מהמאה ה-16 עד המאה ה-18 הייתה בעיר חלבּ קהילה יהודית מסורתית מגוונת ותוססת שחבריה עסקו במסחר. לצד המשפחות הוותיקות בלטו גם הפרנקוס – סוחרים יהודים מאיטליה שהביאו עמם רוח חדשה לעיר. סיפורו של אליהו סילוירה מאפשר הצצה לחיי הקהילה ולרוחות הזמן

בין סמטאות האבן והחאנים המקורים של חלב, עיר ששימשה גשר בין מזרח למערב, נרקם סיפור יהודי ארוך שנים. חלב, מהערים הקדומות בעולם, שוכנת בצפון סוריה בצומת דרכים שבו עברו שיירות המסחר מחוף הים התיכון למזרח הסהר הפורה, וקורות יהודיה שזורים בתולדותיה. יהודים ישבו בחלב כבר בתקופה הרומית, ובמקורות יהודיים נקראה העיר ארם צובא. הנוסע פתחיה מרגנסבורג שעבר בחלב במאה ה-12 הביא את המסורת על מקור שמה:

ומשם [מחמת] לחלב, הוא ארם צובא, ולמה קורין אותה חלב? כי בהר היו צאנו של אברהם אבינו, ומעלות יורדות מן ההר שמשם היה מושיט לעניים חלב ('מסעות ארץ ישראל של עולים יהודים' בעריכת אברהם יערי, עמ' 50).

ב-637 נכבשה חלב על ידי המוסלמים, והיהודים הפכו לד'ימים – בני חסות. מעמד זה הבטיח הגנה תמורת תשלום מס גולגולת שכונה ג'יזיה, והוטלו עליהם הגבלות דתיות וחברתיות. במאה העשירית שגשגה הקהילה היהודית והיו בה תלמידי חכמים, סופרי, וסוחרים.

שגשוג דומה חוותה הקהילה החלבית תחת שלטון הממלוכים מהמאה ה-13 עד ראשית המאה ה-16. במאה ה-13 היו בחלב מאבקים בין מוסלמים לצלבנים, וגם הקהילה היהודית נפגעה. ב-1261 הצליחו הממלוכים לגרש את המונגולים ולבסס מחדש את שלטונם בסוריה. העיר הפכה למרכז כלכלי וגם מצב היהודים השתפר. ב-1400 כבש השליט המונגולי תימור לנג את חלב וערך טבח נורא באוכלוסיית העיר. רבים מיהודי העיר נהרגו, ואחרים נלקחו לעבדות. עם חזרת הממלוכים לעיר התאוששה הקהילה היהודית, שיקמה את בית הכנסת המרכזי וביססה מחדש את מוסדותיה. לאחר גירוש ספרד ב-1492 הגיעו לחלב מגורשים יהודים מספרד ומסיציליה.

בתקופת השלטון העות'מאני שהחל ב-1516 התגבשה בחלב קהילה חזקה עם מסורות מקומיות. היו בה רבנים, בתי כנסת, מוסדות חינוך ומערכות צדקה ועזרה לזולת. חבריה עסקו במסחר בינלאומי והיו בקשרים עם קונסוליות אירופיות. עם פריחת הקהילה הגיעו אליה גם מהגרים משטחי האימפריה העות'מאנית ומאירופה, ונוצרו פערי שפה, מוצא ומעמד.

 

צומת דרכים בין יבשתי

מיקומה של חלב בצפון סוריה, בעמק פורה ועל צומת דרכים בין יבשתי, הפך אותה למרכז כלכלי בולט בעידן העות'מאני. על אף גילוי כף התקווה הטובה ב-1497, ששינה את המסחר הימי בין אירופה לאסיה, שמרה חלב על מעמדה, וסחורות רבות עברו בנמלי טריפולי ואיסכנדרון. בניגוד לשכניהם המוסלמים והנוצרים, שרבים מהם עבדו בייצור, רוב יהודי חלב התפרנסו ממסחר, יזמו שותפויות ושימשו כמתווכים, ורק מיעוט מהם עסק בייצור וברוכלות. שיירות סוחרים עמוסות משי ותבלינים הגיעו מפרס לחלב ושיירות אחרות הגיעו מאנטוליה.

