות היו מרוכזות במאה ה־11 בבבל, במצרים, בצפון אפריקה, בספרד ובמערב אירופה, התגוררו יהודים גם בארץ ישראל, שהייתה מאוכלסת בעיקר במוסלמים. הנוצרים התרכזו בעיקר בערים הקדושות להם — ירושלים, חברון ובית לחם — ובכפרים סביב הר תבור.

הפאטמים חיו בשלום ובשיתוף פעולה עם היהודים, ואלה חיו בנוחות וזכו לעמדות מפתח בשלטון. יהודים אף היו אחראים לתחזוקתם של מבצרים אחדים ולהגנה עליהם מפני פולשים זרים.

היהודים התגוררו ביישובים רבים לאורכה ולרוחבה של הארץ, ובעיקר בשתי הקהילות הגדולות בירושלים וברמלה. הקהילה היהודית בארץ ישראל שמרה על ייחוד תרבותי ודתי. היו לה מנהגים ייחודיים ונוסח תפילה משלה, ונוצר בה עולם שלם של מדרש ופיוט.

ההיסטוריון הערבי מוקדסי, בן המאה העשירית, כתב כי מארץ ישראל מייצאים מגוון מוצרים, ובהם שמן זית, דבלים, צימוקים, חרובים, בגדים, סבון, גבינה, צמר גפן, תפוחים, צנוברים, מראות, מחטים, שטיחים וחבלים. הזמנים הטובים הללו עמדו להסתיים עם בוא הצלבנים.

אלפי האבירים התקדמו מזרחה לאורך החוף ובתחילה כבשו כל עיר גדולה שנתקלו בה. כוונתם הייתה להבטיח רצף טריטוריאלי מאירופה לארץ ישראל באמצעות כיבוש ערי החוף. הבעיה הייתה שבשל כך הם נאלצו לצור על ערים שונות במשך חודשים, ומורל החיילים הלך וירד. כשהגיעו לאנטקיה — היום אנטיוכיה — שבדרום תורכיה החליטו מנהיגי המסע לעשות את דרכם לירושלים במהירות האפשרית. הצלבנים דהרו דרומה, עקפו ערים מבוצרות כמו צור, עכו, קיסריה וארסוף, וכבשו את יפו כדי שיהיה ברשותם נמל שבו יוכלו לעגון הספינות הגנואיות שליוו אותם דרך הים. את הדרך מאנטקיה לירושלים עשו הצלבנים תוך חודש.

ב־15 ביולי 1099, לאחר מצור שארך שבוע ימים בלבד, פרצו הצלבנים את חומות ירושלים וטבחו בשלושים אלף המוסלמים והיהודים שהתגוררו בה. לאחר כמעט 500 שנה חזרה ירושלים לידיים נוצריות.

אחרי התלבטויות רבות מינו הצלבנים את גוטפריד מבויון למנהיגם. הוא סירב לקבל את התואר 'מלך ירושלים' והסתפק בתואר 'מגן הקבר הקדוש', אולם המנהיגים שמונו לאחר מותו כבר נטלו לעצמם את התואר 'מלך ירושלים'.

מתוך כ־400 אלף איש שיצאו מאירופה הגיעו לירושלים רק 40 אלף, ובהם רק אלפים בודדים של אבירים. עם הקמת ממלכת ירושלים ולאחר ששמועות על ההצלחות שנחלו הצלבנים במזרח התיכון הגיעו לאירופה יצאו צליינים ואבירים רבים לארץ ישראל.,

ביבשה ובים

בשונה ממסעות הצלב שבהם הגיעו הצלבנים ארצה דרך הים, מסע הצלב הראשון היה רגלי ברובו, אך הצטרפו אליו ספינות מהעיר גנואה שנענתה לקריאתו של האפיפיור. באיטליה היו אז שלוש ערים בעלות צי גדול — גנואה, ונציה ופיזה. על פי הנוהג כל עיר שהצטרפה למלחמה וסייעה בכיבוש עיר אויב קיבלה נתח נכבד מהשלל, מסים עתידיים ורשות להקים התיישבות בעיר הכבושה, ועל כן ערי איטליה הצטרפו למלחמות ולמסעות צלב רבים בימי הביניים.

משיצא לדרך מסע הצלב הראשון שלחה גנואה ב־1097 תריסר ספינות קרב ועליהן יותר מאלף חיילים, ואלה ליוו את הצלבנים לאורך הים. הגנואים עזרו לצלבנים במהלך המצור על אנטקיה, וכשעלו הצלבנים על ירושלים בקיץ 1099 הצטרפו אליהם חיילים וקשתים גנואים. גם את המגדלים ששימשו בעת המצור על ירושלים בנו מתרני הספינות הגנואיות. כך הפכה גנואה לעיר החביבה על הצלבנים וזכתה בשלל נכבד מכל עיר שנכבשה בדרך לארץ והטבות נוספות.

פיזה לא הייתה זריזה כמו גנואה, אבל 120 ספינות המלחמה ששלחה הגיעו ליפו מוקדם יחסית, זמן קצר לאחר שירושלים נפלה לידי הצלבנים. למרות שהוונציאנים התארגנו פחות או יותר במקביל לערים האיטלקיות האחרות, הם חששו מאוד מיציאה למסע והעדיפו לחכות ולראות מה יהיו התוצאות לפני שיסכנו את מעמדם בשווקים המזרחיים שמהם השיטו סחורות מוסלמיות וביזנטיות לאירופה הנוצרית.

