כשאנחנו עוברים במרכז הקסבה, ליד המזח והגשר המוביל למנזר הצלבני, אנחנו מזהים גבר מרכיב משקפיים עם שערות חומות, אינטליגנט הוא נראה לנו מרחוק. עוצרים את הנגמ"ש ונדהמים לשמוע: שמי יצחק הלוי, כל המשפחה שלי גרה בתוך הקסבה, מה לעשות? אנחנו עוצרים את הפעילות. עולים אתו לבית. שם גרים דודתו, שתי בנותיה, סבתא וילד קטן. כולם יהודים … נודע לנו מהמשפחה שבאחד הבתים היה פעם לפני שנים בית כנסת בצידון. הראינו להם מפה שלנו והם נתנו לנו מיקום משוער. לדעתם במקום יש ארון קודש וספרי תורה עתיקים המכוסים בקיר עץ שמודבק לקיר … יש לי פתאום רצון עז לעשות מבצע ולמצוא את ספר התורה ולהעביר אותו ארצה לבית הכנסת שבו היה מתפלל דני ברנר, הדתי שנהרג בקרב על הצומת. נחיה ונראה.

את הדברים האלה כתב ביומנו רב סרן במילואים רפי גיל, סמג"ד גדוד 7056 של עוצבת נשר — חטיבת המילואים של הצנחנים בפיקוד צפון — ביום החמישי של מלחמת לבנון. המלחמה פרצה כמבצע מוגבל בשם 'שלום הגליל', שנועד להסיר את האיום של ארגוני הטרור הפלשתיניים — בעיקר פתח' ואש"ף — שהשתלטו על לבנון בעקבות מלחמת האזרחים שפרצה במדינה בסוף שנות השבעים של המאה העשרים. ביום שישי, ארבעה ביוני 1982, פתח חיל האוויר במבצע ערצב 19 — מהמוצלחים שבמבצעים האוויריים בהיסטוריה — ובמהלכו השמיד את מערך הסוללות של טילי הנ"מ שנועדו להגן על צבא סוריה והפיל עשרות מטוסי קרב סוריים. מבצע שלום הגליל החל יומיים אחר כך, בשישה ביוני, עם פלישת כוחות צה"ל ללבנון. הצבא נע מדרום לצפון לאורך ארבעה צירים — חוף הים, אזור ההר המרכזי, הגדה המזרחית של נהר הזהרני ובקעת הלבנון. חטיבת הצנחנים, מלווה בכוחות שריון, הונחתה מהים צפונית לנהר האוואלי וניתקה את הקשר בין מפקדת פתח' בבירות לבין ריכוזי המחבלים בדרום לבנון.,

אש תופת

גדוד 7056 גויס למילואים בשבת, ובערבו של יום ראשון כבר חצה בראש החטיבה את הגבול. למחרת נכנסה החטיבה לצור וכבשה את העיר הלבנונית העתיקה בקלות יחסית. אלפים מתושבי העיר התפנו לחוף הים שעליו נפרס דגל ענק של הצלב האדום. ביום שלישי עם שחר המשיכה החטיבה לנוע צפונה לאורך ציר החוף בואכה צידון. ביומנו מתאר רפי גיל את הקשיים הכרוכים בהנעת חטיבה שלמה בין אלפי כלי רכב צה"ליים שגדשו את הצירים.

בפאתי צידון נתקלו לראשונה כוחות הצנחנים והטנקים בהתנגדות חזקה של המחבלים. הומטרו עליהם אש תופת מנשק קל ומטחים של טילי נ"ט. מאש זו נפצעו — לראשונה במלחמה — חיילים אחדים, ובהם צוותו של אחד הטנקים שנלוו לגדוד, שנפגע מטיל אר־פי־ג'י. חיילי הצוות קפצו ממנו בוערים, ובקיש, הרס"פ הוותיק של פלוגה ג', אחז בהם ועם לוחמים נוספים משך אותם אל תוך אחד המבנים, שם קיבלו טיפול ראשוני.

הכניסה לעיר התעכבה בשל אש חזקה שהומטרה על הכוחות מכיוון הכיכר המרכזית, כיכר רחבת ידיים המוקפת בבניינים גבוהים. מכיוון שלא ניתן לכבוש את הרחובות המרכזיים של צידון בלי להשתלט קודם על הכיכר המרכזית, קיבלה פלוגה ג', בסיוע הסמג"ד רפי גיל, הוראה לעקוף את זירת הקרב דרך הפרדסים שלצד העיר ולהשתלט על הבתים החולשים על הכיכר. "תוך כדי חציית הפרדסים נפתחה עלינו אש של כוחותינו, כי לא כולם עודכנו במהלך והיה מי שחשב שאנחנו מחבלים. רק במזל אף אחד מאתנו לא נפגע", סיפר אחד הלוחמים. לאחר שחצו את הפרדסים והתמקמו בשולי הכיכר מאחורי מבנים אחדים, החל נעם ווזנר, מפקד הפלוגה, לחצות את הכיכר בראש הלוחמים ולנוע בריצה לעבר הבתים הגבוהים שבצדה השני. ברגע שיצאו הצנחנים מאחורי המחסות ניתכה עליהם אש תופת. נעם המשיך לנוע תוך ניסיון לאתר את מקורות הירי. "ירו עלינו מכל הכיוונים ולא היה לנו מושג מאיפה באה האש", סיפר לימים בקיש הרס"פ. "נעם כבר חצה עם חלק מהכוח את רוב הכיכר, ואז נהרג דני ברנר וגם האר־פי־ג'י שהחזיק נפגע. גררנו אותו תוך כדי ריצה לצד השני של הכיכר".

הפלוגה פוצלה. שתי מחלקות בפיקוד המ"פ נעם מצד אחד של הכביש, ומחלקה נוספת בפיקוד הסמג"ד בצדו השני. בקרב עיקש ואכזרי מחדר לחדר טוהרו חלק מהבתים, אולם עם רדת החשכה נותרה הפלוגה מפוצלת לשני כוחות ומנותקת משאר הגדוד, והחיילים התארגנו להגנה היקפית. צלפים מחבלים שנותרו בבניינים הגבוהים שמסביב מנעו תנועה בכיכר, והמ"פ לא הסכים שיצא כוח להביא את גופתו של דני ברנר ולחלץ חייל נוסף שנפצע ברגלו מחשש שהכוח יפגע גם הוא. רק בבוקר הגיע טנק, וגופתו של דני הועמסה עליו ופונתה לאחור. כל הלילה ניסו המחבלים להתגנב ולפגוע בלוחמים, אולם הללו הצליחו לעבור את הלילה בשלום. עם שחר נמשך טיהור הבתים בסיוע הפגזות של טנקים, ארטילריה ומטוסים, שהחריבו למעשה את הבתים הגבוהים שהקיפו את הכיכר. את שקרה לאחר מכן מתאר גיל ביומנו:

לפתע פוזרו על ידי מטוסים מיליוני כרוזים והרמקול הכריז וביקש מהאזרחים לצאת מהמקלטים, לא לפחד יותר מהמחבלים הפלשתינים. ואז — בלי להבין איך ולמה פסקה האש — דומיית מוות ירדה על כוחותינו. תוך דקות הציפו את כל העיר עשרות אלפי גברים, נשים, ילדים, פצועים, הרוגים, מחבלים נכנעים, וכולם עם דגלים לבנים. בטווח חמישים מטר מאתנו נפרסו סדינים לבנים מבית החולים … הוריתי לנצור את הכלים, להדליק את גנרטור החירום ולהשאיר אחיות, רופאים ובני משפחה בבית החולים. ואז, אחרי כל כך הרבה שעות לחימה בלתי פוסקות, החלו הדמעות פורצות מעיניי, לעיני החיילים ולעיני הלבנוניים הנצורים, וכולנו … החילונו להזיל דמעה ביחד. קורה גם ללוחמים … פתאום הרגשתי שלמרות … שאני בורג קטן, אני בתוך התמונה ומבין מה קורה ומרגיש שאני בורג אבל במרכז העניינים. אבל מעל הכל ההרגשה האיומה הזאת שאתה נלחם בתוך עיר מלאת אנשים היושבים במקלטים ההולכת ונחרבת ללא עוול בכפם, ושמחתי שבכיתי.

