אתיופיה, אור לכ"ט במרחשון. יהודים מכפרים שונים מתכנסים בכפר המרכזי השוכן למרגלות הר מקודש. במהלך היום טובלים המשתתפים בחגיגה בנהר, ומחר יפתחו את היום בצום ובתפילות. שבוע קודם לתאריך זה הם נמנעו מקיום יחסי אישות וממגע עם גויים. זהו הסיגד, חג העלייה לרגל המיוחד ליהדות אתיופיה.

האירועים המרכזיים של חג הסיגד נפתחו בתהלוכה שיצאה מהכפר אל ההר בלבוש לבן, ובראשה כהנים נושאי שמשיות. ספרי האורית — הם ספרי התורה — נישאו אף הם בתהלוכה והוכנסו בראש ההר לאתר שכוסה יריעות בד ודימה את קודש הקדשים. האתר תוחזק על ידי המתפללים שנהגו לשאת אבן על ראשם בעלייתם אל ההר. בראש ההר הקריא הכהן פסוקים מספר שמות המתארים את מעמד הר סיני ואת עשרת הדיברות ופסוקים מספר נחמיה המתארים את הקריאה בתורה בפני כל הקהל, אנשים ונשים כאחד. ההקראה נעשתה בשפת הגעז — שבה כתובים ספרי הקודש של הקהילה — ולוותה בתרגום לאמהרית.

ההר שעליו התרחש הסיגד נבחר בקפידה, תוך  שימת דגש על הימנעות ממבני קבורה או מבנים המקודשים לבני דתות אחרות. באתיופיה נחוג החג במוקדים אחדים לפי אזורים. לכל ריכוז של כפרים נבחר הר שונה. לעתים הבחירה נעשתה בשל הקשר של ההר לקורות חייה של אחת מדמויות המופת של ביתא ישראל — וכך למשל נבחרו ארבעה הרים שהיו תחנות מעבר בדרכם של אבא צברה וצאגה אמלק כשנמלטו מידי המשטר במאה ה־16 — אולם היו גם הרים שנבחרו ללא סיבה היסטורית ידועה.

לקראת סוף הטקס נשא הקס דרשה ואחריה ירד הקהל עם ספרי האורית אל בית הכנסת שבכפר בשירה ובריקודים. הצום נשבר בסעודה חגיגית שכללה בשר בקר שנשחט ערב קודם. למחרת החג התקיימה התכנסות חברתית ובה הוחלפו דעות ונערכו התייעצויות שונות. מנהגים נוספים הקשורים לחג היו טקס ה'אמן', שכלל זרייה של גרגרי תבואה לעבר מתחם התפילה תוך תפילה ואזכור שמות המתים, ואיסוף צדקה לשימושם של הכהנים.

השם 'סיגד' בא מהמלה לסגוד, להשתחוות לה', והחג מכונה גם 'מהללה' שפירושו תחנון ובקשת מחילה. מקור החג אינו ידוע בוודאות והועלו השערות שונות באשר לשורשיו. בין ההשערות גם כאלה הקשורות לאירועים קדומים: זכר לחורבן הבית הראשון, יום לכבוד הנביא ירמיהו, שחזור מעמד הר סיני ומתן תורה. השערה נוספת, מקומית יותר, רואה בחג מועד של תחנונים בפני הא־ל שירכך את יחסם של מלכי אתיופיה כלפי ביתא ישראל. לפי דעה זו החלו לחגוג את הסיגד במאה ה־15, בתקופה שבה היהודים נרדפו על ידי השלטונות. המנהג לשאת אבן לראש ההר מתאים להשערה זו, שכן הוא מזכיר מנהג אתיופי המסמל כניעת מלכים ומנהיגים בפני הכובש.

נראה שהמשמעות המרכזית של החג קשורה לביסוס הברית עם ה'. טקסי החג מזכירים במידה רבה את שחזורה של ברית סיני שנעשה בימי עזרא ונחמיה. בארץ התוסף לחג השם 'חג הכיסופים לציון של יהודי אתיופיה'. נראה שההתמקדות בפן הציוני של החג היא מאוחרת ושייכת לניסיונות לחבר את קהילת ביתא ישראל לקהילות ישראל האחרות. מגמה זו גם חיזקה את מרכזיותה של ירושלים בתפילות החג.

הבחירה לערוך את הטקס דווקא בראש הר נובעת גם היא מהמשמעות של החג: שחזור של מעמד הר סיני, הגובה כסמל לטוהר וכמיהה לשוב לציון.

כיסופים בלב ירושלים

ירושלים הייתה מאז ומעולם אחד הסמלים המרכזיים של חג הסיגד. שאיפת המתפללים והצמים נקשרה בחלום שיבת ציון. ירושלים שזורה בתפילות החג המבטאות כמיהה לעיר ולכינון בית המקדש. גם שם החג שפירושו להשתחוות חוזר פעמים רבות בתפילות ומגלם את השאיפה להשתחוות לא־ל במקדש בירושלים:

המלאכים הנפלאים ישתחוו במצוות קול ה' / ויבואו כהנים ונביאים וישתחוו בירושלים / כל הארץ תשתחווה ותודה לך, לשמך / ויבואו מלכים ונסיכים וישתחוו בירושלים / יביאו רוב עדרי צאן ובקר וישתחוו בירושלים / ויבואו גדולים ושופטים וישתחוו בירושלים / יביאו זהב וכסף וישתחוו בירושלים / ויבואו ממזרח וממערב וישתחוו בירושלים / ויביאו בגדי זהב וישתחוו בירושלים / ויבואו מצפון ומדרום וישתחוו בירושלים / ויביאו לבוש נאה וישתחוו בירושלים / ויבואו מארבעה כיוונים וישתחוו בירושלים / סגוד לה' בחצר בית מקדשו (מתפילות הבוקר ביום הסיגד, מתוך אתר המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך, מורשת קהילות ישראל).

