The post ההצלה הגדולה appeared first on סגולה.
]]>באוגוסט 1944 ניסה עוצר הממלכה מיקלוש הורטי להגיע לשביתת נשק עם הרוסים. הגרמנים לא חיכו שזה יקרה, וב-15 באוקטובר הם הדיחו אותו ומינו את פרנץ סלשי, מנהיג מפלגת החץ הנאצית ההונגרית, לראש הממשלה. אז החלה השואה עבור כמאתיים אלף היהודים בבודפשט – המרכז היהודי האחרון שנותר בהונגריה. במהלך השואה על אדמת הונגריה הושמדו למעלה מחצי מיליון יהודים מתוך למעלה מ-800 אלף שחיו בהונגריה בתחילת 1944.
הונגריה הייתה בת ברית של גרמניה הנאצית, אך ניהלה מדיניות דו ערכית שהתגברה לקראת סוף המלחמה. בממשל היו פקידים פרו נאצים שביצעו בפועל את ריכוז היהודים בגטאות ואת גירושם להשמדה, אך היו גם פקידים אנטי נאצים, במיוחד במשרד החוץ ההונגרי ובמשטרה, ואלה עזרו להציל יהודים. ממשלת הונגריה התירה את העלייה לארץ ישראל בכל תקופת המלחמה, ולכן המשרד הארצישראלי בבודפשט – זרוע של מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית – המשיך לפעול, ואף סייע ליהודים ממדינות שכנות שבהן נאסרה פעילות זו.
זמן קצר לאחר הכיבוש הנאצי התגבשו במנהיגות הציונית שתי דרכים שונות להצלת היהודים. את הדרך האחת הוביל ד"ר ישראל קסטנר, ראש ועדת העזרה וההצלה בבודפשט מטעם הנהגת היישוב בארץ ישראל, ששיתף פעולה עם הגרמנים כדי להציל יהודים. את הדרך השנייה הוביל משה קראוס, מנהל המשרד הארצישראלי בבודפשט. קראוס דחה את הרעיון של שיתוף פעולה עם הגרמנים משום שלא האמין בכנות כוונותיהם, ותחת זאת ניצל את המצב המורכב שהיה בהונגריה, את עזרתה של הקהילה הדיפלומטית ואת ההיתר הרשמי לעסוק בפעילות עלייה לארץ ישראל.,
בתקופה שבה שלט צלב החץ בבודפשט התרחשה עבודת הצלה מפתיעה בהיקפה ובמקוריותה שיסודותיה הונחו בחודש השני לכיבוש הנאצי. רבבות יהודים ניצלו באמצעות שיטה שהגה ויזם משה קראוס. הפעילות נעשתה בשיתוף עם סגן הקונסול השוויצרי קרל לוץ, שנקרא בפי כל 'קונסול לוץ', ובסיועם של פקידים בכירים אנטי נאצים במשרד החוץ ההונגרי ושל חברי תנועות הנוער החלוצי. בית הזכוכית שמתוכו פעל קראוס הפך מוקד הצלה, והנציגויות הניטרליות האחרות שישבו בבודפשט אימצו גם הן את השיטה.
משה קראוס נולד ב-1908 בכפר מֵזוֹלדֶה שבצפון הונגריה. בצעירותו למד במישקולץ בישיבתו של הרב שמואל אוסטרליץ, מהרבנים הציונים המעטים בהונגריה. הוא הוסמך לרבנות והיה בעל תעודת בגרות אקסטרנית. בגיל 17 הקים קבוצת נוער ציונית במישקולץ, וב-1932 הקים שם את הכשרת 'המזרחי' הראשונה בהונגריה. יצחק גרינוולד, חבר בהכשרה, תיאר אותו כרוח החיה בכל הארגון. הוא היה מנומס מאוד אך מראהו החיצוני היה עלוב, הוא לבש אותה חליפה בשבת ובחול, התפרנס ממתן שיעורים פרטיים והיה אוטודידקט. ב-1934 עבר לבודפשט והחל לעבוד במשרד הארצישראלי בעיר כנציג תנועת המזרחי – התנועה החלוצית הגדולה בהונגריה. תוך זמן קצר מונה לעמוד בראש המשרד, והתמיד בתפקידו במשך 11 שנה.
ב-1938, בעקבות האנשלוס, גורשו יהודי חבל בורגנלנד שבאוסטריה, וקבוצה של כ-240 מתוכם שכרו ספינה רעועה ששטה שבועות על פני הדנובה בתקווה למצוא מקלט מדיני, אך אף מדינה לא הסכימה לקבל אותם. קראוס קיווה כי יתאפשר להעלות יהודי אלה דרך הונגריה לארץ ישראל, ופנה בעזרת השגריר הבריטי ג'פרי נוקס לשר הפנים פרנץ קרסטש פישר בבקשה שיתיר את כניסתם להונגריה בדרך לארץ ישראל. פישר, אנטי נאצי מושבע, אישר את כניסתם, והמשרד הארצישראלי צייד אותם בתעודות עלייה מטעם השגריר הבריטי. כך נוצר מעמד של פליטים המוגנים על ידי השגרירות הבריטית בהיותם אזרחים בריטים-פלשתינים כביכול. החוק ההונגרי, שקבע כי חוקים שונים אינם חלים על אזרחים זרים, הוחל מאז ועד סוף המלחמה על בעלי סרטיפיקטים.
התקדים של הצלת הפליטים היהודים מאוסטריה בזכות העובדה שיש להם אישורי עלייה לארץ ישראל הפך את המשרד הארצישראלי לגוף שעסק בעיקר בהצלה. בתחילת 1942 נותקו היחסים בין הונגריה לבריטניה בעקבות השתתפות הונגריה בפלישה הגרמנית לברית המועצות. הקונסוליה השוויצרית החלה לייצג את האינטרסים הבריטיים בהונגריה, כולל האפשרות להנפיק אישורי עלייה ששימשו כדרכונים פלשתיניים. כאשר התגלתה בעיה עם פליט יהודי שהתגורר בהונגריה, וכאשר יהודי הונגרי נתפס, נאסר או גויס, קראוס פנה אל הקונסול השוויצרי קרל לוץ, וזה העניק אישור כי היהודי עתיד לעלות בקרוב לארץ ישראל ולכן הוא נתון לחסות שוויצרית ויש לשחררו. השלטונות ההונגריים התייחסו בתקופה זו אל קראוס כאל נציג הקונסוליה השוויצרית וחשיבותו גדלה. העלייה לארץ ישראל בפועל התנהלה באותה תקופה לסירוגין ותוך קשיים גדולים, ומאוקטובר 1943 ועד לכיבוש הונגריה על ידי הגרמנים הוענקו מדי חודש תשעה סרטיפיקטים משפחתיים בלבד, ואלה אפשרו לחמישים עד שישים יהודים לעלות לישראל. עם כיבוש הונגריה על ידי הגרמנים עבר משה קראוס להתגורר בבניין הקונסוליה השוויצרית בכיכר החירות, ומשם המשיך לנהל את המשרד הארצישראלי. הוא נהנה מחופש תנועה מלא, והסיע אותו נהג של הקונסוליה השוויצרית במכונית שעליה מתנוסס דגל שוויץ.,[foogallery id="8627"]
בעת הכיבוש הגרמני היו ברשות המשרד הארצישראלי כ-1,500 סרטיפיקטים משפחתיים בלתי מנוצלים שמשטרת הזרים ידעה עליהם, ובעזרתם ניתן היה להציל בין 7,000 ל-7,800 יהודים. חמישה שבועות לאחר הכיבוש, כאשר ריכוז היהודים בגטאות היה בשיאו, הצליחו קראוס ולוץ לשכנע פקידים במשרד החוץ ההונגרי שיש בידיהם 7,800 סרטיפיקטים משפחתיים, כלומר ארבעים אלף סרטיפיקטים ליחידים. בהתאם לכך פנה לוץ לממשלת בריטניה שאותה ייצג, וביקש כי תישלח אישורי אזרחות לארבעים אלף איש.
