מלחמות יהודה המכבי נדונו בספרים רבים ולא נעסוק בהן במסגרת זו. כפי שעשינו בעבר, נעסוק גם כאן בהעברת שושלת התורה וברציפותה מדור לדור. המשנה באבות מדברת על יהושע בן פרחיה וניתאי הארבלי (כנראה בין 110-140 לפנה"ס) שקיבלו מיוסי בן יועזר איש צרדה ומיוסי בן יוחנן איש ירושלים (170-200 לפנה"ס), אך קיים כנראה הפרש זמנים גדול בין שני הזוגות הללו, ואפשר שניזקק לחוליה נוספת בשושלת התורה – חוליית ביניים בין יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן לבין יהושע בן פרחיה וניתאי הארבלי. אנחנו מניחים שמדובר בתקופתם של מתתיהו החשמונאי ובניו, או "בית דינו של חשמונאי" בלשון התלמוד.

ברשימה זו נרצה לבדוק את תרומת בית דינם של החשמונאים לעיצוב ההלכה היהודית עד שלא נגיע להמשכה של תקופת הזוגות.

נפתח בהלכה מפורסמת שפסקו מתתיהו ובית דינו לבני דורם:

אז ירדו רבים מבקשי צדק ומשפט אל המדבר לשבת שם, הם ובניהם ונשיהם ומקניהם, כי רבו הרעות עליהם. ויוגד לאנשי המלך ולחיל אשר היו בירושלים בעיר דויד, כי ירדו אנשים אשר עברו את מצוות המלך למחבואים במדבר. וירדפו אחריהם רבים וישיגום, ויחנו עליהם, ויערכו עליהם מלחמה ביום השבת. ויאמרו להם: רב לכם, צאו ועשו כדבר המלך וחיו. ויאמרו: לא נצא, ולא נעשה דבר המלך לחלל את יום השבת. וימהרו לעשות אתם מלחמה. ולא ענו להם, ולא השליכו עליהם אבן ולא סתמו את המחבואים, באומרם: נמות כולנו בתומנו. עדים לנו השמים והארץ כי בלא משפט תספונו. ויערכו עליהם מלחמה בשבת, וימותו הם ונשיהם ובניהם ומקניהם כאלף נפש אדם.

וידע מתתיהו ואוהביו ויתאבלו עליהם עד מאוד. ויאמרו איש אל רעהו: אם נעשה כולנו כאשר עשו אחינו, ולא נילחם בגויים על נפשנו ועל תורתנו, עתה מהרה ימחו אותנו מעל פני הארץ. וייוועצו ביום ההוא לאמור: כל אדם אשר יבוא אלינו למלחמה ביום השבת נילחם בו, ולא נמות כולנו כאשר מתו אחינו במחבואים. אז נאסף עליהם קהל חסידים גיבורי חיל מישראל, כל המתנדב לתורה (מקבים א', ב', כ"ט-מ"א. מהדורת אברהם כהנא, תל אביב תרצ"ז, כרך ב', עמ' קז).

מתתיהו התיר אפוא להילחם בשבת. היסטוריונים נטו להבין את ההיתר כפשוטו, ולדבריהם ההלכה הרווחת לפניו אסרה כל מלחמה וכל הגנה עצמית בשבת. אך דרך זו לא תיתכן, משום שעם ישראל לא היה שורד למעלה מאלף שנות היסטוריה בארצו אילולא נלחם בשבת. שהרי הגויים בכל מקום היו מגלים את ה'סוד', והיו יכולים לנצלו להשמדת עם ישראל מדי שבת בשבתו, בלא שעם ישראל יגיב על כך. ואם נאמר שהיה היתר ונשתכח, לא ייתכן שהלכה כה קיומית תשתכח מכולם.

נראה לנו שחידוש ההלכה על ידי מתתיהו היה קשור במעבר מדין 'פיקוח נפש דוחה שבת' – הלכה שהייתה ידועה – ל'הלכות מלחמה' שמהוות קטגוריה הלכתית השונה מהלכות פיקוח נפש. נראה שמטעמי פיקוח נפש לא היה כל טעם במלחמתם של החסידים שנחבאו במערות עם בני משפחותיהם נגד צבאות הסלווקים והמתייוונים שצרו עליהם. הצרים היו אנשי מלחמה, ואילו החסידים במערות היו מטופלים במשפחותיהם, ללא ארגון צבאי מסודר וללא נשק. ברגע שסירבו להיכנע לצו ההתייוונות גורלם נחרץ למוות, ולא היה בהתגוננותם באמצעות אבנים, מים רותחים, ואפילו מעט חרבות או רמחים שהיו עמם, כדי להצילם. אילו היה הדבר ביום חול, מסתבר שהם היו עושים הכל כדי להקשות על אויביהם, והיו מוכרים את חייהם כמה שיותר ביוקר. הם היו מצליחים לעשות זאת, שכן מלחמה במצוקי מדבר יהודה שאליו נמלטו קשה גם לצבא מאומן, אך הם לא היו מצליחים להינצל. מכיוון שהמלחמה נכפתה עליהם בשבת, ומכיוון שלא הייתה לפניהם דרך הצלה, הם בחרו למות בלא התנגדות. מכירת חייהם ביוקר לא הצדיקה לדעתם חילול שבת.

אך מדיני מלחמה – שהותרה בשבת – היה מותר להם להילחם ולהכות באויבים ולהקשות עליהם ככל שיכלו. בדיני מלחמה קיים שיקול נרחב שאינו קיים בדיני פיקוח נפש של יחידים. אצל יחידים אפשר לומר: 'מי יימר?' – מי יאמר שיקרה הדבר שאנו חוששים מפניו כדי שנחלל עליו שבת. בדיני מלחמה השיקול הנרחב הוא הרצון להרתיע את האויב מפני התקפה דומה על קבוצה אחרת של נאמני ה' בשבת הבאה. גם אם לא היו החסידים במערה מצילים את עצמם, אילו חיללו שבת הם היו תורמים למאבק הכללי ביוונים, ובדיני מלחמה הם יכלו לחלל על כך שבת.

אך גם דיני מלחמה היו ידועים בעם ישראל לדורותיו, ולא נראה לנו שמתתיהו ובית דינו חידשו דינים אלה. נראה לנו שבעקבות אותה שבת קשה חידש מתתיהו שהחסידים הנמלטים למדבריות יוצאים מגדר פרטים המצווים לדאוג לעצמם, שחלים עליהם דיני צבא ודיני מלכות ישראל המתחדשת תחת עולם של היוונים, ולכן עליהם לנהוג בשבת על פי דיני מלחמה בהיותם חיילים בה, ולא על פי דיני יחידים הדואגים לעצמם ולתורתם. הוא חידש במציאות הנתונה שהייתה אז, שהמלחמה על קיום המצוות היא מלחמת הגנה של עם ישראל על קיומו – עם כל דיני מלחמת מצווה. בהלכת המלחמה שחידש מתתיהו הוא החל למעשה להקים את מלכות ישראל, שעוללה בעפר קרנה מיום מותו של יאשיהו בן אמון מלך יהודה בסוף ימי הבית הראשון.