רק שלוש שנים לאחר שהחל מסע הצלב הבינו הוונציאנים כי הצלבנים אכן עומדים להגיע לארץ הקודש ויצאו לדרך עם צי אדיר של מאתיים ספינות. באביב 1100 הגיעו הוונציאנים ליפו העתיקה והעזובה, נפגשו עם גוטפריד מבויון וניסו לסגור אתו עסקה טובה, אך הוא כבר היה חולה ונאלץ לשוב לירושלים קודם שהעסקה נסגרה. לבסוף סיכמו הוונציאנים עם נציגיו של גוטפריד כי יעמידו את הצי האדיר שלהם לטובת הממלכה הצלבנית מאמצע יוני עד אמצע אוגוסט 1100. בתמורה הובטח להם כשליש מהשלל, זכות על כל האניות הזרות שיגיעו לחוף ועל מטענן, ואפשרות להקים מושבה ונציאנית בכל עיר נמל שיהיו מעורבים בכיבושה. עוד הוסכם שהעיר טריפולי שבצפון לבנון תיכבש ושם יזכו הוונציאנים בחצי מהשלל. לאחר שהעסקה סוכמה החלו הוונציאנים לבנות כלי מצור.

עכו או חיפה?

הצלבנים והוונציאנים החליטו להטיל מצור על עכו שהייתה עיר נמל חשובה בשליטה מוסלמית, אך עוד קודם שהתכנית יצאה אל הפועל חלה התפתחות מפתיעה — גוטפריד מבויון מת. מותו גרם למנהיגי הצלבנים להקטין את הסיכון ולהמיר את התכנית המקורית בכיבושה של עיר קטנה יותר במטרה שהיא תשמש בסיס ימי וצבאי לכיבוש עכו בעתיד. העיר שנבחרה הייתה למעשה עיירה גדולה בעלת מצודה רחבת היקף המוקפת בחומה ובמגדלי שמירה. שמה של העיר היה קאיפס, ובעברית חיפה.

בעבר היה בין עכו לקיסריה רק נמל אחד שבו יכלו ספינות לעגון. הוא היה ממוקם בחלק המערבי של מפרץ חיפה, במקום בו שוכן כיום המכון לחקר ימים ואגמים. בנקודה זו קמה עיירה קטנה בשם שקמונה, כנראה על שום עצי שקמה שגדלו באזור. נוסע ששהה במקום כינה את העיירה 'שקמונה של היהודים'.

אט אט דעכה שקמונה וסמוך אליה הוקמה במורדות הכרמל עיירה בשם חיפה. בתקופה הערבית היה היישוב דליל יחסית והתגוררו בו יהודים לא מעטים. תושבי העיר עסקו בדיג ובליקוט חלזונות להפקת צבעי הארגמן והתכלת. בחיפה, המוזכרת כבר במשנה ובתלמוד, היה מרכז תורני ותלמידי חכמים חיפאים מוזכרים בטקסטים שנמצאו בגניזה הקהירית. כאשר כבשו הסלג'וקים את הארץ מידי הפאטימים ב־1071 עברה הישיבה הארץ ישראלית הגדולה מירושלים לצור, וחכמי הישיבה נהגו להגיע לחיפה בסוכות.

בשל מיקומה האסטרטגי של חיפה בין עכו לקיסריה נבנתה בה מצודה, כנראה באזור שכונת בת גלים של ימינו, ושם ישב המושל עם חיל מצב קטן. במשך מאות שנים חיפה הייתה עיירה קטנה בהשוואה לשכנתה עכו.

מעט לפני שהצלבנים הגיעו לארץ ישראל הפכה חיפה מכפר דייגים קטן לעיירה גדולה וחשובה. נוסע פרסי שעבר באזור ב־1055 כתב כי חיפה שוכנת על חוף הים ומצויים בה עצים רבים, מטעי תמרים ובוני ספינות מנוסים. בתקופה זו הפכה חיפה למקום משגשג ונוצרה בה שכבה של אנשים אמידים שאפילו תרמו כסף לבתי כנסת במצרים.

כתף אל כתף על החומה

העדויות על הקרב שערכו הצלבנים נגד חיפה ב־1100 הגיעו אלינו בעיקר משני מקורות: ספריו של אלברט מאאכן, כרוניקן והיסטוריון שנולד בשלהי המאה ה־11, ששמע סיפורים על מעללי הצלבנים וייתכן כי אף השתמש בספרים וביומנים של נזירים שחזרו מארץ הקודש; וכתביו של נזיר אנונימי מהמנזר הוונציאני לידו שהיה שותף למסע הצלב, הגיע לארץ ישראל והעלה על הכתב את האירועים כמעט בזמן אמת, וכפי שהיה נהוג בתקופתו הפליג בשבחי הצד שלו והפריז במספרים.

הצלבנים והוונציאנים לא צפו בעיות מיוחדות בכיבושה של חיפה ונעו לכיוונה בים וביבשה במקביל. טנקרד דה הוטויל, נסיך הגליל ובעל כוח צבאי מרשים, היה בטוח כי לאחר כיבושה תצטרף חיפה לנסיכות שלו ותאפשר לו מוצא לים, אך גוטפריד רצה לחזק את השלטון המרכזי ופחד מהתחזקות יתר של נסיכות כלשהי, ועל כן ציווה על ערש דווי כי חיפה תימסר לאביר המצטיין שלו גלדמר קרפנל, ודבר זה גרם לטנקרד להצטרף למסע בחוסר חשק מוחלט.

אנריקו קונטאריני, בישוף קסטלו ומראשי הוונציאנים, נאם בפני אנשיו והשווה אותם למקבים. הצלבנים, שמטרתם הייתה להחזיר לירושלים את הדת האמיתית, שאבו השראה מהמקבים וראו עצמם כממשיכי דרכם.

כשראו אנשי חיפה את הצבא הצלבני המתקרב הסתגרו במבצרם. הצלבנים הציעו לחיפאים להתנצר והבטיחו כי בתמורה ישאירו להם את כל רכושם, הם יהיו זכאים לחופש ובמקום לשלם מס למוסלמים הם ישלמו אותו לנוצרים. אך היהודים והמוסלמים תושבי המקום לא הסכימו להמיר את דתם. הם גם חששו שהצלבנים אינם כנים בהצעתם, במיוחד לאחר שהגיעו לאוזניהם סיפורי הזוועה מירושלים. החיפאים ניסו לשכנע את הצלבנים לא לכבוש את העיר בטענה שישו ומאמיניו מעולם לא ביקרו בה, אך ללא הועיל.