יהודי בין המחבלים

טיהור צידון התארך למעלה מהצפוי, וחטיבת הצנחנים נותרה בעיר ואבטחה את הצירים המרכזיים, מאפשרת לעיקר הכוחות להמשיך לנוע צפונה לעבר ביירות. במקביל המשיכה החטיבה לטהר את העיר ואת מחנות הפליטים הסמוכים לה ממחבלים תוך קרבות מבית לבית. כל הגברים שבעיר התבקשו לצאת לחוף הים, שם נערך מיון דקדקני בניסיון להבדיל בין אזרחים תמימים לבין מחבלים. גיל מתאר זאת ביומנו כ"עבודה מלוכלכת" שבה נעזרו החיילים במשתפי פעולה מקרב המחבלים כדי לאתר מחבלים אחרים שהסתתרו בלב האוכלוסייה האזרחית. בימים הבאים נלכדו ונהרגו מאות מחבלים.

ביום שישי ה־11 ביוני יצא רפי גיל בראש כוח שאבטח נגמ"ש ובו רמקול ששב וקרא לגברים לעזוב את העיר ולהגיע לחוף. "אני ישבתי על הנגמ"ש ורפי ישב בפנים", מספר הקשר אבי אביאל. "פתאום רץ אלינו אדם חבוש ברט וצעק באנגלית: 'אל תירו, אני יהודי!'. ברגע הראשון חשבתי שזה מחבל וכמעט יריתי בו. בתעודת הזהות שלו אכן נכתב שהוא יהודי בשם יצחק הלוי. הלכתי עם חייל נוסף לביתו, שם היו אחדים מבני המשפחה. בבית היו תשמישי קדושה וסממנים יהודיים נוספים. כעבור כשעה הצטרף אלינו הסמג"ד רפי שחשב שהלכנו לאיבוד".

יצחק הלוי סיפר לצנחנים את הסיפור המדהים של משפחתו ושל ספר התורה המוחבא בעיר.

הקהילה היהודית של צידון נוסדה כנראה במהלך המאה העשירית. במשך השנים גדלה הקהילה והצטרפו אליה יהודים שנמלטו ממקומות שונים, אולם היא נותרה קהילה קטנה למדי. היהודים התרכזו ברובם ברובע היהודי, שטח קטן בצפון הקסבה העתיקה של העיר. למרות גודלה היו לקהילה מוסדות מפותחים בתחומים שונים. יהודי צידון — כמו יהודי לבנון כולה — היגרו ברובם לישראל ולצפון אמריקה עם פרוץ מלחמת האזרחים בשנות השבעים. גם בני משפחתו של הלוי נמנו עם הבורחים, אולם בשל היותו גבאי של אחד מבתי הכנסת הוא ראה לעצמו חובה להישאר מאחור, ועמו נותרו אחדים מבני משפחתו.

ספרי התורה המפוארים של הקהילה נלקחו ברובם עם המהגרים, אולם באחד מבתי הכנסת נותר ספר תורה שהיה שייך למשפחתו של הלוי. בערבו של יום שישי, זמן קצר לפני כניסת השבת, יצא כוח בפיקוד הסמג"ד רפי גיל והרב הגדודי למבצע שמטרתו לחלץ את ספר התורה. "תמצאו לספר התורה בית טוב בישראל", ביקש יצחק הלוי מהקשר אבי אביאל שעמד אתו בקשר באותם ימים. הפרק המתאר את מציאת ספר התורה הוא אחד המרגשים ביומנו של רפי גיל:

וזהו הסיפור: לקחתי את הרבי, רֶב דוד שלנו, יחד עם עוד מספר חיילים. נסענו לכיוון המשוער, פגשנו בדרך את יצחק הלוי. העלינו אותו על הג'יפ והוא הוביל אותנו עד הכביש הקרוב ביותר לקסבה. ירדנו חמושים ודרוכים ונענו אחריו בתוך מבוכי הקסבה שהייתה עד 1978 הרובע היהודי. המקום בנוי רחובות צרים ללא אור, מלוכלכים ומעופשים ומלאים פלשתינים שברחו מחיפה ומיפו במלחמת העצמאות. ואז הגענו. ראינו בכניסה מזוזה ישנה ונכנסנו לתוך בית הכנסת. בתוכו נמצאת משפחה בצפיפות עצומה. כולנו התחלנו להתרגש. מין הרגשה כזאת של ראשוניות. שמונה חיילים בתוך רובע יהודי ישן בתוך לבנון מוצאים בית כנסת עתיק. יצחק הלוי, שהיה שם בפעם האחרונה לפני חמש שנים, פורץ בבכי מר. נותנים לו פטיש חולץ, הוא פותח את ארון הקודש שהיה סגור בשלוש חתיכות עץ. בפנים אנחנו מוצאים את ספר התורה היחידי שנותר. מתרגשים, מצטלמים ובוכים, ורֶב דוד לוקח עם החיילים את ספר התורה מכוסה בטלית והולכים רגלית עד אלינו למפקדת הגדוד. אפילו אני האפיקורס הגדול מתרגש.

באותה שבת העניק ספר התורה העתיק לבית הכנסת המאולתר שבנו החיילים נופך מיוחד:

נכנסה השבת. הירש העמיד את שני הטרקטורים שמצאנו כשלל מחבלים במרחק של עשרה מטרים אחד מן השני, פרס … רשת הסוואה ענקית והפך את המקום לבית כנסת. דוד שלנו העמיד אחר כבוד את ספר התורה, וקרוב לשלושים חיילים מהגדוד התאספו ובאו לבית הכנסת הצנוע, המאולתר והיפה הזה. איזה מחזה מרגש ובלתי מוסבר של חיילים לוחמים שרים שירי שבת בצלו של בית כנסת מאולתר בתוך לב לבה של צידון הערלה.

כסף קטיפה וגווילי צבי

תיבת ספר התורה העתיק שנמצא בצידון עשויה מעץ ומצופה בכסף ובקטיפה ירוקה, והספר עצמו כתוב באיכות נדירה על גווילי עור צבי. מומחים העריכו שהגוויל הוא בן למעלה ממאה שנה והכתב עדיין ברור ותקין לחלוטין. על הכתר שבראש התיבה מופיעה כתובת הקדשה המעידה על השנה שבה נכתב הספר:

קודש לה' לקהילת קודש צידון יגן עליה א־לוהים. לעילוי נשמת הזקן הנכבד הרב רבי יצחק חסון תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, ולעילוי נשמת האישה הכבודה והצדקת מרת סיניורה שמחה די חסון נוחה עדן, תהא נשמתה צרורה בצרור החיים, לחזות בנועם ה' שנת ציד"ה בר"ך אבר"ך אביונ"ה אשביע לחם, לחמה של תורה.

הפסוק מתהלים (קל"ב, ט"ו) המופיע בסוף ההקדשה מציין את שנת כתיבתו של הספר — תרכ"ח (1868) — ולכן הושמטה האות יו"ד מהמלה "אביוניה". תיארוך זה מתאים לעדות המומחים שבדקו את הגוויל. מעניינת הבחירה בפסוק מתוך פרק העוסק בשבועת דוד לבנות בית לה' בירושלים. נראה שהמלה "צידה" משכה אף היא את לבם של יהודי צידון, שבערבית נקראת 'ציידה', לצד המסר של הקדשת בית לה'. אולם ביתו החדש של הספר בארץ ישראל נותן לפסוק משמעות חדשה ומרגשת.