הלכות קנאות

נדון עתה בהלכה הראשונה שחידש מתתיהו, עד שלא חידש את היתר המלחמה בשבת:

וככלותו לדבר את הדברים האלה קרב איש יהודי לעיני כולם לזבוח על הבמה במודיעים כמצוות המלך. וירא מתתיהו ויקנא וישתונן כליותיו וישלח חרונו כמשפט וירץ ויזבחהו על הבמה. ואת איש המלך המאלץ לזבוח המית בעת ההיא ואת הבמה הרס. ויקנא לתורה כאשר עשה פינחס לזמרי בן סלוא. ויקרא מתתיהו בעיר בקול גדול לאמור: כל המקנא לתורה העומד בברית ילך אחריי (שם, כ"ג-כ"ח, עמ' קו).

מתתיהו הרשה לעצמו להרוג ללא דין וללא משפט, ללא התראה וללא סנהדרין, יהודי אחד (הזובח) ואולי שניים (פקיד המלך). הוא עשה זאת על פי הלכת קנאות, הלכה שנלמדה ממעשה פינחס בן אלעזר בזמרי, בעת שהלה קירב את המדיינית אליו בדרך בוטה ומתגרה בחטא בעל פעור, בשנת הארבעים ליציאת מצרים. מפינחס ועד מתתיהו לא ידוע לנו על אדם נוסף שנהג על פי הלכה זו. אחרי הפסקה כה ארוכה ניתן לראות בה חידוש של מתתיהו.

על מה מבוססת הלכה מסוכנת וטעונת חומר נפץ זו? נראה שיש קשר בינה לבין ההלכה "גדולה עברה לשמה ממצווה שלא לשמה" (נזיר כג:). הלכה זו נאמרה על יעל, שחרגה הן מכללי הצניעות והן מכללי הכנסת האורחים בעת שהרגה את סיסרא שר צבאו של מלך חצור במלחמתו עם ברק ודבורה (שופטים ד'). הרב קוק קשר הלכה זו בתשובותיו (משפט כהן קמ"ג-קמ"ה) לענייני 'מיגדר מילתא' – תקנות לשעה לצורך הצלת האומה.

הלכה זו נראית דומה להלכות מלך, השונות מדיני התורה בכך שהן מציבות את המטרה של תקנת האומה וקיומה מעל כל גורם אחר בדיני התורה, ואפילו מעל איסור שפיכות דמים או גילוי עריות. הנוהג בה נוטל אחריות על גורלה של האומה ועל קיומה, כפי שמתבקש בדרך הטבע לעשות מלך בישראל. פינחס, שנהג בה, רצה להציל את האומה מן המגפה בחטא בעל פעור, והצליח בכך. מתתיהו החליט להציל את האומה משקיעה בהתייוונות, אף שלא הייתה בה סכנת הכחדה פיזית כפי שהייתה בימי פינחס. זה היה חידוש הלכתי שלו.

בדומה למלחמה בשבת, אף הלכה זו קשורה לדיני המלכות. מתתיהו, שחש את משק כנפי ההיסטוריה המחדש את מלכות ישראל, נטל את האחריות ופעל.

לא נוכל להתעלם מחומר הנפץ הרב הטמון בהלכת הקנאות ובנטילת האחריות על גורלו של העם, וממילא גם בדברינו כאן. כל דיון בהלכות קנאות חייב להיות מלווה באמירה מאה פעמים שלא כל הרוצה ליטול את השם יבוא וייטול. רבים מאלה שרוצים להציל את האומה ברגע נתון עלולים להביא לחורבנה מכוח מעשה בלתי שקול או מגלומניה של רגע. שמא היום צריכה להתחדש הלכה – כהוראת שעה בלבד – האוסרת את הלכת הקנאות בשל הסכנה הרבה הטמונה בה.

כפיית ברית המילה

הלכה שלישית:

ויסב מתתיהו ואוהביו ויהרסו את הבמות. וימולו את הבנים אשר לא נימולו אשר מצאו בגבול ישראל בחוזקה (שם, מ"ד-מ"ה, עמ' קז-קח).

מתתיהו ואוהביו כפו בכוח את מצוות המילה על העם. הם הפכו את המצווה המשפחתית הפרטית למצווה לאומית שמחייבת ערבות הדדית, וממילא מחייבת אותם במילת ערלים אחרים. אפשר שהם נטלו דוגמה מיהושע, שמל את בני ישראל אל גבעת הערלות בעת הכניסה לארץ (יהושע ה', ב'-ז'), ערב המלחמה הארוכה עם עמי כנען על הקמת הממלכה היהודית הראשונה בארץ ישראל.

ייתכן שעשו זאת מסיבות של הוראת שעה שיובהרו להלן, אך אפשר שמתתיהו חש צורך לחדש את הברית עם הקדוש ברוך הוא ערב כיבוש הארץ מידי היוונים והקמת מלכות ישראל מחדש. הוא חידש אותה בחידוש ברית המילה.

לגופה של כפיית ברית המילה, ניתן להעריך שרבים מאלה שלא מלו את בניהם נהגו כך רק מפחד השלטונות. השלטון הסלווקי נהג באלימות ובאכזריות שלא היו כמותן כלפי כל שומרי התורה והמצוות, אך בעיקר כלפי מי שמלו את בניהם:

ואת הנשים אשר מלו את בניהן המיתו על פי הפקודה. ויתלו את העוללים בצוואריהן ואת בני בתיהן ואת המלים אותם המיתו … ויבחרו למות … ולבלתי חלל ברית קודש וימותו (מקבים א', א', ס'-ס"ג, עמ' קג).

ושתי נשים נאשמו כי מלו את בניהן, ואחרי אשר תלו את הילדים בשדיהן ונסחבו בעיר לעיני העם, שמטון מעל החומה (מקבים ב', ו', י', עמ' קצז).

עד כי גם נשים השליכו עצמן יחד עם עולליהן למעמקים על אשר מלו את בניהן, יען ידעו מראש שזה יקרה להן (מקבים ד', ד', כ"ה, עמ' רסו).

הגזרות החמורות היו בעיקר (אך לא רק) על המילה, משום שהיא הבדילה את עם ישראל מן הנכרים בהבדל גופני ניכר, וממילא שמה חיץ ברור בינו לבין הגויים גם לענייני חיתון. דבר זה נגד את ערכי הפילוסופיה הסטואית, שהסלווקים היו חניכיה, ולא אפשר את התמזגותם של היהודים באימפריה השלמה והאחת.

גזרות דומות שבו והתחדשו בימי אדריאנוס קיסר רומא, שניסה לחקות במידה רבה את תרבותה העתיקה של יוון, והן היו גורם מרכזי למרד בר כוכבא, ששאב במידה רבה את השראתו ממרד החשמונאים. נביא לכך מקורות בודדים:

המשוך צריך שימול. רבי יהודה אומר: משוך לא ימול מפני שהוא מסוכן. אמרו לו: הרבה מלו בימי בן כוזבא והיו לו בנים ולא מתו, שנאמר: הִמול ימול – אפילו מאה פעם. ואומר: ואת בריתי הפר, לרבות את המשוך (תוספתא שבת ט"ו, ט').

רבי נתן אומר: לאוהביי ולשומרי מצוותיי – אלו ישראל שהם יושבין בארץ ישראל ונותנין נפשם על המצוות. מה לך יוצא ליהרג? על שמלתי את בני (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דבחודש, ו').

תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל מצווה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון עבודת כוכבים ומילה – עדיין היא מוחזקת בידם (שבת קל.).

מבחינה זו כפה 'בית דינו של חשמונאי' את המילה על השלטון הסלווקי, שביקש למחוק את בריתו של אברהם אבינו בכוח הזרוע, ולא על הנימולים ועל הוריהם.

