בשנת 2015 יציין העולם מאה שנה להולדת תורת היחסות הכללית ומאה ועשר שנה להולדת תורת היחסות הפרטית. אז גם ימלאו שישים שנה לפטירתו של אביהן מולידן אלברט איינשטיין. זו הזדמנות מצוינת לדבר על מי שנחשב לאייקון החשוב ביותר של האינטליגנציה והמדע ואחראי יותר מכל אדם אחר גם להתפתחות הפיזיקה במאה העשרים וגם לדימוי הפרופסור המפוזר

אלברט איינשטיין היה נון קונפורמיסט, מרדן, הומניסט ומשעשע. הוא לא השתבח בעצמו ולא החמיא לעצמו מעולם, גם בשעה שהעיתונות פיזרה עליו סיפורי בדים ופלאות. הוא נותר תמיד פרוע ומרושל ואמר בענווה:

אני מדבר אל כולם באותה דרך, בין אם מדובר באיש הזבל או בנשיא האוניברסיטה (Fred Jerome and Rodger Taylor, Einstein on Race and Racism, p. 39).

 

התפתחות איטית

אלברט איינשטיין נולד ב־14 במרץ 1879 בעיר אולם שבמדינת וירטמברג (כיום בגרמניה). אביו הרמן היה סוחר ואמו פאולינה הייתה בקיאה במוזיקה וניגנה בפסנתר. האם השתוקקה שאלברט ילמד לנגן בכינור, על אף שבגיל צעיר לא הראה התלהבות כאשר למד נגינה. ב־1880, לאחר שהעסק שלו באולם קרס, עבר הרמן איינשטיין עם משפחתו למינכן, ושם ניסה שוב את מזלו בעסקים והקים עם אחיו יעקב בית חרושת לציוד חשמלי. אחותו היחידה של אלברט מריה — שכונתה מאיה — נולדה במינכן ב־1881.

כילד התפתח אלברט לאט והיו לו קשיי שפה. הסובבים אותו חששו שלא ילמד לדבר, והוא אכן החל לדבר כנראה רק בגיל שלוש. הוריו המודאגים התייעצו עם הרופא, אבל התברר כי התפתחותו המאוחרת של איינשטיין הייתה תקינה לגמרי, וכמובן אף מעבר לכך.

בהיותו בן חמש הגיעה לביתו מורה פרטית. אלברט היה מועד להתקפי זעם וברגעים כאלה פניו הפכו צהובות לחלוטין, קצה אפו הלבין כשלג והוא איבד שליטה על עצמו. פעם אף השליך כיסא לעבר המורה והיא נבהלה כל כך עד שנסה על נפשה ולא חזרה יותר.

כיוון שבית הספר היהודי היה רחוק ממקום מגוריהם ושכר הלימוד בו היה גבוה, שלחו הרמן ופאולינה את אלברט ב־1885, כשהיה בן שבע, לבית ספר יסודי קתולי. ב־1889, בהיותו בן תשע וחצי, החל אלברט ללמוד בגימנסיית לואיפולד. בית הספר היה בעל נטייה למקצועות הומניים ואלברט המרדן לא יכול היה לסבול עיסוק בנושאים שאינם מעניינים אותו, ובייחוד בנושאים הומניים. הוא התמרד נגד כל סמכות, והמורים בגימנסיה הגיבו להתנהגותו בתקיפות, ולעתים אף בגסות. מורה אחד הרחיק לכת באומרו שעצם נוכחותו של אלברט בכיתה גורעת מהכבוד שמורה זקוק לו, והמורה ללטינית הכריז כי לעולם לא יצא מאיינשטיין כלום.

מקס תלמוד, סטודנט יהודי לרפואה, הוא שעורר בילד עניין. תלמוד, שהתעניין בתחומים רבים והיה מבוגר מאלברט ב־11 שנה, היה אורח קבוע בבית המשפחה ונתן לאיינשטיין הצעיר ספרים פופולריים שעסקו במדע, בטכנולוגיה, במתמטיקה ובפילוסופיה.

גם במינכן נכשל העסק של הרמן איינשטיין והמשפחה עברה לאיטליה, שם פתחו האב ואחיו יעקב חברה חדשה. אלברט נשאר לבד במינכן כדי להשלים את לימודיו בגימנסיה, אך בייאושו ובשעמומו מבית הספר ברח אל הוריו באיטליה מבלי שסיים את הלימודים.

בסתיו 1895 ניגש איינשטיין לבחינות הכניסה לפוליטכניון בציריך. בעוד שביצועיו במתמטיקה ובפיזיקה היו טובים, הוא נכשל בבחינה בשפות מודרניות זרות. הפרופסור לפיזיקה היינריך פרידריך ובר הבחין בכישרונו והציע לו לשמוע את הרצאותיו, אך מנהל הפוליטכניון אלבין הרצוג הפנה את איינשטיין לבית הספר הקנטוני באראו כדי שיסיים קודם את מבחני הבגרות. האווירה הליברלית והדמוקרטית בשוויץ, בניגוד למשמעת הקפדנית בבתי הספר הגרמניים, הייתה גורם מכריע בבחירתו של איינשטיין בשוויץ כארצו.