הבטחה שהוגשמה

הקרב בצידון לא הסתיים עדיין עבור צנחני עוצבת נשר שהמשיכו לפעול בלבנון, ועבור צה"ל כולו ששקע במלחמה מתישה וארוכה שהסתיימה רק ב־1985 עם נסיגת הכוחות והקמת רצועת הביטחון בדרום לבנון. אולם סיפורו של ספר התורה העתיק נחתם. חלומו של רפי גיל הוגשם, הספר הובא לישראל ונתרם לזכרו של דני ברנר. דני, מדען מוכשר שערב המלחמה עמד לסיים דוקטורט בכימיה פיזיקלית במכון וייצמן, לא שב לביתו, ובני משפחתו מצאו בספר התורה סוג של נחמה.

חלפו שלושים שנה מאז שהחלה המלחמה בלבנון, שלושים שנה מיום שנפל דני ברנר ז"ל וממציאת ספר התורה. הרבה דברים השתנו מאז בחברה הישראלית, ולמלחמת לבנון תפקיד חשוב בשינויים שהתרחשו בה. גם חבריו של דני ברנר, לוחמי גדוד 7056, השתנו והתבגרו, אולם הם ממשיכים לפקוד את קברו מדי שנה ולתמוך במשפחתו, ובכל מפגש עולה מחדש סיפור הקרבות וסיפורו של ספר התורה העתיק.

והספר עצמו? ספר התורה שהוסתר בלב צידון מאחורי לוחות עץ ומסמרים מצא את מקומו בבית הכנסת של מושב בני דרום. הוא משמש לקריאה בתורה בחגים, ופתיחתו מרגשת כל פעם מחדש.

The post מצידון תצא תורה appeared first on סגולה.

בשנת 1071 כבשו הסלג'וקים — בני שבט שנדד ממונגוליה למרכז אסיה וקיבל על עצמו את האסלאם — את אנטוליה (היום בתורכיה) והביסו את הצבא הביזנטי. היה זה המשכו של תהליך בן מאות שנים שבו איבדו הביזנטים שטחים למוסלמים. ארץ ישראל ובתוכה ירושלים נכבשה על ידי המוסלמים כבר ב־636, קרוב ל־500 שנה קודם לכן. כיבוש אנטוליה הביא את המוסלמים לפתחה המזרחי של אירופה הנוצרית, ולמעשה השלים את כיתורה, לאחר שבמאות השנים הקודמות כבשו כוחות מוסלמיים את כל צפון אפריקה ואת חצי האי האיברי.

האימפריה הביזנטית — האימפריה הרומית המזרחית — הייתה בדעיכה כבר זמן מה. בראש מה שנותר ממנה עמד הגנרל אלכסיוס הראשון קומננוס, והוא הבין כי כוחו דל מכדי לגבור על הסלג'וקים שהמשיכו לצבור כוח. למרות היחסים הרעועים בין ביזנטיון לבין האימפריה הרומית המערבית הקדושה והאפיפיור שברומא פנה אלכסיוס ב־1095 לאפיפיור אורבנוס השני וביקש ממנו לשלוח שכירי חרב שיעזרו לו להילחם בסלג'וקים. משיקולים אינטרסנטיים שונים נענה האפיפיור לבקשתו, ובסוף 5901 נשא נאום באוזני כמרים בוועידה גדולה שהתקיימה בקלרמונט שבצרפת ובו קרא להצלת ירושלים מידי הכופרים המוסלמים. הכמרים הביאו את דברי האפיפיור לקהילותיהם, והדבר עורר התלהבות רבה בקרב כל שכבות האוכלוסייה.

בעקבות קריאת האפיפיור יצאו לדרך באביב 1096 ההמונים המשולהבים, בלי מפות, בלי ידיעה היכן נמצאות ביזנטיון וארץ ישראל ובלי לוגיסטיקה. האספסוף המשולהב שנע ממערב אירופה למזרחה פגש בדרך קהילות יהודיות — בעיקר לאורך נהר הריין — וחולל בהן פרעות שכללו רצח, אונס ושרפת בתים באין מפריע. כ־12 אלף יהודים נהרגו בפרעות הללו שזכו לכינוי 'גזרות תתנ"ו'. ההמון חסר הארגון המשיך לכיוון ירושלים. כשהגיעו הצלבנים לדנובה החלו לשדוד את ההונגרים, אולם אלה הגנו על עצמם, הרגו אלפי צלבנים וגרמו למנהיגיהם לברוח חזרה לביתם. מסע הצלב העממי הזה התפזר ברובו בלא כלום.

קבוצה מאורגנת יותר של כ־35 אלף אבירים, ובהם 5.000 פרשים על סוסים, יצאה גם היא מאירופה ובראשה אנשי אצולה.

מאירופה לירושלים

בארץ ישראל שלטה מאז שנת 900 האימפריה הפאטמית שבירתה קהיר. בשיאה חלשה האימפריה על כל צפון אפריקה, סיציליה, תימן, ארץ ישראל והחג'אז — חלקו המערבי של חצי האי ערב.

למרות שהקהילות היהודיות הגדולות היו מרוכזות במאה ה־11 בבבל, במצרים, בצפון אפריקה, בספרד ובמערב אירופה, התגוררו יהודים גם בארץ ישראל, שהייתה מאוכלסת בעיקר במוסלמים. הנוצרים התרכזו בעיקר בערים הקדושות להם — ירושלים, חברון ובית לחם — ובכפרים סביב הר תבור.

הפאטמים חיו בשלום ובשיתוף פעולה עם היהודים, ואלה חיו בנוחות וזכו לעמדות מפתח בשלטון. יהודים אף היו אחראים לתחזוקתם של מבצרים אחדים ולהגנה עליהם מפני פולשים זרים.

היהודים התגוררו ביישובים רבים לאורכה ולרוחבה של הארץ, ובעיקר בשתי הקהילות הגדולות בירושלים וברמלה. הקהילה היהודית בארץ ישראל שמרה על ייחוד תרבותי ודתי. היו לה מנהגים ייחודיים ונוסח תפילה משלה, ונוצר בה עולם שלם של מדרש ופיוט.

ההיסטוריון הערבי מוקדסי, בן המאה העשירית, כתב כי מארץ ישראל מייצאים מגוון מוצרים, ובהם שמן זית, דבלים, צימוקים, חרובים, בגדים, סבון, גבינה, צמר גפן, תפוחים, צנוברים, מראות, מחטים, שטיחים וחבלים. הזמנים הטובים הללו עמדו להסתיים עם בוא הצלבנים.

אלפי האבירים התקדמו מזרחה לאורך החוף ובתחילה כבשו כל עיר גדולה שנתקלו בה. כוונתם הייתה להבטיח רצף טריטוריאלי מאירופה לארץ ישראל באמצעות כיבוש ערי החוף. הבעיה הייתה שבשל כך הם נאלצו לצור על ערים שונות במשך חודשים, ומורל החיילים הלך וירד. כשהגיעו לאנטקיה — היום אנטיוכיה — שבדרום תורכיה החליטו מנהיגי המסע לעשות את דרכם לירושלים במהירות האפשרית. הצלבנים דהרו דרומה, עקפו ערים מבוצרות כמו צור, עכו, קיסריה וארסוף, וכבשו את יפו כדי שיהיה ברשותם נמל שבו יוכלו לעגון הספינות הגנואיות שליוו אותם דרך הים. את הדרך מאנטקיה לירושלים עשו הצלבנים תוך חודש.

ב־15 ביולי 1099, לאחר מצור שארך שבוע ימים בלבד, פרצו הצלבנים את חומות ירושלים וטבחו בשלושים אלף המוסלמים והיהודים שהתגוררו בה. לאחר כמעט 500 שנה חזרה ירושלים לידיים נוצריות.

אחרי התלבטויות רבות מינו הצלבנים את גוטפריד מבויון למנהיגם. הוא סירב לקבל את התואר 'מלך ירושלים' והסתפק בתואר 'מגן הקבר הקדוש', אולם המנהיגים שמונו לאחר מותו כבר נטלו לעצמם את התואר 'מלך ירושלים'.

