כשנוסעים בכביש הרעוע בין אילת לטאבה ומביטים באלפי המכוניות המיובאות העומדות בסדר מופתי בנמל אילת, הלב מתרחב ונהיה קצת נעים בגב כשמגלים איך הפכנו למעצמה ימית קטנה במזרח התיכון. נכון, אנחנו מדינה דלה בנפט ובעלת מותניים צרים באופן מביך בין אשקלון לעין גדי, אבל אין עוד מדינה כמונו בשכונה שיכולה להציע מסע מחוף לחוף הכולל קפיצה לכנרת, שיט בים התיכון, בוץ טבעי בים המלח וצלילה בים סוף. לא פלא שהשכנות קצת מקנאות. אחיזתנו בנמל אילת מאז כיבוש אום רשרש במלחמת העצמאות הרגיזה כל כך את המצרים עד שהם סגרו בפנינו את מצרי טיראן ב־1956 והביאו על ראשם את מבצע קדש. בהמשך ניסו שוב המצרים את התרגיל ונתקלו במלחמת ששת הימים, כי מה לעשות, אנחנו אוהבים את נמל אילת שלנו פתוח למסחר בינלאומי.

נמל חדש ישן

רוב הישראלים מכירים את אילת מהצד הקולינרי, שלא לומר הגסטרונומי, בחדרי האוכל של מלונות העיר, אך כדאי לדעת כי עיקר גאוותה של אילת הוא הנמל שלה. אם תציצו באתר הרשמי של החברה הממשלתית 'חברת נמל אילת' תקבל את פניכם הסיסמה המעניינת ״הכי קרוב למזרח הרחוק״. רגע לפני שאתם שוקעים בחלומות בהקיץ על סושי ופריחת הדובדבן, דפדפו לפרק ההיסטורי באתר ותגלו כי כבר בראשית שנות החמישים שטו אניות בשמחה לכיוון חופי אילת, אך בצר להן גילו שהנמל לא מציע להן כל מתקני עגינה. האניות המאוכזבות נאלצו להעביר את סחורותיהן בלב ים לסירות קטנות, עד שב־1955 החלה הקמתו של נמל אילת הראשון, הוא 'הנמל הישן'. נמל זה, כך על פי האתר, שימש כנמל הראשי של אילת במשך שנים ספורות בלבד, שכן 'הנמל החדש' נחנך במקומו הנוכחי ב־1965.

הלב קצת נחמץ על כך שבסקירה היסטורית זו, וגם באתר הרשמי של עיריית אילת, לא מובאת ולו ברמז הדרמה הגדולה שהביאה לחנוכתו של נמל אילת כבר ב־1950. הסיפור הנפלא הזה נעדר למעשה לגמרי מהרשת, למעט אזכור קל בחוברת שהנפיקה עיריית אילת לקראת חידון שנערך במלאות לעיר מספר עגול ויפה – ״יום אילת תשס״ו – 59 שנים״. לא נותר לנו אלא לגייס את עיתוני ישראל מתמוז תש״י (1950) שדיווחו בהתרגשות בעמודי השער על האנייה לוצ'יה האיטלקית שהגיעה אלינו מחופי עַדן שבתימן וחנכה את נמלנו הדרומי. שם האנייה היה בכלל 'לוּצֶ'ה' (Luce), והוא הוחלף מיד עם עגינתה באילת בשם הסמלי 'אופיר', אבל זה לא באמת חשוב. מה שחשוב הוא המטען שהיה על סיפונה. מדובר באלפי ספרי קודש, ובהם מאות ספרי תורה, שנשמרו במשך שנים בבתי הכנסת של יהודי תימן, עד שהיהודים עשו דרכם ארצה במטוסים. מה הביא את כל הטוב הזה אל אנייה איטלקית דווקא? מדווח כתבנו בעיתון על המשמר:

אוצר זה הלך ונצטבר במחנה המעבר של הג'וינט בעַדן. המשלוח סודר בדרך הים והאנייה שנשכרה לשם כך הביאה את המטען לחוף אילת ביום ד'. כל שיירה ושיירה של עולים תימנים שהגיעה למחנה מאיזו פינה בתימן הביאה עמה, נוסף על המטען הפרטי, גם את ספרי הקודש מתוך בתי הכנסת שנסגרו. לא הייתה כל אפשרות לשלוח את אוצר הגווילים והספרים לארץ 'על כנפי נשרים', כי המטען הכבד הזה היה תופס את מקומם של אנשים חיים. לבסוף הוחלט לסדר את המשלוח בדרך הים (״אניה עם מטען מעדן הגיעה לאילת״, 'על המשמר', י' בתמוז תש״י, 25.6.1950, עמ' 1).

הסיפור נשמע לכאורה פשוט – משלוח ימי במקום משלוח אווירי – אך יש לזכור כי ב־1950 טרם הוסדר מעמד המים הטריטוריאליים של ישראל בים סוף. פקחים בריטים עוינים פטרלו בין הגלים, ומעבר האוצרות של יהודי תימן בנתיבים בלתי ידידותיים בעליל הצריך משנה זהירות. בדיוק לשם כך נשכרה אנייה שהפליגה תחת דגל איטלקי והייתה רעועה מספיק כדי לא למשוך תשומת לב. בין ספניה הכהים מאפריקה הוסתר שליח הג'וינט הלבנבן מרדכי לפידות, ותפקידו היה לפקח על העניינים, ובעיקר על רב החובל האיטלקי צ'יאסו שהיה בגילופין רוב הדרך.

הפלגה מורטת עצבים

הפלגה ממוצעת מחוף עדן לאילת ארכה אז כעשרה ימים, אולם לוצ'ה התנהגה כספינת משא ולכן עגנה בסבלנות בנמלי מסחר אחדים בדרך. המסע אמור היה להסתיים באילת כעבור שבועיים וחצי, אך ביום המיוחל לא נראה אפילו קצה תורן באופק. הממתינים קצרי הרוח – ובהם מושל אילת אברהם זכאי, פעיל העדה התימנית בארץ ישראל ישעיהו שרעבי, לימים יו״ר הכנסת, ועיתונאים מקורבים לצלחת שהובאו בסוד העניינים – לא ידעו את נפשם מרוב דאגה. בירור מבוהל העלה כי הספינה התעכבה בשל סערה פתאומית בים סוף, וטקס חנוכת הנמל נדחה ביום. גם למחרת בוששה האנייה להגיע, הפעם בשל מנוע מקולקל, וכעבור יום נוסף אזל הדלק, מה שהצריך סיוע של ספינת תובלה. המנוע הישן של לוצ'ה התקלקל שוב ושוב, ובהמשך כמעט התחולל אסון כאשר האנייה המקרטעת עלתה על שרטון. שיא השיאים של התלאות תואר מפיו של רב החובל צ'יאסו בעיתון מעריב:

רגע דרמטי אחרי נסיעה ארוכה רבת מתיחות היה כאשר התקרבנו למפרץ עקבה. אניית המשחית הבריטית העוגנת בעקבה אותתה לנו להתקרב אליה אבל … לא שמנו לב לאיתות. משכנו בכתפינו והמשכנו ישר לאילת (״קברניט 'אופיר' על מסע ההרפתקאות לאילת״, 'מעריב', י' בתמוז תש״י, 25.6.1950, עמ' 1).

ארבעים יום וארבעים לילה, ממש כמו באגדות, נמשכה ההפלגה מורטת העצבים של לוצ'ה בים סוף עד שזכתה להגיע לאילת. כתבי מעריב הנרגשים שירדו לאילת יומיים אחר כך כדי לבדוק את השטח מקרוב דיווחו על שראו:

כשהגענו ביום ו' לאילת הייתה האנייה נושא השיחות הראשי בחוף המקסים. חלוצי וחיילי אילת היו אחוזים שוב רגש של כיבוש בראשית, הפעם כיבוש ים אילת (שם, עמ' 4).

פריקה חובבנית

כל מי שמדמיין בשלב זה של הסיפור פריקה מסודרת של המטען היקר באמצעות מנופים, מלגזות וצוות מיומן, מוזמן לדמיין שוב, שכן הפריקה נעשתה באופן חובבני בלב ים, בשיתוף פעולה הזוי של צוות האנייה האפריקני ואנשי חיל הים:

הפריקה מתנהלת בעצלתיים, כי הסידורים במזח הם פרימיטיביים. הצוות הכושי מעביר את המטען לאנשי חיל הים, והם מעבירים המטען בסירות לחוף. הארגזים והשקים רשומים על שמות ראשי הקהל והרבנים של הקהילות אליהן השתייכו ספרי התורה, ספרי הקודש, הסידורים ותשמישי הקדושה (שם).

מכל העיתונאים שסיקרו את המבצע, הנרגש ביותר היה ד״ר עזריאל קרליבך, מייסדו המיתולוגי של עיתון מעריב. ברשימה מתלהבת שכותרתה ״לא תסולא בכתם אופיר״ השתפך קרליבך על משמעות חנוכתו של נמל אילת:

בואו ונצלם היטב את רב החובל האיטלקי הזה, מר צ'יאסו, אשר הוביל את האנייה 'אופיר' מעדן אילתה, ואת דמותם של הכושים האלמונים הללו ננציח, הפורקים עתה את מטענם אל חולות עציון גבר … הם כמובן אינם יודעים ואינם מעריכים, אבל פעם ייכתבו ספרים רבים שיתחילו בהם, בסבלים השחורים המסכנים, המקבלים שלושה שילינגים שכר יום עבודתם, כניסתם להיסטוריה … אחרי כן, כמקובל, תקפוץ ההיסטוריה אל פרקים הרבה יותר מזהירים ואדירים … אל פרק גידולה של מדינת הפלא הזאת, שהתייצבה לפתע על מפתנה של קדמת אסיה ושלחה שלוחותיה אל קצה ים סוף … על התמיהה שעברה בכל הארצות השכנות כאשר ראו את המחזה הנפלא הזה – אומה פזיזה שרק לפני שנה בערך הגיעה לאילת וכבר מנסה לחבוק זרועות עולם ('מעריב', י״א בתמוז תש״י, 26.6.1950, עמ' 4).

קרליבך הנפעם לא היסס להשוות את 'אופיר' שלנו למייפלאוור האנגלית וטען בלהט שעתה, עם הקמת נמל אילת, ״ישראל מסומנת בראש פרשת דרכי עולם״ (שם). צחוק הגורל הוא ש״דמותם של הכושים האלמונים״ נשארה אלמונית מתמיד. אף ספר ואפילו ספרון לא התחיל בהם, ורשת האינטרנט מתעלמת מהם לחלוטין. מה שמטריד יותר הוא גורל המטען יקר הערך שהיה על סיפון האנייה שסופו מי ישורנו. חוקר תולדות ארץ ישראל ד״ר מרדכי נאור, שבדק את הנושא מקרוב, כתב:

סופו של הסיפור לוט בערפל במידה מסוימת. מטענם של העולים מתימן וספרי התורה נח באילת זמן מה, אולי אפילו זמן ניכר. בעיתונים של יולי 1950 הופיעו כמה ידיעות בנושא, תוך ציון העובדה שהארגזים נמצאים במצב של התפרקות על כל המשתמע מכך. לאחר מכן הועבר המטען לנמל יפו, ולשם הוזמנו הבעלים השונים. כשבאו עשרות ומאות עולי תימן למקום חשכו עיניהם: מקצת הארגזים התפרקו, חבילות התגוללו בשטח וכמעט כל הסימנים נמחקו או דהו. נשמעו טענות כי חלק מהמטענים אבד או נגנב, לרבות ספרי תורה ותשמישי קדושה (מרדכי נאור, 'עוד מסיפורי ארץ אהבתי', עמ' 199).

