קווי דמיון רבים קושרים את מגילת איכה הנקראת בחודש אב לקינות על חורבן מקדשים מהמזרח הקדום. מה ניסו כהני המקדשים במסופוטמיה לעשות כששרו קינות בליווי כלי נגינה? הצצה לעבודת הלב של הכהנים הקדומים

קינות מקושרות בתודעתנו לטקסי זיכרון ואבל. קינות על המת נאמרות בימי האבל שבהם זוכרים אותו, ומגילת איכה – הקינה התנ"כית על חורבן ירושלים – נקראת בציבור בתשעה באב. יום זה נקבע כיום אבל על חורבן ירושלים כדי שנזכור את נסיבות החורבן ואת תוצאותיו. אך במסופוטמיה הקדומה קינות על חורבן ערים ומקדשים לא היו חלק מטקס זיכרון, אלא מרכיב עיקרי בפולחן היומי, החודשי והשנתי במקדשים השונים, וחלק מהפולחן באירועים מיוחדים. את הקינות שר כהן שיועד לכך בליווי כלי נגינה כחלק מהקרבת קרבנות ומניסוך נסכים.

קינות פולחניות מוכרות לנו בזכות כאלפיים לוחות בכתב יתדות שנכתבו מאז ראשית האלף השני עד המאה הראשונה לפסה"נ, אך ייתכן שהן היו חלק מהפולחן במקדשים כבר באלף השלישי לפסה"נ ואולי גם המשיכו להיאמר במקדשים מסוימים במסופוטמיה במאה הראשונה. הקינות כתובות בניב מיוחד של הלשון השומרית, על אף שבמהלך רוב התקופה שבה נכתבו הלוחות השומרית כבר חדלה לשמש כשפת דיבור. באלף הראשון לפסה"נ רוב הקינות מלוות בתרגום לאכדית, אם כי תרגום זה לא הושר כנראה במהלך הטקסים במקדש, אלא היה רק חלק ממסורת הלימוד של הקינות ועזר לכהנים להבין את משמעותן.

במסופוטמיה הקדומה הייתה קבוצה נוספת של קינות שעסקו בחורבן ערים, כמו הקינה על חורבן אוּר. קינות אלה דומות מאוד לקינות הפולחניות, אך בדרך כלל עשירות יותר מבחינה ספרותית. ייתכן שגם קינות אלה הושרו פעם בטקס פולחני, אך נראה כי הן היו בעיקר טקסט ספרותי. הקשר בין שתי קבוצות הקינות אינו ברור. בעבר סברו החוקרים כי הקינות הספרותיות על חורבן הערים קדמו לקינות הפולחניות על חורבן המקדשים וכי הקינות הפולחניות נכתבו בהשפעת הקינות הספרותיות, אך כיום ברור כי היחסים בין שתי הקבוצות מורכבים יותר, ויש עדויות לכך שהקינות הפולחניות השפיעו על כתיבת הקינות הספרותיות.

הקינות הפולחניות מתארות את החורבן וההרס שחוללו האלים בזעמם, ואת הקינה – לעתים של האלות – על חורבן זה. ההרס מתואר כדבר שנגרם בפועל על ידי אויב או על ידי תופעת טבע כמו הצפה, אך ברור כי מי שאחראי לכל הוא האל הזועם. לקינה הפולחנית נודע תפקיד חשוב בהתמודדות עם אותו זעם.

 

חורבן שלא היה

הקטע הבא לקוח מהקינה הנקראת על שם שורתה הראשונה 'העיר אשר נבזזה'. הקינה מוכרת מלוחות רבים המתוארכים מראשית האלף השני לפסה"נ ועד סוף האלף הראשון לפסה"נ. הקטע מתאר כיצד מקוננת האלה אִינַנַה, מקבילתה השומרית של האלה אשתר האכדית, על חורבן עירה. האלה הלובשת דמות פרה גועה ובוכה על ביתה – כלומר מקדשה, על אישהּ – כלומר האל תמוז, ועל בניה – הלא הם תושבי העיר. היא מתארת לא רק את המוות וההרס אלא גם את הפגיעה בסדר החברתי ובמנהגיו, ואת האויב ששוכן עתה בעירה ובמקדשה:

זוֹ הַגּוֹעָה בְּקוֹל, הֲלֹא זֶה הַקּוֹל עַל עִירָהּ
הַפָּרָה, זוֹ הַגּוֹעָה בְּקוֹל
קְדֵשַׁת הַשָּׁמַיִם, הָאֵלָה אִינַנַה, זוֹ הַגּוֹעָה בְּקוֹל
הֲלֹא זֶה עַל עִירָהּ, הֲלֹא זֶה עַל בֵּיתָהּ
הֲלֹא זֶה עַל אִישָׁהּ, הֲלֹא זֶה עַל בְּנָהּ
הִיא מַבִּיטָה בִּפְנֵי יוֹם הַסַּעַר וּמִיָּד מַכִּירָה אֶת לִבּוֹ שֶׁל יוֹם זֶה
הִיא מִתְהַלֶּכֶת כְּפוּפָה וְיוֹם הַסַּעַר מַכֶּה בָּהּ בְּבֵיתָהּ הַטָּהוֹר
אֵיכָה תֵּשֵׁב בְּבֵיתָהּ הַטָּהוֹר?
אִשָּׁה טְהוֹרָה, מַדּוּעַ נֶהֱרַס הַבַּיִת הַטָּהוֹר, הַבַּיִת הַבּוֹהֵק?
קִינָה, מַדּוּעַ כֹּה קָרָה?
קְדֵשַׁת הַשָּׁמַיִם אֲנִי, מַדּוּעַ פָּנוּ הַהוֹד וְהֶהָדָר מִתִּפְאַרְתּוֹ [שֶׁל הַמִּקְדָּשׁ]?
גְּבִירַת מִקְדָּשׁ אֵאַנַה אֲנִי, אֶבְכֶּה עָלָיו מָרָה
אֲנִי בּוֹכָה וְהַבֶּכִי מַר
אֲנִי נֶאֱנַחַת וְהָאֲנָחָה נֶעֱתֶקֶת
וְעַתָּה אֶלְמַד נָא הֵיכָן מְקוֹם הַבֶּכִי
אֶלְמַד נָא הֵיכָן מְקוֹם הָאֲנָחָה
הַפָּרָה, זוֹ הַגּוֹעָה בְּקוֹל, הֲלֹא זֶה הַקּוֹל עַל עִירָהּ
מִלָּתִי הִיא 'אַלְלַי' – מַדּוּעַ [הָעִיר] נִלְקְחָה מִמֶּנִּי?
מִלָּתִי, אַנְחָתִי הִיא 'אַלְלַי'
הַקּוֹל עַל עִירִי אֲשֶׁר אֵינֶנָּהּ עוֹד
הַקּוֹל עַל בֵּיתִי אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ עוֹד
בֵּיתִי נִבְזַז לְעֵינַי
עִירִי פֻּזְּרָה לְעֵינַי
כְּשָׁלָל נֶחְלַקְתִּי בֵּין רַבִּים
וַאֲנִי, בְּהִכָּנְסִי לַבַּיִת כִּסְנוּנִית
רְדָפוּנִי אוֹיֵב וְאִישׁ מִרְמָה
חִישׁ מַהֵר בָּאוּ
אָנוֹכִי קְדֵשַׁת הַשָּׁמַיִם, אֵיכָה כֹּה קָרָה לִי?
הָיְתָה [עִירִי] לְמָקוֹם שֶׁבִּרְחוֹבוֹ הַקַּדָּר שׁוֹבֵר [אֶת כַּדָּיו]לְמָקוֹם שֶׁבִּרְחוֹבוֹ הָאוֹמֶנֶת מֵהַסָּה אֶת שִׁירָתָהּ
בְּגָדַי הֻפְשְׁטוּ מֵעָלַי עוֹד בְּטֶרֶם לְבַשְׁתִּים
עָנָף שָׂרַט אֶת רַגְלִי עוֹד בְּטֶרֶם כּוֹפַפְתִּיהָ לָלֶכֶת
בִּתְעָלוֹת הַמַּיִם שֶׁלִּי שׁוֹבֵר הַמְפַקֵּחַ אֶת הַקַּנְקַנִּים
בִּשְׁדוֹתַי הָאִכָּר מֵשִׁיב אֶת הַסַּל
בִּדְרָכַי שְׁלִיחֵי אוֹיֵב מְרַצְּחִים
בִּרְחוֹבוֹתַי פּוֹרְצִים שְׁלִיחִים
אֶת בֵּיתִי פָּרְצוּ לְהָפְכוֹ לְבֵית אֲחִיהֶם
אֶל אוֹצָרִי הִגִּיעַ הָאוֹיֵב וְהִרְחִיקַנִי
אַלְלַי, אֹמַר נָא אוֹיָה לְעִירִי, אַךְ אִישׁ אוֹיֵב הוּא הַמְדַבֵּר עִמָּהּ עַתָּה
אֹמַר נָא אוֹיָה לְבֵיתִי, אַךְ אִישׁ אוֹיֵב הוּא הַמְדַבֵּר עִמּוֹ עַתָּה
אֹמַר נָא אוֹיָה לִדְבִירִי, אַךְ אִישׁ אוֹיֵב הוּא הַמְדַבֵּר עִמּוֹ עַתָּה
אֹמַר נָא אוֹיָה לְאוֹצָרִי, אַךְ אִישׁ אוֹיֵב הוּא הַמְדַבֵּר עִמּוֹ עַתָּה
אֹמַר נָא אוֹיָה לְאִישִׁי, אַךְ אִישׁ אוֹיֵב הוּא הַמְדַבֵּר עִמּוֹ עַתָּה
אֹמַר נָא אוֹיָה לִבְנִי, אַךְ אִישׁ אוֹיֵב הוּא הַמְדַבֵּר עִמּוֹ עַתָּה
(אורי גבאי, "קינה שומרית בת 4000 שנה", 'המוסך – מוסף לספרות', גיליון 9, 30.7.17).