באמצע מאי 1944 החל גירושם של היהודים מערי השדה לאושוויץ. באותו זמן התפשטו ידיעות מהימנות על המתרחש באושוויץ. רודולף ורבה ואלפרד וצלר מסלובקיה שהצליחו להימלט מאושוויץ חזרה לסלובקיה נחקרו שם בסוף אפריל על ידי ראשי ועדת ההצלה, ודבריהם סוכמו בדו"ח הידוע בשם דו"ח אושוויץ או דו"ח ורבה-וצלר. תוארה בו ההתרחשות באושוויץ באופן מפורט, והוא כלל את ההכנות שנעשו באושוויץ לקליטת יהודי הונגריה. קסטנר קיבל את הדו"ח אך הפיצו לקומץ מקורבים בלבד. כעבור חודש הגיע הדו"ח גם אל קראוס, והוא ערך תקציר שלו והוסיף דיווח משלו על ריכוז יהודי הונגריה בגטאות ועל גירושם לאושוויץ. קראוס שיגר את החומר לשוויץ בידי שליחו של הדיפלומט היהודי ג'ורג' מנדל מנטלו, יהודי מרומניה ששימש בתפקיד בכיר בשגרירות אל-סלבדור.
ב-24 ביוני פרסם מנטלו את הדברים באמצעות סוכנות ידיעות בינלאומית בשוויץ, וכך נודע לראשונה באמצעי התקשורת ההמוניים בשוויץ ובמערב כולו על אושוויץ ועל מצבם של יהודי הונגריה. מנהיגים דתיים, סטודנטים, עיתונאים והציבור השוויצרי הגיבו בזעם. כבר למחרת החל לחץ בינלאומי כבד על ממשלת הונגריה. האפיפיור פיוס ה-12 שלח גינוי לשליט ההונגרי, נשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט שלח איגרת מחאה חריפה הכוללת איום כי האשמים בפשעי מלחמה יישאו בעונשים כבדים, ואליו הצטרפו גם ראש ממשלת בריטניה והמלך השוודי.
בעקבות הלחץ הבינלאומי ובשל הצלחותיהן של בעלות הברית במלחמה החליטה מועצת השרים ההונגרית להפסיק את גירוש היהודים לאושוויץ.,
זמן קצר לאחר הפסקת הגירושים הגיעו למשרד הארצישראלי בבודפשט ארבעים אלף אישורי אזרחות בריטיים. הידיעה על כך פשטה כאש בשדה קוצים ויהודים רבים נרשמו לעלייה כדי ליהנות מהגנת הקונסוליה השוויצרית.
בשל הלחץ שנוצר במשרדי הקונסוליה השוויצרית רכש בשמה קראוס בניין ברחוב ואדס 29 – רחוב קטן ברובע החמישי, הסמוך למשרדי ממשלה ולקונסוליות זרות. הרכישה הייתה למעשה פיקציה. המוכר היה ארתור וייס, סיטונאי זכוכית גדול. כמו יהודים אחרים הציע וייס לקונסוליה השוויצרית את נכסיו בתקווה לשמור עליהם במעמד אקסטריטוריאלי. חזית הבניין הייתה מצופה בזכוכית, ועל כן הוא כונה 'בית הזכוכית' או 'ואדס' על שם הרחוב. בחירת המיקום המרכזי נועדה למנוע מחטף או התנכלות מצד הגרמנים. הבניין, ששכנו בו משרדיו של וייס וביתו הפרטי, היה בן שלוש קומות, והיו בו עליות גג, מרתפים וחצר גדולה. משרדי ההגירה של הקונסוליה השוויצרית הועברו לבית הזכוכית.
בתשעה ביולי פסקו הגירושים לאושוויץ וראול ולנברג הגיע לבודפשט בשליחות שוודיה כדי לעסוק בהצלת יהודים. על סמך מידע שקיבל מקראוס הוא פנה לממשלתו בבקשה לקבל אישורי כניסה לשוודיה עבור יהודים מהונגריה. הממשלה שלחה 460 אישורי כניסה לבעלי קשר משפחתי או עסקי עם שוודיה, וממשלת הונגריה אישרה את הגירתם.
בניסיון להסדיר את הגירת היהודים מהונגריה נפגשו משה קראוס וקרל לוץ ב-17 ביולי עם נציגי ממשלה הונגרים ועם תאודור הורסט גרל, המומחה לענייני יהודים בשגרירות גרמניה בבודפשט. בפגישה הוענקה לקראוס רשות להנפיק דרכון שוויצרי קולקטיבי לעשרות אלפי העולים כדי להקל על תהליך הרישום וניתן פטור מנשיאת הטלאי הצהוב לכשמונים פקידים יהודים כדי שלא יהיו מוגבלים בתנועתם בעת ביצוע ההגירה.
ב-24 ביולי נפתחה בבית הזכוכית 'הקונסוליה השוויצרית – נציגות לאינטרסים זרים, מחלקת ההגירה'. כנהוג בקונסוליה עמדו בפתח שני שוטרים והבניין נחשב אקסטריטוריאלי.
בית הזכוכית הפך למשרד להסדרת העלייה לארץ ישראל. בבניין עבדו על יצירת הדרכון הקולקטיבי והעניקו לכל יהודי שנרשם במקום מסמך שכונה שוצפס – אישור של הקונסוליה השוויצרית כי הוא עתיד להגר לארץ ישראל ועל כן נתון לחסות ממשלת שוויץ ומוגן מגירוש.
האחריות הרשמית לניהול בית הזכוכית הייתה בידי קראוס שהיה מופקד על ענייני העלייה מהונגריה לארץ ישראל. עד מהרה עברו מרכזיהן של כל התנועות החלוציות לבית הזכוכית בשל חופש הפעולה שהעניק מעמדו האקסטריטוריאלי. החלוצים המשיכו את עבודת ההצלה הבלתי חוקית, ובכללה זיוף תעודות וארגון הבריחה לרומניה בחסות דיפלומטית מכובדת.,
לאחר הדחת הורטי ומינוים של אנשי צלב החץ חזר אייכמן מגרמניה לבודפשט בתום היעדרות של כחודש. הוא הגיע להסכם עם שר הפנים גאבור ואינה על הפתרון הסופי לבעיית היהודים, ובשלב ראשון סוכם כי יועברו חמישים אלף יהודים לגרמניה.
באותה שעה היה קראוס המנהיג המרכזי שנותר מקרב ההנהגה היהודית והציונית והוא פתח בקרב מאסף להצלת יהודי בודפשט בשיתוף גורמי הצלה בינלאומיים. ראש ועדת ההצלה ישראל קסטנר כבר לא היה באותו זמן בהונגריה, חברים בכירים במועצה היהודית נאלצו לרדת למחתרת ובמקומם מונתה מועצה יהודית חדשה.
בימים הראשונים שלאחר ההפיכה איש לא העז לצאת מביתו. גם עובדי הקונסוליה בבית הזכוכית מצאו מחסה בבית ולא יצאו ממנו. בדיון על המשך הדרך הביע קרל לוץ תקווה כי משטר פרנץ סלשי ימשיך לכבד את התעודות השוויצריות. חבריו היהודים התרשמו מההתגייסות ללא מורא של הדיפלומט הנוצרי להצלת יהודים. קראוס שיגר פניות דחופות לנציגות ארצות הברית באיסטנבול ולחיים פוזנר בז'נבה כדי לגייס תמיכה בינלאומית מעבר לפעילותו האמיצה של הקונסול. למחרת התקבלה שוב איגרת מחאה חריפה מממשלת ארצות הברית בדרישה להפסיק מיד את הגירוש, ואזהרה כי המשתתפים בגירוש יעמדו לדין באשמת רצח.
בהשפעת האיגרת הזמין סלשי את לוץ ואת הקונסול השוודי קרל דניאלסון לשיחה, וביקש לסלול את הדרך להכרת המדינות הניטרליות בשלטונו. הקונסולים התנו זאת במימוש ההגירה שאושרה על ידי הממשלה הקודמת, וביקשו להכיר בבעלי הסרטיפיקטים כאזרחי חוץ. סלשי הסכים, אך הגביל את מספרם. הוא אפשר ל-8,000 איש להגר לארץ ישראל ול-450 איש להגר לשוודיה. עוד סוכם כי ביטחונם של המהגרים יובטח באמצעות חלוקת תעודות חסות אישיות – שוצפס – מטעם הנציגויות, וכי עד להגירתם הם ירוכזו ב'בתים מוגנים' – מתחמי בניינים שהשלטון ההונגרי יעמיד לרשות הנציגויות הניטרליות. הסדר זה הוחל גם על נציגויות ספרד, פורטוגל, האפיפיור והצלב האדום הבינלאומי.