הצלבנים הבינו כי אם ברצונם לשלוט בחיפה אין להם ברירה אלא להטיל מצור על העיר. באופן בלתי אובייקטיבי בעליל מתאר אלברט מאאכן את האבירים הנוצרים כג'נטלמנים ואילו את חיפה הוא מכנה 'עיר השטן'. הוא גם שם בפי אנשיה דברי נאצה נגד ישו ומכנה אותם גאוותנים, יהירים וחצופים.

הצי הוונציאני האימתני צר על חיפה מכיוון הים. כאשר הגיעו הספינות לאזור הן גילו כי ספינות מוסלמיות שהיו חלק מחיל המצב בעיר מחכות להן, ואחת הספינות הוונציאניות הוטבעה בעזרת קרסי ברזל ענקיים. הוונציאנים המנוסים העלו באש ספינות מוסלמיות אחדות והנותרות נמלטו כנראה.

עתה הגיע תורו של צבא היבשה. הצלבנים הכינו עוד ביפו מגדלי מצור ומנגונל — קטפולטה בעלת שבע מקלעות שעליהן מניחים שבעה סלעים ומשליכים אותם בבת אחת על החומה. לאחר שיגורים אחדים של סלעים החלו הצלבנים להתקרב אל חומות העיר, אך להפתעתם יצאו המגנים — יהודים ברובם — מהמצודה, לחמו בעוז ובאומץ לב שהצלבנים לא נתקלו בו קודם לכן, וחזרו אל המצודה. הם המשיכו להילחם מעל החומה והסבו לצלבנים אבדות כבדות.

עם הסתבכות הקרבות טנקרד, שכאמור היה חסר מוטיבציה מראש, פרש עם חייליו הרבים משדה הקרב ונסוג לאחור. לצלבנים ולוונציאנים היה ברור כי גלדמר אינו מסוגל לנצח את תושבי חיפה העיקשים ועזי הרוח בכוחות עצמו, ומשהבינו הוונציאנים כי טנקרד לא מתכוון להשתתף בקרב החלו לקפל מפרשים ולהפליג דרומה.

המפקד העליון של הקרב, דגובר, ארכיבישוף לשעבר מפיזה שמונה לפטריארך של ירושלים, החליט לשכנע את טנקרד לחזור לקרב. הוא אמר לו כי העיר הקטנה הזו — על מגניה היהודים והמוסלמים — תגרום מבוכה לנוצרים ברחבי העולם ותשים אותם ללעג, וכי אנשי ונציה כבר החלו להסתלק ולכן השלל מהקרב יחולק בין פחות אנשים ומי שיכריע את הקרב יזכה לשלוט על העיר. בדברים אלה הוא הבטיח למעשה את חיפה לטנקרד אם יסייע בכיבושה.

לדגובר היה חשוב שהקרב יוכרע מוקדם ככל האפשר. כנציגה הבכיר של הכנסייה בארץ הוא שאף לזכות במנהיגות הממלכה הצלבנית כולה, ולכן השתדל לסיים את הקרב במהירות, לחזור לירושלים ולנצל את הריק השלטוני שנוצר עם פטירתו של גוטפריד. לרוע מזלו תפס כבר בולדווין, אחיו של גוטפריד, את השלטון ביד רמה.

טנקרד, שהפך לשחקן המרכזי, הבין לפתע כי הכל תלוי בו ובאנשיו. הוא הורה לתקוע בחצוצרות ולנוע לעבר המצודה. המוני חיילים רגלים ואבירים מכוסי שריון במשקל עשרות קילוגרמים דהרו אל המצודה ופתחו בקרב עיקש מול המגנים היהודים והמוסלמים. הצלבנים ניסו לקרב מגדלי מצור אל החומה כדי שיוכלו לטפס עליהם, להיכנס אל המצודה ולפתוח את שעריה, אך המגנים עשו הכל כדי למנוע מהצלבנים לטפס על החומות. הם השליכו אבנים כבדות שפיצחו את ראשי הצלבנים, דקרו אותם בעזרת מוטות ברזל ארוכים, שפכו עליהם שמן רותח וזפת רותחת וירו חצים בוערים. השיחים שמסביב למצודה החלו לבעור ומגדלי המצור ואילי המצור שנועדו לבקוע את שערי החומה עלו באש.

הנוצרים — מונעים מכוח אמונתם הדתית ומברכות הפטריארך — המשיכו להילחם גם כאשר המגִנים שנשאו נשרפו או נוקבו ככברה מחצי האויב. הם החליטו לבנות בעזרת התרנים של הספינות הוונציאניות מגדלי מצור שיגיעו אל מעבר לגובה החומות. כדי להתגבר על האש הורה טנקרד לחייליו להיכנס ליערות הכרמל ולצוד חיות רבות ככל האפשר. הצלבנים פשטו את עורן של החיות וכיסו בו את מגדלי המצור כדי שהאש לא תשרוף אותם. בעזרת תכסיס זה הצליחו הצלבנים לקרב את מגדלי המצור לחומות, לטפס עליהם ולחדור למצודה. ברגע שראשוני הצלבנים חדרו למצודה הם פתחו את שעריה ואפשרו לכל הכוחות להיכנס.

שני נרטיבים

המגנים היהודים והמוסלמים הבינו כי למרות שהחזיקו מעמד חודש ימים ולמרות שהסבו נזקים לצי הוונציאני הקרב הוכרע וגורלם נחרץ. מגני המצודה ניסו לברוח, אך כמעט כולם נתפסו והוצאו להורג באכזריות רבה. אזרחים שהיו בקרבת מקום הוצאו אף הם להורג ואף נפש חיה לא נשארה בחיפה. במצודה מצאו הצלבנים שלל רב שכלל זהב וכסף, תכשיטים, בגדים, סוסים ופרדות, שעורה, שמן ודגן. הם העמיסו את השלל מהר ככל האפשר, כדי שהוונציאנים ששבו במהירות לאזור לאחר שראו או שמעו כי הצלבנים השתלטו על המצודה לא יספיקו להגיע. כשהוונציאנים הגיעו לחוף כל השלל כבר נלקח מהמקום ולצי הוונציאני העצום לא נותר מאום.