תעלומת מטען האנייה לוצ'ה, היא אופיר, לא נפתרה מעולם (ראו מסגרת). האנייה האיטלקית הרעועה הפליגה חזרה לים, ומלחיה נרדמו כולם עוד לפני שערכו סיבוב קניות בלי מע״מ או ביקרו במצפה התת ימי. מזל שהנמל האילתי תפס מאז את עצמו בידיים והוא מספק לנו מדי פעם שניות אחדות של התרחבות הלב ונעים בגב. מגיע לנו, לא?

מה קרה למטען האנייה אופיר?

תחקיר חדשות 10 שנערך באדר תשס״ג (2003) צבע את השתלשלות האירועים שהתרחשו בנמל אילת בתמוז תש״י (1950) בגוונים עזים ביותר. מהתחקיר עולה לכאורה כי ספרי הקודש ותשמישי הקדושה של יהודי תימן שנפרקו בנמל אילת לא הגיעו מעולם למחסן בנמל יפו, אלא נגזלו עוד קודם לכן ונמכרו. 'השרפה המצערת' שפרצה במחסן ב־1951 לעיני העולים וכילתה את כל תכולתו הייתה, כך על פי התחקיר, מסך עשן למה שקרה באמת. התחקיר עורר מהומה רבתי ואף גרם לחבר הכנסת יחיאל חזן לשגר מכתב בהול ליו״ר הכנסת דאז והנשיא דהיום ראובן ריבלין, ובו הצעה לסדר היום ״בדבר הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית בעניין גנבת אוצרות עולי תימן״. במכתב טען חזן:

קיימים פרסומים המעלים חשש שחפצי העולים, שכללו כתבי יד נדירים, רוכזו בהוראת הסוכנות בארגזים והיו אמורים להישלח לאילת, וכאילו לגורמים שונים היה עניין רב ברכישת החפצים יקרי הערך הללו לשם מכוני מחקר וכדומה … יש לבדוק … מה אירע בדיוק, האם הוצג בפני העולים מצג שקרי מכוון מתוך ראיית אינטרסים זרים, האם היו מעורבים בפרשה גורמים רשמיים, האם עולי תימן קיבלו פיצוי כלשהו שווה ערך וכדומה (מכתב ח״כ יחיאל חזן ליו״ר הכנסת, י״ט באדר שני תשס״ג, 23.3.03, ארכיון הכנסת).

The post אוצרות בנמל הדרומי appeared first on סגולה.

מרשים וייחודי

אניית הסוחר הגדולה שייטה לאורך חופי הים התיכון מלאה בדגן שיובא ממצרים. היעד שלה היה שוקי התבואה של רומא, אולם בדרך ביקש רב החובל היווני לאשש את השמועות שהגיעו לאוזניו על נמל חדש וגדול שנבנה לחוף ממלכת יהודה. כבר מרחוק הפעים הנמל האדיר את רב החובל שהכיר היטב את קו החוף וידע שלא היה במקום מפרץ טבעי לבנות בו נמל. כשהתקרבה ספינתו ועגנה בנמל התברר לו עד כמה הוא מרשים: ספינתו עגנה לצד ספינות רבות אחרות באופן שבו ניתן היה לפרוק את הסחורה מכולן בבת אחת. מתקני הנמל המשוכללים העניקו לספינות ולצוותן את השירות הטוב ביותר האפשרי, ומאחור, בעיר החדשה שנגלתה על קו החוף, נראו תאטרון ובתי שעשועים ומסחר. כדאי לתת לצוות יום או יומיים של מנוחה ופורקן בעיר הנחמדה הזו, חשב לעצמו רב החובל, ואולי אפילו יימצא במקום סוחר שייתן לו מחיר טוב עבור הדגן שבבטן הספינה. כן, העיר החדשה שגילה — קיסריה שמה — הצדיקה את הסיפורים ששמע עליה.

זהו כמובן סיפור דמיוני, אולם ייתכן שאירוע דומה לו קרה בראשית ימיה של קיסריה. מתי נבנה הנמל הגדול של קיסריה, מהו הרקע לבנייתו ומדוע חרב לפתע זמן לא רב אחר כך?

הנמל של המלך

ראשיתה של קיסריה בתקופה ההלניסטית. במאה השלישית לפסה"נ הייתה בה תחנת מסחר צידונית שנקראה על שם עבד עשתרת מלך צידון. במקורות העבריים נקראה העיר מגדל שרשן או מגדל שר, ואילו היוונים השתמשו בצורה מגדל סטרטון. מהארכיון של זנון, פקיד מצרי שסייר בסאזור באמצע המאה השלישית לפסה"נ וממקורות הלניסטיים אחרים ידוע כי היישוב היה מוקף חומה וכי היה לו מעגן סגור ומוגן ונמל נוסף בחלקו הצפוני. היישוב נכבש על ידי אלכסנדר ינאי ב־90 לפסה"נ ומגדל סטרטון נותרה בשלטון יהודי עד שהרומאים השתלטו על הארץ ב־63 לפסה"נ והעניקו ליישוב מעמד של עיר חופשית.

את המפנה בתולדותיה של קיסריה הביא המלך הורדוס. הוא בנה במקום עיר חדשה על פי תכנית מותווית מראש בדגם של מטרופולין רומי גדול והשתמש בכל כללי האסתטיקה שהיו מקובלים בתקופתו. הורדוס בנה בעיר מתקני שעשועים, אמפיתאטרון, תאטרון, בתי מרחץ, מקדשים אליליים וגם נמל אדיר.

בניית העיר החלה ב־22 לפסה"נ, וכיוון שהורדוס הציג את הנמל בגאווה בפני ידידו מרקוס אגריפה בעת ביקורו הממלכתי ביהודה ב־15 לפסה"נ נראה כי בנייתו של הנמל הסתיימה ברובה עד אז, והושלמה סופית כחמש שנים אחר כך. הנמל היווה יחידה מנהלית נפרדת מהעיר, היה כפוף לשליטתו הישירה של הורדוס וההכנסות מפעילות המסחר בו זרמו ישירות לקופתו.

דמותו המורכבת של המלך הורדוס (שלט 40־4 לפסה"נ) שנויה במחלוקת, אך יש נושאים שבהם יש הסכמה בין החוקרים: להורדוס היה צורך עמוק להרשים את פטרוניו הרומאים ולהפגין את גדולתו, והוא ניחן בתאוות בצע. עובדות אלה מצאו את ביטוין במפעלי הבנייה הגדולים והמרשימים שלו, אשר לא יכלו להתממש ללא חזון וכריזמה לצד יכולות כלכליות, ארגוניות וניהוליות מרשימות. חלק ניכר מהכנסותיו מקורו בשוד עשירי ירושלים ובראשם ארמון המלכות החשמונאי ומגביית מסים. בשל מעשים אלה גונה הורדוס על ידי היסטוריונים יהודים רבים לאורך הדורות.

מבין מפעלי הבנייה הגדולים של הורדוס ייתכן שהמרשים, המיוחד והמורכב ביותר הוא נמל קיסריה והעיר שסביבו. בניית הנמל יש בה כדי להצביע על העדפותיו האסטרטגיות של הורדוס. זהותו כאדם וכשליט יהודי בעל השכלה הלניסטית רומית וקשרים טובים ברומא מתקשרת ישירות ליחסו המיוחד לים. פתיחותו לעולם הימי הייתה חלק ממדיניות החוץ ונועדה לממש את הקשרים האישיים, הכלכליים והמדיניים שלו. הורדוס קרא לנמל סבסטוס — התרגום היווני של השם אוגוסטוס — ובנה אותו לכבוד מיטיבו הקיסר אוגוסטוס ובחסותו.

זיקתו של הורדוס לרומא היא שאפשרה את בניית הנמל בטכנולוגיות רומיות ובראשן הבנייה באמצעות מלט הידראולי במים, טכניקה שתוארה על ידי מרקוס ויטרוביוס פוליו — מגדולי המהנדסים הרומים בתקופה זו — בספרו ‘על אודות האדריכלות'. יוסף בן מתתיהו סבר כי בניית הנמל הציגה את הורדוס כשליט נבון שהשכיל להבין את נחיצות חסותה של רומי כמפתח לפיתוחה ולשגשוגה של ממלכתו. בניית הנמל המונומנטלי בחומרים מיובאים ובהוצאות גדולות וחנוכתו המפוארת משקפות את ההשפעה הרבה של רומי ביהודה ואת החותם המדיני והכלכלי שטבעה בה.

עם הפנים לרומא

קשריו של הורדוס עם מרכז השלטון ברומא היו תלויים במידה רבה ביכולתו לשמור על קשר רצוף ומהיר עם רומא, והדרך המהירה ביותר לעשות זאת הייתה דרך הים. יש להניח כי תובנה זו הובילה אותו למסקנה שעליו לבנות נמל בינלאומי עמוק מים שיאפשר עגינה ממושכת ובטוחה בתחומי ממלכתו במשך כל ימות השנה.

הורדוס בנה את קיסריה במחצית השנייה של תקופת שלטונו כחלופה חילונית רב לאומית לירושלים — המרכז העירוני הדתי הראשי של מלכותו. עיר הנמל הגדולה נבנתה בקיסריה בשל מיקומה בחוף הצפוני של הממלכה, המאפשר גישה נוחה לרומא, ובשל סמיכותה לדרך היבשתית החוצה את ארץ ישראל ממזרח למערב. יתרון נוסף היה ריחוקה מריכוזי האוכלוסייה היהודיים הגדולים וקרבתה לאוכלוסייה הפגנית של הר שומרון ופיניקיה.

יוסף בן מתתיהו מספר על מפעל הבנייה הגדול בעיר סמריה (שומרון) — היא סבסטיה — וכורך אותו עם בניית קיסריה כחלק מתכנית אסטרטגית: הערים קיסריה וסבסטיה והמושבה הצבאית גבע פרשים בשוליו הדרומיים של עמק יזרעאל נועדו ליצור רצועת חיץ ביטחונית שתפריד בין הגליל שהיה מעוז בולט של מתנגדי הורדוס ומתנגדי רומא לבין יהודה.

בניית קיסריה והנמל שלצדה הייתה מופת מייצג לכל בנייתו של הורדוס. הוא השקיע במלאכה את מרב מאמציו שכן המקום נועד להרשים את הבאים בשערי הארץ מהים ומהיבשה ולשמש חלון ראווה לממלכתו:

הוא בחר לו על שפת הים עיר אחת אובדת ושמה מגדל סטרטון, כי הייתה יפת נוף וראויה להתכבד, ובנה מחדש את כולה אבנים לבנות וקישט אותה בארמון מלכים נהדר ובו הראה לכל את תכונת רוחו הגדולה (תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים א', כ"א, ה').

