לא ממש, עונה לשאלתי דודי מבורך, אוצר הארכיאולוגיה של התקופה הרומית במוזאון ישראל והמנצח העיקרי על עבודות ההכנה. הוא מחזיר את לוח הגבס למקומו ומורה לפועלים לוודא שהמתחם יישאר סגור. מבקרי המוזאון אינם אמורים לקבל פרומו עוד לפני פתיחת התערוכה, ואני זכיתי לפריבילגיה הזו לפנים משורת הדין. לא מדובר כאן בתערוכה מן המניין, אלא בתצוגה ששוקדים על הכנתה במשך שלוש שנים. שותף מרכזי בתערוכה היה פרופ' אהוד נצר ז"ל, ארכיאולוג בעל חזון שמסר את נפשו, פשוטו כמשמעו, למען הגשמת החלום שחזה כבר אז בעיני רוחו: תערוכה שתציג לעין כל את המלך הורדוס כפי שהוא למד להכירו. מדובר בתערוכה גרנדיוזית מכל ההיבטים: ההשקעה הכספית, המשאבים, ממדי המוצגים וההכנות המרובות הכרוכות בהצבתה. תערוכה בקנה מידה אחר, בהתאם למלך שאת מורשתו החומרית היא מתעדת. שהרי הורדוס – דומה אולי לאהוד נצר – לא חשב בקטן.

החיפוש אחר הקבר

תכנון התערוכה 'הורדוס – מסעו האחרון של מלך יהודה' החל מיד לאחר גילוי קברו של הורדוס המלך על ידי אהוד נצר במהלך החפירות הבלתי נלאות שערך במשך כשלושים שנה בהרודיון. כמי שחפר באתרים הרודיאנים אחרים – מצדה, קיסריה, בניאס, ירושלים ויריחו וסביבותיה – היה נצר כנראה הארכיאולוג בעל הרקע האדריכלי המתאים ביותר לפענח את החידה שהותיר אחריו המלך בהר שנשא את שמו: היכן ביקש הורדוס לשכב למנוחת עולמים? נצר עבר שוב על כל האזור הבנוי של הרודיון עילית, על מגדליו, מרתפיו וחדרי המרחץ שבו, ואז פנה לראשונה לחפור את הרודיון תחתית. אולי יימצא הקבר בגנים המבושמים שנטע הורדוס למרגלות ההר המלאכותי למחצה, חשב, או בסוף שדרה ארוכה של עמודי אבן המובילה לאגם מלאכותי שאתגר יום יום את הסביבה המדברית הצחיחה? הוא מצא שם את בית המרחץ הפרטי המפואר של הורדוס ודרך סלולה שהכין לצורך הלווייתו. הממצאים בתחתית ההר ולא בראשו הגבירו את הציפייה שגם הקבר יתגלה למרגלות ההרודיון, אולם התקווה נכזבה.

ב-2006, בצעד שנשען יותר על אינטואיציה מאשר על מסקנה מדעית, העביר נצר את החפירות חזרה למעלה, למורדות הצפון מזרחיים של ההרודיון, ובאפריל 2007 נשאו חיפושיו פרי. תגלית חייו – חלקים פזורים של סרקופג המלך – נחשפה לראשונה מזה אלפיים שנה לאור השמש. הוא המשיך לחפור באזור מורד המדרגות המלכותי שנתגלה, ומצא גם את שרידיו של הקבר. בעת שנבנה ניצב המאוזוליאום יחידי באזור זה של ההר, ונצפה אף מירושלים, שכן הורדוס כיסה את כל המורד כדי להבליט את יד הזיכרון שבנה לעצמו.

בחורף 2010 כבר החל נצר לשרטט בפועל את התערוכה שבה יוצגו ממצאיו הכבירים. את האבנים העצומות יעבירו באופן זמני מאתר ההרודיון למקום שבו יזכו רבבות לראותן במלוא הדרן – בקבר הורדוס המשוחזר במוזאון ישראל. בזמן שבו עמלו במוזאון על פתיחת אולמות התצוגה המחודשים היו מעבדות השימור של המוזאון שקועות מכף רגל ועד ראש בתגליות מההרודיון. מיליונים הושקעו בשימור הממצאים ובשחזורם. פעולות שימור אחדות – בעיקר של תמשיחים שצבעיהם דוהים מיד עם חשיפתם לאור – נעשו כבר באתר עצמו. עבודה של עשור הושלמה תוך שלוש שנים. לצד דודי מבורך וסילביה רוזנברג, אוצרי התערוכה מאגף הארכיאולוגיה, שקד נצר על הכנת התערוכה ועל כתיבת הקטלוג. באוקטובר 2010, בסוף יום עבודה בשטח שאליו חזרו כדי לבחור את האבנים שיוצגו במוזאון ולציין את מיקומן המדויק, עמד הצוות ליד גדר החפירה. אהוד נצר ישב לנוח לרגע, ואז מעד ונפל לתוך אתר החפירה. הוא נפצע קשה ונפטר כעבור ימים אחדים.

זוכרים את נצר

כמעט באותה מידה שהתערוכה מנציחה את זכרו של הורדוס, המלך האחרון שמשל ביהודה באופן כמעט עצמאי, היא מנציחה גם את זכרו, את פועלו ואת חזונו של אהוד נצר. באופן שאינו טיפוסי לתערוכה מוזאלית, המבקר לא ייתקל בכניסתו לתערוכה בממצאים או במלל, אלא בפרוזדור שמתפתל בין קירות המכוסים בצילום נוף פנורמי של מדבר יהודה. מוקף בנופי בראשית שעל רקעם הקים הורדוס את המרשימים שבמפעליו – במצדה, בהרודיון וביריחו – יצעד המבקר לתוך החדר הראשון של התערוכה, התחנה הראשונה במסעו האחרון של המלך הורדוס. הודעה מטלטלת תוקרן על רצפת החדר הקטן: "4 לפני הספירה. המלך מת".

אך כעת, בשעה שאני נכנסת לחדר זה, רק אנמרי ברטפלד, המומחית לשחזור ציורי קיר במוזאון, מפנה אליי את מבטה. היא שקועה בניסיון להתאים את צבע התמשיח שבו היא צובעת את הקיר לצבע החום אדמדם של הפרסקו המקורי שהיה בחדר המלכות ביריחו ומשוחזר כאן. צינבר יקר ערך מהמכרה של אוגוסטוס קיסר בספרד נתן לקירות של הורדוס את גונם המיוחד, גוון שנראה רק בבתי העשירים הגדולים ביותר של האימפריה הרומית. כבר ב-1981 הסירו ארכיאולוגים ישראלים את ציורי הקיר מארמונו של הורדוס ביריחו מחשש שייהרסו בשטח ללא שימור מתאים, וכעת הם מוחזרים למקומם בחדר המלכות המשוחזר, הזהה בממדיו ובעיצובו לחדר המקורי. חדר קטן להפליא עבור מלך שככל הידוע לנו אהב לעשות רושם גדול.

הורדוס הלך לעולמו בארמונו שביריחו. הלוויה המלכותית, שאותה תכנן עד לפרט האחרון, יצאה מעיר התמרים לכיוון הקבר שהכין מבעוד מועד בארמון האהוב עליו – ההרודיון – החבוי בספר המדבר במרחק לא רב מירושלים. ביציאה מהחדר מוצגים שני כתבי יד עתיקים מתוך כתביו של יוסף בן מתתיהו, מקור המידע העיקרי שבידינו על הורדוס ותקופתו. עד לתערוכה זו הכרנו את הורדוס בעיקר דרך עיניו של ההיסטוריון היהודי הגדול, ומטרתה של התערוכה היא לאפשר למורשתו הישירה – המבנים והחפצים שהותיר הורדוס אחריו – לדבר בעד עצמם.

בניגוד ליוסף בן מתתיהו, הסופר המשופשף שידע דבר או שניים על כתיבת עלילה, ניצב בפני אוצרי התערוכה אתגר לא רגיל: איך גורמים לתמשיחים, לפסיפס ולטיח מכויר לספר סיפור? איך מביאים אבנים לכדי דיבור? למשימה זו בדיוק נרתם צוות המוזאון. לכל חלל תצוגה בתערוכה יש שני נושאים עיקריים, האחד חומרי: צבע, אבן, טיח; והשני, ציר מרכזי בשלטונו של הורדוס. מחדר המלכות אני עוברת לחלל מוצגים רחב ממדים ומיד תופסים את מבטי ממצאים בודדים, עתיקים ומרשימים, הממוקמים בקפידה כל אחד בפני עצמו. הפסיפס והפרסקו מעידים על נטייתו של הורדוס לעטר את ארמונותיו ביצירות העשירות ביותר שניתן היה להשיג. בקצה החדר עומדת אמבטיית אבן מעוגלת ומסיבית שהובאה ממבצר קיפרוס שמעל נחל פרת ומשקלה טון.

הרצפה הצמודה לאמבט משובצת באריחי אבן שחורים ולבנים היוצרים דגם גאומטרי. טכניקה זו, המכונה אופוס סקטילה, הייתה פופולרית למדי ברומא בתחילת המאה הראשונה. דגם זה, שנלקח מארמון הורדוס בהרודיון, הוא מהמוקדמים שנמצאו ברחבי העולם, עדות לכך שהורדוס עקב בהצלחה אחרי האופנות החדשות שצצו ברומא הרחוקה. פסיפס גאומטרי תואם, מאותו אתר, עתיד לתפוס מקום על הקיר שמעל לדגם, ובצדו השני של החדר יועמד אוסף של כ-25 עציצי חרס שרופאו במעבדת המוזאון מחרסים שנמצאו ביריחו. לצערנו אין מידע באשר להעדפותיו הבוטניות של הורדוס, ולכן העציצים יישארו ריקים. בחלל זה יוקרן על הקיר סרט שיעסוק בבניית הארמון ביריחו.

קשרים בינלאומיים

בוני התערוכה מסתובבים בחללים המתהווים, מציינים את מיקומם של קירות גבס שצריך עדיין להקים, את החור בקיר שבו ירכיבו מסך הקרנה ופרטים רבים נוספים. "צריך להזיז את זה קצת לכיוון המרכז", מעיר דודי. "עשיתי זאת בדיוק לפי המידות שאתה רשמת", עונה ויקטור ומראה לו את סקיצות האדריכלות עם המספרים המדויקים. דודי מעיין אך לא נראה משוכנע. שמוליק פונה מעיסוקיו בפיגומים ודוחף אותו דחיפה ידידותית. "בא לך לדעת איך זה היה לעבוד אצל הורדוס?" הוא שואל אותי, "תנסי לעבוד קצת עם דודי". בחדר שאנחנו נמצאים בו עתה הדגש הוא על מורשת הבנייה המסיבית של הורדוס, זו ששינתה את פני הערים בישראל ושרידי אבנים מסותתות ועמודים נשתמרו ממנה עד היום ברחבי הארץ.

בחדר ניצבת אבן עצומה מהר הבית בעלת מסגרת הרודיאנית טיפוסית. "איך היא הגיעה לכאן?" אני שואלת את דודי, והוא משיב בנימה חצי מבודחת, "בחצות הלילה". יש כאן גם כותרת עמוד המגולפת בעיטורים מתעגלים שמשקלה 'רק' שלושה טון ואוסף קטן של עמודים. בחדר זה יוקרן סרט על הדגם של ירושלים ההרודיאנית המוצג בחצר מוזאון ישראל. הסרט צולם בתוך הדגם וממעוף הציפור, והוא מציג זוויות שאי אפשר לראותן בהליכה שגרתית מסביבו. אני צועדת בפרוזדור שלכל אורכו חלון גדול אשר דרכו יתגלו לעין המבקר שורות של אמפורות חרס. היוצרים, או אולי עבדיו של הורדוס, מספרו כל אמפורה ורשמו בלטינית או ביוונית את מקורה, את תכולתה ואת תאריך ייצורה. יינות, תפוחים וגארום – סוג של רוטב דגים מתובל – מאפשרים לנו הצצה למותרות הקולינריות שעלו על שולחנו של הורדוס, אך גם לפריסתה של רשת המסחר שהביאה למלך את המצרכים שבהם חשקה נפשו מקצות העולם.

על הקיר הנגדי של הפרוזדור מוקרנות תמונות מהעיר המעורבת קיסריה שבנה הורדוס לכבוד אוגוסטוס קיסר. ההיפודרום, התאטרון, ארמונו של הורדוס ונמל המים העמוקים של העיר, הראשון ביהודה, ששינה מהותית את כלכלת הממלכה – כולם מעידים על הצביון הרומי שבו עיצב הורדוס את ערי ממלכתו. במקום זה מככבת גם מצדה, הפנינה האדריכלית שבכתרו של המלך הבנאי, על ארמנותיה התלויים במורד ההר.

רשת הקשרים הבינלאומיים שטווה הורדוס לא הסתכמה בייבוא של מטעמים אקזוטיים. במרכז התערוכה מוצגים המעידים על הקשרים הדיפלומטיים הענפים שלו, שהיו חיוניים כל כך להצלחתו ולעוצמתו. בקצה אחד של החלל האובלי, המזכיר חדר קבלת פנים בארמון בסגנון קלסי, יש נישה קטנה המחכה להגעתן של שלוש יצירות אמנות קטנות אך יקרות ערך שיושאלו ממוזאונים חשובים בעולם: פסל של מרקוס אנטוניוס מבודפשט, אהובתו קליאופטרה ממוזאון המטרופוליטן בניו יורק, וכד קטן מאזור קומראן שנועד לשמן אפרסמון, מוצר נכסף בין אצילי האימפריה. שלושתם מסמלים את הוויכוח המפורסם שניטש בין הורדוס לקליאופטרה באשר לבעלות על פרדסי האפרסמון שבסביבות יריחו.

בצדו השני של החלל ניצב דיוקנו של אוקטביוס, יריבו של אנטוניוס, שאליו העביר הורדוס את תמיכתו הפוליטית בדיוק בזמן – מיד לאחר שהביס את יריביו ועלה על כס האימפריה הרומית. פסל של אוקטביוס שהתגלה במקדש בשומרון ומציג את השליט הרומי לאחר שהסב שמו לאוגוסטוס קיסר עתיד למלא בנוכחותו את קצה החדר. משני צדדיו יוצבו פסלים של אשתו הגבירה ליביה ושל מרקוס אגריפה, יד ימינו של הקיסר ומפקד רומי מפורסם. בשני קצות האולם יוצבו אם כן זה מול זה שני הצדדים העוינים במשחק השחמט הגאופוליטי ששיחק הורדוס. חסר רק דיוקנו של המלך היהודי עצמו, שלא התגלה ושאולי מעולם לא נוצר – אם בשל סלידה אסתטית של הורדוס מדיוקנו המכוער, כפי שמציעה האגדה, ואם בשל רצונו להעלות מס שפתיים למנהג היהודי האוסר עשיית פסל וכל תמונה. אולם גם בלי להכיר את קלסתר פניו של הורדוס אנחנו כבר מתקרבים אל לב לבה של התערוכה, אל בבת עינו של המלך – אתר ההרודיון.

פסגת ממצאיו

בחדר הבא מוצג דגם של אתרי החפירות בהרודיון ומוקרן סרט המסביר איך נבנו הארמונות השונים וכיצד התגלו על ידי הארכיאולוגים. לאחר שמצא את קברו של הורדוס הבין אהוד נצר שמסביב לקבר קבורים באמצעות עפר מילוי מבנים נוספים. לדעתה של סילביה רוזנברג, שתיעדה משך שלושים שנה את ממצאיו של נצר, עם השלמת הבנייה של הקבר ביקש הורדוס למחוק כל מבנה שיתחרה עמו, כדי שהמבנה האדיר יעמוד בודד בשטח ויבלוט לעיני הצופים לעבר ההרודיון מירושלים. לשם כך ויתר המלך על פנינים אדריכליות שהשלים רק שנים מועטות קודם לכן. בין השאר גילה נצר באזור הקבר תאטרון. בשורותיו העליונות נחשף תא מלכותי שנבנה כנראה לקראת ביקורו של מרקוס אגריפה בין השנים 15-10 לפסה"נ. הורדוס כיסה את התאטרון בשכבת עפר עבה, ובזכותה נשתמרו על קירותיו חלק מעיטוריו היפים, בעוד אחרים נשברו והתפזרו. את השברים שנמצאו בעפר העבירו לריפוי ולשחזור במעבדות השימור של המוזאון, ועיטורים אלה מוצגים בתערוכה.

מעלה משופע מוביל אל שחזור של התאטרון. במקום זה, שנועד לעיניהם של אורחי המלך המכובדים בלבד, הרשה לעצמו הורדוס להשתולל בסגנון אמנותי פגני. בין הצבעים העזים של תמשיחי הקירות לבין כיורי הטיח המורכבים שציפו את התקרה שיבץ שורה של תמשיחים זעירים עמוסי פרטים ומושלמים בביצועם, שכל אחד מהם צויר בתוך מעין חלון. תמשיחים אלה מציגים נוף שונה לחלוטין מהסביבה המדברית הריקה שבה הם מצויים. נוף סלעי ובו יעלים, עצים, ספינות ואפילו תנין. בכל חלון כזה מצוירים תריסים פתוחים, חוט תלייה ואפילו מסמר. יש הסבורים שאחד החלונות מייצג את קרב אקטיום שבו הביס מרקוס אגריפה את אנטוניוס, ואילו חלון אחר, בעל נוף מצרי, מעיד על רצונו של הורדוס להזכיר לידידו רם המעלה באיזה צד בחר. מי שהרשה לעצמו להשקיע ממון רב בציור קיר כדי לשרת צרכים פוליטיים במהלך ביקור אחד, יכול היה כנראה גם להעלים את המסר – יחד עם כל הבניין – כשצרכים אחרים עמדו על הפרק.

נצר אמנם זכה לראות רק חלון אחד שהשתמר על הקיר, שכן הציורים האחרים נשברו והתפזרו בין הריסות התאטרון, אולם הוא נוכח לדעת כי לאוצרות שהתגלו בחפירה שניהל אין אח ורע בכל המזרח הקדום, וכי המקבילות היחידות, אם ישנן, מקורן בארמונות האצולה ברומא ובפומפיי. הוא הצליח לרתום את משאבי השחזור של מוזאון ישראל לעניין, וכבר בשטח שקד דוד ביגלאייזן על שיבוץ מקבצי שברים תואמים שנמצאו בקרבת מקום זה לזה. כך יצר חלקי פאזל גדולים יחסית שאליהם ניתן היה להוסיף חלקים נוספים במעבדה בשלב מאוחר יותר. כיום, שלוש שנים מאוחר יותר, ביגלאייזן משלים את המלאכה. על שולחן במעבדת השחזור של המוזאון מונח תמשיח החלון, עבודת אמנות קטנה אך מדהימה. ביגלאייזן מיין את כל החלקים שהובאו מההרודיון ואוחסנו במחסני המוזאון. מדובר בכאלף קרטונים המכילים כל אחד כחמישים שברי פרסקו. לצד תמשיח החלון מונח על השולחן תרשים ובו נראים חלקי התמשיח שנותרו על הקירות בהרודיון. רגלי הבהמה שמופיעים בתרשים משמשים לו עוגן שיאפשר לו למקם לפחות פיסה אחת של התמונה – גוף הפר – במקום הנכון. התהליך מזכיר את ההתבוננות בתמונה המצויה על גבי קופסה של פאזל בעל אלפי חלקים, רק שבמקרה זה מופיעה בתמונה רק פינה אחת מתוך התמונה כולה. על סמך הפינה הזו ממשיכים להתאים שברים נוספים עד להשלמת התמונה, שתועבר בסיום העבודה לקיר התאטרון המשוחזר בתערוכה, שלוש קומות מעלינו.

נס השחזור

לא הרחק ממעבדת השחזור של דוד ביגלאייזן עובד אלון קדם על תבליטים דמויי עמודים שהיו על קירות התאטרון, ואנדריי ואינר רוכן מעל פרטי גבס מורכבים ויוצר עלי דפנה וקיסוס. מאחור שוקדת חני גרין על תקרת הטיח המכויר של אולם המלוכה מיריחו. שברים מתקרה זו שכבו במחסנים מאז החפירות שנערכו שם בשנות השבעים, ועכשיו נעזרת חני ברישומיה של ד"ר סילביה רוזנברג, שחקרה את העיטורים בארמונותיו של הורדוס ביריחו ובקיפרוס, ובצילומים של טיח מכויר מאותה תקופה שנחשפו בפומפיי, כדי ליצור מסגרת שבה תשבץ את חלקי הטיח המקוריים. התוצאה תהיה בעצם יצירה חדשה, ניחוש הבנוי על סמך תבונה, עבודת מחקר, ואמנות ההתאמה בין השברים ששרדו. חני נותנת לחומר להוביל אותה, ובונה את משבצות התקרה בהתאם לצורתן של החתיכות ולצבעיהן, ועל פי קווים ששרטטו האמנים המקוריים בין הצורות הגאומטריות שיצרו.

בחצר הקטנה הנושקת למעבדה מניחים אבנים מונומנטליות מסותתות שורה על גבי שורה תחת השגחתו של ויקטור עוזיאל, בניסיון לשחזר את המבנה המקורי שממנו התפזרו. על כל אבן מודבקת תווית ממוספרת, כדי שאפשר יהיה לפרק את המבנה, להעביר את האבנים במעלית לקומת התצוגה, ושם לבנותו מחדש. מעל למבנה העגול שהסתיים בכרכוב אבן מעוטר התנוסס גג משופע לגובה של 25 מטרים. גם לאחר הגבהת התקרה בשיפוץ האחרון אין במוזאון ישראל חלל שיכול להכיל מבנה כה גבוה, ולכן בתערוכה לא ייבנו הקירות בגובהם המקורי, ואת הכרכוב יניחו על פיגומים במקום על הקירות. הגג – או לפחות חלק משיפועו החלק להפליא – יוצג בנפרד, יחד עם אחד מעיטורי האבן שקישטו את קצותיו ואת ראשו. המשקל הכולל של אבני השחזור הוא 13 טון, ולכן אמיר עסוק כעת בחיזוק רצפת המוזאון עד לסלע האם, עמוק מתחת ליסודות הבניין.

מה טיבו של מבנה האבן המונומנטלי הזה, ומדוע משקיעים הון עתק ומאמצים מרובים כל כך בניסיון לשחזרו? מדובר בגולת הכותרת של התצוגה, האוצר הארכיאולוגי שחיפש אהוד נצר במשך שנים רבות – קברו של המלך הורדוס.