בשוצפסים השוויצריים נכתב בהונגרית ובגרמנית כי הקונסוליה השוויצרית מאשרת שפלוני רשום להגירה בדרכון קולקטיבי שוויצי, ולכן יש לראותו כנושא דרכון בתוקף. החותם העגול של הקונסוליה השוויצרית הוטבע בתעודה ללא חתימה אישית של הקונסול, ובאופן זה יכלו לזייף שוצפסים ביתר קלות. התאריך שהוטבע בכל האשרות היה 23.10.1944, יום פגישתם של סלשי עם לוץ ודניאלסון. היה בכך משום אשרור של הממשלה החדשה, הפרו נאצית, להסדר שגיבשו לוץ וקראוס עם פקידי משרד החוץ ההונגרי בימי שלטונו של הורטי.
השלטונות ההונגריים אכן העמידו בניינים מתאימים לקליטת המועמדים להגירה, והתקינו על כל בית שלט בהתאם לקונסוליה שאליה השתייך: "הבית הזה עומד תחת חסות הקונסוליה. הכניסה לזרים אסורה".,
עד מהרה התברר כי השלטון החדש מכבד לא רק את כתבי החסות אלא אף את המעמד הקונסולרי של בית הזכוכית, מקום מושבו של המשרד להגירה.
בעלי תעודות החסות עברו לבתים המוגנים ברובע החמישי, לאזור שנקרא הגטו הקטן או הגטו הבינלאומי, והיהודים האחרים רוכזו בגטו הגדול שהוקם ברובע היהודי סביב בית הכנסת הגדול ברחוב דוהאני או שגורשו לגרמניה. המונים המשיכו לצור על בית הזכוכית כדי להירשם לעלייה, לזכות בשוצפס ולהיכנס לבית מוגן.
מיהאי שלמון, יושב ראש ועד המשרד הארצישראלי, סיפר בזיכרונותיו כי בבוקר, עם פתיחת המשרד, כבר השתרכו תורים למרחק ארבעה רחובות. גם בשעות אחר הצהרים – שבהן נאסר על היהודים להסתובב ברחובות – לא היססו רבים ובאו לבית הזכוכית, והשוטרים לא פגעו בהם. תחילה הכינו את התעודות על המקום, אך בשל הדוחק והצפיפות הסתפקו בהמשך בהשארת פרטים והורו לאנשים לבוא למחרת לקבל את התעודה. מחמת הלחץ הוצא רישום השוצפסים מבית הזכוכית אל הרחוב, וכאשר זרם הפונים גבר הופיעו במקום שוטרים רכובים על סוסים והדפו את ההמונים.
תעודות החסות שהוענקו בבית הזכוכית היו קרש הצלה לכל מי שעמד בסכנה. היהודים ששירתו בעבודות כפייה בפלוגות העבודה אמורים היו להישלח ברגל לגרמניה. נציגיהם הגיעו לבית הזכוכית בליווי סגל הונגרי ובידיהם רשימות שמיות של חבריהם שנסוגו מאוקראינה ומרוסיה. תעודות החסות היו הסיכוי האחרון שלהם להינצל. הם באו ביום ובלילה, והתקבלו על ידי פקידי הבית המותשים שעבדו 18 עד 20 שעות ביממה גם מחוץ לשעות העבודה הרשמיות.
כאשר שודרה ברדיו הודעה כי כל התופרות חייבות להתייצב במקום מסוים, באו המוני נשים לבית הזכוכית כדי לקבל אשרות ולהינצל, אך לוץ לא היה במקום. הוחלט להעניק להן אישור זמני כי הן מופיעות בדרכון הקולקטיבי וכי תקבלנה את התעודה תוך יומיים. ארתור וייס, הבעלים של בית הזכוכית, העניק להן את התעודות לאור נרות, והשוטרים כיבדו אותן.
כאשר לא נותרו עוד ניירות הדפיסו טפסים נוספים. נותרה רק בעיה אחת – החותמת השוויצרית הייתה נעולה במגרתו של לוץ. הוא ידע היטב שהמכסה מולאה זה מכבר, ולכן מצא תואנה ומסר לידי אנשי המשרד הארצישראלי את החותמת. הם ידעו כי מקסמיליאן יאגר, הציר הממונה על לוץ, אינו אוהד את העניין היהודי.,
בעת הכנסתם של יהודי בודפשט לגטו – הן לגטו הגדול והן לגטו הבינלאומי המוגן – יצאה בשמונה בנובמבר 1944 קבוצה ראשונה של יהודים בצעידה רגלית לעבר העיירה הֶגֶשהָלוֹם (Hegyeshalom) שבגבול אוסטריה, שם הם נמסרו לידי עוזרו של אייכמן דיטר ויסליצני. מדי יום יצאו מבודה כאלפיים יהודים. הם הוחזקו יומיים או שלושה בסככות של מפעל לייצור לבֵנים בתנאים קשים מנשוא, ומשם צעדו בקור ובגשם כמאתיים ק"מ במסע שארך כשבוע ללא מזון וללא ציוד מתאים לאחר שאלה נשדדו מהם. בין שלושים לארבעים אלף יהודים יצאו לצעדות הללו. רבים נפלו בדרך, המפגרים בהליכה נורו ואחרים נרצחו בדם קר בידי מלוויהם.
ב-15 בנובמבר – המועד האחרון לרישום להגירה ולכניסה לבניינים המוגנים – חסו בבית הזכוכית 2,500 איש. המקום היה צר מלהכיל את כולם והצפיפות הקשתה על עבודת ההצלה של תושבי הבניינים המוגנים האחרים שנערכה גם היא מבית הזכוכית. קראוס שכנע את לוץ לאשר 'רכישת' בניין נוסף ברחוב וֶקֶרְלֶה שנדור שהיה בית משרדים ומחסנים של מפעל טקסטיל תלת קומתי בבעלות יהודית. הדבר נעשה, אך גם הוא לא ענה על הביקוש הגובר להגנה, ואז נשכר בניין שלישי ברחוב ואדס 31, צמוד לבית הזכוכית. בסך הכל מצאו כ-4,000 איש מקלט בשלושה בניינים שהיו בחסות הקונסוליה השוויצרית ונחשבו קרקע אקסטריטוריאלית. 76 בנייני מגורים נוספים שימשו בתים מוגנים והתגוררו בהם בעלי תעודות חסות שוויצריות.
כדי לחלץ יהודים רבים ככל האפשר מהצעדות שנערכו באותה תקופה פיתחו חברים בתנועות הנוער החלוציות מערכת זיוף רחבה של שוצפסים, ובאמצעותם הביאו אנשים נוספים לבתים המוגנים. על רקע זה פרצה מחלוקת קשה. אנשי מנגנון בית הזכוכית שלא היו מסוגלים לעמוד בלחץ הפונים הנפיקו תעודות מזויפות תוך פיקוח ורישום ובמספר מוגבל, ואילו חברי המחתרת החלוצית דרשו להפיץ תעודות כאלה לכל מבקש ובלא הגבלה, בטענה כי אין זה מתפקידם להחליט מי יינצל ומי לא. דעתם גברה. בדפוסים מחתרתיים הודפסו טפסים והוכנו חותמות מזויפות. באחת החותמות הושמטה האות I מהמלה SUISSE ודבר הזיוף התגלה.
עד מהרה התברר כי לגטו בודפשט – הגטו הגדול שנועד לבלתי מוגנים – הגיעו רק 32 אלף יהודים, כמחצית מהמספר שהעריכו השלטונות מראש. השלטונות החלו לדרוש את הרשימות המוסכמות של 7,800 האנשים הכלולים בדרכון הקולקטיבי בחסות שוויצרית. משרד החוץ ההונגרי פנה באיגרת חריפה לקונסוליה השוויצרית ודרש את הסכמתה לערוך ביקורת בבתים המוגנים ולהעביר את כל היהודים שאין להם תעודות חסות לגטו הגדול. הקונסוליה התנערה מאחריות לזיוף, אך הסכימה להתיר כניסה של נציגי השלטונות לבתים רק בנוכחות פקידי הקונסוליה, ובתנאי שהממשלה תתחייב לקיים את הבטחתה לזכאותם של 40 אלף יהודים לתעודות.