אך היו גם מי שבחרו מרצונם בביטול ברית המילה, ונהו לכתחילה אחרי תרבות יוון והמתייוונים. אף הנימולים שבהם 'משכו בעורלתם'. הם משכו את עור הפריעה וכיסו בו את מקום המילה כדי להיראות כמי שלא נימולו. הם עשו זאת בעיקר כדי שיוכלו להופיע בגימנסיונים, שם התחרו בני הנעורים כשהם ערומים, בלא שיצטרכו להתבייש במילתם (משמעות הביטוי היווני גימנסיון היא 'בית מערומים'. הגימנסיון בירושלים הוקם מתחת למצודת החקרא שבדרום הר הבית). יוסף בן מתתיהו כתב על אנשים אלה:

וכשלחץ יאסון את מנלאוס ואת בני טוביה, נמלטו (הללו) אל אנטיוכוס ואמרו לו שרצונם לעזוב את חוקי אבותיהם … וללכת אחרי חוקי המלך ולהחזיק באורח החיים ההלני. הם ביקשו אפוא שתינתן להם רשות לבנות גימנסיון בירושלים, וכשנתן להם אנטיוכוס את הרשות, הם היו מכסים על מילתם עד שיהיו (נראים) כהלנים גם בשעה שהם ערומים, ונטשו בכלל כל מנהגי אבותיהם (קדמוניות היהודים י"ב, ה', א', הוצאת מוסד ביאליק תשכ"ג, עמ' 55).

ובספר מקבים נכתב עליהם:

ויבנו גימנסיון בירושלים כמשפטי הגויים. ויעשו להם עורלה ויעזבו ברית קודש" (מקבים א', א', י"ד-ט"ו, עמ' צח-צט).

אפשר שגם על בני מתייוונים אלה כפה מתתיהו את המילה כחלק ממאבק ההישרדות שהכריז על קיומו של עם ישראל.

 ,

המאבק על הבית

ההלכה שבה מקורו של הביטוי 'בית דינו של חשמונאי' נמצאת בתלמוד:

כי אתא רב דימי אמר: בית דינו של חשמונאי גזרו: הבא על הנכרית חייב עליה משום נידה, שפחה, גויה, אשת איש. כי אתא רבין אמר: משום נשג"ז – נידה, שפחה, גויה, זונה (סנהדרין פב.).

מדובר כאן על נגזרת ברורה מן המאבק על ברית המילה – המאבק על קדושת הנישואין, על הבית והמשפחה היהודיים, המאבק נגד ההתבוללות המתייוונת. כאן הושלם למעשה המשך דרכו הקנאית של פינחס בן אלעזר, שהרג את זמרי בן סלוא שקירב את המדיינית.

נבהיר: התורה אסרה על חיתון עם נכריות. בית דינו של חשמונאי גזרו גם על בעילה אקראית.

המשך מפעלו היה בגזרת י"ח דבר, כעבור קרוב למאתיים שנה, בתקופת בית שמאי ובית הלל, ולא נאריך בכך כאן.

דומה שההלכה העיקרית שלמדנו מבית דינו של מתתיהו הייתה היכולת להכריז על מאבק אלים בשלטון בארץ ישראל, שכלל גם יהודים מתייוונים. גם כאן אנחנו נכנסים לסוגיה הטעונה חומר נפץ רב. במאמרנו הבא נשער שהוצאתו להורג של יוסי בן יועזר נשיא הסנהדרין – בסיוע המתייוונים – הייתה מאיץ בעל משקל בהיתר המאבק האלים. ארבעת ספרי המקבים מתארים עינויים ורציחות אכזריים מאין כמותם כלפי מי שהעז שלא לקבל את דרכם של המתייוונים ולשמור את מצוות ה'. הייתי ממליץ על קריאת תיאורים אלה לכל מי שמוכן להעלות על דעתו בדל של הווא אמינא לדמות את המצב ערב מרד החשמונאים למצב היום. מכל מקום, מתתיהו ובית דינו הכריזו על מאבק זה ופעלו בו במלוא כוחם.

יהודה המכבי, בנו של מתתיהו ויורשו הראשון בהנהגת המרד, השכיל להעביר את המאבק מפסי מלחמת אחים בין החסידים למתייוונים לפסי מלחמת שחרור לאומית נגד המעצמה הסלווקית. כך זכו ימי החנוכה להגדרת ישועתם בידי הרמב"ם במלים היפות: "וחזרה מלכות לישראל".

 ,

חנוכה

התקנה הידועה ביותר של בית דינם של החשמונאים היא תקנת ימי החנוכה:

ויקיים יהודה ואחיו וכל קהל ישראל להיות ימי חנוכת המזבח נעשים במועדם שנה בשנה ימים שמונה, מיום חמישה ועשרים לחודש כסלו בשמחה וגיל (מקבים א', ד', נ"ח; ובהרחבה במכתב הוראה ליהודי מצרים בתחילת מקבים ב').

תקנה של הוספת מועד אינה תקנה של מה בכך, שהרי בפשטות יש איסור להוסיף מועדים ומצוות על דברי התורה. הגמרא במסכת מגילה מתלבטת בהרחבה באשר ליכולת לתקן את ימי הפורים ואת קריאת מגילת אסתר. המגילה עצמה מרמזת (בפרק ט') על ויכוח עמוק שהיה בין חכמי הדור לבין מרדכי ואסתר על כך. כאמור, בית דינם של החשמונאים הכריע על תקנת ימי החנוכה, ומאז אנחנו מברכים בשם ומלכות על מצוות הדלקת הנרות:

מאי מברך? מברך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה. והיכן ציוונו? רב אויא אמר: מ"לא תסור". רב נחמיה אמר: "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" (שבת כג.).

הכרעות נוספות עמדו לפני בית דינם של החשמונאים, כמו שאלת מעמדן של אבני המזבח שהיוונים חיללו, שאלת המנורה שחוללה והיה צורך לאלתר מנורה אחרת במקומה, ועוד. אך קצרה יריעתנו ונסתפק בכך.

The post בית דינם של החשמונאים appeared first on סגולה.

התייחסות מפורסמת נוספת של רפול לקרב על המנזר הייתה בדבריו בבית הנשיא, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל ב־1978:

"לא הרחק מכאן, לפני שלושים שנה, נקבע בקרב כבד עתידה של ירושלים לחזור ולהיות בירת עם ישראל לנצח. הייתה לי זכות לקחת חלק באותו קרב, וכבוד גדול היום, במקום הזה, לקבל את כהונת הרמטכ"ל" (צביקה דרור, ‘הראל — הקרב על ירושלים‘, עמ‘ 139(.

רפול, כידוע, לא היה מן המרבים לדבר, ובכל זאת, לאחר כשלושים שנות שירות צבאי ניתן היה לצפות שעם כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל ה־11 של מדינת ישראל דבריו יתייחסו לאירועים מגוונים ומשמעותיים בעברו הצבאי, ולא לקרב נקודתי שהתחולל עוד בטרם עבר קורס קצינים. למרות זאת, מבין הקרבות הרבים שבהם השתתף בחר רפול להתייחס דווקא לקרב זה.

כמו רפול, גם רבים מחבריו שלחמו בסן סימון והפכו בחלקם לבעלי תפקידים משמעותיים בצה"ל ובציבוריות הישראלית ראו בקרב זה אירוע מכונן שהשפיע רבות על המשך חייהם.