סוף סוף הגעתי לאולם התצוגה האחרון. שוב מתגלות לעיניי אבני הקבר הלבנות, המעוגלות, בדיוק כפי שתיאר דוד מבורך, מציצות אליי מבעד לשורה של עמודי גיר לבנים. העמודים נלקחו מהתאטרון שהשתמר בזכות העובדה שהורדוס כיסה אותו בעפר כדי להבליט את קברו. בעיני רוחי אני עוקבת אחרי תהלוכת הלוויה המגיעה לסוף דרכה, רואה כיצד מניחים את המת בתוך הסרקופג הפעור לקבל את גופו של המלך בחדר האבן הקטן והעגול. בקרוב יעבירו לתצוגה את שלושת הסרקופגים שמצא אהוד נצר סמוך לקבר בהרודיון. שניים מהם יוצבו בשולי האולם, ואילו השלישי, המפואר ביותר, זה שסותת מאבן אדומה שבירה ונופץ למאות רסיסים, זה שלפחות לדעת אהוד נצר היה לא אחר מאשר הסרקופג של הורדוס, יוכנס לתוך הקבר העגול. עמודי האבן שהיו במתחם הקבר משוחזרים כולם מגבס, למעט העמוד האחרון ששרד. עמוד זה יוצב מחוץ לתצוגה, בפרוזדור המוזאון ההומה, וילווה את המבקר בדרכו החוצה, חזרה אל המציאות העכשווית.

אני משאירה מאחוריי את הסרטונים שבהם דנים המומחים בחשיבותו של הורדוס, בעוצמת מפעליו, ביתרונות שלטונו ובחסרונותיו. השקפותיהם של המלומדים באשר להורדוס אינן מעסיקות אותי עכשיו, כי במובן מסוים האבנים אכן דיברו בתערוכה זו, לא לטוב ולא לרע, ומבלי לקבוע מי צדיק ומי רשע. אמנם מעשיו הנבזיים לא היו שונים במאומה מהנהגותיהם של עמיתיו אצילי רומא שהרגו ללא רחם בני משפחה ומכרים כדי לקדם את עצמם ואת הונם, אולם מבחינת השלווה, השפע והגדולה שהעניק לממלכתו לא היה כמוהו מימי שלמה המלך, שגם הוא כזכור זכה לגינויים חריפים על כך שפתח את ממלכת ישראל בפני השפעות זרות. ביציאתי מן התערוכה אני לוקחת אתי את ממדי חזונו של הורדוס, חזון גדול שלא מתחשב בקטנות. חזון ייחודי, שגם אם נתיניו לא הסכימו עם העקרונות שעליו נבנה, הוא העניק לכל אחד מהם את התחושה שלארץ יהודה תפקיד מרכזי וחשוב בזירה העולמית של העת העתיקה.

ועכשיו לאן?

מה מתכננים לעשות במוזאון כשיבוא יום ויצטרכו לפרק את התערוכה העצומה הזו שעל עלותה מסרב ג'יימס סניידר, מנהל המוזאון, בכל תוקף לדבר? לאן יעבירו את כל היופי והפאר הזה שאותו מגדיר סניידר "תרומה חשובה מאין כמוה להבנת הורדוס, מלכותו ותפקידו בתולדות האזור". חברי הצוות של אגף הארכיאולוגיה במוזאון, שטרחו ועמלו על השחזורים, נחושים בדעתם כי כל מה שיצא מאתר ההרודיון יש להחזיר לשם. פרויקט כזה ידרוש סכומי עתק הזהים לאלה שנדרשו כדי להביא את אבני קברו של הורדוס לירושלים. בנוסף, יהיה צורך להקים במקום מרכז מבקרים הכולל גידור ואבטחה של האתר. תקוותם היא שהממשלה תשקיע את ההון הנדרש ולא תסתפק בדגם הקטן והעלוב המוצב כעת בכניסה לאתר ההרודיון ומבזה את חזונו הגרנדיוזי של הורדוס. קשה להאמין שדעתם היא שתכריע, אבל בינתיים מסתמן אולי משהו בכיוון.

בהצהרה הממשלתית האחרונה שהתייחסה לאתרי המורשת היהודית שהממשלה מבקשת לקדם דובר בין השאר על שחזור מבנה הקבר של הורדוס. עדיין לא ברור האם הכוונה היא לשחזור המשלב את החלקי המקור, כפי שנעשה במוזאון, או לשחזור מן היסוד שהוא מלאכה פשוטה הרבה יותר. ההצעה הנוכחית – לבנות מודל מונומנטלי שיהווה העתק מדויק של מבנה הקבר ויתנשא לגובה 25 מטרים – יכולה להתפרש על פי כל אחת מהאפשרויות. אם אכן יחליטו לשמוע בעצת צוות המוזיאון זה יהיה המיזם התיירותי הארכיאולוגי המושקע ביותר ביהודה ושומרון, והדבר עשוי לשדר קבל עם ועדה שבכוונתה של מדינת ישראל להשאיר בידיה את ההרודיון. מדובר אמנם בהשקעה עצומה, אך לאור חשיבות דמותו של הורדוס להיסטוריה היהודית היא גם מוצדקת.

אולם קיימת גם אפשרות נוספת. המוזאון החדש של רשות העתיקות, ההולך ונבנה לא הרחק ממוזאון ישראל, מיועד בדיוק למטרה זו: להציג את האוצרות הארכיאולוגיים שלא נמצא להם המקום באולמות התצוגה הקיימים של מוזאונים שונים ברחבי הארץ. ייתכן שמתכנני התצוגות במוזיאון החדש כבר לוטשים עיניים לשחזורים המושקעים מהרודיון, ויש להניח כי העברת המוצגים לשם תהיה פשוטה וזולה הרבה יותר. כרגע יש עוד למעלה מחצי שנה – עד סוף תשרי תשע"ד – כדי להכריע בשאלה זו. בינתיים אפשר ליהנות ממורשתו האדירה של הורדוס, ולקוות כי אנשי המוזאון יצליחו להשפיע על המעורבים בדבר להגיע להכרעה הנכונה.

The post מסע המלך האחרון: ביקורת תערוכה appeared first on סגולה.

בשנת 66 הגיעה האימפריה הרומית תחת שלטונו של נירון קיסר כמעט לשיא התפשטותה היבשתית. היא שלטה על כרבע משטחו של העולם המוכר, ועל כרבע מאוכלוסיית תבל כולה. בין נתיניה היו יהודים רבים, בעיקר בארץ ישראל ובמצרים, ושיעורם מוערך בין 5 ל-15 אחוזים מכלל התושבים. שלטונו של נירון נחשב שרירותי ואכזר. סווטוניוס תיאר אותו כקיסר שהחל כשליט טוב ועם הזמן התגלתה אכזריותו:

מעשי שרירות אלה, תאוותנותו, פזרנותו, אהבתו לבצע ואכזריותו היו אמנם בודדים תחילה ובחשאי, כאילו נעשו מתוך שגגת נעורים; אבל גם אז לא היה לאיש ספק שמעשי נבלה אלה יסודם באופיו ולא בגילו (סויטוניוס, 'שנים-עשר הקיסרים', מהדורת אלכסנדר שור, עמ' 197).

גם ביהודה סבלו מנחת זרועו של נירון. השלטון הרומי בארץ ישראל נטה נגד היהודים בסכסוכים שפרצו בינם לבין תושבים לא יהודים בארץ. האירוע הבולט ביותר התרחש בקיסריה, כאשר סורים שקיבלו מהרומאים זכויות אזרח שלא ניתנו ליהודים מנעו מהיהודים להיכנס לבית הכנסת והרומאים צידדו בהם. בעקבות המאורע נאלצו יהודי קיסריה לעבור לנרבתא הסמוכה. בירושלים קבעו הרומאים את נשר הזהב של הלגיון בשער המקדש ואף דרשו את אוצרות המקדש. אירועים אלה ואחרים עוררו את היהודים למרוד ברומאים.

,המרד החל בהיקף מקומי כאשר יהודי ירושלים וסביבתה צרו על חיל המשמר שהיה בעיר. כשהחיילים הרומאים נכנעו לבסוף והניחו את נשקם, הפרו היהודים את הבטחתם לאפשר מעבר בטוח לרומאים שביקשו לסגת מהעיר, ובמקום זאת טבחו בהם והרגו את כולם, פרט למפקדם מטיליוס שהבטיח להתגייר:

בתגובה למעשי היהודים יצא נציב סוריה קסטיוס גאלוס לארץ ישראל עם צבא אדיר של שלושים אלף חיילים שכלל את כל הלגיון ה-12, אלפי חיילים מלגיונות אחרים ויחידות רבות של כוחות עזר ובעלי ברית.

גאלוס שהגיע מצפון כבש בדרך לירושלים ערים וכפרים, ובהם קיסריה, אפק ולוד, וחנה בגבע שמצפון לירושלים. גאלוס צעד לירושלים, ומשלא זכה להתנגדות בדרך – כיוון שהיהודים שהשתתפו במרד בשלב זה היו מעטים ולא יכלו להתמודד עם הרומאים בשדה הפתוח – הגיע לחומותיה והטיל מצור על העיר. לו היה מתמיד במצור היה מצליח לכבוש את ירושלים ולהביא קץ למרד באבחת חרב, אך כעבור זמן מה, בלי הסבר ברור ולמרות שעמדו לרשותו מאות מכונות מלחמה וכלי מצור, החליט גאלוס להסיר המצור ולסגת. החלטה זו הייתה הרסנית לצבא הרומי בטווח הקצר, אך בסופו של דבר היא הביאה כליה דווקא על היהודים. הם ראו בנסיגת גאלוס אות לתמיכה במרד משמים, ותחת רושם זה יצאו בהתלהבות לזנב ברומאים הנסוגים.

ככל שהרומאים התמידו בנסיגתם כך לחצו עליהם היהודים ביתר עוז. כפריים רבים מהסביבה חזו בהצלחת בני עמם ואחזו בנשק כדי להצטרף לאחיהם. נסיגת הרומאים המסודרת הפכה לבריחה מבוהלת. לאורך נתיב הנסיגה, ובעיקר בבקעת בית חורון, נותרו גופותיהם של כ-6,000 חיילים רומאים ומאות מכונות מלחמה וכלי מצור של הצבא. הלגיון ה-12 איבד כנראה את נשר הזהב שלו – חרפה שאין שנייה לה – וגאלוס עצמו ברח לסוריה. זו הייתה אחת התבוסות הקשות ביותר שסבלה רומא מאוכלוסייה מורדת. דבר הניצחון התפשט כאש בשדה קוצים, ערים רבות הצטרפו למרד מתוך אמונה שהחזרת העצמאות היהודית היא רצון הא-ל. כך הפך המרד מעניין מקומי למרד הגדול. בעקבות תבוסת גאלוס הוזעק אספסיאנוס לקבץ יחידות מכל רחבי האימפריה ולצאת בראשן לדיכוי המורדים.,המרד התפשט גם למצרים, ובמיוחד לקהילת אלכסנדריה. בעקבות האירועים ביהודה החלו תושביה הלא יהודים של אלכסנדריה להטריד את שכניהם היהודים. האלימות שהתפתחה ערערה את היציבות בפרובינקיה שהייתה אסם התבואה של האימפריה. הנציב הרומי של מצרים באותה עת היה טיבריוס יוליוס אלכסנדר, שמאוחר יותר השתמש במעמדו כדי להכריע מי יהפוך לקיסר. טיבריוס היה בן למשפחה יהודית אמידה באלכסנדריה ואחיינו של הפילוסוף פילון האלכסנדרוני. לא ברור אם טיבריוס היה יהודי מאמין, אך ידוע כי אביו תרם את ציפוי הזהב לשערי החומות החיצוניות של בית המקדש בירושלים, ומכאן שמשפחתו נטלה חלק פעיל בקהילה היהודית.

לטיבריוס הייתה קריירה מזהירה שכללה שירות כנציב רומא ביהודה בשנים 46-48, וכאחד מאנשי המטה של הגנרל דומיטיוס קורבולו במסע המלחמה בארמניה בשנת 63. בהמשך קודם לתפקיד נציב רומא במצרים, שם שרר כאמור מתח בין יהודים ללא יהודים. טיבריוס פתר אותו באמצעות דיכוי היהודים. היהודים אמנם לחמו באומץ, אך הובסו וכחמישים אלף מביניהם נהרגו בידי אנשיו של טיבריוס. הוא הציל בעיקר את עשירי הקהילה, כנראה מתוך נאמנות למקורביו ולבני המעמד הגבוה הדומים לו.

מעשיו של טיבריוס השקיטו את מצרים, אך השקט שהשתרר הביא דווקא לצמצום העוצמה הצבאית שהייתה נתונה בידיו. הקיסר נירון סבר כי היציבות במצרים מאפשרת לו להעביר את כוחותיו למקומות שבהם צריכים אותם יותר, והחליט להעביר ליהודה את הלגיון ה-15 וכוחות נוספים שהיו עד אז תחת פיקודו של טיבריוס.

בעקבות החלטה זו נשלח טיטוס למצרים כדי לקבל את הפיקוד על הכוחות שיועדו ליהודה, ובינו לבין טיבריוס נוצר קשר ששינה בהמשך את גורלה של רומא. טיטוס והחיילים שהועברו ממצרים חברו אל צבאו של אביו אספסיאנוס, שכלל את הלגיונות החמישי והעשירי ויחידות עזר נוספות. אליהם הצטרפו בעלי ברית רבים, כולל צבאו של אגריפס היהודי, ובסופו של דבר עמדו לרשות אספסיאנוס שישים אלף חיילים – אחד הכוחות הגדולים שרומא קיבצה מעולם.

אולם בזמן שחילותיו של אספסיאנוס התקבצו ביהודה עברה הפוליטיקה הרומית שינוי משמעותי.

ברומא הונהגה שיטת ממשל עממית שהייתה שונה מאוד מהדמוקרטיה האתונאית הישירה. באתונה האזרחים, גברים בלבד, היו מתכנסים ומצביעים על כל החלטה ועל כל מינוי לתפקיד כלשהו. אזרחי רומא, גברים בלבד, בחרו לתקופה קצובה בבעלי תפקידים מסוימים מקרב העשירים בבני העיר. הם ניהלו את העיר לצד הסנט – אספה של נכבדים שהתקבלו למוסד זה על פי מידת עושרם. כדי ליצור איזון ולמנוע התדרדרות לדיקטטורה עמדו בראש ההיררכיה השלטונית שני אנשים שכונו קונסולים. הם כיהנו יחדיו במשך שנה, ויכלו להטיל וטו זה על פעילותו של זה. במקרי חירום קיצוניים, כמו בפלישת הקרתגנים בפיקודו של חניבעל ב-218 לפסה"נ, היו ממנים דיקטטור יחיד להנהגת המדינה, ומשך כהונתו הוגבל לחצי שנה.

במאה הראשונה לפסה"נ החל השלטון הרפובליקני להתערער עד כדי מלחמות אזרחים. לקראת אמצע המאה חילקו ביניהם שלושת האנשים החזקים ברפובליקה – קראסוס, פומפיוס ויוליוס קיסר – אזורי השפעה, ויצרו למעשה שלטון משולש שכונה טריומווירט. לאחר מות קראסוס בקרב מול הפרתים נשאר השלטון בידי שני האחרים ונוצר ביניהם מתח. לבסוף הצעיד יוליוס קיסר את צבאו לרומא, מעשה שהיה אסור על פי החוק. במלחמת האזרחים שהחלה לאחר מכן קיסר ניצח והכריז על עצמו דיקטטור.

בשנת 44 לפסה"נ יוליוס קיסר נרצח. מותו הוביל למלחמת אזרחים נוספת, ותומכיו ניצחו בה. המנצחים היו אנטוניוס, לפידוס ואוקטביאנוס – הטריומווירט החדש. הרפובליקה מתה סופית כאשר אנטוניוס – שחבר לקלאופטרה מלכת מצרים – לחם באוקטביאנוס. מלחמה זו הסתיימה ב-31 לפסה"נ בניצחונו של אוקטביאנוס ששינה את שמו לאוגוסטוס והכתיר עצמו לקיסר. אוגוסטוס אמנם השאיר בתוקפה את המערכת הסנטורית הקונסולרית הישנה כדי לספק את שמרנותם של הרומאים שהתנגדו למשטר מלוכני, אך הוא החליש את הסנט ואת הקונסולים ולמעשה פעל כשליט יחיד. אוגוסטוס היה הקיסר הראשון ומייסד השושלת היוליו-קלאודית, שכללה בשנים הבאות ארבעה מבני משפחתו.

אחרון הקיסרים בשושלת היוליו-קלאודית היה נירון קיסר, ושלטונו האכזרי, הנהנתני והמטורף עורר אי נחת לא רק בקרב העם ביהודה אלא בכל רחבי האימפריה. מושלי הצבא בפרובינקיות המרוחקות מרדו בו, הוא הודח על ידי הסנט ולדברי סווטוניוס התאבד בעזרת מזכירו באמצעות תקיעת פגיון בגרונו.

הדחתו של נירון גדעה את השושלת היוליו-קלאודית, אך גם העלתה על השולחן את עצם האפשרות של הדחה באמצעים צבאיים וחוללה סדרה של מלחמות פנימיות שבכל אחת מהן תפס את השלטון מפקד צבאי אחר בתמיכתם הכוחנית של לגיונותיו. ארבעה קיסרים שלטו בזה אחר זה כשהם נישאים על כתפי לגיונותיהם בעקבות ניצחונם במלחמת אזרחים, ובכך העניקו לשנת 69 את השם 'שנת ארבעת הקיסרים'. עד אז חילופי קיסרים נעשו בעקבות מאבקי כוח ותככי חצר, אך לא באמצעים צבאיים. ההיסטוריון הרומי טקיטוס כתב כי החידוש באותה שנה היה שעלייתו של אדם על כס הקיסרות לא הייתה זקוקה עוד להכרה פומבית של תושבי העיר רומא, אלא הוכרזה בפי חילותיו בקצות האימפריה. משנה זו ואילך גברה חשיבותו של הצבא, וכל מי שהתיישב על כס הקיסר השתדל לרצות את אנשי הצבא כדי שישמרו לו אמונים וימשיכו לתמוך בשלטונו.

פקודיו של אספסיאנוס מצאו בן ברית בטיבריוס נציב מצרים, שכזכור התיידד בראשית המרד הגדול עם טיטוס, בנו של אספסיאנוס.

טיבריוס עקב בעניין אחר מאבקי הגנרלים על השלטון באימפריה לאורך שנת 69. הוא הבין כי בשלב זה רומא נכונה להציב בראשה קיסר שאינו בן למשפחה רומית ותיקה, ואף לא בן העיר רומא כלל. עם זאת, הוא חש כי על אף השינוי בהלוך הרוח רומא עדיין לא בשלה לקבל קיסר ממוצא יהודי, וקל וחומר אדם שלא היה איטלקי. בנוסף לכך טיבריוס ידע כי בעידן של מאבק צבאי על השלטון סיכוייו להתמנות לקיסר פחתו דווקא לאחר הצלחתו בדיכוי המרד באלכסנדריה, שכן בעקבותיו הועברו כוחות צבא רבים שהיו בשליטתו לרשות אספסיאנוס, ולא נותרו תחת פיקודו אנשי צבא מספיקים כדי לנסות לתפוס את השלטון בכוח.

טיבריוס הבין כי עליו להגביל את שאיפותיו ולהסתפק בתפקיד המושך בחוטים, מתוך הנחה שאם יתמוך במועמד שייבחר הוא יתוגמל על מאמציו. משהחליט על דרך פעולה זו היה טיבריוס הראשון שהכריז על נאמנותו ועל נאמנות חייליו לאספסיאנוס, מפקד הצבא הרומי ביהודה, והודיע כי הוא ואנשיו רואים בו את האיש הראוי להתמנות לקיסר. צעדו של טיבריוס הספיק כדי לגרום לאספסיאנוס – שהיה מסופק באשר לסיכוייו להתמנות לתפקיד – לדרוש את השלטון לעצמו בשמו ובשם הצבאות המזרחיים של האימפריה.

,עד שנת 69 תוצאות המאבק ביהודה השפיע על הנעשה ברומא, ומשנה זו ואילך המצב התהפך: המאבק ברומא הכתיב את קצב ההתפתחויות ביהודה. אספסיאנוס ובנו טיטוס החליטו לעכב את כל התכניות הצבאיות ביהודה כדי להתרכז בכיבוש השלטון. הם העבירו חצי מהצבא שהיה ביהודה לפיקודו של מוקיאנוס נציב סוריה, כיוון שזה נשבע אמונים לאספסיאנוס. הכוח המאוחד יועד לצעוד מסוריה לרומא כדי להדיח את הקיסר ויטליוס ולהכתיר תחתיו את אספסיאנוס.

נראה כי טיטוס ואספסיאנוס העריכו שהזמן אינו פועל לטובת היהודים, וכי הם לא ינצלו את העיכוב בפעילות הרומית כדי להקים ביצורים אלא ישקעו במלחמתם הפנימית. בסופו של דבר פסק הזמן שניתן ליהודים היה קצר, שכן המערכה על השלטון ברומא הייתה קלה משציפו. הלגיונות שישבו ליד חלקו הבלקני של נהר הדנובה נשבעו חיש מהר אמונים לאספסיאנוס, והביסו את ויטליוס בקרב בדריאקום השני. מיד לאחר שכבשו את רומא הם הוציאו להורג את ויטליוס, יום לפני שמוקיאנוס הגיע לשם בראש חייליו. הלגיונות שנלקחו מיהודה נשלחו עד מהרה חזרה כדי להמשיך את המלחמה ביהודים המורדים.

שנת 69 הייתה שנה שקטה לצבא הרומי ביהודה. חיילים רבים צעדו לרומא וחזרה ללא אבדות בנפש, והנותרים בארץ נחו והתכוננו לבאות. היהודים לעומתם היו נתונים בלחימה מתמדת בינם לבין עצמם, טבחו באחיהם, הרסו והשמידו מחסני אספקה ומקורות מזון, והחלישו את יכולתם להתנגד לרומא. בתחילת שנת 70, כאשר טיטוס, מפקדו החדש של הצבא ביהודה, וטיבריוס שמונה לסגנו צרו על ירושלים, הם אמנם נתקלו בהתנגדות משמעותית, אך לא עזה כמו זו שיכלה להיות לו כל תושבי העיר ולוחמיה היו מאוחדים ומוכנים לקרב עם הרומאים.