בנייה לפי הספר

בניית נמל מלאכותי גדול ממדים בחוף שאין לו מפרץ טבעי, בים פתוח העשוי להשתנות ממצב רגוע לסוער תוך שעות ספורות, היא מלאכה קשה ביותר שהצריכה היערכות נרחבת: כוח אדם גדול ומקצועי, כלי שיט ומתקנים לחפירה בים, סירות להובלת חומרי הבנייה ולהצבתם בקרקעית הים, סירות גוררות, ספינות מטען להבאת חומרי גלם שונים מרחבי הים התיכון, ארגון מערך פריקה של המטענים, שטחי אחסון ואגירה ועוד. תכנון מפורט ומתוזמן של כל המרכיבים בפרויקט הנדסי זה הצריך מערך לוגיסטי עצום ומעגן או נמל תפעולי שממנו יכלו כלי השיט השונים להפליג בבטחה כדי לבנות את שוברי הגלים, הרציפים והמזחים.

הנחיותיו של המהנדס ויטרוביוס שימשו השראה להורדוס ולמהנדסיו בתכנון הנמל ובהתאמתו לסביבה הגאוגרפית של קיסריה:

אם אין בנמצא נמל בעל נתונים טבעיים המתאימים להגנה על אניות מן הים בעת סערה אזי יש לפעול כדלקמן: אם אין בסביבה נהר, אך ניתן למצוא בעבר האחד מעגן, הרי יש להתחיל מן העבר השני באמצעות קירות או מזח וכך ייווצר הנמל הסגור. קירות שיש לבנותם מתחת לפני המים יש לבנותם בדרך הבאה: יש להשתמש באבקה שמוצאה מן האזור המשתרע מקומה ועד הכף של מינרווה ולערבבה בטיט ביחס של שניים לאחד. לאחר מכן, במקום שהוגדר לכך מלכתחילה, יש להוריד אל המים תבנית סכירה שצדדיה עשויים כלונסאות עץ אלון עם חיזוקי עץ ביניהן ולעגנן שם בחוזקה. לאחר מכן יש לפלס ולפנות את פני השטח בפנים, מתחת למים, וזאת באמצעות כלי עבודה ייעודי. לבסוף יש לצקת מן הערֵבה טיט שהוכן בדרך שתוארה לעיל, עד אשר המרווח הריק שבין הכלונסאות של תבנית הסכירה יתמלא ('על אודות האדריכלות', בתרגומו של רוני רייך, עמ' 128).

יוסף בן מתתיהו שחי במאה הראשונה הוא המקור ההיסטורי הבלעדי המתאר את נמל קיסריה, ואף שלא חזה אישית בבניית הנמל תיאר אותו כפי שנראה בתקופתו. מדבריו אנו למדים על גודל הנמל ועל המאמץ שהושקע בו, וכן על אחדות מהסיבות להקמתו בנקודה זו דווקא:

כי בכל חוף הים בין דור לבין יפו … לא היה נמל לאניות, ועל כן היו כל האניות היורדות בים מארץ הצידונים (פיניקיה) אל מצרים מפליגות בלב הים, כי פחדו מרוח דרומית מערבית, אשר גם בעת נשיבתה בנחת הייתה מכה גלים אדירים אל סלעי החוף ומשברי הגלים היו מרתיחים את מצולת הים למרחקים. אך המלך לא חס על הכסף ועל העמל הרב ברצותו לכבד את אוהביו וכבש את איתני הטבע והקים במקום ההוא נמל גדול מנמל פיריוס ובירכתי הנמל שם מבואות עמוקים לאניות (תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים א', כ"א, ה').

יוסף בן מתתיהו הוסיף פרטים רבים שמהם מתברר עד כמה הבינו בנאי הנמל בהנדסה ימית וידעו לנתח את מצב הים ואת אקלימו וכיצד יישמו ידע זה בבניית הנמל, והכל על פי המלצותיו של ויטרוביוס.

שיטות חדשניות

ממצאי החפירות הארכאולוגיות התת ימיות שנערכו בקיסריה החל מראשית שנות התשעים במשך עשור על ידי משלחת משולבת בראשות פרופ' אבנר רבן מצביעים על דמיון רב בין הממצא הארכאולוגי לבין תיאוריו של יוסף בן מתתיהו. הנמל היה מורכב משלוש ברכות זו לפנים מזו. מתחת לפני הים ניתן לזהות את התוואי של המזח הצפוני ושל המזח הדרומי שסגרו על הברכה החיצונית. המזח הצפוני נמשך ממזרח למערב, אורכו כ־270 מטר ורוחבו כ־60 מטר. המזח הדרומי בנוי בקשת הסוגרת על הנמל מדרום מערב. אורכו כ־600 מטר ורוחבו 80־200 מטר. נראה כי רוחבו המקורי היה כ־70 מטרים, אך בשל מפולות אבנים השתנה רוחבו לאורך השנים. הכניסה אל הנמל, שרוחבה 60־80 מטר, הייתה מכיוון צפון מערב. בצדה המזרחי של תעלת הכניסה לנמל נחשפה מפולת גדולה של אבני גזית השייכת כנראה למבנה גדול שניצב בראש המזח הצפוני. בפינות של אחדות מאבני הגזית נחצבו גומחות רבועות עם שקעים עגולים ולתוכם הוכנס ציר עץ שחובר לשרשרת שסגרה את פתח הנמל. ממצאים אלה תואמים כאמור את תיאורו של יוסף בן מתתיהו:

הורדוס … תחם את היקף הנמל במידה שהספיק לציים גדולים לחנות אל (חוף) היבשה. הוא שיקע אבנים גדולות ביותר לעומק עד עשרים אורגיאיות. ברובן היו אבנים אלה בנות חמישים רגל באורך ולא פחות משמונה עשרה ברוחב ותשע בעובי … שיעור [רוחב] המזח שנבנה בים היה מאתיים רגל. מחציתו מכוונת הייתה נגד זרם הנחשולים, להדוף את הגל המתנפץ שם תמיד, לפיכך נקרא (המקום) שובר גלים. את השאר הקיפה חומת אבן מחולקת על ידי מגדלים שהגדול שבהם נקרא דרוּסוּס, מבנה יפה מאוד שקיבל את כינויו של דרוסוס, בנו החורג של קיסר שמת בנעוריו. (שם גם) נבנו קמרונים זה ליד זה (ששימשו) אכסניות למלחים. לפני (הקמרונים) האלה הקיף את כל הנמל כזר סביב מקום חנייה רחב, מקום טיול נעים מאוד לחושקים בכך. הכניסה ופי (הנמל) נעשו לרוח הצפון, הנוחה שברוחות. בקצה כל היקף (הנמל) משמאלם של הנכנסים היה מגדל מוצק מאוד … ואילו מימינם היו שתי אבנים גדולות, והן גדולות מן המגדל, זקופות ומחוברות זו לזו. סביב לנמל עמדו זה ליד זה בתים שהיו בנויים אבן חלקה ביותר, ובאמצע הייתה רמה אחת שעליה עמד מקדש קיסר הנשקף ממרחק לנכנסים (לנמל) ופסל אחד של רומי ופסל אחד של קיסר. העיר עצמה קרויה קיסריה והיא זכתה גם לחומר וגם לבנייה יפים ביותר (קדמוניות היהודים ט"ו, 334־339).

משני הצדדים של פתח הנמל נמצאו עדויות למגדלים שהזכיר יוסף בן מתתיהו. סמוך לראש המזח הדרומי נחשפו שני גושי בטון גדולים המתרוממים מקרקעית הים ומנותקים לחלוטין מהמזח. המגדלים ניצבים כ־50 מטר מצפון מערב לפתח הנמל.

בקצה הצפוני של המזח הראשי הסוגר על הנמל ממערב נחשפו תבניות עץ ענקיות ששוקעו בים ויצרו מעין איים מלאכותיים — פלטפורמות בגודל 20X40 מטר ששימשו בסיס לבניית קירותיהן של המסגרת הפנימית והמסגרת החיצונית של המזח. לדעת פרופ' רבן בזכות בסיסים אלה ניתן היה להפעיל שש קבוצות בנייה מקבילות וכך לקצר את משך העבודה לכשליש מהזמן. האיים המלאכותיים הורכבו מרפסודות עץ מלבניות בגודל 7X14 מטר וגובה הדפנות נקבע לפי עומק הים במקום שבו הושקעו. תבניות אלה נבנו בטכניקה זהה לזו שהייתה נהוגה בבניית אניות סוחר גדולות והיו עשויות לוחות מעץ אורן איטלקי ומעץ אשוח מחוזקים בכפיסים, במסמרי עץ ובקורות. הבנאים השיטו את התבניות מאות מטרים מהחוף אל אתר הבנייה של המזח. לתוך התבניות יצקו תערובת של אפר וולקני, טוף, גיר וחרסית. תערובת זו שימשה להכנת בטון ימי מיוחד שהתקשה במגעו עם מי הים המלוחים ונודע בתקופה הרומית בשם ‘פוצולנה'. חלק מהפוצולנה נוצק לקרקעיתן של התבניות עוד בהיותן על החוף, וכך נוספו לתבניות קשיחות ויציבות שאפשרו להשיטן בים. לאחר שנגררו אל אתר הבנייה עוגנו המסגרות אל הקרקעית בארבע פינותיהן באמצעות שרשראות ברזל והושקעו בהדרגה באמצעות תוספת של חומר מילוי. שלב זה היה קריטי ומסובך לביצוע, ומהחפירות עלה כי אחדות מהתבניות סטו ממקומן המתוכנן ושקעו באלכסון. לאחר ששוקעה התבנית ונחה על הקרקעית מילאו אותה הבנאים בפוצולנה עד שוליה. במרוצת השנים התעכלו חלק מהדפנות וגלי הים פוררו את שכבת המילוי האמצעית, וכיום ניתן לעבור בצלילה במעין מנהרות חלולות שכרו זרמי הים בתבניות.

לצד גושי הבטון נמצאו גם מפולות של אבני גזית גדולות שכיסו במקורן את תבניות העץ ושימשו תשתית ורצפה לרציף. במשך השנים פיזרו גלי הים רבות מאבנים אלה על הקרקעית, אבל עדיין ניתן להבחין באבני גזית המונחות בשיטת ‘ראשים' במקום שבו הונחו לראשונה.

הברכה האמצעית של הנמל התיכון הייתה מבוססת בעיקר על התוואי של מפרצון טבעי התחום על ידי משטחים סלעיים מצפון ומדרום. בחלקה הדרומי של ברכה זו נמצא המעגן המודרני של קיסריה. השריד העיקרי מימי הורדוס בברכה האמצעית הוא מזח משני. בדרום מערב הברכה אפשר עדיין להבחין בקו הפנימי של הרציף הרומי הנמצא על קו המים. סמוך לבסיס המזח הדרומי נחשף קטע באורך כארבעה מטרים של תעלה חצובה בצד הפונה דרומה אל הים הפתוח. חריצים אנכיים נחצבו בדפנות התעלה משני צדדיה ולתוכם הוכנסו לוחות עץ שנפתחו ונסגרו לצורך ויסות כניסת המים וזרימתם דרך התעלה לנמל. באמצעות התעלה ניתן היה ליצור עודף מים בנמל ולגרום לזרימה קבועה מפתח הנמל החוצה. זרימה זו שטפה את החול ואת המשקעים שהצטברו בברכות שבנמל.