ב-21 בנובמבר החלה המשטרה ההונגרית לערוך חיפושים בבתים המוגנים ברחוב פוז'וני. הדיירים הצטוו לרדת לרחוב או לגן ציבורי ושם בוצעו הבדיקות. בני הזוג לוץ נכחו אישית ברוב מבצעי החיפוש ובמיון מכתבי החסות, ואף עמדו בפני איומים בנשק. הזיופים נתגלו. קראוס סיפר כי הצליח בקושי רב לשכנע את אנשי הביקורת שלא ידע מכך. המשטרה גררה בלא רחם את היהודים שחרגו מהמכסה והעבירה אותם לגטו הגדול. חלקם נרצחו, וביניהם גם אנשים שהחזיקו באישורים אמיתיים.
בעקבות הזיופים הורה שלטון צלב החץ להחליף את השוצפסים ולהטביע בהם חותמת צרפתית. הרשימה המקורית של 7,800 בעלי האשרות לא נחשפה, כדי שאפשר יהיה לגבש כל פעם רשימה חדשה. הזיוף הרחב הכניס את לוץ לתסבוכת אישית ודיפלומטית קשה. הוא פעל כדי למנוע את קריסתה של מסגרת ההצלה כולה, שהמשך קיומה 'החוקי' היה תלוי בתמיכתו. הממשל השוויצרי ראה בחומרה את התחברותו לחבורת זייפנים, והוא נאבק לבדו כשהוא מאוים מצד שלטונות ארצו ומצד כוחות הכיבוש הגרמניים.,
כשבועיים לאחר התחלת הצעדות נענה קצין המשטרה ההונגרי ד"ר ננדור בטיספלבי לבקשת קראוס כי ינצל את ההגנה שהקנה לו תפקידו, יעקוב אחר המגורשים ויגבש תכנית הצלה. ב-21 בנובמבר יצא בטיספלבי ליומיים של מעקב אחר הצועדים וכששב כתב דו"ח על מצבם. בו ביום כינס קראוס את חברי הנציגויות הניטרליות, את אנשי הצלב האדום הבינלאומי ואת נציגי הוותיקן במשרדו של ראול ולנברג כדי לשמוע את דברי בטיספלבי. הוא דיווח להם כי עד כה גורשו 25 אלף יהודים ותיאר את מצבם האיום ואת האכזריות של מלוויהם. הוא הצליח להחזיר לבודפשט מגורשים שהיו ברשותם דרכוני חסות או אישורים רשמיים אחרים, וקיבל מלסלו פרנצי, הקצין הממונה על הגירוש, צווים המאשרים לנציגי הקונסוליות לבקר ללא חשש את בני חסותם, להגיש להם עזרה ולהחזירם לבודפשט.
למחרת נסעה משלחת של נציגים ניטרליים, ובהם גם ולנברג, לכיוון המגורשים עם מזון, תרופות ובגדים. אריה ברסלאור וולדיסלב קלוגר, עוזריו של קראוס, יצאו מטעם המשלחת השוויצרית ושחררו כ-700 יהודים בעזרת דרכונים שוויצריים. הנציג הספרדי דיווח ששחרר שלושים איש שהיו בחסותו.
יציאתו של בטיספלבי בעקבות צעדות המוות, המידע שהביא וההקלות החשובות שהשיג פתחו את הדרך למשלחות נוספות. הוא עצמו נסע שוב, וכמוהו אחרים שסיכנו את עצמם כדי להציל אחרים. אליעזר קפש (קדמון) וצבי רייך (נדיבי), חברים בתנועות נוער שהיו בעלי מראה ארי יצאו גם הם בעקבות הצועדים. צבי נסע במדים הונגריים עם בחור נוצרי במטרה להחזיר מהצעדה חברים מהתנועה או בני משפחה שלהם. אליעזר שפעל במפקדות הצבא במסווה של קצין הונגרי הצליח לדחות את יציאתה של קבוצה בת כאלף יהודים מבודה עד למחרת בבוקר, ועד אז הצליחו כמחציתם להימלט. אליעזר עשה את הדרך בין בודפשט לגבול האוסטרי פעמים אחדות, וכל פעם הוציא אחדים מהצועדים. להערכתו הצליח להציל בין מאה למאתיים יהודים והעביר אותם לבתים מוגנים או לגטו הגדול.
בשלושה בדצמבר 1944, עם התקרבות הצבא האדום ובעקבות לחצן של המדינות הניטרליות ובראשן שוויץ ושוודיה, פסקו צעדות המוות. העומס שיצרו הצועדים בכבישים הקשה על מנוסתם של אנשי הממשל ההונגרי ושל אנשי המנהלה הגרמנית מפני הצבא האדום. להערכת קראוס כ-15 אלף מכלל הצועדים בצעדות המוות חזרו לבתיהם.
בודפשט הופקרה לחסדיהם של אנשי צלב החץ, והטרור והכאוס גברו. ב-23 בדצמבר הותקף בניין הקונסוליה השוודית ופעילות המשלחת הופסקה. הגנת היהודים שהיו בחסות שוודיה עברה לידי המשלחת השוויצרית. ב-15 בינואר 1945 בערב ברחו אנשי צלב החץ מהעיר ונכשלו הניסיונות האחרונים של הנאצים להגלות את תושבי הבתים המוגנים.,
ב-18 בינואר 1945 כבש הצבא הסובייטי את פשט והחרב הוסרה מעל צווארם של יהודי העיר. בתקופת שלטון צלב החץ גורשו ונרצחו עשרות אלפי יהודים, אך בין 120 ל-150 אלף מיהודי בודפשט נותרו בחיים.
בריאיון ראשון שהעניק לוץ לאחר שנאלץ לעזוב את הונגריה הוא סיפר כי הקונסוליה השוויצרית הנפיקה כחמישים אלף מכתבי חסות, וכי גורמים אחרים הדפיסו כחמישים אלף מכתבים מזויפים נוספים לאלה שלא יכלו להשיג מכתבים מקוריים. לוץ העיד כי בשל הכוח שניתן בידי קראוס לבחור 7,800 איש שיזכו באישורי הגירה לארץ ישראל הוא הקים עליו לא מעט אויבים מרים, אך למרות זאת הוא זכה בדרך כלל לכבוד מצד הקהילה היהודית על כנותו ועל יושרו. כעבור חודשים אחדים סיכם לוץ את פעולותיו בדו"ח מיוחד, ובו הביע צער על המחסור הגדול באמצעים כספיים שלו היו עומדים לרשותם היו יכולים לסייע בידם להציל יהודים נוספים. עוד כתב כי משה קראוס היה הרוח החיה מאחורי המבצע של ריכוז יהודים בבתים מוגנים והבטחת מעמדם של הבתים הללו.
קראוס העריך כי עלות הפעלתם של הבתים המוגנים שהיו בחסות הקונסוליה השוויצרית הייתה כעשרת אלפים דולר, ואת רוב הכסף תרמו שני יהודים שמצאו מקלט באחד הבתים. בתקופת הכיבוש העביר הג'וינט כסף רב לבודפשט בהכוונת נציגי היישוב בשוויץ, אך קראוס לא זכה לקבל אפילו סנט אחד עבור מפעל ההצלה בחסות השוויצרית שהתברר כמוצלח במיוחד.
דו"ח של הסוכנות היהודית אשר הוצג בקונגרס הציוני הראשון שנערך לאחר המלחמה קבע כי כארבעים אלף מיהודי הונגריה שהיו בחסות שוויצרית ניצלו מגירוש לאושוויץ בזכות אישורי העלייה. מספר זה מתייחס רק לארבעים אלף אישורי האזרחות שהנפיקו הבריטים עבור השוויצרים, ומתעלם מאישורים של ממשלות ניטרליות אחרות ומהזיוף ההמוני של אישורים שקשה לדעת את מספרם המדויק.