לאחר העלייה הגדולה של יהודי אתיופיה לישראל בשנות השמונים החלו לחוג את הסיגד בארץ. היה זה אך טבעי שהחגיגות ייערכו בירושלים עצמה — מושא תפילתם וכמיהתם בחג הסיגד. בתחילה הייתה המשכיות החג בישראל מוטלת בספק. היו שחששו כי חגיגה פומבית תחבל בהמשך העלייה החשאית, והיו שביקשו להימנע מהדגשת השונות של ביתא ישראל משאר עדות ישראל, ולכן בשנים הראשונות נערכו אירועי הסיגד בנוכחות מצומצמת מאוד. חגיגת הסיגד הראשונה בארץ התקיימה בתש"ם (1980) בכותל המערבי. אל הסיגד השני גויסו משתתפים רבים יותר, אולם בהחלטה של הרגע האחרון הוסט מקום החגיגה להר הכרמל. בחירה זו גרמה אכזבה גדולה לחוגגים, שכן הם גילו שבניגוד למנהגם יש באתר כנסייה. במקביל התקיים טקס סיגד מצומצם שהתחיל בהר הצופים והסתיים בכותל.

בתשמ"ב נבחר הר ציון לשמש אתר החגיגות. ההחלטה התקבלה על ידי בני הקהילה יוצאי אזור גונדר בתמיכת הסוכנות היהודית והרבנות הראשית. האירוע התקיים בנוכחות נשיא המדינה יצחק נבון, הרב הראשי שלמה גורן וקסים אתיופים, ונכחו בו משתתפים רבים. בשנתיים הבאות דנה הקהילה בעצם ההצדקה של שימור החג, ותהתה האם העלייה לארץ אינה מייתרת את קיומו של חג הכיסופים. לבסוף החליטו להמשיך לחגוג את הסיגד, ובתשמ"ד הוחלט שהאירוע ייערך בארמון הנציב. בחירה זו לוותה במאבקים פנימיים בין שתי הקבוצות המרכיבות את קהילת ביתא ישראל — הטיגרים והגונדרים — ובמתח שהצטבר סביב דרישתה של הרבנות הראשית לגייר את בני הקהילה.

קיומו של חג הסיגד בישראל במקום אחד בלבד, בהשתתפות כל הקסים של העדה, הוא שינוי דרמטי מהנוהג שהיה מקובל באתיופיה, והוא מעצים את חווית החג והופך אותו לאירוע מרכזי של יהודי אתיופיה. המרחב החדש שבו מתקיים הסיגד ממוקם בצומת של שלושה אזורים קוסמיים — ארץ ישראל, ירושלים ומקום המקדש — המרכיבים יחד יקום שלם.

מדוע בחרו נכבדי העדה לקיים את אירוע הסיגד במקום המשקיף אל הר הבית ולא קרוב אליו, ברחבת הכותל? ייתכן כי הבחירה שלא לחגוג בכותל נובעת מאופי החג המקורי. באתיופיה חגגו על הר גבוה שסימל את ירושלים ואת הקדושה, והכמיהה לירושלים הייתה חלק נכבד מתוכן התפילות ומאווירת החג. אפשר שהעדה בחרה להשאיר את המרחב המקודש במישור הסמלי וכך לשמר את המהות המרכזית של החג — הכמיהה והכיסופים. ייתכן גם שהבחירה בארמון הנציב ולא בכותל המערבי מעידה על כך שעדת ביתא ישראל מרגישה כי טרם הגיעה אל ירושלים שלה, וקשיי העלייה והקליטה מעיבים על היכולת לחגוג בלב שלם את השיבה ארצה. הד לכך ניתן למצוא בשיר "העיניים שנעצמו" של קובי זאנה, שעלה כילד מאתיופיה לישראל:

זכרו! זכרו את העיניים שנעצמו במסע / זכרו כי נעצמו למען ירושלים הקדושה / זכור ישראל, זכור את העיניים שנעצמו במסע (שם).

לקריאה נוספת: הגר סלמון (עורכת), 'קהילות ישראל במזרח במאות התשע־עשרה והעשרים — אתיופיה', יד יצחק בן־צבי, ירושלים תשס"ח; מיכאל קורינאלדי, 'יהדות אתיופיה, זהות ומסורת', ראובן מס, ירושלים 1988.

The post ברית בראש ההר appeared first on סגולה.

מהם שורשי משפחתך?