חורבן הבית סימל עבור היהודים את אכזריותו של השלטון הרומי, אך יוסף בן מתתיהו טוען כי מדובר בטעות. טיטוס, כמו יתר הרומאים, ידע להעריך בנייני פאר עתיקים, והוא ראה בבית המקדש אמצעי להאדיר את האימפריה. נראה כי גם אם טיטוס היה רוצה בהחרבת המקדש כדי לדכא את היהודים, לא היה זה מעשה שהיה מתגאה בו. סביר להניח כי יוסף בן מתתיהו, נאמנו ואיש חצרו, הביע את עמדתו הרשמית של אדונו כשכתב כי טיטוס התנגד להחרבת המקדש וכי הדבר קרה בשגגה:

[טיטוס] הקהיל אליו את שרי צבאותיו. ששת גדולי השרים נאספו יחד, והם טיבריוס אלכסנדרוס מפקד כל הצבא … וטיטוס נועץ אתם בדבר ההיכל. אלה יעצו לעשות בו ככל חומר משפט המלחמה, כי לא יחדלו היהודים ממחשבות מרד כל העת אשר יהיה ההיכל על מכונו … ואלה יעצו להציל את בית המקדש אם יעזבו אותו היהודים ולא יוסיפו להניח בו את כלי נשקם, ולשרוף אותו רק כאשר יעלו עליו היהודים לעשות משם מלחמה … אולם טיטוס גילה את דעתו כי לא יאות לקחת נקמה מהבית הזה – אשר אין בו רוח חיים – על חטאות אדם ולהשחית באש את הבניין הנהדר, אם גם יעלו אליו היהודים להילחם משם, כי הדבר הזה יהיה נזק לרומאים, ואם יישאר ההיכל על מכונו יתנוסס כאבן נזר בכתר מלכותם. דברי טיטוס נתנו אומץ בלב פרונטון ואלכסנדרוס וצראליס והם הסכימו לדעתו (יוסף בן מתתיהו, 'תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים', מהדורת שמחוני, ספר ו', ד', ג').

הכוחות הרומיים הציתו את השערים ואת האולמות החיצוניים במתחם במטרה לכבוש אותם, ואז עמלו לכבות את האש כדי שלא לפגוע בבית המקדש עצמו, ורק חייל פורק עול שילח את האש במקדש. האפולוגטיות הבולטת בדבריו של יוסף בן מתתיהו מעידה כי הוא מבקש לנקות את שמו של טיטוס, שכן לצד הטענה שמפקדי הצבא לא רצו בשרפה הוא טוען גם כי שרפת המקדש הייתה גזרה משמים:

,התנהגותו הנהנתנית של נירון קיסר – שהזניח את תפקידו והתייחס לשלטון כעניינו הפרטי – עוררה תסיסה רבה ברחבי האימפריה הרומית. המרד שפרץ ביהודה היה רק השלב הראשון בהתנגדות הרחבה לנירון, ובהמשך לגיונות הצבא הרומי הם שהפילו אותו והמליכו את מפקדיהם לקיסרים בזה אחר זה. המרד הביא לריכוז כוח צבאי גדול ביהודה, וכוח זה הוא שהכתיר בסיומה של שנת ארבעת הקיסרים את אספסיאנוס לקיסר. בזכות העובדה שאספסיאנוס השכיל לאחוז ברסן השלטון במתינות ולהרגיע את הפוליטיקה הרומית ואת כלכלתה, הוא זכה להוריש את ממלכתו לשני בניו אחריו.

The post איך מיהודה יצא קיסר appeared first on סגולה.

רק 39 מטבעות זהב מהתקופות ההלניסטית והרומית רשומים במחסני אוצרות המדינה. בהשוואה לרבבות מטבעות הכסף והברונזה מתקופות אלה שהתגלו בחפירות מדובר בנתון מעניין המשקף את מצבה הפיננסי הרעוע של אוכלוסיית הארץ בתקופות אלה.

בחורף תשע"ו מצאה לתדהמתה לורי רימון מכפר בלום במהלך טיול בגליל המערבי מטבע זהב המיתוסף למניין זה. פקחי רשות העתיקות שהוזעקו למקום גילו כי מדובר במטבע בעל מאפיינים ייחודיים שכמותו ידוע רק מטבע נוסף אחד המוצג במוזאון הבריטי. המטבע שמצאה רימון כולל הכלאה בין סמלים של שני מטבעות שטבעו קיסרים שונים – אוגוסטוס וטריאנוס – שעשרות שנים מפרידות בין שלטונם. בצדו האחד של המטבע מופיעים סמלי הלגיונות הרומיים לצד שמו ותאריו של טריאנוס, קיסר האימפריה הרומית בשנים 98־117 לסה"נ, ובצדו השני מתנוססים שמו ודמותו של הקיסר אוגוסטוס, קיסר האימפריה מ־43 לפסה"נ עד 14 לסה"נ.

הכלאה בין דגמים של שני מטבעות שונים היא תופעה מוכרת במטבעות מהעת העתיקה. היא נוצרה בדרך כלל כאשר אחד מעובדי המִטבעה החליף בטעות בין הגלופות ששימשו להטבעת הסמלים שעל גבי המטבעות והשתמש במטבע אחד בגלופות של שני מטבעות שונים. תופעה זו הייתה נפוצה בעיקר במִטבעות שלא היו מקצועיות דיין ולא היו תחת פיקוח קפדני, כמו המִטבעות שפעלו בתחומי הפרובינציות הרומיות ובכללן ארץ ישראל.

אולם במקרה שלנו לא טעות הביאה למיזוג הסמלים במטבע. מטבע זהב זה הונפק באחת ממִטבעותיה המרכזיות של רומא והפיקוח על ייצורו היה חמור וקפדני. הסמלים של שני הקיסרים הוטבעו עליו בכוונת מכוון. טריאנוס בחר לוותר על כבודו, ובמקום להציג את דיוקנו הקדיש את המטבע לאוגוסטוס קיסר.

מדובר בתופעה רווחת. החל מהמאה הראשונה בחרו לעתים קיסרים להציג במטבעותיהם דיוקנאות של אנשים אחרים במקום את דיוקנם. היו שהציגו דיוקנאות של נשותיהם ושל יורשי העצר שלהם במטרה לעצב את הנרטיב של הקיסרות הרומית ולהציג את עצמם ואת בני משפחתם כאלים בשר ודם. קיסרים שהיו צאצאים של קיסרים קודמים הציגו גם את דיוקנם. במטבע הזהב שנחשף אמנם לא הופיע לצד דמותו של אוגוסטוס התואר CONSECRATIO – ביטוי האלהה והקדשה נפוץ – אך ניתן להבין שאוגוסטוס הוצג במטבע כדמות אלוהית, שכן במטבעות רומיים מופיעות פעמים רבות דמויות אלים וסצנות פולחניות.

המטבע שמצאה לורי רימון הוא כאמור מטבע הזהב השני הידוע לנו שמופיעה עליו דמות קיסרית מהעבר, והוא נטבע בזמן שבו האופנה של האלהת קיסרים קודמים הייתה בחיתוליה. המטבעות האחרים המוכרים לנו שעליהם הוטבעו דמויות מהעבר היו מטבעות זולים יותר מכסף או מברונזה.

קיסר ואל

שורשי התופעה של האלהת הקיסר נעוצים כנראה בתקופה שלאחר מותו של יוליוס קיסר במאה הראשונה לפסה"נ. ברבות השנים התגבש מנהג זה ונעשה פן מרכזי בפולחן הרומי. בתקופת אוגוסטוס קיסר – שנצרב בתודעת אזרחי רומא כשליט שהביא לקצה של מלחמת האזרחים וכונן את השלום הרומי – הפכה האלהת הקיסרים לחלק מהדת הרומית. מנהג זה רווח ברומא כל עוד נשענה הדת על יסודות פגניים, אך משעה שקיסרי רומא אימצו לחיקם את הנצרות במאה הרביעית הוא נעלם.

הבחירה של טראינוס להציג את אוגוסטוס על המטבע הייתה טבעית. בהצגתו של מייסד האימפריה הוא ביטא את הקשר אל העבר, ובעיקר הציג עצמו כממשיך דרכו של אוגוסטוס, חוליה בשרשרת הקיסרים החדשים והיורש של הקיסר האהוד. לעומת זאת, החלטתו של טריאנוס להציג את אוגוסטוס על מטבע מזהב הייתה יוצאת דופן ומפתיעה. קיסרי רומא הכירו במוניטין וביוקרה הנובעים מהצגתם על מטבעות זהב. בהשוואה למטבעות האחרים, נטבעו רק מעט מטבעות זהב. הם היו בשימוש עשירי האימפריה ונועדו לביצוע עסקאות יקרות, ועל כן עיצבו הקיסרים מטבעות אלה בקפידה ובדרך כלל הציגו עליהם את הישגיהם הגדולים ביותר.,

דווקא כאן?

עם גילויו של המטבע התעוררה השאלה כיצד ממצא כה נדיר וייחודי הרחיק נדוד והתגלה דווקא בשטחי ארץ ישראל. בין אלפי מטבעות הזהב שטבע טריאנוס ידועים כיום רק שניים שנטבעו כמחווה לאוגוסטוס, ובשל נדירותם ניתן לשער כי הם נטבעו במהדורה מוגבלת ולא נועדו להיכנס למחזור הכספים של האימפריה. ייתכן כי המטבעות הוענקו לדמויות בכירות ברומא או לבני משפחתו של אוגוסטוס.

אפשרות נוספת היא שהמטבעות נועדו לתשלום שכרם של חיילי הלגיונות הרומיים, ואם כך, ייתכן שהמטבע הוא שריד לנוכחותם של חיילים רומים בגליל בתקופת מרד בר כוכבא שפרץ כ־25 שנה לאחר הנפקת המטבע. משכורתם של החיילים הרומים הייתה 75 מטבעות כסף ברבעון, וייתכן שלעתים הם קיבלו את שכרם בשלושה מטבעות זהב. לא מן הנמנע שחלפני הכספים בארץ ישראל הענייה סירבו לפרוט את מטבע הזהב היקר שהיה לא שימושי בארץ ישראל. לפי השערה זו לא נותרה ברֵרה לחייל שקיבל את המטבע – ואולי לא עמד על ייחודו – והוא נאלץ להמתין עד שייתקל בחלפן כספים שיסכים לפרוט את המטבע, ובחלוף הזמן הוא איבד אותו.

עוד ייתכן כי המטבע הגיע לארץ ישראל כתרומה ששלחו יהודי התפוצות למען שיקומה של האוכלוסייה היהודית בארץ. בתקופת טריאנוס התלכדו יהודי התפוצות ופתחו ב'מרד התפוצות' בתגובה לדיכוי האלים של המרד הגדול ולחורבן בית המקדש. ייתכן שיהודים אלה גם הרימו תרומות ליהודי ארץ ישראל. על פי השערה זו המטבע כן התערה במחזור הכספים, ומי שאחז בו העדיף לממש את ערכו הרב במקום לשמור אותו למזכרת.

על כל פנים, כיוון שמדובר בממצא בודד וייחודי לא ניתן להסיק מסקנות נחרצות באשר לגלגוליו של המטבע, ומסלול הגעתו לגליל המערבי יישאר בגדר תעלומה.

The post נוסטלגיה מוזהבת – מטבע זהב רומי נדיר בגליל appeared first on סגולה.

פני חודשים אחדים נסעתי לטבריה כדי לבקר את סבא של אשתי. בדיוק כשהגעתי לעיר הרכב כנראה לא עמד בטמפרטורות הגבוהות ונתקע. הכנסתי אותו למוסך ולקחתי מונית. ״מאיפה אתה?״ שאל אותי הנהג שזיהה מיד שאני לא מקומי. ״לא תאמין״, אמרתי. ״שאני לא אאמין? למה שאני לא אאמין?! באר שבע!״ הוא אמר בביטחון מלא. ״לא״, תיקנתי אותו, דרומה יותר, ״שדה בוקר״. לא הייתה תגובה. זו לא הפעם הראשונה שאני נתקל בתשובה הפסקנית הזו ״באר שבע״. מסתבר שבאר שבע היא המקום הדרומי ביותר שאנשים מסוגלים לחשוב עליו באופן אינטואיטיבי, לפחות כשמדובר על מקום מגורים. כשירדתי מהמונית הרהרתי בשיחה שזה עתה הסתיימה ופתאום נפל לי האסימון. התחושה שבאר שבע היא המקום הדרומי ביותר בארץ אינה חדשה. הרי המשפט ״מדן ועד באר שבע״ כתיאור גבולותיה של הארץ נאמר גם בימי שלמה המלך, וגם אז, כמו היום, הגבול היה במפרץ אילת. אך עדיין משהו בתודעה הקולקטיבית שלנו נתקע בבאר שבע, וכל מה שדרומית לה נחשב מעבר להרי החושך.

בדברים הבאים אני מעוניין לקחת אתכם למסע דרומה, אל מעבר להרי החושך. לצורך הסיור יש להצטייד בכובע, בנעלים ובכוס יין. כי כמו שכמעט לא שמעו עלינו, תושבי הדרום, כך גם כמעט לא שמעו על תעשיית היין שלנו.

הפריחה הגדולה

יין הוא אחד המשקאות התעשייתיים הקדומים ביותר שפיתחה התרבות האנושית. חוקרים מעריכים כי שרידי היין הקדומים ביותר שנתגלו יוצרו לפני למעלה מ־8,000 שנה. הפרסים, המצרים, הבבלים, היוונים, הרומאים והביזנטים שתו יין והשתמשו בו למטרות פולחניות, וכך גם היהודים. מאז השימוש ביין לנסכים בבית המקדש ועד שהבת שלי שפכה את כוס הקידוש של סבא שלה בליל שבת האחרון היין היה ונשאר נוכח בחיינו. זה גם המשקה השני שהבן שלי קיבל אחרי חלב אמו כשהיה בסך הכל בן שמונה ימים. אבל האם חשבתם פעם מאיפה הגיע אלינו היין שאנחנו כה אוהבים ומתי הפיקו אותו לראשונה בארץ ישראל?

כדי לקבל תשובות מקיפות לשאלה זו פניתי לפרופ׳ עמוס הדס, מחבר הספר ׳הגפן והיין בארכאולוגיה של ארץ־ישראל׳.

מתי לפי הממצאים הארכאולוגיים החלה תרבות היין בארץ ישראל?

"זה סיפור ארוך. ארץ ישראל לא הייתה מבודדת. ידוע לנו כי בימי מלך מצרים המכונה ׳עקרב׳, בסביבות שנת 3150 לפסה״נ, ייצרו יין מדרום ליהודה ובאזור החוף הדרומי. במרתף הארמון שלו נמצאו כדים כנעניים שתכולתם המיובשת העידה כי מדובר ביין. מלך מצרים נטע כרמים בארצו בעזרת מומחים שהגיעו מכנען. מתברר אפוא שהיה בארץ הידע המתבקש להפקת יין. מאוחר יותר היה ייצוא של יין מהארץ לאשור ולבבל.

"הממצאים הארכאולוגיים הקדומים ביותר הקשורים לתעשיית היין הם גת ניידת מהאלף החמישי לפסה״נ שנמצאה ליד תענך, וגת קבועה באזור חוף נהריה המתוארכת לאותה תקופה. בשל המיקום הגאוגרפי של ארץ ישראל עוברות בה דרכי מסחר מרכזיות, ולפי גודלן ומספרן של הגתות שנמצאו נראה כי הארץ שלנו הייתה מרכז תעשייתי חשוב בתחום היין בימים עברו".

מתי החלה הפריחה הגדולה של היין בארץ ישראל?

"היו גלים אחדים. בתקופת הברונזה הביניימית, בין השנים 2300־2000 לפסה״נ, הייתה פריחה גדולה. פריחה נוספת הייתה בתקופת הברונזה המאוחרת, סביב 1500 לפסה״נ, בימי השלטון המצרי בארץ ישראל. בתל אפק למשל נמצאה גת גדולה למרגלות הארמון של הנציב המצרי מ־1300 לפסה״נ. מכאן שייצרו יין בארץ ישראל לפני תקופת התנחלותם של שבטי ישראל. גם בתקופת ממלכות ישראל ויהודה הייתה תעשיית היין מפותחת, וייתכן שזו כללה אפילו ייצוא של יין. לפי המסופר בדברי הימים ב׳ (ב׳, ט׳) שלח המלך שלמה לחירם מלך צור תוצרת חקלאית שכללה בין השאר גם כמויות גדולות של יין בתמורה לעצים שחירם סיפק לבניית המקדש. פריחה נוספת של ייצור יין בארץ הייתה בימי בית שני. בתקופה ההלניסטית ניכר שינוי במבנה הגתות.

"בסוף התקופה הביזנטית, במאות החמישית והשישית, היה ליינות הישראליים שוק עולמי, וגתות מהתקופה הזו מתגלות בארץ כל הזמן. באותה תקופה הופצו יינות עזה ואשקלון בכל שטח האימפריה הרומית. כיוון שארץ ישראל הייתה מקודשת בעיני הנוצרים – הארץ שבה הסתובב ׳בן האלוהים׳ – יינות ׳טרה סנטה׳ (׳הארץ הקדושה׳) הפכו מבוקשים, מה גם שהם היו יינות איכותיים מאוד. אמפורות – כדי חרס – שהכילו יין מארץ ישראל התגלו בכל רחבי אירופה, החל מחומת אדריאנוס שבצפון אירופה, על גבול אנגליה וסקוטלנד, דרך מרתף ארמון המלך כלוביס הצרפתי ועד חופי הים התיכון.

"גם בכתבים נוצריים מוזכרת תעשיית היין של ארץ ישראל. אוסביוס, הבישוף של קיסריה במאה הרביעית, והילריון הקדוש, נזיר שחי באזור חלוצה שבנגב במאה הרביעית, מציינים שניהם כי היינות של הארץ יוצאו לחו״ל".

קוצרים גשם

מדבריו של פרופ׳ הדס עולה כי הנגב כבר היה פורח בעבר. האמנם? האם ייתכן שלפני מאות שנים – הרבה לפני חזון הפרחת השממה של דוד בן גוריון – מישהו פיתח חקלאות ברמת הנגב?

מסתבר שכן. בחלקו הצפוני של הנגב שכן הלימס פלשתינה – מערכת הגנה על גבולה הדרומי של האימפריה הרומית ביזנטית שהייתה אחת האימפריות הגדולות והחזקות בהיסטוריה. מטרת הלימס הייתה להגן על האימפריה מפני עמים ושבטים שאיימו לפלוש אליה מדרום, ובהם הערבים, הנבטים והפרתים. הגנה על גבול דורשת אדמיניסטרציה וצבא, ועל כן היה לאימפריה הרומית ביזנטית אינטרס לתמוך ביישוב מקומי שיהווה חלק מההגנה המרחבית שלה. התושבים מצדם סיפקו לצבא את צרכיו.

הממצאים הארכאולוגיים מצביאים על שגשוג חברתי וכלכלי בנגב בתקופה זו. על פי הערכת החוקרים חיו בנגב בתקופה הרומית ביזנטית עשרות אלפי מתיישבים, חלקם נבטים שהתנצרו, בשש ערים מרכזיות – שבטה, ניצנה, ממשית, עבדת, רחובות וחלוצה. בחורבות הערים הללו התגלו שרידי בתים מרווחים שכללו מבני ציבור, כנסיות, מצודות, גתות, יקבים, בתי בד, חנויות, שווקים, ברכות ציבוריות, בתי מרחץ ואפילו תאטרון.

תושבי ערים אלה התפרנסו ממסחר, מתיירות ובעיקר מחקלאות. וכאן נשאלת השאלה המרכזית: איך אפשר לפתח חקלאות באזור צחיח כל כך שיורדים בו בסך הכל כמאה מ״מ גשם בשנה? פרופ׳ עמוס הדס טוען כי ידוע שבאזור הנגב הייתה מאז ומעולם כמות משקעים מהנמוכות בארץ, אם כי בתקופה הרומית ביזנטית היא הייתה גבוהה מעט מאשר בימינו. ברור שכמות משקעים שכזו לא מאפשרת לקיים חקלאות מצליחה, ועל כן תושבי האזור השתמשו בשיטה המכונה כיום ׳יבול מים׳. כדי לאפשר יבול חקלאי היה צריך קודם כל ׳לקצור׳ מים. החקלאים הקדמונים פיתחו טכנולוגיה שאפשרה איסוף מי גשם ממורדות ההרים והזרמתם הישר לשטחי הגידול שמוקמו על טרסות חקלאיות. בשטחים אלה גידלו חיטה, שעורה וירקות בחורף וגפנים במהלך כל השנה.

אלא שאיסוף מי הנגר הוא תהליך לא יעיל במיוחד. מחקר שבחן את המערכות החקלאיות הללו הראה כי בפועל רק 15% ממי הגשם היורדים על מדרונות ההרים ממשיכים לזרום כמי נגר עילי לעבר שטחי הגידול החקלאי, ואילו שאר המים נספגים באדמה או מתאדים.

גם לבעיה זו הם מצאו פתרון. יחס השטח בין אזור הגידול שבמפלס התחתון לבין מורדות ההרים שבמפלס העליון הוא בערך 1:25 לטובת המפלס העליון. אם יורדים בממוצע כמאה מ״מ גשם בשנה, רק 15 מ״מ – שהם 15% – יזרמו כנגר עילי. אולם כיוון שהמים זורמים במורד, ושטח האיסוף גדול פי 25 מהשטח המושקה, הרי שהחלקות החקלאיות יקבלו כ־375 מ״מ גשם בשנה. לכך יש להוסיף את מאה המ״מ שיורדים ישירות על חלקת הגידול, והתוצאה היא שהחלקות החקלאיות מקבלות בערך 420 מ״מ גשם בשנה, כמות דומה לזו שיורדת בשפלה.