יחסן של תנועות השמאל החלוצי לפועלו של קראוס היה דו ערכי. הכוח שהיה בידי קראוס להעניק מספר מוגבל של תעודות הצלה עורר תרעומת מובנת, אך גם מתנגדיו ויריביו הפוליטיים מקרב הציונות הסוציאליסטית הכירו ביושרו ובגאונותו של מערך ההצלה שהקים. יוזמת ההצלה של ישראל קסטנר לא זכתה להצלחה גדולה כמו זו של קראוס. ברכבת שהצליח להוציא מהונגריה היו כ-1,700 איש, ובמהלך השנים עלו ספקות באשר לטיב שיתוף הפעולה שלו עם הנאצים. מפעל ההצלה של משה קראוס בשיתוף עם קרל לוץ, תנועות הנוער וגופים נוספים היה מפעל ההצלה הגדול ביותר בתקופת השואה. הם הצליחו להציל עשרות אלפים מיהודי הונגריה, ועם זאת בישראל שמו אינו ידוע ומעטים שמעו על מפעל ההצלה המפואר שהקים ועל גבורתם של האנשים שלקחו בו חלק.
The post ההצלה הגדולה appeared first on סגולה.
]]>The post אלברט איינשטיין – מנגינה פיזיקלית מופלאה appeared first on סגולה.
]]>אלברט איינשטיין היה נון קונפורמיסט, מרדן, הומניסט ומשעשע. הוא לא השתבח בעצמו ולא החמיא לעצמו מעולם, גם בשעה שהעיתונות פיזרה עליו סיפורי בדים ופלאות. הוא נותר תמיד פרוע ומרושל ואמר בענווה:
אני מדבר אל כולם באותה דרך, בין אם מדובר באיש הזבל או בנשיא האוניברסיטה (Fred Jerome and Rodger Taylor, Einstein on Race and Racism, p. 39).
אלברט איינשטיין נולד ב־14 במרץ 1879 בעיר אולם שבמדינת וירטמברג (כיום בגרמניה). אביו הרמן היה סוחר ואמו פאולינה הייתה בקיאה במוזיקה וניגנה בפסנתר. האם השתוקקה שאלברט ילמד לנגן בכינור, על אף שבגיל צעיר לא הראה התלהבות כאשר למד נגינה. ב־1880, לאחר שהעסק שלו באולם קרס, עבר הרמן איינשטיין עם משפחתו למינכן, ושם ניסה שוב את מזלו בעסקים והקים עם אחיו יעקב בית חרושת לציוד חשמלי. אחותו היחידה של אלברט מריה — שכונתה מאיה — נולדה במינכן ב־1881.
כילד התפתח אלברט לאט והיו לו קשיי שפה. הסובבים אותו חששו שלא ילמד לדבר, והוא אכן החל לדבר כנראה רק בגיל שלוש. הוריו המודאגים התייעצו עם הרופא, אבל התברר כי התפתחותו המאוחרת של איינשטיין הייתה תקינה לגמרי, וכמובן אף מעבר לכך.
בהיותו בן חמש הגיעה לביתו מורה פרטית. אלברט היה מועד להתקפי זעם וברגעים כאלה פניו הפכו צהובות לחלוטין, קצה אפו הלבין כשלג והוא איבד שליטה על עצמו. פעם אף השליך כיסא לעבר המורה והיא נבהלה כל כך עד שנסה על נפשה ולא חזרה יותר.
כיוון שבית הספר היהודי היה רחוק ממקום מגוריהם ושכר הלימוד בו היה גבוה, שלחו הרמן ופאולינה את אלברט ב־1885, כשהיה בן שבע, לבית ספר יסודי קתולי. ב־1889, בהיותו בן תשע וחצי, החל אלברט ללמוד בגימנסיית לואיפולד. בית הספר היה בעל נטייה למקצועות הומניים ואלברט המרדן לא יכול היה לסבול עיסוק בנושאים שאינם מעניינים אותו, ובייחוד בנושאים הומניים. הוא התמרד נגד כל סמכות, והמורים בגימנסיה הגיבו להתנהגותו בתקיפות, ולעתים אף בגסות. מורה אחד הרחיק לכת באומרו שעצם נוכחותו של אלברט בכיתה גורעת מהכבוד שמורה זקוק לו, והמורה ללטינית הכריז כי לעולם לא יצא מאיינשטיין כלום.
מקס תלמוד, סטודנט יהודי לרפואה, הוא שעורר בילד עניין. תלמוד, שהתעניין בתחומים רבים והיה מבוגר מאלברט ב־11 שנה, היה אורח קבוע בבית המשפחה ונתן לאיינשטיין הצעיר ספרים פופולריים שעסקו במדע, בטכנולוגיה, במתמטיקה ובפילוסופיה.
גם במינכן נכשל העסק של הרמן איינשטיין והמשפחה עברה לאיטליה, שם פתחו האב ואחיו יעקב חברה חדשה. אלברט נשאר לבד במינכן כדי להשלים את לימודיו בגימנסיה, אך בייאושו ובשעמומו מבית הספר ברח אל הוריו באיטליה מבלי שסיים את הלימודים.
בסתיו 1895 ניגש איינשטיין לבחינות הכניסה לפוליטכניון בציריך. בעוד שביצועיו במתמטיקה ובפיזיקה היו טובים, הוא נכשל בבחינה בשפות מודרניות זרות. הפרופסור לפיזיקה היינריך פרידריך ובר הבחין בכישרונו והציע לו לשמוע את הרצאותיו, אך מנהל הפוליטכניון אלבין הרצוג הפנה את איינשטיין לבית הספר הקנטוני באראו כדי שיסיים קודם את מבחני הבגרות. האווירה הליברלית והדמוקרטית בשוויץ, בניגוד למשמעת הקפדנית בבתי הספר הגרמניים, הייתה גורם מכריע בבחירתו של איינשטיין בשוויץ כארצו.
לאחר שסיים את לימודיו באראו עבר איינשטיין את הבחינות לפוליטכניון בהצלחה וב־1896 נסע לציריך והחל ללמוד במכון לפיזיקה במחלקה להכשרת מורים למתמטיקה ולפיזיקה בפוליטכניון. בין מוריו היו הפרופסורים אדולף הורביץ והרמן מינקובסקי, והאחרון טען כי איינשטיין הוא כמו “כלב עצלן שאינו טורח על המתמטיקה כלל“ (Carl Seelig, Albert Einstein: A documentary biography, p. 28). פרופ‘ ובר אמנם התפעל מהאינטליגנציה שלו אך לא מחריצותו ואמר לו: “יש לך פגם אחד: איש לא יכול לומר לך דבר“ (Banesh Hoffmann and Helen Dukas, Albert Einstein Creator & Rebel, p. 32).
איינשטיין בעל המחשבה החופשית לא העריך את ובר שהיה בדיוק ההפך ממנו: מקובע, שמרן בדעותיו, הולך בתלם ומסור למערכת ולמוסדותיה. הוא חש כי בידיים של ובר המדע האהוב עליו, בבת נפשו, מאבד מקסמו ומשאר הרוח שלו. איינשטיין, שהיה ישיר, חסר טקט והתנגד לכל סמכות, גרם לפרופסורים בפוליטכניון להתרחק ממנו. ובר, שחמש שנים קודם לכן התפעל מהנער והציע לו ללמוד אצלו על אף שלא עבר את כל הבחינות, סלד ממנו במיוחד.
איינשטיין לא הסתדר גם עם פרופ‘ ז‘אן פרנה, שוויצרי צרפתי שלימד פיזיקה ניסויית ואיינשטיין השתתף בקורסי המעבדה שלו. ביוני 1899, בעודו עובד במעבדה של פרנה, נפצעה קשה ידו הימנית של איינשטיין בהתפוצצות. הוא כמעט לא הופיע לשיעורי המעבדה בפיזיקה, דבר שהעלה עוד יותר את חמתו של הפרופסור, ועל כן הוא העניק לו את הציון הנמוך ביותר האפשרי. יום אחד סיפק פרופ‘ פרנה לאיינשטיין חומר למחשבה באומרו לתלמידו הסורר: “אין חוסר להט או רצון טוב בעבודתך, אלא חוסר יכולת“. הוא הוסיף ואמר כי אין לו מושג עד כמה קשה מסלול לימודי הפיזיקה ושאל אותו מדוע שלא ילמד במקום זה רפואה, משפטים או פילולוגיה. איינשטיין השיב: “בגלל שאני מרגיש שיש לי כישרון, אדוני הפרופסור, מדוע שאני לפחות לא אתנסה בפיזיקה?“ ופרופ‘ פרנה סיים את השיחה באומרו:
אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, בחור צעיר, רק רציתי להזהיר אותך לטובתך האישית“ (Carl Seelig, Albert Einstein: A documentary biography, pp.40־41).