מתוך כ־400 אלף איש שיצאו מאירופה הגיעו לירושלים רק 40 אלף, ובהם רק אלפים בודדים של אבירים. עם הקמת ממלכת ירושלים ולאחר ששמועות על ההצלחות שנחלו הצלבנים במזרח התיכון הגיעו לאירופה יצאו צליינים ואבירים רבים לארץ ישראל.,

ביבשה ובים

בשונה ממסעות הצלב שבהם הגיעו הצלבנים ארצה דרך הים, מסע הצלב הראשון היה רגלי ברובו, אך הצטרפו אליו ספינות מהעיר גנואה שנענתה לקריאתו של האפיפיור. באיטליה היו אז שלוש ערים בעלות צי גדול — גנואה, ונציה ופיזה. על פי הנוהג כל עיר שהצטרפה למלחמה וסייעה בכיבוש עיר אויב קיבלה נתח נכבד מהשלל, מסים עתידיים ורשות להקים התיישבות בעיר הכבושה, ועל כן ערי איטליה הצטרפו למלחמות ולמסעות צלב רבים בימי הביניים.

משיצא לדרך מסע הצלב הראשון שלחה גנואה ב־1097 תריסר ספינות קרב ועליהן יותר מאלף חיילים, ואלה ליוו את הצלבנים לאורך הים. הגנואים עזרו לצלבנים במהלך המצור על אנטקיה, וכשעלו הצלבנים על ירושלים בקיץ 1099 הצטרפו אליהם חיילים וקשתים גנואים. גם את המגדלים ששימשו בעת המצור על ירושלים בנו מתרני הספינות הגנואיות. כך הפכה גנואה לעיר החביבה על הצלבנים וזכתה בשלל נכבד מכל עיר שנכבשה בדרך לארץ והטבות נוספות.

פיזה לא הייתה זריזה כמו גנואה, אבל 120 ספינות המלחמה ששלחה הגיעו ליפו מוקדם יחסית, זמן קצר לאחר שירושלים נפלה לידי הצלבנים. למרות שהוונציאנים התארגנו פחות או יותר במקביל לערים האיטלקיות האחרות, הם חששו מאוד מיציאה למסע והעדיפו לחכות ולראות מה יהיו התוצאות לפני שיסכנו את מעמדם בשווקים המזרחיים שמהם השיטו סחורות מוסלמיות וביזנטיות לאירופה הנוצרית.

רק שלוש שנים לאחר שהחל מסע הצלב הבינו הוונציאנים כי הצלבנים אכן עומדים להגיע לארץ הקודש ויצאו לדרך עם צי אדיר של מאתיים ספינות. באביב 1100 הגיעו הוונציאנים ליפו העתיקה והעזובה, נפגשו עם גוטפריד מבויון וניסו לסגור אתו עסקה טובה, אך הוא כבר היה חולה ונאלץ לשוב לירושלים קודם שהעסקה נסגרה. לבסוף סיכמו הוונציאנים עם נציגיו של גוטפריד כי יעמידו את הצי האדיר שלהם לטובת הממלכה הצלבנית מאמצע יוני עד אמצע אוגוסט 1100. בתמורה הובטח להם כשליש מהשלל, זכות על כל האניות הזרות שיגיעו לחוף ועל מטענן, ואפשרות להקים מושבה ונציאנית בכל עיר נמל שיהיו מעורבים בכיבושה. עוד הוסכם שהעיר טריפולי שבצפון לבנון תיכבש ושם יזכו הוונציאנים בחצי מהשלל. לאחר שהעסקה סוכמה החלו הוונציאנים לבנות כלי מצור.

עכו או חיפה?

הצלבנים והוונציאנים החליטו להטיל מצור על עכו שהייתה עיר נמל חשובה בשליטה מוסלמית, אך עוד קודם שהתכנית יצאה אל הפועל חלה התפתחות מפתיעה — גוטפריד מבויון מת. מותו גרם למנהיגי הצלבנים להקטין את הסיכון ולהמיר את התכנית המקורית בכיבושה של עיר קטנה יותר במטרה שהיא תשמש בסיס ימי וצבאי לכיבוש עכו בעתיד. העיר שנבחרה הייתה למעשה עיירה גדולה בעלת מצודה רחבת היקף המוקפת בחומה ובמגדלי שמירה. שמה של העיר היה קאיפס, ובעברית חיפה.

בעבר היה בין עכו לקיסריה רק נמל אחד שבו יכלו ספינות לעגון. הוא היה ממוקם בחלק המערבי של מפרץ חיפה, במקום בו שוכן כיום המכון לחקר ימים ואגמים. בנקודה זו קמה עיירה קטנה בשם שקמונה, כנראה על שום עצי שקמה שגדלו באזור. נוסע ששהה במקום כינה את העיירה 'שקמונה של היהודים'.

אט אט דעכה שקמונה וסמוך אליה הוקמה במורדות הכרמל עיירה בשם חיפה. בתקופה הערבית היה היישוב דליל יחסית והתגוררו בו יהודים לא מעטים. תושבי העיר עסקו בדיג ובליקוט חלזונות להפקת צבעי הארגמן והתכלת. בחיפה, המוזכרת כבר במשנה ובתלמוד, היה מרכז תורני ותלמידי חכמים חיפאים מוזכרים בטקסטים שנמצאו בגניזה הקהירית. כאשר כבשו הסלג'וקים את הארץ מידי הפאטימים ב־1071 עברה הישיבה הארץ ישראלית הגדולה מירושלים לצור, וחכמי הישיבה נהגו להגיע לחיפה בסוכות.

בשל מיקומה האסטרטגי של חיפה בין עכו לקיסריה נבנתה בה מצודה, כנראה באזור שכונת בת גלים של ימינו, ושם ישב המושל עם חיל מצב קטן. במשך מאות שנים חיפה הייתה עיירה קטנה בהשוואה לשכנתה עכו.

מעט לפני שהצלבנים הגיעו לארץ ישראל הפכה חיפה מכפר דייגים קטן לעיירה גדולה וחשובה. נוסע פרסי שעבר באזור ב־1055 כתב כי חיפה שוכנת על חוף הים ומצויים בה עצים רבים, מטעי תמרים ובוני ספינות מנוסים. בתקופה זו הפכה חיפה למקום משגשג ונוצרה בה שכבה של אנשים אמידים שאפילו תרמו כסף לבתי כנסת במצרים.

כתף אל כתף על החומה

העדויות על הקרב שערכו הצלבנים נגד חיפה ב־1100 הגיעו אלינו בעיקר משני מקורות: ספריו של אלברט מאאכן, כרוניקן והיסטוריון שנולד בשלהי המאה ה־11, ששמע סיפורים על מעללי הצלבנים וייתכן כי אף השתמש בספרים וביומנים של נזירים שחזרו מארץ הקודש; וכתביו של נזיר אנונימי מהמנזר הוונציאני לידו שהיה שותף למסע הצלב, הגיע לארץ ישראל והעלה על הכתב את האירועים כמעט בזמן אמת, וכפי שהיה נהוג בתקופתו הפליג בשבחי הצד שלו והפריז במספרים.

הצלבנים והוונציאנים לא צפו בעיות מיוחדות בכיבושה של חיפה ונעו לכיוונה בים וביבשה במקביל. טנקרד דה הוטויל, נסיך הגליל ובעל כוח צבאי מרשים, היה בטוח כי לאחר כיבושה תצטרף חיפה לנסיכות שלו ותאפשר לו מוצא לים, אך גוטפריד רצה לחזק את השלטון המרכזי ופחד מהתחזקות יתר של נסיכות כלשהי, ועל כן ציווה על ערש דווי כי חיפה תימסר לאביר המצטיין שלו גלדמר קרפנל, ודבר זה גרם לטנקרד להצטרף למסע בחוסר חשק מוחלט.