כשמסתכלים בתצלומי אוויר או לווין של אזור צפון הנגב ומרכזו מגלים עשרות אלפי דונם של חלקות חקלאיות קדומות. אם נזכור שגם המדרונות שמהם הגיעו המים היו חלק מהמערך החקלאי הרי שמדובר במיליוני דונם של שטח חקלאי ברחבי רמת הנגב. לדוגמה, בשטח שבין ממשית לניצנה, הכולל כשני מיליון דונם, אין מטר מרובע אחד שלא נוצל למטרות חקלאיות – לאיסוף מים או לגידולים החקלאיים עצמם. ניתן להבחין במחזה מרהיב זה לא רק בתמונות לווין אלא גם בסיורים בשטח.

׳יבול המים׳ הוא סוד הצלחתה של ההתיישבות החקלאית בנגב, והגפנים היו חלק משמעותי מהשגשוג הזה. עד עכשיו התגלו בשש הערים הקדומות בנגב 13 גתות לדריכת ענבים ולייצור יין, מהן חמש בעבדת ושלוש בשבטה, והן מהגדולות ומהמשוכללות ביותר שהתגלו בארץ. היין זרם ברמת הנגב כמו מים, תרתי משמע.

לדברי פרופ׳ הדס, העובדה שמדובר בגבול האימפריה חייבה הקמה של מערכת מים משוכללת: ״כשנמצאים בספר חשוב שיהיו אנשים בריאים שיגנו על המקום. מדי חורף יש שיטפונות אחדים, ומים אלה נאגרים בבורות שלתוכם נסחפים גם בוץ ופגרי חיות. כתוצאה מכך יש במים חיידקים, פטריות ושאר מרעין בישין והם בדרך כלל אינם ראויים לשתייה. התושבים נהגו לנקות את המים באמצעות סינון גס, ואחר כך מזגו לתוכם יין ביחס של שליש יין ושני שלישים מים. פעולה זו הפכה את המים ראויים לשתייה, שכן האלכוהול והצבע האדום – הכולל בין השאר פנולים – שימשו יחד חומר מחטא. בנוסף היווה היין מקור קלורי לא מבוטל לצד הלחם״.

כיצד התנהל תהליך אופייני של יצירת יין בעולם הקדום?

"לקחו זמורות של גפן, תקעו אותן בקרקע, הן השרישו ויצאה מהן גפן. הגפן הייתה לרוב שרועה, ומה שנותר לעשות היה לזמור אותה כדי שלא תתפשט יותר מדי. דרך זו דומה לשיטה שבה הערבים מגדלים גפנים עד היום. כשהגיע הבציר אספו את הענבים והובילו אותם בסלסילות למשטח דריכה במתקן הקרוי גת. דרכו על הענבים ברגלים יחפות וכך הפיקו את התירוש – עסיס הענבים. בגתות קטנות התירוש היה נאסף לבור ותוסס שם, בגתות הגדולות אי אפשר היה להתסיס את התירוש בתוך הבור כיוון שכמות החום שנוצרה במהלך התסיסה הייתה הורגת את השמרים, לכן סתמו את הפתח שהוביל לבור והתסיסה הראשונה התרחשה על משטח הדריכה עצמו. השמרים היו טבעיים והתהליך עד לגמר התסיסה הכוהלית נמשך בין חמישה לשישה ימים. לאחר שהיין היה נרגע מתסיסתו העבירו את היין דרך בורות איגום קטנים ששימשו כמסננים, ומשם לבורות איגום גדולים יותר שבהם טיפלו ביין. את השיירים שנותרו היו סוחטים ומקבלים יין שאיכותו פחותה. מבורות האיגום העבירו את הנוזל לכדים לצורך התיישנות.

היפהפייה מתעוררת

אך לא לעולם חוסן. במאות השביעית והשמינית התבסס בארץ ישראל ובמזרח התיכון כולו השלטון המוסלמי, ודתם של השליטים החדשים אסרה על שתיית יין. בנוסף, הנגב כבר לא היה אז הגבול הדרומי של האימפריה. מסיבות אלה ואחרות החלו אז שש ערי הנגב המשגשגות לדעוך, ובמאה התשיעית כבר לא נשאר כלום מתעשיית היין שפרחה באזור לאורך מאות שנים.

וכך, במשך 1,300 שנה נרדמה יפהפיית היין של הנגב. אפילו צינורות המים שהונחו בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים בעקבות ראשוני המתיישבים היהודים שהגיעו להפריח את השממה לא הצליחו להעיר אותה, בעוד במרכז הארץ תעשיית היין דווקא פרחה ושגשגה, הרבה מאוד בעידודו של הברון רוטשילד.

והנה, אחרי שנים ארוכות של המתנה הגיעה גם שעתו של הנגב. באמצע שנות התשעים קמו חברים אחדים מקיבוץ שדה בוקר והחליטו להחזיר עטרה ליושנה ולהקים בו מחדש את תעשיית היין. ראש וראשון להם היה אלישע צורגיל שעמו נפגשתי אחר צהריים אחד שטוף שמש.

השמועות אומרות שאתה הראשון שנטעת כרמי יין בנגב מאז חורבן שש הערים הביזנטיות. האמנם?

"אכן כך הדבר. זו זכות גדולה להיות זה שהתחיל את דרך היין בנגב בסיוע מו״פ (מחקר ופיתוח) רמת הנגב וקיבוץ שדה בוקר. ב־1995 נטענו את הכרם הראשון ברמת הנגב בטקס חגיגי בהשתתפות אנשים מכובדים ממשרד החקלאות, מו״פ רמת הנגב והיישובים באזור. הכרם, בן שלושים דונם בלבד, הניב לראשונה בקיץ 1998. צבי רמק משדה בוקר נסע לארצות הברית ללמוד ייננות. היין הראשון שייצר היה מוצלח מאוד".

צורגיל מספר כי כרם שדה בוקר היה רק ההתחלה. זמן לא רב אחר כך ניטעו באזור מצפה רמון כרמים עבור יקבי ברקן. בראשית שנות האלפיים החלו לקום בכל רחבי צפון הנגב חוות בודדים, ורבות מהן התבססו על גידול ענבי יין ועל יקבים לייצור יין. המודל הכלכלי שהן ביססו היה חקלאות תיירותית. לצד הכרם הקימו רבים מהחוואים צימרים, וכך המבקר נהנה מאווירה מדברית פסטורלית ומכוס יין מקומי. חוות הכרם העיקריות באזור הן נחל בוקר, כרמי עבדת, אשבא, רוטה, דרך היין וכרמי הר הנגב, והיקבים העיקריים הם שדמה, רוג׳ום, שדה בוקר, כרמי עבדת וכמובן יקב רמת נגב שאינו ממוקם בחוות בודדים אלא במשק פרטי ביישוב קדש ברנע והוא נחשב לסיפור הצלחה מסחרר.

׳דרך היין׳ הוא השם שבו בחרו תושבי האזור למתג את שפע החוות הללו, ויחד עם החוות המייצרות שמן וגבינות הן מושכות אליהן עשרות אלפי תיירים בשנה, אנשים שמגיעים לדרום הארץ ובמו רגליהם דוחקים דרומה את הרי החושך.

להאזנה לפרק בפודקאסט 'פה ושם בארץ ישראל' בהגשת יפתח מזור

לקריאה נוספת:
עודד פיינגרש ודוד עיטם, ׳ארץ היין׳, ספריית מעריב, תשמ״ט; יהודה קידר, ׳החקלאות הקדומה בהרי הנגב׳, מוסד ביאליק, תשכ״ז; ירון דן, ״הסחר הבינלאומי של ארץ־ישראל בתקופה הביזאנטית״, ׳קתדרה׳ 23, יד יצחק בן־צבי, ניסן תשמ״ב, עמ׳ 17־24; זוהר לפיד, ״חקלאות קדומה בהר הנגב״, אתר טבע הדברים

The post והיקב עוד יהיה פורח! – איך מייצרים יין בנגב? appeared first on סגולה.

המרד הגדול שהתחולל בשנים 73-66 והוביל בשיאו לחורבן בית המקדש בירושלים, חרג מגבולותיה של התקוממות מקומית זניחה. היה זה מאבק עיקש וחסר פשרות של ציבור שלם שערערו את אורח חייו ואיימו להכחיד את תרבותו. אחת העדויות שנותרו מתקופה זו המשקפת את האווירה ששררה בזמן המרד היא המטבעות. המטבעות שהנפיקו המורדים פותחים בפנינו צוהר אל המניעים שהובילו לפתיחה במרד, ואל התחושות שליוו את הציבור גם כשכבר ידע שסופו לנחול מפלה.

בהתבוננות ראשונית קשה למצוא קשר ישיר בין מטבעות, הנתפסים אצלנו כאמצעי תשלום ותו לא, לבין הלך הרוח ששרר בזמן המלחמה. אך בשעה שהמטבע משמש אצלנו בעיקר בהקשרים ממוניים, בעבר הוא נודע גם ככלי תעמולה יעיל וחשוב. השלטונות הכירו בכוח הפרסומי הטמון במטבע, וניסו לעצב את דעת הקהל באמצעות העיטורים שעליו. הם בחרו בסמלים ובכתובות המבליטים תחומים ורעיונות מהווי החיים ומיקמו אותם במרכז התודעה. כך ביטאו תפיסות תרבותיות, דתיות ומדיניות. דוגמה ידועה לכך היא המטבעות הרומיים שהאדירו את הקיסר בתאריו ונשאו בגאון את ניצחונותיו, וביניהם מטבע 'יהודה השבויה' שהנפיק הקיסר אדריאנוס לכבוד דיכוי המרד הגדול.

המרד הגדול פרץ בשנת 66 לספה"נ, לאחר סכסוך ממושך בין הציבור היהודי לבין הנציבים שפיקחו על הארץ מטעם רומא. במשך כשישים שנה – מאז שהרומאים שמו קץ לשלטון בני הורדוס ועד פרוץ המרד – הונהגה הארץ בידי הנציבים, פרט לתקופה קצרה בין השנים 44-41 שבה מלך אגריפס הראשון, נכדו של הורדוס. בין הנציבים ליהודים נוצר מרקם יחסים סבוך: לעתים ניסו אמנם הנציבים לרצות את הציבור היהודי, אך הם גם נטו להתנכל אליו. ההתנגשויות בין הנציבים ליהודים הקיפו את כל תחומי החיים: הנציבים הכבידו את עול המסים על אף שהחברה היהודית הייתה ענייה ברובה; בתי הדין שלהם הכריעו במקרים רבים באופן שרירותי לטובת הנכרים; והם ניסו להחדיר סממנים פגניים למקדש. ההיסטוריונים היהודים בני התקופה, יוסף בן מתתיהו ופילון האלכסנדרוני, מצביעים על הידרדרות הדרגתית ביחסים בין שני הצדדים.

תופעה זאת משתקפת גם במטבעות שהנפיקו הנציבים – המטבעות הרומיים היחידים שלא נשאו את דמות דיוקנו של הקיסר. על מטבעות הנציבים הראשונים מתנוססים סמלים יהודיים כמו עץ תמר ושיבולת, אולם על המטבעות שהנפיקו הנציבים המאוחרים יותר מופיעים מוטיבים רומיים כמו סמלי פולחן אליליים.

תעוזה חסרת גבולות

עלבון צורב ביותר נרשם בימיו של פלורוס, הנציב האחרון שקדם לפרוץ המרד. בחג הפסח, בעת שעשרות אלפי יהודים עלו לרגל לירושלים, שלח פלורוס חיילים לבצע שוד ורצח. כאשר החיילים בזזו את אוצרות המקדש והציבו צלם בהיכל, גמל בלבם של יהודים רבים רצון נקם. הפער בין השאיפה לעצמאות – שניזונה מהתנ"ך והתעצמה בייחוד בימי שלטון אגריפס היהודי – לבין המצב בפועל, גרר תסכול כבד בקרב היהודים, והם חשו שאין מנוס אלא לפתוח במרד. הוקמה הנהגה שתווסת את הלחימה והמרי הוכרז בגלוי. ניסיונות של הזרם המתון לצנן את להט המרד עלו בתוהו, ואש המרי התפשטה בכל הארץ. במשך חודשים גייסו המורדים תמיכה וכוחות לוחמים, והכשירו את הארץ ביסודיות למלחמה. ההצלחה הראשונית – תבוסתם המהירה של כוחות התגבור שהוביל נציב סוריה קסטיוס גאלוס לירושלים – נטעה בציבור תחושת ביטחון.

ברגעי אופוריה אלה בחרה ההנהגה היהודית לצאת בצעד חריג שלא נראה כמותו במחוזות אחרים: להנפיק מטבעות, שהם ביטוי מובהק לעצמאות.

מאז שהומצא המטבע ועד ימינו, הגורמים היחידים המטפלים במלאכת ההנפקה הם השלטונות. השלטונות פיקחו בקפידה שהמטבעות – ובעיקר היקרים מביניהם – יונפקו מטעמם בלבד, וקבעו עונשים כבדים למפר חוק זה. כך הבטיחו מערכת כלכלית יציבה המגובה באמון התושבים. מן הצעד שנקטו המורדים, שהיה כרוך בסכנה גדולה, בקעה אמירה ברורה: שלטון יהודי נמצא בהישג יד.

כאשר החליטו המורדים להנפיק מטבעות הם בחרו בסגנון מרשים ומהודר. בעוד מרבית מטבעות הכסף שהיו בשימוש באותם ימים היו עשויים כסף מעורב בסיגים, מטבעות הכסף שהנפיקו המורדים היו עשויים כסף טהור ונטבעו בטכניקה משוכללת. המטבעות הוכנו במטבעה ממוסדת לאחר עבודת הכנה מאומצת. בחפירות נחשפו טיפוסים שונים של מטבעות מתקופת המרד, המעידים שנעשו ניסיונות רבים לעצב את המטבע כדי להגיע לדגם המשובח ביותר. ואכן, ניכר שמטבעות המורדים עולים באיכותם על מטבעות יווניים ורומיים בני התקופה.

הנפקת המטבעות הייתה תופעה ייחודית, ופרט למטבעות מתקופת מרד בר כוכבא אין לה אח ורע בכל תולדות העולם העתיק. אופיים המיוחד של המטבעות מלמד שהם לא נטבעו מטעמים כלכליים אלא בעיקר לצורכי תעמולה. המטבעות מעידים שבזמן המרד פתחה ההנהגה היהודית חזית נוספת, פנימית: ניסיון לעצב את תודעת התושבים ולהניע את הקבוצות היהודיות השונות – פרושים, צדוקים, איסיים וכיתות נוספות – לקחת חלק במאבק. מערכה זו, שבאה לידי ביטוי על גבי המטבעות, חושפת את תחושות התושבים מראשית המרד ועד סופו.

מטבעות המרד

מן המסרים הגנוזים במטבעות ניתן ללמוד על התחושות שליוו את הציבור מרגעי האופוריה ועד שעות הייאוש. כדי לבסס תאוריה זו נניח שתי הנחות באשר למגמת המנפיקים: ראשית, הם הפיצו מטבעות רבים, במטרה שיגיעו לכל חלקי האוכלוסייה היהודית. נראה שהמסרים לא נועדו להשפיע רק על נתח מסוים בציבור אלא על קבוצות נרחבות. שנית, המסרים שניתן להעביר באמצעות המטבעות אין בכוחם לשנות את עמדת הציבור מן היסוד, ומכאן שהמנפיקים לא ניסו לחולל שינוי תפיסתי יסודי אלא להעלות על סדר היום הציבורי עקרונות מוסכמים.

בטרם ננסה להבין את משמעות הסמלים שעל המטבעות, חשוב לזכור שאין לנו יכולת להגיע למסקנות מוחלטות או לקשור את כל הסמלים במסגרת רעיונית אחת, כמו ההצעה שכל הסמלים קשורים לסוכות או לפסח. ייתכן שסמלים נבחרו בין השאר גם לפי הפופולריות שלהם, וייתכן גם שלסמל אחד משמעויות שונות שאינן סותרות זו את זו, וכל אדם הבין את המסר לפי עולם המושגים שלו.

במהלך המרד הגדול נטבעו מטבעות בדגמים ובעריכים שונים. זה היה חידוש גמור. לאחר שהציבור התרגל למטבעות זרים, הופיעו לפתע מטבעות הבולטים באופיים היהודי. מטבעות אלה הפיחו בציבור תקווה ונטעו תחושה של עצמאות. מנפיקי המטבעות העניקו להם צביון לאומי מובהק, הן כקריאת תיגר נגד רומא, והן כדי לשדר תחושת ניצחון.

היקף ההנפקה מלמד שהמטבעות נטבעו בידי ישות בעלת כוח ואמצעים. החוקרים אינם תמימי דעים לגבי זהותה, אך משאביה הרבים ושיתוף הפעולה עם שלטונות המקדש – שרק בבעלותם הוחזקה כמות כה נכבדה של כסף טהור – מורים שהייתה זו ישות מרכזית. רבים מזהים אותה עם ההנהגה שנוסדה עם פרוץ המרד וניהלה אותו.

המטבעות הונפקו במשך ארבע שנים, מפרוץ המרד ועד חורבן בית המקדש. התאריכים על המטבעות מתייחסים לראשית המרד. השנים נמנו לפי הלוח העברי, וכך יוצא ששנת שתיים החלה בחודש ניסן, למרות שהמרד פרץ רק חצי שנה קודם לכן.

הונפקו מטבעות כסף ומטבעות ברונזה, והחוקרים חלוקים האם שני הסוגים נטבעו על ידי אותו גוף. מטבעות הכסף כללו שלושה ערכים – שקל, חצי שקל ורבע שקל. מטבעות אלה הונפקו במשך כל שנות המרד כמעט ללא שינוי בצורתם, למעט ציון השנה ושינויים קטנים אחדים. מטבעות הברונזה הונפקו רק משנת שתיים עד שנת ארבע למרד. בשנים שתיים ושלוש הונפק מטבע של פרוטה, ובשנת ארבע נטבעו שלושה טיפוסים בעריכים גבוהים יותר.

האיורים על מטבעות הברונזה התחלפו במהלך השנים, בהתאם לתמורות המלחמה. המטבעות הראשונים מקרינים ביטחון רב, בעוד המטבעות שהונפקו סמוך לחורבן מבקשים לעורר את האמונה בנס.,

תרועת ניצחון

הסמלים המעטרים את המטבעות שהוטבעו בשלב הראשון של המרד נלקחו מהווי החיים היהודי. הם סימלו לאומיות ושידרו אופטימיות. סמלים אלה נלקחו מחיי היומיום של תושבי הארץ והופיעו על חפצים רבים, מחפצי חולין בסיסיים ועד לתשמישי קדושה.

הגביע המופיע על מטבעות הכסף למשל מתאים לתיאור ספל הכסף שהועמד על גבי המזבח בבית המקדש וששימש לניסוך המים:

ניסוך המים כיצד? צלוחית של זהב מחזקת שלושת לוגים היה ממלא מן השילוח … עלה בכבש ופנה לשמאלו. שני ספלים של כסף היו שם … ומנוקבין כמין שני חוטמין דקין (משנה סוכה ד', ט').

הנקב המוזכר במשנה הוא ככל הנראה הבליטה שברגל הגביע. המים מסמלים שפע וברכה, והם סימן לאופטימיות ולישועה, כדברי ישעיהו "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה" (י"ב, ג').

מצוות ניסוך המים במקדש הייתה נהוגה בכל אחד מימי הסוכות והייתה נעשית באירוע גדול ורב רושם שכלל תקיעה בשופרות ולווה בהדר ובשמחה. חז"ל מפליגים בתיאור שמחת בית השואבה ואומרים: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו (משנה סוכה ה', א').

מוטיב מרכזי נוסף הוא היין. על מטבע ברונזה מופיע עלה גפן ואמפורה – כלי קיבול ליין. סמלי היין היו נפוצים בתרבות היהודית ושימשו סימן מובהק לשמחה. היין מבטא את ייחודיותה ואת שבחה של ארץ ישראל שתעשיית היינות רווחה בה בשל האקלים המתאים לגידול גפנים.

אפשר גם שהגפן שעל המטבעות מייצגת את הגפן מזהב שהייתה במקדש:

גפן של זהב הייתה עומדת על פתחו של היכל ומודלה על גבי כלונסות. כל מי שהוא מתנדב עלה או גרגיר או אשכול מביא ותולה בה" (משנה מידות ג', ח').

יוסף בן מתתיהו מזכיר גפן זו: "מתחת לשפת החומה השתרגה גפן זהב שאשכלותיה תלויים ויורדים והיא פלא (לעיני) הרואים מצד גודלה ומלאכתה" (קדמוניות היהודים, ספר 15 פסקה 395), ואפילו ההיסטוריון הרומי טקיטוס מתייחס אליה בכתביו.

על מטבעות הכסף מופיע גם מטה בעל שלושה רימונים בשלבי הנצה שונים. הרימון מופיע כקישוט בולט בתרבות היהודית ומבטא שגשוג ופריחה בשל גרעיניו המרובים. קומפוזיציה זו של שלושה רימונים נפוצה באמנות היהודית ומוזכרת גם במשנה: "רימונים שאמרו – שלושה אחוזין זה בזה" (כלים י"ז, ד'). ייתכן שהרימונים מופיעים דווקא בשלבים בוסריים כדי לבטא שזוהי רק ראשיתה של הממלכה שתגדל ותתפתח.

הכתובות המתנוססות על גבי המטבעות אינן אופייניות לעת העתיקה. הן כוללות סיסמאות מלחמה לצד גילויי עצמאות. על מטבעות הכסף מופיעות הכתובות 'שקל ישראל' ו'ירושלים הקדושה', המעניקות להם אופי לאומי מובהק. כיתוב זה מצביע על תפקידם של המטבעות. ציון ערכו של המטבע הוא תופעה חריגה במטבעות קדומים ששווים נמדד על פי הרכב המתכת ומצב המטבע. ציון העריך 'שקל' נועד אפוא לבטא שהמטבעות מתאימים לתשלום מִסי המקדש. הכתובת 'ירושלים הקדושה' מהווה ניגוד לכתובת היוונית 'צור הקדושה' שהופיע על מטבעות צור, שהיו האמצעי המרכזי לתשלום מסי המקדש עד פרוץ המרד. מנפיקי המטבעות קבעו את ערכם לפי המידות הנהוגות במקדש, והקפידו ליצרם מכסף מזוקק, כפי שההלכה מחייבת, על מנת שיתאימו לייעודם זה. כך הם קשרו את הצרכים הלאומיים לצרכים הדתיים, והעניקו ערך מוסף לקיום המצווה. נתינת מחצית השקל, שהייתה נהוגה בקרב כל שכבות הציבור, ליכדה את העם שסבל מקיטוב חברתי עמוק והדגישה את המשותף בין הקבוצות השונות.