בכיתתו של איינשטיין בפוליטכניון למד גם חברו מרסל גרוסמן. האישה היחידה בכיתה הייתה הסרבית מילבה מאריץ‘, חברתו ומאוחר יותר אשתו של איינשטיין. גרוסמן חלק עם איינשטיין את מחברת ההרצאות שלו, ואיינשטיין, שהרבה להיעדר מההרצאות, סיפר מאוחר יותר:
לא רק שגרוסמן ביקר במקומנו בכל הקורסים הראויים, הוא גם כתב אותם בצורה כה מסודרת עד שנדמה כאילו הדפיס את מחברותיו. כאשר התכוננתי למבחן הוא השאיל לי את המחברות ופירושו היה עבורי הצלה. אני מעדיף לא לחשוב ולא לכתוב מה היה קורה לי בלעדיהן (Albert Einstein, “Autobiographische Skizze” in Seelig Carl (1956b), Helle Zeit — Dunkle Zeit. In memoriam Albert Einstein, p. 11).
ביולי 1900 העניק הפוליטכניון בציריך לאיינשטיין דיפלומה ותעודת הוראה במתמטיקה ובפיזיקה. בשל העוינות של ובר כלפיו ובשל השתמטותו מהשיעורים לא הצליח איינשטיין לקבל משרת עוזר הוראה בפוליטכניון. התמיכה הכספית שקיבל מדודתו שגרה בגנואה הסתיימה עם תום לימודיו והוא נזקק לעבודה בדחיפות.
איינשטיין שלח בקשות עבודה למקומות שונים באירופה ונדחה על ידי כולם. בעיית התעסוקה שלו הטרידה אותו עוד יותר בגלל שבדיוק אז הגיש בקשה לאזרחות שוויצרית ולשם כך התבקש להוכיח שיש לו תעסוקה. במוחו של איינשטיין התרוצצו רעיונות על האלקטרודינמיקה של גופים בתנועה — שכונתה אחר כך ‘תורת היחסות‘ — ועל מהות האור, אולם בתחום התעסוקתי הוא לא נחל הצלחה, עבר מעבודה לעבודה וחי מהיד אל הפה. איינשטיין חשד כי מאחורי כל התשובות השליליות שקיבל מהמוסדות האקדמיים שאליהם שאף להתקבל ניצב פרופ’ ובר. ב־1901 כתב לחברו מרסל גרוסמן:
הייתי יכול למצוא משהו לפני הרבה זמן אלמלא הבוגדנות של ובר. מכל מקום, איני משאיר אפילו אבן אחת הפוכה ואיני מוותר על חוש ההומור שלי. א־לוהים יצר את החמור ונתן לו עור עבה (John Stachel and others (eds.), The Collected Papers of Albert Einstein Vol. 1: 1879־1902, Doc. 100).
בנובמבר 1901 הגיש איינשטיין עבודה לשם קבלת תואר דוקטור לפרופ’ אלפרד קליינר מאוניברסיטת ציריך, ובפברואר 1902 העבודה נדחתה בשל הביקורות החריפות והבלתי הולמות שכתב בה איינשטיין על תורת הגזים של לודוויג בולצמן.
ב־1901 קיבל איינשטיין אזרחות שוויצרית והחזיק בה עד סוף ימיו. הדבר הקל עליו במציאת עבודה וב־1901־1902 עבד כמורה זמני בוינטרטור ובשפהאוזן.
לאחר שמרסל גרוסמן ואביו התערבו למען איינשטיין אצל חברו של האב פרידריך הלר, מנהל משרד הפטנטים השוויצרי, קיבל איינשטיין עבודה במשרד הפטנטים בברן והחל לעבוד שם בקיץ 1902 כמומחה טכני זמני בדרגה שלוש עם משכורת צנועה של 3,500 פרנקים שוויצריים לשנה.
עם הגיעו לברן, בעודו מחכה למשרה במשרד הפטנטים, נאלץ איינשטיין למצוא מקור הכנסה זמני. הוא פרסם מודעה בעיתון מקומי ובה הציע את שירותיו כמורה פרטי למתמטיקה ולפיזיקה ואף הציע שיעור ניסיון חינם. בין הראשונים לענות למודעה היה מוריס סולובין שעבר מרומניה לברן כדי ללמוד פיזיקה ופילוסופיה באוניברסיטה. כשגילה כי ההרצאות רדודות למדי, בפרט אלה בפיזיקה, חיפש סולובין שיעורים פרטיים. הוא הלך לכתובת שצוינה במודעה של איינשטיין בתקווה שהלה יוכל להכניסו למסתרי הפיזיקה התאורטית. כשצלצל בפעמון הדלת בקומה הראשונה שמע סולובין צלצול רועם ואיינשטיין הופיע. מהר מאוד הסתיימו השיעורים הסדירים בתשלום והשניים החלו להיפגש לדיונים שוטפים בפילוסופיה. עד מהרה הצטרף אליהם קונרד הבישט, דוקטורנט למתמטיקה שאיינשטיין פגש במהלך שהותו הקצרה בשפהאוזן ב־1901. שלושת החברים ייסדו קבוצת דיון בלתי פורמלית והעניקו לה את השם הגרנדיוזי ‘האקדמיה אולימפיה‘. בתכתובת ביניהם הייתה נימה של ניבול פה, אך למעט השתעשעות כללית הייתה לאקדמיה אולימפיה תכנית קריאה פילוסופית רצינית. בשנים 1902־1904 נפגשו השלושה באופן סדיר כל פעם בדירתו של אחד מהם. לדיון קדמה ארוחה דלה שכללה בדרך כלל נקניקייה, גבינה, פרי ותה.
בינואר 1903 התחתנו אלברט איינשטיין ומילבה מאריץ‘ במשרד הרישום בברן, חרף התנגדותן של משפחותיהם. אמו של איינשטיין לא ששה לראות את בנה היקר מתחתן עם כלה לא יהודייה, צולעת ולא יפה במיוחד המבוגרת ממנו בשלוש שנים. שני העדים היו הבישט וסולובין, וההורים משני הצדדים לא הגיעו לחתונה. אחרי מסיבה קטנה חזר הזוג לדירתו החדשה של איינשטיין. איינשטיין שכח את המפתח לדירה — כמו תמיד — והיה צריך להעיר את בעלת הבית כדי שתפתח לו את הדלת.
ליזרל, בתם של אלברט ומילבה, נולדה כנראה בראשית 1902, עוד בטרם נישאו. הלידה מתועדת אך לא ידוע מה עלה בגורל הילדה, ייתכן שנפטרה ממחלה וייתכן שנמסרה לאימוץ. ב־1904 נולד בנם הראשון הנס אלברט, וב־1910 נולד בנם השני אדוארד — שכונה טדל — ונפטר בדמי ימיו ממחלה.
במשך היום עבד איינשטיין במשרד הפטנטים. הוא כתב להבישט כי במשך שמונה שעות עבודה יש כל יום שמונה שעות לשובבות וכי יש גם יום ראשון. במשך אותן שמונה שעות של שובבות ובימי ראשון שקד איינשטיין על רעיונותיו הגדולים, ואלה פורסמו במאמרים שכתב בשנה שנודעה לימים כ‘שנה המופלאה‘, הלוא היא שנת 1905 — אחת השנים החשובות בתולדות המדע. איינשטיין נהג לכתוב את רעיונותיו על פיסות נייר קטנות, וכאשר שמע את צעדי המנהל הלר מתקרבים מיהר להחליק אותן לתוך המגרה והמשיך בעבודה השגרתית של משרד הפטנטים.
ב־1905 שלח איינשטיין ארבעה מאמרים מהפכניים לשנתון הפיזיקה הגרמני הנודע ‘אנאלן דר פיזיק‘: קוונטות האור (האפקט הפוטואלקטרי), התנועה הבראונית, תורת היחסות הפרטית והמאמר הראשון בנושא E = mc2. על מאמר היחסות חתם איינשטיין: “ברן, יוני 1905“, כפי שהיה נהוג בכתב העת. חוקרים רבים שקראו את המאמר חיפשו את הכותב באוניברסיטת ברן ואיש לא העלה בדעתו לפנות למשרד הפטנטים.