נולדתי בקיבוץ תל יוסף. הוריי עלו מאוקראינה לישראל בנפרד בשנות העלייה השלישית. אבי עזב את הבית בגיל 16 לאחר גל פרעות ביהודים והצטרף לצבא האדום. בהמשך הוא הפך לציוני, היה בסיביר והגיע לארץ. משפחתה של אמי התגוררה בעיר סקווירה, לא רחוק מקייב. סבתי ניהלה בית מסחר לקמח ובמקביל ילדה 11 ילדים שמהם נותרו שבעה בחיים, ואילו סבי הסתופף אז בצלו של הרבי. לאחר הפרעות בסקווירה סבי וסבתי ברחו לרומניה עם שני ילדיהם הצעירים. אמי ואחת מאחיותיה עלו לארץ מעט קודם, בסביבות 1922.

בארץ הצטרף אבי לגדוד העבודה ועבד במחצבות. אמי החלה ללמוד בבית הספר לחקלאות של חנה מייזל בנהלל אך לא סיימה אותו כי הייתה צריכה לתמוך באחותה. הוריי נפגשו באחד החוגים של יוצאי רוסיה והחליטו להינשא ולהצטרף לקיבוץ תל יוסף שאז היה בתחילת דרכו. הסיפורים על גורל בני משפחתי שנותרו באוקראינה, ועל גורל היהודים בכלל, חרתו בתודעתי את ההכרה שליוותה אותי לאורך השנים – לא עוד.

עד מתי חיית בקיבוץ?

עזבתי את הקיבוץ בשני שלבים. תחילה בלב, כשהייתי בן 17 והחלטתי שלא אשאר בקיבוץ; ובהמשך בפועל, כעשור מאוחר יותר, כשהתחתנתי. הייתי מאוד עצמאי ולא הסכמתי שיכתיבו לי כיצד לנהוג. למרות שהייתי מדריך בחברת הילדים ובגדנ״ע וניגנתי בתזמורת, לא הרגשתי שאני עושה מה שאני רוצה, ולכן כשהייתי בכיתה י״ב החלטתי לגשת לבגרות אקסטרנית. גייסתי שבעה או שמונה מבני כיתתי, ובחצי השנה האחרונה של הלימודים לא התייצבנו לעבודה והתחלנו להתכונן לבגרות. כמובן שהדבר גרם למהומה בקיבוץ, אך היינו מספיק נחושים ובסופו של דבר הקיבוץ אפילו עזר לנו ודאג לנו למורים, וכך עברנו את הבחינות. תעודת הבגרות שלי מכיתה י״ב מסמלת עבורי עד היום את המפתח שלי ליציאה מעבדות הקיבוץ לחירות אישית ולעצמאות.

השלב הבא היה הגיוס לצבא?

כן. למגינת לבי התגלה אצלי בבדיקות הרפואיות שנערכו לקראת הגיוס רשרוש בלב ולא היה לי כושר קרבי. רציתי ללכת ללמוד בעתודה האקדמאית מתמטיקה ופיזיקה – שהיו האהבות הגדולות שלי – אבל החמצתי את מועד ההרשמה, ולכן התגייסתי לגדנ״ע ולא לנח״ל, כפי שעשו בעלי הפרופיל הקרבי. התגייסתי ב־1952 לגדנ״ע, שם עברתי קורס מדריכים ונשארתי להדריך את הקורסים הבאים.

באותם ימים החלה להתארגן יחידה 101 בפיקודו של אריאל שרון. היו שם הרבה מבני הכיתה שלי בקיבוץ, והם אמרו לי ״בוא, תעשה כמו כולם – לוקחים את הקיטבג ובאים״. אולם אני הגשתי בקשה מסודרת למעבר, ואחרי שבמשך חודשיים לא קיבלתי תשובה התברר לי שמפקד הבסיס לא העביר את הבקשה. כעסתי מאוד, וניצלתי את ההזדמנות כדי לחזור לעתודה האקדמאית. עברתי את המבדקים והתקבלתי. התחלתי ללמוד הנדסת אלקטרוניקה בטכניון, וגם במקרה זה ניהלתי מאבק מול הקיבוץ כדי שיאפשרו לי ללמוד. סיימתי את שנת הלימודים הראשונה ובמקביל עברתי קורס קצינים. בקיבוץ התנו את המשך הלימודים בכך שאלמד הנדסה חקלאית ואהיה מורה לחקלאות. סירבתי, והחלטתי לחזור לצבא להשלים את השירות הסדיר ורק אחר כך להמשיך במסלול הלימודים באופן עצמאי.

בינתיים שמעתי מהחברים ביחידה 101 שהם הצטרפו לצנחנים, ולכן כשהגעתי בחזרה לבקו״ם כקצין ביקשתי להיות בצנחנים. אריק שרון כבר שמע עליי, וכך התחלתי בקריירה של לוחם.

בזכות מה הוענק לך עיטור העוז?