מה ייחודו של הקרב על המנזר? במה הוא שונה מקרבות אחרים בירושלים ובדרך אליה במלחמת העצמאות, ומדוע הותיר חותם כה עמוק על הלוחמים בו?

 ,

הקרב על ירושלים

בניסן תש"ח (אפריל 1948) נפוצה שמועה שהבריטים מתכוונים לעזוב את ירושלים מוקדם מהצפוי. בקרב מפקדי ההגנה בעיר גבר החשש שעם עזיבתם ייתפסו מתחמים בריטיים צבאיים ואזרחיים בעלי חשיבות על ידי הערבים. כדי למנוע זאת החליט מפקד המחוז דוד שאלתיאל להעלות לירושלים כוח נוסף. היחידה שנבחרה כתגבורת הייתה חטיבת פלמ"ח הראל בפיקודו של יצחק רבין, חטיבה שלחמה באותם ימים באזור פרוזדור ירושלים, "בדרך אל העיר".

החטיבה הועלתה לירושלים חרף התנגדותו התקיפה של רבין שטען כי עדיף להשאירה בפרוזדור כדי לשמר את ההישגים שאליהם הגיעה עד אז ולהמשיך את הפעולות במרחב. החטיבה עלתה לעיר בשיירה שכונתה על שמה 'שיירת הראל'. בעת המעבר בשער הגיא הותקפה השיירה ו־15 לוחמים נהרגו. עם הגעתה לעיר התברר כי השמועות על עזיבתם המוקדמת של הבריטים אינן מדויקות, וכי תכניתם לעזוב את העיר ביום סיום המנדט, ו' באייר תש"ח (15 במאי), נותרה בעינה.

היו אלה ימי ערב פסח, ירושלים הייתה נתונה במצור והשמועה שהפלמ"ח הגיע לעיר עשתה לה כנפיים והגבירה את תחושת הביטחון בקרב התושבים.

בפני שאלתיאל ניצבה ההתלבטות האם להחזיר את החטיבה להמשך פעילות בפרוזדור ירושלים או להשאירה בעיר ולהשתמש בה לפעולה שעד אז לא נמצא כוח אדם מספיק כדי להוציאה את הפועל. זו הייתה ההתלבטות שבעקבותיה יצאה אל הפועל תכנית מגרה שכונתה 'מבצע יבוסי'. במסגרת מבצע יבוסי, שהחל בי"ג בניסן (22 באפריל), תוכנן כיבוש שכונת שייח' ג'ראח המחברת בין העיר העתיקה להר הצופים, כיבוש בית איכסא ונבי סמואל שמצפון לעיר וכיבוש מנזר סן סימון ושכונת קטמון שבדרום ירושלים.

הקרב על מנזר סן סימון התבצע בחלקו השלישי של המבצע, לאחר כישלון מהדהד בניסיון הכיבוש של נבי סמואל. במהלך הקרב שהתחולל בי"ג ובי"ד בניסן נהרגו למעלה משלושים לוחמים ובהם מפקד הפלוגה חיים פוזננסקי (פוזה) ומפקדים רבים נוספים.

המנזר היווני האורתודוקסי סן סימון שכן בנקודה גבוהה בשכונת קטמון, שהתגוררו בה ערבים נוצרים אמידים. מי ששולט במנזר ובגבעה שעליה הוא יושב יכול לצפות לעבר שכונות דרום ירושלים — תלפיות, מקור חיים, ארנונה וקיבוץ רמת רחל — ובאפשרותו לפגוע גם בשכונות הסמוכות קרית שמואל ורחביה. בפיקוד המחוז חששו שהערבים יצליחו לנתק את השכונות הדרומיות משכונות מרכז העיר ומערבה וכך יפגעו ביכולתן לקבל סיוע ולעמוד מול התקפות הערבים. לפיכך הוחלט לכבוש את שכונת קטמון שניצבה בתווך, ולשם כך היה הכרח לכבוש בשלב הראשון את המנזר ואת הגבעה שעליה הוא שוכן.

בכל מחיר

ניסיון ההתקפה הראשון על המנזר נערך בליל י"ח בניסן, אך לאחר מכת אש חזקה לעבר הכוח התוקף החליט יוסף טבנקין, מפקד הגדוד הרביעי של חטיבת הראל שכישלון נבי סמואל היה צרוב בו, כי עדיף לסגת ולדחות את הפעולה.

בצהרי כ' בניסן התכנס מטה הגדוד הרביעי במבנה נטוש בשכונת טלביה ששימש בעבר בית משפט צבאי בריטי. בחדר נכחו המג"ד טבנקין, סגנו עוזי נרקיס, קצין המבצעים אליהו סלע ('רעננה'), שני מפקדי פלוגות — אורי בן ארי ומרדכי (מוטקה) בן פורת וקציני מטה. לא ניתן היה להתעלם גם מנוכחותו של קצין התרבות ('פוליטרוק') בני מרשק, שהפיח רוח עידוד ומוטיבציה בקרב לוחמי החטיבה. על מרשק אמר הסופר יורם קניוק, לוחם בפלוגה ד' של הגדוד:

להילחם על קטמון או בנבי סמואל בלי בני אי אפשר היה, כי היינו כל כך עייפים שהיינו נרדמים תוך כדי ירייה. הוא לא היה עייף. הוא לא ישן אף רגע אחד. הוא יצא לשחרר עולם מכבלים ואנו הלכנו אחריו (אריה חשביה, 'הקרב על סן סימון', עמ' 16).

מרשק היה הקשיש שבחבורה, כבן 35, אך הצעיר מכולם ברוחו. הוא לא הסתפק בתפקידו כאיש תרבות ופיקד בקרבות רבים על היחידה המסייעת.

בחדר הנטוש ניתנה ללוחמים תמונת המצב על כוח האויב בשכונה: ערבים מקומיים בפיקודו של איברהים אבו דאיה, מסגניו של עבד אל קאדר אל חוסייני, וכן מתנדבים עיראקים במספר לא ידוע. הערבים היו מצוידים בנשק קל ובשריוניות — שאחדות מהן נלקחו משיירת נבי דניאל. טבנקין הבהיר ללוחמים הנוכחים בחדר כי את משימת כיבוש המנזר יש לבצע כמעט בכל מחיר. לימים כתב אורי בן ארי:

תדריכו של המג"ד לבצע את המשימה כמעט בכל מחיר לא פסק מלהטריד אותי. פירוש הדבר להמשיך בקרב ובהסתערות גם כאשר הכוח משלם מחיר נורא בחללים ובפצועים … אתה יודע כי יבוא הרגע והמלים "כמעט בכל מחיר" יהיו ניצבות מולך כמו הר שחור ומאיים (אורי בן ארי, 'אחרי!', עמ' 120(

לקראת חצות הלילה עמדו שתי הפלוגות למסדר יציאה לעבר היעד. שתי פלוגות ששורותיהן הידלדלו במהלך הקרבות וכל אחת מהן איבדה כשליש מאנשיה בשבועות הקודמים; שתי פלוגות ששאבו את כוחן מהמפקדים העומדים בראשן ומתושבי ירושלים שליוו אותם במבטם ובתקוותם שיביאו ניצחון ומזור לעיר הפצועה והמיוסרת.

המפקדים פקדו "אחרי!" והפלוגות נעו.