במאה ה-18 תפסו סוחרים נוצרים סורים את מקומם של הסוחרים היהודים, אך המסחר נותר מקצוע מועדף בקהילה. משי, כותנה, פשתן, קפה, יינות, תבלינים ובדים יוקרתיים שווקו בשווקים המקורים של העיר. סוחר בריטי ציין ב-1775 כי היהודים הם הקבוצה הבולטת ביותר במסחר המקומי. רובם נמנו עם מעמד הביניים והעניקו יציבות לקהילה. הצלחתם התבססה על רשתות משפחתיות, על סוכנים יהודים וסולידריות קהילתית, ועל בית הדין ששימש כתובת ליישוב סכסוכים.

 

מוסתערבים, ספרדים ומלחמות היהודים

בתקופה העות'מאנית נודעה חלב כמרכז יהודי חשוב שהתאפיין בשילוב ייחודי של חכמים וסוחרים. הקהילה היהודית זכתה למוניטין בזכות מוסר חברתי ודתי גבוה, והייתה מופת לחיים ערכיים ומאורגנים, אך לא כל יהודי חלב נמנו על אותה קהילה.

כשמונים אחוז מהיהודים השתייכו למוסתערבים, ותיקי המקום – דוברי ערבית שהיו בעלי מסורת רציפה ומנהיגות רבנית. לאחר גירוש ספרד הגיעו בקילוח דק מגורשים לחלב, ועם השנים הגיעו לעיר גם יהודים מרחבי האימפריה העות'מאנית, רובם ספרדים, שרצו לעסוק במסחר. הספרדים ייסדו קהילה עצמאית שנקראה הקהל הספרדי, והדבר הוביל למתחים בינם לבין המוסתערבים הוותיקים. המוסתערבים חשו התנשאות מצד גולי ספרד, אשר היו גאים מאוד במורשתם וניסו להשליט את מנהגיהם על הקהילה כולה. מאבקים דומים היו נחלתן של רבות מהקהילות באיטליה ובלבנט שגולי ספרד הגיעו אליהן.

אחת מהמחלוקות החריפות ביותר במאה ה-16 הייתה סביב כשרות המקווה בעיר. הספרדים טענו כי כל המקוואות בעיר פסולים לטבילה כיוון שלא היה בהם שיעור המים הנדרש, והמוסתערבים ראו בטענה זו פגיעה בכבודם. הרב אלעזר בן יוחאי, ממנהיגי הספרדים, הוסגר לשלטון בעקבות הסלמה של האירוע, באשמה שקילל את הרב של קהילת המוסתערבים כי ימות תוך חודש. בני קהילתו שחררוהו מיד תמורת תשלום ולאחר האירוע כתבו הרב אלעזר בן יוחאי והרב משה כלץ לרבי יוסף קארו, מחבר הספרים 'בית יוסף' ו'שולחן ערוך' שישב בצפת, וביקשו כי יכריע במחלוקת. רבי יוסף קארו פסק שהמקוואות אכן פסולים, והדברים מופיעים בשו"ת 'אבקת רוכל'. חברו של רבי יוסף קארו, רבי משה טראני – המבי"ט – שגם הוא ישב בצפת, הסכים אמנם עם פסק ההלכה, אך קרא לשיח מתון יותר בין שתי הקהילות:

אפילו הכי היה ראוי להודיע להם בלשון רכה כדי שיקבלו תוכחה, ולא לומר בפירוש שכל אישה שטבלה בהן בעלה הוא בועל נידה, כי אין בדור הזה מי שיוכל להוכיח את הדברים בפירוש, בפרט על מה שעבר, אלא להזהירם לעתיד בנועם מלים כדי שיקבלו תוכחה, כי הם בני אברהם יצחק ויעקב ולא יעזו פניהם כנגד מנהיגי הדור המוכיחים אותם ומקרבים אותם ליראת ה', כי כולנו ערבים זה לזה, ואני בטוח בצדקת החכם הדיין … שיתקן הדבר לעתיד ('שו"ת מבי"ט', חלק א', סימן קמג).

לאחר אותו אירוע נרגעו הרוחות, וכל עדה התגדרה במנהגיה ובמוסדותיה ולא התערבה בענייני חברתה. הספרדים למדו לדבר ערבית כדי שיוכלו לעסוק במסחר ואימצו חלק מהמנהגים המקומיים. השתלבותם החברתית והכלכלית בעיר הפחיתה את המתח בינם לבין המוסתערבים, ובני שתי הקהילות אף נישאו אלה לאלה. נראה גם כי כלפי חוץ השתדלו יהודי העיר להציג את עצמם כקהילה אחידה ומגובשת.