אנריקו קונטאריני, בישוף קסטלו ומראשי הוונציאנים, נאם בפני אנשיו והשווה אותם למקבים. הצלבנים, שמטרתם הייתה להחזיר לירושלים את הדת האמיתית, שאבו השראה מהמקבים וראו עצמם כממשיכי דרכם.

כשראו אנשי חיפה את הצבא הצלבני המתקרב הסתגרו במבצרם. הצלבנים הציעו לחיפאים להתנצר והבטיחו כי בתמורה ישאירו להם את כל רכושם, הם יהיו זכאים לחופש ובמקום לשלם מס למוסלמים הם ישלמו אותו לנוצרים. אך היהודים והמוסלמים תושבי המקום לא הסכימו להמיר את דתם. הם גם חששו שהצלבנים אינם כנים בהצעתם, במיוחד לאחר שהגיעו לאוזניהם סיפורי הזוועה מירושלים. החיפאים ניסו לשכנע את הצלבנים לא לכבוש את העיר בטענה שישו ומאמיניו מעולם לא ביקרו בה, אך ללא הועיל.

הצלבנים הבינו כי אם ברצונם לשלוט בחיפה אין להם ברירה אלא להטיל מצור על העיר. באופן בלתי אובייקטיבי בעליל מתאר אלברט מאאכן את האבירים הנוצרים כג'נטלמנים ואילו את חיפה הוא מכנה 'עיר השטן'. הוא גם שם בפי אנשיה דברי נאצה נגד ישו ומכנה אותם גאוותנים, יהירים וחצופים.

הצי הוונציאני האימתני צר על חיפה מכיוון הים. כאשר הגיעו הספינות לאזור הן גילו כי ספינות מוסלמיות שהיו חלק מחיל המצב בעיר מחכות להן, ואחת הספינות הוונציאניות הוטבעה בעזרת קרסי ברזל ענקיים. הוונציאנים המנוסים העלו באש ספינות מוסלמיות אחדות והנותרות נמלטו כנראה.

עתה הגיע תורו של צבא היבשה. הצלבנים הכינו עוד ביפו מגדלי מצור ומנגונל — קטפולטה בעלת שבע מקלעות שעליהן מניחים שבעה סלעים ומשליכים אותם בבת אחת על החומה. לאחר שיגורים אחדים של סלעים החלו הצלבנים להתקרב אל חומות העיר, אך להפתעתם יצאו המגנים — יהודים ברובם — מהמצודה, לחמו בעוז ובאומץ לב שהצלבנים לא נתקלו בו קודם לכן, וחזרו אל המצודה. הם המשיכו להילחם מעל החומה והסבו לצלבנים אבדות כבדות.

עם הסתבכות הקרבות טנקרד, שכאמור היה חסר מוטיבציה מראש, פרש עם חייליו הרבים משדה הקרב ונסוג לאחור. לצלבנים ולוונציאנים היה ברור כי גלדמר אינו מסוגל לנצח את תושבי חיפה העיקשים ועזי הרוח בכוחות עצמו, ומשהבינו הוונציאנים כי טנקרד לא מתכוון להשתתף בקרב החלו לקפל מפרשים ולהפליג דרומה.

המפקד העליון של הקרב, דגובר, ארכיבישוף לשעבר מפיזה שמונה לפטריארך של ירושלים, החליט לשכנע את טנקרד לחזור לקרב. הוא אמר לו כי העיר הקטנה הזו — על מגניה היהודים והמוסלמים — תגרום מבוכה לנוצרים ברחבי העולם ותשים אותם ללעג, וכי אנשי ונציה כבר החלו להסתלק ולכן השלל מהקרב יחולק בין פחות אנשים ומי שיכריע את הקרב יזכה לשלוט על העיר. בדברים אלה הוא הבטיח למעשה את חיפה לטנקרד אם יסייע בכיבושה.

לדגובר היה חשוב שהקרב יוכרע מוקדם ככל האפשר. כנציגה הבכיר של הכנסייה בארץ הוא שאף לזכות במנהיגות הממלכה הצלבנית כולה, ולכן השתדל לסיים את הקרב במהירות, לחזור לירושלים ולנצל את הריק השלטוני שנוצר עם פטירתו של גוטפריד. לרוע מזלו תפס כבר בולדווין, אחיו של גוטפריד, את השלטון ביד רמה.

טנקרד, שהפך לשחקן המרכזי, הבין לפתע כי הכל תלוי בו ובאנשיו. הוא הורה לתקוע בחצוצרות ולנוע לעבר המצודה. המוני חיילים רגלים ואבירים מכוסי שריון במשקל עשרות קילוגרמים דהרו אל המצודה ופתחו בקרב עיקש מול המגנים היהודים והמוסלמים. הצלבנים ניסו לקרב מגדלי מצור אל החומה כדי שיוכלו לטפס עליהם, להיכנס אל המצודה ולפתוח את שעריה, אך המגנים עשו הכל כדי למנוע מהצלבנים לטפס על החומות. הם השליכו אבנים כבדות שפיצחו את ראשי הצלבנים, דקרו אותם בעזרת מוטות ברזל ארוכים, שפכו עליהם שמן רותח וזפת רותחת וירו חצים בוערים. השיחים שמסביב למצודה החלו לבעור ומגדלי המצור ואילי המצור שנועדו לבקוע את שערי החומה עלו באש.

הנוצרים — מונעים מכוח אמונתם הדתית ומברכות הפטריארך — המשיכו להילחם גם כאשר המגִנים שנשאו נשרפו או נוקבו ככברה מחצי האויב. הם החליטו לבנות בעזרת התרנים של הספינות הוונציאניות מגדלי מצור שיגיעו אל מעבר לגובה החומות. כדי להתגבר על האש הורה טנקרד לחייליו להיכנס ליערות הכרמל ולצוד חיות רבות ככל האפשר. הצלבנים פשטו את עורן של החיות וכיסו בו את מגדלי המצור כדי שהאש לא תשרוף אותם. בעזרת תכסיס זה הצליחו הצלבנים לקרב את מגדלי המצור לחומות, לטפס עליהם ולחדור למצודה. ברגע שראשוני הצלבנים חדרו למצודה הם פתחו את שעריה ואפשרו לכל הכוחות להיכנס.

שני נרטיבים

המגנים היהודים והמוסלמים הבינו כי למרות שהחזיקו מעמד חודש ימים ולמרות שהסבו נזקים לצי הוונציאני הקרב הוכרע וגורלם נחרץ. מגני המצודה ניסו לברוח, אך כמעט כולם נתפסו והוצאו להורג באכזריות רבה. אזרחים שהיו בקרבת מקום הוצאו אף הם להורג ואף נפש חיה לא נשארה בחיפה. במצודה מצאו הצלבנים שלל רב שכלל זהב וכסף, תכשיטים, בגדים, סוסים ופרדות, שעורה, שמן ודגן. הם העמיסו את השלל מהר ככל האפשר, כדי שהוונציאנים ששבו במהירות לאזור לאחר שראו או שמעו כי הצלבנים השתלטו על המצודה לא יספיקו להגיע. כשהוונציאנים הגיעו לחוף כל השלל כבר נלקח מהמקום ולצי הוונציאני העצום לא נותר מאום.

כך לפחות כותב אלברט מאאכן. הנזיר הוונציאני מספר סיפור שונה. לדבריו, משעלו הוונציאנים על החוף והחלו לקחת את חלקם בשלל הם נדהמו למראה האבירים העלובים ותרמו להם מיד את חלקם בשלל כדי שיוכלו להמשיך להילחם ולפאר את שמו של ישו.