 

סטודנט בעייתי

לאחר שסיים את לימודיו באראו עבר איינשטיין את הבחינות לפוליטכניון בהצלחה וב־1896 נסע לציריך והחל ללמוד במכון לפיזיקה במחלקה להכשרת מורים למתמטיקה ולפיזיקה בפוליטכניון. בין מוריו היו הפרופסורים אדולף הורביץ והרמן מינקובסקי, והאחרון טען כי איינשטיין הוא כמו “כלב עצלן שאינו טורח על המתמטיקה כלל“ (Carl Seelig, Albert Einstein: A documentary biography, p. 28). פרופ‘ ובר אמנם התפעל מהאינטליגנציה שלו אך לא מחריצותו ואמר לו: “יש לך פגם אחד: איש לא יכול לומר לך דבר“ (Banesh Hoffmann and Helen Dukas, Albert Einstein Creator & Rebel, p. 32).

איינשטיין בעל המחשבה החופשית לא העריך את ובר שהיה בדיוק ההפך ממנו: מקובע, שמרן בדעותיו, הולך בתלם ומסור למערכת ולמוסדותיה. הוא חש כי בידיים של ובר המדע האהוב עליו, בבת נפשו, מאבד מקסמו ומשאר הרוח שלו. איינשטיין, שהיה ישיר, חסר טקט והתנגד לכל סמכות, גרם לפרופסורים בפוליטכניון להתרחק ממנו. ובר, שחמש שנים קודם לכן התפעל מהנער והציע לו ללמוד אצלו על אף שלא עבר את כל הבחינות, סלד ממנו במיוחד.

איינשטיין לא הסתדר גם עם פרופ‘ ז‘אן פרנה, שוויצרי צרפתי שלימד פיזיקה ניסויית ואיינשטיין השתתף בקורסי המעבדה שלו. ביוני 1899, בעודו עובד במעבדה של פרנה, נפצעה קשה ידו הימנית של איינשטיין בהתפוצצות. הוא כמעט לא הופיע לשיעורי המעבדה בפיזיקה, דבר שהעלה עוד יותר את חמתו של הפרופסור, ועל כן הוא העניק לו את הציון הנמוך ביותר האפשרי. יום אחד סיפק פרופ‘ פרנה לאיינשטיין חומר למחשבה באומרו לתלמידו הסורר: “אין חוסר להט או רצון טוב בעבודתך, אלא חוסר יכולת“. הוא הוסיף ואמר כי אין לו מושג עד כמה קשה מסלול לימודי הפיזיקה ושאל אותו מדוע שלא ילמד במקום זה רפואה, משפטים או פילולוגיה. איינשטיין השיב: “בגלל שאני מרגיש שיש לי כישרון, אדוני הפרופסור, מדוע שאני לפחות לא אתנסה בפיזיקה?“ ופרופ‘ פרנה סיים את השיחה באומרו:

אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, בחור צעיר, רק רציתי להזהיר אותך לטובתך האישית“  (Carl Seelig, Albert Einstein: A documentary biography, pp.40־41).

בכיתתו של איינשטיין בפוליטכניון למד גם חברו מרסל גרוסמן. האישה היחידה בכיתה הייתה הסרבית מילבה מאריץ‘, חברתו ומאוחר יותר אשתו של איינשטיין. גרוסמן חלק עם איינשטיין את מחברת ההרצאות שלו, ואיינשטיין, שהרבה להיעדר מההרצאות, סיפר מאוחר יותר:

לא רק שגרוסמן ביקר במקומנו בכל הקורסים הראויים, הוא גם כתב אותם בצורה כה מסודרת עד שנדמה כאילו הדפיס את מחברותיו. כאשר התכוננתי למבחן הוא השאיל לי את המחברות ופירושו היה עבורי הצלה. אני מעדיף לא לחשוב ולא לכתוב מה היה קורה לי בלעדיהן (Albert Einstein, “Autobiographische Skizze” in Seelig Carl (1956b), Helle Zeit — Dunkle Zeit. In memoriam Albert Einstein, p. 11).

ביולי 1900 העניק הפוליטכניון בציריך לאיינשטיין דיפלומה ותעודת הוראה במתמטיקה ובפיזיקה. בשל העוינות של ובר כלפיו ובשל השתמטותו מהשיעורים לא הצליח איינשטיין לקבל משרת עוזר הוראה בפוליטכניון. התמיכה הכספית שקיבל מדודתו שגרה בגנואה הסתיימה עם תום לימודיו והוא נזקק לעבודה בדחיפות.