על מטבע הברונזה כתובת בעלת אופי שאפתני במיוחד – 'חירות ציון'. מהמקורות עולה שהמושג חירות משמעו השתחררות משעבוד באמצעות פעולה אקטיבית של המשועבד. חירות העבד – לעומת גאולתו למשל – היא שחרורו בזכות עצמו ולא בזכות גורמים חיצוניים. "עבד שחבל בעצמו יוצא לחירות" (תוספתא מהדורת ליברמן, בבא קמא ט', כ"ב).

על המטבעות הייתה חקוקה גם שנת הטבעתם, דבר המדגיש את מספר שנותיה של הממלכה היהודית המחודשת.

הכתובות נכתבו בכתב עברי קדום, שבאותה תקופה כבר לא היה בשימוש, אולי כדי לבטא את הכמיהה לימים הטובים של דוד ושלמה, ולהעצים את האמונה שניתן לכונן מחדש שלטון שכזה.

תקווה בשעת מפלה

בחורף 67, חודשים אחדים לאחר פרוץ המרד, הגיע לארץ צבא דיכוי רומי גדול והחל להפוך את הקערה על פיה. בפקודת נירון קיסר נשלחו לארץ כשישים אלף חיילים ובראשם המצביא אספסיאנוס. כוחות אלה יצאו למסע נרחב ועקוב מדם של דיכוי המורדים שהחל בצפון והתפשט לכל רחבי הארץ. אולם עוד לפני שהספיקו להקים מצור על ירושלים, שהייתה מוקד ההתבצרות המרכזי, הוקפא דיכוי המרד בשל מלחמת אזרחים שהתחוללה ברומא, ובמשך חודשים רבים הורגשה הפוגה. רק לאחר שאספסיאנוס תפס את השלטון נשלח בנו טיטוס להשלים את המלאכה בירושלים.

גם בשנות הדיכוי הרומי נמשכה מלאכת ההנפקה. מטבעות הכסף נטבעו במתכונתם המקורית, אם כי בהיקף מצומצם יותר, ואת פרוטת הברונזה החליפה סדרת מטבעות חדשה. הסדרה החדשה כללה שלושה מטבעות שעליהם הכתובות 'לגאולת ציון', 'שנת ארבע', 'חצי' ו'רביע'. הסמלים שעליהם הם ארבעת המינים, גביע ניסוך המים ועץ התמר שלצדו סלי פרי.

ההבדל הבולט ביותר בין המטבעות הראשונים לבין החדשים, הוא החלפת הכתובת 'חירות ציון' בכתובת 'לגאולת ציון'. ההבדל בין חירות לגאולה מקפל בחובו את השינוי התודעתי המרכזי שהסבה המציאות.

המושג 'גאולה' מופיע במקרא ובמקורות בהקשרים שונים, ובכולם משמעותו שחרור פסיבי, שאינו נובע מפעולה של המשועבד. גאולת קרקעות למשל היא הפקעת הבעלות החדשה והחזרת הקרקע לבעלים המקוריים. בניגוד לסיסמה 'חירות ציון', שלה משמעות מדינית ממשית, הסיסמה 'לגאולת ציון' נושאת אופי מיסטי ותפקידה לעורר את האמונה בנס. יש גם הבדל לשוני בין הסיסמאות: 'חירות ציון' מבטאת מצב המתקיים בהווה, ואילו 'לגאולת ציון' מבטאת קריאה למצב עתידי. המנפיקים שינו את המסר כדי להזכיר לציבור שבשעות הקשות – כשכוח הזרוע אינו מספיק כדי להכריע את הכף – יש לדבוק באמונה הניסית. זהו מעין נשק יום הדין לעתות משבר – הזכרת הנסים הקדומים כדי לעורר תקווה.

עיקרון זה נשמר באופן מלא – אך מהופך מבחינת סדר הזמנים – במטבעות מרד בר כוכבא. בימי המרד הראשונים, בשנים 133-132, נחקקה על המטבעות הכתובת 'לגאולת ציון', ורק כאשר תנועת המרי התעצמה, והיה יסוד להניח שבכוחה להביס את צבא רומא, הוחלפה הכתובת ל'חירות ציון'.

הכתובת 'שנת ארבע' נכתבה במטבעות הברונזה של המרד הגדול במלואה ולא כצירוף אותיות, כפי שמופיע במטבעות הכסף, אולי כדי להדגיש את משך הזמן הארוך שהתושבים הצליחו למרוד. הכתובות השונות מצטרפות אפוא למסגרת רעיונית משותפת.

המנפיקים ביקשו להשרות אווירה מעודדת גם באמצעות הסמלים שעל המטבעות. בתקופה הקשה של השנה הרביעית הם בחרו לחקוק את ארבעת המינים בווריאציות שונות, כפי שנעשה מאוחר יותר גם במטבעות מרד בר כוכבא. איחודם של ארבעת המינים מבטא את אחדות העם, ומטרתם להדגיש שהכישלון אינו ודאי ושהתלכדות הציבור יכולה לחולל מהפך.

גם התמר מסמל את ארץ ישראל, כפי שמופיע במטבעות 'יהודה השבויה' למשל. התמר במטבע של המרד הגדול חריג בצורתו בשל סלי הפרי הסמוכים לעץ. הבלטת הסלים מובילה להנחה שהם מסמלים את הטנא של מצוות הביכורים. במקרא ביכורים מזכירים את גאולת מצרים: "וירעו אותנו המצרים ויענונו … ונצעק אל ה' … וישמע ה' את קולנו … ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה" (דברים כ"ו, ו'-ח'), והפסוקים קולעים היטב למגמת המטבעות.

הגביע המעטר את מטבע הברונזה הקטן זהה לגביע שעל מטבעות הכסף. ייתכן שהדבר נועד להדגיש שמטבעות הברונזה מהווים תחליף למטבעות הכסף, ולכן ערכיהם תואמים למערכת מטבעות הכסף – 'חצי' ו'רביע'. בימי המצור על ירושלים אזלה אספקת הכסף, ועל אף שההלכה חייבה שימוש בכסף טהור לצורכי המקדש, היא התירה בשעת הדחק שימוש בחומר השווה בערכו לכסף. מטבעות אלה משדרים אפוא אווירה של נורמליות והמשך החיים התקינים.

משנת חמש למרד נותרו בידינו מטבעות בודדים בלבד. נראה שבתקופה זו הונפקו פחות מטבעות, הן בשל התמעטות מקורות הכסף, והן בשל פרק הזמן הקצר – כארבעה חודשים – עד חורבן הבית והכרעת המערכה לטובת הרומאים. גם בתקופה זו, למרות המצב הקשה, הקפידו היהודים לטבוע מטבעות, שהיו עבורם סימן של המשכיות, של קיום.

מטבעות דוממים אלה, שהונפקו בירושלים סמוך לחורבן, הם העדות הממשית ביותר לניסיון העיקש להשיב את החיים למסלולם.

The post מטביעים חותם – מטבעות המרד הגדול בירושלים appeared first on סגולה.

אלפיים שנה לאחר מותו עדיין מעורר יוסף בן מתתיהו רגשות עזים של הערצה מחד גיסא ושל שנאה מאידך גיסא, כאילו אירועי ימיו זה עתה תמו. יוסף הוא האיש שפתח לנו חלון אל העולם התוסס והמבעבע של סוף ימי בית שני, ואנו מנסים ליישב את התמונה הנגלית לנו מבעד לחלון זה עם התמונה שהורגלנו לראות מבעד לחלון אחר, כנראה מרוחק יותר ומכוסה וילון, החלון של ספרות חז"ל. זה האיש שהיה כהן וגם מורד, מפקד צבא, פוליטיקאי מפוקח ומגיד עתידות לעת מצוא, גולה בארצו ובן ארצו בגולה. זה האיש שכתב ספרי מופת רבים בשפה שעל פי עדותו לא הייתה שגורה על פיו כיאות, ואולי שימר עבורנו שריד מעולם של הגות ופרשנות של יהודים נאמנים אחרים, אבותינו ממש, אך לעתים אנו מסרבים להכיר בו ובהם ככאלה.

אנו עומדים נבוכים מול עדותו של יוסף בן מתתיהו: אנחנו, האמונים על ספרות חז"ל, הרואים דרכה את כל הקורות אותנו, עד כמה אנחנו צרי מבט? האם אפשר שהאיש הזה – שרבים מאתנו מעדיפים לשנוא ולהוקיע, שבלא מעט מכתביו ניכרת הערכה עצמית גבוהה ומוגזמת – הוא האיש שהיטיב מאתנו להכיר את חז"ל עצמם, חכמינו ואושיות קיומנו? קשה מאוד להתייחס ליוסף בן מתתיהו כמורה דרך בנבכי דור הזוגות וחכמי המשנה בשל הלכותיו הצדוקיות ורעיונותיו ההלניסטיים, אבל להתעלם ממנו בתחום זה קשה עוד יותר. הוא היה שם. הוא דיבר אתם. הוא ראה כיצד מתנהלת העבודה בבית המקדש ומהן הלכותיו. הוא מזכיר כהנים גדולים בשמותיהם ומתייחס בעיקר לתפקידיהם הפוליטיים, במרד ולפניו, כתומכים או כמתנגדים ואף כלוחמים ונרצחים, בעוד מקורות חז"ל מזכירים רק בודדים מהם, כמו יהושע בן גמלא וחנניה בן חזקיה, וגם זה רק בהקשר דתי מובהק.

כל מה שאנחנו יודעים על יוסף בן מתתיהו בא מכתביו, וכך גם כמעט כל מה שאנחנו יודעים על תקופתו. בלעדיו לא היינו יודעים כמעט מאומה על פרק משמעותי ביותר בהיסטוריה שלנו. חלק גדול מהכרת זהותנו ההיסטורית והלאומית נתון בידיו של האיש הזה, שברצותו מכסה וברצותו מגלה, ברצותו משמיץ וברצותו משבח. גם דברים רבים על העולם הגדול של תקופתו לא היינו יודעים ללא תיאוריו – על מצעדי ניצחון רומיים, על סדרי צבא ועל אורחות חיים שאותם תיאר לפרטיהם באריכות כפי שכמעט אף היסטוריון אחר מאותם ימים לא היטיב לעשות.

וראה זה פלא, האיש – כתבן אובססיבי שעמל כל ימיו על תדמיתו העצמית והתחכך בכל גדולי העולם של תקופתו כדי לשמר את זכרו הנכון בעיניו למען הדורות הבאים – לא יצר היסטוריה מלוקקת וחד צדדית. הוא היה מודע היטב לאפשרות הזו, ומנגד היה מודע היטב לתדמיתו העצמית כהיסטוריון הדורשת ממנו להציג את הדברים באובייקטיביות, כפי שעשו כל קודמיו. ועם זאת, הוא הצהיר מפורשות שאינו מעוניין להיות אובייקטיבי, כי הוא יודע בדיוק מי האשם בצרותיו ובצרות עמו:

אין בדעתי להתקנא בסופרים המפריזים במעשי הרומאים ולהאדיר את מעשי אחיי; רק אעביר בדיוק את מעשי שני הצדדים, ובראש סיפורי המעשים אקדיש דברים להלוך נפשי ואתן ללבי הכואב לבכות על אסונות מולדתי, כי החריבה אותה מלחמה מחוץ ועריצי היהודים משכו שמה את צבאות הרומאים בעל כרחם … ואם יבוא איש ללמד חובה עליי כי הפרזתי בגנות העריצים ומעשי הרצח אשר עשו, או גדשתי את הסאה בקינות על מולדתי, יישא נא פנים למכאוביי אשר קלקלו את שורת ההיסטוריה. כי נפלאה עירנו לפנים מכל ערי ממשלת הרומאים וזכתה לעלות למרום ההצלחה, ועתה הגיעה שעתה לנפול אל תהומות היגון … ואם יימצא שופט אכזרי אשר יקשיח לבו מחמלה, הנה עליו לחשוב את סיפורי המעשים לדברי הימים ואת הקינות לדברי הכותב (תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, מהדורת שמחוני, פתיחה, ג').

למרבה האבסורד, דווקא ההיסטוריה הלא אובייקטיבית שלו היא זו שסיפקה את עיקר התחמושת למתנגדיו הרבים.

,

אציל ירושלמי

יוסף בן מתתיהו נולד בירושלים ב-37 לסה"נ – שנת הכתרתו של קליגולה לקיסר רומא – למשפחת כהונה מכובדת, דור שביעי ליונתן החשמונאי. כנצר למשפחת אצולה זכה לחינוך מובחר שכלל השכלה יהודית רחבה וגדל בין גדולי ירושלים, כהניה וחכמיה, ובהם חכמי דור התנאים הראשון.

מוצאו של יוסף, בן לאצולת ירושלים, היה עשוי להועיד לו חיי שפע ונוחות בחברה הצדוקית של זמנו, אבל הנער היה סקרן ועצמאי: הוא עבר בין הכיתות השונות שמילאו את ירושלים ואת ארץ יהודה כולה, סבב בערים ובמדבר תהה על טיבם של כיתות ושל זרמים שונים ביהדות בזמנו וביקש לגבש לעצמו את דרכו בסבך המחלוקות שאפיינו את יהדות שלהי ימי הבית. מסעות אלה נערכו בעודו צעיר לימים וקשה לדעת מה הספיק ומתי. בסופו של דבר, בהיותו כבן עשרים, מצא מנוחה לנפשו כפרושי לאחר שהספיק לגבש לעצמו דעה ברורה על הזרמים השונים. הוא מעיד על עצמו שהיה חכם בין חכמי זמנו ונשא ונתן עם חכמי התורה, אבל מכל התנאים שהוא מזכיר מוכר לנו רק שם אחד – שמעון בן גמליאל, הוא רבן שמעון בן גמליאל נכדו של הלל הזקן.

קרבתו לעולמם של חז"ל עולה גם מתיאור נעוריו. כבן לאצולת ירושלים התחנך במוסדותיה שגם על פי עדות חז"ל היו בפריחתם באותה עת. את המקדש הוא הכיר מבפנים, על עבודתו וסדריו. המדרשים הרבים המשוקעים בכתביו מעידים על זיקתו לעולם המדרש החז"לי. הוא היה מצוי גם ברוח היהדות ההלניסטית שומרת המצוות של תקופתו שלא באה לידי ביטוי בספרות התלמודית אבל הייתה בעלת השפעה רחבה ואפילו בינלאומית. ירושלים הייתה עיר גדולה, מהגדולות בערי המזרח התיכון, והמקדש שבה, כמו גם מפעלי הבנייה האחרים של הורדוס שהיו נוף ילדותו של יוסף, היו מהגדולים ומהמפוארים בתקופתם בקנה מידה עולמי. הירושלמי הממוצע, במיוחד אם היה בן מעמד הכהונה העשיר, היה במידה מרובה בן העולם הגדול. היוונית הייתה שפה שנשמעה בחוצות העיר, וכשיוסף הגיע לאחר תהפוכות חייו לרומא הוא יכול היה להיחשב בה בן תרבות. מסתבר שמוצאו הבטיח לו מעמד ציבורי מכובד והוטלו עליו באותן שנים שליחויות לאומיות שונות ובהן נסיעה לרומא בהיותו בן 26 שם נפגש עם פופיאה אשתו של נירון קיסר.

,

מורד ובוגד

עם פרוץ המרד בשנת 66, והוא בן 29, נשלח יוסף על ידי הנהגת המרד לגליל כדי לארגן את היישובים היהודים ואת מבצריהם, מלאכה שיוסף התמסר לה והקדיש לה מאמצים רבים. אולם בשנת 67 כבש המצביא הרומי אספסיאנוס את הגליל מבצר אחרי מבצר והותיר אחריו חורבן והרג. שבועות ארוכים צר אספסיאנוס על יודפת, העיר שבה התבצר יוסף עצמו, ובסופו של דבר פרץ גם את חומותיה. אחרוני המגנים התבצרו במערה. בניגוד לעצת יוסף הם דחו את הצעת הכניעה והחנינה שקיבלו מהרומאים והחלו להתאבד בזה אחר זה לפי סדר שנקבע בגורל. יוסף וחבר נוסף שנשארו אחרונים – יוסף אינו מפרט כיצד אירע הדבר וזו כנראה פרשה שהעדיף לא להרחיב בה (ראו מסגרת) – לא התאבדו ומסרו את עצמם בידי הרומאים.

ממקורות שונים עולה שיוסף ראה עצמו כנושא מסר דתי ומוסרי לעמו וייחס לעצמו יכולת לדעת נסתרות ועתידות. אחד המקרים האלה התרחש בעומדו בפני ההחלטה להסגיר את עצמו לידי הרומאים:

וברגע ההוא נהה עליו רוח ממרום, והוא שם לנגד עיניו את החזיונות הנוראים אשר ראה בחלומו זה מקרוב, ויתפלל אל א-לוהים חרש לאמור: בורא ישראל, הנה טוב בעיניך לשבור את קרן עמך ולהצליח את מעשי הרומאים כולם, ובי בחרת לגלות את העתידות, על כן אני תוקע את כפי לרומאים ברצון למען אחיה, ואתה עדי כי לא בוגד אני בלכתי אליהם, רק עבדך עושה רצונך (שם, ג', ח', ג').

העריקה מהעיר הנצורה והנפילה אל מחנה אספסיאנוס מזכירה את סיפורו של רבן יוחנן בן זכאי (גיטין נו). שניהם נוטשים את עירם הנצורה בהבינם שאפסה התקווה. כמו רבי יוחנן בן זכאי גם יוסף – שוב על פי עדותו שלו, שהרי אחרת אין לנו – מנבא לאספסיאנוס שהוא עתיד להתמנות לקיסר, וכמוהו גם הוא מביע התנגדות נחרצת ואף בוז לקנאים שלדעתו החריבו את העיר במלחמות האחים שלהם. בדומה לחכמים רבים טען יוסף שהחורבן היה למעשה ידוע מראש והיו סימנים שהעידו על האסון המתקרב שנים רבות קודם.

מרגע שנפל בידי הרומאים נפתח פרק חדש בחיי יוסף. כבן חסותו של אספסיאנוס הוא הפך להיות חלק מהמחנה הרומאי, ולאחר שזה התמנה לקיסר היה יוסף בן חסותו של בנו ומחליפו המצביא טיטוס. עם המחנה הזה עבר בכל הארץ והשתתף מן הצד הרומי בכל הקרבות, כולל במצור על ירושלים, תוך שהוא מנסה לשכנע את הנצורים להניח את נשקם במלחמה אבודה זו. במעשיו אלה קנה לו שונאים רבים שראו בו בוגד, ועד היום הוא עומד במרכז הפולמוס על המלחמה ההיא.

עם חורבן ירושלים שב טיטוס לרומא ולקח עמו את יוסף, אולם יוסף המשיך לתאר בספרו 'תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים' את המרד הגדול עד לסופו. במקומות אחדים שם יוסף בפי גיבורי ההיסטוריה נאומים שלמים שבהם הוא פורס השקפות עולם שרווחו בזמנו. נאומים אלה היו דרך כתיבה מקובלת שהכל ידעו שהיא אינה מתארת אמת עובדתית טהורה, ועם זאת ראוי לה שתהיה אמת. בדרך זו הכניס ההיסטוריון את פרשנותו לאירועים לתוך מהלך הדברים עצמם, על חשבון הדיוק ההיסטורי אבל למען ההבנה העמוקה יותר. דוגמה בולטת לכך היא הנאום ששם יוסף בפי אלעזר בן יאיר ערב נפילת מצדה. יוסף לא יכול היה כמובן לדעת מה אמר אלעזר, אבל הנאום הוא תמצית האידאולוגיה הקנאית שאותה הוא הכיר מקרוב:

הוי אנשים גיבורי החיל! הן מני אז קיבלנו עלינו לבלתי עבוד את הרומאים, וגם לא אדונים אחרים, זולתי את א-לוהים לבדו, כי רק הוא מושל האדם באמת ובצדק. והנה הגיעה השעה המצווה עלינו להשלים בפועל כפינו את משאת נפשנו, ואל נעטה בשעה הזאת קלון עלינו … הן מאז, מן היום אשר הגענו לבינה, לימדונו חוקי תורתנו, תורת א-לוהים, וגם אבות אבותינו הראונו זאת במעשיהם ובגודל נפשם, כי אסון האדם הוא החיים ולא המוות, כי המוות קורא דרור לנשמות ושולח אותן לשוב אל נווה הטהרה אשר שם ביתן, לבלתי תוספנה עוד לדאבה (שם, ז', ח', ו'-ז').

למרות התנגדותו הנחרצת לקנאים ולדרכם, תיאור סופם נכתב על ידי יוסף בדרך שמעוררת כבוד בלב הקורא עד היום הזה, ולנאומים אלה יש חלק לא קטן בכך. לא בכדי הוא בחר לסיים בסיפור זה את ספרו.

,

ספרות גולה

עם שובו של טיטוס לרומא הגיע יוסף, בן חסותו הנאמן והמעריץ, לבירת העולם. בדרך עבר בערי המזרח התיכון, נכח במשחקים ובאירועים חגיגיים רבים, ואף את מסע הניצחון ברומא עצמה תיאר. בזכות חסותה של משפחת הקיסרים הפלאבים – משפחתו של אספסיאנוס ושושלתו – זכה יוסף לאחוזה, לפרנסה ולביטחון מפני שונאיו, ואף שם חדש הוענק לו – טיטוס פלביוס יוספוס, כשם המשפחה שאימצה אותו. משפחה זו היא גם שאפשרה לו לעסוק במה שהפך לייעוד חייו ופרסם אותו לדורות – כתיבת ספריו.