זה היה בעקבות מבצע ׳חץ שחור׳ – פעולת תגמול גדולה שבה הותקף ב־1955 מחנה צבאי מצרי ברצועת עזה. פיקדתי על כוח של עשרה לוחמים, כולם חניכים בקורס מפקדי כיתות. המשימה שלנו הייתה לתקוף את מפקדת הכוחות המצריים באזור המחנה ולהרוס את המבנים שלה. כבר בתחילת הפעולה נתקלנו באש חזקה מאוד. היד שלי התרסקה, המ״פ חטף צרור בראש ונהרג לידי, ורבים נוספים נפצעו. שכבנו מול הגדר כשיורים עלינו ללא הפסקה. מאי שם הופיע סגן מפקד הגדוד אהרן דוידי ושאל אותי מה אני מתכוון לעשות. השבתי שאקח את החיילים הבריאים וניכנס למחנה. הוא אישר את הרעיון והלך. נשארו לי שלושה לוחמים בסך הכל. נכנסנו למחנה, עברנו מעמדה לעמדה ופשוט ירינו כל הזמן. החיילים שלי הגישו לי מחסניות ורימונים ואני יריתי. חייל נוסף נהרג לידי ונשארתי עם שני חיילים. לבסוף המחנה כולו היה בידינו. היו לנו שמונה פצועים ובקושי הצלחנו להוציא משם את כולם. לאחר שדאגתי שכל הפצועים יקבלו טיפול הלכתי בעצמי לרופא והוא שלח אותי לאשפוז בבית חולים. למחרת הגיעו בן גוריון, אריק שרון ואהרן דוידי לבקר את הפצועים. הם הופתעו לראות אותי. שאלו מתי נפצעתי, והשבתי כי מיד בהתחלה, עוד לפני שהמ״פ נהרג, אולם המשכתי לפקד על הכוח כי הייתה משימה לבצע. בעקבות זאת הם המליצו להעניק לי ציון לשבח, ולימים הוא הפך לעיטור העוז.

בעקבות מבצע ׳חץ שחור׳ החליט אריק שרון לקדם אותי ומינה אותי לקצין המודיעין שלו. במשך שנה ורבע למדתי ממנו אינסוף דברים על חכמת המלחמה.

כעבור שנה ורבע בישר לי שרון כי התמניתי להיות מ״פ בגדוד הנח״ל המוצנח בפיקודו של מוטה גור במקום מ״פ שנהרג. קיבלתי את הפיקוד על הפלוגה הזו זמן מועט לפני מבצע קדש, ולמעשה יצאתי למלחמה כמפקד של פלוגה שכמעט לא הכרתי. חודשים אחדים לאחר מבצע קדש השתחררתי מהשירות בצה״ל.

לאחר שעזבת את הצבא חזרת ללימודים?

כן. שבתי לקיבוץ והודעתי שאני מתכוון להמשיך בלימודים. חזרתי לטכניון לשנה שנייה, אך עברתי להנדסת מכונות. לא ביקשתי וגם לא קיבלתי תמיכה כלכלית מהקיבוץ. עבדתי לפרנסתי וקיבלתי הלוואה בזכות היותי נכה צה״ל.

בסוף השנה השלישית ללימודים התחתנתי עם נעמי, ולמרבה אכזבתם של החברים בקיבוץ שראו בי אחד מהבנים המבטיחים, עזבתי את הקיבוץ סופית. התחלנו את חיינו בחוסר כל. אני הייתי אז בשנה הרביעית של לימודיי בטכניון ואשתי למדה בירושלים. בסוף הלימודים התקבלתי לעבודה בירושלים והתגוררנו שם עד שנעמי סיימה את לימודיה. כשחזרנו לחיפה התחלתי ללמוד לתואר שני בחקר ביצועים בטכניון. כעבור שלוש שנים קיבלתי מממשלת ארצות הברית מלגה נדיבה מאוד ללימודים בסטנפורד, ונסענו לשם עם תינוקת בת שנה וחצי. פרק הזמן בסטנפורד היה מיוחד מאוד. למדתי המון וגם בילינו לא מעט, אבל לאחר שנה וחצי גמרתי את הלימודים והרגשתי שאני רוצה לחזור לארץ.

בארץ הייתי מנהל הייצור בחברת בת של אמקור בבית שמש. זו הייתה אז עיירת פיתוח ואני החלטתי שצריך לעשות משהו למען המדינה. במקביל הציעו לי לפקד על גדוד מילואים בחטיבת הצנחנים 55, ולאחר התלבטות קיבלתי את התפקיד. היה קשה מאוד גם להתמסר למפעל וגם לגדוד המילואים, ולכן בשלב כלשהו נעתרתי להצעה – שהגיעה עוד כשהייתי בארצות הברית – להצטרף לצוות החוקרים של המחלקה לפיתוח אמצעי לחימה במטכ״ל. עזבתי את העבודה במפעל, ומוניתי לראש ענף במחלקה לפיתוח אמצעי לחימה שבועות ספורים לפני שפרצה מלחמת ששת הימים. במקביל המשכתי לשמש מג״ד במילואים.

מה היה תפקיד הגדוד במלחמת ששת הימים?