בחפירות לאיתור גבולותיה של ברכת הנמל הפנימית נחשף הרציף המזרחי ונמצאו אבני קשירה משלב בנייתו. קירות הרציפים נבנו בתערובת של אבנים ומלט יבשתי. בנייה זו מבוססת על תשתית המצויה היום שני מטרים ויותר מתחת לפני הים. בתקופות מאוחרות יותר נסתם שטחו של הנמל הפנימי בחול ובהמשך בנו עליו מבנים שונים, אולם השטח המקורי שלו, המשתרע על פני רובו של משטח החוף המודרני — אזור הטיילת והמסעדות של היום — מעיד כי הברכה הפנימית של הנמל הייתה גדולה.

דרישת שלום על עופרת

כיום נותרו מהנמל האדיר שבנה הורדוס רק שרידים ארכאולוגיים ורבים מהם מצויים מתחת לפני הים. מה הסיבה להיעלמו של מבנה כה גדול ומתי אירע הדבר? רמזים לכך אפשר למצוא בעדויות היסטוריות מקוטעות מהתקופה שאחרי הורדוס. בשנת 6, 16 שנים לאחר השלמת הנמל, נלקחה העיר מידי יורשיו של הורדוס והפכה למקום מושבו של הנציב הרומי. בשנת 66, עם פרוץ המרד הגדול, החיש אספסיאנוס תגבורת דרך נמל עכו ולא דרך נמל קיסריה, על אף שהמרד החל במהומות בין יהודים לנכרים בקיסריה. גם אדריאנוס העדיף את נמל עכו כאשר הביא תגבורת לדיכוי מרד בר כוכבא.

מחקרים ראשונים שנערכו על ידי המכון ללימודי ים באוניברסיטת חיפה ב־1975 העלו כי את קרקעית הים בנמל קיסריה חוצים קווי העתק גאולוגיים במקביל לחוף. מסקנה זו נבעה מהעובדה שחלקי המעגן הקדום שממזרח לשובר הגלים המודרני נמצאים היום במפלס קרוב מאוד לזה שהיה בעת בנייתם, אולם שרידי המעגן החיצון, המזח הדרומי מערבי שבים הפתוח, נמצאים היום בעומק של 5־6 מטרים מתחת למפלס המקורי. החוקרים הניחו כי הצד המערבי של הנמל נהרס כתוצאה מרעידת אדמה.

בניסיון לקבוע מתי נעלמו שוברי הגלים אל מתחת לפני הים נערך סקר ארכאולוגי בתוואי שובר הגלים ונמצאו ממצאים רבים השייכים למטעני ספינות מהמאה השנייה ומתקופות מאוחרות יותר שהתנפצו אל שובר הגלים שנהרס. בקצה שובר הגלים המערבי נמצאו שרידים של ספינת סוחר שכללו חלקים מלוחות העופרת שציפו את חלקה התחתון ונתלשו כנראה בשעה שהשדרית פגעה באבנים ששקעו מתחת לפני המים, ומסמרי ברונזה אחדים; אבל הממצא החשוב ביותר מספינה זו הוא מטילי עופרת גולמית שעליהם נכתב שמו של הקיסר הרומי דומיטיאנוס (81־96) כולל התואר ‘גרמניקוס' שהוענק לו לאחר ניצחונותיו בגרמניה בשנת 84. מהתאריך המופיע על המטילים ניתן לקבוע ששלב ראשון ומשמעותי בהרס הנמל התרחש דור אחד לכל היותר לאחר שיוסף בן מתתיהו תיאר את הנמל במלוא תפארתו. בשל הרס זה כניסתן של ספינות סוחר לנמל ועגינתן בו היו בעלות סיכון.

צונאמי ים תיכוני

עם התקדמות המחקר הארכאולוגי בקיסריה הועלו סיבות אחרות להרס הנמל. היו ששיערו כי הוא נגרם כתוצאה מבניית הנמל על קרקעית ים חולית חרסיתית. גלי הים והזרמים חתרו תחת יסודות המזחים וגרמו לשקיעתם ולהתמוטטותם, ורק חלקי מבנים ומתקנים שנבנו על סלע הכורכר נותרו במקומם ללא תזוזה. בעשורים האחרונים הועלתה השערה חדשה המבוססת על ממצאים מחפירות הנמל הפנימי. לדעת החוקרים רעידות אדמה וגלי צונאמי שבאו בעקבותיהן הציפו מדי פעם את ברכת הנמל הפנימי, ואירועים אלה הובילו להגבהת הרציף ולהרחבתו בתקופה הביזנטית, בשנת 500 לערך. לקראת אמצע המאה השישית פגעו גלי הים ברציף ובמתקנים וסתמו סופית את הנמל הפנימי.

הסברה שלפיה גלי צונאמי גרמו להרס הנרחב בנמל קיסריה הייתה שנויה במחלוקת בין החוקרים, אך גלי הצונאמי שפקדו את חופי מזרח אסיה בעשור האחרון עוררו עניין מחודש ברעיון. מחקרים ראשונים שנערכו על ידי המכון ללימודי ים באוניברסיטת חיפה מול חוף קיסריה הצביעו על שכבות משקעים המהוות סימן לגלי צונאמי. צוות של חוקרים איטלקים מהמכון לחקר רעידות אדמה ופעילות וולקנית באיטליה מצא עדויות לגל צונאמי שפגע בקיסריה ב־13 בדצמבר 115, ולגלי צונאמי נוספים שפגעו בעיר בשנים 306, 551 ו־749.

סערות חורף שהתרחשו בעשור האחרון גרמו נזקים באזור הנמל. המשמעותית שבהן התרחשה בדצמבר 2010, ובעקבותיה נחשפה מרבית הקרקעית של הנמל ונגרם נזק רב למבנים עתיקים ומודרניים שהיו על החוף. בעקבות הסערות התקיימו חפירות הצלה, ואלה חשפו בקרקעית הנמל וסמוך לשוברי הגלים אבנים גדולות שהתפרקו כנראה משוברי הגלים ונסחפו על ידי גלי הים מזרחה. בחורף 2010 הועפו אבנים במשקל מאות ק"ג משובר הגלים אל הרציף המודרני, והדבר מעיד על עוצמתם של גלי הים. ניתן רק לשער אילו נזקים אדירים יכול גל צונאמי לגרום לנמל.

בסקרים הרבים שנעשו נמצא כי חלק ניכר מקרקעית הים, סמוך לשובר הגלים המערבי ובמרכז הנמל, הוא סלע כורכר, בדומה לחופים הנמצאים מצפון ומדרום לנמל. על כן יש להניח כי שוברי הגלים נבנו על גבי סלע ולא על גבי קרקע חרסיתית, מה שמחייב להסיק כי גורמי ההרס של שוברי הגלים שונים מאלה שהוצעו בעבר. בעקבות ההרס הרב שנגרם לנמל בסערות החורף בשנים האחרונות, ובהשוואה לנמלים מודרניים בארץ, נראה כי הסיבה להרס הנמל העתיק נעוצה בהיעדר תחזוקה, טיפול ושיקום שוטפים. ללא פעילויות אלה גם הנמל המשוכלל ביותר צפוי לפגיעה מתמשכת העשויה למנוע בזמן קצר יחסית את המשך השימוש בו. הדבר נכון במיוחד כשמדובר בנמל שאין לו מפרץ טבעי, שכן הוא נתון ביתר שאת לפגעי סערות החורף.  כדי לקיים מערך תחזוקתי שכזה דרוש שלטון מרכזי שנושא זה נמצא במקום גבוה בסדר העדיפויות שלו. לאחר מותו של הורדוס התקשו יורשיו — שהיו פחות חזקים ממנו פוליטית וכלכלית ופחות מקושרים לרומא — לתחזק את הנמל באופן שוטף, ועל כן במשך השנים סערות החורף ערערו, פירקו, הזיזו ופיזרו את אבני המזח בקרקעית הים, ולכך גם נוספו אולי גלי צונאמי. נמל מפואר שנבנה בהשקעה אדירה ובמאמץ רב ירד למצולות בזמן קצר.

,

לא לעולם חוסן

מהתיאורים ההיסטוריוגרפיים ומממצאי החפירות הארכאולוגיות עולה כי בהשוואה לנמלים רומיים שהיו בתקופה זו בים התיכון נמל קיסריה היה גדול מאוד. קרוב לוודאי שהוא היה המשוכלל והמתוחכם ביותר מאלה שנבנו עד אז בעולם הרומי, ואולי אף היחיד בכל העולם הקדום שנבנה בים הפתוח ללא מפרץ טבעי.

הנמל נועד לשמש לטעינה, לאחסנה, לתחזוקה ולמסתור בזמנים שבהם אניות הסוחר אינן מפליגות בים הפתוח. בנוסף הוא נועד להוות מוקד משיכה לאניות מסחר ששטו לאורך החוף המזרחי של הים התיכון בדרכן מאלכסנדריה לרומא. אחד מיתרונותיו הגדולים היה טמון ביכולתו לקלוט בבת אחת ספינות רבות ולאפשר להן לפרוק ולטעון סחורה. התועלת הכלכלית שהביא הנמל לממלכת הורדוס ולפרובינציית סוריה הייתה עצומה, ופעילותו חיזקה את תחושת הפריחה והשגשוג ששררו באזור בזכות מדיניות ‘השלום הרומאי' שהנהיג הקיסר אוגוסטוס.

אך לא לעולם חוסן. כמו רבים ממפעלי הבנייה המונומנטליים של הורדוס גם נמל קיסריה לא האריך ימים. תהיה אשר תהיה הסיבה לחורבנו, לאחר מותו של הורדוס נחלשה ממלכתו, ועם התפוררותה החלו גם המבנים המרשימים שבנה להתפורר. רק שרידים ארכאולוגיים משקפים את העבר המפואר שנגוז.

The post לאן נעלם הנמל הקיסרי? appeared first on סגולה.

בשנת 1071 כבשו הסלג'וקים — בני שבט שנדד ממונגוליה למרכז אסיה וקיבל על עצמו את האסלאם — את אנטוליה (היום בתורכיה) והביסו את הצבא הביזנטי. היה זה המשכו של תהליך בן מאות שנים שבו איבדו הביזנטים שטחים למוסלמים. ארץ ישראל ובתוכה ירושלים נכבשה על ידי המוסלמים כבר ב־636, קרוב ל־500 שנה קודם לכן. כיבוש אנטוליה הביא את המוסלמים לפתחה המזרחי של אירופה הנוצרית, ולמעשה השלים את כיתורה, לאחר שבמאות השנים הקודמות כבשו כוחות מוסלמיים את כל צפון אפריקה ואת חצי האי האיברי.