הכוח בפיקודו של מרדכי בן פורת, מפקד פלוגה ג', נע ראשון מכיוון עמק המצלבה דרך הטרסות והשטחים החקלאיים לעבר קטמון. אחריו צעדה פלוגה א' בפיקודו של אורי בן ארי, ובראש הכוח כולו צעד אליהו סלע (רעננה), מפקד הפעולה.

לחיילים היה ברור מהו סדר הפעולות המתוכנן במהלך הקרב. בשלב ראשון תשתלט פלוגתו של בן פורת על שני המבנים הנמצאים ממערב למנזר, מבנים ששימשו בית קיץ לפטריארך ואכסניה לצליינים. לאחר תפיסת המבנים ותוך כדי חיפוי מתוכם תתקוף פלוגתו של בן ארי את מתחם המנזר.

פלוגתו של בן פורת התקדמה לעבר המבנים ועוד קודם שהמ"פ הספיק לתת את פקודת ההסתערות ניתכה לעברה אש חזקה מהמנזר ומהמבנים הסמוכים אליו. קריאות הפצועים נשמעו למרות האש החזקה, אך בין הפצועים היה גם החובש הפלוגתי שקצרה ידו מהושיע.

הלוחמים החלו להשליך רימונים לעבר המבנים. אחד הרימונים פגע בחבית שהכילה חומר דליק, והאש שהתלקחה האירה את האזור ופגעה ביתרון החשכה. פלוגתו של בן ארי לא נחשפה בשלב זה, והוא החליט לנצל את ההמולה ואת העובדה שהאויב עסוק בקרב עם הפלוגה השנייה ועל כן ערני פחות לנעשה סביב. הוא פקד על סגנו דוד אלעזר (דדו) לארגן כיתת מתנדבים שתצטרף אל בן ארי ותשמש כוח פורץ.

על פי תכנונו של בן ארי דדו ואנשיו היו אמורים להעניק חיפוי לחוליית הפריצה בדרכה למנזר ולא לפתוח באש כל עוד האויב לא יעשה זאת. בן ארי קיווה כי הוא והמתנדבים שעמו יגיעו אל המנזר ויצליחו להיכנס למבנה בשקט. אם הדבר לא יתאפשר התכנית הייתה לירות במנעול ולפרוץ פנימה בחיפוי אש מהכוח של דדו. לחוליית הפריצה הצטרף גם מפקד הפעולה רעננה, ואילו בני מרשק נותר עם דדו.

בשתיים בלילה נשמעה פקודת ההסתערות של בן ארי וחוליית הפריצה החלה לרוץ לעבר חומת האבן הנמוכה שהקיפה את המנזר. תוך כדי ריצה נפתחה לעברם אש ונשמעה הקריאה "נפצעתי". ההסתערות נמשכה, החיילים נצמדו לקיר המנזר ופרצו את הפשפש הקטן שהיה מצוי בצדו הצפוני.

עם כניסתם הבחינו הלוחמים בגופותיהן של שתי נזירות. המנזר כולו, על שתי קומותיו, היה ריק מאדם. התברר כי הערבים שראו את עוצמת האש ברחו מפתח אחר.

המלאך רפול

תוך זמן קצר התבהרה תמונת הקרב ושתי הפלוגות תפסו את מבני המתחם ונערכו להגנה מפני התקפות הנגד של הערבים. בין חדרי המנזר נבחרו ואולתרו חדר מפקדה וחדר לטיפול בנפגעים שעליו היו אחראים החובש הפלוגתי אברהם קלאר — ניצול שואה — והחובשים המחלקתיים. כאשר הביט אורי בן ארי מחלון המבנה לעבר התוואי שבו הסתערו מול קנים לוהטים רק דקות ספורות קודם לכן הוא הבחין בפצוע ששכב שם. היה זה אברהם ויסר, השליש הפלוגתי, חייל שבן ארי אהב במיוחד, אולם במצב ששרר בשטח לא ניתן היה להגיע אליו ולחלצו.

הערבים, שהבינו כי המתחם נתפס על ידי הפלמ"ח וידעו את חשיבותו האסטרטגית, החלו בהתקפות חוזרות ונשנות לעברו. הם ניסו להתקרב למנזר ולירות מבעד לחלונות לעבר החדרים הפנימיים. קירות המנזר היו עבים במיוחד והחלונות גבוהים. הלוחמים השתמשו ברהיטי המנזר כדי לבנות עמדות ירי סמוך לחלונות.

אחד הפצועים בקרב היה רפאל איתן שכדור פגע בראשו. רפול, שחשב כי חייו קרובים לקצם, ביקש להמשיך להילחם כל עוד רוח בו. חבריו הושיבו אותו על כיסא שהועמד על שולחן צמוד לחלון, נתנו בידיו רובה אנגלי קצר והוא ניסה לפגוע באויב שהסתתר מאחורי הטרסות שמסביב למנזר. לימים סיפר רפול שמשני צדי החלון, בעובי הקיר, היו ציורי פח של דמויות נוצריות שנפגעו מירי הערבים. כאשר ביקר במקום לאחר המלחמה שאל את הנזיר שאירח אותו למקומם של הציורים. הנזיר הראה לרפול את הציורים המתוקנים והפנה את תשומת לבו לכיתוב מתחת לאחד מהם — המלאך רפאל.

עם שחר התגברה אש האויב והוא אף הצליח להתקרב לקירות המנזר, משם הונס בעזרת רימונים שהוטלו מהגג. פצצות מרגמה נחתו על גג המנזר ובחצרו, ואש צלף שנורתה מבית סמוך בעל תריסים ירוקים הטרידה את לוחמי הפלמ"ח. אחת העמדות המשמעותיות של המגנים הייתה עמדת מקלע על גג המנזר, סמוך למגדל הפעמון שצלצל כל אימת שפגע בו כדור. עמדה זו הייתה חשופה לאש מרגמות ולאש הצלף מבית התריסים הירוקים. הלוחמים בעמדה ידעו שסיכוייהם להיפגע גבוהים, ולמרות זאת כל אימת שמישהו נפצע נמצא מי שהתנדב לאייש את העמדה המסוכנת במקומו.

ידיהם של החובשים בחדר הפצועים היו עמוסות עבודה. מספר הפצועים גדל ככל שהקרב התקדם והסתבך, והציוד הרפואי שעמד לרשותם לא הספיק. החובשים החלו לחבוש את הפצועים בציוד רפואי שהיה שייך לכוח העיראקי שהגן על המנזר ובחלקי בד וכלי מיטה מחפצי הנזירות. ידיו של החובש הפלוגתי אברהם קלאר היו מגואלות בדם חבריו, ומבין כתמי הדם בצבץ המספר שהוטבע על ידו באושוויץ.

הלוחמים העייפים והמותשים לאחר ליל קרב שבמהלכו לא בא אוכל אל פיהם הושפעו ממראה חבריהם הפצועים ההולכים ומתרבים. כעבור זמן מה נפצע גם בני מרשק. האיש, שמלים היו נשקו העיקרי, נפצע בלסתו ופיו נחבש.

