שנים של מעקבים, לחצים וחיים במחתרת לא הצליחו לכבות את ניצוץ הזהות היהודית בברית המועצות. מחקר חדש חושף את סיפוריהם האישיים של האנשים שהעזו לחלום בעברית תחת עינו הפקוחה של הקג"ב

אם אין אני לי מי לי
התנועה היהודית בברית המועצות בעיני פעיליה

---

איליה וובשין ויעקב רואי
מאגנס, תשפ"ה, 415 עמ'

 

המאבק למען עלייה חופשית של יהודי ברית המועצות לישראל היה סיפור מכונן עבור רבים בשני העשורים שקדמו לנפילת מסך הברזל ב-1989. הייתה בו ערבות הדדית יוצאת דופן של יהודים שהושיטו יד אלה לאלה משני צדי המתרס, הוא חיזק ועיצב את זהותם היהודית של שני דורות לפחות, והפך לחלק בלתי נפרד מהנרטיב הלאומי. בראש ובראשונה, זהו סיפורם של הפעילים עצמם – גברים ונשים שיזמו פעילות יהודית בסתר, שלימדו עברית ושנאבקו על זכויותיהם; זוגות שהכירו במחתרת, שהתאהבו ושנישאו בחופות מאולתרות בדירות פרטיות; ילדים שנולדו, שהתבגרו ושהתחנכו באווירה מחתרתית; צעירים נלהבים שחזרו בתשובה ושאזרו אומץ לשבות, להפגין ולהפיץ בחשאי עצומות וספרות אסורה.

 

פסיפס של גבורה יהודית

ספרם החדש והמרתק של יעקב רואי ואיליה וובשין הוא פרי מחקר רחב יריעה של חוקר ותיק וחוקר צעיר החולקים אהבה משותפת למושאי המחקר שלהם. התהליך החל באיסוף ראיונות מצולמים עם מסורבי עלייה לאורך שנים ביוזמתו של פרופ' יעקב רואי, היסטוריון בעל שם עולמי לחקר יהדות ברית המועצות מאוניברסיטת תל אביב. לרואי היה קשר אישי ומחקרי עם פעילי עלייה בברית המועצות ועם פעילים בישראל ובעולם כבר משנות השישים. ד"ר איליה וובשין, חוקר מאוניברסיטת חיפה ועולה ותיק בעצמו, הצטרף לצוות המראיינים דוברי הרוסית. הוא נשבה בקסמם של הסיפורים האנושיים המרכיבים פסיפס רחב של פעילות מחתרתית, פעילות שגם העולים עצמם לא תמיד מודעים להיקפה.

הספר מביא את סיפוריהם של 270 מסורבי עלייה, פעילים ואסירי ציון שהפכו לגיבורים בעל כורחם. כהחלטה עקרונית בחרו המחברים להביא את העדויות כפי שסופרו בראיונות, למרות האתגר המחקרי שבכך. המרואיינים תיארו את קורות משפחותיהם מאז המהפכה בברית המועצות, את הנסיבות שהובילו אותם להתקרב לזהותם היהודית, את המניעים לפעילותם החשאית למען העלייה לישראל, ואת השינויים שהתרחשו בחייהם לאחר שבקשתם לצאת מברית המועצות סורבה והם תויגו כסירובניקים.

בין המרואיינים היו פעילים מפורסמים יותר ופחות, חלקם התגוררו בערים מרכזיות בברית המועצות וחלקם ביישובים נידחים, מהם שהיו פעילים במשך תקופה ממושכת, מהם שהשתתפו בפעילות מועטה ומהם שנאסרו לתקופות ארוכות. מטבע הדברים הגיוון בסיפורים הוא רב, ועם זאת לא מוזכרים בספר חלק מהסיפורים המוכרים ביותר לציבור הרחב, כיוון שהמחברים בחרו להיצמד לראיונות שבמאגר בלבד. סיפורים אלה אמנם הוזכרו לעתים על ידי מרואיינים אחרים, גם אם לא קיבלו מקום מרכזי בפני עצמם, וזה המחיר של החלטת המחברים. בנוסף, רבים מהמרואיינים, ובהם בעיקר בנות הזוג של אסירי ציון, נטו להצניע את עשייתם, ואף שהמחברים השתדלו לתת גם להם במה והכרה, מה שלא נאמר בראיונות לא הובא בספר.