האימפריה הביזנטית — האימפריה הרומית המזרחית — הייתה בדעיכה כבר זמן מה. בראש מה שנותר ממנה עמד הגנרל אלכסיוס הראשון קומננוס, והוא הבין כי כוחו דל מכדי לגבור על הסלג'וקים שהמשיכו לצבור כוח. למרות היחסים הרעועים בין ביזנטיון לבין האימפריה הרומית המערבית הקדושה והאפיפיור שברומא פנה אלכסיוס ב־1095 לאפיפיור אורבנוס השני וביקש ממנו לשלוח שכירי חרב שיעזרו לו להילחם בסלג'וקים. משיקולים אינטרסנטיים שונים נענה האפיפיור לבקשתו, ובסוף 5901 נשא נאום באוזני כמרים בוועידה גדולה שהתקיימה בקלרמונט שבצרפת ובו קרא להצלת ירושלים מידי הכופרים המוסלמים. הכמרים הביאו את דברי האפיפיור לקהילותיהם, והדבר עורר התלהבות רבה בקרב כל שכבות האוכלוסייה.

בעקבות קריאת האפיפיור יצאו לדרך באביב 1096 ההמונים המשולהבים, בלי מפות, בלי ידיעה היכן נמצאות ביזנטיון וארץ ישראל ובלי לוגיסטיקה. האספסוף המשולהב שנע ממערב אירופה למזרחה פגש בדרך קהילות יהודיות — בעיקר לאורך נהר הריין — וחולל בהן פרעות שכללו רצח, אונס ושרפת בתים באין מפריע. כ־12 אלף יהודים נהרגו בפרעות הללו שזכו לכינוי 'גזרות תתנ"ו'. ההמון חסר הארגון המשיך לכיוון ירושלים. כשהגיעו הצלבנים לדנובה החלו לשדוד את ההונגרים, אולם אלה הגנו על עצמם, הרגו אלפי צלבנים וגרמו למנהיגיהם לברוח חזרה לביתם. מסע הצלב העממי הזה התפזר ברובו בלא כלום.

קבוצה מאורגנת יותר של כ־35 אלף אבירים, ובהם 5.000 פרשים על סוסים, יצאה גם היא מאירופה ובראשה אנשי אצולה.

מאירופה לירושלים

בארץ ישראל שלטה מאז שנת 900 האימפריה הפאטמית שבירתה קהיר. בשיאה חלשה האימפריה על כל צפון אפריקה, סיציליה, תימן, ארץ ישראל והחג'אז — חלקו המערבי של חצי האי ערב.

למרות שהקהילות היהודיות הגדולות היו מרוכזות במאה ה־11 בבבל, במצרים, בצפון אפריקה, בספרד ובמערב אירופה, התגוררו יהודים גם בארץ ישראל, שהייתה מאוכלסת בעיקר במוסלמים. הנוצרים התרכזו בעיקר בערים הקדושות להם — ירושלים, חברון ובית לחם — ובכפרים סביב הר תבור.

הפאטמים חיו בשלום ובשיתוף פעולה עם היהודים, ואלה חיו בנוחות וזכו לעמדות מפתח בשלטון. יהודים אף היו אחראים לתחזוקתם של מבצרים אחדים ולהגנה עליהם מפני פולשים זרים.

היהודים התגוררו ביישובים רבים לאורכה ולרוחבה של הארץ, ובעיקר בשתי הקהילות הגדולות בירושלים וברמלה. הקהילה היהודית בארץ ישראל שמרה על ייחוד תרבותי ודתי. היו לה מנהגים ייחודיים ונוסח תפילה משלה, ונוצר בה עולם שלם של מדרש ופיוט.

ההיסטוריון הערבי מוקדסי, בן המאה העשירית, כתב כי מארץ ישראל מייצאים מגוון מוצרים, ובהם שמן זית, דבלים, צימוקים, חרובים, בגדים, סבון, גבינה, צמר גפן, תפוחים, צנוברים, מראות, מחטים, שטיחים וחבלים. הזמנים הטובים הללו עמדו להסתיים עם בוא הצלבנים.

אלפי האבירים התקדמו מזרחה לאורך החוף ובתחילה כבשו כל עיר גדולה שנתקלו בה. כוונתם הייתה להבטיח רצף טריטוריאלי מאירופה לארץ ישראל באמצעות כיבוש ערי החוף. הבעיה הייתה שבשל כך הם נאלצו לצור על ערים שונות במשך חודשים, ומורל החיילים הלך וירד. כשהגיעו לאנטקיה — היום אנטיוכיה — שבדרום תורכיה החליטו מנהיגי המסע לעשות את דרכם לירושלים במהירות האפשרית. הצלבנים דהרו דרומה, עקפו ערים מבוצרות כמו צור, עכו, קיסריה וארסוף, וכבשו את יפו כדי שיהיה ברשותם נמל שבו יוכלו לעגון הספינות הגנואיות שליוו אותם דרך הים. את הדרך מאנטקיה לירושלים עשו הצלבנים תוך חודש.

ב־15 ביולי 1099, לאחר מצור שארך שבוע ימים בלבד, פרצו הצלבנים את חומות ירושלים וטבחו בשלושים אלף המוסלמים והיהודים שהתגוררו בה. לאחר כמעט 500 שנה חזרה ירושלים לידיים נוצריות.

אחרי התלבטויות רבות מינו הצלבנים את גוטפריד מבויון למנהיגם. הוא סירב לקבל את התואר 'מלך ירושלים' והסתפק בתואר 'מגן הקבר הקדוש', אולם המנהיגים שמונו לאחר מותו כבר נטלו לעצמם את התואר 'מלך ירושלים'.

מתוך כ־400 אלף איש שיצאו מאירופה הגיעו לירושלים רק 40 אלף, ובהם רק אלפים בודדים של אבירים. עם הקמת ממלכת ירושלים ולאחר ששמועות על ההצלחות שנחלו הצלבנים במזרח התיכון הגיעו לאירופה יצאו צליינים ואבירים רבים לארץ ישראל.,

ביבשה ובים

בשונה ממסעות הצלב שבהם הגיעו הצלבנים ארצה דרך הים, מסע הצלב הראשון היה רגלי ברובו, אך הצטרפו אליו ספינות מהעיר גנואה שנענתה לקריאתו של האפיפיור. באיטליה היו אז שלוש ערים בעלות צי גדול — גנואה, ונציה ופיזה. על פי הנוהג כל עיר שהצטרפה למלחמה וסייעה בכיבוש עיר אויב קיבלה נתח נכבד מהשלל, מסים עתידיים ורשות להקים התיישבות בעיר הכבושה, ועל כן ערי איטליה הצטרפו למלחמות ולמסעות צלב רבים בימי הביניים.

משיצא לדרך מסע הצלב הראשון שלחה גנואה ב־1097 תריסר ספינות קרב ועליהן יותר מאלף חיילים, ואלה ליוו את הצלבנים לאורך הים. הגנואים עזרו לצלבנים במהלך המצור על אנטקיה, וכשעלו הצלבנים על ירושלים בקיץ 1099 הצטרפו אליהם חיילים וקשתים גנואים. גם את המגדלים ששימשו בעת המצור על ירושלים בנו מתרני הספינות הגנואיות. כך הפכה גנואה לעיר החביבה על הצלבנים וזכתה בשלל נכבד מכל עיר שנכבשה בדרך לארץ והטבות נוספות.

פיזה לא הייתה זריזה כמו גנואה, אבל 120 ספינות המלחמה ששלחה הגיעו ליפו מוקדם יחסית, זמן קצר לאחר שירושלים נפלה לידי הצלבנים. למרות שהוונציאנים התארגנו פחות או יותר במקביל לערים האיטלקיות האחרות, הם חששו מאוד מיציאה למסע והעדיפו לחכות ולראות מה יהיו התוצאות לפני שיסכנו את מעמדם בשווקים המזרחיים שמהם השיטו סחורות מוסלמיות וביזנטיות לאירופה הנוצרית.

רק שלוש שנים לאחר שהחל מסע הצלב הבינו הוונציאנים כי הצלבנים אכן עומדים להגיע לארץ הקודש ויצאו לדרך עם צי אדיר של מאתיים ספינות. באביב 1100 הגיעו הוונציאנים ליפו העתיקה והעזובה, נפגשו עם גוטפריד מבויון וניסו לסגור אתו עסקה טובה, אך הוא כבר היה חולה ונאלץ לשוב לירושלים קודם שהעסקה נסגרה. לבסוף סיכמו הוונציאנים עם נציגיו של גוטפריד כי יעמידו את הצי האדיר שלהם לטובת הממלכה הצלבנית מאמצע יוני עד אמצע אוגוסט 1100. בתמורה הובטח להם כשליש מהשלל, זכות על כל האניות הזרות שיגיעו לחוף ועל מטענן, ואפשרות להקים מושבה ונציאנית בכל עיר נמל שיהיו מעורבים בכיבושה. עוד הוסכם שהעיר טריפולי שבצפון לבנון תיכבש ושם יזכו הוונציאנים בחצי מהשלל. לאחר שהעסקה סוכמה החלו הוונציאנים לבנות כלי מצור.

עכו או חיפה?

הצלבנים והוונציאנים החליטו להטיל מצור על עכו שהייתה עיר נמל חשובה בשליטה מוסלמית, אך עוד קודם שהתכנית יצאה אל הפועל חלה התפתחות מפתיעה — גוטפריד מבויון מת. מותו גרם למנהיגי הצלבנים להקטין את הסיכון ולהמיר את התכנית המקורית בכיבושה של עיר קטנה יותר במטרה שהיא תשמש בסיס ימי וצבאי לכיבוש עכו בעתיד. העיר שנבחרה הייתה למעשה עיירה גדולה בעלת מצודה רחבת היקף המוקפת בחומה ובמגדלי שמירה. שמה של העיר היה קאיפס, ובעברית חיפה.

בעבר היה בין עכו לקיסריה רק נמל אחד שבו יכלו ספינות לעגון. הוא היה ממוקם בחלק המערבי של מפרץ חיפה, במקום בו שוכן כיום המכון לחקר ימים ואגמים. בנקודה זו קמה עיירה קטנה בשם שקמונה, כנראה על שום עצי שקמה שגדלו באזור. נוסע ששהה במקום כינה את העיירה 'שקמונה של היהודים'.

אט אט דעכה שקמונה וסמוך אליה הוקמה במורדות הכרמל עיירה בשם חיפה. בתקופה הערבית היה היישוב דליל יחסית והתגוררו בו יהודים לא מעטים. תושבי העיר עסקו בדיג ובליקוט חלזונות להפקת צבעי הארגמן והתכלת. בחיפה, המוזכרת כבר במשנה ובתלמוד, היה מרכז תורני ותלמידי חכמים חיפאים מוזכרים בטקסטים שנמצאו בגניזה הקהירית. כאשר כבשו הסלג'וקים את הארץ מידי הפאטימים ב־1071 עברה הישיבה הארץ ישראלית הגדולה מירושלים לצור, וחכמי הישיבה נהגו להגיע לחיפה בסוכות.