ישיבה גורלית

בשעות הבוקר המאוחרות כינס רעננה ישיבת מפקדים. לאחר שקרא את תמונת הקרב הבין כי המצב מחמיר מרגע לרגע והנפגעים מתרבים. למרות שרבים מהפצועים נחבשו וחזרו להילחם, מספר האנשים שהיו כשירים ללחימה הצטמצם בצורה ניכרת. קלאר דיווח על 14 הרוגים ועל למעלה משמונים פצועים בדרגות פציעה שונות. המפקדים שישבו בחדר ידעו כי הניסיונות להחיש להם תגבורת לא צלחו והעריכו כי יש חשש כבד שלא תגיע תגבורת במהלך היום. הם החלו להעלות תרחישים שונים, ובהם גם האפשרות שלא תהיה ברירה אלא לסגת. השאלה הייתה מה יהיה על הפצועים. רבים מהם לא היו מסוגלים ללכת בכוחות עצמם ולא היה די כוח אדם שיוכל לסחוב בעת נסיגה את כל הפצועים. היו מי שחשבו כי לחימה עד טיפת הדם האחרונה היא הדבר הנכון, אחרים התלבטו האם כבר הגיעו להגדרתו של טבנקין "כמעט בכל מחיר".

דברים אלה היו מעבר ליכולת השתיקה של בני מרשק, ולמרות פציעתו הוא קרע את התחבושת מפיו וכשדם ניגר מפצעו הפתוח נזף בלוחמים על הלך הרוח המנוגד לדרך הפלמ"ח. מרשק דחה בלהט את רעיון הנסיגה. "הגשם שיורד עלינו יורד גם על האויב", ציטט את אחת מסיסמאות הצבא האדום. כשקשה לנו קשה גם לו. צריך לכופף את ידיו עוד קצת — ולנצח.

הוחלט שבשלב הראשון תצא מתחומי המנזר שיירה קטנה של הפצועים קל. המשימה לבחור את היוצאים הוטלה על אברהם קלאר, ודדו תדרך אותם לקראת היציאה. כאשר יצאה הקבוצה ונעלמה משדה הראייה של מגני המנזר נשמעה אש כבדה שנפתחה לכיוונם ולא חדלה במשך דקות ארוכות. רק מעטים מבין הפצועים האלה הגיעו בשלום אל הכוחות שהמתינו להם בעמק המצלבה.

לקראת הצהריים, כששיעור הנפגעים כבר עמד על כ־75% מהכוח הלוחם, נדרשו המפקדים להכריע האם נסוגים או נשארים. היה ברור כי אם מחליטים להישאר מדובר על לחימה עד הסוף ללא תנאי, וכי אם מחליטים לסגת צריך להתחיל בהכנות מוקדם ככל האפשר כדי למנוע פגיעה בלוחמים נוספים. לאחר דיון קשה ונוקב שערכו המפקדים במנזר ובו לא הצליחו להגיע להכרעה בין הדאגה לחיי חבריהם לבין הרצון לעמוד במשימתם ולהגן על תושבי ירושלים, הם הציגו את הדילמה בפני המג"ד טבנקין בעזרת מכשיר הקשר, וטבנקין הכריע לאחר שקלול כל הנתונים בעד נסיגה.

בשלב זה הגיעה לשיאה הדילמה הקשה: כיצד ניתן יהיה להוציא את הפצועים הרבים בעזרת כוח האדם הבריא המועט שנותר? לנגד עיני הלוחמים עמד הזיכרון הקשה של חללי שיירת הל"ה ומראה חבריהם הפצועים מהקרב שנערך בנבי סמואל כשבוע קודם. היה ברור שלא יאפשרו מצב שבו הפצועים ייפלו בשבי האויב. הניסיון לימד על התעללות קשה בפצועים ובגופות ההרוגים.

המצפון נדרש להכריע בין סיכון כלל הלוחמים הנסוגים לבין השארת הפצועים במנזר. בלית ברירה הוחלט כי כל המסוגלים ללכת בכוחות עצמם יצאו מהמנזר, הפצועים קל יפונו על אלונקות שיינשאו כל אחת על ידי שני לוחמים, ולוחמים נוספים יהוו כוח חיפוי. על הפצועים קשה וההרוגים נגזר להישאר במנזר. כדי שאלה לא ייפלו בשבי האויב הוחלט שהמפקדים שיישארו אחרונים במנזר יפוצצו אותו על יושביו וכך יהרגו את חבריהם במו ידיהם.

ההכרעה בין מוות לחיים — מי ייסוג ומי יישאר במנזר וסופו נגזר — ניתנה בידי החובש הבכיר אברהם קלאר. מי ששנים ספורות קודם לכן חווה על בשרו את אימת הסלקציה בשערי אושוויץ נאלץ לבחור מבין חבריו הלוחמים מי לחיים ומי למוות.

ניצחון מפתיע

ההכנות הקדחתניות לנסיגה ולפיצוץ חדר הפצועים החלו. מתחת למזרני הפצועים הוטמן חומר נפץ, וזה חובר לפתיל שנועד להפעילו מחוץ לחדר. לקראת השעה שתיים בצהריים היה הכוח מוכן ליציאה ולביצוע הפיצוץ, אך כשהחיילים כבר עמדו לצאת לדרך נשמע בקשר קולו של המג"ד טבנקין שהודיע על ביטול הנסיגה.

דבריו של בני מרשק על הגשם המרטיב את שני הצדדים הוכיחו את עצמם: בשעה שלוחמי הפלמ"ח חשו שמצבם אבוד, גם מצבו של הכוח הערבי התוקף היה בכי רע. הערבים ספגו נפגעים רבים מאש לוחמי הפלמ"ח שהיו מבוצרים היטב במבנה החסון של המנזר. הכוח התוקף ציפה לתגבורת, ושיירת תגבורת ערבית אכן נשלחה מחברון לקטמון. שיירה נוספת יצאה מירושלים כדי להביא לוחמים מחברון, אולם שתי השיירות נפגעו בדרכן על ידי מארב של אנשי גוש עציון ולא הגיעו ליעדן.

בצהריים החלה רשת ההאזנה של הש"י — שירות המודיעין של ההגנה — לקלוט תקשורת אלחוט בין אנשי קטמון למפקדתם בעיר העתיקה. מקטמון הודיעו כי מפקדם אבו דאיה הסתלק בתואנה שהוא יוצא להביא תגבורת, וכי הם מבקשים תגבורת וגם את התערבות הצבא הבריטי שכן ללא עזרה לא יוכלו להחזיק מעמד. המידע הועבר לידיעת המגנים בשעה שתיים. במקביל נצפתה נסיגה של לוחמים ערבים מהשכונה, וגם על כך הועברה הודעה לכוח שבמנזר. טבנקין הורה לתפוס מחדש את העמדות ולהגביר את האש, ואילו האש הערבית נחלשה בהדרגה עד שפסקה.

בשעה חמש, עדיין תחת אש, הגיעה למנזר פלוגה מגדוד מוריה של חטיבת עציוני של החי"ש והחליפה את אנשי הפלמ"ח, למעט כיתה בפיקודו של דדו שנותרה במקום לצורך חפיפה. המראה של עשרות לוחמי התגבורת היהודים שהוחשו לקטמון גרם לכוח הערבי בשכונה לסגת מחשש שינותק, וגם שארית האוכלוסייה האזרחית נמלטה. שכונת קטמון נפלה בידי יהודי ירושלים.

מאיר שלו כתב בספרו 'יונה ונער', העוסק בין השאר בקרב סן סימון:

"בסוף ניצחנו, אבל זה היה מהניצחונות האלה שהמנצח מופתע יותר מהמפסיד" (עמ' 19).