 

פטנטים ותגליות

איינשטיין שלח בקשות עבודה למקומות שונים באירופה ונדחה על ידי כולם. בעיית התעסוקה שלו הטרידה אותו עוד יותר בגלל שבדיוק אז הגיש בקשה לאזרחות שוויצרית ולשם כך התבקש להוכיח שיש לו תעסוקה. במוחו של איינשטיין התרוצצו רעיונות על האלקטרודינמיקה של גופים בתנועה — שכונתה אחר כך ‘תורת היחסות‘ — ועל מהות האור, אולם בתחום התעסוקתי הוא לא נחל הצלחה, עבר מעבודה לעבודה וחי מהיד אל הפה. איינשטיין חשד כי מאחורי כל התשובות השליליות שקיבל מהמוסדות האקדמיים שאליהם שאף להתקבל ניצב פרופ’ ובר. ב־1901 כתב לחברו מרסל גרוסמן:

הייתי יכול למצוא משהו לפני הרבה זמן אלמלא הבוגדנות של ובר. מכל מקום, איני משאיר אפילו אבן אחת הפוכה ואיני מוותר על חוש ההומור שלי. א־לוהים יצר את החמור ונתן לו עור עבה (John Stachel and others (eds.), The Collected Papers of Albert Einstein Vol. 1: 1879־1902, Doc. 100).

בנובמבר 1901 הגיש איינשטיין עבודה לשם קבלת תואר דוקטור לפרופ’ אלפרד קליינר מאוניברסיטת ציריך, ובפברואר 1902 העבודה נדחתה בשל הביקורות החריפות והבלתי הולמות שכתב בה איינשטיין על תורת הגזים של לודוויג בולצמן.

ב־1901 קיבל איינשטיין אזרחות שוויצרית והחזיק בה עד סוף ימיו. הדבר הקל עליו במציאת עבודה וב־1901־1902 עבד כמורה זמני בוינטרטור ובשפהאוזן.

לאחר שמרסל גרוסמן ואביו התערבו למען איינשטיין אצל חברו של האב פרידריך הלר, מנהל משרד הפטנטים השוויצרי, קיבל איינשטיין עבודה במשרד הפטנטים בברן והחל לעבוד שם בקיץ 1902 כמומחה טכני זמני בדרגה שלוש עם משכורת צנועה של 3,500 פרנקים שוויצריים לשנה.

עם הגיעו לברן, בעודו מחכה למשרה במשרד הפטנטים, נאלץ איינשטיין למצוא מקור הכנסה זמני. הוא פרסם מודעה בעיתון מקומי ובה הציע את שירותיו כמורה פרטי למתמטיקה ולפיזיקה ואף הציע שיעור ניסיון חינם. בין הראשונים לענות למודעה היה מוריס סולובין שעבר מרומניה לברן כדי ללמוד פיזיקה ופילוסופיה באוניברסיטה. כשגילה כי ההרצאות רדודות למדי, בפרט אלה בפיזיקה, חיפש סולובין שיעורים פרטיים. הוא הלך לכתובת שצוינה במודעה של איינשטיין בתקווה שהלה יוכל להכניסו למסתרי הפיזיקה התאורטית. כשצלצל בפעמון הדלת בקומה הראשונה שמע סולובין צלצול רועם ואיינשטיין הופיע. מהר מאוד הסתיימו השיעורים הסדירים בתשלום והשניים החלו להיפגש לדיונים שוטפים בפילוסופיה. עד מהרה הצטרף אליהם קונרד הבישט, דוקטורנט למתמטיקה שאיינשטיין פגש במהלך שהותו הקצרה בשפהאוזן ב־1901. שלושת החברים ייסדו קבוצת דיון בלתי פורמלית והעניקו לה את השם הגרנדיוזי ‘האקדמיה אולימפיה‘. בתכתובת ביניהם הייתה נימה של ניבול פה, אך למעט השתעשעות כללית הייתה לאקדמיה אולימפיה תכנית קריאה פילוסופית רצינית. בשנים 1902־1904 נפגשו השלושה באופן סדיר כל פעם בדירתו של אחד מהם. לדיון קדמה ארוחה דלה שכללה בדרך כלל נקניקייה, גבינה, פרי ותה.

בינואר 1903 התחתנו אלברט איינשטיין ומילבה מאריץ‘ במשרד הרישום בברן, חרף התנגדותן של משפחותיהם. אמו של איינשטיין לא ששה לראות את בנה היקר מתחתן עם כלה לא יהודייה, צולעת ולא יפה במיוחד המבוגרת ממנו בשלוש שנים. שני העדים היו הבישט וסולובין, וההורים משני הצדדים לא הגיעו לחתונה. אחרי מסיבה קטנה חזר הזוג לדירתו החדשה של איינשטיין. איינשטיין שכח את המפתח לדירה — כמו תמיד — והיה צריך להעיר את בעלת הבית כדי שתפתח לו את הדלת.

ליזרל, בתם של אלברט ומילבה, נולדה כנראה בראשית 1902, עוד בטרם נישאו. הלידה מתועדת אך לא ידוע מה עלה בגורל הילדה, ייתכן שנפטרה ממחלה וייתכן שנמסרה לאימוץ. ב־1904 נולד בנם הראשון הנס אלברט, וב־1910 נולד בנם השני אדוארד — שכונה טדל — ונפטר בדמי ימיו ממחלה.