בשל מיקומה האסטרטגי של חיפה בין עכו לקיסריה נבנתה בה מצודה, כנראה באזור שכונת בת גלים של ימינו, ושם ישב המושל עם חיל מצב קטן. במשך מאות שנים חיפה הייתה עיירה קטנה בהשוואה לשכנתה עכו.

מעט לפני שהצלבנים הגיעו לארץ ישראל הפכה חיפה מכפר דייגים קטן לעיירה גדולה וחשובה. נוסע פרסי שעבר באזור ב־1055 כתב כי חיפה שוכנת על חוף הים ומצויים בה עצים רבים, מטעי תמרים ובוני ספינות מנוסים. בתקופה זו הפכה חיפה למקום משגשג ונוצרה בה שכבה של אנשים אמידים שאפילו תרמו כסף לבתי כנסת במצרים.

כתף אל כתף על החומה

העדויות על הקרב שערכו הצלבנים נגד חיפה ב־1100 הגיעו אלינו בעיקר משני מקורות: ספריו של אלברט מאאכן, כרוניקן והיסטוריון שנולד בשלהי המאה ה־11, ששמע סיפורים על מעללי הצלבנים וייתכן כי אף השתמש בספרים וביומנים של נזירים שחזרו מארץ הקודש; וכתביו של נזיר אנונימי מהמנזר הוונציאני לידו שהיה שותף למסע הצלב, הגיע לארץ ישראל והעלה על הכתב את האירועים כמעט בזמן אמת, וכפי שהיה נהוג בתקופתו הפליג בשבחי הצד שלו והפריז במספרים.

הצלבנים והוונציאנים לא צפו בעיות מיוחדות בכיבושה של חיפה ונעו לכיוונה בים וביבשה במקביל. טנקרד דה הוטויל, נסיך הגליל ובעל כוח צבאי מרשים, היה בטוח כי לאחר כיבושה תצטרף חיפה לנסיכות שלו ותאפשר לו מוצא לים, אך גוטפריד רצה לחזק את השלטון המרכזי ופחד מהתחזקות יתר של נסיכות כלשהי, ועל כן ציווה על ערש דווי כי חיפה תימסר לאביר המצטיין שלו גלדמר קרפנל, ודבר זה גרם לטנקרד להצטרף למסע בחוסר חשק מוחלט.

אנריקו קונטאריני, בישוף קסטלו ומראשי הוונציאנים, נאם בפני אנשיו והשווה אותם למקבים. הצלבנים, שמטרתם הייתה להחזיר לירושלים את הדת האמיתית, שאבו השראה מהמקבים וראו עצמם כממשיכי דרכם.

כשראו אנשי חיפה את הצבא הצלבני המתקרב הסתגרו במבצרם. הצלבנים הציעו לחיפאים להתנצר והבטיחו כי בתמורה ישאירו להם את כל רכושם, הם יהיו זכאים לחופש ובמקום לשלם מס למוסלמים הם ישלמו אותו לנוצרים. אך היהודים והמוסלמים תושבי המקום לא הסכימו להמיר את דתם. הם גם חששו שהצלבנים אינם כנים בהצעתם, במיוחד לאחר שהגיעו לאוזניהם סיפורי הזוועה מירושלים. החיפאים ניסו לשכנע את הצלבנים לא לכבוש את העיר בטענה שישו ומאמיניו מעולם לא ביקרו בה, אך ללא הועיל.

הצלבנים הבינו כי אם ברצונם לשלוט בחיפה אין להם ברירה אלא להטיל מצור על העיר. באופן בלתי אובייקטיבי בעליל מתאר אלברט מאאכן את האבירים הנוצרים כג'נטלמנים ואילו את חיפה הוא מכנה 'עיר השטן'. הוא גם שם בפי אנשיה דברי נאצה נגד ישו ומכנה אותם גאוותנים, יהירים וחצופים.

הצי הוונציאני האימתני צר על חיפה מכיוון הים. כאשר הגיעו הספינות לאזור הן גילו כי ספינות מוסלמיות שהיו חלק מחיל המצב בעיר מחכות להן, ואחת הספינות הוונציאניות הוטבעה בעזרת קרסי ברזל ענקיים. הוונציאנים המנוסים העלו באש ספינות מוסלמיות אחדות והנותרות נמלטו כנראה.

עתה הגיע תורו של צבא היבשה. הצלבנים הכינו עוד ביפו מגדלי מצור ומנגונל — קטפולטה בעלת שבע מקלעות שעליהן מניחים שבעה סלעים ומשליכים אותם בבת אחת על החומה. לאחר שיגורים אחדים של סלעים החלו הצלבנים להתקרב אל חומות העיר, אך להפתעתם יצאו המגנים — יהודים ברובם — מהמצודה, לחמו בעוז ובאומץ לב שהצלבנים לא נתקלו בו קודם לכן, וחזרו אל המצודה. הם המשיכו להילחם מעל החומה והסבו לצלבנים אבדות כבדות.

עם הסתבכות הקרבות טנקרד, שכאמור היה חסר מוטיבציה מראש, פרש עם חייליו הרבים משדה הקרב ונסוג לאחור. לצלבנים ולוונציאנים היה ברור כי גלדמר אינו מסוגל לנצח את תושבי חיפה העיקשים ועזי הרוח בכוחות עצמו, ומשהבינו הוונציאנים כי טנקרד לא מתכוון להשתתף בקרב החלו לקפל מפרשים ולהפליג דרומה.

המפקד העליון של הקרב, דגובר, ארכיבישוף לשעבר מפיזה שמונה לפטריארך של ירושלים, החליט לשכנע את טנקרד לחזור לקרב. הוא אמר לו כי העיר הקטנה הזו — על מגניה היהודים והמוסלמים — תגרום מבוכה לנוצרים ברחבי העולם ותשים אותם ללעג, וכי אנשי ונציה כבר החלו להסתלק ולכן השלל מהקרב יחולק בין פחות אנשים ומי שיכריע את הקרב יזכה לשלוט על העיר. בדברים אלה הוא הבטיח למעשה את חיפה לטנקרד אם יסייע בכיבושה.

לדגובר היה חשוב שהקרב יוכרע מוקדם ככל האפשר. כנציגה הבכיר של הכנסייה בארץ הוא שאף לזכות במנהיגות הממלכה הצלבנית כולה, ולכן השתדל לסיים את הקרב במהירות, לחזור לירושלים ולנצל את הריק השלטוני שנוצר עם פטירתו של גוטפריד. לרוע מזלו תפס כבר בולדווין, אחיו של גוטפריד, את השלטון ביד רמה.

טנקרד, שהפך לשחקן המרכזי, הבין לפתע כי הכל תלוי בו ובאנשיו. הוא הורה לתקוע בחצוצרות ולנוע לעבר המצודה. המוני חיילים רגלים ואבירים מכוסי שריון במשקל עשרות קילוגרמים דהרו אל המצודה ופתחו בקרב עיקש מול המגנים היהודים והמוסלמים. הצלבנים ניסו לקרב מגדלי מצור אל החומה כדי שיוכלו לטפס עליהם, להיכנס אל המצודה ולפתוח את שעריה, אך המגנים עשו הכל כדי למנוע מהצלבנים לטפס על החומות. הם השליכו אבנים כבדות שפיצחו את ראשי הצלבנים, דקרו אותם בעזרת מוטות ברזל ארוכים, שפכו עליהם שמן רותח וזפת רותחת וירו חצים בוערים. השיחים שמסביב למצודה החלו לבעור ומגדלי המצור ואילי המצור שנועדו לבקוע את שערי החומה עלו באש.

הנוצרים — מונעים מכוח אמונתם הדתית ומברכות הפטריארך — המשיכו להילחם גם כאשר המגִנים שנשאו נשרפו או נוקבו ככברה מחצי האויב. הם החליטו לבנות בעזרת התרנים של הספינות הוונציאניות מגדלי מצור שיגיעו אל מעבר לגובה החומות. כדי להתגבר על האש הורה טנקרד לחייליו להיכנס ליערות הכרמל ולצוד חיות רבות ככל האפשר. הצלבנים פשטו את עורן של החיות וכיסו בו את מגדלי המצור כדי שהאש לא תשרוף אותם. בעזרת תכסיס זה הצליחו הצלבנים לקרב את מגדלי המצור לחומות, לטפס עליהם ולחדור למצודה. ברגע שראשוני הצלבנים חדרו למצודה הם פתחו את שעריה ואפשרו לכל הכוחות להיכנס.

שני נרטיבים

המגנים היהודים והמוסלמים הבינו כי למרות שהחזיקו מעמד חודש ימים ולמרות שהסבו נזקים לצי הוונציאני הקרב הוכרע וגורלם נחרץ. מגני המצודה ניסו לברוח, אך כמעט כולם נתפסו והוצאו להורג באכזריות רבה. אזרחים שהיו בקרבת מקום הוצאו אף הם להורג ואף נפש חיה לא נשארה בחיפה. במצודה מצאו הצלבנים שלל רב שכלל זהב וכסף, תכשיטים, בגדים, סוסים ופרדות, שעורה, שמן ודגן. הם העמיסו את השלל מהר ככל האפשר, כדי שהוונציאנים ששבו במהירות לאזור לאחר שראו או שמעו כי הצלבנים השתלטו על המצודה לא יספיקו להגיע. כשהוונציאנים הגיעו לחוף כל השלל כבר נלקח מהמקום ולצי הוונציאני העצום לא נותר מאום.

כך לפחות כותב אלברט מאאכן. הנזיר הוונציאני מספר סיפור שונה. לדבריו, משעלו הוונציאנים על החוף והחלו לקחת את חלקם בשלל הם נדהמו למראה האבירים העלובים ותרמו להם מיד את חלקם בשלל כדי שיוכלו להמשיך להילחם ולפאר את שמו של ישו.

בכתבים ונציאניים מהתקופה ניכרת האכזבה מכך שהמסע היה למעשה כישלון פיננסי, אך נעשה ניסיון להפוך את הסיפור באמצעות הדגשת התמיכה שהעניקו הוונציאנים למוסדות הצלבניים בירושלים ולאבירים העניים. כדי להצדיק את המסע נכתב כי הם יצאו אליו מסיבות דתיות ולא בשל שאיפה ארצית כלשהי.

בקרבות השתתפו יהודים ומוסלמים רבים וספק אם הצלבנים ידעו להבדיל ביניהם. כיוון שאנחנו יודעים כי בעיר היו יהודים רבים — כנראה הרוב המוחלט — ברור שרוב המגנים היו יהודים. הללו ניסו להגן על עצמם ועל עירם ועשו זאת בצורה ראויה להערכה מול אלפי אבירים להוטים וחדורי מוטיבציה דתית ומול אחת האימפריות הימיות הגדולות בעולם. שלא כמו שאירע על אדמת אירופה, שם אלפי יהודים נשרפו חיים בבתי הכנסת, על אדמת ארץ ישראל נלחמו היהודים באומץ לב ובגבורה עד הסוף המר. הייתה זו כנראה הפעם האחרונה שכוח יהודי נלחם על הגנת הארץ עד לימי הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה.