איינשטיין ניסה שוב להגיש עבודה לשם קבלת תואר דוקטור לפרופ‘ קליינר מאוניברסיטת ציריך. הוא הבין שהפעם עליו לכתוב עבודה על נושא מקובל, וב־15 בינואר 1906 קיבל איינשטיין תואר דוקטור מאוניברסיטת ציריך אך התקשה לקבל משרת מרצה זמני באוניברסיטת ברן. כדי להתקבל למשרה היה עליו להגיש עם הבקשה מאמר מדעי שטרם פורסם. איינשטיין המרדן הגיש את מאמר היחסות שכתב ב־1905. במחלקה לפיזיקה נתקל איינשטיין הסורר בפרופ‘ איים פוסטר שהיה בינוני ושמרן. פוסטר קרא את מאמר היחסות והגיב: “אינני יכול להבין מלה ממה שכתוב שם!“. הוא לא היה מסוגל לקבל עבודה שתוקפת מוסכמות פיזיקליות שהיו מקובלות מאות שנים וציפה לחיבור הכתוב בהתאם לכללים המסורתיים בפיזיקה הקלסית. איינשטיין המיואש והכועס כבר החליט לחפש עבודה כמורה בבית ספר, אך בהמלצת חברים הגיש חיבור נוסף בנושא תורת הקרינה, בהתאם לכללים המסורתיים של הסגל בפקולטה, וכתוצאה התקבל כמרצה (‘פריבטדוצנט‘) באוניברסיטת ברן ב־1908. הדבר לא הפריע לו להמשיך לעבוד במשרד הפטנטים. בסמסטר האביב הוא הרצה על תורת הקרינה מול קהל של ארבעה סטודנטים — חבריו ממשרד הפטנטים — ובסמסטר הקיץ שלאחר מכן הופיע להרצאותיו רק סטודנט אחד והקורס התבטל.
את המשרה האקדמית הראשונה שלו כפרופסור באוניברסיטה קיבל איינשטיין באוניברסיטת ציריך ב־1908. האוניברסיטה העדיפה אמנם מועמד אחר, אך כאשר זה ויתר על המשרה זכה בה איינשטיין. אחד הסטודנטים סיפר כי איינשטיין היה נכנס לכיתה בבגדים מרושלים, מכנסיו היו קצרים מדי וסביב צווארו הייתה שרשרת ברזל שעליה נתלה שעון. הסטודנטים היו סקפטים למדיי, אולם לאחר שפתח את פיו הוא שבה את לבם.
איינשטיין לא שקט על שמריו. ב־1907, בעודו יושב במשרדכעשרקעשדעדכד הפטנטים בברן, עלו במוחו המחשבות הראשונות שהובילו אותו בסופו של דבר לתורת היחסות הכללית. הוא חשב על צופה שנופל מראש גג בית ומצוי בנפילה חופשית. הוא עבד על תורת היחסות הכללית שמונה שנים, ובראשיתן פרסם משוואות אשר התגלו מאוחר יותר כשגויות. לקראת 1915 הבין איינשטיין כי המסגרת התאורטית הכללית שאליה הגיע היא אכן נכונה, אך במשוואות עצמן יש שגיאות חמורות. הוא שיפר את המשוואות ועבד מבוקר עד לילה: “לעתים קרובות אני מרותק כל כך לעבודתי שאני שוכח לאכול ארוחת צהריים“ (Robert Schulmann and others (eds.), The Collected Papers of Albert Einstein, Vol. 8: 1914־1918, Doc. 134), כתב לבנו הנס.
ב־1915, לאחר שהתאוריה הייתה מוכנה והמשוואות מתוקנות, העיר איינשטיין במחאה עצמית אופיינית במכתב לארנולד זומרפלד: “לרוע המזל הנצחתי את הטעויות הסופיות במאמרי האקדמיה“ (שם, doc. 153). בהתייחסו לתאוריה הישנה שלו, שהכילה את המשוואות השגויות, אמר איינשטיין לחברו פול אהרנפסט:
זה אופייני לברנש הזה איינשטיין, שכל שנה הוא חוזר בו ממה שכתב בשנה שעברה (שם, Doc. 173).
רק ב־1919 זכה איינשטיין לפרסום עולמי, לאחר שפורסמו תוצאות הניסוי הגדול שערך ארתור אדינגטון, ואלה אישרו כי קרני האור מתעקמות בשדה הכבידה של השמש כפי שאיינשטיין חזה בתורת היחסות הכללית. תהילת הפרסום לוותה באמוציות לאומיות שאפיינו את אירופה אחרי מלחמת העולם הראשונה. המגזין הבריטי ‘פאנץ‘ היטיב לתאר זאת: “יהודי שוויצרי טויטון [כינוי לגרמני] חלקית השליך לגרוטאות את הפרינקיפיה של ניוטון" (19.11.1919, עמ‘ 422).
בשישה בנובמבר 1919 אמר אחד מחברי החברה המלכותית המדעית בלונדון לאדינגטון: “פרופסור אדינגטון, אתה חייב להיות אחד משלושת האנשים היחידים בעולם שמבינים את היחסות הכללית“. אדינגטון השיב: “אדרבה, אני מנסה להבין מיהו האדם השלישי!“ (Jean Eisenstaedt, The Curious History of Relativity: How Einstein’s Theory of Gravity was Lost and found Again, p. 2). בעשרה בנובמבר 1919 נכתב ב‘ניו יורק טיימס‘ כי בטרם פרסם איינשטיין את תורתו בעיתון הוא אמר לעורך: “דע לך כי בדיוק 12 חכמים בכל העולם כולו יהיו מסוגלים להבין את תורתי החדשה“, אבל העורך החליט למרות זאת לקחת את הסיכון ולפרסם תאוריה בלתי מובנת. במשך ימים אחדים חזר ה‘ניו יורק טיימס‘ על סיפור זה בגרסאות שונות. במהלך נובמבר 1919 עדכן העיתון את הסיפור וקבל על כך שתורתו של איינשטיין מופצת במהירות בציבור שאינו מסוגל להבינה.
המיתוס על הגאון שיצר תאוריה שאי אפשר להבין אותה הלך והתפשט. איינשטיין וחיים ויצמן נסעו יחד באנייה כדי לאסוף תרומות לאוניברסיטה העברית. כשהגיעו ב־1921 לניו יורק נשאל ויצמן האם הוא מבין את התאוריה של איינשטיין והשיב בסרקזם:
במהלך חציית האוקיינוס איינשטיין הסביר לי את התאוריה מדי יום, ועד שהגענו הצלחתי להשתכנע ללא כל ספק שהוא באמת ובתמים מבין אותה (Helen Dukas and Benesh Hoffmann, Albert Einstein, the Human Side: New Glimpses from His Archives, p. 62).
בפברואר 1919, השנה שבה זכה איינשטיין לפרסומו הגדול, התגרשו אלברט ומילבה לאחר שחיו שנים אחדות בנפרד. ביוני 1919 התחתן איינשטיין עם בת דודתו אלזה לוונטל וחי עמה עד פטירתה ב־1936. מנישואין אלה לא נולדו להם ילדים אולם אלברט אימץ את שתי בנותיה של אלזה מנישואיה הקודמים.
המחשבה הייתה עבור איינשטיין כמו מוזיקה. הוא השווה בין המצאה מדעית למוזיקה והמוזיקה שימשה עבורו השראה להמצאותיו המדעיות. כשניגן בכינור היו הרעיונות המדעיים צצים במוחו.
איינשטיין לקח אתו את הכינור לכל מקום וחיפש הזדמנויות לנגן. ב־1920 הוזמן איינשטיין להרצאה באוניברסיטת פראג, עיר שאהב מאוד ואף שימש בה ב־1911 פרופסור. בשנה ההיא טיפח איינשטיין את הכושר המתמטי והפיזיקלי שלו וגם ניגן בחברותא במשך שעות. פראג שימשה לו השראה, שכן היא אירחה במאה ה־18 את מוצרט, המלחין האהוב על איינשטיין, ובה נערכה ב־1787 הבכורה של האופרה ‘דון ג‘ובאני‘. אחרי הרצאתו בפראג ערכו לכבודו קבלת פנים והקהל חיכה שאורח הכבוד ינאם. הוא הכריז כי במקום לנאום הוא ינגן בכינור, וכך אכן עשה. הוא ניגן מנגינות של מוצרט ובאך והקהל הנרגש הריע לו בהתלהבות, אסיר תודה למדען הדגול על ששחרר אותו מהתמודדות עם תורת היחסות במסיבה.