 

העצים והיער

הספר מחולק לנושאים השוזרים סיפורים משני עשורים של פעילות, וקטעי הראיונות משמשים להמחשת המסופר בפרקים השונים. הישגו המרשים הוא ביכולתו להציג בעת ובעונה אחת גם את העצים וגם את היער.

המשימה להביא את סיפוריהם של אנשים רבים ושונים, שנפרסו על פני מרחב גאוגרפי עצום במהלך כעשרים שנה, מבלי שהקוראים ילכו לאיבוד אינה פשוטה, ועם זאת הספר מצליח להביא את הסיפור באופן קולח. הוא סוקר את הפעילות מלמעלה, ובמקביל מביא סיפורים אישיים. בתים שבהם הרדיו פעל בעוצמה גבוהה כדי למנוע האזנות; תחושת הפחד מהמעקב ברחובות; השיר 'כחול ולבן' שנלחש בחדרי חדרים; ההתרגשות שבאחיזת סידור או חנוכייה; המלים הראשונות שנלמדו בעברית; האומץ להגיש בקשה להיתר עלייה; והדאגה לעתיד בעקבות הסירוב והפיטורים הצפויים מהעבודה. הזיכרון הפרטי משתלב עם סיפור המסגרת הנאמן לעובדות ולתהליכים ההיסטוריים הידועים במחקר.

הספר עוסק גם בדמויות מיתולוגיות כמו אידה נודל, שדאגה לרווחתם של אסירי ציון עד אשר נאסרה בעצמה והוגלתה לסיביר, וכמו עצורי 'מבצע חתונה' שבייאושם תכננו מבצע נועז לחטיפת מטוס כדי לברוח מברית המועצות. לצד הדמויות המוכרות הוא עוסק גם ביהודים מפורסמים פחות אשר חוו את נחת זרועו של השלטון, ולמרות זאת נותרו נאמנים לזהותם היהודית. סיפוריהם היו ידועים עד כה בעיקר לפעילים מברית המועצות שעמדו אתם בקשר, לאנשי ארגונים עצמאיים במערב ולשליחי יחידת 'נתיב' – שלוחה חשאית של שירות הביטחון הישראלי שהתמקדה בסיוע ליהודי ברית המועצות לעלות לישראל – אך לא הגיעו לאוזני הציבור הרחב.

לצד הפעילות הענפה שהתקיימה במוסקבה ובלנינגרד מובאים גם סיפוריהם של יהודי אוקראינה ומולדובה שנרדפו על ידי הקג"ב באופן שהקשה עליהם להיפגש, אך מצאו דרכים יצירתיות להערים עליו. הספר עוסק גם ביהודי הרפובליקות הבלטיות שבמערב, ביהודי נובוסיבירסק ובירוביג'אן שבמזרח, וביהודי גאורגיה והרפובליקות האסייתיות ששימרו את המסורת המקומית:

גרשון ציצואשוילי, שנולד ב-1938 בצחינוולי (בירת האזור האוטונומי של דרום אוסטיה), למד מגיל חמש אצל מלמד ב'חדר' שבבית הכנסת המקומי. בחופשות החורף והקיץ נהג לגור בבית סבו וסבתו בטביליסי ולמד אצל הרב ישראל בבליקשוילי, שלימד כמה קבוצות של תלמידים למרות איומים ואזהרות תכופות ונשנות של שירותי הביטחון. גולנרה ישראלוב נהגה להתפלל בשנות השישים בבית הכנסת בטביליסי יחד עם אביה. ב-1966 היא התחתנה עם יהודי גאורגי מאלמה-אטא, בירת קזחסטן, ועברה לגור שם. באלמה-אטא שמרה גולנרה על כשרות בביתה, במשפחה קנו בשר מן השוחט המקומי ובחגים באו למניין בביתו הפרטי של חכם הקהילה (עמ' 40).

מתוך עושר העדויות עולה תמונה מרגשת של יהודים מכל קצות ברית המועצות שכמהו להתחבר לזהותם היהודית, ללמוד עברית, לעלות לישראל ולחנך את ילדיהם על המסורת היהודית, על אף החשש מרדיפת השלטונות, וההגבלות שהוטלו על אלה שהעזו להגיש בקשה לעזיבת המולדת הסובייטית הגדולה.