במשך יותר משנתיים התקיימו מחנות השמדה ויהודים שלא הגיעו אליהם ניזונו רק משמועות באשר למתרחש בהם. שני יהודים שברחו בפסח תש"ד (1944) ממחנה אושוויץ בירקנאו הביאו את הידיעות אל העולם. הם התגברו על גדרות תיל וסיורים חמושים, אך אז נאלצו להתמודד עם חוסר האמון שמעורר הבלתי ייאמן

אמן הבריחה
רודולף ורבה – האיש שברח מאושוויץ כדי להזהיר את העולם

---

ג'ונתן פרידלנד
מאנגלית: תמי זר
דביר, תשפ"ד, 376 עמ'

 

ברגע של זעזוע, כשרוצים לשלול משהו מכל וכל, אומרים שהוא לא יעלה על הדעת. לא מדובר בקביעה עובדתית, שכן ברגע שדיברנו על משהו הרי שהעלינו אותו על הדעת, אלא בקביעה ערכית – יש דברים שאסור אפילו לחשוב עליהם. לציפייה שדברים נוראים לא יעלו על הדעת יש ערך מעשי מפוקפק, שכן כאשר דברים נוראים כבר עלו במחשבה, ואולי אפילו הגיעו לכדי מעשה, אנחנו זקוקים לדעתנו וכדאי לנו להשתמש בה. נראה כי מדובר במעין מנגנון הגנה – אנחנו אוסרים על עצמנו לפגום במסווה הדק המפריד בין האנושיות המהוגנת לבין קיום מפלצתי מעורר אימה. אלא שלפעמים מנגנוני הגנה פוגעים באדם ומגבילים אותו.

גיבור הספר הביוגרפי 'אמן הבריחה' היה אסיר במיידנק ובאושוויץ בירקנאו, וראה מקרוב את שיטות ההונאה שנקטו הנאצים כדי להוביל את אסיריהם לתאי הגזים. הוא ברח מאושוויץ בעיקר כדי לספר לעולם מה קורה במחנה הגדול שהקימו הנאצים במפגש מסילות הרכבת שליד הכפר הפולני אושוויינצ'ים. הוא האמין כי אם היהודים המובלים בקרונות בקר יֵדעו מה מחכה להם בסוף הנסיעה אפשר יהיה לחבל במכונת המוות. האמת שהוא רצה לספר לעולם נסבה על מציאות שלא תעלה על הדעת.

חשיפת האמת לעולם לא הייתה רק פעולה של העברת מידע. לצדם של הנאצים עמדו לא רק כוחם של מקלעים וגדרות חשמליות אלא גם כוחה של ההכחשה. היו אנשים שיכלו לדעת למה נועד המחנה ומה משמעותו של ריח הבשר השרוף העולה מהקרמטוריום, אבל ההכחשה הייתה מנת חלקם של רבים, הן במחנה ההשמדה עצמו, הן בסביבותיו, הן בקרב הקרבנות העתידיים שהשמועות הגיעו אליהם, והן בקרב מי שיכלו להצילם. האם ייתכן שיש ממש בשמועות שמפיצים פליטים יהודים היסטריים מאירופה? הרי זה לא יעלה על הדעת.