זרקו אותנו לירושלים. היינו אמורים לצנוח באל עריש, אבל העניינים שם התנהלו במהירות ולכן העבירו את החטיבה שלנו, חטיבה 55 בפיקוד מוטה גור, לירושלים. הגדוד של יוסי יפה קיבל את המשימה לכבוש את בית הספר לשוטרים ואת גבעת התחמושת שהייתה אגוז קשה לפיצוח. הגזרה של הגדוד שלי הייתה משייח׳ ג׳ראח וואדי ג׳וז עד למוזאון רוקפלר, והגדוד השלישי תוכנן להתקדם בעקבות הפריצה של הגדוד שלנו לאורך הקו העירוני לכיוון מלון ריבולי. הכרתי את ירושלים טוב יותר מרוב אנשי החטיבה. במהלך השירות הסדיר ישבתי עם הפלוגה שלי בקו העירוני והכרתי את כל העמדות מהצד שלנו, ובתקופה שגרנו בירושלים כמשפחה צעירה טיילנו הרבה ברגל בעיר הקטנה. בנוסף, כקצין המודיעין בפיקודו של אריק שרון השתתפתי במבצעים מסוימים מעבר לגבול. חייליי טוענים כי מספר הנפגעים הקטן יחסית שספג הגדוד שלנו – 12 הרוגים מתוך 96 בחטיבה כולה – הוא בזכות ההיכרות המוקדמת שלי, ובהחלט הייתה לכך השפעה חיובית, בעיקר בגלל שביצענו את כל המהלכים בחיפזון.

האם הייתה תכנית להתקדם לעבר העיר העתיקה?

כשנגמר יום הלחימה הראשון בירושלים ישבנו עם מוטה ליד מוזאון רוקפלר והוא נתן פקודה להמשיך בכיבוש של רכס אוגוסטה ויקטוריה והר הזיתים. הרב גורן הגיע אלינו אז ואמר לי שאמו קבורה בבית העלמין בהר הזיתים. אמרתי לו שברגע שנכבוש את הר הזיתים אקח אותו ונחפש יחד את הקבר שלה. גם הוא וגם מוטה לא דיברו על העיר העתיקה. לא הזכירו את זה. מי שכן הזכיר את זה היה בחור מפלוגה א׳ שלי, יורם זמוש. הוא ביקש ממני כי אם מתישהו תהיה פקודה להיכנס לעיר העתיקה אאפשר לו להיכנס ראשון עם הפלוגה שלו. העברתי את דבריו למוטה בסוף אותה ישיבה והוא הסכים, אך לא הבין באמת מה הוא אומר. כשעלינו למחרת לאוגוסטה ויקטוריה ולהר הזיתים השארתי את פלוגה א׳ של זמוש כעתודה, קרוב יותר לשער האריות, וכשניתנה בקשר הפקודה ״כל הגדודים להיכנס לשער האריות״ אמרתי ליורם: ״יורם סע, כנס״. ברגע הראשון הוא עוד היסס, ולבסוף נכנס. אז נודע לי שאחת המשפחות בבית הכרם, שם חנינו לפני שיצאנו לקרב, נתנה ליורם דגל כחול לבן, וזה הדגל שנתלה על הסככה מעל הכותל המערבי.

מיד אחרי פלוגה א׳ נכנסתי אני עם שתי פלוגות נוספות. את הסגן שלי שלחתי לשער האשפות עם פלוגה נוספת, וביקשתי ממוטה למצוא את הכותל המערבי כי לא ידענו איך יורדים אליו. לבסוף מצאנו את המדרגות וירדנו. היינו הראשונים ליד הכותל, ואחד החיילים צילם את הדגל שנתלה על ידי זמוש מיד כשהגענו.

קצת אחרינו הגיע הרב גורן. שלחתי מישהו מפלוגה ב׳ שיעזור לו להגיע לכותל. כשהגיע הוא התחיל לקרוא תהלים וניסה לתקוע בשופר, אך השפתיים שלו רטטו מהתרגשות. הצעתי לו שאני – שהייתי נגן חצוצרה – אתקע, וכך אכן היה, כפי שגם הונצח בתמונה. זו הייתה התקיעה הראשונה ליד הכותל. אחר כך העניק לי הרב ספר תהלים עם הקדשה בכתב ידו, והוא שמור עמי עד היום. בהקדשה נכתב: ״שי למשחרר הר הבית והכותל המערבי סגן אלוף עוזי עילם. ניתן על יד הכותל המערבי ביום השחרור, כ״ח באייר תשכ״ז. שלמה גורן״.

הרגשת שהייתם חלק מרגע גדול? הייתה התרוממות רוח?

באותם רגעים זו הייתה מבחינתי רק הפסקה קצרה וחלק מהתנהלות הקרב. לא הרשיתי לעצמי לחרוג מתפקידי כמג״ד ודי מהר יצאתי משם עם כל הגדוד. בהמשך עוד היה לנו מגע נוסף עם כוח ירדני – שמונה לגיונרים שלחמו כמו אריות, הרגו אחד מחייליי ופצעו נוספים, כולל אותי. בלילה נשארנו בעיר העתיקה ולמחרת העברנו את האחריות עליה לחטיבה 16. מוטה אמר לנו שהחטיבה לא תילחם יותר, אז לקחתי את הגדוד ועליתי לרמת הגולן. ביום שישי אחר הצהרים, כשחטיבת גולני נאבקה בקרב הידוע בתל פאחר, באתי למוצב של אלוף פיקוד הצפון ואמרתי שאני עם גדוד ומבקש תפקיד. למחרת בבוקר הוטסנו במסוקים וקיבלנו משימה לנחות מעבר לקווי הסורים ולתפוס את הנקודה שנקראת תל פארס. זה היה סופה של המלחמה מבחינתנו, ואז התפניתי לטקסים.