בכתבים ונציאניים מהתקופה ניכרת האכזבה מכך שהמסע היה למעשה כישלון פיננסי, אך נעשה ניסיון להפוך את הסיפור באמצעות הדגשת התמיכה שהעניקו הוונציאנים למוסדות הצלבניים בירושלים ולאבירים העניים. כדי להצדיק את המסע נכתב כי הם יצאו אליו מסיבות דתיות ולא בשל שאיפה ארצית כלשהי.

בקרבות השתתפו יהודים ומוסלמים רבים וספק אם הצלבנים ידעו להבדיל ביניהם. כיוון שאנחנו יודעים כי בעיר היו יהודים רבים — כנראה הרוב המוחלט — ברור שרוב המגנים היו יהודים. הללו ניסו להגן על עצמם ועל עירם ועשו זאת בצורה ראויה להערכה מול אלפי אבירים להוטים וחדורי מוטיבציה דתית ומול אחת האימפריות הימיות הגדולות בעולם. שלא כמו שאירע על אדמת אירופה, שם אלפי יהודים נשרפו חיים בבתי הכנסת, על אדמת ארץ ישראל נלחמו היהודים באומץ לב ובגבורה עד הסוף המר. הייתה זו כנראה הפעם האחרונה שכוח יהודי נלחם על הגנת הארץ עד לימי הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה.

כפי שהבטיח לו הפטריארך קיבל טנקרד את השליטה על העיר חיפה ואילו גלדמר נאלץ להסתפק באזור חברון. כעבור חודשים אחדים זכה טנקרד בנסיכות אנטיוכיה הגדולה לאחר שדודו ששלט במקום נפל בשבי.

את מקומו של גוטפריד ירש כאמור אחיו בולדווין, מלך ירושלים הראשון, והוא הקים ממלכה של ממש בארץ ישראל. בולדווין, שהיה זריז מחשבה, תקיף והחלטי, הצליח לכבוש את ארסוף ואת קיסריה תוך זמן קצר, וחייליו דאגו לא להשאיר מוסלמים חיים ושרפו מסגדים על אנשיהם. עכו — שהיה בה ריכוז של גדודים מוסלמיים שסיכנו את חיפה — נכבשה ב־1140 בעזרת צי משולב של גנואה, פיזה וונציה אשר צר על העיר במשך עשרים יום. ערי החוף האחרות נכבשו גם הן בעזרת הצי המשולב, שאליו הצטרף גם צי נורבגי שהגיע לחופי צידון ב־1110.

עד 1118 הקים בולדווין ממלכה שהשתרעה מאילת עד ביירות. הוא עודד אירופים רבים לבוא אל הממלכה החדשה, בנה מבצרים רבים, קידם את המסחר והגן על גבולות הממלכה מפני המוסלמים בהצלחה רבה.

טובים ורעים

כאן אנחנו מגיעים לחלק הפחות נעים בסיפור: בכל ערי החוף שנכבשו על ידי הצלבנים הושמדו הקהילות היהודיות וכך גם התושבים המוסלמים, ומעטים אם בכלל שרדו. אירועי זוועה רבים התרחשו בארץ ישראל ובלבנון, אך בהיעדר ניצולים כמעט לא נותרו בידינו כל עדויות לכך. בעוד שפרעות תתנ"ו זכו לתיעוד על ידי הניצולים, האירועים שהתרחשו בארץ ישראל שנים אחדות מאוחר יותר לא תועדו כמעט בכלל. הקטע היחיד שיש בידינו הוא קינה שנמצאה בגניזת קהיר המתארת את שאירע לקהילות ירושלים, חברון, חבורת אונו, קהילת יפו, לוד, עוספיה וחיפה:

… זקנים טבחו ונפשי דלפה, זלעפה אחזתני על חורבן חיפה / חיפה העיר ההוללה, עלייך לִבתי אמולה / מישראל כבוד גלה ושבתו זקני עגולה ('אריאל — כתב עת לידיעת ארץ ישראל — חיפה ואתריה' בעריכת אלי שילר, עמ' 15).

עדות מקוטעת זו היא הטקסט היחיד המתאר את חורבן קהילות ארץ ישראל בזמן הכיבוש הצלבני, אולם ממקורות אחדים ידוע כי יהודים בכל רחבי הארץ נטבחו, נהרגו וברחו. היו שהספיקו לברוח לאשקלון, היו שנתפסו והובלו לאיטליה שם נמכרו לעבדות, והיו שהגיעו לאנטיוכיה הביזנטית או לאזורים סלג'וקיים וחלקם בחר בייאושו להתנצר. היהודים נעלמו מכל ערי הארץ שנכבשו על ידי הנוצרים ונותרו רק באשקלון ובצור שנשארו תחת שליטה מוסלמית. צור נפלה אף היא לידי הצלבנים ב־2411 ואשקלון נכבשה ב־1153.

בנימין מטודלה, הנוסע המפורסם שביקר בארץ ישראל ב־1179, ספר את כל היהודים שפגש בערים צור, עכו, קיסריה, יפו, ירושלים, אשקלון, טבריה וכפר עלמא שבגליל והגיע לכ־300 יהודים בלבד, שמונים שנה לאחר הטבח שנערך ביהודי הארץ. מעדותו עולה כי היישוב היהודי בארץ ישראל נמחק עם בוא הצלבנים במסע הצלב הראשון.

עשר השנים הראשונות של הכיבוש הצלבני בארץ היו אסון לקהילות היהודיות והמוסלמיות. ערים שלמות ופוריות הושארו חרבות ונטושות, וקהילות גדולות של יהודים ומוסלמים שהתקיימו מאות שנים נעלמו בין לילה. בגניזה הקהירית נמצאו כתבים מארץ ישראל מהמאה העשירית ומהמאה ה־11, אך במאה ה־12 הרצף נקטע. פתאום ברגע אחד אין כתבים מארץ ישראל, למעט מכתבים בודדים של אנשים המחפשים את קרובי משפחתם שנפלו בשבי הצלבנים וסביר להניח שנמכרו לעבדות.

המפגש היומיומי של הצלבנים עם אנשי המזרח הפיג אט אט את להט הקנאות הדתית, וכעבור עשרות שנים הבינו הצלבנים כי התושבים היהודים עשויים לסייע בידם בעיקר בחקלאות ובמלאכה זעירה. הם גילו כי יישובים יהודיים עוזרים להם בחיי היומיום, באספקה ובתוצרת חקלאית, וכך חזרו יהודים בהדרגה לערים בממלכת ירושלים הצלבנית. יש בידינו עדויות על יישובים יהודיים מבוססים רבים ברחבי הארץ במאה ה־12, תחת שלטון הצלבנים.

ב־1187 כבש צלאח א־דין את חיפה והפך אותה לבסיסו הצבאי. במסע הצלב השלישי שנערך ב־1190 כבש ריצ'רד לב הארי את חיפה בשנית, אך משעלה לחוף גילה כי צלאח א־דין הורה להשמיד את כל ביצוריה ואת מחסני המזון והציוד, וכך לא מצאו ריצ'רד וצבאו כל שלל בחיפה והמשיכו הלאה.

לאחר שצלאח א־דין כבש חלקים נרחבים מארץ ישראל הוא הזמין את היהודים להתיישב ברחבי הארץ ואף בירושלים. חיפה התאוששה אט אט ויהודים חזרו להתגורר בה לצד מוסלמים ונוצרים, אך הנמל שלה נותר משני לעכו עד לעת החדשה.

בפעם הבאה שתצפו בסרט על מסעות הצלב שהופק באולפנים הוליוודים תדעו לצדו של מי אתם אמורים להיות. לפעמים הנבל של האחד הוא הגיבור הטוב של האחר.

The post גבורה משותפת על חומת חיפה appeared first on סגולה.

בשנים האחרונות הים התיכון חוזר ותופס תפקיד מרכזי בכלכלתה של מדינת ישראל. המדינה הענייה במשאבים טבעיים החלה מפנה מבטה אל הים התיכון, והפעם לא אל מה שמעל המים או אל הדגה שבתוכם, אלא דווקא אל מאגרי הגז הטבעי שבקרקעית הים. הסיכוי להפוך ליצואנית אנרגיה משמעותית ולהפיק עושר מן הים מחזיר אותנו לשאלת חשיבותו של הים התיכון בהיסטוריה של המרחב מנקודת מבט חברתית, צבאית ובעיקר כלכלית.