כך לפחות כותב אלברט מאאכן. הנזיר הוונציאני מספר סיפור שונה. לדבריו, משעלו הוונציאנים על החוף והחלו לקחת את חלקם בשלל הם נדהמו למראה האבירים העלובים ותרמו להם מיד את חלקם בשלל כדי שיוכלו להמשיך להילחם ולפאר את שמו של ישו.

בכתבים ונציאניים מהתקופה ניכרת האכזבה מכך שהמסע היה למעשה כישלון פיננסי, אך נעשה ניסיון להפוך את הסיפור באמצעות הדגשת התמיכה שהעניקו הוונציאנים למוסדות הצלבניים בירושלים ולאבירים העניים. כדי להצדיק את המסע נכתב כי הם יצאו אליו מסיבות דתיות ולא בשל שאיפה ארצית כלשהי.

בקרבות השתתפו יהודים ומוסלמים רבים וספק אם הצלבנים ידעו להבדיל ביניהם. כיוון שאנחנו יודעים כי בעיר היו יהודים רבים — כנראה הרוב המוחלט — ברור שרוב המגנים היו יהודים. הללו ניסו להגן על עצמם ועל עירם ועשו זאת בצורה ראויה להערכה מול אלפי אבירים להוטים וחדורי מוטיבציה דתית ומול אחת האימפריות הימיות הגדולות בעולם. שלא כמו שאירע על אדמת אירופה, שם אלפי יהודים נשרפו חיים בבתי הכנסת, על אדמת ארץ ישראל נלחמו היהודים באומץ לב ובגבורה עד הסוף המר. הייתה זו כנראה הפעם האחרונה שכוח יהודי נלחם על הגנת הארץ עד לימי הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה.

כפי שהבטיח לו הפטריארך קיבל טנקרד את השליטה על העיר חיפה ואילו גלדמר נאלץ להסתפק באזור חברון. כעבור חודשים אחדים זכה טנקרד בנסיכות אנטיוכיה הגדולה לאחר שדודו ששלט במקום נפל בשבי.

את מקומו של גוטפריד ירש כאמור אחיו בולדווין, מלך ירושלים הראשון, והוא הקים ממלכה של ממש בארץ ישראל. בולדווין, שהיה זריז מחשבה, תקיף והחלטי, הצליח לכבוש את ארסוף ואת קיסריה תוך זמן קצר, וחייליו דאגו לא להשאיר מוסלמים חיים ושרפו מסגדים על אנשיהם. עכו — שהיה בה ריכוז של גדודים מוסלמיים שסיכנו את חיפה — נכבשה ב־1140 בעזרת צי משולב של גנואה, פיזה וונציה אשר צר על העיר במשך עשרים יום. ערי החוף האחרות נכבשו גם הן בעזרת הצי המשולב, שאליו הצטרף גם צי נורבגי שהגיע לחופי צידון ב־1110.

עד 1118 הקים בולדווין ממלכה שהשתרעה מאילת עד ביירות. הוא עודד אירופים רבים לבוא אל הממלכה החדשה, בנה מבצרים רבים, קידם את המסחר והגן על גבולות הממלכה מפני המוסלמים בהצלחה רבה.

טובים ורעים

כאן אנחנו מגיעים לחלק הפחות נעים בסיפור: בכל ערי החוף שנכבשו על ידי הצלבנים הושמדו הקהילות היהודיות וכך גם התושבים המוסלמים, ומעטים אם בכלל שרדו. אירועי זוועה רבים התרחשו בארץ ישראל ובלבנון, אך בהיעדר ניצולים כמעט לא נותרו בידינו כל עדויות לכך. בעוד שפרעות תתנ"ו זכו לתיעוד על ידי הניצולים, האירועים שהתרחשו בארץ ישראל שנים אחדות מאוחר יותר לא תועדו כמעט בכלל. הקטע היחיד שיש בידינו הוא קינה שנמצאה בגניזת קהיר המתארת את שאירע לקהילות ירושלים, חברון, חבורת אונו, קהילת יפו, לוד, עוספיה וחיפה:

… זקנים טבחו ונפשי דלפה, זלעפה אחזתני על חורבן חיפה / חיפה העיר ההוללה, עלייך לִבתי אמולה / מישראל כבוד גלה ושבתו זקני עגולה ('אריאל — כתב עת לידיעת ארץ ישראל — חיפה ואתריה' בעריכת אלי שילר, עמ' 15).

עדות מקוטעת זו היא הטקסט היחיד המתאר את חורבן קהילות ארץ ישראל בזמן הכיבוש הצלבני, אולם ממקורות אחדים ידוע כי יהודים בכל רחבי הארץ נטבחו, נהרגו וברחו. היו שהספיקו לברוח לאשקלון, היו שנתפסו והובלו לאיטליה שם נמכרו לעבדות, והיו שהגיעו לאנטיוכיה הביזנטית או לאזורים סלג'וקיים וחלקם בחר בייאושו להתנצר. היהודים נעלמו מכל ערי הארץ שנכבשו על ידי הנוצרים ונותרו רק באשקלון ובצור שנשארו תחת שליטה מוסלמית. צור נפלה אף היא לידי הצלבנים ב־2411 ואשקלון נכבשה ב־1153.

בנימין מטודלה, הנוסע המפורסם שביקר בארץ ישראל ב־1179, ספר את כל היהודים שפגש בערים צור, עכו, קיסריה, יפו, ירושלים, אשקלון, טבריה וכפר עלמא שבגליל והגיע לכ־300 יהודים בלבד, שמונים שנה לאחר הטבח שנערך ביהודי הארץ. מעדותו עולה כי היישוב היהודי בארץ ישראל נמחק עם בוא הצלבנים במסע הצלב הראשון.