ביום ראשון ארגן מוטה גור מסדר גדול של כל החטיבה על רחבת הר הבית. לי זה לא הספיק. לקחתי את הגדוד, הושבתי את החיילים על המדרגות בין מסגד עומר לבין אל אקצא ואמרתי להם שהשתתפנו במשהו שאנחנו אולי לא מצליחים להבין, אבל יבוא יום ונדע במה לקחנו חלק. בסוף הדברים הצדעתי לגדוד וכל החיילים קמו על הרגליים והצדיעו. ככה עמדנו דקה. כשסיימנו את הטקס הזה עברנו למקום שבו התחילה המלחמה שלנו – בפאתי שכונת ואדי ג׳וז – ושם אספנו אבנים והקמנו אנדרטה לזכר הנופלים. סיתתי באבן את הכיתוב: ״כאן נפלו לוחמי גדוד 71 במערכה״. אחר כך עיריית ירושלים הקימה במקום אנדרטה קבועה. במהלך השנים הוספנו לאנדרטה את שמות לוחמי הגדוד שנהרגו מאז.

מדי שנה מתכנסים חיילי הגדוד ביום ירושלים וזוכרים לא רק את 12 הלוחמים שנפלו במלחמת ששת הימים, אלא את כל העשרות שנפלו בפעולות תגמול ובמלחמות אחרות. זה המקום שמאחד את כולנו עד היום. כמפקד הראשון של הגדוד אני מדבר בטקס הזה כל שנה, ותמיד מדבר גם המג״ד הנוכחי, כך שהמורשת והרוח עוברות מדור לדור.

ממרחק השנים אני חושב שגם היום יש מה ללמוד ממלחמת ששת הימים. אחת הבעיות שאני מזהה היא שאנחנו עדיין מתבשמים מהניצחון ומהעובדה שארץ ישראל כולה בשליטתנו. אני חושב שיש בכך התרחקות מצניעות והתרחקות מהסתכלות נכוחה על המציאות.

לאחר מלחמת ששת הימים חזרתי לתפקידי במחלקה לפיתוח אמצעי לחימה, וממנה הקמנו לימים את היחידה למחקר ופיתוח של המטה הכללי (מו״פ).

כשבוע לפני מלחמת יום הכיפורים, בהיותי בן 38, התמניתי לעמוד בראש מו״פ והועליתי לדרגת תת אלוף. הספקתי לכהן בתפקיד ימים ספורים בלבד לפני שפרצה המלחמה שלאחריה החיים של כולנו נראו אחרת.

 ,

אחרי ששת הימים

כיצד אתה רואה את המעבר מימי ששת הימים לימי יום הכיפורים?

אי אפשר לנתק את מלחמת יום הכיפורים ממלחמת ששת הימים. ששת הימים, למרות שהייתה ברוב המקרים מאולתרת וחפוזה, הסתיימה בניצחון מדהים, ולא הפקנו ממנה את הלקחים הנדרשים. אין מלחמה שהכל מתנהל בה כמו שצריך. יותר מזה, תחושות ההתנשאות והגאווה וההרגשה שאנחנו ואין בלתנו היו חזקות מדי. אני כן ביצעתי בדיקה וערכתי הפקת לקחים עם הגדוד שלי, וכתוצאה מכך שני מפקדי פלוגות שלי וסגן מפקד פלוגה לא נשארו בגדוד. והגדוד הזה, שבמלחמת יום הכיפורים כבר לא פיקדתי עליו, נבחר להיות הראשון שיצלח את תעלת סואץ ויהיה ראש הגשר. אני יודע שלפחות בחלק מהמקרים ההתנהלות הנכונה של הגדוד במלחמת יום הכיפורים נבעה מהעובדה שאנחנו כן הפקנו לקחים. אבל באופן כללי לא הפיקו בצה״ל לקחים ממלחמת ששת הימים וגם לא ממלחמת ההתשה. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים חשבנו שאנחנו יודעים הכל ולכן לקח זמן עד שהתאוששנו והתחלנו להשיב מלחמה. את כמות האבדות אנחנו יודעים.

ההפתעה שנגרמה בעצם פרוץ המלחמה והקרבות הקשים שהיו בתחילתה – שיצאנו מהם רק בזכות חירוף הנפש של הלוחמים – הובילו לתחושה שונה מאוד מזו שהייתה לאחר מלחמת ששת הימים. אני יכול לתת דוגמה מההוויה של המחקר והפיתוח. במהלך מלחמת יום הכיפורים הייתה לי ביקורת על דברים אחדים שלא פיתחנו כהלכה וכתבתי מסמך לקחים. הראיתי את המסמך לסגן שר הביטחון דאז צבי צור, והוא אמר לי שאנחנו לא יכולים להפיץ אותו כי האמת קשה מדי. לא ויתרתי והפצתי את המסמך, ועם הלקחים הללו של המו״פ צעדנו קדימה והגענו למקומות טובים הרבה יותר.

מה חשיבותם של המחקר והפיתוח בצבא?