קרב סן סימון נחרת עמוק בלב המשתתפים בו. חיילים שהיו בקרבת רפול בעת שהיה מפקד אוגדה בקרבות הבלימה הקשים בתחילת מלחמת יום הכיפורים העידו ששמעו אותו אומר כי שכשקר ורטוב ויורד עליך גשם גם לאויב קר ורטוב ויורד עליו גשם. לימים סיפר כי גם ברגעים הקשים ביותר במלחמת יום הכיפורים לא פנה לרמטכ"ל דדו בבקשה לקבל פקודת נסיגה, כי ידע שהוא יצטט את אותו המשפט בדיוק, המשפט שצרב בנפשם בני מרשק באותו לילה גורלי במנזר סן סימון. ואכן, בעדותו בוועדת אגרנט שהוקמה כדי לבדוק את ההתנהלות במלחמת יום הכיפורים אמר דדו:

"אני למדתי את החיים שלי במלחמות קודמות. תמיד כשקשה לך, קשה גם לאויב, ורק מי שמחזיק מעמד במצב קשה קצת יותר, שובר את השני" (רונן ברגמן וגיל מלצר, 'מלחמת יום כיפור — זמן אמת', עמ' 134(

קרב סן סימון היה אירוע מכונן עבור הלוחמים שהשתתפו בו, ורבים מהם הפכו למפקדים בכירים בצה"ל. הקרב היה לאחד המיתוסים שהשפיעו על רוח הלחימה של צה"ל ודורות של חיילים ומפקדים התחנכו לאורו. בקרב על המנזר נהרגו 18 לוחמים. באנדרטה המוצבת לזכרם בגן הסמוך נכתב: "כאן עזבום החיים ולא עזבם אומץ הלב".

The post הקרב על הגבעה appeared first on סגולה.

קרב קרני חיטין הוא אחד הקרבות הידועים והגורליים בתולדות ארץ ישראל. הבעיה היא שלא ברור בצד של מי אנחנו. הבחירה היא בין הנוצרים הצלבנים שכבשו את ארצנו לבין המוסלמים האיוּבִּים שכבשו את ארצנו. בתוך קלחת הקרב הנורא הזה לפחות אי אפשר להאשים אותנו — דבר נדיר ביותר במזרח התיכון, ובתולדות העם היהודי בכלל.

מאז הכיבוש הרומי ההיסטוריה הארץ ישראלית לא הייתה מגוונת במיוחד. בהתחלה היו כאן נוצרים ביזנטים, אחר כך מוסלמים, אחר כך נוצרים צלבנים, אחר כך שוב מוסלמים, לקראת הסוף הגיעו נוצרים בריטים, ורק ממש בסוף הגענו אנחנו. במהלך 1,600 שנות הפינג פונג האלה היה פרק זמן קצר והפכפך שבו הארץ לא ידעה להגיד אם היא נוצרית או מוסלמית.

,

הג‘יהאד הראשון בציון

זה קרה בסוף המאה ה־12, כשצלאח א־דין החליט לעשות היסטוריה ולחסל אחת ולתמיד את הממלכה הצלבנית שעמדה לחגוג מאה שנות שלטון. עד אז נמנעו המוסלמים מלהתחכך יותר מדי בצלבנים, שכן האחרונים נודעו בעוצמתם הצבאית וביכולתם הייחודית במזרח התיכון להתבצר במצודות ולעמוד בכל מצור. הנוצרים יושבי הארץ והמוסלמים שמעבר לגבול הצליחו להסתדר איכשהו ואף חתמו על הסכמי שלום ארוכי טווח, אבל התרופפות השלטון הצלבני והתככים סביב הכס הנחשק של מלך ירושלים הפכו את הנוצרים לפגיעים במיוחד. המלך התקשה לנהל את הממלכה ואבירים שונים הרשו לעצמם לעשות ככל העולה על רוחם.

בלט במיוחד נסיך עבר הירדן השחצן והמופרע, אציל אשפתות בשם רֵנוֹ משַׁטְיוֹן, שהחזיק באורוותיו עשרות סוסים מדגם רנו ועלה לגדולה לאחר שנישא לקרובתו של המלך. הבחור היה פגע רע, בריון נטול רסן שערך מסעות שוד קטלניים ותקף שוב ושוב שיירות של עולי רגל מוסלמים שעברו בשטחו בדרכן למכה. לא עזרו איומיו של מלך ירושלים שהיה חתום על הסכם שלום והורה לו להחזיר את השלל. אדרבה, כטוב לבו בכסף ניסה רנו לכבוש אפילו את מכה ומדינה, מה שהביא את צלאח א־דין, השליט הכורדי שמשל ממצרים ועד סוריה, לקצה גבול הסבלנות.

תכנית חיסולה של הממלכה הצלבנית, כולל נקמה אכזרית במיוחד ברנו משטיון, נרקמה במשך זמן רב וכללה גיוס נרחב של מתנדבים מרחבי המזרח התיכון למלחמה נגד הכופרים הנוצרים. ככל הידוע הייתה זו הפעם הראשונה שבה מלחמה על ארץ ישראל הוכרזה כמלחמת ג‘יהאד, ובזכות הכרזה זו הצליח צלאח א־דין לגייס לא פחות מעשרת אלפים פרשים ומספר דומה של רגלים ומשרתים שהיו מוכנים למות או לכבוש את ההר. התכנית הייתה פשוטה אך מתוחכמת: המוסלמים יפתו את הצלבנים לצאת ממבצריהם הבלתי ניתנים לחדירה, ואז יתקפו אותם בשדה הפתוח שבו למוסלמים יש יתרונות אחדים, ובהם יכולת תנועה זריזה על סוסים ערביים ומדי צבא קלילים בהרבה מהשריון הצלבני הכבד.

נוגס בפיתיון

שעת השין הגיעה בראשית 1187, כאשר צבאו הענק של צלאח א־דין פשט על אדמות רנו משטיון בעבר הירדן, הרס ובזז את התוצרת החקלאית וחיסל מכל הבא ליד ולחרב. רנו רתח מזעם אבל הבין את הטריק ולא התפתה לצאת ממצודתו. המוסלמים התבלבלו לרגע אך צלאח א־דין הציג את התוצאה כניצחון מזהיר על ‘הנוצרי המסתתר‘ וכך הצליח לגייס עוד ועוד גדודי מתנדבים שזרמו אליו מסוריה וממצרים. שלושה חודשים תמימים עשו המוסלמים בנחלותיו של רנו משטיון כבתוך שלהם, עד שהחליטו להתקדם הלאה והטילו מצור על העיר טבריה. לאחר שהעיר נכבשה וגדודיו של צלאח א־דין החלו לפלוש פנימה לתוך ארץ ישראל הייתה הממלכה הצלבנית כמרקחה.