ספריו סובבים סביב המלחמה ותולדותיה מזוויות שונות, בצורות שונות ובהיקפים שונים. בשנת 80 לערך, כעשור לאחר שהגיע לרומא, פרסם את 'תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים', סיפור המרד הגדול וכישלונו. כ-15 שנים נוספות הקדיש לחיבורו המונומנטלי 'קדמוניות היהודים', העוסק בדברי ימי עם ישראל מראשיתם ועד ימיו. בחיבור זה ביקש לתת פרופורציות ועומק לסיפור עמו ולאושש את טענתו שלעם היהודי יש מה לתרום לעולם ואין להסתכל עליו רק במבט עוין שלו זכה בשל המרידות. לצד ספרים האלה פרסם גם ספרים קצרים ובעלי גוון אישי יותר: 'חיי יוסף, שבו הוא נלחם על שמו הטוב מול מתקפה מצד גורמים שונים, יהודיים ורומיים; וספרו האחרון, 'נגד אפיון', שעסק בהגנה על היהדות. גם בספרים אלה הוא חוזר ומתאר רבים מאירועי המלחמה.

איננו יודעים בוודאות מאילו מקורות שאב את המידע המופיע בספריו. ב'קדמוניות היהודים' הוא מזכיר מקורות רבים, יווניים ויהודיים, היסטוריים ופרשניים, שנעזר בהם לשם כתיבת ההיסטוריה הרחוקה יותר. הוא גם מזכיר עוזרים שסייעו לו בהשגת החומר היווני שבו התמצא פחות. ב'תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים' הוא נשען כנראה בעיקר על זיכרונו ועל ניסיונו הצבאי, וכן על חוויותיו כבן הפמליה של הפלאבים. אין ספק שגם בספר זה שיקע מידע מספרים וממקורות נוספים, שכן הוא מתאר ערים, אזורים ונופים שאת חלקם בוודאי לא הכיר באופן אישי, אולם הוא מיעט להזכיר את מקורותיו, אולי כדי להדגיש את היותו חלק מהאירועים שעליהם הוא מספר.

רומא הייתה באותם ימים מטרופולין שאין שני לה, אבל גם שם דווקא היוונית הייתה שפת ההשכלה. טיטוס פלביוס יוספוס – לשעבר יוסף בן מתתיהו הכהן – השקיע עצמו רובו ככולו בלימוד התרבות ההלניסטית לעומקה. ספריו מלאים ציטוטים ורמיזות לסופרים יוונים, ובמיוחד להיסטוריונים שקדמו לו, והוא ערך את ספריו בדומה לספריהם.

יוספוס, שהעיד על עצמו שמצעירותו היה זר לאחיו במולדתו, הגיע לרומא כיהודי בן חסות שאינו דובר את השפה המקומית על בוריה ותרבותו היהודית זרה לחלוטין לעיר שאליה צנח, אולם הוא הצליח להשתלב במקום. אין ספק שהיה מעורה בחיי העיר ובהווייתה, כפי שמעידים תיאורי המצעדים והמשחקים, אולם רומאים בני תקופתו לא הזכירו אותו, ועם הזמן חלה כנראה גם התרחקות מסוימת בינו לבין בני משפחת הקיסרים מיטיביו, למרות שהעביר לעיונם את כתביו ההיסטוריים קודם פרסומם. בודד ברומא השקיע עצמו יוספוס בספריו, ודרכם ניסה בכל מאודו להפוך את היהודים למופת ולמודל חיקוי בעולם הרומי:

שקלתי בלבי מתוך כובד ראש: בראשונה, אם אבותינו נטו למסור (לאחרים) ידיעות כאלה, ובשנייה, אם היו בתוך ההלנים אנשים ידועים שנפשם חשקה לדעת את דברי ימינו. וכן מצאתי שתלמי השני … השתוקק במידה יוצאת מן הכלל לתרגם לשפת יוון את תורתנו … ובכלל יכול כל מי שרוצה לחקור את דברי הימים האלה ללמוד מהם בייחוד דבר אחד, והוא שכל הנוהרים אחרי רצונו של א-לוהים ואינם נושאים את לבם לעבור על החוקים הטובים, הצלחתם בכל דבר היא למעלה מכל דמיון, ושכרם – האושר – ניתן להם מאת א-לוהים (מתוך הקדמתו לקדמוניות היהודים, מהדורת אברהם שליט).

אין ספק שהנסיבות שבהם נכתבו החיבורים השפיעו על הדרך שבה מוצגים האירועים. כך למשל הצביעו רבים על ניסיונו לטהר את דמותו של טיטוס ולהציגו כאדם רחום שלא רצה כלל לשרוף את המקדש. עם זאת, הוא נוקט במקומות אחרים עמדה הפוכה ואינו מסתיר את ביקורתו על החברה הרומית ועל אכזריותה, כולל ביקורת על הקיסרים עצמם. תיאורים אלה לא בהכרח נתפסו כשליליים בעיני הרומאים וקיסריהם, שכידוע נהנו מאוד לצפות בבני אנוש הורגים איש את רעהו בשידור חי לעיני המון מריע.

עיקר מטרתו הייתה כנראה פרשנות פנים יהודית של האירועים, ויותר מכל הוא ביקש להצביע על אחריות הקנאים לאסונות שבאו על העם. הפחתת האחריות הרומית היא אם כן תוצאה של מגמה זו, לצד רצונו לפאר את מיטיביו, אולם לדעתו אין בכך משום בגידה באמת עצמה. מגמה זו ניכרת בכל ספריו. מלחמות האחים, מימי החשמונאים – שבהם פתח את ספרו 'תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים' – ועד ימיו, זוכות אצלו להדגשה יתרה, והן אלה שהביאו לדעתו לתוצאות המרד. גם בעניין זה דבריו תואמים את עמדת חז"ל שתלו את החורבן בשנאת חינם, אולם בשונה מחז"ל הוא לא כתב רעיונות מעורפלים אלא פירט את הנסיבות הפוליטיות והריאליות לחורבן.

רשמית, ייעד יוספוס את ספריו לבני העולם היווני רומי. הוא שאף להציג בפניהם עולם יהודי מסביר פנים ומאתגר הראוי להערצה דווקא בעיני בן התרבות ההלניסטית רומית. אבל למעשה הוא המשיך לקוות כל ימיו ללגיטימציה דווקא מבני עמו, שעל פי אמונתו פעל למענם ואילו הם דחו אותו והשמיצו אותו – השמצות שגם עליהן אנחנו יודעים היום רק מתוך כתביו. לדבריו כתב את ספרו 'תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים' קודם עבור עמו בשפתו – איננו יודעים אם כוונתו לעברית או לארמית – אולם אין בידינו כל שריד מספר זה, וכנראה שמדובר בספר אחר, שונה מהספר המוכר לנו, שנכתב כולו מתוך עולם המושגים והשפה של הקורא הרומי המשכיל דובר היוונית.

,

הפסד בלתי נמנע

הנאומים בספריו של יוספוס נכתבו ברובם מפי תומכי רומא, ובכולם חוזר הרעיון שלפיו שליטתה של רומא על כל העולם אינה ניתנת לערעור. הוא ראה בקיסרות הרומית תופעה על טבעית שאין לה הסבר רציונלי והסיק מכך שעל עמי העולם לקבל את שלטונה. גם בנקודה זו דבריו קרובים לדברי חז"ל. רבי חנינא בן תרדיון אמר לרבי יוסי בן קסמא: "אומה זו מן השמים המליכוה" (עבודה זרה יח.). בנאומו מול חומות ירושלים ומורדיה ניסה יוספוס לשכנע גם את קנאי העיר בהכרח היסטורי זה:

שימו אל לבכם כי אין לעמוד בפני עזוז הרומאים, והן כבר משכתם בעוּלם מתמול שלשום … אמנם יאות לנבֵּל כבוד אדונים רפי ידיים, אבל לא להרים יד במושלים אשר כל העולם עובד להם. היש ארץ בעולם אשר נמלטה משבט הרומאים? … בכל מקום עבר המזל אליהם והא-לוהים השם חליפות לממשלות העמים עוזר עתה לשליטי איטליה (תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ה', ט', ג').

אין בדבריו הצדקה של רומי או זיכויה ממעשי רשע שעל רבים מהם דיווח הוא עצמו. הוא לא הסביר, כאחדים ממחברי זמנו, שהרומאים זכו לשלטונם בשל תכונותיהם המיוחדות, ובהם טוב מזגם ואומץ לבם, שכן אם יש סיבה מוסרית לניצחונם הרי יש להם גם נקודות תורפה מוסריות רבות. דווקא היעדר הצדקה גלויה לשלטונם הוא סיבה לא להתמרד, הוא המוכיח שא-לוהים רוצה בשלטונם ללא טעם מובן לנו עד בוא העת שבה ייפלו גם הם.

בכך סוגר יוספוס מעגל. בראשית ימיו היה מפקד בצבא המרד, שלפחות אחדים מראשיו ציפו שיסתיים בגאולה שלמה ובהתגלות מלכות הא-לוהים. אותה ציפייה לגאולה באה לידי ביטוי בחיבוריו המאוחרים בתקווה מסותרת וסבלנית לנפילתה העתידית של רומא ולתקומתו של עם ישראל – ציפייה שאין להביאה לידי ביטוי מעשי שכן עוד חזון למועד.

טיטוס פלביוס יוספוס, הלוא הוא יוסף בן מתתיהו הכהן, הלך לעולמו ברומא סביב שנת 100 כאזרח רומי מכובד. אב הכנסייה אוסביוס כתב במאה הרביעית כי פסלו הוצב בעיר לאחר מותו. ספריו נודעו בעיקר בין הסופרים הרומים ומאוחר יותר בקרב כנסייה הנוצרית שראתה בדבריו הוכחה לאמיתות נבואתו של ישו על חורבן ירושלים ועל רשעתה. אולם העולם היהודי לא הכיר את כתביו, או שמא לא הכיר בהם, עד המאה העשירית. צחוק הגורל הוא שלאחר כל התהפוכות שעברו עליו ספריו הם המקור העיקרי והיחיד כמעט לתולדות תקופתו הסוערת.

רבים מקוראיו של האיש – שאימץ לעצמו את שמו של מיטיבו טיטוס פלביוס המכונה בפי חז"ל טיטוס הרשע – מוקיעים אותו על מעשיו: בגידתו ברעיו המתים ביודפת שלא התאבד עמם, ניסיונותיו לשכנע את בני עמו להיכנע לרומא, ומעל לכל התחככותו עם הקיסר אספסיאנוס ועם בניו טיטוס ודומיטיאנוס, כולם רשעי עולם בעיני חז"ל. אפשר שהוקעה זו מסייעת בידי הקוראים להתרחק ממנו ומדבריו המטרידים, אבל אפשר שיותר מכל צורבת צדקת דבריו לאחר מעשה – המרד ברומא אכן היה אסון, שואה של ממש, ובפרספקטיבה היסטורית ניתן היה להימנע ממנו, כפי שסברו גם רבים מחכמינו ז"ל. בפרפרזה על דבריו החריפים של מארק טווין ניתן לומר שאנו מסוגלים לסלוח למי שמשקר לנו, אבל למי שאומר את האמת אנחנו לא מסוגלים לסלוח.

לקריאה נוספת: יונתן פרייס, המבוא לספר 'תולדות מלחמת היהודים ברומאים' בתרגומה של ליזה אולמן, ירושלים תש"ע; דניאל שוורץ, מבוא ופירוש לספר 'חיי יוסף', יד יצחק בן צבי תשס"ח.

Illustration: Michel Kishka

The post אל תקרא לי יוסף appeared first on סגולה.

כיהודי המעיד על מאורעות בני עמו בפני קהל נכרי ניצב יוסף בן מתתיהו מלכתחילה בעמדה רגישה ומורכבת. כבר בפתח ספרו ׳תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים׳ מעיד יוסף:

שמתי את לבי לתרגם יוונית למען יושבי ארצות ממשלת הרומאים את הדברים אשר חיברתי לפני זה בשפת אבותינו, ושלחתי אותם אל הלועזים היושבים בארצות העליונות – אני יוסף בן מתתיהו מכהני ירושלים, אשר נלחמתי לראשונה ברומאים ואחרי כן הייתי עד ראייה למעשים בעל כורחי (׳תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים׳ בתרגומו של יעקב נפתלי שמחוני, ספר ראשון, פתיחה, א׳).

מפגשם של חוקרים בעידן המודרני עם תעודות בנות אלפי שנים הוא מתוח מעצם טבעו. בתעודות נשזרו לעתים קרובות מציאות ודמיון יחדיו ויצרו היסטוריה. כשעוסקים בכתביו של יוסף בן מתתיהו – הוא יוספוס פלביוס – נדמה לעתים כי חצי הביקורת השנונים שנורו כלפי ההיסטוריון היהודי עוד בחייו לא פסקו מעולם ואף הפכו עם השנים מחודדים הרבה יותר.

כשצללתי למעמקי תיאוריו הסוחפים של בן מתתיהו לא יכולתי להתעלם מהקשיים הרבים שעדותו הציבה בפניי כארכאולוג. נדמה כי יותר מכל צרם לי תיאור השימוש בשיש בבנייה ההרודיאנית. שש פעמים הוא מציין מבנים עשויים שיש במפעלי הבנייה של הורדוס: בפניאס, בהרודיון, באנטיוכיה, בחברון ופעמיים בירושלים. אולם הממצא הארכאולוגי באתרים ההרודיאניים בכלל, ובאלה שציין בן מתתיהו בפרט, מעלה כי לא נעשה כל שימוש בשיש כחומר בנייה. המסקנה הבלתי נמנעת שאליה הגעתי היא כי מדובר באבחנה בוסרית ולא מקצועית של בן מתתיהו שזיהה בטעות את אבן הגיר המקומית כשיש. ואכן, בכתביו המאוחרים יותר הוא נמנע מלציין שימוש בשיש, וניכר כי בעת שהותו ברומא כבר ידע להבחין בין סוגי האבן השונים. ובכל זאת תהיתי שמא בן מתתיהו צדק ואכן ייבאו שיש לצורכי בנייה בתקופתו של הורדוס? חקירת הנושא לעומק העלתה מסקנה ברורה: ייבוא שיש לארץ ישראל אמנם החל לראשונה בימיו של הורדוס, אולם הוא היה ממוקד בחלק מוגדר מאוד של המבנים – רצפות יוקרה צבעוניות שנעשו בשיטה מיוחדת המכונה ׳אופוס סקטילה׳ (opus sectile).

בלטינית משמעות המלה אופוס היא עבודה ומשמעות המלה סקטילה היא חָתוּ, מחולק. אופוס סקטילה היא שיטת ריצוף שנעשה בה שימוש בלוחות אבן צבעוניים בעלי צורות גאומטריות משתנות ששולבו ליצירת דגמים. שיטה זו נכנסה לשימוש בעולם היווני כבר במאה הרביעית לפסה״נ, אז נעשו בעיקר דגמים פשוטים. בעולם ההלניסטי החלו הדגמים הגאומטריים להיות מורכבים יותר, ולעתים נוספו אליהם גם תיאורים מעולם החי והצומח. מהתקופה הרומית נחשף שימוש בשיטת אופוס סקטילה בבתי עשירים ובמבני ציבור, ובעיקר במרחצאות. שיטת ריצוף זו נחשבה ללא ספק יוקרתית ביותר ועמדה בראש מדרג הרצפות בעת העתיקה.

הורדוס, שנודע באהדתו הרבה לאדריכלות הרומית, השקיע מאמץ רב ביישום שיטה זו בארץ ישראל. לצורך כך הוא דאג לייבא לוחות אבן מסוגים שונים, כולל שיש, מרחבי האימפריה, ולוחות אלה שולבו בדגמי רצפות נאים בארמונותיו ברחבי הארץ. מרבית הרצפות אמנם נשדדו ולא שרדו, אולם במקרים אחדים ניתן להתרשם מקטעי ריצוף מקוריים או מטביעות טיח המעידות על תצורתם של הדגמים. אתרים הרודיאניים שבהם התגלו עדויות לשימוש בשיטה זו הם הארמון השלישי של הורדוס ביריחו, אולם המרחץ במצדה, הרובע היהודי בירושלים, בית המרחץ בהרודיון, בית המרחץ בקיפרוס, בית המרחץ במכוור שבעבר הירדן, מבנה בבניאס, מבנה ברמת הנדיב וחדר בקליהרי שבעבר הירדן.

אבני צבעונים

לפתע נדמה היה כי פיסות מידע החלו להתחבר לתמונה ברורה הרבה יותר. פרופ׳ בנימין מזר מצא בחפירות העופל שמדרום להר הבית כתובת ביוונית. הכתובת, שתוארכה לשנה העשרים לשלטונו של הורדוס, שנת 17 לפסה״נ, מתייחסת לתרומה של תושב האי רודוס עבור ריצוף. פרופ׳ בנימין איזק שחקר את הכתובת סבור כי היא עוסקת במכלול המבנים שניצבו על הר הבית. הכתובת הגיעה אלינו שבורה, ופרופ׳ איזק תרגם אותה וניסה לשחזר את הקטעים החסרים:

בשנת העשרים [למלכות הורדוס] בזמן הכהן הגדול [פלוני] פאריס בן אקסון [אשר מתגורר/נמצא] ברודוס [תרם] עבור הריצוף [סכום מסוים] של דרכמות (Benjamin Isaac, ״A Donation for Herod׳s Temple in Jerusalem״, IEJ 33, 1983, p. 86).

יוסף בן מתתיהו תיאר את רחבת הר הבית וציין את פאר הרצפות שעיטרו את הרחבה הפתוחה:

וכל הכיכר מתחת לרקיע היה רצוף אבני צבעונים, אבנים מאבנים שונות (׳תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים׳, ספר חמישי, ה׳, ב׳).

עדות זו מחזקת את ההנחה כי כתובת ההקדשה שנמצאה בחפירות העופל אכן קשורה לריצוף יוקרתי שהונח במתחם הר הבית. השאלה היא האמנם מדובר בשיטת אופוס סקטילה, או שאולי מדובר בשיטה מסוג שונה, כמו שימוש בלוחות אבן פשוטים לריצוף רחבות פתוחות. כדי להשיב על כך היה צורך לערוך בדיקה מעמיקה יותר של המקורות.

כיוון שיוסף בן מתתיהו כתב את ספרו ביוונית חשוב לדעת באיזו מלה יוונית הוא בחר כדי לתאר את צבעוניותן של אבני הריצוף. בן מתתיהו השתמש במלה ποικίλος, שמשמעותה עבודה עם מגוון צבעים. יעקב נפתלי שמחוני, שתרגומו יצא לאור ב־1923, בחר בתרגום האלגנטי ׳אבני צבעונים׳. באותו מונח יווני השתמש בן מתתיהו גם בתיאור צבעוניותה של רצפת בית המרחץ במצדה:

ותכונת חדריו אשר בקרבו והאולמים והמרחצים הייתה רבה ועשירה, ובכל מקום התנשאו עמודים עשויים אבן אחת (שלמה) והקירות וקרקע הבתים נרצפו אבני צבעונים (שם, ספר שביעי, ח׳, ג׳).

בחפירות הארכאולוגיות שנערכו בראשות יגאל ידין בבית המרחץ במצדה בין השנים 1963־1965 נתגלו לוחות ריצוף צבעוניים כשהם עדיין משולבים ברצפה המקורית של המבנה. ממצא זה אישר באופן מרגש את תיאורו של יוסף בן מתתיהו. השימוש במונח היווני ποικίλος בשני ההקשרים השונים חידד את התובנה כי יוסף תיאר למעשה את השימוש בשיטת אופוס סקטילה שממנה התרשם מאוד.

נראה כי הד לעוצמת הפאר של רחבת הר הבית נשתמר גם במקורות יהודיים מאוחרים יותר. בתלמוד הבבלי מובאת התייחסות ישירה למפעל הבנייה של הורדוס בירושלים, שם מצוין במפורש השימוש בשיש בבניית המקדש:

מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו. מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מעולם. מי שלא ראה בית המקדש בבניינו לא ראה בניין מפואר מעולם. מאי היא? אמר אביי, ואיתימא רב חסדא: זה בניין הורדוס. במאי בניה? אמר רבה: באבני שישא ומרמרא. איכא דאמרי: באבני שישא כוחלא ומרמרא. אפיק שפה ועייל שפה, כי היכי דלקבל סידא. סבר למשעיין בדהבא, אמרו ליה רבנן: שבקיה, דהכי שפיר טפי, דמיתחזי כאדוותא דימא [תרגום: מה הוא? אמר אביי, ויש אומרים רב חסדא: זה בניין הורדוס. במה בנאו? אמר רבה: באבני שיש לבן ואפור. ויש אומרים: באבני שיש לבן שחור ואפור. הוציא שורה והכניס שורה כדי שיוכל לקבל סיד. חשב לטייחן בזהב, אמרו לו חכמים: הנח אותו, שכך יפה יותר, שהוא נראה כגלי הים] (סוכה נא:).

ייתכן כי ססגוניותן של אבני הריצוף על פני הרחבה של הר הבית הטביעה חותמה על הזיכרון התודעתי של הדורות שבאו לאחר החורבן. התיאור הבעייתי של מבנה שיש עשוי להיות תוצר של שיבוש מסורות שבעל פה, שהסיטו את תיאור הרחבה של הר הבית לתיאור של מבנה המקדש עצמו.

חצה את גבולות הדמיון

את מסקנותיי בעניין כתבתי בעבודת סמינר בחוג לארכאולוגיה של האוניברסיטה העברית בירושלים ב־2006. באותם ימים עבדתי בפרויקט סינון העפר מהר הבית שנערך למרגלות האוניברסיטה בגן הלאומי עמק צורים. בפרויקט, המנוהל על ידי ד״ר גבריאל ברקאי וצחי דבירה, מסוננים שפכי עפר שהוצאו משטח הר הבית ב־1999 במהלך חפירה הרסנית רחבת היקף שנעשתה על ידי התנועה האסלאמית. כבר בסקירה הראשונה של ערמות העפר שהובאו לתחום הגן הלאומי עמק צורים נראו שברים רבים של לוחות אבן שחורים שמקורם בסלעי ביטומן העשירים בחומר אורגני. על פי צורתם ואופיים הם נראו ׳מודרניים׳, ותחילה נדמה היה כי מדובר בפסולת בנייה מאוחרת. מציאתם של לוחות אבן שלמים אפשרה את מדידתם, ובדיקה ראשונית העלתה כי חלק מהלוחות מתאימים במידותיהם ללוחות שרוצפו בשיטת אופוס סקטילה אשר נמצאו באתרים הרודיאניים אחרים. סברתי כי ייתכן שמדובר בשרידי ריצוף מרחבת הר הבית כפי שתוארה על ידי יוסף בן מתתיהו ופרסמתי את עמדתי בכנס ׳חידושים בחקר ירושלים׳ שהתקיים באוניברסיטת בר אילן ב־2007.