החשיבות המרכזית נובעת מעובדה שאסור לשכוח: המלחמה שהייתה זו לעולם לא המלחמה שתהיה. צריך תמיד לחשוב על מה שעלול להתפתח בעתיד ולהיערך לכך. כאן חשיבותה ומקומה של קהיליית המחקר, הפיתוח והטכנולוגיה. אנשי המחקר והפיתוח יודעים להסתכל קדימה יותר מרבים אחרים. אפילו אלופי פיקוד עסוקים בעיקר בגזרה שלפניהם ובאתגרי ההווה, והחשיבות של אנשי המו״פ שמסתכלים קדימה ומתכוננים לעתיד הלא צפוי היא קריטית.

למרות החשיבות שראיתי בתפקידי ביחידה למחקר ופיתוח עזבתי די מהר את תפקידי שם, כיוון שיצחק רבין הציע לי להיות מנכ״ל הוועדה לאנרגיה אטומית. ביקשתי שנת שבתון כדי למלא את המצברים ולחזור ללימודי הפיזיקה, וכך היה. לאחר שנה נכנסתי לתפקיד ועבדתי עם ארבעה ראשי ממשלה. תחילה עם רבין, ובהמשך עם מנחם בגין – שלא הדיח אותי למרות שהייתי כביכול מינוי של מפלגת העבודה – יצחק שמיר ושמעון פרס. לאחר עשר שנים החלטתי שכדאי לרענן את המערכת ורציתי לפרוש, אולם רבין, שהיה אז ראש הממשלה ושר הביטחון, ביקש שאמשיך לעבוד אתו. לכן חזרתי ליחידה לפיתוח אמצעי לחימה – שכונתה אז המנהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית (מפא״ת) – ושם פיתחנו בין השאר טילים, לוויינים ומטוסים ללא טייס והרגשתי שיש לי מה לתרום. בתפקיד זה כיהנתי 12 שנה. למעשה רציתי לפרוש עוד קודם ותכננתי להודיע על כך לרבין. נקבעה לנו פגישה ביום ראשון י״ב במרחשון תשנ״ו, אך במוצאי שבת הוא נרצח. החלטתי להישאר בתפקידי בשלב זה, ורק לאחר שנתיים וחצי פרשתי.

תפקידי האחרון בשירות הציבורי היה ראש משלחת של משרד הביטחון בצרפת, וזו הייתה תקופה מרתקת שבמהלכה נוצר שינוי של ממש ביחסים בין ישראל לצרפת. כשסיימתי שם הייתי כבר מעבר לגיל הפרישה והשתחררתי. יצאתי לחיים האזרחיים כפנסיונר בלי שום כוונה להישאר ללא פעילות. הפתיעו אותי לטובה כשהחליטו להעניק לי את פרס ביטחון ישראל למפעל חיים.

באילו דרכים אתה ממשיך היום להיות חלק מהעשייה הציבורית?

כיום אני חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי, שותף בוועדה המייעצת למחקר ופיתוח ביטחוני ובוועדה המייעצת העליונה לשר הביטחון ולרמטכ״ל, ואני גם מרצה ומחנך. אני מלווה פעמים אחדות בשנה את הקורסים הטכנולוגיים של מפא״ת – תלפיות ופסגות. באמצעות כל אלה אני ממשיך להיות מחובר לדברים האמיתיים, לדברים שאני מרגיש שצריך לעשות במדינה הזו, והייתי שמח לראות הרבה יותר אנשים מנצלים כך את חייהם.

במקביל לכך אני מטפח את אהבתי הנושנה לנגינה, ומנגן בחצוצרה בתזמורת כלי הנשיפה של בוגרי הקונסרבטוריון בקרית אונו ובתזמורת הסימפונית ׳אמריטוס׳ בניצוחו של מאסטרו לאונטי וולף. סיימתי לאחרונה שתי קדנציות כחבר בהנהלת האופרה הישראלית, הייתי יו״ר הוועד המנהל של הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה ע״ש לין ותד אריסון בתל אביב ואני חבר בו כבר 25 שנה. המוזיקה מהווה בשבילי ערך מוסף והיא כוח שמניע אותי. הכל מתחבר.

יצירה תרבותית שהותירה בך חותם?

אבי היה אוטודידקט ולמד לקרוא עברית בעצמו. הוא התנדב להיות הספרן של הקיבוץ, וכל ספר חדש שהתאים לי הייתי הראשון לקרוא. זה היה חלק נכבד מהתשתית שסייעה לי לימים בתחומים רבים. הדחיפה לקריאת ספרים שנתן לי אבי בילדותי השפיעה עליי מאוד.

איזו דמות עבר היית רוצה לפגוש לשיחה על כוס קפה?

קשת המפגשים שלי בארץ ובחו״ל היא רחבה מאוד, והקשרים שעליהם אני עדיין שומר עם אנשים שליוו אותי במהלך השנים הם אמיצים. אדם שנפגשתי אתו פעמים אחדות בעבר והייתי שמח להמשיך לשוחח אתו לו היה חי הוא הפיזיקאי האמריקני ממוצא הונגרי, חתן פרס נובל היהודי אדוארד טלר, אבי פצצת המימן. פגשתי אותו כשביקר בישראל בתקופה שהייתי חבר בוועדה לאנרגיה אטומית והוא יעץ לי לצפות בניסוי במכשיר לייזר שנערך בארצות הברית. נסעתי לשם בחשאי ובעקבות מה שלמדתי שם התחלתי בפיתוח מכשיר לייזר נגד טילים, פיתוח שעדיין לא הושלם. המשכתי להיות בקשר עם טלר ונפגשנו שוב בוושינגטון. עם ישראל חייב לו הרבה על תרומתו לפיתוח של אמצעי טכנולוגיה מתקדמים.