בראשית יולי 1187 התכנסה הנהגת הצלבנים — המלך, אבירי החצר הבכירים ומיטב קציני הצבא — למועצת מלחמה דחופה במצודה בציפורי. לא היה כמעט לוחם כשיר אחד שלא הוזעק למערכה, וכך תוך שלושה ימים התגודדו בציפורי כ־1,200 אבירים מאובזרים היטב עם סוס אציל, חרב מעוררת פלצות ורצון בלתי נשלט להסתער. בנוסף גויסו גם כמעט עשרת אלפים חיילים רגלים ועוד מספר לא ידוע של פרשים קלים בעלי כידוני הטלה וקשתות. כל זה אומר שעם כל הכבוד לצלאח א־דין ולג‘יהאד, מול צבא כזה לא היה לו סיכוי ממשי לשרוד עם חבורת המתנדבים הבלתי מאומנת שלו. זה הזמן לספק ספוילר קטן ולומר שכבר הוכח כי בארץ ישראל הכרעה בעימות של “מעטים מול רבים“ ו“חלשים מול גיבורים“ אינה צפויה מראש. בחכמה שלאחר מעשה גם נוכל לומר כי טוב היו עושים הצלבנים לו נשארו במצודה בציפורי. מעבר להגנה שסיפק המבצר, היה להם שם גם שפע של מים ממעיינות סמוכים, ואם צלאח א־דין היה מחליט לתקוף אותם בציפורי היה עליו לצלוח כמעט ארבעים קילומטרים מייגעים מטבריה עם בדל מעיין בדרך שלא היה מספיק לו ולצבאו בימי הקיץ הלוהטים ההם. הצלבנים כבר ראו פעמים אחדות בעבר מה קורה לתנופת הלחימה של צבאות מוסלמיים מאולתרים המעבירים את הזמן במשחקי שש בש משעממים מול חומות בצורות — שבועות אחדים כאלה והחבר‘ה מתפזרים איש איש לעיסוקו ולאוהלו. סבלנות, זה כל מה שנדרש מהם, אבל הצלבנים היו עצבנים, ואפשר גם שרנו משטיון — שהצליח לחמוק ממצודתו ולהצטרף לקבינט שבציפורי — היה בין הדוחקים לצאת להגנת טבריה ולנקום במוסלמים.

מה בדיוק קרה שם? איש לא ידע לעולם. באיזה תוואי הלכו הצלבנים ובאיזה שלב החלו פרשים קלים של הצבא המוסלמי לצלוף עליהם — אלה ייוותרו חידה לנצח. דבר אחד ברור: בצהרי השלושה ביולי, תחת שמש לוהטת, במרחק 18 קילומטר מציפורי ועוד מרחק דומה עד טבריה, הבינו הצלבנים שהם בצרות צרורות. מלאי המים אזל, הסוסים הצמאים הפכו עצבניים וסרבניים, וצליפות הקשתים המוסלמים הפילו בהם חללים בזה אחר זה. הערכה מחודשת של המצב הביאה להחלטה לזנוח את התוואי המהיר לטבריה ולפנות מעט צפונה כדי להגיע למעיינות ולבורות המים המלאים שליד כפר חיטין, מרחק שמונה קילומטרים מראש הטור. המוסלמים לא התכוונו לעשות להם חיים קלים וזינבו ללא רחם בנחשלים מאחור. בלית ברֵרה נאלצו הצלבנים לעצור עם רדת החשכה לחניית לילה מבלי שלגמו ולו טיפה אחת של מים. המוסלמים יצאו בינתיים לאפטר, שתו והתרחצו במעיינות שבסביבה וחיכו בצחצוח חרבות ליום המחרת.

ללא רחמים

הקרב היה אכזרי, ולכן נחסוך מכם, קוראינו העדינים, את התיאור המדויק. נספר רק כי הצלבנים עוד הספיקו עם שחר להתקדם קילומטרים אחדים לכיוון המעיינות, עד שנבלמו בתחתיתו של הר געש כבוי ונמוך בעל מראה מוזר ובראשו שתי קרניים שנודע בשם ‘קרני חיטין‘. המוסלמים שהקיפו אותם מלמעלה הציתו בצהלה את שדות הקוצים שמסביב, כך שהחום הבלתי נסבל והעשן הנורא החניקו כמעט לגמרי את הצלבנים המיובשים. הצבא הצלבני החל להתפרק, ואפילו המלך לא הצליח לשכנע את החיילים הנפוצים לכל עבר לשוב ולהגן על הסוסים מפני חצי התוקפים המוסלמים. האבירים נלחמו בעוז למרגלות הקרן הצפונית של קרני חיטין, אבל בתנאים שנוצרו לא היה להם סיכוי.

השורה התחתונה היא שרוב הצבא הצלבני שהשתתף בקרב קרני חיטין הושמד באכזריות, ואתו כמעט כל האצולה הבכירה שניהלה את הממלכה. האבירים שנכנעו לבסוף מרוב תשישות וצימאון הוצאו מיד להורג, למעט אלה שזכו לרחמיו של צלאח א־דין ונשלחו לשוק העבדים בדמשק. המלך נלקח בשבי, ולמזלו הטוב שוחרר בעסקת חליפין כשנה אחר כך. מזלו של רנו משטיון היה, איך לומר, קצת פחות מוצלח, והוא זכה לטיפול אישי מסור מידי צלאח א־דין שעשה בו מעשה דאעש וערף את ראשו בהנאה מרובה.

הגיוס המקיף לקרב הגורלי, שכלל את רוב החיילים בממלכת הצלבנים, הותיר את הארץ ללא הגנה, ובזכות עובדה זו הצליח צלאח א־דין להפיל את מבצרי הצלבנים בזה אחר זה. תוך פחות משלושה חודשים הגשים צלאח א־דין את חלום הג‘יהאד ונכנס בראש צבאו לירושלים. מעשה זה אמנם הצית מסע צלב חדש שיצא מאירופה והצלבנים חזרו וכבשו רצועת חוף ארוכה בארץ ישראל, אך הם לא הצליחו מעולם לשקם את ממלכת ירושלים שנפלה. כעבור כמעט מאה שנה, ב־1291, גורש אחרון הצלבנים מהארץ והיא עברה לידיים מוסלמיות למשך מאות שנים.

הר קרני חיטין הירוק לא משקף היום דבר מהדרמה הגורלית והעקובה מדם שהתרחשה למרגלותיו, ומי שמטייל בגן הלאומי שהוקם במקום במרחשוון תשס“ח (2007) צריך הרבה דמיון כדי להבין איך במקום כה שקט ופסטורלי הוכרע באכזריות גורלה של ממלכת ירושלים הצלבנית. מי שרוצה להבין יותר מה קרה שם, ואבירים מזיעים בשריון אמיתי כבד עושים לו את זה, מוזמן לקרני חיטין לפסטיבל האבירים הבינלאומי המתקיים בשנים האחרונות מדי קיץ. בפסטיבל משוחזר הקרב ההיסטורי, אבל אל דאגה — בלי קטשופ ובעידון מסוים של סיומו האכזרי.

אז והיום

קרב קרני חיטין ממשיך להלהיב את דמיונם של חובבי היסטוריה ברחבי העולם. בשנים האחרונות מתאספים אחדים מהם, חברי 'ממלכת ירושלים', כדי לשחזר את הקרבות. חברי המועדון, משוגעים לדבר, מגיעים לישראל כבר שבע שנים בראשית יולי, ומצטרפים לחבריהם בישראל כדי לשחזר את הקרבות.

תוצאות הקרב בכל קיץ נותרים כפי שהיו לפני 800 שנה: ניצחון לצלאח א-דין ולחילותיו. אבל המשתתפים עוברים חוויה משמעותית.

עוד על האירוע – בגיליון 'סגולה' 98!

לאחרונה הסתיימה עונת חפירות נוספת באזור קרני חיטין, ובה נתגלו ממצאים חדשים במסגרת הפרויקט הארכיאולוגי של מרחב חיטין. פרויקט זה זורה אור על האירועים הרי-הגורל של המאה ה-12 במאבק בין הצלבנים לחילות המוסלמיים, מאבק שהמשיך להדהד עוד דורות רבים לאחר מכן.

The post מפלה בין הקרניים appeared first on סגולה.