כפי שהבטיח לו הפטריארך קיבל טנקרד את השליטה על העיר חיפה ואילו גלדמר נאלץ להסתפק באזור חברון. כעבור חודשים אחדים זכה טנקרד בנסיכות אנטיוכיה הגדולה לאחר שדודו ששלט במקום נפל בשבי.

את מקומו של גוטפריד ירש כאמור אחיו בולדווין, מלך ירושלים הראשון, והוא הקים ממלכה של ממש בארץ ישראל. בולדווין, שהיה זריז מחשבה, תקיף והחלטי, הצליח לכבוש את ארסוף ואת קיסריה תוך זמן קצר, וחייליו דאגו לא להשאיר מוסלמים חיים ושרפו מסגדים על אנשיהם. עכו — שהיה בה ריכוז של גדודים מוסלמיים שסיכנו את חיפה — נכבשה ב־1140 בעזרת צי משולב של גנואה, פיזה וונציה אשר צר על העיר במשך עשרים יום. ערי החוף האחרות נכבשו גם הן בעזרת הצי המשולב, שאליו הצטרף גם צי נורבגי שהגיע לחופי צידון ב־1110.

עד 1118 הקים בולדווין ממלכה שהשתרעה מאילת עד ביירות. הוא עודד אירופים רבים לבוא אל הממלכה החדשה, בנה מבצרים רבים, קידם את המסחר והגן על גבולות הממלכה מפני המוסלמים בהצלחה רבה.

טובים ורעים

כאן אנחנו מגיעים לחלק הפחות נעים בסיפור: בכל ערי החוף שנכבשו על ידי הצלבנים הושמדו הקהילות היהודיות וכך גם התושבים המוסלמים, ומעטים אם בכלל שרדו. אירועי זוועה רבים התרחשו בארץ ישראל ובלבנון, אך בהיעדר ניצולים כמעט לא נותרו בידינו כל עדויות לכך. בעוד שפרעות תתנ"ו זכו לתיעוד על ידי הניצולים, האירועים שהתרחשו בארץ ישראל שנים אחדות מאוחר יותר לא תועדו כמעט בכלל. הקטע היחיד שיש בידינו הוא קינה שנמצאה בגניזת קהיר המתארת את שאירע לקהילות ירושלים, חברון, חבורת אונו, קהילת יפו, לוד, עוספיה וחיפה:

… זקנים טבחו ונפשי דלפה, זלעפה אחזתני על חורבן חיפה / חיפה העיר ההוללה, עלייך לִבתי אמולה / מישראל כבוד גלה ושבתו זקני עגולה ('אריאל — כתב עת לידיעת ארץ ישראל — חיפה ואתריה' בעריכת אלי שילר, עמ' 15).

עדות מקוטעת זו היא הטקסט היחיד המתאר את חורבן קהילות ארץ ישראל בזמן הכיבוש הצלבני, אולם ממקורות אחדים ידוע כי יהודים בכל רחבי הארץ נטבחו, נהרגו וברחו. היו שהספיקו לברוח לאשקלון, היו שנתפסו והובלו לאיטליה שם נמכרו לעבדות, והיו שהגיעו לאנטיוכיה הביזנטית או לאזורים סלג'וקיים וחלקם בחר בייאושו להתנצר. היהודים נעלמו מכל ערי הארץ שנכבשו על ידי הנוצרים ונותרו רק באשקלון ובצור שנשארו תחת שליטה מוסלמית. צור נפלה אף היא לידי הצלבנים ב־2411 ואשקלון נכבשה ב־1153.

בנימין מטודלה, הנוסע המפורסם שביקר בארץ ישראל ב־1179, ספר את כל היהודים שפגש בערים צור, עכו, קיסריה, יפו, ירושלים, אשקלון, טבריה וכפר עלמא שבגליל והגיע לכ־300 יהודים בלבד, שמונים שנה לאחר הטבח שנערך ביהודי הארץ. מעדותו עולה כי היישוב היהודי בארץ ישראל נמחק עם בוא הצלבנים במסע הצלב הראשון.

עשר השנים הראשונות של הכיבוש הצלבני בארץ היו אסון לקהילות היהודיות והמוסלמיות. ערים שלמות ופוריות הושארו חרבות ונטושות, וקהילות גדולות של יהודים ומוסלמים שהתקיימו מאות שנים נעלמו בין לילה. בגניזה הקהירית נמצאו כתבים מארץ ישראל מהמאה העשירית ומהמאה ה־11, אך במאה ה־12 הרצף נקטע. פתאום ברגע אחד אין כתבים מארץ ישראל, למעט מכתבים בודדים של אנשים המחפשים את קרובי משפחתם שנפלו בשבי הצלבנים וסביר להניח שנמכרו לעבדות.

המפגש היומיומי של הצלבנים עם אנשי המזרח הפיג אט אט את להט הקנאות הדתית, וכעבור עשרות שנים הבינו הצלבנים כי התושבים היהודים עשויים לסייע בידם בעיקר בחקלאות ובמלאכה זעירה. הם גילו כי יישובים יהודיים עוזרים להם בחיי היומיום, באספקה ובתוצרת חקלאית, וכך חזרו יהודים בהדרגה לערים בממלכת ירושלים הצלבנית. יש בידינו עדויות על יישובים יהודיים מבוססים רבים ברחבי הארץ במאה ה־12, תחת שלטון הצלבנים.

ב־1187 כבש צלאח א־דין את חיפה והפך אותה לבסיסו הצבאי. במסע הצלב השלישי שנערך ב־1190 כבש ריצ'רד לב הארי את חיפה בשנית, אך משעלה לחוף גילה כי צלאח א־דין הורה להשמיד את כל ביצוריה ואת מחסני המזון והציוד, וכך לא מצאו ריצ'רד וצבאו כל שלל בחיפה והמשיכו הלאה.

לאחר שצלאח א־דין כבש חלקים נרחבים מארץ ישראל הוא הזמין את היהודים להתיישב ברחבי הארץ ואף בירושלים. חיפה התאוששה אט אט ויהודים חזרו להתגורר בה לצד מוסלמים ונוצרים, אך הנמל שלה נותר משני לעכו עד לעת החדשה.

בפעם הבאה שתצפו בסרט על מסעות הצלב שהופק באולפנים הוליוודים תדעו לצדו של מי אתם אמורים להיות. לפעמים הנבל של האחד הוא הגיבור הטוב של האחר.

The post גבורה משותפת על חומת חיפה appeared first on סגולה.

בשנים האחרונות הים התיכון חוזר ותופס תפקיד מרכזי בכלכלתה של מדינת ישראל. המדינה הענייה במשאבים טבעיים החלה מפנה מבטה אל הים התיכון, והפעם לא אל מה שמעל המים או אל הדגה שבתוכם, אלא דווקא אל מאגרי הגז הטבעי שבקרקעית הים. הסיכוי להפוך ליצואנית אנרגיה משמעותית ולהפיק עושר מן הים מחזיר אותנו לשאלת חשיבותו של הים התיכון בהיסטוריה של המרחב מנקודת מבט חברתית, צבאית ובעיקר כלכלית.

הים בכלל, והים התיכון בפרט, השפיע על העמים ששכנו לחופיו ובמידה רבה אף קבע את גורלם. גלים וסערות לא הרתיעו מעולם את האדם מלנסות ולכבוש אותו, להשתלט על השיט בו ולנצלו כאפיק מרכזי לתעבורה ולמסחר ואף כמקור למזון משובח. אורכו המרבי של הים התיכון הוא 3,650 ק"מ ורוחבו המרבי 1,800 ק"מ. יתרונו בהשוואה לימים אחרים בעולם היה בכך שניתן היה לחלקו לימים קטנים ומשניים כמו הים האגאי באזור יוון והים האדריאטי באזור איטליה, ולמעגלי פעילות סביב האיים הרבים הפזורים בו שעליהם נבנו מצפים ומגדלורים אשר הקלו על התנועה ועל הניווט.

מהעת העתיקה ועד ימינו הים הוא אמצעי נוח, זול וקל לתעבורה. בהיותו נתיב טבעי אי אפשר לשנותו ואין צורך להשקיע בו. הספינות נישאו בכוח זרמי הים והרוחות שנשבו במפרשים. מטענים שהצריכו שיירות גדולות ובהמות משא רבות ניתן היה לאחסן בקלות בבטנה של ספינת משא בעלת נפח סביר.

עמים רבים שכנו לאורך הים התיכון, אך במשך רוב ההיסטוריה לא הייתה יד אחת שהחזיקה בכל חופיו. עד היום רק הרומאים שלטו כאימפריה צבאית על כל מרחבי הים התיכון, והם עשו זאת במשך כ־500 שנה, מאמצע המאה הראשונה לפסה"נ ועד המאה החמישית. לאחר נפילת האימפריה הרומית ועליית האסלאם התפורר 'השלום הרומי', שוד וביזה הפריעו לניהול תקין של נתיבי השיט והים התיכון ירד מחשיבותו. הוא שב לתפוס מקום משמעותי כנתיב שיט בינלאומי עם חפירת תעלת סואץ ב־1869, והחל לשמש נתיב מרכזי לשינוע אוצרות הנפט שנמצאו בשנות השלושים של המאה העשרים במפרץ הפרסי, ובשנות החמישים בצפון אפריקה. גם המאבק המודרני בפירטים, שהוביל לדחיקתם הסופית מהים התיכון, סייע להשבת מקומו המרכזי של הים התיכון בתחום הכלכלה העולמית.

אולם כבר שנים רבות קודם לתקופת השלטון הרומי הגיעו עמים קדומים להישגים מרשימים בתחום הספנות בים התיכון. בים האגאי התפתחו שלוש תרבויות ראשיות: התרבות המינואית בכרתים הגיעה לשיאה במאה ה־16 לפסה"נ; התרבות המיקנית בחצי האי פלופונסוס הייתה בשיא פריחתה במאות ה־15 וה־14 לפסה"נ; והתרבות הדורית, שיש המזהים אותה עם גויי הים, השתלטה על פלופונסוס ועל כרתים בראשית תקופת הברזל.

יש הסוברים כי גויי הים כבשו במאה ה־12 את העיר מיקני ושמו קץ לתרבותה ולמסחרה של העיר במזרח הים התיכון. הם התפשטו מיוון דרך איי הים האגאי לחוף המזרחי של הים והרסו את ערי החוף של ממלכות החתים, וביניהן את אוגרית ואת ערי הנמל של ארץ כנען, והגיעו אף לגבול מצרים. התיישבותם של גויי הים, שהיו ידועים כחרשי ברזל, באזורי החוף של אגן הים התיכון המזרחי סימלה את תחילתה של תקופת הברזל. כיבושי הדורים דחקו מחופי הים התיכון את רגלי האימפריה החתית ששלטה במשך מאות שנים על מרבית השטח במזרח הים התיכון והביאו לבסוף לנפילתה. אולם עוד קודם לכן נדחקה האימפריה מהחופים והדבר אִפשר לעמים ולשבטים שונים שחיו באזור להשתחרר מעולה ולהתחיל לפתח תרבות עצמאית חזקה. אחד מהעמים האלה היה הפניקים.