הים בכלל, והים התיכון בפרט, השפיע על העמים ששכנו לחופיו ובמידה רבה אף קבע את גורלם. גלים וסערות לא הרתיעו מעולם את האדם מלנסות ולכבוש אותו, להשתלט על השיט בו ולנצלו כאפיק מרכזי לתעבורה ולמסחר ואף כמקור למזון משובח. אורכו המרבי של הים התיכון הוא 3,650 ק"מ ורוחבו המרבי 1,800 ק"מ. יתרונו בהשוואה לימים אחרים בעולם היה בכך שניתן היה לחלקו לימים קטנים ומשניים כמו הים האגאי באזור יוון והים האדריאטי באזור איטליה, ולמעגלי פעילות סביב האיים הרבים הפזורים בו שעליהם נבנו מצפים ומגדלורים אשר הקלו על התנועה ועל הניווט.

מהעת העתיקה ועד ימינו הים הוא אמצעי נוח, זול וקל לתעבורה. בהיותו נתיב טבעי אי אפשר לשנותו ואין צורך להשקיע בו. הספינות נישאו בכוח זרמי הים והרוחות שנשבו במפרשים. מטענים שהצריכו שיירות גדולות ובהמות משא רבות ניתן היה לאחסן בקלות בבטנה של ספינת משא בעלת נפח סביר.

עמים רבים שכנו לאורך הים התיכון, אך במשך רוב ההיסטוריה לא הייתה יד אחת שהחזיקה בכל חופיו. עד היום רק הרומאים שלטו כאימפריה צבאית על כל מרחבי הים התיכון, והם עשו זאת במשך כ־500 שנה, מאמצע המאה הראשונה לפסה"נ ועד המאה החמישית. לאחר נפילת האימפריה הרומית ועליית האסלאם התפורר 'השלום הרומי', שוד וביזה הפריעו לניהול תקין של נתיבי השיט והים התיכון ירד מחשיבותו. הוא שב לתפוס מקום משמעותי כנתיב שיט בינלאומי עם חפירת תעלת סואץ ב־1869, והחל לשמש נתיב מרכזי לשינוע אוצרות הנפט שנמצאו בשנות השלושים של המאה העשרים במפרץ הפרסי, ובשנות החמישים בצפון אפריקה. גם המאבק המודרני בפירטים, שהוביל לדחיקתם הסופית מהים התיכון, סייע להשבת מקומו המרכזי של הים התיכון בתחום הכלכלה העולמית.

אולם כבר שנים רבות קודם לתקופת השלטון הרומי הגיעו עמים קדומים להישגים מרשימים בתחום הספנות בים התיכון. בים האגאי התפתחו שלוש תרבויות ראשיות: התרבות המינואית בכרתים הגיעה לשיאה במאה ה־16 לפסה"נ; התרבות המיקנית בחצי האי פלופונסוס הייתה בשיא פריחתה במאות ה־15 וה־14 לפסה"נ; והתרבות הדורית, שיש המזהים אותה עם גויי הים, השתלטה על פלופונסוס ועל כרתים בראשית תקופת הברזל.

יש הסוברים כי גויי הים כבשו במאה ה־12 את העיר מיקני ושמו קץ לתרבותה ולמסחרה של העיר במזרח הים התיכון. הם התפשטו מיוון דרך איי הים האגאי לחוף המזרחי של הים והרסו את ערי החוף של ממלכות החתים, וביניהן את אוגרית ואת ערי הנמל של ארץ כנען, והגיעו אף לגבול מצרים. התיישבותם של גויי הים, שהיו ידועים כחרשי ברזל, באזורי החוף של אגן הים התיכון המזרחי סימלה את תחילתה של תקופת הברזל. כיבושי הדורים דחקו מחופי הים התיכון את רגלי האימפריה החתית ששלטה במשך מאות שנים על מרבית השטח במזרח הים התיכון והביאו לבסוף לנפילתה. אולם עוד קודם לכן נדחקה האימפריה מהחופים והדבר אִפשר לעמים ולשבטים שונים שחיו באזור להשתחרר מעולה ולהתחיל לפתח תרבות עצמאית חזקה. אחד מהעמים האלה היה הפניקים.

 ,

חריג היסטורי

המחקר ההיסטורי הקלסי מרבה לעסוק בחזקים ובמנצחים. במרכז תשומת הלב עמדו תמיד האימפריות הגדולות ובעלות הכוח. הבבלים, האשורים, הפרסים, היוונים והרומאים הקימו אימפריות, שלטו על שטחים יבשתיים ענקיים והיו בעלי מאפיינים ייחודיים של שפה, דת, תרבות, ארכיטקטורה ועוד. החלשים והמנוצחים לא זכו בדרך כלל לכתוב את ההיסטוריה, והוזכרו בה רק במידה שהפריעו להתנהלותן והתפשטותן של האימפריות.

מבחינה זו, ניתן לראות באימפריה הפניקית תופעה חריגה ומיוחדת במינה. לאורך כמעט אלף שנה, משלהי האלף הראשון לפסה"נ ועד כיבושי אלכסנדר מוקדון, שלט על השיט במרחבי הים התיכון עם שמי קטן בשטח ובאוכלוסייה, והיה למעצמה ששלטה לבסוף גם על ים סוף ועל חלק מהשיט באוקיינוס ההודי. איך הצליח עם קטן ובעל משאבים מועטים לשרוד, לשגשג ולהיות גורם משמעותי לאורך תקופה ארוכה כל כך בצילם של הענקים?

התרבות הפניקית נוצרה עם התיישבותם של שבטים שמיים לאורך החוף המזרחי של הים התיכון באמצע האלף השלישי לפסה"נ. מקורם האתני והגאוגרפי של השבטים אינו ברור, ושמם גזור מהביטוי היווני Phoinix שמשמעותו קשורה לצבע הארגמן. השם ניתן להם בשל גוון עורם או בשל צבע הארגמן שהתפרסמו בייצורו. לאורך כ־450 ק"מ של רצועת חוף הים הצרה והארוכה של סוריה, לבנון וארץ ישראל בנו הפניקים למן המאה ה־16 לפסה"נ שש ערים חשובות שהתפתחו מאוחר יותר לערי ממלכה ונמל: ארווד וצור נבנו כמצודות צבאיות על איים, ואוגרית, צמר, גבל וצידון נוסדו על חוף הים כערי נמל. בגבה של רצועת החוף הצרה התנשאו הרי הלבנון לגובה של יותר מ־3,000 מטר מעל פני הים. הרים אלה, המשופעים במשקעים ובשלגים, היו מיוערים מאוד וסיפקו עצים משובחים לבניין בתים, ספינות וכלי מלחמה. בשל רצועת החוף הצרה וריבוי היערות היה במרחב הפניקי מחסור בשטחים פתוחים שאפשר היה לגדל בהם די תבואה לסיפוק צורכיהם, ולכן החלו הפניקים לעסוק במסחר. הם פיתחו יכולות ארגון, תכנון ומנהל טובות ונשאו פניהם אל הים.

בתחילה היו הפניקים דייגים, ובחלוף השנים הפכו ליורדי ים נועזים. בסיסם היה בערי הממלכה צור וצידון, והם פיתחו ארבעה ענפי כלכלה ייחודיים שנשענו כמובן על הים. הענף הראשי היה סחר בינלאומי ימי ויבשתי. הפניקים ריכזו את הסחר מאזורי הסהר הפורה, חצי האי ערב ואפריקה וייבאו מוצרים מהארצות הטרופיות והמונסוניות לארצות הים התיכון. ריכוז חומרי הגלם בפניקיה סייע להתפתחות הענף השני — תעשיית בניין שהתמקדה בעיקר בבניית ספינות מעצים מקומיים, ובמיוחד מארזי הלבנון האדירים הייחודיים לאזור, וממתכות מיובאות. הענף השלישי היה צביעת אריגים ורקמה, והצבעים שבהם השתמשו הופקו מיצורים ימיים שונים כמו דיונונים וחלזונות. הענף הרביעי שבו התמקדו הפניקים היה דיג במרחבי הים.