עשר השנים הראשונות של הכיבוש הצלבני בארץ היו אסון לקהילות היהודיות והמוסלמיות. ערים שלמות ופוריות הושארו חרבות ונטושות, וקהילות גדולות של יהודים ומוסלמים שהתקיימו מאות שנים נעלמו בין לילה. בגניזה הקהירית נמצאו כתבים מארץ ישראל מהמאה העשירית ומהמאה ה־11, אך במאה ה־12 הרצף נקטע. פתאום ברגע אחד אין כתבים מארץ ישראל, למעט מכתבים בודדים של אנשים המחפשים את קרובי משפחתם שנפלו בשבי הצלבנים וסביר להניח שנמכרו לעבדות.

המפגש היומיומי של הצלבנים עם אנשי המזרח הפיג אט אט את להט הקנאות הדתית, וכעבור עשרות שנים הבינו הצלבנים כי התושבים היהודים עשויים לסייע בידם בעיקר בחקלאות ובמלאכה זעירה. הם גילו כי יישובים יהודיים עוזרים להם בחיי היומיום, באספקה ובתוצרת חקלאית, וכך חזרו יהודים בהדרגה לערים בממלכת ירושלים הצלבנית. יש בידינו עדויות על יישובים יהודיים מבוססים רבים ברחבי הארץ במאה ה־12, תחת שלטון הצלבנים.

ב־1187 כבש צלאח א־דין את חיפה והפך אותה לבסיסו הצבאי. במסע הצלב השלישי שנערך ב־1190 כבש ריצ'רד לב הארי את חיפה בשנית, אך משעלה לחוף גילה כי צלאח א־דין הורה להשמיד את כל ביצוריה ואת מחסני המזון והציוד, וכך לא מצאו ריצ'רד וצבאו כל שלל בחיפה והמשיכו הלאה.

לאחר שצלאח א־דין כבש חלקים נרחבים מארץ ישראל הוא הזמין את היהודים להתיישב ברחבי הארץ ואף בירושלים. חיפה התאוששה אט אט ויהודים חזרו להתגורר בה לצד מוסלמים ונוצרים, אך הנמל שלה נותר משני לעכו עד לעת החדשה.

בפעם הבאה שתצפו בסרט על מסעות הצלב שהופק באולפנים הוליוודים תדעו לצדו של מי אתם אמורים להיות. לפעמים הנבל של האחד הוא הגיבור הטוב של האחר.

The post גבורה משותפת על חומת חיפה appeared first on סגולה.

הממונים גדשו את הסמטאות המוליכות לכיכר המרכזית בקור המקפיא של דצמבר. האירוע שלשמו התקבצו כולם היה עתיד להיות ההצגה הטובה ביותר בעיר. זה עתה עמד להסתיים בעיר ביקורו ההיסטורי של קרל החמישי, קיסר העולם כפי שכונה מי שכבר בגיל 19 נבחר להיות שליטן של גרמניה, ספרד, בלגיה, הולנד, איטליה וסיציליה, העולם החדש שהתגלה במערב והארצות שעתידות להתגלות מעבר לו. הביקור המוצלח עלה על כל הציפיות, ופרדיקו גונזגה, המרקיז שלא מכבר הועלה לדרגת דוכס מנטובה לאות הוקרה על נאמנותו ארוכת השנים לקיסר, עשה כל שביכולתו כדי להעניק לאורח הנישא את הכבוד שהיה ראוי לו ועמד בכך מעל ומעבר.

והבוקר הגיע הגמול. הקיסר החליט לחרוץ כאן במנטובה את דינו של הצעיר יפה התואר — מי שנראה והתלבש כבן אצילים פורטוגלי, הנואם המחונן שריתק קהל גדול של מאזינים שהגיע להאזין לדבריו לפני כשנה, מי שהיה בן חסותו של האפיפיור ושסופר עליו כי אף המוות לא יוכל לו. המוקד שהוקם במהלך הלילה לא הותיר מקום לספק באשר לגזר הדין, והקיסר לא התכוון להותיר דבר ליד הגורל. כשהובל האסיר לעבר במת המוקד הושלך הס בקהל. הצעיר הנאה היה כבול בידיו וברגליו וצעד כשרסן נתון בפיו כדי שלא יצליח לומר לחש או מלות קסם ולהימלט, כפי שסופר שעשה כבר פעמים אחדות בעבר.

מי היה הצעיר יפה התואר, מדוע הוצא להורג על ידי הקיסר, ומדוע הוא עורר עניין רב כל כך בחייו ולאחר מותו עד שאפילו ה'מגיד' של רבי יוסף קארו — המלאך שדיבר מתוך גרונו של פוסק ההלכה הגדול — הבטיח לו:

ואזכה אותך להיעקד בארץ ישראל ברבים ולקדש את שמי בפרהסיה ולעלות לעולה לרצון על מזבחי … כמו שזכה שלמה בחירי שנקרא מלכו ('מגיד מישרים', מהדורת וילנא תר"ם, עמ' 92־93, בתרגום לעברית).

בלבה של אימפריה

שלמה מלכו נולד בפורטוגל במאי 1501 למשפחה של נוצרים חדשים. ארבע שנים לפני כן נגדעו החיים היהודיים בפורטוגל באחת. יהודי פורטוגל לא גורשו מארצם — הם היו משאב חברתי וכלכלי יקר מכדי שמנואל הראשון מלך פורטוגל יבזבז אותו בקלות שכזו. בדצמבר 1496 הוצא אמנם צו גירוש ליהודים, אולם המלך לא אפשר להם לעזוב את הארץ אלא ניצר אותם בכוח. מנואל, שהיה מודע לבעייתיות שבהתנצרות הכפויה, הבטיח לנוצרים החדשים שלא יתחקה אחר התנהגותם הדתית בעשורים הקרובים. במקביל הוא פעל במלוא הקיטור לאינטגרציה מהירה שלהם בחברה הפורטוגלית, עודד את מקורביו להינשא לנוצרים החדשים ופעל לשילובם במשרות שונות בשירות המדינה.

