במשך 19 שנה היה אזור ההר המרכזי מנותק ממדינת ישראל. שנים אלה השפיעו מאוד על עתידו, עד שלעתים קשה לדמיין כי אזור זה היה חלק מהאתוס הציוני לפני קום המדינה, בטרם היות הקו הירוק. מחקר חדש בוחן את מקומה של חברון בתנועה הציונית ומעלה על הדעת אפשרויות היסטוריות שלא התממשו לבסוף

'ופנינו חברונה!'
חברון והתנועה הציונית בין חזון למציאות 1882-1948

---

יורם אלמכיאס
כרמל, תשע"ט, 472 עמ'

 

טבעם של מחקרים העוסקים בנושא נקודתי ומצומצם שהם נוטים לגודש מיותר ומשמים של פרטים, ועל כן חששתי מעט כשניגשתי לקרוא את ספרו החדש של יורם אלמכיאס העוסק בזיקות שבין היישוב היהודי בחברון לבין התנועה הציונית עד להקמת המדינה. נוספה לכך העובדה שאני מכירה היטב את המחבר, וקריאת חיבור שנכתב בידי ידיד מלווה תמיד בחשש מאכזבה שתביא לאי נעימות. זאת ועוד, פרסומו של ספר העוסק בחברון על ידי תושב קרית ארבע עלול ללקות באפולוגטיקה, בפוליטיזציה, באנכרוניזם וברעות חולות נוספות שמלוות לא פעם כתיבה של מי שנוגע בעניין.

לשמחתי כל חששותיי התבדו ברגע שהתחלתי לקרוא את הספר ושקעתי בו בקריאה מכריכה לכריכה. הספר בהיר, שוטף, ועושה את מה שספר טוב אמור לעשות – מספר סיפור. הוא חורג מהפרטים ופורס סיפור רחב בהרבה מסיפורה המקומי של חברון. זהו סיפורו של היישוב היהודי בארץ ישראל כולה החל מראשית המפעל הציוני בארץ ועד להקמת המדינה. המחבר בוחן את הזיקות בין המרכיבים השונים שפעלו בארץ במקביל: המתיישבים היהודים, התנועה הציונית, הערבים והמשטר הזר – תחילה העות'מאני, ובמשך עיקר התקופה השלטון הבריטי. כל זאת מנקודת מבט מקורית ומרתקת של יישוב בעל משמעות כלכלית ודמוגרפית שולית, אך בעל משמעות היסטורית ולאומית מכרעת. אגב כך נבחנת מערכת היחסים בין שיקולים פרגמטיים לשיקולים ערכיים בעשייה הציונית בארץ.

 

יישוב ישן? יישוב חדש?

הספר, המבוסס על עבודת הדוקטור של אלמכיאס, סוקר ומנתח את היקף ההתעניינות והפעילות הציונית בעיר חברון בין השנים 1882-1948, ובוחן את מעמדה של העיר בתודעת היישוב העברי והמנהיגות הציונית באותן שנים.

האתגר בכתיבה על חברון הוא גדול: ההקשר הפוליטי העכשווי יצר זיקה בין חברון לבין מגזר והשקפת עולם מסוימים; זיהויה של חברון עם מה שמכונה 'היישוב הישן' קיבע לה בתודעה ההיסטורית דימוי חד ממדי; וחיסולו של היישוב היהודי בפרעות תרפ"ט צבע גם הוא את היישוב בעיר בצבע מסוים. אך המחבר השכיל לעמוד באתגר, להסיט הצדה את הדימויים המאוחרים ולהאיר את תולדותיה של העיר ושל היישוב היהודי שהתקיים בה בזמן אמת. הוא עשה זאת בעזרת אינספור מקורות כתובים מרתקים, צילומים וציורים שמפיחים חיים ביישוב היהודי הישן בחברון.

האור ששופך הספר על חברון תורם לא רק להבנה מדויקת יותר של התהליכים שחלו בעיר – שהייתה מורכבת הרבה ממה שמקובל לחשוב – ושל מגמות חידוש שהתפתחו בה בעיקר בתחילת המאה העשרים, אלא גם למגמה הרווחת במחקר בשנים האחרונות של ערעור על הדיכוטומיה בין היישוב הישן לבין היישוב החדש. אל העיר חברון חדרו בהדרגה מגמות השכלה ויצרנות שמצאו אחיזה בקרב בני הדור הצעיר. מגמות אלה באו לידי ביטוי ביוזמות חינוכיות עבריות מודרניות ובמגוון שיתופי פעולה עם התנועה הציונית, למשל בהקמת סניף של בנק אפ"ק ובפעילות רפואית של ארגון 'הדסה'. נעשו גם ניסיונות לפעילות חקלאית באזור חברון, ובאחד מהם – הקמת משתלה ביוזמת המחלקה החקלאית של המשרד הארצישראלי – נתלו לא מעט תקוות, אך קשיים אובייקטיביים הביאו כעבור זמן לסגירת המשתלה. לימים ביכה יוסף וייץ, מנהל מחלקת הקרקעות בקק"ל, את סגירת המשתלה, לאחר שהבין כי השקעה רבה יותר בפעילות ציונית באזור חברון הייתה עשויה להציל אותה מאוחר יותר מכיליון:

עתה, במבט אחורה 48 שנים, מפרפר בלב הרהור נוגה. ייתכן שאילו הוסיפה המשתלה להתקיים בחברון ולידה קבוצה נחשונית עקשנית, גדלה ומתפתחת, לא היו באות הפורענויות על היישוב היהודי בחברון לא בתרפ"ט ולא בתש"ח, וחברון הייתה משתלבת במדינת ישראל אז כיפו וחיפה (עמ' 155).

