מה הוביל הומוסקסואל יהודי צעיר מהעיר פראג לחפש את שורשיו היהודיים בחסידויות של מזרח אירופה, ומה גרם לו לחזור לפראג המעטירה, ואז לחופי ארץ ישראל?

הוא נולד בי"א באדר שני של תרנ"ד (19.3.1894) ובברית המילה שלו קיבל את השם היהודי מרדכי דב, אבל המשפחה הייתה דוברת צ'כית ובה קראו לו ייז'י. לתנועת החסידות שפרחה במזרח אירופה לא הייתה נוכחות ניכרת בצ'כיה שתרבותה נטתה להשפעה גרמנית ומערבית יותר. אבל כשלנגר בן ה-19 יצא מפראג למסע בעקבות שורשיו היהודיים, הוא שם את פעמיו דווקא לבעלז החסידית.

משפחתו של לנגר הגיעה מאזור הכפר הרנסקו (היום על גבול גרמניה), שאליה היגרו אבות אבותיו במאה ה-17 כיהודי החצר של קרדינל שבא מהולנד כדי להקים מפעל לייצור ברזל. אביו הגיע ממשפחה של אנשי מעשה, ואילו עם משפחת האם נמנו גם רבנים, רופאים, משורר אחד ומתמטיקאי אחד. עם המעבר מהכפר לקרלובסקה וינוהרדי, פרוור של העיר פראג, נחלשה זיקתה של המשפחה למסורת היהודית. כשהמשפחה התגוררה בכפר, היה נוהג הסב לאסוף בשבתות מניין לתפילה שאת מילותיה העבריות הבין. אחרי המעבר לפראג נאלץ האב לעבוד גם בשבת, את מילות התפילה הוא קרא בלי להבין כשהניח תפילין, אך עם השנים עשה זאת לעתים נדירות יותר. במשפחה המשיכו לצרוך מזון כשר רק בזכות המשרתת הנוצרייה שעבדה לפני כן אצל יהודים אדוקים והייתה מצויה במטבח היהודי.

אחיו הבכור של ייז'י, הסופר פרנטישק לנגר – שהוא אחד ממקורות המידע העיקריים על קורות חייו של ייז'י – מספר שתפקידה של המסורת היהודית היה שולי בעיני בני דורו: 

כל זמן שהאנטישמיות לא הרימה ראש ולא התקרבה אלינו יתר על המידה – הביט הדור שלנו על פנקס הלידה כעל הקשר היחיד עם היהדות (מרדכי גיאורגו (דב) לאַנגר, מעט צרי: אסופת כתביו, בעריכת מרים דרור, עמ' 177).

אלא שכבר מנעוריו התעורר בייז'י רצון להכיר את שורשיו היהודיים, וגם נטייה מיסטית. עם חברו פוקס הוא החל ללמוד עברית ולהכיר את כתבי הקודש היהודיים. במרוצת הזמן המיר פוקס את דתו ונעשה לפילוסוף קתולי, ואילו לנגר נסע לבעלז, וכפי שמספר אחיו:

בקיץ 1913 הוא ארז מזוודה קטנה, הכניס לתוכה את הלבנים הנחוצים ביותר, כמה ספרים ואת התפילין שלו, ועזב את הבית. רק לגברת יוליה – עוזרת נוצרייה ותיקה בביתנו, שעמה היה קשור קשרי אהדה הדדית, כנראה בגלל האמונה העמוקה המשותפת לשניהם – גילה שהוא יוצא לגליציה (שם, עמ' 181-182)

 

המסע מזרחה

בספר 'תשעה שערים לסודות החסידות' שהוציא לאור בצ'כית שנים לאחר מכן כתב לנגר שהוא עדיין לא מבין מה הניע אותו לעזוב את הישגי הציוויליזציה האירופית לטובת עולמם של יהודי המזרח. לא היו לו שורשים חסידיים, לפחות לא כאלה שידע עליהם, אבל דרכו הובילה אותו לגליציה, לחצרו של רבי ישכר דב רוקח, האדמו"ר הכריזמטי בבעלז, שאותה כינה לנגר מאוחר יותר 'רומא היהודית'. הביקור בבעלז, ב-1913, הותיר בו רושם למשך שנים. 

בביקורו הראשון בבעלז הוא חש שמתייחסים אליו כאל זר. החסידים התפעלו מהעובדה שצעיר מפראג המעטירה עושה את דרכו אליהם, וגם הרבי שם לב אליו, אבל עבר זמן רב עד שהוא התקבל אל לבה של הקהילה החסידית המסוגרת. בספרו הוא המשיל את הניסיון להתקבל לתוך החברה החסידית לדרך שאותה צריך לעבור מגלה ארצות בסבך היערות העבותים כשהוא לא חמוש וחסר ניסיון. הוא גם חש דחייה למראה העולם המוזר שאליו הגיע, לצד המשיכה הגדולה אליו. על אף המכשולים שבהם נתקל בביקורו הראשון, הוא חזר לבעלז אחרי חודשים אחדים, והפעם נשאר עם הרבי כמה שנים, כפי שכתב מאוחר יותר

אך כעת, כשזקני ופאותיו מגודלות, כשאני דובר קצת יידיש ומתחיל ללבוש שיפיץ ארוך במקום מעיל קצר, ומאז התחלתי לחבוש מגבעת שחורה בימות החול כמעשה כל החסידים – החל קיר הקרח של החשדנות להפשיר לאטו. (Jiri Langer, Nine Gates to the Chassidic Mysteries, trans. Stephen Jolly, p. 18)

הקשר הרגשי והרוחני שלו לחסידות התמיד גם לאחר הימים שעשה בחצרו של הרבי. אחרי חזרתו לפראג הוא המשיך לכתוב בלשון הווה המרמזת על כך שהרושם נותר עז בלבו: "מראה ריקודו של הרבי הקדוש ממלא אותנו ביראת שמים" (שם, עמ' 14). 

שהותו השנייה של לנגר בבעלז נמשכה מ-1914 ועד 1918, עם הפסקות קצרות. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוא התלווה לרבי שברח מהחזית המזרחית ומצא מקלט במונקטש שבהונגריה. רגשותיו של לנגר לאורך כל התקופה הזאת היו מעורבים, הוא הוקסם מהחסידות אך גם נרתע ממנה. 

אני כבר לא יכול לשאת את זה. החיים המבודדים משאר העולם הם בלתי נסבלים. אני נגעל מהסגפנות הזאת, מהבורות, מהפיגור ומהזוהמה, אני בורח, חוזר להוריי בפראג. אבל לא לאורך זמן. אני חייב לחזור על כורחי לחסידים שלי (שם, עמ' 12).

על אף הצורך לברוח, הוא כבר רואה את עצמו שייך לחברת החסידים, ושעליו לדבוק בדרך החסידות ועדיין, במבט לאחור הוא מודה שהזמן שעשה בקהילה החסידית בבעלז היה אתגר גופני.

הבריאות שלי מושפעת ואני מודע לכך שאני הולך ונעשה חלש מיום ליום. הטבילה היומית במקווה לפני התפילה, האוכל הגרוע, התעניות התכופות מדי, המחסור בשינה ובאוויר פתוח והיעדר תזוזה החלישו את גוף הנער שלי, שהיה בריא. אבל אני מכריח את עצמי להתמודד. לא אכנע (שם, עמ' 17).