 

הפרנקוס באים

בשלהי המאה ה-17 החלו להגיע לחלב צאצאים של מגורשי פורטוגל שהתגוררו עד אז בוונציה ובליוורנו. מהגרים אלה, שכונו פרנקוס, לא הקימו קהילה נפרדת, אך גם לא הצטרפו לקהילות הקיימות וסירבו לשלם מִסי קהילה ולקחת חלק בהנהגה הרשמית שלה.

הפרנקוס הגיעו לחלב בזכות המסחר הענף ובזכות הנציגויות האירופיות שהיו בה. הם היו במעמד של נתינים זרים בחסות מדינות אירופה, ונהנו מהסכמי קפיטולציות שנחתמו עם האימפריה העות'מאנית. זכויותיהם כללו פטור מג'יגזיה – מס גולגולת – ומאפליות משפטיות שהוטלו על נתינים יהודים מקומיים. המהגרים הראשונים נהנו ברובם מחסות צרפתית, ובהמשך היו מדינות אירופיות נוספות שהעניקו חסות לפרנקוס. בראשית המאה ה-18 הובילו הפרנקוס את המסחר בקרב יהודי חלב, אך בהמשך רבים מהם עזבו את העיר בשל דעיכת הסחר עם צרפת והתרבות הסוחרים הנוצרים. הפרנקוס העסיקו יהודים אחרים במסחר, בתיווך ובתרגום, וחלקם קיבלו צווים סולטניים שהקנו להם חסות דיפלומטית והטבות סחר. יהודים שהועסקו על ידי הפרנקוס כונו משרתי הפרנקוס ותורג'מנים וזכו להטבות שונות, אך הקהילה לא ויתרה להם על תשלום המסים. 

יהודים הורשו להתגורר בכל העיר, אך רובם בחרו לגור בשכונה נפרדת בחלק הצפון מערבי של העיר העתיקה שנקראה חארת אל-יהוד – הרובע היהודי. שם חשו בטוחים יותר ויכלו לשמור על קשרים משפחתיים ודתיים. במאה ה-18 שכונת בחסיתה המוסלמית גבלה בשכונה היהודית, והיו יהודים שחיו בחצר משותפת עם מוסלמים, אך לא עם נוצרים. חזות הרובע היהודי הייתה דלה, בהתאם לדגם המזרח תיכוני שבו בית חיצוני פשוט מסתיר את הפאר המצוי בתוכו, בצניעות שנועדה למנוע קנאה, אך היו גם גבירים מעטים שהבליטו את פאר בתיהם.

בניגוד לרוב היהודים, הפרנקוס התגוררו בשכונה האירופית ולא בשכונה היהודית. למרות היותם אליטה מבודלת, ועל אף שלא שילמו כאמור את מִסי הקהילה וטענו כי החלטותיה לא חלות עליהם, הם לא ניתקו את קשריהם עם שאר היהודים. הם התפללו יחד בבית הכנסת, נעזרו בבית הדין של הקהילה ונקברו בבית העלמין המקומי. אורח חייהם היה אירופי, הם השתתפו בטקסים של הקונסוליות והתלבשו בהתאם לאופנה הצרפתית. הפרנקוס אמנם השפיעו על מגמת ההתמערבות של החברה היהודית, אך לא גרמו מהפך תרבותי של ממש. על אף שהפגינו התנשאות מסוימת, הם גם תרמו כסף רב לקהילה, הקימו תלמודי תורה וחברת ביקור חולים, והעניקו סיוע למשפחות נזקקות ולשלוחי ארץ ישראל. תלותם של תלמידי החכמים בפרנקוס – בעיקר מטעמי פרנסה – הובילה לעתים להתרפסותם כלפיהם.

הפרנקוס מיצבו את עצמם כאליטה כלכלית וחברתית בעיר, והונם עלה על זה של הערבים בני המעמד הגבוה. פעילותם הייתה מבוססת על רשתות משפחתיות יהודיות, בעיקר מליוורנו ומוונציה, ועל קשרים עם הקונסוליות האירופיות בחלב. הצלחתם ואורח חייהם הראוותני עוררו לעתים את קנאת הערבים, ועדות לכך מצויה בספרו של הרב יהודה קצין המזכיר אחת מתקנות הקהילה:

שלא ילכו לבקש איש את רעהו בחגים ובמועדין, מפני מראית העין בעיני הגויים (הרב יהודה קצין, 'ספר מחנה יהודה', עמ' ג').

למרות החשש נהנתה הקהילה היהודית כולה בדרך כלל מביטחון ומיציבות.