תקופה היסטורית שהיית רוצה לחיות בה?

הייתי רוצה לחזור לתקופה שלפני מלחמת ששת הימים, שהייתה בה תחושת אחדות ושותפות גורל.

איזה לקח היסטורי אסור לנו לשכוח?

במלחמת ששת הימים נוכחנו לדעת כי היכולת לאלתר היא מרכיב מרכזי באופי הישראלי. היכולת להגיב לדברים לא שגרתיים ולא ידועים באופן יצירתי. כיוון ששדה הקרב כיום משתנה והאתגרים רבים ומסעירים את הדמיון, היכולת הזו תהיה כנראה לחם חוקנו משך הרבה מאוד שנים. היכולת להסתכל מעבר למה שנמצא ממש בהישג יד היא נכס חשוב, ואני מעז לומר כי זו תכונה המוטבעת בגזע היהודי ואי אפשר לשנות אותה. צריך להכיר בחשיבות של היצירתיות, לטפח אותה ולהשתמש בה בעת הצורך.

לו הייתה לך אפשרות להגיע לצומת דרכים היסטורי ולשנות את מהלך האירועים – לאן היית בוחר להגיע?

הייתי מחזיר את רבין לחיים. רבין היה בן אדם, לא פוליטיקאי. הוא היה איש מופנם ואמיתי. הוא לא ידע לשקר, לא יכול היה לשקר. איש כזה חסר לי, חסר לנו.

האם אתה אופטימי באשר לעתיד מדינת ישראל ולעתיד החברה הישראלית?

אני אופטימי, אך גם זהיר. דור הפלמ״ח כבר הולך ונעלם, הדור שלי, שלא כל כך רחוק מדור הפלמ״ח, גם הוא הולך ונעלם. אני חושב שראוי להסתכל על אלה שהיו מעורבים בהקמת המדינה ובביסוסה וללמוד מהם לעתיד. בנוסף, אתגר גדול שיש להתמודד אתו הוא פיתוח התקשורת הבינאישית, שהיא חשובה וקריטית בעידן הרשתות החברתיות שבו ההידברות בין אנשים מצטמצמת. התופעה הזו מאיימת על העומק ועל המהות, והייתי ממריץ את כולנו לחשוב כיצד ניתן לשמר יכולות חשיבתיות ותפיסת עומק של דברים ולהימנע מלהיות שטוחים מדי.

אני אופטימי, מפני שאת נצח ישראל אי אפשר לבטל. לכאורה הייתה צריכה להיות לי הרגשה שעשיתי הרבה בחיים, ומה כבר אני צריך עוד לעשות, אבל אני לא מרגיש ככה. אני מרגיש שעוד נותר מה לעשות ולכן איני מסתפק במה שהיה. כל זמן שאוכל אחפש מה עוד צריך לעשות ואיך אני יכול להשתלב בעשייה. אני לא חושש מהמצב האישי שלי בעתיד. כל זמן שאני יכול אתרום ככל יכולתי, ו־83 זה בכלל לא גיל.,

תעודת זהות

תת אלוף (במיל׳) עוזי עילם

// נולד ב־1934 בקיבוץ תל יוסף

// ב־1952 התגייס לצבא במסגרת הגדנ״ע

// ב־1954 התנדב לצנחנים והיה ממקימי סיירת 101

// במלחמת ששת הימים היה מג״ד גדוד 71 בחטיבה 55 של הצנחנים

// ב־1972 היה ממקימי היחידה למחקר ופיתוח בצה״ל וחבר במטכ״ל

// ב־1976 מונה כמנכ״ל הוועדה לאנרגיה אטומית

// ב־1986 מונה לראש מפא״ת – המנהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית

// בעל תואר ראשון בהנדסת מכונות ובמנהל עסקים ותואר שני בחקר ביצועים

// חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי, חבר בעמותה הישראלית להגנה מפני טילים וחבר במועצה הלאומית למחקר ופיתוח אזרחי

// מחברם של ספרי המחקר ׳קשת עילם׳ ו׳עדות מן הבור׳, ושל ספרי הפרוזה ׳משולש קליפורניה׳, ׳מלכודת בפריז׳ ו׳סייבר בסינגפור׳

// קיבל אותות ופרסים רבים, ובהם עיטור העוז ופרס ביטחון ישראל למפעל חיים

// נשוי לנעמי, אב לשלושה וסב לשישה

בשתי מילים

ירושלים :: העיר העתיקה

מלחמת ששת הימים :: גאווה ומפח נפש

משפחה :: סוד החיים

קיבוץ  :: לא מתאים לי

הר הבית :: תערובת של מיתוסים

אריאל שרון :: גדול הטקטיקנים

מוזיקה :: שמים כחולים

תל אביב :: קלחת מלהיבה

מדינת ישראל :: מולדת

The post מג״ד בשער האריות appeared first on סגולה.