מלכו, או בשמו הפורטוגלי דיוגו פירס, נולד כאמור כארבע שנים לאחר ההמרה הכפויה, בעיצומה של תקופת הסובלנות כלפי הנוצרים החדשים, אך לא נימול. ליסבון, שסמוך אליה הוא חי, הייתה בראשית המאה ה־16 בירתה הקוסמופוליטית של אימפריה אדירה שהשתרעה מחופי אפריקה עד הודו. היא הייתה בת דמותן של פריז, לונדון או ניו יורק של המאה ה־21, וזו הייתה האווירה הפוליטית והתרבותית שבה גדל מלכו.

ב־1521, כשהוא בן עשרים בלבד, מונה פירס לשופט בבית המשפט לערעורים, הערכאה העליונה בפורטוגל שפעלה בצמוד לחצר המלך וליוותה אותו בכל מסעותיו. הבחירה בבן אנוסים לתפקיד זה נבעה מרצונו של המלך להביא לשילובם של האנוסים בחברה ולדחוק את רגליהן של האליטות הקודמות ובעיקר של האצולה. פירס נזכר בכתב המינוי שלו כדוקטור, ונראה כי השילוב של השכלה ומוצא הוא שפתח בפניו את השערים לחצרו של המלך.

לצד השכלתו המשפטית רכש פירס גם השכלה תורנית נרחבת. בשנים הראשונות שלאחר ההמרה לא התקיים פיקוח הדוק על הנוצרים החדשים. פליט פורטוגלי שתיאר קהילת אנוסים בפורטוגל סיפר כי חבריה היו כולם תלמידי חכמים והקפידו אף על מצווה קלה כמו עירוב תבשילין, וכי מנהיגה של הקהילה היה מקובל ואיש מאגיה אשר הותיר עליו רושם בל יימחה. בשנים שלאחר ההמרה הכפויה ניתן היה עדיין לרכוש בפורטוגל השכלה יהודית נרחבת ובכלל זה גם השכלה קבלית. ואכן, זמן קצר לאחר ששב לחיים יהודיים גלויים עוררו ידיעותיו התורניות של מלכו את השתאותם של מי שפגשו בו. כפי שתיאר זאת גדליה אבן יחייא, ההיסטוריון היהודי בן המאה ה־16:

כאשר הגיע בין היהודים היה דורש ברבים בכל גלילות איטליאה ותוגרמה דברים נוראים על התורה שבכתב ושבע"פ על דרך הנסתר ופשטים יפים ומתמיהים לא נשמע כמוהו ולא נודע איך ('שלשלת הקבלה', מהדורת ירושלים תשכ"ב, עמ' קג).

אולם למרות זאת פירס נותר ערל גם בבגרותו. הוא חי אפוא בין שתי התרבויות, היה בן בית בשתיהן אך גם לא הזדהה לחלוטין עם אף אחת מהן. הוא השתייך לעילית החברתית והפוליטית של החברה הפורטוגלית ובמקביל היה בעל ידיעות תורניות וקבליות מפליגות. ממרום מעמדו ובמקביל להכשרתו כמשפטן הוא הוסיף להגות בתורה באופן מחתרתי אך לא מיהר למול את עצמו. פירס־מלכו פסח אם כן על שתי הסעיפים, אך כל זה השתנה כאשר הגיע לפורטוגל דוד הראובני.

השופט והשגריר

באוקטובר 1525 הגיע דוד הראובני לפורטוגל וקבע את מושבו סמוך לחצר המלכות. הראובני, אשר הגיע שנה קודם לכן לרומא, הציג עצמו כשגריר מטעמה של מדינה יהודית עצמאית בחצי האי ערב שבה חיים שבטי ראובן, גד וחצי המנשה. הוא הצליח לרכוש את אמונו של האפיפיור, וזה שלח אותו בצירוף מכתב המלצה למלך פורטוגל. הראובני הציע למלך תכנית לשיתוף פעולה בין מדינת השבטים לבין פורטוגל במלחמה נגד המוסלמים, וניהל עם יועציו משא ומתן באשר להיקף הסיוע שיספקו הפורטוגלים למדינה הדמיונית.

על אף שהראובני הזדהה בגלוי כיהודי הוא זכה ליחס רשמי ומכובד מטעם המלך במדינה שבה לא התקיימה עוד יהדות גלויה. לפיכך אין זה פלא שביקורו עורר עניין והתרגשות בקרב האנוסים, ורבים מהם פקדו את ביתו וניסו להסתופף בצלו. באותם ימים ממש החל גם עולמו של דיוגו פירס מתערער. הוא חלם חלומות וראה מראות בלתי מובנים:

בחלום הלילה ראיתי מראות נוראות משונות זו מזו אשר נבהלתי מאוד מהם… ותכלית המראה שראיתי ציוו עליי שאעשה ברית מילה (שלמה מלכו, 'חית קנה', מהדורת אמסטרדם תכ"ו, דף ב' ע"ב).

פירס ההמום פנה לראובני כדי שיסייע לו להבין את פשר המראות, אולם תגובתו הייתה קרה ומתחמקת, ולא בכדי. מתנגדיו של הראובני בחצר המלכותית טענו כי הוא גורם לתסיסה בין האנוסים ומערער את הסדר הדתי והחברתי וקראו לגירושו, ולפיכך השתדל הראובני להימנע מכל מגע מסוג זה עם האנוסים. פירס התקשה להשלים עם דחייתו של הראובני:

ואמרתי בלבי: אולי אינו רוצה לגלות לי הדבר עד שאעשה ברית מילה, והלכתי מאתו ובלילה עשיתי ברית מילה על ידי ואין איש אתי (שם).