מוזיקאים מקצועיים לא אוהבים בדרך כלל לנגן עם מוזיקאים חובבים, אבל איינשטיין היה יוצא מהכלל; הזכות לנגן עם איינשטיין החניפה אפילו לכנרים הגדולים ביותר. הדבר שעשע את איינשטיין שאמר על אחד מהם:
הוא מנגן היטב, אני מנגן גרוע, והוא מאמין שהוא זוכה לפרסום בזכות העובדה שהוא מנגן אתי (Roy Meador, "The Scientist who Loved to Fiddle", Toledo Magazine, October 2־8, 1988).
בהזדמנות אחרת אמר איינשטיין כי הפרסום הפך אותו יותר ויותר טיפש. למזלו חוש ההומור שלו הציל אותו מטיפשותם של מעריציו. ידידו של איינשטיין ג‘נוס פלש, רופא יהודי מברלין, סיפר שיום אחד הגיעה אליו אישה עם ילד והודיעה לו כי היא ליזרל, בתו של איינשטיין שנולדה קודם לנישואיו, ולכן בנה הוא נכדו. פלש הופתע מעט, אך האישה שכנעה אותו והוא נפל במלכודת. הוא החל אפילו לראות דמיון משפחתי בין איינשטיין לילד, שנראה לו אינטליגנטי וערני. פלש, עוזרו וקומץ חברים ששוכנעו גם הם בזהותה נחלצו לעזרתה: הם סידרו לה משרה ומצאו לילד בית ספר. הם כתבו לאיינשטיין וסיפרו לו שיש לו בת ונכד. איינשטיין הפגין כמובן אדישות מוחלטת. כדי לעורר בקרבו רגשי אבהות שלח אליו פלש שני ציורים מחוכמים פרי יצירתו של הילד. פלש היה סמוך ובטוח שהדבר ירכך את לב הסב. איינשטיין היה משועשע מכל הסיפור וכתב חרוזים אחדים על התקרית המגוחכת:
חבריי עשו ממני צחוק. הצילו, סלקו את המשפחה הזו ורחוק! א‘ איינשטיין (אב חורג) (John Plesch, The Story of a Doctor, p. 221).
בראשית שנות השלושים היגר איינשטיין לארצות הברית ועבד במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטת פרינסטון. הוא היה כבר פיזיקאי מפורסם שזכה להכרה מלאה מהקהילה המדעית הבינלאומית לאחר זכייתו בפרס נובל ב־1923 — פרס שניתן לו על האפקט הפוטואלקטרי ולא על תורת היחסות, שכן החברים השמרנים בוועדת הפרס עוד לא היו משוכנעים בנכונותה.
כשהגיע איינשטיין לפרינסטון הוא כבר לא עסק בתחומי המחקר שהעסיקו את הזרם המרכזי של הפיזיקאים. אלה עברו ברובם לעסוק במכניקת הקוונטים ובהשלכותיה, ואילו איינשטיין עסק כמעט לבד בחיפוש אחר תורה ערטילאית של איחוד שדות, שעליה עבד למעשה עד פטירתו ב־18 באפריל 1955. מספרים כי נהג להסתגר במשרד, להגיף את הווילונות ולשרבט משוואות. הוא ישב עם קומץ שותפיו למחקר, וכשנתקל בקשיים ובבעיות נהג לעבור לדבר בגרמנית, שפת אמו, שאפשרה לו לפתור את הבעיות. אולם טקטיקה זו לא פעלה תמיד, וכשכך קרה הוא צעד במשרדו הלוך ושוב, העביר את אצבעותיו ברעמת שערו הלבנה ואמר באנגלית הטובה ביותר שלו: “Now I will a little tink”.
איינשטיין המזדקן האמין כי מכניקת הקוונטים היא תורה לא שלמה משום שקיים בה מרכיב של חוסר ודאות. הוא האמין בדטרמיניזם ובסיבתיות וסבר כי חלק מהתאוריה עדיין לא התגלה. פיזיקאים רבים, ובראשם ידידו הטוב נילס בוהר, ניסו לשכנע אותו שמדובר בתורה מושלמת, אך איינשטיין הקשיב בסבלנות וענה להם במשפט המפורסם שאמר שנים קודם לכן למקס בורן ונילס בוהר: “אולי אתם צודקים, זכותי לטעות, אבל א־לוהים לא משחק בקוביות“.
כאשר נפטר חיים ויצמן, נשיאה הראשון של מדינת ישראל, העלה עיתון יומי בירושלים את ההצעה שאיינשטיין יחליף אותו. דוד בן גוריון לחץ, השמועה פשטה, ואבא אבן, שגריר ישראל בוושינגטון, הונחה להגיש לאיינשטיין בקשה רשמית לכהן כנשיא המדינה. זה היה רעיון מופרך ולא מעשי שהגיע לידיעתו של איינשטיין שבוע לאחר פטירתו של ויצמן ממאמר קטן ב‘ניו יורק טיימס‘. איינשטיין היה בטוח שזו בדיחה והגיב בצחוקו המתגלגל, אבל לפתע החלו כתבים להתקשר אליו. שעות אחדות מאוחר יותר הגיע גם המברק הרשמי מאבא אבן. איינשטיין כבר ידע כי יסרב. הוא אמנם ראה בדו קיום בין ערבים ליהודים מטרה שיש להשיגה, אך חשב כי כנשיא הוא ייתקל בקונפליקט מצפוני.
איינשטיין האמין כי ניתן יהיה להגיע להסדר בין הערבים ליהודים בישראל, אבל הוא היה פציפיסט והתנגד לישות צבאית ומדינית בעלת גבולות. בשל היכרותו את גרמניה הטרום נאצית ואת המשטר הנאצי הוא חשש מכל סוג של לאומנות. הוא ראה עצמו שייך לשבט היהודי אך לא התייחס אליו כעם הנבחר. הוא היה יהודי חילוני גאה ואזרח העולם בעל אזרחות שוויצרית ואזרחות אמריקנית.
בשלב מסוים נמשך איינשטיין לציונות. הוא אמנם לא התלהב בתחילה מהרעיון של בית לאומי ליהודים בפלשתינה, אבל לאחר שנחשף למצבם העגום של יהודי מזרח אירופה שהגיעו לברלין וסבלו מאנטישמיות השתכנע לבסוף בצורך הזה. איינשטיין הבין כי יש צורך דחוף לפתור את בעייתם של יהודים אלה, יישובם בפלשתינה נראה לו פתרון אידאלי ולכן החל לתמוך במאמץ הציוני. יחד עם זאת, איינשטיין חשב שאסור ליהודים בפלשתינה לחקות את הלאומנות המטופשת והקיצונית של הגויים.
על כל פנים, איינשטיין השיב לאבא אבן כי לא יוכל להיות נשיא "במדינתנו ישראל". לאחר שסירב לקבל את התפקיד חש בן גוריון הקלה. הוא הבין שהרעיון היה בסופו של דבר גרוע. יצחק נבון, עוזרו של בן גוריון באותה תקופה והנשיא החמישי של מדינת ישראל, כתב ביומנו כי לאחר שליחת המברק לאבא אבן אמר לו בן גוריון שהוא היה חייב להציע לאיינשטיין את התפקיד, אבל אין לו מושג מה יעשה אם איינשטיין ייעתר לבקשה. יומיים אחר כך, כאשר אבא אבן נפגש במקרה עם איינשטיין בקבלת פנים בניו יורק, הוא שמח שהנושא הזה כבר מאחוריו, בייחוד כאשר ראה את איינשטיין בתלבושת חגיגית — אבל כהרגלו בלי גרביים.
לקריאה נוספת:
וולטר אייזקסון, 'איינשטיין — חייו והיקום שלו', עליית הגג ומשכל, 2011; דניס אוברביי, 'אינשטיין מאוהב — רומן מדעי', אוניברסיטת חיפה וכנרת זמורה־ביתן, 2005; אלברט איינשטיין, 'רעיונות ודעות', מאגנס, תשס"ה; אליס קלפרייס (ליקטה וערכה), 'כמו שאיינשטיין אמר', הד ארצי, 1999.
The post אלברט איינשטיין – מנגינה פיזיקלית מופלאה appeared first on סגולה.
]]>