איך התחילו לפרוח הרעיונות שעמדו ביסודה של ספרות הזוהר? הספר בוחן את השאלה מה הייתה ראשית הקבלה, ומגיע למסקנה כי יש להציג את השאלה באופן שונה

ראשית הקבלה
חשיבה מחודשת

---

צחי וייס
מוסד ביאליק, תשפ"ה, 304 עמ'

 

אנחנו עוסקים בעבר כדי לספר את הסיפור שלנו, להסביר את מורשתנו. אנחנו מביטים לאחור ובוחנים כיצד נוצרה המציאות המוכרת לנו. כיוון הסיפור הוא מהעבר אל ההווה, אך המניע לסיפור הוא ההווה. אלא שהמציאות האנושית פועלת הפוך – אנשים שחיו בעבר, במה שהוא עבורנו היסטוריה, לא הכירו את סוף הסיפור ההיסטורי. היסטוריונים שואפים להבין את הסיפור של אנשי העבר, שהתחיל לפני זמנם והמשיך בתקופתם, ולא בעתיד שלהם שהוא ההווה שלנו. יצירה של תמונת עבר מתוך הטמעה לא מודעת של מושגי ההווה מכונה בפי היסטוריונים אנכרוניזם.

יש אפוא ניגוד מובנה בין אנשי מורשת המבקשים לדובב את העבר כדי לגלות את סיפור ההווה לבין היסטוריונים השואפים להכיר את העבר כפי שהיה. אלא שהניגוד אינו מוחלט, שכן אנשי מורשת אינם מתעלמים מהעבר, והיסטוריונים חיים בהווה וגם הם משמשים במידה כלשהי כאנשי מורשת.

לא לחינם הפכה הקבלה מוקד להתנגשות בין שתי הגישות. ספרות הזוהר שהתגלתה בסוף המאה ה-13 הציגה את עצמה כספרות עתיקה. הדרשות העשירות והמורכבות יוחסו לתנאים שחיו למעלה מאלף שנה קודם לכן. הן השתמשו בתפיסה לא מוכרת, סודית כביכול, של האלוהות המורכבת מעשר ספירות המבטאות גילויים שונים שלה. 

הדרשות לוו בסיפורים שגיבוריהם היו הדרשנים, ובמרכזם התנא רבי שמעון בר יוחאי. מאוחר יותר הוא אף נתפס כמחבר ספר הזוהר, ולא רק כגיבורו. כבר במאה ה-13 היו אנשים שתהו על ייחוס ספר הזוהר לעבר, והתגלו עדויות כי רבי משה די לאון שהפיץ את הדרשות הוא שכתב אותן בעצמו. עצם המונח קבלה מניח כי יש יחס כלשהו בין העבר להווה. הוא מניח כי היצירה לא סתם התגלגלה אלינו מהעבר, ומדמה אותה לדבר שמישהו מסר במכוון והעביר אל ההווה.

ייתכן שהמתח המובנה הזה הפך את ההיסטוריונים העוסקים בקבלה לרגישים במיוחד לאנכרוניזם. בעשורים האחרונים חוקרים העוסקים בתולדות הנוסח של הזוהר הפנו את תשומת הלב לכך שבמשך מאות שנים הועתקו כתבי יד שהכילו דרשות זוהריות, אך רק לאחר המצאת הדפוס הם נערכו בדרכים שונות לכדי ספרים מסודרים. לכן נהוג כיום לומר שספרות הזוהר אמנם הופיעה בסוף המאה ה-13, אך ספר הזוהר עצמו הופיע רק במחצית השנייה של המאה ה-16. ספרו של צחי וייס ממשיך את המגמה של מלחמה באנכרוניזם, אך עוסק בשאלה אחרת שהטרידה חוקרי קבלה.

 

מורשת אקדמית

חקר הקבלה – שהתעורר במאה העשרים בעיקר בזכות פועלו החלוצי של גרשם שלום – אמנם הכריע בשאלה מהו מקורו הקדום של הזוהר, והוא מייחס את הופעתו לרבי משה די לאון ולאנשים נוספים בספרד בסוף המאה ה-13, אך עורר את השאלה באשר לראשית צמיחתם של הרעיונות המפותחים בזוהר במאה השנים שקדמו להופעתו. וייס טוען כי התשובות שניתנו לשאלה זו שגויות, משום שעצם השימוש במושג קבלה הוא מוטעה.