דיוגו פירס, שנקרא מעתה שלמה מלכו, כמעט מת באותו הלילה, אולם הוא התאושש לבסוף מהניתוח המאולתר. הראובני, לעומת זאת, לא הצליח להתאושש ממעשה זה. המלך האשים אותו באחריות למעשהו של פירס ולביטויי כפירה נוספים בקרב האנוסים, וזמן קצר אחר כך הוא גורש בבושת פנים מפורטוגל. מלכו ירד למחתרת ונמלט מפורטוגל לאיטליה, אולם עוד קודם לכן, מיד לאחר שמל את עצמו, נגלה לו חזון נבואי שבו ראה עצמו בעל תפקיד מרכזי בתהליך המשיחי, תפקיד שאותו יגדיר לימים 'משיח בן אפרים'.

אל מרכז הבמה

בראשית המאה ה־16 היה צפון איטליה מרכז יהודי תוסס שבו חיו לצד היהודים האיטלקים גם מהגרים מגרמניה ומצרפת ומגורשים ופליטים מספרד ומפורטוגל. פעלו שם מקובלים חשובים אחדים ואף התפתחה שם תנועה משיחית סביב דמותו של המקובל אשר לעמליין שצפה את ביאת המשיח בשנת רס"ב (1502). יריבו של לעמליין, המקובל הספרדי יעקב אבן שרגא, קיבץ סביבו חבורת תלמידים שציפתה לגאולה דווקא בשנת רע"ב (1512). בחירתו של מלכו באיטליה הייתה לפיכך הגיונית ומובנת: הוא בחר במקום שהיה מרכז יהודי ותורני בכלל, ומרכז של עיסוק במשיחיות בפרט.

המידע על שהותו של מלכו באיטליה בשנים 1525־1528 דל ביותר. הוא לא דרש ברבים, לא הקהיל קהילות ולא היה מעורב בעימותים ובסכסוכים. נראה כי בשנים אלה הוא גיבש ועיצב את תפיסתו המשיחית, שראשיתה עוד בפורטוגל ושהתבססה על הידע שרכש שם. עם זאת, כבר בתקופה זו נוצר סביבו חוג של תלמידים וחסידים אשר הוסיף ללוות אותו גם בשנים שלאחר מכן. שמעו הגיע גם אל מחוץ לגבולות איטליה והוא שלח לסלוניקי — שהייתה בה קהילה יהודית גדולה ותוססת של מגורשים מספרד ופליטים מפורטוגל — חידושים ודרשות קבליות שחיבר. ב־1529 אף יצא לסלוניקי והדפיס שם קובץ של דרשות משיחיות שנודע לימים בשם 'ספר המפואר'. בסלוניקי פגש מלכו ברבי שלמה אלקבץ והתקרב לבני חוגו, וייתכן שפגש גם ברבי יוסף קארו.

לאחר ששהה קרוב לשנה בסלוניקי חזר מלכו לאיטליה בתחילת שנת ר"ץ (סוף 1529), אולם עם שובו לאיטליה חל בו שינוי. מחבר אלמוני בחוגים האזוטריים של מקובלים ומחשבי קץ שפעלו בצפון איטליה הפך מלכו לידוען. הוא נשא דרשות ברחבי איטליה והגיעו אליהן מאזינים רבים, יהודים ונוצרים כאחד. הוא הגיע לרומא, שם חווה חזון נוסף שבו נמסר לו מידע על שיטפון שיתחולל בעיר, על כוכב שביט שיופיע בשמיה ועל רעידת אדמה שתתרחש בפורטוגל, ומשהתאמת חזונו עלתה קרנו כמי שמסוגל לחזות את העתידות. סיפרו עליו כי לאחר שנתן קמע לחולה נוטה למות הלה קם ממיטת חוליו וחי עשרים שנים נוספות. בשל המוניטין שלו שיחרו לפתחו אישים בכירים בממסד הפוליטי והדתי שביקשו להיוועץ בו בסוגיות שונות. הבולט שבהם היה האפיפיור קלמנט השביעי, אשר פרס על מלכו את חסותו והעניק לו רשות לחיות כיהודי ולהדפיס את ספריו.

אולם לצד התומכים והחסידים קמו למלכו גם יריבים ומתנגדים. המר שביריביו היה הרופא והפילוסוף היהודי הספרדי יעקב מנטינו. מנטינו קנה לו מוניטין כפרשן וכמתרגם של כתבים פילוסופיים ומדעיים מערבית ומעברית ללטינית, ואף חיבר מילון עברי־ערבי־לטיני. בשנות העשרים של המאה ה־16 הוא הסתכסך עם הרופא מנחם אליהו חלפן, ובסוף שנות העשרים הפך חלפן לחברו הקרוב של מלכו. מלכו, שהתיישב בוונציה בקיץ 1530, התגורר מחוץ לגטו, לבש בגדים מפוארים ולא חבש את מגבעת היהודים המפורסמת, ואילו מנטינו הצליח להשיג פטור ממגבלות אלה לזמן קצוב בלבד ולא הצליח לחדש אותו. ב־1530 תכנן מנטינו לנסוע לרומא, אולם מלכו הזהיר אותו מפני השיטפון שעתיד להתרחש בעיר, וכך אולי הציל את חייו, שכן השיטפון גבה קרבנות רבים ברומא.

היריבות האישית בין מנטינו לחלפן, הקנאה במלכו והעובדה שדווקא הוא זה שהציל את חייו הפכו את מנטינו ליריב מר של מלכו. הוא לא בחל באמצעים וניסה להרעיל את מלכו, האשים אותו בכפירה ולבסוף פנה לאינקוויזיציה וטען כי יש להוציא את מלכו להורג מכיוון שהוא נולד כנוצרי וחי כעת כיהודי. אולם מנטינו התקשה להוכיח את טענתו, מה גם שבידיו של מלכו היה כתב הגנה מטעם האפיפיור. גם השגריר הפורטוגלי שאליו פנה מנטינו סירב לסייע לו ואף נזף בו על הדרכים הנלוזות שבהן הוא נאבק במלכו. לבסוף הצליח מנטינו להשיג עותק של מכתב ששלח מלכו לסלוניקי ובו גולל את קורותיו. מהמכתב עלה בבירור כי מלכו נולד כנוצרי ומל עצמו רק בגיל מבוגר. מכתב זה הוכיח כי מלכו שיקר לאפיפיור, וכתב ההגנה שניתן לו על ידו בטל אפוא.