יתר על כן, בחינת התהליכים שעברו על חברון עד לשנות העשרים מלמדת כי אופיו של היישוב היהודי בעיר היה אחר מזה של ערים אחרות ביישוב הישן לא רק בצמיחתו של דור צעיר שהשכיל לשלב בין ישן לחדש בלי להפנות עורף לדת ולמסורת, אלא גם ביחסים הטובים ששררו בין הקהילה הספרדית לקהילה אשכנזית בעיר.

 

הרמוניה זמנית

קהילת חברון, שהייתה מיעוט יהודי בתוך רוב ערבי עצום, נודעה גם ביחסי הרעות ששררו בין בני שני העמים. כך למשל כתב מנשה מני, משכבת ההנהגה המקומית שצמחה בחברון, על המצב בעיר בשנות העשרים:

הרמוניה של חיי עיר מאוחדת. ערבים הזמינו את שכניהם היהודים לשמחותיהם, ובעונת הקיץ אף בילו אִתם בכרמיהם תחת גפנם ותאנתם, אכלו אִתם, שתו וישנו. וכן להפך, לא הייתה שמחה בבית יהודים שלא היו בה מראשי הקרואים מבין הערבים … הרוכלים היהודים מצאו אכסניה במסגדים שבכפרים כערבים ממש, או בבית המוכתר. וברדת הכפריים העירה ביום שישי להתפלל תפילת יום שישי במערת המכפלה, מצאו להם אכסניה בבתי היהודים (עמ' 222).

בשנות העשרים המוקדמות, בהשפעת יוזמות פנימיות של תושבים ויוזמות חיצוניות של המוסדות הציוניים, התקבל הרושם שהעיר חברון עתידה להשתלב במפעל הציוני ולשגשג, אך אף אחת מהיוזמות לא הבשילה לכדי מסגרת שהיה בכוחה לקדם את היישוב בעיר לקראת שינוי של ממש.

במהלך שנות העשרים ערערו קשיים כלכליים את הקהילה היהודית והביאו להגירה שלילית ממנה. ב-1922 נותרו בעיר 457 יהודים בלבד לצד 17 אלף מוסלמים, פחות משליש ממספר היהודים שחיו בעיר ב-1895. הספר עוסק בחיסולה הכואב של הקהילה היהודית בפרעות תרפ"ט, ומתרכז במערכת היחסים המורכבת שהתקיימה בין היישוב היהודי בחברון לבין המוסדות הציוניים. בדיעבד אפשר לומר כי גם האוכלוסייה הערבית בחברון – שרק מעטים מתוכה יצאו להגנת היהודים מפני הפורעים – סבלה מחיסול הקהילה היהודית:

והנה מתאבך עשן מחניק מבית 'הדסה', ואחריו בוקעות להבות אדומות ומלחכות את כותלי האבן … פה ניפצו הפורעים את כל המכשירים הרפואיים, ואת בית המרקחת הרסו עד היסוד לבל יוכלו היהודים לרפא את פצועיהם … את הבית הציתו על כליו ורהיטיו לבל יישאר זכר למוסד החסד הגדול של היהודים אשר היה סמל לצדק אנושי – יום יום היו עשרות ערבים באים לכאן להתרפא חינם (עמ' 209).

שיקומה של קהילת חברון הוא סיפור מרתק ולא מוכר דיו. במשך תקופה ארוכה לא הצליחו יהודי חברון לשוב אל העיר, תחילה בשל הסתייגות של הממשל הבריטי ולבסוף בשל חוסר עזרה מצד המוסדות הציוניים. אלה שהצליחו לבסוף לשוב לחברון היו מעטים, והתמיכה בהם הייתה כה דלה עד שהם לא הצליחו לשרוד בעיר בעת מוראות המרד הערבי שפרץ בתרצ"ו.

בנקודה זו הולך ומתחדד הפער בין טיפוחה של חברון כחלק מהאתוס הציוני – כעיר קברי האבות וערש מלכות דוד, וכעיר שבה נשפך דמם של יהודים בפרעות – לבין המפעל הציוני שלא השקיע רבות בשיקומה ובקימומה של העיר. במקביל לנטישתה של חברון הממשית בעקבות הפרעות, הלכו והתחזקו רגשות הגעגוע והערגה לחברון ההיסטורית שהייתה לסמל.