התגובות לא איחרו לבוא, ולצד המחמאות נשמעה גם ביקורת: שמא הפריז יוסף בן מתתיהו בתיאוריו, ושמא הפרזתי אני במסקנותיי? פרופ׳ אהוד נצר ז״ל טען באוזניי כי לא סביר שנעשה שימוש בשיטת אופוס סקטילה ברחבה פתוחה, ובוודאי שלא ברחבת הר הבית. אולם שימוש בשיטה זו בחצר פתוחה התגלה דווקא באתר שחפר נצר עצמו – בארמון השלישי של הורדוס ביריחו התגלה מתחם שרוצף כולו בשיטת אופוס סקטילה. נצר אמנם הציע לשחזר את המתחם כמבנה עם תקרה גבוהה, אבל המרחק בין העמודים שאמורים להחזיק את התקרה – 13 מטר – גדול מדי, וסביר יותר להניח כי מדובר בחצר פתוחה מוקפת עמודים. כמי שבנה על הר הבית את הטמנוס – הרחבה של המתחם המקודש – הגדול ביותר בעולם הרומי בזמנו, בהחלט אפשר להעריך כי הורדוס חצה את גבול הדמיון גם בריצוף רחבה גדולה זו בשיטת אופוס סקטילה.,

שחזור מתוך העפר

מה שנראה היה בשלב הראשון כתאוריה המגובה בממצא דל הפך תוך שנים אחדות לעדות ברורה ומגובשת הרבה יותר. לאורך השנים שבהן מסונן העפר מהר הבית התגלו אלפי שברים של לוחות אבן צבעוניים. ב־2007 הצטרפה לפרויקט הסינון פרנקי שניידר שעלתה מארצות הברית. שניידר הגיעה אמנם ללא רקע ארכאולוגי מקדים אבל התגלתה כחוקרת מן המעלה הראשונה. כמי שעסקה רוב חייה בסטטיסטיקה ובמתמטיקה, שחזור דגמי הריצוף של רחבת הר הבית, הכולל ניתוח מידות וזוויות הנדסיות, היווה עבורה אתגר אישי מעניין. ב־2016 פרסמה שניידר בעקבות המחקר שערכה הצעה לשחזור דגמים אפשריים של ריצוף הר הבית על בסיס צורות הלוחות שנמצאו בסינון והקבלתם לשימוש בדגמים המוכרים בתקופה זו בעולם הרומי. פרסום זה זכה לסיקור תקשורתי נרחב בארץ ובעולם.

חקר הריצוף של הר הבית הוליד מחקרים נוספים הקשורים לשימוש בשיטת אופוס סקטילה באתרים הרודיאניים אחרים, ובהם קיפרוס והרודיון. אירוע השיא מבחינתי היה ב־2012, אז נקראנו שניידר ואני לייעץ לעוסקים בבניית התערוכה ׳הורדוס – מסעו האחרון של מלך יהודה׳ שהוצגה במוזאון ישראל. התבקשנו לסייע לצוות המשמרים בשחזור רצפה הרודיאנית שלמה, והעבודה נעשתה בהתלהבות רבה ומתוך תחושה של השבת המת לחיים. בתערוכה צפו מאות אלפי מבקרים שנהנו ממחזה מרהיב של רצפה צבעונית וססגונית המאדירה את העוצמה ואת הפאר של המבנה שהקים הורדוס מלך יהודה.

יוסף בן מתתיהו השאיר עבורנו עדויות חיות מהמאורעות הדרמטיים שהתרחשו בזמן המרד הגדול של תושבי הארץ היהודים באימפריה הרומית. תיאוריו המפורטים – המשקפים כנראה את המציאות טוב יותר מששיערו חוקרים בעבר – מאפשרים לנו לשחזר חלק נכבד מהנוף האדריכלי בשלהי תקופת הבית השני. שחזורים אלה יישארו לנצח חלק ממורשת התרבות של ישראל ושל האנושות כולה.

The post מרצפים את העבר appeared first on סגולה.

אין ספק כי ציורו המפורסם ביותר של הצייר היהודי הפולני מאוריצי גוטליב (1856־1879), זה המזוהה עמו יותר מכל ציור אחר, הוא הציור ‘יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים' משנת 1878. לא די שזו היצירה שמייחסים לה את המספר הרב ביותר של רפרודוקציות והדפסים מבין יצירות האמנות היהודית המודרנית, נדמה שהאמן שיקע בתוכה במלאות ובעוצמה את תמציתם של הווייתו ושל סיפור חייו. בין המתכנסים לתפילה בבית הכנסת המסורתי ביום הקדוש ביותר בשנה הוא מיקם פעמים אחדות את דמותו שלו — כעלם עטוי טלית צבעונית הנראית זרה על רקע זמנו ומקומו, כנער השקוע במחזור התפילות, וגם כילד הלבוש במעיל צבעוני השייך לתקופה אחרת ושעל צווארו מדליון עם ראשי התיבות של שם הצייר — מ"ג. כנראה שבתמונה משולבות דמויות נוספות ממשפחתו, ובהן זו של אביו, ובין הנשים המתפללות מתנשאת דמותה של לאורה רוזנפלד — אהבתו הנכזבת של גוטליב, מי שהייתה מאורסת לו, הפרה את האירוסים ושברה את לבו. על מעיל ספר התורה שבידי אחד המתפללים מופיעה כתובת זיכרון שגוטליב תיאר בדיעבד כי רשם אותה כאילו יד נעלמה מכוונת את תנועותיו, וזו תרמה למסתורין האופף את התמונה: “נדבה לזיכרון נשמת המנוח כבוד מורנו הרב רבי משה גאטליעב זצ"ל, שנת תרל"ח לפ"ק [לפרט קטן]". דוק של עצב נסוך על פני הדמויות בבית הכנסת, ובעיקר על פניו של העומד במרכז התמונה — משה־מאוריצי גוטליב עצמו.

גורמים שונים הניעו את גוטליב לצייר יצירה מפורסמת זו, ועוד נשוב ונידרש לכך בהמשך, אך אפשר שבין השאר נמסך לתוך התמונה גם רגש אשמה ישן שליווה את האמן מאז אחד מימי הכיפורים שחווה בנעוריו. גוטליב, בן למשפחה מסורתית ושומרת מצוות, למד אז בגימנסיה פולנית, והנה רצה הגורל ודווקא ביום הכיפורים הקצו בבית ספרו זמן מיוחד לציור — מקצוע הלימודים היחיד, לצד לימודי ההיסטוריה, שהיה אהוב עליו, וכך הוטה לבו לקראת “חטאי הראשון, חטא מעורר חלחלה" (בתוך: עזרא מנדלסון, ‘מאוריצי גוטליב — אמנות, היסטוריה, זיכרון', עמ' 30). לעיניהם המשתאות של מוריו וחבריו הנוצרים הגיע גוטליב לבית הספר בעיצומו של היום הקדוש והחל לצייר. הוא תיאר את שחש אחר כך:

"שבתי הביתה כשאשמה עוכרת את מצפוני. כששאלוני היכן הייתי הציף סומק את לחיי ואחר כיסן חיוורון. עיניי מלאו דמעות. תשובה אחרת לא הייתה בפי" (שם).

ייתכן אפוא ששנים מאוחר יותר מצא רגש אשמה זה את דרכו לתמונה המתארת את תפילת יום הכיפורים, תמונה שהייתה אולי שיא יצירתו האמנותית.,

רגע מכונן

חייו הקצרים של גוטליב החלו בגליציה — אז חלק מהאימפריה האוסטרית שתהפוך עד מהרה לאוסטרו־הונגריה — בעיר הקטנה דרוהוביץ שכמחצית מתושביה היו יהודים. במחצית השנייה של המאה ה־19 השתפר מאוד מצבה הכלכלי של העיר בזכות תעשיית הנפט שהתפתחה בה. הוא נולד באזור שסבך של תרבויות, שפות וזיקות דתיות ולאומיות רחש בו באותם ימים: נצרות קתולית לצד נצרות יוונית אורתודוקסית ויהדות מסורתית לצד יהדות חילונית; הלשונות פולנית, גרמנית ויידיש; לאומיות פולנית ולאומיות אוקראינית. גוטליב עצמו התעצב גם הוא כמי שזהויות שונות — תרבותיות ולאומיות — שוכנות בו זו לצד זו בערבוביה. על הזהות המפוצלת הזו ניתן ללמוד בין השאר ממגוון השמות שנשא בהזדמנויות שונות: משה היהודי, מוזס או מוריץ הגרמניים, ומעל כולם — מאוריצי הפולני.

משפחתו הייתה כאמור שומרת מצוות, אך היא השתייכה ל'מחנה השילוב' — קבוצה יהודית מודרנית ששאפה להשתלב בתרבות ובחברה הפולניות ונאחזה בגאווה במולדת הפולנית בד בבד עם שמירה על מורשתה היהודית. לפיכך, כשפנה הנער משה־מאוריצי עורף לקיום המצוות לא יצר הדבר קרע בינו לבין הוריו, אשר עשו כל שיכלו כדי להעניק לו חינוך מודרני שיאפשר את השתלבותו המלאה בחברה הסובבת. אין פלא אפוא שההורים — פאני ויצחק־איזק, סוחר בענף הטקסטיל שהפך ליזם בעסקי זיקוק הנפט — יכלו לזקוף לזכותם ארבעה בנים ציירים, בן משפטן ובת מורה ופסנתרנית חובבת. בת אחרת שלהם נישאה לצייר פולני לא יהודי, עובדה שוודאי שימחה אותם פחות. מכל מקום, כל ילדיהם מוכרים בשמות פולניים מובהקים.

את מסלולו החינוכי החל מאוריצי ב'חדר' המסורתי, שם רכש ידיעות בסיסיות בעברית וביהדות, ואחר כך עבר לבית ספר יסודי נוצרי, לגימנסיה פולנית שבה החל לחוש בעוצמה יחס אנטישמי מצד חבריו ללימודים, לגימנסיה גרמנית בלבוב וב־1872 החל את לימודיו באקדמיה לאמנות בווינה. על אף שמאוריצי עשה מאמצים מסוימים להשתלט כראוי על השפה הפולנית כדי להפוך פולני לכל דבר, כמו בבתים יהודיים רבים באוסטרו־הונגריה החינוך שקיבל בנעוריו כיוון אותו דווקא אל חיקה של התרבות הגרמנית. שפתו העיקרית הייתה אפוא הגרמנית, ורק אחריה באו הפולנית, העברית ואולי גם היידיש. ידיעותיו ביהדות התבססו על ניסיון החיים המועט שצבר בילדותו בבית מסורתי, ואת הצמא שגילה להיסטוריה היהודית הרווה באמצעות ספרים שקרא באופן עצמאי, בעיקר — כמו רבים מבני דורו — ספרו של ההיסטוריון היהודי היינריך (צבי) גרץ.

באקדמיה לאמנות של וינה נרשם גוטליב למחלקה לאמנות היסטורית — סוגה אמנותית מובילה באותם ימים שהעוסקים בה יצרו תמונות רבות רושם של אירועים היסטוריים אמיתיים וספרותיים. בבירה האוסטרית נפגש גוטליב עם אמנים מן השורה הראשונה, אך יותר מכל השפיע עליו כנראה המפגש עם תמונה שהוצגה בווינה ב־1873 — ‘רייטן: מפלתה של פולין', פרי מכחולו של הצייר הפולני החשוב יאן מטייקו. הציור מתאר את הכינוס הדרמטי שנערך בוורשה ב־1773, ובו אישר הסיים הפולני את חלוקתה הראשונה של פולין. אירוע הרה אסון זה — מנקודת מבט פולנית — הביא תוך שנים ספורות לאיבוד עצמאותה של פולין ולחלוקתה בין אוסטריה, פרוסיה ורוסיה. בציור נראה ציר הסיים טדיאוש רייטן כשהוא שרוע על הרצפה ומוחה בתקיפות, אך ללא הועיל, נגד מנהיגיה של פולין המקבלים בתבוסתנות את ההסכם המביש, ובראשם המלך הכנוע וחסר האונים.

התמונה הדרמטית, הרומנטית והטרגית עשתה רושם בל יימחה על מאוריצי גוטליב הצעיר בעל הנפש הרגישה, ואפשר שכבר אז הבשילה בו ההכרה בדבר אחוות גורל המתקיימת בין שתי האומות המיוסרות, הפולנית והיהודית. מכל מקום, בנאום מאוחר יותר הוא העיד על עצמו כי הביט בתמונה כמהופנט ואז “ניצת בנשמתו זיק האמנות" (שם, עמ' 36). אז גם גמלה בלבו ההחלטה החריגה כל כך במסלול המקובל של צעירים יהודים כמותו — לעזוב את מרכז האימפריה האוסטרו־הונגרית ולחזור לשוליה, לגליציה, כדי ללמוד ציור בבית הספר לאמנות של קרקוב שנוהל על ידי יאן מטייקו עצמו.

איך דרבנה האנטישמיות את האמנות?

בקרקוב, לב לבה של המורשת הפולנית, גאו בלבו של גוטליב — הצעיר הרגיש והרומנטיקן — רגשות פרו פולניים. שם גם התמסר לציור תחת חסותו המגוננת של מורהו יאן מטייקו. והגנה אכן הייתה נחוצה לגוטליב, שכן בקרקוב — כפי שקרה לו בגימנסיה בדרוהוביץ — הוא נתקל שוב ושוב בגילויים אנטישמיים שהעכירו את רוחו. הסופר נתן סאמועלי, ששוחח עמו ב־1878 על מה שהניע אותו לצייר את היהודים המתפללים ביום הכיפורים, רשם מפיו את הדברים הבאים:

"בהיותי בבית הציורים היה לבי מלא על כל גדותיו ממלאכת מחשבתי ונפשי הייתה שיכורה מכל הגדולות והנשגבות אשר סביב שתו עליי, עד כי האמנתי בחופזי כי כבר נפלה החומה המבדלת אותי מכל בני העמים, כי הרחיבו גבולות עולם לפניי עד אין קץ, ואהי בעיניי אח ורע לכל בני האדם, אין גדר ואין מסך מבדיל, כולנו אחים ורעים, כולנו בני אב אחד, א־ל אחד בראנו" (שם, עמ' 38).

אלא שחלום ההשתלבות התנפץ באחת כאשר אחד מחבריו ללימודים הטיח בו דברים ארסיים:

"'אל נא תשכח מי ומה אתה, רק יהודי נקלה, בזוי עם, תולעת ולא איש, מרמס היית מאז מעולם לכל רגל, וגם עתה יוכל כל איש להשכין לעפר כבודך, ולך אין הצדקה לתבוע עלבונך…'. בשומעי את הלעג הנורא הזה, אשר כבר נשכח כמת מלבבי, החל דמי לרתוח בקרבי כסיר נפוח, לבבי חש מכאוב איום ונורא, כל פצעי בת עמי התעוררו בקרבו, קראו ולא דמו — אז נשבעתי להקדיש כל כוחי ואוני לבת עמי הנלאה (שם).

הסיפור, שסופר בדיעבד, מעוצב כסיפור חינוכי טיפוסי של התפכחות פתאומית מחזון השילוב ושיבה דרמטית ליהדות — מה שככל הנראה לא תואם לגמרי את הדברים כהווייתם. גוטליב מצא עניין ביהדות עוד קודם בואו לקרקוב, והמשיך לעסוק בנושאים כלליים גם לאחר מכן, וכפי שצוטט פעמים רבות: “פולני הנני ויהודי, ומשתוקק אני לפעול למען השניים, כן יהי רצון הא־ל" (שם, עמ' 39). אך אין ספק שהאנטישמיות שחווה על בשרו אכן העמיקה את רצונו לפעול — באמצעות כן הציור, פלטת הצבעים והמכחול — לשיפור מעמד בני עמו:

"כמה רציתי לבער את הדעות הקדומות כלפי בני עמי האומללים! כמה ביקשתי לברא את השנאה ששונאים את העם המסכן הזה! כמה רציתי להביא לפיוס בין פולנים ליהודים, שכן דברי הימים של שני העמים רצופי ייסורים. אמת, יומרני להאמין כי אני נקרא להיות שליח ממין זה. ואם נעדר אני כוחות להגשמת המטרה הנעלה, לו יהיו לי אהבת בני ארצי והדיווחים בעיתונות הפולנית לעדים על אופיי, שדרכי היא לפחות הדרך הנכונה לקראת תכלית זו" (שם, עמ' 43־44).

 ,

מיתה חטופה

הסביבה האנטישמית גם הניעה את גוטליב לצאת מקרקוב, ובשנים הבאות — מתוך רצון לכבוש עוד ועוד יעדים בעולם האמנות — חזר לווינה, עבר למינכן ולרומא, ולבסוף שב לקרקוב. בשנים אלה הפך גוטליב הצעיר לצייר נודע ומוערך, וזכה בקרבתם של ציירים פולנים וביחס של כבוד מצד כותבים בעיתונות הפולנית והיהודית ומצד ארגונים יהודיים.

אבל ההצלחה לא האריכה ימים. אהבתו ללאורה רוזנפלד, שאותה פגש ב־1877 בהיותו בן 21, הסתיימה כאמור במפח נפש כאשר זו ביטלה את אירוסיה עמו. בהיותו בעל נפש רגישה סבל גוטליב, גם בלי קשר לאהבתו הנכזבת, מתקופות של דיכאון ומהתקפי מלנכוליה, ופעמים אחדות רמז לכך שרק אהבתו האמיצה למשפחתו מונעת ממנו לשים קץ לחייו. ב־1879 הוא החל אמנם לרקום קשר רומנטי חדש עם נערה בשם לולה רוזנגרטן, אך באותו קיץ נפל למשכב ותוך זמן קצר הלך לעולמו והוא בן 23 בלבד.

לאחר פטירתו ניתנו הסברים טבעיים אחדים למיתתו החטופה — סיבוך של דלקת באוזן, אנגינה או גידול בצוואר — אך אישיותו המלנכולית הולידה גם שמועות בדבר התאבדות, שמועות שלאורה רוזנפלד למשל הייתה בטוחה באמיתותן. כך או כך, חייו הקצרים של מאוריצי גוטליב הסתיימו במפתיע, והסיבה לכך נותרה עד היום לא פתורה. גוטליב הובא לקבורה בבית הקברות היהודי של פראג, אך יצירתו הענפה המשיכה לחיות גם לאחר מותו.,

איזה יהודי מודרני הקשיב לדרשה של ישו?

גוטליב צייר ציורים רבים במגוון נושאים. בין יצירותיו ציורים אחדים המתארים סיפורים מהמקרא ואחרים המתארים סיפורים מתולדות היהודים שהשתמרו בכתבי הקודש הנוצריים, ובהם תיאור הריגת הולופרנס בידי יהודית. ברוח תקופתו הוא עסק לא מעט בציור סצנות שהתרחשו במזרח, וכמי שמצא עניין רב בגורל בני עמו צייר גם סצנות רבות מהחיים היהודיים — חתונה יהודית, יהודים רוקדים, יהודים בתפילה ועוד.

הוא צייר גם סצנות ששיקפו את שאיפתו כי היהודים יתקבלו על ידי החברה הפולנית. תמונה מפורסמת שלו מתארת את אסתרקה והמלך קזימיר הגדול בן המאה ה־14, בעקבות אגדה על אשתו היהודייה של מלך פולין, מעין גלגול מאוחר של אסתר המלכה. הוא תכנן לצייר יצירת מופת רבת רושם שתתאר את הגעת היהודים לפולין בימי קזימיר, אך בשל מותו בטרם עת לא הספיק לממש את תכניתו. בהיותו טרוד בשאלת זהותו העצמית צייר גוטליב גם דיוקנאות עצמיים, חלקם כשהוא מחופש לדמויות אחרות, ביניהן גבר ערבי, אציל פולני ואחשוורוש.

רצונו של גוטליב להילחם בחוסר הסובלנות באמצעות הציור באה לידי ביטוי גם באופן שבו טיפל בדמויות בלתי צפויות. אחת מהן היא זו של אוריאל דה קוסטה, יהודי פורטוגזי ממשפחת אנוסים ששב ליהדות אך הוקע על ידי הקהילה היהודית בשל דעותיו ולבסוף שם קץ לחייו. דמות אחרת היא דמותו הספרותית של שיילוק, היהודי הנוכל ממחזהו של שייקספיר ‘הסוחר מוונציה', המתואר בידי גוטליב כאדם ישר דרך וכאב רגיש ואוהב.

אך אין ספק כי דמות היהודי המפתיעה ביותר בציוריו של גוטליב היא דמותו של ישו. דמות זו, שהוקעה בחברה היהודית המסורתית מכל וכל, הופיעה בשתי יצירות בלתי גמורות שלו — ‘ישו לפני שופטיו' ו'ישו דורש בכפר נחום'. ברוח המחקרים האוריינטליסטיים בני הזמן תיאר גוטליב את ישו כיהודי בשר ודם, בן המזרח שחי בשלהי ימי הבית השני, ולא כדמות אלוהית בעלת סממנים אירופיים כפי שתואר במסורת הציור הנוצרית. בדרך זו הוא ביקש למעשה לטהר את דמותו של ישו ולהציגו כיהודי. גוטליב עבד על יצירות אלה בשעה ששהה ברומא — מעוז השנאה ליהדות בשמו של ישו עצמו. ביצירה ‘ישו דורש בכפר נחום' מוצגות בכפיפה אחת דמויות יהודיות ואורח רומי, ועל שטיח במרכז התמונה מופיע ייצוג אנכרוניסטי של מה שנראה ככיפת הסלע מאות שנים לפני בוא האסלאם לעולם. הדעת נותנת אפוא שבשם חזון השילוב שלו ביקש גוטליב להביע ביצירה מסר אוניברסלי של אחוות עמים ודתות. כמו ברבות מיצירותיו מופיעה בציור גם דמותו שלו, וזו ממוקמת בין היושבים בבית הכנסת בשעת דרשתו של ישו. הקהל ברובו נראה אדיש למסר היוצא מפיו של הדרשן, ועל פניו של גוטליב נסוכה הבעה מלנכולית הרומזת לכך שהוא מסופק אם החזון האוניברסלי המהדהד בין כתליו של בית הכנסת בכפר נחום אכן עתיד להתממש.