מנטינו תרגם את המכתב ללטינית, מסר אותו לאינקוויזיציה הרומית וזו דנה את מלכו לשרפה, אולם בשל טעות בזיהוי הוצא להורג אדם אחר במקומו. האינקוויזיטורים שבאו לספר לאפיפיור כי בן חסותו הועלה על המוקד נדהמו לראות את הקרבן חי וקיים, וכך נולדה האמונה כי מלכו יכול גם למוות עצמו. מנטינו אמנם לא הצליח לגרום למותו של מלכו, אולם הוא עורר בו תחושות קשות, הפך אותו לנרדף והביא לכך שעזב את רומא והשתקע בוונציה שאותה עזב מנטינו זמן קצר קודם לכן.

משיח בן אפרים

בקיץ 1532 שבו ונפגשו מלכו והראובני בוונציה, ומלכו רתם אותו למשימה המשיחית האחרונה, זו שעלתה לו בחייו.

באותו קיץ ערך קרל החמישי, קיסר הקיסרות הרומית הקדושה, כינוס של כל הנסיכים והדוכסים הגרמנים כדי להיערך לקראת העימות הקרב מול האימפריה העות'מאנית. חששו הגדול של הקיסר היה מפני פיצול הכוחות הנוצריים בשל חילוקי דעות פנימיים על רקע הרפורמציה הפרוטסטנטית ומאבקם של הקתולים בה. רבים מהנסיכים הפרוטסטנטים העבירו לקיסר מסר שלפיו לא יצטרפו למלחמה לצדו, וידיעות על משא ומתן שהם מנהלים עם הסולטן לקראת פלישה אפשרית שלו למערב אירופה נפוצו ברחבי האימפריה.

מלכו והראובני הגיעו לעיר באמצע אוגוסט, וימים אחדים אחר כך התקבלו לראיון אצל הקיסר. בפגישה הציע מלכו לקיסר את עזרתו במלחמה:

הם [=מלכו והראובני] הביאו אתם את הדגלים היהודיים עם אותו מגן וחרב אשר כפי שהוא אומר מקודש על ידי שמות א־לוהיים בעברית. הוא [=מלכו] מבטיח הבטחות גדולות נגד התורכי … והוא מבטיח ניצחון בטוח באמצעותו ובאמצעות הכלים הקדושים שלו (מובא אצל חוה פרנקל־גולדשמידט, 'ר' יוסף מרוסהיים — כתבים היסטוריים', עמ' 183).

מלכו הציע אפוא לקיסר לרתום את כוחותיו המאגיים למען ניצחונו במלחמה. הייתה זו הצעה מפתיעה ביותר, שכן הוא הציע את עזרתו למנהיג העולם הנוצרי אשר גירש ורדף את אחיו היהודים ורצה לסייע לו להילחם נגד האימפריה העות'מאנית אשר אפשרה ליהודים להיקלט ולשגשג בתחומיה.

נראה כי להצעתו של מלכו הייתה תכלית אחרת. מלכו, כמו גם רבים אחרים במאה ה־16, ראה במלחמה הממשמשת ובאה בין הנצרות לאסלאם מלחמת גוג ומגוג. יותר משביקש לסייע לקיסר הוא ביקש לדרבן אותו לצאת למלחמה, וכך לחולל את מלחמת גוג ומגוג — מלחמה שתוצאותיה ידועות מראש: חורבן העמים הנלחמים וגאולה לישראל. מלכו חשב עצמו למשיח בן אפרים שמשימתו המשיחית היא לחולל את המלחמה בין גוג ומגוג כדי להוביל להתגלותו של משיח בן דוד ולהשלמתו של תהליך הגאולה. הוא היה מודע לסיכון האישי שהוא נוטל על עצמו, ובכתביו הוא מציין במפורש כי משיח בן אפרים עתיד למות במהלך מלחמה זו וכי הוא יוקם לתחייה על ידי משיח בן דוד.

בשונה מדמויות אחרות בשיח היהודי המשיחי, לשלמה מלכו היו ניסיון ופרספקטיבה רחבים ומגוונים. כמי שחי בחצר המלכות של מעצמה אירופית מרכזית והיה בעל השכלה אקדמית נרחבת, הייתה למלכו ראיית עולם מפותחת. הוא התבונן במציאות ההיסטורית ועמד על תהליכים ועל מגמות שהתרחשו בתוכה והיו בעיניו בעלי משמעות ופוטנציאל משיחיים. הוא זיהה את התהליך המשיחי כתהליך שמתרחש בהיסטוריה עצמה, וביקש לקחת לעצמו את התפקיד של מי שמעצב את ההיסטוריה הזו על פי התסריט המשיחי.

מהיסטוריה למיתוס

מלכו נכשל. בדצמבר 1532 הוא הועלה על המוקד במנטובה, ובדקות הספורות שבהן הוסר הרסן מפיו הוא סירב להצעה להתנצר והביע את מחויבותו ליהדות. לאחר מותו הפך מלכו לסמל. הדגל, המעיל והציצית שלו נשמרו בפראג, רבי יוסף קארו שאף להגיע למדרגתו ו'ספר המפואר' שלו נדפס במהדורות נוספות. בתחילת המאה העשרים, עם התעוררותה של הלאומיות היהודית, הייתה למלכו עדנה מחודשת והוא היה גיבורם של מחזות, של רומנים ושל שירים שמחבריהם הזדהו לא רק עם האקטיביזם המשיחי שלו אלא גם עם מה שנתפס בעיניהם כניסיון לשוב ולהפוך את היהודים לגורם פעיל ומשפיע בהיסטוריה ובפוליטיקה העולמית.

The post משיח על המוקד appeared first on סגולה.