ההישענות על הים הייתה בסיס קיומם של הפניקים והיא מאפשרת הצצה לסוד הצלחתם. הפניקים לא ראו את עצמם כיחידה אתנית המתוחמת בגבולות טריטוריאליים בלבד אלא כקונפדרציה של סוחרים ימיים. כתוצאה מכך גבולות הממלכה הפניקית לא הסתיימו לתפיסתם ברצועת החוף אלא כללו את הים כולו על שלל מושבות הסחר שהקימו סביבו לאורך חופי המזרח התיכון וצפון אפריקה, ובאיים אחדים בים התיכון ואף בדרום ספרד.

צוללנים חושפים כדים בחוף אכזיב,

אימפריה של מושבות

בדומה לשכניהם הישראלים פרצו הפניקים לבמת ההיסטוריה על רקע חולשתן של האימפריות הגדולות. בראשית המאה ה־12 לפסה"נ התפוררה ממלכת החתים לרסיסים בלחצם של גויי הים הדורים, ותקופה לא ארוכה אחר כך תש גם כוחה של מצרים ודעך שלטונו של פרעה באסיה. במסופוטמיה הכוח המוביל באותה עת היה ממלכת אשור. תגלת פלאסר הראשון הטיל את מרותו על ערי החוף של פניקיה, אך עם מותו ב־1078 לפסה"נ ירדה אשור מגדולתה והתאוששה רק דורות אחדים מאוחר יותר.

הדמיון בין הפניקים לשכניהם הישראלים, וההקבלה ההיסטורית בין ראשית הממלכה הישראלית במאה ה־11 לעלייתן של ממלכות צור וצידון, מבליטים גם את השוני המהותי ביניהן ואת הכיוון השונה שבו בחרו. ממלכת ישראל הייתה ממלכה יבשתית שנשענה באופן מובהק על אדמתה הפורייה של ארץ ישראל ועל ענפי החקלאות. תקופת הזוהר של ימי דוד ושלמה נמשכה זמן קצר בלבד, ועד חורבן בית המקדש הראשון ב־586 לפסה"נ ניסו הממלכות הישראליות הקטנות לשרוד בצלה של האימפריה האשורית ואחר כך בצלה של בבל.

בניגוד לישראלים, הפניקים — שהכירו בכוחם הדל — השתמשו ביכולותיהם הייחודיות שנשענו על הים התיכון, ניתקו עצמם ממערכת היחסים שהתנהלה בין העמים באזור, ויתרו על הניסיון לצבור כוח והשפעה על פני היבשה וחיו בבועה שאפשר להם הים. בניית ספינות, ניווט ימי, שיטת תקשורת פשוטה ויעילה שהתבססה על כתב אלפביתי קליט ויכולות סחר, ארגון ומנהל אפשרו לפניקים להיות גורם חשוב ונצרך גם לאחר עלייתן המחודשת של הממלכות הגדולות במרחב.

גורלם של הפניקים היה תלוי בשליטתם על הספנות בים התיכון ובקשריהם המדיניים והכלכליים עם המדינות באזור. בהיותם אימפריה כלכלית ומסחרית בחרו הפניקים באסטרטגיה של כריתת בריתות שלום דוגמת הברית שהייתה בינם לבין דוד ושלמה המוזכרת בספר מלכים א' (ה', ט"ו).

מושבות הסחר הפזורות ברחבי הים התיכון אפשרו לפניקים להמשיך לשמור על עצמאותם גם לאחר כיבוש צור על ידי אסרחדון מלך אשור ב־677 לפסה"נ, ועל ידי נבוכדנצר מלך בבל ב־572 לפסה"נ, לאחר שצר עליה במשך 13 שנה. ממלכות אלה שאפו להשתלט על נתיבי הסחר הימי של הפניקים, אך בלא פיתוח צי עצמאי ובלא יכולות ימיות לא עלה הדבר בידן. התלות בפניקים באה לידי ביטוי ברור בעצמאות שניתנה להם על ידי האימפריה הפרסית מ־550 לפסה"נ ואילך תמורת שירותם בצי משותף נגד הכוח העולה החדש — יוון.

ניצחונם של היוונים וכיבושה של צור על ידי אלכסנדר הגדול שמו קץ להגמוניה הפניקית על השיט במזרחו של אגן הים התיכון. מצרים התלמית החלה למלא תפקיד חשוב בסחר הבינלאומי, ואלכסנדריה תפסה את מקומה של צור כעיר הנמל החשובה ביותר בים התיכון. תהליך דעיכתם של הפניקים הואץ עם חורבנה של קרתגו — המושבה הפניקית החשובה ביותר במערב הים התיכון — ב־146 לפסה"נ, והסתיים סופית עם השתלטותו המוחלטת של הצי הרומי בהנהגתו של פומפיוס על הים התיכון ב־67 לפסה"נ.,

הערצה ולעג

בעולם העתיק היה היחס לפניקים מורכב. מצד אחד העריצו וכיבדו אותם בזכות היותם סופרים מוכשרים שהנחילו לעולם את הכתב האלפביתי; יורדי ים ומגלי ארצות נטולי פחד שהגדירו מחדש את גבולותיו של העולם העתיק; מהנדסים מוכשרים שבנו נמלים וערים; ואמנים ידועי שם.

מצד שני, מכלול כישוריהם הייחודיים גרר גם לעג ומשטמה, וטענות כי הם רמאים ונוכלים שלא ניתן לבטוח בהם; סוחרים שתאוות הבצע שלהם אינה יודעת שובעה; ציידי אדם המנצלים את חולשותיהם של חסרי הישע; אנשים מושחתים מוסרית המזנים את בנותיהם ומקריבים את בניהם לפולחן אלוהיהם. לדימוים של הפניקים כחורשי מזימות המסייעים לדבר עברה נותר הד אף באנגלית בת ימינו: הכינוי Jezebel — המשמש תואר לאישה מרשעת ומופקרת — היה שמה של נסיכה פניקית המוכרת לנו כאיזבל אשתו של אחאב מלך ישראל.

שגשוגם של הפניקים וקיומם רב השנים בצלן של האימפריות הגדולות מעוררים השתאות. התבססותם בנישה הימית בסיוע מכלול הכישורים שפיתחו יכולים לשמש דגם מופתי לדרך שבה עשויות מדינות קטנות וחלשות לשרוד בזכות יכולת הסתגלות זריזה וניצול הזדמנויות.

בדור האחרון הולך וגדל הידע ההיסטורי על הפניקים. הקושי בהשגתו של ידע זה ברור — פיזורם של הפניקים במושבות סחר לאורך חופי הים התיכון מקשה על איסוף המידע והצלבתו, עד כי ניתן היה להתייחס לתרבות הפניקית כתרבות אבודה. כתבים פרי עטם לא השתמרו בשל מעשי האדם ובשל תנאי סביבה בעייתיים, והספרייה הגדולה שהייתה בצור הושמדה במהלך הכיבוש המקדוני. גורל דומה נפל בחלקה של ספריית קרתגו שהושמדה כאשר הרומאים החריבו את העיר עד היסוד. העובדה שיש בידינו ממצאים כתובים דלים כל כך מפרי עטם של אלה שהעניקו לעולם את הכתב האלפביתי היא אחת מפסגות האירוניה ההיסטוריות של המין האנושי.

באדיבות מוזאון האמנות וולטר

The post אימפריה צפה appeared first on סגולה.