כשאנו קוראים קינות מסוג זה הנטייה הראשונית שלנו היא לחפש את הרקע ההיסטורי לחורבן הנורא המתואר בקינה, כפי שאנחנו מוצאים במגילת איכה עדות לאירוע ההיסטורי של חורבן ירושלים על ידי נבוכדנצר. אך הקינות הפולחניות ממסופוטמיה אינן מקוננות על חורבן היסטורי כמו הקינה על חורבן אוּר וכמו מגילת איכה. על אף שחורבן, מלחמה והרס היו בוודאי חלק מהחוויה הפרטית והציבורית במסופוטמיה, ועל אף שללא ספק חוויה זו שימשה רקע לקינות, אין לחפש בהן עקבות לחורבן היסטורי מסוים. חורבן העיר המתואר בקינה שהבאנו אינו בהכרח חורבן שאירע במציאות.

גם הטקס הפולחני שבו נאמרה הקינה במקדש לא היה טקס זיכרון שנתי על חורבן היסטורי. כך למשל הקינה 'העיר אשר נבזזה' שממנה נלקח הקטע המצוטט הייתה חלק מפולחן המקדש החודשי של העיר אֶרֶך. לוח אכדי מארך בכתב יתדות המתוארך לתקופה הסלווקית, מפרט את הקינות שיש לומר בימים שונים במקדש, ובין השאר מזכיר גם קינה זו:

ביום השני מדי חודש בחודשו 'העיר אשר נבזזה' בשעת הזריחה, על גבי כַּן [לתוף] לאלה אשתר (Marc J.H. Linssen, The Cults of Uruk and Babylon: The Temple Ritual Texts as Evidence for Hellenistic Cult Practices, p. 31).

מדוע אם כן מקוננים על העיר ועל המקדש ההרוסים בפולחן הסדיר בערי מסופוטמיה, ובכלל זה באותן ערים שעל הריסתן מקוננים? מדוע הדגש הרב כל כך – לא רק בפולחן זיכרון שנתי אלא בפולחן תדיר – על הרס של עיר שלמעשה לא חרבה?