הבעה מלנכולית משוכה על פניו של גוטליב גם בציור היהודים המתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים. אין זה מקרה שבעוד חבריו הפולנים של גוטליב הציגו ביצירות המופת ההיסטוריות הגדולות שלהם תמונות של קרבות, בחר גוטליב להציג ביצירת המופת המובהקת שלו דווקא סצנה של תפילה שנסוכה עליה אווירת טוהר וזוך. הצייר לאופולד פיליכובסקי כתב על כך:

"גוטליב היה האמן היהודי הראשון שהבחין ביופי הפיוטי של חיי היהודים בגלות, הראשון שראה בחייהם של היהודים הפולנים, בלבושם העלוב, בנשיהם ובטפם ריתמוס משוכלל, חינניות, תוכן, דרך תרבותית. הוא הבין ברגישותו האמנותית כי הטלית יכולה לשמש את האמן ליצירת קווים ענוגים לא פחות מן הטוגה היוונית או הרומית" (שם, עמ' 151).

עם זאת, היופי שתיאר גוטליב בציור היה יופי נוסטלגי של עולם דועך שלא ברור כמה זמן עוד יוסיף להתקיים. הוא עצמו מופיע בציור כ'אחר', זר ומוזר בלבושו, כאילו הוא לקוח מתקופה אחרת. מי שבחייו לא חדל מלהתלבט לאיזו קבוצה הוא שייך, הונצח בלבטיו אלה גם ביצירתו הגדולה.

The post מאוריצי גוטליב – יותר יהודי או יותר פולני? appeared first on סגולה.

הממונים גדשו את הסמטאות המוליכות לכיכר המרכזית בקור המקפיא של דצמבר. האירוע שלשמו התקבצו כולם היה עתיד להיות ההצגה הטובה ביותר בעיר. זה עתה עמד להסתיים בעיר ביקורו ההיסטורי של קרל החמישי, קיסר העולם כפי שכונה מי שכבר בגיל 19 נבחר להיות שליטן של גרמניה, ספרד, בלגיה, הולנד, איטליה וסיציליה, העולם החדש שהתגלה במערב והארצות שעתידות להתגלות מעבר לו. הביקור המוצלח עלה על כל הציפיות, ופרדיקו גונזגה, המרקיז שלא מכבר הועלה לדרגת דוכס מנטובה לאות הוקרה על נאמנותו ארוכת השנים לקיסר, עשה כל שביכולתו כדי להעניק לאורח הנישא את הכבוד שהיה ראוי לו ועמד בכך מעל ומעבר.

והבוקר הגיע הגמול. הקיסר החליט לחרוץ כאן במנטובה את דינו של הצעיר יפה התואר — מי שנראה והתלבש כבן אצילים פורטוגלי, הנואם המחונן שריתק קהל גדול של מאזינים שהגיע להאזין לדבריו לפני כשנה, מי שהיה בן חסותו של האפיפיור ושסופר עליו כי אף המוות לא יוכל לו. המוקד שהוקם במהלך הלילה לא הותיר מקום לספק באשר לגזר הדין, והקיסר לא התכוון להותיר דבר ליד הגורל. כשהובל האסיר לעבר במת המוקד הושלך הס בקהל. הצעיר הנאה היה כבול בידיו וברגליו וצעד כשרסן נתון בפיו כדי שלא יצליח לומר לחש או מלות קסם ולהימלט, כפי שסופר שעשה כבר פעמים אחדות בעבר.

מי היה הצעיר יפה התואר, מדוע הוצא להורג על ידי הקיסר, ומדוע הוא עורר עניין רב כל כך בחייו ולאחר מותו עד שאפילו ה'מגיד' של רבי יוסף קארו — המלאך שדיבר מתוך גרונו של פוסק ההלכה הגדול — הבטיח לו:

ואזכה אותך להיעקד בארץ ישראל ברבים ולקדש את שמי בפרהסיה ולעלות לעולה לרצון על מזבחי … כמו שזכה שלמה בחירי שנקרא מלכו ('מגיד מישרים', מהדורת וילנא תר"ם, עמ' 92־93, בתרגום לעברית).

בלבה של אימפריה

שלמה מלכו נולד בפורטוגל במאי 1501 למשפחה של נוצרים חדשים. ארבע שנים לפני כן נגדעו החיים היהודיים בפורטוגל באחת. יהודי פורטוגל לא גורשו מארצם — הם היו משאב חברתי וכלכלי יקר מכדי שמנואל הראשון מלך פורטוגל יבזבז אותו בקלות שכזו. בדצמבר 1496 הוצא אמנם צו גירוש ליהודים, אולם המלך לא אפשר להם לעזוב את הארץ אלא ניצר אותם בכוח. מנואל, שהיה מודע לבעייתיות שבהתנצרות הכפויה, הבטיח לנוצרים החדשים שלא יתחקה אחר התנהגותם הדתית בעשורים הקרובים. במקביל הוא פעל במלוא הקיטור לאינטגרציה מהירה שלהם בחברה הפורטוגלית, עודד את מקורביו להינשא לנוצרים החדשים ופעל לשילובם במשרות שונות בשירות המדינה.

מלכו, או בשמו הפורטוגלי דיוגו פירס, נולד כאמור כארבע שנים לאחר ההמרה הכפויה, בעיצומה של תקופת הסובלנות כלפי הנוצרים החדשים, אך לא נימול. ליסבון, שסמוך אליה הוא חי, הייתה בראשית המאה ה־16 בירתה הקוסמופוליטית של אימפריה אדירה שהשתרעה מחופי אפריקה עד הודו. היא הייתה בת דמותן של פריז, לונדון או ניו יורק של המאה ה־21, וזו הייתה האווירה הפוליטית והתרבותית שבה גדל מלכו.

ב־1521, כשהוא בן עשרים בלבד, מונה פירס לשופט בבית המשפט לערעורים, הערכאה העליונה בפורטוגל שפעלה בצמוד לחצר המלך וליוותה אותו בכל מסעותיו. הבחירה בבן אנוסים לתפקיד זה נבעה מרצונו של המלך להביא לשילובם של האנוסים בחברה ולדחוק את רגליהן של האליטות הקודמות ובעיקר של האצולה. פירס נזכר בכתב המינוי שלו כדוקטור, ונראה כי השילוב של השכלה ומוצא הוא שפתח בפניו את השערים לחצרו של המלך.

לצד השכלתו המשפטית רכש פירס גם השכלה תורנית נרחבת. בשנים הראשונות שלאחר ההמרה לא התקיים פיקוח הדוק על הנוצרים החדשים. פליט פורטוגלי שתיאר קהילת אנוסים בפורטוגל סיפר כי חבריה היו כולם תלמידי חכמים והקפידו אף על מצווה קלה כמו עירוב תבשילין, וכי מנהיגה של הקהילה היה מקובל ואיש מאגיה אשר הותיר עליו רושם בל יימחה. בשנים שלאחר ההמרה הכפויה ניתן היה עדיין לרכוש בפורטוגל השכלה יהודית נרחבת ובכלל זה גם השכלה קבלית. ואכן, זמן קצר לאחר ששב לחיים יהודיים גלויים עוררו ידיעותיו התורניות של מלכו את השתאותם של מי שפגשו בו. כפי שתיאר זאת גדליה אבן יחייא, ההיסטוריון היהודי בן המאה ה־16:

כאשר הגיע בין היהודים היה דורש ברבים בכל גלילות איטליאה ותוגרמה דברים נוראים על התורה שבכתב ושבע"פ על דרך הנסתר ופשטים יפים ומתמיהים לא נשמע כמוהו ולא נודע איך ('שלשלת הקבלה', מהדורת ירושלים תשכ"ב, עמ' קג).

אולם למרות זאת פירס נותר ערל גם בבגרותו. הוא חי אפוא בין שתי התרבויות, היה בן בית בשתיהן אך גם לא הזדהה לחלוטין עם אף אחת מהן. הוא השתייך לעילית החברתית והפוליטית של החברה הפורטוגלית ובמקביל היה בעל ידיעות תורניות וקבליות מפליגות. ממרום מעמדו ובמקביל להכשרתו כמשפטן הוא הוסיף להגות בתורה באופן מחתרתי אך לא מיהר למול את עצמו. פירס־מלכו פסח אם כן על שתי הסעיפים, אך כל זה השתנה כאשר הגיע לפורטוגל דוד הראובני.

השופט והשגריר

באוקטובר 1525 הגיע דוד הראובני לפורטוגל וקבע את מושבו סמוך לחצר המלכות. הראובני, אשר הגיע שנה קודם לכן לרומא, הציג עצמו כשגריר מטעמה של מדינה יהודית עצמאית בחצי האי ערב שבה חיים שבטי ראובן, גד וחצי המנשה. הוא הצליח לרכוש את אמונו של האפיפיור, וזה שלח אותו בצירוף מכתב המלצה למלך פורטוגל. הראובני הציע למלך תכנית לשיתוף פעולה בין מדינת השבטים לבין פורטוגל במלחמה נגד המוסלמים, וניהל עם יועציו משא ומתן באשר להיקף הסיוע שיספקו הפורטוגלים למדינה הדמיונית.

על אף שהראובני הזדהה בגלוי כיהודי הוא זכה ליחס רשמי ומכובד מטעם המלך במדינה שבה לא התקיימה עוד יהדות גלויה. לפיכך אין זה פלא שביקורו עורר עניין והתרגשות בקרב האנוסים, ורבים מהם פקדו את ביתו וניסו להסתופף בצלו. באותם ימים ממש החל גם עולמו של דיוגו פירס מתערער. הוא חלם חלומות וראה מראות בלתי מובנים:

בחלום הלילה ראיתי מראות נוראות משונות זו מזו אשר נבהלתי מאוד מהם… ותכלית המראה שראיתי ציוו עליי שאעשה ברית מילה (שלמה מלכו, 'חית קנה', מהדורת אמסטרדם תכ"ו, דף ב' ע"ב).

פירס ההמום פנה לראובני כדי שיסייע לו להבין את פשר המראות, אולם תגובתו הייתה קרה ומתחמקת, ולא בכדי. מתנגדיו של הראובני בחצר המלכותית טענו כי הוא גורם לתסיסה בין האנוסים ומערער את הסדר הדתי והחברתי וקראו לגירושו, ולפיכך השתדל הראובני להימנע מכל מגע מסוג זה עם האנוסים. פירס התקשה להשלים עם דחייתו של הראובני:

ואמרתי בלבי: אולי אינו רוצה לגלות לי הדבר עד שאעשה ברית מילה, והלכתי מאתו ובלילה עשיתי ברית מילה על ידי ואין איש אתי (שם).

דיוגו פירס, שנקרא מעתה שלמה מלכו, כמעט מת באותו הלילה, אולם הוא התאושש לבסוף מהניתוח המאולתר. הראובני, לעומת זאת, לא הצליח להתאושש ממעשה זה. המלך האשים אותו באחריות למעשהו של פירס ולביטויי כפירה נוספים בקרב האנוסים, וזמן קצר אחר כך הוא גורש בבושת פנים מפורטוגל. מלכו ירד למחתרת ונמלט מפורטוגל לאיטליה, אולם עוד קודם לכן, מיד לאחר שמל את עצמו, נגלה לו חזון נבואי שבו ראה עצמו בעל תפקיד מרכזי בתהליך המשיחי, תפקיד שאותו יגדיר לימים 'משיח בן אפרים'.

אל מרכז הבמה

בראשית המאה ה־16 היה צפון איטליה מרכז יהודי תוסס שבו חיו לצד היהודים האיטלקים גם מהגרים מגרמניה ומצרפת ומגורשים ופליטים מספרד ומפורטוגל. פעלו שם מקובלים חשובים אחדים ואף התפתחה שם תנועה משיחית סביב דמותו של המקובל אשר לעמליין שצפה את ביאת המשיח בשנת רס"ב (1502). יריבו של לעמליין, המקובל הספרדי יעקב אבן שרגא, קיבץ סביבו חבורת תלמידים שציפתה לגאולה דווקא בשנת רע"ב (1512). בחירתו של מלכו באיטליה הייתה לפיכך הגיונית ומובנת: הוא בחר במקום שהיה מרכז יהודי ותורני בכלל, ומרכז של עיסוק במשיחיות בפרט.

המידע על שהותו של מלכו באיטליה בשנים 1525־1528 דל ביותר. הוא לא דרש ברבים, לא הקהיל קהילות ולא היה מעורב בעימותים ובסכסוכים. נראה כי בשנים אלה הוא גיבש ועיצב את תפיסתו המשיחית, שראשיתה עוד בפורטוגל ושהתבססה על הידע שרכש שם. עם זאת, כבר בתקופה זו נוצר סביבו חוג של תלמידים וחסידים אשר הוסיף ללוות אותו גם בשנים שלאחר מכן. שמעו הגיע גם אל מחוץ לגבולות איטליה והוא שלח לסלוניקי — שהייתה בה קהילה יהודית גדולה ותוססת של מגורשים מספרד ופליטים מפורטוגל — חידושים ודרשות קבליות שחיבר. ב־1529 אף יצא לסלוניקי והדפיס שם קובץ של דרשות משיחיות שנודע לימים בשם 'ספר המפואר'. בסלוניקי פגש מלכו ברבי שלמה אלקבץ והתקרב לבני חוגו, וייתכן שפגש גם ברבי יוסף קארו.

לאחר ששהה קרוב לשנה בסלוניקי חזר מלכו לאיטליה בתחילת שנת ר"ץ (סוף 1529), אולם עם שובו לאיטליה חל בו שינוי. מחבר אלמוני בחוגים האזוטריים של מקובלים ומחשבי קץ שפעלו בצפון איטליה הפך מלכו לידוען. הוא נשא דרשות ברחבי איטליה והגיעו אליהן מאזינים רבים, יהודים ונוצרים כאחד. הוא הגיע לרומא, שם חווה חזון נוסף שבו נמסר לו מידע על שיטפון שיתחולל בעיר, על כוכב שביט שיופיע בשמיה ועל רעידת אדמה שתתרחש בפורטוגל, ומשהתאמת חזונו עלתה קרנו כמי שמסוגל לחזות את העתידות. סיפרו עליו כי לאחר שנתן קמע לחולה נוטה למות הלה קם ממיטת חוליו וחי עשרים שנים נוספות. בשל המוניטין שלו שיחרו לפתחו אישים בכירים בממסד הפוליטי והדתי שביקשו להיוועץ בו בסוגיות שונות. הבולט שבהם היה האפיפיור קלמנט השביעי, אשר פרס על מלכו את חסותו והעניק לו רשות לחיות כיהודי ולהדפיס את ספריו.

אולם לצד התומכים והחסידים קמו למלכו גם יריבים ומתנגדים. המר שביריביו היה הרופא והפילוסוף היהודי הספרדי יעקב מנטינו. מנטינו קנה לו מוניטין כפרשן וכמתרגם של כתבים פילוסופיים ומדעיים מערבית ומעברית ללטינית, ואף חיבר מילון עברי־ערבי־לטיני. בשנות העשרים של המאה ה־16 הוא הסתכסך עם הרופא מנחם אליהו חלפן, ובסוף שנות העשרים הפך חלפן לחברו הקרוב של מלכו. מלכו, שהתיישב בוונציה בקיץ 1530, התגורר מחוץ לגטו, לבש בגדים מפוארים ולא חבש את מגבעת היהודים המפורסמת, ואילו מנטינו הצליח להשיג פטור ממגבלות אלה לזמן קצוב בלבד ולא הצליח לחדש אותו. ב־1530 תכנן מנטינו לנסוע לרומא, אולם מלכו הזהיר אותו מפני השיטפון שעתיד להתרחש בעיר, וכך אולי הציל את חייו, שכן השיטפון גבה קרבנות רבים ברומא.

היריבות האישית בין מנטינו לחלפן, הקנאה במלכו והעובדה שדווקא הוא זה שהציל את חייו הפכו את מנטינו ליריב מר של מלכו. הוא לא בחל באמצעים וניסה להרעיל את מלכו, האשים אותו בכפירה ולבסוף פנה לאינקוויזיציה וטען כי יש להוציא את מלכו להורג מכיוון שהוא נולד כנוצרי וחי כעת כיהודי. אולם מנטינו התקשה להוכיח את טענתו, מה גם שבידיו של מלכו היה כתב הגנה מטעם האפיפיור. גם השגריר הפורטוגלי שאליו פנה מנטינו סירב לסייע לו ואף נזף בו על הדרכים הנלוזות שבהן הוא נאבק במלכו. לבסוף הצליח מנטינו להשיג עותק של מכתב ששלח מלכו לסלוניקי ובו גולל את קורותיו. מהמכתב עלה בבירור כי מלכו נולד כנוצרי ומל עצמו רק בגיל מבוגר. מכתב זה הוכיח כי מלכו שיקר לאפיפיור, וכתב ההגנה שניתן לו על ידו בטל אפוא.

מנטינו תרגם את המכתב ללטינית, מסר אותו לאינקוויזיציה הרומית וזו דנה את מלכו לשרפה, אולם בשל טעות בזיהוי הוצא להורג אדם אחר במקומו. האינקוויזיטורים שבאו לספר לאפיפיור כי בן חסותו הועלה על המוקד נדהמו לראות את הקרבן חי וקיים, וכך נולדה האמונה כי מלכו יכול גם למוות עצמו. מנטינו אמנם לא הצליח לגרום למותו של מלכו, אולם הוא עורר בו תחושות קשות, הפך אותו לנרדף והביא לכך שעזב את רומא והשתקע בוונציה שאותה עזב מנטינו זמן קצר קודם לכן.

משיח בן אפרים

בקיץ 1532 שבו ונפגשו מלכו והראובני בוונציה, ומלכו רתם אותו למשימה המשיחית האחרונה, זו שעלתה לו בחייו.

באותו קיץ ערך קרל החמישי, קיסר הקיסרות הרומית הקדושה, כינוס של כל הנסיכים והדוכסים הגרמנים כדי להיערך לקראת העימות הקרב מול האימפריה העות'מאנית. חששו הגדול של הקיסר היה מפני פיצול הכוחות הנוצריים בשל חילוקי דעות פנימיים על רקע הרפורמציה הפרוטסטנטית ומאבקם של הקתולים בה. רבים מהנסיכים הפרוטסטנטים העבירו לקיסר מסר שלפיו לא יצטרפו למלחמה לצדו, וידיעות על משא ומתן שהם מנהלים עם הסולטן לקראת פלישה אפשרית שלו למערב אירופה נפוצו ברחבי האימפריה.

מלכו והראובני הגיעו לעיר באמצע אוגוסט, וימים אחדים אחר כך התקבלו לראיון אצל הקיסר. בפגישה הציע מלכו לקיסר את עזרתו במלחמה:

הם [=מלכו והראובני] הביאו אתם את הדגלים היהודיים עם אותו מגן וחרב אשר כפי שהוא אומר מקודש על ידי שמות א־לוהיים בעברית. הוא [=מלכו] מבטיח הבטחות גדולות נגד התורכי … והוא מבטיח ניצחון בטוח באמצעותו ובאמצעות הכלים הקדושים שלו (מובא אצל חוה פרנקל־גולדשמידט, 'ר' יוסף מרוסהיים — כתבים היסטוריים', עמ' 183).

מלכו הציע אפוא לקיסר לרתום את כוחותיו המאגיים למען ניצחונו במלחמה. הייתה זו הצעה מפתיעה ביותר, שכן הוא הציע את עזרתו למנהיג העולם הנוצרי אשר גירש ורדף את אחיו היהודים ורצה לסייע לו להילחם נגד האימפריה העות'מאנית אשר אפשרה ליהודים להיקלט ולשגשג בתחומיה.

נראה כי להצעתו של מלכו הייתה תכלית אחרת. מלכו, כמו גם רבים אחרים במאה ה־16, ראה במלחמה הממשמשת ובאה בין הנצרות לאסלאם מלחמת גוג ומגוג. יותר משביקש לסייע לקיסר הוא ביקש לדרבן אותו לצאת למלחמה, וכך לחולל את מלחמת גוג ומגוג — מלחמה שתוצאותיה ידועות מראש: חורבן העמים הנלחמים וגאולה לישראל. מלכו חשב עצמו למשיח בן אפרים שמשימתו המשיחית היא לחולל את המלחמה בין גוג ומגוג כדי להוביל להתגלותו של משיח בן דוד ולהשלמתו של תהליך הגאולה. הוא היה מודע לסיכון האישי שהוא נוטל על עצמו, ובכתביו הוא מציין במפורש כי משיח בן אפרים עתיד למות במהלך מלחמה זו וכי הוא יוקם לתחייה על ידי משיח בן דוד.

בשונה מדמויות אחרות בשיח היהודי המשיחי, לשלמה מלכו היו ניסיון ופרספקטיבה רחבים ומגוונים. כמי שחי בחצר המלכות של מעצמה אירופית מרכזית והיה בעל השכלה אקדמית נרחבת, הייתה למלכו ראיית עולם מפותחת. הוא התבונן במציאות ההיסטורית ועמד על תהליכים ועל מגמות שהתרחשו בתוכה והיו בעיניו בעלי משמעות ופוטנציאל משיחיים. הוא זיהה את התהליך המשיחי כתהליך שמתרחש בהיסטוריה עצמה, וביקש לקחת לעצמו את התפקיד של מי שמעצב את ההיסטוריה הזו על פי התסריט המשיחי.

מהיסטוריה למיתוס

מלכו נכשל. בדצמבר 1532 הוא הועלה על המוקד במנטובה, ובדקות הספורות שבהן הוסר הרסן מפיו הוא סירב להצעה להתנצר והביע את מחויבותו ליהדות. לאחר מותו הפך מלכו לסמל. הדגל, המעיל והציצית שלו נשמרו בפראג, רבי יוסף קארו שאף להגיע למדרגתו ו'ספר המפואר' שלו נדפס במהדורות נוספות. בתחילת המאה העשרים, עם התעוררותה של הלאומיות היהודית, הייתה למלכו עדנה מחודשת והוא היה גיבורם של מחזות, של רומנים ושל שירים שמחבריהם הזדהו לא רק עם האקטיביזם המשיחי שלו אלא גם עם מה שנתפס בעיניהם כניסיון לשוב ולהפוך את היהודים לגורם פעיל ומשפיע בהיסטוריה ובפוליטיקה העולמית.

The post משיח על המוקד appeared first on סגולה.