 ,

חריג היסטורי

המחקר ההיסטורי הקלסי מרבה לעסוק בחזקים ובמנצחים. במרכז תשומת הלב עמדו תמיד האימפריות הגדולות ובעלות הכוח. הבבלים, האשורים, הפרסים, היוונים והרומאים הקימו אימפריות, שלטו על שטחים יבשתיים ענקיים והיו בעלי מאפיינים ייחודיים של שפה, דת, תרבות, ארכיטקטורה ועוד. החלשים והמנוצחים לא זכו בדרך כלל לכתוב את ההיסטוריה, והוזכרו בה רק במידה שהפריעו להתנהלותן והתפשטותן של האימפריות.

מבחינה זו, ניתן לראות באימפריה הפניקית תופעה חריגה ומיוחדת במינה. לאורך כמעט אלף שנה, משלהי האלף הראשון לפסה"נ ועד כיבושי אלכסנדר מוקדון, שלט על השיט במרחבי הים התיכון עם שמי קטן בשטח ובאוכלוסייה, והיה למעצמה ששלטה לבסוף גם על ים סוף ועל חלק מהשיט באוקיינוס ההודי. איך הצליח עם קטן ובעל משאבים מועטים לשרוד, לשגשג ולהיות גורם משמעותי לאורך תקופה ארוכה כל כך בצילם של הענקים?

התרבות הפניקית נוצרה עם התיישבותם של שבטים שמיים לאורך החוף המזרחי של הים התיכון באמצע האלף השלישי לפסה"נ. מקורם האתני והגאוגרפי של השבטים אינו ברור, ושמם גזור מהביטוי היווני Phoinix שמשמעותו קשורה לצבע הארגמן. השם ניתן להם בשל גוון עורם או בשל צבע הארגמן שהתפרסמו בייצורו. לאורך כ־450 ק"מ של רצועת חוף הים הצרה והארוכה של סוריה, לבנון וארץ ישראל בנו הפניקים למן המאה ה־16 לפסה"נ שש ערים חשובות שהתפתחו מאוחר יותר לערי ממלכה ונמל: ארווד וצור נבנו כמצודות צבאיות על איים, ואוגרית, צמר, גבל וצידון נוסדו על חוף הים כערי נמל. בגבה של רצועת החוף הצרה התנשאו הרי הלבנון לגובה של יותר מ־3,000 מטר מעל פני הים. הרים אלה, המשופעים במשקעים ובשלגים, היו מיוערים מאוד וסיפקו עצים משובחים לבניין בתים, ספינות וכלי מלחמה. בשל רצועת החוף הצרה וריבוי היערות היה במרחב הפניקי מחסור בשטחים פתוחים שאפשר היה לגדל בהם די תבואה לסיפוק צורכיהם, ולכן החלו הפניקים לעסוק במסחר. הם פיתחו יכולות ארגון, תכנון ומנהל טובות ונשאו פניהם אל הים.

בתחילה היו הפניקים דייגים, ובחלוף השנים הפכו ליורדי ים נועזים. בסיסם היה בערי הממלכה צור וצידון, והם פיתחו ארבעה ענפי כלכלה ייחודיים שנשענו כמובן על הים. הענף הראשי היה סחר בינלאומי ימי ויבשתי. הפניקים ריכזו את הסחר מאזורי הסהר הפורה, חצי האי ערב ואפריקה וייבאו מוצרים מהארצות הטרופיות והמונסוניות לארצות הים התיכון. ריכוז חומרי הגלם בפניקיה סייע להתפתחות הענף השני — תעשיית בניין שהתמקדה בעיקר בבניית ספינות מעצים מקומיים, ובמיוחד מארזי הלבנון האדירים הייחודיים לאזור, וממתכות מיובאות. הענף השלישי היה צביעת אריגים ורקמה, והצבעים שבהם השתמשו הופקו מיצורים ימיים שונים כמו דיונונים וחלזונות. הענף הרביעי שבו התמקדו הפניקים היה דיג במרחבי הים.

ההישענות על הים הייתה בסיס קיומם של הפניקים והיא מאפשרת הצצה לסוד הצלחתם. הפניקים לא ראו את עצמם כיחידה אתנית המתוחמת בגבולות טריטוריאליים בלבד אלא כקונפדרציה של סוחרים ימיים. כתוצאה מכך גבולות הממלכה הפניקית לא הסתיימו לתפיסתם ברצועת החוף אלא כללו את הים כולו על שלל מושבות הסחר שהקימו סביבו לאורך חופי המזרח התיכון וצפון אפריקה, ובאיים אחדים בים התיכון ואף בדרום ספרד.

צוללנים חושפים כדים בחוף אכזיב,

אימפריה של מושבות

בדומה לשכניהם הישראלים פרצו הפניקים לבמת ההיסטוריה על רקע חולשתן של האימפריות הגדולות. בראשית המאה ה־12 לפסה"נ התפוררה ממלכת החתים לרסיסים בלחצם של גויי הים הדורים, ותקופה לא ארוכה אחר כך תש גם כוחה של מצרים ודעך שלטונו של פרעה באסיה. במסופוטמיה הכוח המוביל באותה עת היה ממלכת אשור. תגלת פלאסר הראשון הטיל את מרותו על ערי החוף של פניקיה, אך עם מותו ב־1078 לפסה"נ ירדה אשור מגדולתה והתאוששה רק דורות אחדים מאוחר יותר.

הדמיון בין הפניקים לשכניהם הישראלים, וההקבלה ההיסטורית בין ראשית הממלכה הישראלית במאה ה־11 לעלייתן של ממלכות צור וצידון, מבליטים גם את השוני המהותי ביניהן ואת הכיוון השונה שבו בחרו. ממלכת ישראל הייתה ממלכה יבשתית שנשענה באופן מובהק על אדמתה הפורייה של ארץ ישראל ועל ענפי החקלאות. תקופת הזוהר של ימי דוד ושלמה נמשכה זמן קצר בלבד, ועד חורבן בית המקדש הראשון ב־586 לפסה"נ ניסו הממלכות הישראליות הקטנות לשרוד בצלה של האימפריה האשורית ואחר כך בצלה של בבל.

בניגוד לישראלים, הפניקים — שהכירו בכוחם הדל — השתמשו ביכולותיהם הייחודיות שנשענו על הים התיכון, ניתקו עצמם ממערכת היחסים שהתנהלה בין העמים באזור, ויתרו על הניסיון לצבור כוח והשפעה על פני היבשה וחיו בבועה שאפשר להם הים. בניית ספינות, ניווט ימי, שיטת תקשורת פשוטה ויעילה שהתבססה על כתב אלפביתי קליט ויכולות סחר, ארגון ומנהל אפשרו לפניקים להיות גורם חשוב ונצרך גם לאחר עלייתן המחודשת של הממלכות הגדולות במרחב.

גורלם של הפניקים היה תלוי בשליטתם על הספנות בים התיכון ובקשריהם המדיניים והכלכליים עם המדינות באזור. בהיותם אימפריה כלכלית ומסחרית בחרו הפניקים באסטרטגיה של כריתת בריתות שלום דוגמת הברית שהייתה בינם לבין דוד ושלמה המוזכרת בספר מלכים א' (ה', ט"ו).

מושבות הסחר הפזורות ברחבי הים התיכון אפשרו לפניקים להמשיך לשמור על עצמאותם גם לאחר כיבוש צור על ידי אסרחדון מלך אשור ב־677 לפסה"נ, ועל ידי נבוכדנצר מלך בבל ב־572 לפסה"נ, לאחר שצר עליה במשך 13 שנה. ממלכות אלה שאפו להשתלט על נתיבי הסחר הימי של הפניקים, אך בלא פיתוח צי עצמאי ובלא יכולות ימיות לא עלה הדבר בידן. התלות בפניקים באה לידי ביטוי ברור בעצמאות שניתנה להם על ידי האימפריה הפרסית מ־550 לפסה"נ ואילך תמורת שירותם בצי משותף נגד הכוח העולה החדש — יוון.

ניצחונם של היוונים וכיבושה של צור על ידי אלכסנדר הגדול שמו קץ להגמוניה הפניקית על השיט במזרחו של אגן הים התיכון. מצרים התלמית החלה למלא תפקיד חשוב בסחר הבינלאומי, ואלכסנדריה תפסה את מקומה של צור כעיר הנמל החשובה ביותר בים התיכון. תהליך דעיכתם של הפניקים הואץ עם חורבנה של קרתגו — המושבה הפניקית החשובה ביותר במערב הים התיכון — ב־146 לפסה"נ, והסתיים סופית עם השתלטותו המוחלטת של הצי הרומי בהנהגתו של פומפיוס על הים התיכון ב־67 לפסה"נ.,

הערצה ולעג

בעולם העתיק היה היחס לפניקים מורכב. מצד אחד העריצו וכיבדו אותם בזכות היותם סופרים מוכשרים שהנחילו לעולם את הכתב האלפביתי; יורדי ים ומגלי ארצות נטולי פחד שהגדירו מחדש את גבולותיו של העולם העתיק; מהנדסים מוכשרים שבנו נמלים וערים; ואמנים ידועי שם.

מצד שני, מכלול כישוריהם הייחודיים גרר גם לעג ומשטמה, וטענות כי הם רמאים ונוכלים שלא ניתן לבטוח בהם; סוחרים שתאוות הבצע שלהם אינה יודעת שובעה; ציידי אדם המנצלים את חולשותיהם של חסרי הישע; אנשים מושחתים מוסרית המזנים את בנותיהם ומקריבים את בניהם לפולחן אלוהיהם. לדימוים של הפניקים כחורשי מזימות המסייעים לדבר עברה נותר הד אף באנגלית בת ימינו: הכינוי Jezebel — המשמש תואר לאישה מרשעת ומופקרת — היה שמה של נסיכה פניקית המוכרת לנו כאיזבל אשתו של אחאב מלך ישראל.

שגשוגם של הפניקים וקיומם רב השנים בצלן של האימפריות הגדולות מעוררים השתאות. התבססותם בנישה הימית בסיוע מכלול הכישורים שפיתחו יכולים לשמש דגם מופתי לדרך שבה עשויות מדינות קטנות וחלשות לשרוד בזכות יכולת הסתגלות זריזה וניצול הזדמנויות.

בדור האחרון הולך וגדל הידע ההיסטורי על הפניקים. הקושי בהשגתו של ידע זה ברור — פיזורם של הפניקים במושבות סחר לאורך חופי הים התיכון מקשה על איסוף המידע והצלבתו, עד כי ניתן היה להתייחס לתרבות הפניקית כתרבות אבודה. כתבים פרי עטם לא השתמרו בשל מעשי האדם ובשל תנאי סביבה בעייתיים, והספרייה הגדולה שהייתה בצור הושמדה במהלך הכיבוש המקדוני. גורל דומה נפל בחלקה של ספריית קרתגו שהושמדה כאשר הרומאים החריבו את העיר עד היסוד. העובדה שיש בידינו ממצאים כתובים דלים כל כך מפרי עטם של אלה שהעניקו לעולם את הכתב האלפביתי היא אחת מפסגות האירוניה ההיסטוריות של המין האנושי.

באדיבות מוזאון האמנות וולטר

The post אימפריה צפה appeared first on סגולה.